פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הכשל של הכל אפור

מאמר זה נכתב על ידי נכתב על ידי אליעזר יודקובסקי מחבר הספר הארי פוטר והשיטה הרציונלית
תודה רבה לנועם ויסברג על התרגום. מוזמנים לעזור בתרגום כאן

המחוכם: "העולם אינו שחור ולבן. אף אחד הוא לא טוב טהור או רע טהור. הכל אפור. ולכן, אף אחד לא יותר טוב מכל אחד אחר."

הזטט: "בהכירך רק את האפור, אתה מסיק שכל האפורים הם אותו הגוון. אתה לועג לפשטותה של ראייה בשחור-לבן, ועם זאת אתה מחליף אותה בראייה של צבע אחד..."

מתוך הקלע של דוד, מאת מארק סטילגר

איני יודע אם לטעות של המחוכם יש שם רשמי, אבל אני קורא לה "כשל האפור". ראינו אותה מתבטאת בפוסט של אתמול - זה  שטען כי סיכוי של אחד לשניים בחזקת שבע מאות חמישים אלף, משמעו "עדיין יש סיכוי". עבור הטוען, כל ההסתברויות משמען 'אי-ודאות' ולפיכך הוא רשאי להתעלם מהן אם יחפוץ.

האמירות "הירח עשוי מגבינה ירוקה," ו-"השמש עשויה בעיקר ממימן והליום" שתיהן אי-ודאויות, אבל הן אינן באותה הרמה.

הכל הוא גוונים של אפור, אבל קיימים גוונים של אפור כה בהירים שהם כמעט לחלוטין לבן, וישנם גוונים של אפור כה כהים שהם כמעט לחלוטין שחור. וגם אם הם לא, אנחנו עדיין יכולים להשוות גוונים, ולומר, "זה כהה יותר," או "זה בהיר יותר."

לפני שנים, אחד מהרגעים המכוננים הקטנים והמוזרים בקריירה שלי כרציונליסט היה קריאת את הפסקה הבאה מתוך: 'השחקן' של איאן מ' בנקס, במיוחד המשפט המודגש:

"מערכת אשמה מניחה שאין חפים מפשע. כמו בכל מערכת שלטון שחושבת שכל אחד הוא או בעדה או נגדה, אנחנו נגדה. גם אתה צריך להיות, אם תחשוב על זה. הדרך עצמה בה אתה חושב ממקמת אותך בין אויביה. זה אולי לא אשמתך, בגלל שכל חברה משליכה חלק מערכיה על אלו אשר גדלים בגזרתה, אבל הנקודה היא שישנן חברות שמנסות למקסם את האפקט הזה, וישנן כאלו שמנסות למזער אותו. אתה מגיע מזו האחרונה ואתה מתבקש להסביר את עצמך לזו הראשונה. העמדת פנים עלולה להיות יותר קשה ממה שאתה מדמיין; ניטרליות היא כנראה בלתי-אפשרית. אתה לא יכול לבחור שלא לצדד בדיעות שלך; הן אינן חלק נפרד שאיכשהו אינו מקושר אל כל שאר המהות שלך; אתה פונקציה של הקיום שלך. אני יודע את זה והם יודעים את זה; תעשה בחוכמה אם תקבל את זה."

עכשיו אל תכתבו לי תגובות כועסות שאומרות שאם חברות היו משליכות פחות מערכיהן, אזי כל דור היה לו יותר עבודה לעשות להתחיל הכל מאפס. זה לא מה שלקחתי מהפסקה.

מה שלקחתי מהפסקה הוא משהו שמרגיש בדיעבד כה ברור שיכולתי להסיק אותו ממאה מקומות אחרים; אבל משהו בפסקה הזו הפיל לי את האסימון.

זה היה הרעיון שהדרך המידתית באה לידי ביטוי בבעיות בחיים כמו שיפוט מוסרי והמסע לשיפור עצמי. זה, גם אם אין ביכולתנו להדליק או לכבות משהו בעצמנו, עדיין ניתן להגביר או להנמיך אותו.

האם זה ברור מדי מכדי לציין? הייתי אומר שזה לא ברור מדי, עבור רבים מהבלוגרים שאמרו על 'להתגבר על הטייה': "זה בלתי אפשרי, אף אחד לא יכול להיפטר מהטייה לחלוטין." לא אכפת לי אם הוא כלכלן מקצועי, זה ברור שהוא לא הפנים לחלוטין את הדרך המידתית כמו שהיא באה לידי ביטוי בחיי היומיום בעניינים כמו שיפור עצמי. מה שאני לא יכול להיפטר ממנו, עדיין יכול להיות שכדאי לי להפחית אותו.

או קחו למשל את השיחה הזו בין רובין הנסון לבין טיילר קאוון. רובין הנסון אומר שהוא מעדיף לשים לפחות 75% משקל על צו התיאוריה הכלכלית לעומת האינטואיציות שלו: "אני מנסה בעיקר להפעיל תיאוריה כלכלית באופן ישיר, ומוסיף רק קצת שיפוט אישי או תרבותי." טיילר קאוון מגיב:

"לדעתי אין דבר כזה 'להפעיל תיאוריה כלכלית באופן ישיר'... תיאוריות הן תמיד מופעלות דרך הפילטרים האישיים והתרבותיים שלנו ואין כל דרך אחרת."

כן, אבל אתה יכול למזער את האפקט, או אתה יכול לעשות דברים שיובילו להגברה שלו. ואם אתה מנסה למזער את זה, אז בהרבה מקרים אני לא חושב שזה בלתי מתקבל על הדעת לקרוא לזה "ישירות" - אפילו בכלכלה.

"אף אחד אינו מושלם". מוהנדס גנדי לא היה מושלם ויוסף סטלין לא היה מושלם, אבל הם אינם באותו גוון של אי-שלמות. "אף אחד לא מושלם" הוא דוגמא להחלפת ראייה בשחור-לבן לראייה של צבע אחד. אם אתה אומר, "אף אחד לא מושלם, אבל ישנם אנשים שפחות מושלמים מאחרים," אתה אולי לא תקבל מחיאות כפיים; אבל תעניק תקווה לאלו שמנסים להשתפר. אחרי הכל, אף אחד לא מושלם באי-שלמותו.

(כאשר מישהו אומר לי, "פרפקציוניזם הוא רע עבורך," אני עונה "אני חושב שזה בסדר להיות לא מושלם, אבל לא ברמה שאחרים מבחינים בכך.")

דומה לכך טעותם של אלו האומרים: "כל פרדיגמה מדעית כופה חלק מההנחות שלה על הדרך בה היא מפרשת ניסויים", ואז מתנהגים כאילו הם הוכיחו שמדע מאכלס את אותה משבצת כמו רפואת-אליל. כל ראיית-עולם כופה חלק מהמבנה שלה על ההתבוננות דרכה, אבל הנקודה היא שישנן ראיות-עולם שמנסות למזער השלכה זו, וראיות-עולם שמתהדרות בה. אין לבן, אבל קיימים גוונים של אפור שבהירים יותר מאחרים, וזו טעות להתייחס אליהם באותו האופן.

אם הירח הקיף את כדור הארץ במשך מיליארד השנים האחרונות, אם ראית אותו בשמים בשנים האחרונות, ואתה מצפה לראות אותו במקום ובצורה המתאימים מחר, זו איננה ודאות. ואם אתה מצפה שדרקון בלתי-נראה ירפא את הבת שלך מסרטן, גם זו לא ודאות. אבל יש להן מידת אי-ודאות שונה - העניין הזה של הציפייה שדברים יקרו שוב באותה דרך בה הם נצפו בעבר, עם דיוק של שתיים-עשרה ספרות עשרוניות, לעומת הציפייה שמשהו יקרה בניגוד לתצפיות העבר. לקרוא לשניהם "אמונה" מרגיש מאוד לא-צר.

זו פסיכולוגיה מוזרה - העסק הזה של "מדע גם מבוסס על אמונה, אז הרי לך!" בדרך כלל זה נאמר על ידי אנשים שטוענים שאמונה זה דבר טוב. אז למה הם אומרים ש"מדע גם מבוסס על אמונה!" בטון כועס-מתנצח, ולא כמחמאה? ואיזו מן מחמאה מסוכנת לתת, הייתם אולי חושבים, מנקודת המבט שלהם. אם מדע מבוסס על אמונה, אזי מדע הוא באותה משבצת כמו אמונה - והשניים ניתנים להשוואה. אם מדע הוא דת, זו היא דת שמרפאת את החולים וחושפת את הסודות של הכוכבים. זה היה הגיוני לומר: "הכוהנים של המדע יכולים באופן קורא-תיגר, פומבי ואמין, ללכת על הירח כנס-מבוסס-אמונה, והכהנים של האמונה שלך לא יכולים." האם אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לשם, מאמין? אולי, אחרי התבוננות נוספת, היית מעדיף לחזור בך מכל העסק הזה של "מדע הוא גם דת!"

ישנה דינמיקה מוזרה פה: אתה יכול לטהר את הגוון האפור שלך, ולהביא אותו למצב בו הוא כמעט לבן, ומישהו יעמוד ויגיד בקול נעלב, "אבל זה לא לבן! זה אפור!" זה דבר אחד כאשר מישהו אומר, "זה אינו בהיר כמו שאתה חושב, בגלל הבעיות X,Y וZ," זה אחרת כשמישהו אומר בכעס, "זה לא לבן! זה אפור!" מבלי להצביע על נקודות כהות מסוימות.

במקרה הזה, אני מתחיל לחשוד פסיכולוגיה שהיא יותר לא-מושלמת מבדרך כלל - שמישהו עשה עסקת שטן עם הטעויות של עצמו, ועכשיו מסרב לשמוע על כל אפשרות להשתפר. כשמישהו מוצא תירוץ לא לנסות להשתפר, הוא בדרך כלל מסרב להודות שמישהו אחר יכול לנסות להשתפר, וכל מצב של שיפור הוא לכן האויב שלו, וכל טיעון שניתן לנוע קדימה הוא עלבון כנגדו. ולכן הוא אומר בנשימה אחת בגאווה: "אני שמח להיות אפור," ובנשימה הבאה בכעס, "וגם אתה אפור!"

אם אין שחור ולבן, יש גוונים בהירים וכהים, ולא כל האפורים זהים.

נספח: G מפנה אותנו ל'יחסיות של שגיאה' של אסימוב: "כשאנשים חשבו שכדור הארץ הוא שטוח, הם טעו. כשאנשים חשבו שכדור הארץ הוא כדורי, הם טעו. אבל אם אתה חושב ש'כדור הארץ הוא כדורי' הוא טעות באותה המידה כמו 'כדור הארץ הוא שטוח', אזי ראיית-העולם שלך היא יותר שגויה משתי הטענות ביחד."