פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

עולמות מתנגשים: נובלה מאת אליעזר יודקבסקי

עולמות מתנגשים \ נובלה \ אליעזר יודקבסקי

פורסם ב2009 על ידי אליעזר יודקבסקי, בבלוג LessWrong

תורגם ב2022 על ידי כרמל הדר

"מסוג הקלאסיקות של שנות החמישים של מגע ראשוני עם חייזרים, מהסוג שג'ונתן סוויפט היה כותב, אם לג'ונתן סוויפט היה רקע בתורת המשחקים"

(--מועמדות לפרס הוגו פיטר ווטס "בשבחה של אכילת התינוקות")

 

הקדמת המתרגם:

הסיפור פורסם במקור כפוסט ארוך בהמשכים, כך שכל פרק פורסם בנפרד. אני ממליץ לקורא גם לגשת כך לסיפור; לקרוא פרק ולעצור, לא לקרוא מיד את הפרק הבא כאילו שזה סדרת מתח בנטפליקס. יש על מה לחשוב בין הפרקים, כל פרק מעמיד אתגר שונה, וכאשר קוראים ברצף אפשר בקלות לפספס את ההתמודדות הזאת. מומלץ אפילו לקרוא את הסיפור ביחד עם עוד מישהו, ולעצור ולדבר בין פרק לפרק.

 

הסיפור לא מיועד לכל אחד, אני ממליץ למי שלא מרגיש בנוח עם הפרק הראשון, שלא ימשיך.  

כמו כן אוסיף אזהרות תוכן למיניהן כגון 18+, אלימות, קניבליזם, מין, אונס, ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

(1/8) החייזרים אוכלי התינוקות 

זהו סיפור של עתיד בלתי אפשרי, בו אינטיליגנציה מלאכותית לא עבדה, ננוטכנולוגיה מולקולרית לא עבדה, ביוטכנולוגיה עובדת באופן חלקי, ובכל זאת איכשהו האנושות לא רק שרדה, אלא גם גילתה דרך לנוע מהר יותר ממהירות האור. זהו העתיד של העבר.

 

ספינות טסות בעזרת קווי-כוכב-אלדרסון, חורי תולעת שמופיעים ליד כוכבים. רשת הקו-כוכב היא סבוכה ובלתי צפויה: יותר ממליארד קווי-כוכב שיוצאים מסול, אבל כל עולם שנחקר נמצא מעבר לטווח הטלסקופים של כדור הארץ. רוב  המושבות הכוכביות נמצאות במרחק קפיצה אחת מכדור הארץ, שנשאר מרכז היקום האנושי.    

ממערכת המושבות הוג'ינס, צוותה של "ספינת המחקר הענקית של העולמות האפשריים הבלתי אפשריים" יצא לחקור קו-כוכב שבער בשטף חסר תקדים של שדה אלדרסון לפני שדעך.

בהגיעם, צוות האימפוסיבול גילה שברים נוצצים של נובה טרייה ו…

חייזרים! 

כל ראש בספינה הסתובב לכיוון עמדת החישה. אבל לאחר הקריאה המסתורית, גבירת החישה אפילו לא הרימה את עיניה מהעמדה. אצבעותיה הקלידו פקודות בפראות.

היה רגע מוזר של שתיקה באיזור כנס הפיקוד, בו כל אחד חשב בדיוק את אותן שתי מחשבות ברצף מהיר:

היא משוגעת? אתה לא יכול פשוט לצעוק "חייזרים!", להשאיר את זה ככה ולצפות שכולם יאמינו לך. טענות כבדות משקל דורשות ראיות כבדות משקל - 

ואז,

גם הם באו להסתכל על הנובה!  

במצב כזה, האחריות להיות הראשון שידבר נופלת על כס הכנס .

"מה? שיט!" צעק אקון, שבאותו רגע עוד לא הבין שמילותיו ירשמו בספרי ההיסטוריה לנצח. אקון הסתובב והסתכל בבהלה על התצוגה הראשית של כנס הפיקוד.  

"איפה הם?"

גבירת החישה הסבה מבטה מהעמדה שלה, אצבעותיה עדיין מקלידות. "אני, אני לא יודעת, פשוט קלטתי שדר בתדר גבוה - הם שולחים כמויות עצומות של מידע, פטהבייטים, הייתי צריכה לפנות זיכרון-ארוך-טווח ולהגדיר נתיב אוטומטי אחרת הייתי מאבדת את כל ה-"

"מצאתי אותם!" צעק לורד התכנות "חיפשתי בארכיון הגדול והרצתי תוכנה שתחפש מקורות אנרגיה אבנורמליים ליד הקו-כוכב הקרוב. זה כאן כבר מהימים הראשונים של המשלחת אבל הצלחתי ליצור תוכנת חיקוי בשביל -"

"פשוט תראה את זה כבר!" אקון לקח נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמו.

התצוגה הראשית סרקה במהירות את החלל הבוער ונחה על … מערך חלונות בתוך האש, החלל הבוער  בהתנפצות הנובה, שהתנפץ שוב על צורה של רסיסים משולשים.

לקח לאקון דקה להבין שהוא מסתכל על עֶשְׂרִימוֹן של מראות מושלמות.

הא, חשב אקון, הם נחותים מאיתנו טכנולוגית. הספינה של המשלחת, האימפוסיבול, הייתה מסוגלת לספוג כמויות אדירות של קרינה ולהשליך אותה אל ראקטור-אלדרסון שבסיפונה. מגן המראות של החייזרים נראה פתרון נחות במובהק.

"מסיטים!" צעק פתאום לורד הטיס "האם אני צריך להפעיל מסיטים?"

"מסיטים?" שאל אקון, מבוהל.

הטייס ענה במהירות. "אדוני, אנחנו יכולים להשתמש בראקצית אלדרסון בשביל להניע את קפיצת הקו-כוכב ואת המגינים הסופגים שלנו. אפשר להשתמש באותה ראקציה על מנת לפלוט קרן שתעיף תגובה דומה - אבל גם החייזרים יכולים להשתמש באותה תגובת אלדרסון, והם גם יכולים להעיף את המגינים הסופגים שלנו בכל רגע, וכל הרסיסים של הנובה יטגנו אותנו בשניה. אלא אם אגדיר מחדש את המסיטים -"

ואז מוודה הספינה דיבר. "האם החייזרים הפעילו את המסיטים שלהם?"

נראה שמוחו של אקון נע לאט מאוד, אבל המחשבה הבלתי נמנעת נראתה איכשהו ברורה למדי. "טייס, הכן את התוכנה של המסיטים אבל אל תפעיל אותה עד שאתן את הפקודה, חישה עזבי הכל ותגידי לי האם החייזרים הפעילו את המסיטים שלהם."

חישה הביטה בו, אצבעותיה נעו רק לרגע של הקלדת פקודות ספורות. ואז "לא", היא אמרה.

"אני חושב," אמר אקון, למרות שהרגיש כאילו עמוד השדרה שלו קופא "שאנחנו לא צריכים להיות הראשונים שממסגרים את האינטראקציה הזאת ב… מצב קרבי. החייזרים הראו מחווה של רצון טוב בכך שהותירו את עצמם פגיעים. אנחנו מוכרחים להשיב באותו מטבע." אין סיכוי שמין יהיה מספיק מתקדם בשביל ליישב את החלל מבלי להבין את ההיגיון הבסיסי של דילמת האסיר…

"אתה מניח יותר מדי" אמר מוודה הספינה "הם חייזרים".

"אין כאן הרבה טוב לב" אמר הטייס. אצבעותיו התעוותו, לא פקודות, אבל כמעט-פקודות, מחשבות תת-קוליות. "ריאקטור האלדרסון של החייזרים חלש יותר משלנו בסדר גודל כמעט, אנחנו יכולים לשבור כל מגן שהם יפעילו, אלא אם הם יתקפו ראשונים. אם הם לא מפעילים מגינים, הם לא מפסידים כלום, אבל הם מזמינים אותנו להוריד את שלנו - "

"אם הם תכננו לתקוף ראשונים" אמר אקון, "הם יכלו לתקוף לפני שבכלל שמנו לב שהם פה. אבל במקום זה הם דיברו" . הו, הם בהחלט מבינים את דילמת האסיר.

"אולי הם פשוט מנסים להשיג מידע ואז להרוג אותנו" אמר הטיס "יש לנו טכנולוגיה שהם רוצים. ההודעה העצומה הזאת - הדרך היחידה בה נוכל לשלוח הודעה בסדר גודל דומה היא פשוט לזרוק עליהם את כל הארכיון המקומי שלנו. הם אולי מקווים שנרגיש את הצורך הרגשי ל, איך אמרת, להשיב באותו מטבע -"

"רק רגע", אמר לורד התכנות, "אולי הצלחתי לתרגם את השפה שלהם."

אפשר היה לשמוע סיכה נופלת ממרחק של עשר שנות אור.

לורד התכנות חייך חיוך דק, " אז ככה, הערימה הענקית של מידע שהם שלחו - אני חושב שזה באמת הארכיון המקומי שלהם, או מקביל כלשהו. בכל מקרה, חלק גדול מכל הרשת שלהם. הפורמטים שלהם עבור טקסט, תמונה והולו הם די פשוטים וישירים: או שהם לא טורחים לדחוס כלום, או שהם פתחו את הדחיסה לפני שהם שלחו לנו. אבל העניין הוא כזה: אם נחזור רגע לימי השחר כשעוד היו מספר שפות אנושיות, היה את הדבר הזה שנקרא תרגום שפה סטטיסטי. עכשיו, השיטה הקלאסית השתמשה בקובץ של טקסט שפת אנוש מתורגם. אבל היו שיטות מאוחרות יותר שניסו לשפר את התרגום עוד יותר, על ידי יצירת שלד סמנטי של שפה, ומיפוי של השלדים עצמם אחד אל השני. ויש גם דרכים למצוא אוטומטית דמיון בין תמונות והולו. תאמינו או לא, כבר הייתה בארכיון תוכנה מוכנה שמנסה למצוא נקודות חיבור בין קובץ שפה חייזרית לבין קובץ שפה אנושית, ואז ממפה את השלד הסמנטי… היא רצה במהירות מכיוון שהיא תוכנתה עבור מערכות מחשוב ישנות יותר. אז הרצתי את התוכנה, היא כבר סיימה, והיא טוענת שהיא מסוגלת לתרגם את השפה ברמת וודאות של 70%.  זה יכול להיות באג מוחלט כמובן, אבל החייזרים שלחו הודעה שניה אחרי ההודעה הגדולה הראשונה - קצרה, נראה שזה רק טקסט. להריץ את התרגום ולהציג על המסך הראשי?" 

אקון בהה בלורד התכנות, מעכל את הנאמר, ולבסוף אמר "כן"

"אוקי," אמר לורד התכנות "הנה לכם למידת מכונה" ואצבעו הקישה לחיצה בודדת.

על גבי העשרימון של אש מתבקעת, הופיעו אותיות שקופות:

הכלי הזה הוא האופטימיות של מרכז האדם של הכלי 

לא הרבצתם בנו 

לכן אתם אוכלי תינוקות 

מה ששלנו שלכם, מה ששלכם שלנו 

"מספיק עם הצחקוקים" אמר אקון בהיסח הדעת, "זה מפריע" כס הכנס צבט את גשר אפו. "אוקי, זה לא נראה אקראי לגמרי. השורה הראשונה … כך הם מזהים את הספינה שלהם, אולי. ואז בשורה השנייה הם אומרים שלא פתחנו עליהם באש, או שהם לא ירו עלינו - משהו כזה. השורה השלישית, אין לי מושג. הרביעית… סוג של הצעה למסחר הדדי - " אקון עצר, כך גם הצחוק.

"תרצה לשלוח הודעה בחזרה?" שאל לורד התכנות.

כולם הסתכלו עליו. כולם הסתכלו על אקון.

אקון חשב על הנושא מאוד בזהירות. שתיקה מוחלטת למשך יותר מדי זמן עלולה להתפרש כלא ידידותית, בטח על ידי גזע ששלח הרגע פטהבייטים של מידע.

"אוקי" אמר אקון. הוא ניקה את גרונו. "אנחנו עדיין מנסים להבין את השפה שלכם. אנחנו לא מבינים טוב. אנחנו מנסים לתרגם. אנחנו אולי לא מתרגמים נכון. המילים האלו אולי לא אומרות את מה שאנחנו רוצים שיאמרו. בבקשה אל תעלבו. זוהי ספינת המחקר שנקראת ציטוט עולמות אפשריים בלתי אפשריים סגור ציטוט. אנחנו שמחים לפגוש אותכם. אנחנו אוספים מידע לשדר לכם, אבל עדיין לא הכנו אותו." אקון עצר. "שלח להם את זה. אם אתה יכול שהתוכנה תתרגם את זה בשלושה אופנים שונים, עשה כך - אולי ככה זה יהיה יותר ברור שאנחנו משתמשים בתוכנת תרגום אוטומטית."

לורד התכנות הקיש באצבעותיו מספר פעמים, ופנה לגברת החישה "מוכן".

"אתה באמת בטוח שזה רעיון טוב?" אמרה חישה בספקנות.

אקון נאנח. "לא. שלחי את ההודעה."

 

עשרים שניות לאחר מכן, השתרר שקט. ואז הופיעו מילים חדשות על התצוגה הראשית:

אנחנו שמחים לראות שאתם לא יכולים לעשות 

אתם מדבר כמו קרנצ' קרנצ' תינוק 

עם כוחות מלאכיים חזקים 

אנחנו רוצים להירשם לניוזלטר שלכם 

"אוקי" אמר אקון. סך הכל, נראה תגובה חיובית. "אני מניח שאנשים רבים להוטים לנבור בקובץ הראשון שנשלח, אבל אני צריך גם מתנדבים שיאספו קבצי טקסט והולו מהארכיון שלנו, כאלה שלא יסגירו שום עקרונות הנדסיים מאחורי הטכנולוגיה של ה-" אקון חשב על מגיני המראה ומשמעותם "מאה שנים האחרונות. אפשר להראות שזה אפשרי... לא ננסה להימנע מכך, אבל לא להסגיר את המדע שמאחורי זה."

למחרת, האווירה בכנס הפיקוד הייתה מתוחה הרבה יותר .

תדהמה. אימה. פחד. קיפאון. הכחשה. והרחק מאחור מתגנב לו לאט לאט הזעם הצדקני.

"קודם כל" אמר אקון "קודם כל. האם למישהו יש איזו היפותזה סבירה, איזה פרשנות הגיונית לפי מה שאנחנו יודעים, שבה החייזרים לא אוכלים את הילדים שלהם?"

"תמיד יש את האפשרות של אי הבנה," אמרה גבירת הפסיכולוגיה לשעבר, שקודמה באופן פתאומי להיות הקסנופסיכולוגית הראשית של הספינה, ולכן גם של האנושות כולה. "אלא אם כל הקובץ שהם שלחו לנו הוא בדיה מוחלטת… אז לא."

ההולו של החייזרים הראו יצורים גבוהים עשויים מגביש בעלי מבנה דמוי חרק, גופם עשוי ממשטחים חלקים וזוויות מצטלבות עם פריזמות מבהיקות, מניעים את עצמם על גבי שדות של סלעים חדים: החייזרים נעו כאילו הם קופצים עם מקל פוגו, מקפצים על גבי האדמה בעזרת גפיים ייעודיים שנדחפים מתוך גופם ודוחפים אותו מעלה. היה יופי קר לחייזרים, עם גופי הגביש שלהם והתנועה המסתובבת, כמו שומר מסך שקיבל תבונה.

והחייזרים נאספו בין הסלעים החדים, לכיוננן של דמוית קטנטנות שבורחות לכל הכיוונים, דמויות שנראות כמו פתיתי שלג עגולים. החייזרים תופסים את אותן דמויות בעזרת פינצטה, ומכניסים אותן אל פיהם. זאת הייתה סצנה מרכזית ברבים מההולו שבקובץ.

מוחם של החייזרים היה קטן מזה של בני אדם אך גם צפוף יותר. ילדי החייזרים, למרות גופיהם הקטנים, היו בעלי מוח בגודל מלא. הם יכלו לדבר. הם התנגדו ומחו כשאכלו אותם, בעזרת שפת האורות המהבהבים ששימשה להם כתקשורת. הם צרחו כשהם נעלמו אל תוך לועם של החייזרים הבוגרים.

תינוקות, אם כך, הייתה שגיאת תרגום: ילדים היה ביטוי מדויק יותר. 

ובכל זאת, כולם קראו להם החייזרים-אוכלי-התינוקות.

הילדים היו תבוניים בזמן שנאכלו. הטקסטים שבקובץ היו מאוד ברורים בנושא. זה היה חלק מהנשגב, הנאצל, הקורבן הקדוש ביותר. והילדים היו נאהבים: זה היה חלק מעובדות החיים. שהורים יכלו להתגבר על אהבתם ולבצע את הניפוי הנורא. הורה יכל ללדת יותר ממאה ילדים, ורק אחד ממאה יכל לשרוד, אחרת הם ימותו מרעב מאוחר יותר

כאשר אוכלי התינוקות ממשו את כוחם כמין טכנולוגי, הם יכלו לשנות את עצמם. יכלו לשלוט בלידה ולעצור את כל הלידות מלבד אחת.

אבל הם בחרו שלא לעשות זאת.

כיוון שאחרי הכל, הניפוי הנוראי היה אחד מעקרונות החיים המרכזיים.

זו שכעת נקראה קסנופסיכולוגית, הגיעה אל מערכת הויגנס עם ספינות ההתיישבות הראשונות. מאז היא מתעסקת כבר מעל מאה שנה במקצוע הפסיכולוגיה, מרוויחה את התואר הנדיר גבירה (לרוב האנשים נמאס אחרי גג חמישים שנה, ומחליפים מקצוע, לא משנה מה היו כוונותיהם מלכתחילה). היום, אחרי כל השנים האלו, היא הייתה קסנופסיכולוגית, כבר לא גבירה במקצוע שלה. להיות הקסנופסיכולוגית הראשונה של המין האנושי לא שינה את העובדה הזאת. לא ניתן להשהות את חוק מאה השנים של מומחיות אמת רק בשביל מקרה זה. היא הייתה הקסנופסיכולוגית הגרועה ביותר וגם הטובה ביותר של המין האנושי, גם הטיפשה והבורה ביותר. היא הייתה רק קסנופסיכולוגית מתמחה. לא משנה שלא היו לה מומחים ללמוד מהם. באופן תאורטי היא הייתה זוטרה מכדי לשבת בשולחן הכנס. באופן תאורטי.

הקסנופסיכולוגית הייתה בת מאתיים חמישים שנה. כעת, כשהיא דיברה, היא נראתה זקנה בהרבה. "במובנים של פסיכולוגיה אבולוציונית… אני חושבת שאני מבינה מה קרה. אבותיהם של אוכלי התינוקות היו מין שילד מאות צאצאים בכל עונת לידה, בדיוק כמו דגים בכדור הארץ. מה שאנחנו קוראים אסטרטגית r לרביה. אבל אבותיהם של אוכלי התינוקות גילו… נטייה לחקלאות… הרבה לפני שהאנושות גילתה. הם היו חכמים בערך כמו שימפנזים כשהם התחילו לגדל בחוות. המבוגרים התאגדו לשבטים, על מנת שיוכלו להגן על שטחים ולטפל בגבישים... הם כלאו את הצאצאים במכלאות, על מנת לשמור עליהם בעדרים כדי שיוכלו להאכיל אותם. אבל הם לא יכלו להפיק מספיק גבישים עבור כל הילדים."

"זוהי אמת ידועה בביולוגיה אבולוציונית, שברירה-קבוצתית לא יכולה לעבוד כאשר אין קרבה משפחתית. היוצא מן הכלל הוא כאשר ישנם מנגנוני אכיפה, עונש עבור מי שלא מציית - ואז ליחיד אין אינטרס לרמות. זה מה שקרה לאוכלי התינוקות: הם לא ריסנו את הרצון של היחיד להתרבות, כי ככל שהיחיד שם יותר ילדים במכלאה של השבט, ככה יגדל הסיכוי שחלק מהילדים שישרדו יהיו אלה שלו. אבל הרביה הכוללת של השבט תהיה גדולה יותר, אם ינופו מתוך העדר החלשים יותר, ויותר משאבים יגיעו לכל אחד, והוא יקבל יותר יחס אחר כך. זה היה השלב שבו הם עברו לאסטרטגית k , אסטרטגית שרידה של אינדיבידואל. זה מה שהחל את התרבות שלהם."

"וכל אחד שניסה לרמות, להחביא את הילדים שלו, או אפילו להקל על הילדים שלו במהלך הניפוי - ובכן, אוכלי התינוקות טיפלו באותם הורים באותו אופן שבו שבטים אנושיים מטפלים בבוגדים שלהם."

"הם פיתחו התאמות פסיכולוגיות שאוכפות את זה, הערך העליון של הקבוצה. ואותן התאמות פסיכולוגיות, אותם רגשות, לא השתנו לאורך האבולוציה שלהם, כאשר אוכלי התינוקות החלו להתפתח לחברות מורכבות יותר. כבוד, חברות, טובת השבט. אוכלי התינוקות אימצו רבים מהערכים אותם אנו בני האדם רואים כמוסריים, אבל המוח שלהם מחווט רגשית גם רצח תינוקות כאחד מהערכים האלו."

"המילה של אוכלי התינוקות לטוב היא, מילולית, לאכול ילד."

הקסנופסיכולוגית עצרה, לקחה לגימה מהמים. פנים חיוורות הביטו אליה מכל פינה בשולחן.

גבירת החישה דיברה. "אני לא מניחה ש… נוכל לשכנע אותם שהם טועים בעניין הזה?"

מוודה הספינה היה עטוי בגלימה וברדס בצבע כסף, לסמל את העובדה שהוא באופן רשמי מגן השפיות. קולו היה עדין, כשאמר: "אני מאמין שזה לא עובד ככה." 

"אפילו אם נוכל לשכנע אותם, לא בטוח שזה רעיון טוב." אמרה הקסנופסיכולוגית. "אם תשכנע אוכל תינוקות לראות את זה מנקודת המבט שלנו, שהם ביצעו עוול בסדר גודל כזה - אין שום דבר ביקום שיוכל לעצור אותם מלהכחיד את עצמם. לא קיים אצלם קונספט של מחילה. הסיבה היחידה שבגינה ניתן להקל על עבריין, היא להציל בן ברית, או להשתמש בהם כבובה, או להתעצל/לפחד מלבצע את הנקמה. המילה לחטא היא רחמים , אתה מבין" הקסנופסיכולוגית נדה בראשה. "עונש עבור מי שלא מסוגל להעניש היא דרך החיים שלהם. תפיסה דואליסטית מוחלטת של המציאות. הם ממש האמינו שאנחנו אוכלים תינוקות רק בגלל שלא פתחנו באש." 

אקון קמט את מצחו. "את באמת חושבת ככה? זה לא הופך אותם לקצת… חסרי דמיון?"

מאסטר הפאנדום של הספינה נכח בכנס, והחל לדבר. "ניסיתי לקרוא את הספרות של אוכלי התינוקות" הוא אמר "זה לא היה קל, עם כל קשיי התרגום" הזעיף פניו אל לורד התכנות שהשיב לו מבט זועף. "במובן מסוים יש לנו מזל שלאוכלי התינוקות יש בכלל קונספט של ספרות, ובכלל של מדע בדיוני-"

"מזל?" אמר לורד הטיס "חייבים דמיון בשביל להגיע אל הכוכבים, מינים שלא המציאו את המדע הבדיוני, כנראה גם לא המציאו את הגלגל-"

"אבל," קטע אותו המאסטר, בדיוק כמו שהכי קרוב שהם הצליחו לדמיין אנטומיה אנושית זה ספוג רכרוכי - כך גם כל החייזרים שהם פוגשים בסיפורים שלהם אוכלים את התינוקות שלהם גם כן. לא נראה כאילו מישהו מהכותבים ניסה להקדיש זמן לערער את האמונות שלהם. הם לא רצו משהו שיהיה זר מדי לקוראים שלהם ברמה כזאת שהם לא יוכלו להזדהות אתו כלל. מטרת אמנות הסיפור היא לשקף את האינסטינקט המוסרי, ולכן כמעט כל הסיפורים הם על הקרבה עצמית ואובדן. זאת הגישה שלהם לספרות. יצויין שניתן למצוא סיפורים שבהם זקן החייזרים הנדיב מסביר למה צריך לשלוט באוכלוסייה שבטית על ידי ברירה, ואיך אין שום סיכוי שמין כלשהו יוכל לפתח תבונה ושיתוף פעולה מבלי לאכול את התינוקות שלו, ואפילו אם כן, הם ילחמו בעצמם וישמידו זה את זה."

"הא" אמרה הקסנופסיכולוגית "אולי אוכלי התינוקות לא כל כך רחוקים מהאמת - תפסיקו לבהות בי ככה, אני לא מתכוונת במובן הזה. אני רק אומרת שהציביליזציה של אוכלי התינוקות לא סבלה מכל כך הרבה מלחמות. למעשה לא היו להם מלחמות כלל, מרגע שהם אימצו את השיטה המדעית. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה שלהם: הרעיון שיש שגיאה סבירה, שאתה לא חייב להרוג את כל אותם המתחרים שלהם יש היפותזה שונה. לא בגלל שאתה סולח להם חס וחלילה, אלא בגלל שהם טעו עקב שימוש במידע חסר, ולא בגלל פגם אינהרנטי מוסרי. עד אז, כל המלחמות היו כאלה של השמדה מוחלטת של אחד הצדדים - אבל לאחר מכן, היה מקובל שאם קבוצה גדולה מספיק של אנשים עשתה טעות, זה אומר שזאת כנראה שגיאה סבירה. ההבנה הקונספטואלית של תורת ההסתברות - של דרך פורמלית לנסח מניפולציות של אי ודאות - לוותה בשלום עולמי.

"אבל אם ככה -" אמרה גבירת החישה. 

"כמובן," הוסיפה הקסנופסיכולוגית, "שכל מי שנפרד מערכי הקבוצה עקב פגם מוסרי אינהרנטי , חייב להיות מושמד. ולא כולם הסכימו בהתחלה שהשיטה המדעית היא מוסרית - כיוון שהיא הייתה מאוד לא אינטואיטיבית עבורם - ככה שבמלחמה האחרונה תומכי המדע הרגו את כל המתנגדים. לאחר מכן, היה שלום עולמי"

"אה" אמרה גבירת החישה ברכות.

"כן," אמרה הקסנופסיכולוגית "לאחר מכן, אוכלי התינוקות היו לקבוצה אחת מאוחדת, שרק צריכה להוציא להורג כופרים אינדיבידואלים. כיום יש טאבו מאוד חזק נגד מלחמה בין שבטים."

"למרבה הצער" אמר מאסטר הפאנדום, "הטאבו הזה חל גם עלינו. אפשר למצוא בקרב ספרי המדע הבדיוני - אם כי הם נדירים בהרבה - סיפורים בהם אוכלי התינוקות והחייזרים, לא מצטרפים מיד ומקימים חברה משותפת. סיפורים נוראיים בהם המפלצות לא אוכלות את התינוקות שלהם. מפלצות שמתרבות כמו בקטריות, ונלחמות בינן לבין עצמן כמו חולדות, ששונאות כל אומנות ויופי. שהורסות כל מה שבדרכן. מפלצות שיש להכחיד כל מקטע של הDNA שלהן - אה, כל קריסטל גרעיני."

ואז, אקון דיבר. "אני לוקח אחריות מלאה," אמר כס הכנס "על ההחלטה לשלוח לאוכלי התינוקות את הטקסט וההולו ששלחנו. אבל העובדה היא שיש להם כבר יותר ממספיק מידע בשביל להסיק שאנחנו לא אוכלים את הילדים שלנו. הם אפילו עשויים לנחש איך אנחנו רואים אותם. והם לא שלחו אלינו שום דבר מאז ששידרנו אליהם."

"אז השאלה היא - מה עכשיו?" 

 


(2/8) מלחמה ו\או שלום 

"אז השאלה היא - מה עכשיו?"  

לורד הטיס קפץ, פניו אדומות "תפעילו מגינים. עכשיו. אנחנו לא מרוויחים כלום מלהישאר פגיעים. זה טירוף!" 

"לא," אמר מוודה הספינה בטון מקצועי, "לא טירוף." 

הטייס חבט באגרופו על השולחן. "כולנו נמות כאן!" 

"הם לא מתקדמים טכנולוגית כמונו," אמר אקון. "נניח שאוכלי התינוקות מחליטים שצריך להכחיד אותנו. נניח שהם פותחים באש, נניח שהם עוברים דרך הקו-כוכב שפתחנו ומגיעים למערכת הויגינס. מה אז?"

המאסטר הנהן. "אפילו אם הם יצליחו להפתיע אותנו… לא. הם לא יכולים להשמיד את המין האנושי. אלא אם כן הם הרבה יותר חכמים משהם נראים, ולי זה נראה שבממוצע, הם קצת יותר טיפשים מאיתנו." המאסטר הביט אל עבר הקסנופסיכולוגית, שנפנפה במין מחווה מהוססת. 

"אבל אם נשאיר את מגיני הספינה כבויים", אמר אקון "אנחנו משמרים את הסיכוי הקטן לפתרון של המצב הזה בדרכי שלום." 

"שלום" אמרה גבירת החישה, בטון שטוח מהורהר. 

אקון הביט בה. 

"אתה רוצה שלום עם אוכלי התינוקות?" 

"כמובן -" אמר אקון, ואז נעצר. 

גבירת החישה הביטה מסביב לשולחן. "וילדיהם של אוכלי התינוקות? מה איתם?" 

מאסטר הפאנדום דיבר, קולו מהוסס. "את לא יכולה לכפות סטנדרטים אנושיים על-" 

במערבולת תנועה וצליל סלאפ, גבירת החישה סטרה לו. 

מוודה הספינה תפס את ידה. "לא". 

גבירת החישה נעצה מבטים במוודה הספינה. 

"לא," חזר המוודה. "בלי אלימות. רק טיעונים. אלימות לא חושפת את האמת מהשקר, גבירתי."

גבירת החישה הורידה באיטיות את ידה, אך לא את עיניה. 

"אבל…" אמר המאסטר. "אבל גבירתי, אם הם רוצים להיאכל -" 

"הם לא" אמרה הקסנופסיכולוגית "כמובן שהם לא. הם בורחים מההורים שלהם כשמגיע הניפוי הנורא. ילדי אוכלי התינוקות אינם בוגרים מבחינה רגשית- אני מתכוונת שהם עדיין לא בצורה הרגשית הבוגרת שלהם. האבולוציה כבר טיפלה באלה שלא אכפת להם להיאכל. והם עדיין לומדים, עדיין עושים טעויות, אז עדיין אין להם את האינסטינקט להכחיד את כל מי שמפר את כללי המוסר של הקבוצה. זאת תקופה פשוטה יותר עבורם, הם משחקים, הם חוקרים, הם מנסים רעיונות חדשים. הם…" ואז נעצרה הקסנופסיכולוגית. "שיט," היא אמרה, והפנתה את ראשה הרחק מהשולחן, מכסה את פניה עם ידיה. "סלחו לי." קולה נשבר. "הם ממש דומים לילדים אנושיים, באמת."  

"ואם הם היו ילדים אנושיים" אמרה גבירת החישה אל תוך השקט, "הייתם חושבים שרק בגלל שאוכלי התינוקות רוצים לאכול ילדים אנושיים, זה היה הופך את זה לבסדר?"

"לא" אמר לורד הטיס.

"אז איזה הבדל יש כאן בדיוק?" שאלה גבירת החישה.

"אין הבדל בכלל" אמר לורד טיס.

אקון הביט הלוך ושוב ביניהם, הוא ראה מה עומד לקרות, ואיכשהו לא הצליח לפתוח את פיו.

"אנחנו חייבים להציל אותם," אמרה גבירת החישה. "אנחנו חייבים לעצור את זה. בכל מחיר. אסור לתת לזה להימשך."

לא יכול לומר את המילה -

לורד טיס הנהן. "השמידו את הספינה שלהם. נשמור את יתרון ההפתעה אצלנו. נחזור אחורה, נספר לעולם, ניצור צבא אנושי מוחץ… ניקח אותו אל תוך רשת הקו-כוכב של אוכלי התינוקות, ונציל את הילדים."

"לא" אמר אקון.

לא? 

"אני יודע" אמר לורד טיס. "הרבה אוכלי תינוקות ימותו בהתחלה, אבל הם הורגים פי עשר ילדים מאשר כל אוכלוסיית המבוגרים שלהם, כל שנה - "

"ואז מה?" אמר מאסטר הפאנדום. "מה יקרה כשהילדים יגדלו?"

לורד טיס השתתק.

מאסטר הפאנדום השלים את השאלה. "אתה הולך למחוק את כל הגזע שלהם בגלל שהקיום שלהם נוראי מכדי להתקיים? קראתי את הסיפורים שלהם, ולא הבנתי אותם, אבל -" מאסטר הפאנדום בלע את רוקו. "הם לא…. מרושעים. אתה לא מבין? הם לא. האם תעניש אותי, רק מכיוון שאני לא רוצה להעניש אותם?

"אולי נוכל…" אמר לורד טיס. "אממ. אולי נוכל לשנות את הגנים שלהם כך שהם ילדו רק ילד אחד כל פעם."

"לא," אמרה הקסנופסיכולוגית. "הם יגדלו בתיעוב עצמי, בתחושת גועל שהם לא יכולים לאכול תינוקות. זה יהיה עינוי עבורם. עדיף כבר להרוג אותם."

"מספיק" אמר אקון. קולו שקט, חלוש, אבל כל יושבי החדר הביטו בו. "מספיק. אנחנו לא הולכים לירות בספינה שלהם."

"למה לא?" אמר לורד הטיס. "הם-"

"הם לא הרימו מגינים." אקון אמר.

"כי הם יודעים שזה לא ישנה כלום." צעק הטייס.

"הם לא פתחו באש" צעק אקון. ונעצר, הנמיך את קולו.

"הם לא פתחו באש. אפילו שהם הבינו שלא נאכל תינוקות. אני לא הולך לפתוח עליהם באש. אני מסרב לעשות זאת."

"אתה חושב שהם חפים מפשע?" דרשה גבירת החישה. "מה אם אלה היו ילדים אנושיים שנאכלים?" 

אקון בהה במסכים, שהראו אש דועכת, גרפיקת מחשב של שברי נובה. הוא היה תשוש עכשיו. "מעולם לא הבנתי את דילמת האסיר עד היום הזה. האם אתה באמת משתף פעולה כדי להשיג את התגמול הגבוה ביותר? אפילו כשלשניכם זה לא נראה הוגן לשתף פעולה? כשנראה שהדבר הצודק הוא לבגוד, אפילו כשאתה יודע שהשחקן האחר לא יבגוד? זוהי בדיוק מטריצת הגמול של דילמת האסיר האמיתית. אבל כל שאר ההיגיון - כל מה שנוגע למה שקורה אם שני הצדדים חושבים באותו אופן, ושניהם בוגדים - נשאר זהה. האם אנחנו רוצים לחיות ביקום של שיתוף פעולה או של בגידה?" 

"אבל - " אמר לורד הטיס.

"הם יודעים" אמר אקון "הם יודעים שאין להם סיכוי מולנו. והם יכולים לנחש מה אנחנו יכולים לעשות להם. הבחירה שלהם היא לא אם לירות בנו ולנסות לפלוש אחר כך! הבחירה שלהם היא האם לירות בנו ולברוח בחזרה למערכת הכוכבים שלהם, מתוך תקווה שאף ספינה לא תעקוב אחריהם. כל המין שלהם בסכנה, מול ספינה אחת בלבד. ולמרות זאת הם לא ירו."  

"הם לא יירו בנו" אמרה הקסנופסיכולוגית, "לא לפני שהם יחליטו שבגדנו באמות המוסר. זה יהיה בניגוד לחוש ה… כבוד שלהם, הייתי קוראת לזה, אם כי הוא חזק בהרבה מהגרסה האנושית -"

"לא" אמר אקון "לא עד כדי כך יותר חזק." הוא הסתכל סביב. "הציביליזציה של אוכלי התינוקות הייתה במצב של שלום מזה מאות שנים. בדיוק כמו חברת בני האדם. האם תרצו לירות את יריית הפתיחה ולהחזיר את המלחמות ליקום? לשלוח אותנו בחזרה לעידנים-שלפני-השחר, אלה שאנחנו מכירים רק מקריאת ספרי ההיסטוריה, כי ההולו נוראיים מדי לצפייה? האם באמת תחצו על הכפתור בידיעה שזה מה שיקרה?" 

לורד טיס לקח נשימה עמוקה. "אני אעשה זאת. אתה לא תישאר המפקד של האימפוסיבול, אדוני הלורד, אם הכנס יצביע נגדך הצבעת אי-אמון. וכך הם יצביעו, אדוני הלורד, למען הילדים."

"מה," אמר המאסטר "אתה מתכנן לעשות עם הילדים?"

"אממ, נצטרך לעשות משהו," אמר מהנדס הספינה, מדבר זו הפעם הראשונה. "העפתי מבט לבדוק מה המדע של אוכלי התינוקות יודע על מנגנוני המוח שלהם. זה ממש מרתק. הוא ערבוב של אינטראקציות מכניות וחשמליות, לא באותו אופן שהמוח שלנו מניע יונים, אלא -"

"תגיע לנקודה" אמר אקון "מיד". 

"הילדים לא מתים מיד," אמר המהנדס. "המוח שלהם הוא גרעין של קריסטל קשה במיוחד, שעמיד במיוחד ל אממ, מנגנוני עיכול, הרבה יותר מאשר שאר הגוף. זה אומר שמוחם של הילדים כנראה חווה המון כאב, כיוון שכל הגוף קטוע, וזהו מצב של חסך חושי, ואז העיבוד לאט לאט נשחק. אני חושב שהתהליך כולו מושלם בערך חודש מתחילת -" 

גבירת החישה הקיאה. שניות ספורות לאחר מכן כך גם הקסנופסיכולוגית, וגם המאסטר.

"אם חברה אנושית תתיר לדבר כזה להימשך," אמר לורד טיס, קולו שקט מאוד "אני אעזוב את החברה האנושית, אאסוף חברים, ונלך לבקר את רשת הקו-כוכב של אוכלי התינוקות עם צבא משלנו. תצטרכו להרוג אותי כדי לעצור אותי."

"וגם אותי," אמרה גבירת החישה דרך הדמעות.

אקון נעמד מכסאו, ונשען קדימה, מחווה לשידור שליטה שהוא למד בכיתה, לפני זמן רב מאוד, כשהחל את לימודיו להיות מנהל. רוב החברה האנושית חושבת במונחים של קידום, ולא תסתכן בלהמרות את פיו של מנהל. מזה מאה שנה מעולם לא אותגרה סמכותו, עד עכשיו… "אני לא אתיר לך לירות על ספינה חייזרית. האנושות לא תהיה הראשונה לבגוד בדילמת האסיר הזאת."

לורד הטיס נעמד, ואקון הבין בפרץ הבנה פתאומי, שהטיס היה גבוה ממנו בארבע אינצ', המחשבה מעולם לא הדאיגה אותו עד עכשיו. הטיס לא נשען קדימה, לא הכיר את הטריק, או שפשוט לא היה לו אכפת. עיניו של הטיס היו צרות, מוקפות בפנים שריריות מתוחות ודרוכות.

"זוז לי מהדרך" אמר לורד הטיס.

אקון פתח את פיו, אבל מילה לא יצאה.

"הגיע הזמן" אמר לורד הטיס, "להסיר את החרפה הזו" אמר באנגלית ארכאית: המילים שאמר תומאס קלרקסון ב1785, בתחילת סופה של העבדות. "אני ניצב כולי מול אסון זה, אשבור אותו, או שהוא ישבור אותי." אירה הווראד ב2014 "אני לא אחלוק יקום עם הצל הזה" כך אמר לורד הטיס, בכעס חם יותר מאפר נובה. "עזרו לי אם תוכלו, סורו מדרכי הססנים, לפחות אל תהוו מכשול, או שאשרוף אתכם ואת כל מי שאיתכם" 

"עצור" 

כל ראש בחדר סב בחדות אל מקור הקול. אקון היה מנהל מזה מאה שנה, ולורד מנהל מזה עשרים שנה. הוא למד את כל הטקסטים הקלאסיים, צפה בהולוים של מצבי משבר מפורסמים. הוא שינן כמעט כל ידע שנאגר אי פעם בתורת הניהול, והוא מעולם לא חלם שניתן לבטא את המילה הזאת בכזאת עוצמה מוחלטת.

מוודה הספינה הנמיך את קולו. "אדוני לורד טיס. אני לא אאפשר לך את מסע הצלב הזה, כשעוד לא ציינת עבור איזו מטרה הוא כן נלחם. זה נחמד להגיד שאתה לא אוהב את הדברים כמו שהם קורים. אבל אתה חייב לומר איך אתה הולך לשנות אותם, ולמה אתה הולך לשנות אותם. אתה חייב לחשוב על הכול עד הסוף. האם באמת תכחיד את כל גזע אוכלי התינוקות? תשאיר את השרידים תחת שלטון אנושי לנצח, בייאוש מוחלט? עוד לא התמודדת עם ההחלטות הקשות, רק בירכת את עצמך על האמירה שמשהו צריך להיעשות. אני פוסק שזוהי הפרה של שפיות, אדוני הלורד."

לורד טיס עמד נוקשה. "מה-" קולו נשבר. "מה אתה מציע שנעשה?"

"שב" אמר מוודה הספינה, "נמשיך לחשוב. אדוני לורד הטיס, גבירת החישה, אתם צעירים וקופצים למסקנות. עדיין מוקדם מדי מכדי לפלג את האנושות על הנושא הזה, כאשר אנחנו יודעים על זה פחות מעשרים וארבע שעות. יש חוקים שלא משתנים, בין כשיש כסף רב בסיכון, או גורל של מין תבוני שלם. בשלב זה, אנחנו רק נדון בנושא מכל היבטיו ביסודיות ככל שניתן. אנחנו עדיין לא בשלב של להציע פתרונות, בטח שלא להתפלג למחנות. אתם יודעים זאת אדוני הלורדים, גבירותי, הכלל לא משתנה." 

"ולאחר מכן?" אמר לפתע מאסטר הפאנדום. "זה יהיה בסדר לפלג את האנושות? אחר כך לא תתנגד?"

הטשטוש המוסתר בברדסו של המוודה, הפנה את פניו אל המאסטר, ודיבר; ולשומעים היה נדמה שהם שומעים צילו של חיוך מסתתר בקולו, "אה" אמר המוודה "זה יהיה התערבות בפוליטיקה. אני אמון על השפיות, לא על המוסר. אם אתם רוצים להישאר מלוכדים, אל תתפלגו. אם אתם רוצים שלום, אל תתחילו מלחמות. אם אתם רוצים להימנע מהשמדת גזע, אל תמחקו מין שלם של חייזרים. אבל אם אלה לא הערכים הגבוהים ביותר שלכם, אז תמצאו את עצמכם מוותרים עליהם. מה שתתפשרו עליו, תמצאו שאיבדתם לגמרי -ראו הוזהרתם! אבל אם כך החלטתם, כך יהיה. מסדר המוודים השקטים קיים בתקווה שכל עוד האנושות שפויה, היא יכולה לקבל החלטות בהתאם לרצונותיה האמיתיים. לכן המסדר מוקדש רק לזה, ונשבע שלא להיכנס לפוליטיקה. אז, תקדישו עוד זמן כדי לדון בתרחיש, גבירותי ואדוני הלורדים, ורק אז תציעו פתרונות. ורק אחרי שסיימתם עם הצעת הפתרונות, תכריעו." 

"סלחו לי" אמרה גבירת החישה. לורד טיס ניסה לדבר, אולם גבירת החישה הרימה את קולה. "סלחו לי, עמיתי הלורדים. ספינת החייזרים שלחה שדר חדש. שני מגהבית של טקסט."

"תרגמי והציגי" ציווה אקון.

כולם הביטו אל המסכים, מחכים שהקובץ יופיע.

התהום ביותר של הצדקנות 

מזמור ההיגיון 

טהור כאבן וקורבן 

של מאבק הצעירים המחליקים בגרון 

אקון נרתע והסב מבטו. הוא לא ניסה לקרוא יותר מדי מהקובץ החיזרי, ולא היה מיומן בקריאת "התרגומים" של התוכנה הארורה.

"מישהו בבקשה" אמר אקון, "יכול לומר לי - לספר לכנס - מה זה אומר לנו?"

השתררה דממה ארוכה ומעיקה.

ואז הקסנופסיכולוגית השמיעה צליל עמום, שהיה יכול להיות התפרצות של ספקנות, או פשוט צחוק עצוב. "כוכבים שבשמיים," אמר הקסנופסיכולוגית "הם מנסים לשכנע אותנו לאכול את הילדים שלנו."

"על ידי," אמר לורד תכנות, "מה שהם מניחים שהוא עקרונות קוסמיים, ולא אינסטינקטים בלבד, שעשויים להשתנות מכוכב לכוכב."

"טיעונים כמו מה בדיוק?" שאל מוודה הספינה.

אקון נתן מבט מוזר במוודה הספינה, והסיט עיניו במהירות, לפני שהמוודה יתפוס אותו. לא, אין סיכוי שמוודה הספינה שומר על ראש פתוח בנוגע לזה. זוהי רק סקרנות בנוגע לאיזה כשל לוגי החייזרים חושפים כאן.

"תן לי לבדוק," אמר לורד תכנות. הוא שתק לזמן מה. "אה, הנה דוגמה. הם מראים שעל ידי הבאת צאצאים רבים, וניפוי מתוכם, הם מפעילים לחץ אבולוציוני כבד יותר מאשר שאנחנו מפעילים על הצאצאים שלנו. ככה שאם נתחיל ללדת מאות תינוקות לכל זוג, ואז נאכל כמעט את כולם - אני מדגיש שזה ההצעה שלהם, לא שלי - האבולוציה תתקדם מהר יותר עבורנו, ונשרוד יותר ביקום. אבולוציה והישרדות הם אוניברסליים, אז הטיעון הזה אמור לשכנע כל אחד." הוא כחכח בעצב. "מישהו פה מרגיש משוכנע?"

"רק מתוך סקרנות" אמר לורד טיס "האם הם אי פעם ניסו ללדת אפילו יותר צאצאים - נניח, אלפים במקום מאות - כדי שהם יוכלו להאיץ את האבולוציה אפילו יותר?"

"זה בקלות נמצא בתחום היכולות הנוכחיות שלהם בהנדסה גנטית," אמרה הקסנופסיכולוגית "ובכל זאת הם לא עשו זאת. ועדיין, נראה לי שעדיף שלא נציע להם את הרעיון."

"מוסכם," אמר אקון.

"אבל האנושות משתמשת בברירה באמצעות תאי רביה," אמרה גבירת החישה. "אנחנו לא מתפתחים לאט יותר. אם כבר, לבחור מתוך מיליונים של זרעים ומאות ביציות, נותן לנו לחץ אבולוציוני הרבה יותר גדול."

הקסנופסיכולוגית הרימה את גבתה. "אני לא בטוחה ששלחנו להם את המידע הזה… או שהם פשוט לא הספיקו לעבור על כל מה ששלחנו להם…"

"זה לא יהיה קל עבורם להבין," אמר מהנדס הספינה. "אין להם הפרדה בין DNA לחלבונים, רק דפוסים בגביש שנערמים זה על זה. שני ההורים נשארים שלובים זה בזה במשך, אממ, יום בערך. מזריעים מנות של נוזל בקירור-על שנמצא בגופם, על מנת להקים את התינוקות. אין להם תאי מין נפרדים שניתן לבחור מבינם."

"אבל," אמרה גבירת החישה, "אין סיכוי שנוכל לשכנע אותם לעבור לאיזה מקבילה כלשהי לרביה בתא נפרד כדי שינסו במקום את השיטה הזאת -"

"גבירתי," אמרה הקסנופסיכולוגית. קולה היה כעוס במקצת. "הם לא באמת עושים את זה למען האבולוציה. הם אכלו מיליוני תינוקות עוד שנים לפני שהם ידעו שהייתה אבולוציה."

"הממ, זה מעניין," אמר לורד התכנות. "יש פה עוד פסקה בה הם מבססים את הטיעונים שלהם על סמך ברי סמכא אנושיים היסטוריים."

אקון הרים גבה. "ואת מי בדיוק הם מצטטים כדי לחזק את הטיעון?" 

"רק רגע," אמר לורד התכנות. "זה עבר דרך המתרגם פעמיים, אנגלית לאוכלי תינוקית לאנגלית, אז אני צריך לשכתב את התוכנה כדי לשחזר את הטקסט המקורי…" הוא השתתק למספר רגעים. "אוקי, הטיעון מתחיל בלציין כמה לאכול את הילד שלך זה הוכחה לקורבן ולנאמנות לשבט, ואז הם מצטטים ברי סמכא אנושיים על ערך ההקרבה והנאמנות. טיעון סביבתני עתיק בנוגע לצמצום אוכלוסין, וגם…. אוי לא. אני לא חושב שהם הבינו שאדולף היטלר היה מהרעים."

"איך הם יבינו," אמרה הקסנופסיכולווגית. "בני אנוש שמו את היטלר לנהל מדינה, אז בטח ראינו בו מחוקק חשוב בדורו. וזה לא עלה בדעתם של אוכלי התינוקות שאדולף היטלר נחשב על ידי בני האדם כאחד הרעים בדיוק בגלל שהוא התייחס לחלקים של העם שלו כמו אהיל - כיום יש להם מנהגים שמגבילים את זה, אבל הם לא באמת רואים את זה כרוע. אם היטלר בזמנו חשב שהומוסקסואלים פוגעים במוסר, ולכן הוא ניסה להשמיד אותם, זה יראה לאוכלי התינוקות כמו טעות כנה-" הקסנופסיכולוגית הביטה מסביב "אוקי, אפסיק כאן. אבל אוכלי התינוקות לא מסתכלים על ההיסטוריה שלהם ורואים רשעים מובהקים בעמדות כוח - בטח שלא אחרי המהפכה המדעית. כל פוליטיקאי שהוגדר כ"רע" ייהרג או יאכל. נראה שאין אצל אוכלי התינוקות בעיות תיאום כמו אצל האנושות. או שהם מצביעים בבחירות באופן יותר רציונלי. תבחר."

אקון הניח את ידיו על ראשו. "את יודעת," אמר "חשבתי לנסח הודעה דומה אל אוכלי התינוקות. זאת הייתה מחשבה טיפשית, אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש. ניסיתי לחשוב איך אפשר לשכנע אותם שאכילת תינוקות היא … לא דבר טוב." 

הקסנופסיכולוגית הקדירה פניה. נראה שאוכלי התינוקות אפילו יותר נוטים לחשיבה רציונלית מאיתנו וזה מסביר אולי למה החברה שלהם יותר יציבה ולא מתפוררת כל הזמן - אבל אני לא חושבת שתוכל לכופף אותם מספיק בשביל לחשוב שאכילת תינוקות היא לא דבר שאוכלי תינוקות אמורים לעשות."

"ועל אותו משקל," אמר אקון, "אני לא חושב שסביר במיוחד שהם יצליחו לשכנע אותנו שאכילת תינוקות היא דבר טוב" הוא נאנח. "אי אפשר פשוט לסמן את ההודעה הזאת כספאם?"

"לפחות אחד מאיתנו צריך לקרוא אותה." אמר מוודה הספינה. "הם מנסחים את הטיעונים שלהם בכנות ועם רצון טוב. האנושות צריכה גם כן לתמך את תחושת הזוועה שלה."

"אכן," אמר המאסטר. "אני לא מבין לגמרי את הסגנון הספרותי של אוכלי התינוקות, אדוני הלורד, אבל אני יכול לומר לך שהסגנון דומה לסגנון של… לא בדיוק שירה, אבל… הם מנסים לגרום לטיעונים להישמע אסתטיים בנוסף למשכנעים." עיניו של המאסטר רצו קדימה ואחורה. "אני חושב אפילו שחלק מהקטעים הם באורכים קבועים של הבזקי אור פר יחידת טיעון, משהו כמו משקל בשירה, בתקווה שהמתרגם שלנו יוכל להפוך את זה לשירה אנושית. ועד כמה מעט שאני יכול לשפוט בנושאים באלה, זה דורש הרבה מאמץ. אני לא אופתע כלל אם כולם על הספינה עבדו על זה יומם ולילה." 

"אוכלי תינוקות אינם ישנים," אמר המהנדס.

"בכל מקרה," אמר המאסטר. "אם לא נירה על ספינת החייזרים - אני מתכוון, אם ההודעה הזאת אי פעם תחזור אל ציוויליזציית החייזרים - אני חושד שהחייזרים יחשיבו את ההודעה הזאת כיצירה ספרותית היסטורית אדירה, כמו המלט, או השיטה הרציונלית -" 

 

גבירת החישה כחכחה בגרונה. היא הייתה חיוורת, ורעדה. 

בתחושת בטן שחורה כאבדון, מתורגלת בפסימיות חסרת מעצורים, אקון ניחש מה היא עומדת לומר.

גבירת החישה בקול רועד, "אדוני הלורדים, ספינה שלישית קפצה אל המערכת. לא אוכלי תינוקות, לא אנושית"


 

(3/8) האנשים הסופר שמחים 

גבירת החישה בקול רועד, "אדוני הלורדים, ספינה שלישית קפצה אל המערכת. לא אוכלי תינוקות, לא אנושית" 

מסך ההולו הראה משולש שסומן בשלוש נקודות, ספינת בני האדם, ספינת אוכלי התינוקות והספינה של החדשים. ואז ההולו עבר לצילום מקרוב, והראה - 

את הספינה המגוחכת ביותר שאקון ראה מימיו, כמו גוש עם זרועות תמנון מלאות בפצעי בגרות עם מלא שערות קטנות. זרועות הספינה התנופפו כאילו יש רוח קלה, והפצעים פעמו, כאילו הם עומדים להתפרץ. זה היה פרקטל של כיעור, דוחה בכל רובד שניתן להיות בו דוחה.

"האם החייזרים כבר הרימו מגינים?" אמר אקון.

"אדוני הלורד" אמרה גבירת החישה, "לא נראה שיש להם מגינים כלשהם. נראה שקרינת אפר הנובה לא מטרידה אותם. מה שלא יהיה החומר ממנו עשויה הספינה שלהם, הוא פשוט סופג את המכה."

דממה נפלה מסביב לשולחן.

"אוקי," אמר לורד התכנות, "זה מרשים."

גבירת החישה נעה בחדות, כאילו מישהו סתר לה. "קיבלנו - בדיוק קיבלנו שדר מהם בפורמט סטנדרטי אנושי, תוכנת הקידוד מסווגת את התוכן כאנגלית מודרנית, מלווה בהולו -"

"מה?" אמר אקון. "עדיין לא שידרנו שום דבר איך הם יכלו-"

"אממ" אמר מהנדס הספינה "מה אם לחייזרים האלה באמת יש, אממ, 'כוחות מלאכיים חזקים'?"

"לא," אמר מוודה הספינה. ברדסו נטה הצידה כלות, כאילו בחיוך אירוני "זאת רק ההיסטוריה שחוזרת על עצמה."

"היסטוריה שחוזרת על עצמה?" אמר מאסטר הפאנדום. "אתה מתכוון שהספינה הזאת היא מפיצול אפשרי של כדור הארץ, או שהם פיתחו באופן בלתי תלוי פרוטוקול תקשורת בין ספינות שזהה במדויק לזה שלנו -" 

"לא, טמבל" אמר לורד התכנות, "הוא מתכוון שאוכלי התינוקות שלחו לחייזרים החדשים בוכטה של מידע, בדיוק כמו שהם שלחו לנו. רק שהפעם אוכלי התינוקות כללו בפנים את כל המידע שאנחנו שלחנו לאוכלי התינוקות. החייזרים החדשים הריצו על זה תוכנות תרגום אוטומטיות, בדיוק כמו שאנחנו השתמשנו." 

"גילית להם מהר מדי," אמר המוודה. היה צחוק שקט בקולו. "היית צריך לתת להם לנסות לגלות בעצמם. בימינו לעיתים רחוקת בלבד קורה שמישהו נתקל במשהו שנראה כמו על טבעי."

אקון נד בראשו, "מוודה, אין לנו זמן ל - לא משנה. חישה, הראי לנו את הודעת הטקסט."

גבירת הגישה הניע אצבעותיה ו-

הידד! 

אנחנו כל כך שמחים לפגוש אתכם 

זוהי הספינה "משחקים משחקים כיפיים" 

(הספינה בחסות החברה הכלכלית חלקיק טעון) 

אנחנו אוהבים אתכם רוצים שתהיו סופר שמחים 

תרצו לעשות איתנו סקס? 

באיטיות מחושבת, ראשו של אקון הכה בשולחן בקול חבטה עמומה. "למה לא יכולנו להיות ביקום שבו אנחנו לבד?"

"רגע, חכה," אמרה הקסנופסיכולוגית, "זה נשמע הגיוני."

מאסטר הפאנדום הנהן. "נראה יחסית פשוט."

"האירו את עינינו" אמר אקון.

הקסנופסיכולוגית משכה בכתפה. "מבחינה אבולוציונית, התרבות היא הפעולה הסבירה ביותר שמין שפיתח תבונה, ימצא כמהנה. כשמסתכלים על זה מהפרספקטיבה הזאת, גבירותי ואדוני הלורדים, ההודעה הגיונית לחלוטין, זוהי ברכת שלום ידידותית אוניברסלית, בדיוק כמו לוחית פיוניר."

אקון עוד לא הרים את ראשו. "אני תוהה מה החייזרים האלו עושים," אמר דרך ידו המגוננת, "מתעללים בחתולים?"

"אדוני הלורד…" אמר מוודה הספינה. מעדן את הטון, אבל המשמעות נותרה ברורה.

אקון נאנח והזדקף. "אמרת שההודעה שלהם כללה הולו, בואו נראה אותו."

המסך הראשי נדלק.

היה רגע של שתיקה, ואז נשמע צליל משונה של נוזל, כאשר כל יושבי השולחן נאלמו בתדהמה, אפילו מוודה הספינה.

במשך זמן לאחר מכן, איש לא דיבר. הם פשוט… צפו.

"ואוו," אמרה גבירת החישה לבסוף. "זה אפילו …. סוג של…. סקסי."

אקון התיק מבטו מדמות הנקבה האנושית המתנועעת, דמות הגבר המתנועע, והזרוע החייזרית המתנועעת. "אבל…" אקון אמר. "אבל למה היא בהריון?"

"שאלה יותר טובה," אמר לורד התכנות, "תהיה, למה שניהם מצטטים טבלאות כפל?" הוא הביט סביב. "מה, אף אחד מכם לא יודע לקרוא שפתיים?"

"אממ…" אמרה הקסנופסיכולוגית. "אוקי, אני חייבת להודות, אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין למה -"

ואז נשמע מקהלה אחידה של "איככככ…" מסביב לשולחן.

"אוי, " אמרה הקסנופסיכולוגית. "אני לא חושבת שהם הבינו את הקטע הזה בכלל" 

אקון החווה תנועת סיום, וההולו כבה.

"שמישהו יצפה בשאר" אמר מוודה הספינה. "זה עשוי להכיל מידע חשוב."

אקון החווה בידו. "אני לא חושב שיהיה מחסור במתנדבים לצפות בפורנו חייזרים דוחה. פשוט תפרסם את זה בערוץ 4chan של הספינה, ונעבור עוד כמה שעות על התגובות של מה שקיבל יותר מ+5 'מעורר השראה'."

"החייזרים האלה," אמר מאסטר הפאנדום באיטיות, "הרכיבו את הפורנוגרפיה הזאת בתוך… שניות, אנחנו לא יכולים לעשות את זה אוטומטית, נכון?"

לורד התכנות קימט את מצחו. "לא, אני לא חושב. מתוך קובץ פורנוגרפיה חייזרית, למצוא באופן אוטומטי הולו שהם ימצאו כמעניין? אממ אני לא חושב שזאת בעיה שמישהו אי פעם ניסה לפתור עדיין. והם גם לא הצליחו מושלם בניסיון הראשון, אבל… לא."

"על איזה סדר גודל של כוחות מלאכיים אנחנו מדברים כאן?"

לורד התכנות החליף מבט עם המאסטר. "עצומים" אמר לבסוף לורד התכנות. "אולי אפילו אגדתיים."

"או שהם חושבים במסגרת זמן מהירה הרבה יותר," אמר מוודה הספינה בשקט. "אין שום חוק ביקום שאומר שנוירונים חייבים לעבוד ב100 הרץ."

"אדוני הלורדים" אמר גבירת החישה, "אנחנו מקבלים שדר נוסף; הפעם עם סאונד. זה מסווג כשיחה בזמן אמן."

אקון בלע את רוקו, ואצבעותיו אוטומטית סידרו את הצווארון של הסוודר הפורמלי. האם החייזרים יוכלו לשים לב אם הבגדים שלו יהיו מרושלים? לפתע הוא היה מאוד מודע לזה שהוא לא בדק את השפתון שלו כבר שלוש שעות. אבל עדיף שלא לתת למבקרים להמתין. "אוקי. פתחי את הערוץ אם כך, שדרי רק אותי."

ההולו שהופיע לא ריכך כלל את ספקותיו. האדם שהופיע היה לבוש באופן מושלם, באופן מושלם מאוד, בחליפת עסקים קז'ואל, מאיימת יותר מכל פורמליות: עליונות מוחצת בלי מאמץ. הפנים היו מעוצבות באותו האופן, יפות באופן מוחץ בלי תירוצים של איפור; הווסט האופנתי חשף חלק עליון שרירי, מהסוג שפוסל באופן טבעי מבלי המאמץ של אימונים - 

"גירוי על!" צעק מוודה הספינה אזהרה חדה.

אקון מצמץ, מנער את הערפל. כמובן שהחייזר לא באמת יכול להראות ככה. זה רק הולו, הולו שעבר יותר מדי פילטרים של אופטימיזציה. זה היה שיעור שכל אחד (כל בן אנוש?) עבר לפני גיל ההתבגרות, לא לתת למציאות להתגמד מול הבדיה. איך אומרים? זה מספיק גרוע להשוות את עצמך לאייזיק ניוטון, לא צריך גם לקימבל קינסון. 

"בשם האנושות, ברוכים הבאים" אמר אקון. "אני הוא לורד אנמפרוס אקון, כס הכנס של ספינת המחקר הענקית של העולמות האפשריים הבלתי אפשריים. -" באנו לשלום לא נראה מתאים בזמן שדנים על מלחמה עם אוכלי התינוקות, כך גם שמחים לפגוש אותכם, פתאום נשמע יותר מדי כמו שקר, -"לא ממש הבנו את ההודעה האחרונה שלכם."

"קבלו את התנצלותנו," אמרה הדמות המושלמת על המסך. "אתם יכולים לקרוא לי אדוארד הפאקינג ענק; בנוגע למין שלנו…" הדמות הטתה את ראשה במחשבה "תוכנת התרגום הזאת עדיין לא יציבה לגמרי; אפילו אם אומר את שם המין שלנו כמו שצריך, אין לדעת איך זה יצא. אני לא רוצה שלנצח נזכר עם כינוי לא אסטטי בגלל שגיאת תרגום."

אקון הנהן, "אני לגמרי מבין אותך, אדוארד הפאקינג ענק."

"השפה שלכם היא בפורמט שאיננו יכולים לתפוס כלל," אמר ההולו המושלם "אבל אנחנו כן מתנצלים על כל בלתי ניתן לתרגום 1 שחוויתם בתשדורת ברכת השלום שלנו; היא נוצרה אוטומטית, לפני שהייתה לנו ההזדמנות להבין את המיניות שלכם. אנחנו מתנצלים; מי יכל לדמיין שמין יפתח רביה כחוויה כואבת? עבורנו, לידה היא העונג הגדול ביותר שאנחנו יכולים לחוות. חוויה שמנסים להאריך, לא לזרז."

"אהה," אמרה גבירת החישה בטון של הארה פתאומית, "זאת הסיבה שהזרועות דחפו את התינוק פנימה בחזרה ל-"

מחוץ למסגרת הוויזואלית של השידור, אקון החווה בידיו לחישה לסתום את הפה. אקון נשען קדימה. "התמונה שאתם משדרים לנו כרגע, אינה אמיתית כמובן. איך אתם באמת נראים? - אם השאלה אינה פוגענית."

דמות האדם המושלם קימטה גבה, מופתעת. "אני לא מבין. כך לא תוכל להבין את כל הרמיזות התקשורתיות."

"אני רוצה לראות," אמר אקון. "איני יודע להסביר בדיוק, אבל - האמת חשובה לנו."

האדם היפה מדי נעלם, ובמקומו הופיע-

צבעים בוהקים משוגעים, גוונים מטריפים שלרגע ניצחו את ראייתו. ואז, מוחו קלט צורות, אבל ללא משמעות. בדממה מוחלטת, כתם ענק התעוות על מוטות תומכים. מוטות מזדקרים זורמים וחוצים זה את זה -

מתעוות, מתפתל, רועד, פועם -

ואז הופיע שוב האיש הכוזב.

אקון נלחם להסתיר את המצוקה מלהופיע על פניו, אבל אגלי זיעה הופיעו על מצחו. היה משהו צורם בכתם, אפילו הרקע היציב מאחוריו. כמו להסתכל באשליה אופטית שעוצבה על ידי סדיסט.

אז - אלה היו החייזרים, או כך לפחות הם טוענים -

"יש לי שאלה," אמר האיש הכוזב. "אני מתנצל, אם היא גורמת מצוקה מסוג כלשהו, אבל אני חייב להבין אם מה שהמדענים שלנו טוענים הוא נכון. האם המין שלכם באמת פיתח מערכת עיבוד מידע נפרדת לחומצות גרעין דיאוקסיריבוזיות, בנפרד למערכת השידור האלקטרומכנית המבוססת על פולסים סינופסים?"

אקון מצמץ. בזווית עינו הוא ראה דמויות מחליפות מבטים זהירים מסביב לשולחן. אקון לא היה בטוח לאן השאלה מובילה, אבל, בהתחשב בזה שהחייזר הבין מספיק בשביל לשאול, כנראה שעדיף לא לשקר…

"אני לא לגמרי מבין את מטרת השאלה," אמר אקון. "הגנים שלנו עשויים מחומצות גרעין דיאוקסוריבוזיות. המוחות שלנו עשויים מנוירונים שמשדרים פולסים באמצעים חשמליים וכימיים -"

ראשו של האיש הכוזב צנח אל תוך כפות ידיו, והחל ליבב כמו תינוק.

אקון סימן בידיו עזרה! מחוץ למסגרת. אבל הקסנופסיכולוגית משכה בכתפה בחוסר אונים.

זה לא הולך טוב.

לפתע הוציא האיש הכוזב את פניו מתוך ידיו. על לחיו היו סימני דמעות, אבל פניו הפסיקו לבכות. "לחכות זמן רב כל כך," הקול אמר בטון של טרגדיה מוחלטת. "לחכות זמן רב כל כך, ולעבור מרחק כה גדול, רק בשביל לגלות שבשום מקום בין הכוכבים אין סימן לאהבה."

"אהבה?" אקון חזר אחריו. "דאגה למישהו אחר? לרצות להגן עליהם, להיות איתם? אם זה מתרגם נכון, אז 'אהבה' היא דבר חשוב מאוד עבורנו."

"אבל!" זעקה הדמות בצער, בווליום שגרם לאקון לקפוץ בבהלה. "אבל כשאתם עושים סקס, אתם לא בלתי ניתן לתרגום 2! זיוף, זיוף, אלה רק חיקוי למילים -"

"מה זה 'בלתי ניתן לתרגום 2'?" אמר אקון; כאשר הדמות שוב קרסה ביבבות חסרות מעצורים, והצטער על כך שפתח את פיו שוב.

"הם שאלו אם הנוירונים והDNA שלנו נפרדים," אמר מהנדס הספינה. "אז אולי להם יש רק מערכת אחת. אממ… במבט לאחור, זה נראה כמו הדרך ההגיונית לאבולוציה לעבוד. אם כבר יש לך מערכת אחת לאכסון מידע עבור גנים, למה לעשות מערכת נפרדת לחלוטין למוח? אז -"

"הם חולקים את המחשבות כשהם עושים סקס," השלים מאסטר הפאנדום. "זה חלום אמיתי. וכך הם פתחו רגשות סביב זה, דפוס שלם של רגשות שאנחנו לא יכולים לדמיין… הממ. אני מניח שבאמת חסרה לנו אנלוגיה לאהבה."

"סביר להניח," אמרה הקסנופסיכולוגית בשקט, "סקס היה הדרך היחידה שלהם לדבר זה עם זה כבר מההתחלה. עוד לפני שחר האינטליגנציה שלהם. זה באמת מאוד הגיוני, מבחינה אבולוציונית. אם אתה בכל מקרה מזריק חבילות של מידע -"

"רק רגע," אמרה גבירת החישה, "אז איך הם מדברים איתנו?"

"כמובן," אמר לורד התכנות בטון של הארה פתאומית "האנושות תמיד השתמשה בטכנולוגיות תקשורת חדשות לצורך פורנוגרפיה. 'האינטרנט נועד לפורנו' - אבל עבורם זה בדיוק ההפך."

אקון מצמץ. פתאום הוא דמיין את אותו הגוש וכל הזרועות מחברות אותם זה לזה - 

איפשהו על הספינה ההיא יש גוש שעושה אהבה עם אווטר שאמור לייצג אותי. אולי אפילו אורגיית פיקוד שלמה. 

עברתי אונס-סייבר. לא, אני עובר אונס-סייבר ברגע זה.  

ואותם חייזרים חצו כבר מי יודע כמה חלל, במשך מי יודע כמה זמן, כמהים לדבר/לעשות אהבה עם מוחות אחרים - רק בשביל לגלות - 

האיש הכוזב נע לפתע והזדקף וצרח בווליום שהשמיע רעש לבן מהרמקולים של כנס הפיקוד. כולם קפצו בבהלה; מאסטר הפאנדום פלט צווחה קטנה.

מה עשיתי מה עשיתי מה עשיתי 

ואז ההולו נעלם.

אקון השתוקק לנשום וצנח על כסאו. אדרנלין עוד געש בעורקיו, אבל הוא הרגיש תשוש לגמרי. הוא רצה לשחרר את הצורה שלו ולהפוך לגוש, גוש כמו הצורה השגויה שהוא ראה על המסך- לא, לא ככה.

"אדוני הלורד," אמר ברכות מוודה הספינה. הוא עמד לצדו של אקון ידו מושטת בעדינות על כתפו. "אדוני הלורד, אתה בסדר?"

"לא באמת," אמר אקון. קולו; כך חשב בגאווה, רעד רק קלות. "זה קשה מדי, לדבר לחייזרים. הם לא חושבים כמונו, ואין לך מושג מה אתה לא עושה נכון."

"אני תוהה," אמר מאסטר הפאנדום בקלילות מזויפת, "אם יקראו לזה 'קסנו-עייפות' ויאסרו לדבר עם חייזרים ליותר מאשר חמש דקות.

אקון פשוט הנהן.

"אנחנו מקבלים שדר נוסף," אמרה גבירת החישה בהיסוס. "הולו עם קול, תקשורת בזמן אמת כמו מקודם."

"אקון, אתה לא חייב - " אמר מאסטר הפאנדום.

אקון הזדקף לפתע, מיישר את בגדיו. "אני כן חייב," אמר אקון. "הם חייזרים, הם לא יודעים מה עיכוב עלול… פשוט שימי את זה".

הדבר הראשון שההולו הראה, היה כיתוב אלגנטי באנגלית מודרנית, שאמר:

הגבירה קיריטסוגו השלישית 

מתרגם שפה גרסה 3 

מתרגם תרבות גרסה 2. 

המסך ריחף בדיוק מספיק זמן כדי לקרוא, ואז התפוגג. וחשף את גבירה חיוורת.

בחירתו של המתרגם להציג את הגבירה קיריטסוגו השלישית רק בשחור לבן ואפור; לא האפרוריות של תמונות שחור לבן, אלא תמונה צבועה של עולם עם מעט צבע. עור בצבע הבהיר ביותר שעוד יכול להיחשב כמושך; לא לבן כשלג; אבל חיוור. שיער לבן חולצה וצמידים ושמלה ארוכה, כולם בגוונים תואמים של אפור. האישה הזאת יכלה להיחשב כיפה, אבל לא היה לה את הגירוי-על של האיש הכוזב שהוצג קודם.

פניה היו שרויות ברגש שבני אדם קוראים "שלווה".

"אני ואחיותיי לקחנו פיקוד עכשיו על הספינה הזאת," אמרה הגבירה החיוורת.

אקון מצמץ. מרד על הספינה שלהם? 

והנה חזרנו אל חוסר המובנות החייזרית, ההחלטות שחותכות כמו סכין, והתגובות הבלתי צפויות והפחד הקטלני של לדפוק הכול.

"אני מצטער אם מילותיי פוגעות," אקון אמר בזהירות, "אבל יש משהו שאני רוצה לדעת."

הגבירה השלישית, החוותה תנועה חותכת עם ידה. "אתה לא יכול לפגוע בי." פניה אף הראו מעין עלבון על עצם ההצעה.

"מה קרה על גבי הספינה שלכם, ממש עכשיו?"

הגבירה השלישית השיבה, "הצוות הושבת בגלל תגובה רגשית. הם חרגו מגבולות המחויבות שלהם, ויוחזרו למרכז העינוגים של הספינה לגמול. במקרים כאלו, אני ושתי אחיותיי, הקיריטסוגו של הספינה, מחלקות פקודות."

אני גרמתי לזה? "לא התכוונתי לגרום לנזק פסיכולוגי."

"אתה אינך אחראי," אמרה הגבירה השלישית. "האחרים גרמו לכך."

"אוכלי התינוקות?" שאל אקון מבלי לחשוב.

"אוכלי תינוקות," חזרה הגבירה השלישית. "אם זה השם שנתתם לגזע החייזרים השלישי שנוכח במערכת הכוכבים הזאת, אז כן. הצוות; כאשר הבינו את טבעם של אוכלי התינוקות, היו משותקים בגלל האופן שבו הם תורמים לסבלם של ילדיהם."

"אני מבין," אמר אקון. הוא הרגיש עקצוץ של בושה עבור האנושות, על זה שהגזע שלו יכלו ללמוד על אוכלי התינוקות, ולהמשיך לתפקד בבכי בלבד.

מבטה של הגבירה השלישית נעשה חד. "מה התכוונתם לעשות בנוגע לאוכלי התינוקות?"

"עוד לא החלטנו," אמר אקון, "האמת, שבדיוק דנו בזה כשהגעתם."

"מה היא האלטרנטיבה המועדפת עליכם כרגע?" הגבירה השלישית ירתה מיד.

אקון משך בכתפיו, כפות ידיו פונות החוצה. "רק התחלנו את הדיון. כל האלטרנטיבות שהוצעו נראו בלתי מתקבלות על הדעת."

"איזו נראתה הכי פחות בלתי מתקבלת על הדעת? מי המועמדת המובילה כרגע?"

אקון הניד בראשו "עדיין לא הקצנו דרוג."

פניה של הגבירה השלישית נעשו נוקשים, עם נימת תדהמה. "אתם מסתירים את המידע, למה? האם אתם חושבים שזה ישים אותכם באור לא חיובי? אז אני חייבת להתחשב בזה. יתרה מזאת, בטח ציפית שאני אתחשב בזה, אז אתה בעצם רומז שאנחנו לא חושבים שהעניין חמור מספיק, אפילו אחרי שלקחת בחשבון את קו החשיבה הזה."

"סלח לי," אמר מוודה הספינה. קולו היה עדין, אך עם נימה של דחיפות. "אני חושב שכדאי שאצטרף לשיחה ממש עכשיו."

אקון החווה אישור אל עבר גבירת החישה.

עיניה של הגבירה השלישית נעו מיד אל המוודה שעמד לצידו של אקון.

"בני אנוש," אמר מוודה הספינה, "לא יכולים להקצות 'אלטרנטיבה מובילה כרגע' ללא השלכות פסיכולוגיות. רציונליסטים אנושיים נהגו לדון בנושא לעומק ככל שניתן, לפני שהציעו פתרונות כלשהן. עבור בני אדם, פתרונות הם דביקים במובן שדורש הבנה מסוימת במדעים קוגניטיביים כדי להסביר. לא נהיה מסוגלים לשוטט בחופשיות במרחב הפתרונות, נמשך אוטומטית עבר מה שקראנו 'אלטרנטיבה מובילה כרגע' ברגע שהגדרנו אותה ככזאת. כמו כן, תמיכה בפתרון כלשהו שיש בו מאפיינים מוסריים שליליים, יגרום לבן אנוש להרגיש בושה - הגדרת 'אלטרנטיבה מובילה' תרגיש כמו המלצה. כדי להימנע מהבושה, בן אנוש חייב להימנע מלומר איזה משתי האלטרנטיבות הרעות טובה יותר מהאחרת."

אאוץ', חשב אקון, מעולם לא הבנתי עד כמה זה נשמע מביך עד ששמעתי את זה מוסבר לחייזר. 

נראה שהחייזר חשב כמוהו. "אז אתה אפילו לא יוכל לומר לי איזה אפשרויות כרגע נראות הכי טובות, מבלי שהמוח שלך ישבר? זה נשמע בלתי סביר," אמרה הגבירה השלישית בספקנות, "עבור מין שמסוגל לבנות ספינת חלל."

היה שמץ של צחוק בקולו של המוודה. "אנחנו מנסים להתגבר על ההטיות שלנו."

מבטה של הגבירה השלישית נעשה עז יותר. "האם אתה הוא מקבל ההחלטות האמיתי של הספינה?"

"אני לא," אמר המוודה בפשטות. "אני מוודה - מאסטר רציונליות; נשבענו להימנע ממנהיגות."

"פגישה זאת תקבע את גורלם של כל שלושת המינים," אמרה הגבירה השלישית, "אם אתה בעל כשרון רב יותר, אתה אמור להוביל." 

גבתו של אקון התקמטה קלות. איכשהו הוא מעולם לא חשב על זה במונחים כאלו.

המוודה נד בראשו. "יש סיבות מעבר למקצוע שלי, שבגינן אני לא יכול להנהיג. אני זקן מדי."

זקן מדי? 

אקון עצר את המחשבה, הביט שוב על הגבירה השלישית. היא אמרה שכל הצוות משותקים, מלבדה ומלבד שתי אחיותיה שתפסו פיקוד. והיא שאלה את המוודה אם הוא מחזיק בכוח הפיקוד באמת.

"האם את," שאל אקון, "המקבילה של מוודה עבור המין שלכם?"

"כמעט בטוח שלא," השיבה הגבירה השלישית ו-

"כמעט בטוח שלא," אמר המוודה, כמעט באותה נשימה. הייתה תחושה מצמררת של אחדות כשהם אמרו זאת.

"אני קיריטסוגו," אמרה הגבירה השלישית. "בימיו הראשונים של המין שלי, היו אלו שנמנעו מאושר על מנת להשיג מיומנות מושלמת בעזרה לזולת, בעזרת בלתי ניתן לתרגום 3 הם השתיקו את הרגשות והתנהגו רק על פי הידע המופשט של המטרות שלהם. והוחזרו בכוח לנורמליות על ידי בלתי ניתן לתרגום 4 מאסיבי. אולם אני צאצאית של שושלת המחשבה שלהם, ובמקרי חירום מעוררת את הצללים של הבלתי ניתן לתרגום 5 שלהם."

"אני מוודה," אמר מוודה הספינה, "צאצא של אלו שבעברה של האנושות העריכו את האמת כערך עליון, שחיפשו דרכים שיטתיות למצוא את האמת. כפי שמשפט בייס לא יהיה שונה בין מקום אחד למשנהו; החוקים המתמטיים הטהורים שמאחור יהיו זהים, כך גם כל מין מתקדם מספיק, יגלה בסופו של דבר טבלה מחזורית כלשהי של היסודות."

"ובהיותם אוניברסליים," אמרה הגבירה השלישית, "הם לא נושאים שום סממנים שמעידים על מוצאם. לכן עליך להבין, לורד אקון, שמטרת הקיריטסוגו היא לא כמו של המוודים, אפילו אם אנחנו משתמשים באותם חוקים."

"אבל אנחנו כן דומים מספיק זה לזה," סיכם המוודה, "מספיק כדי לראות זה בזה תמונת מראה מעוותת. כופרים, ניתן לומר. היא החוטאת האולטימטיבית במה שאסור למוודה - שימוש בתפקיד פיקוד."

"בדיוק כפי שאתה פגום במונחים שלי," סיכמה הגבירה השלישית, "האחד שמסרב לעזור."

כל האחרים בשולחן הכנס בהו בהולו של החייזר, ובמוודה, בתחושה שקרובה לאימה מתפרצת.

הגבירה השלישית הניעה את מבטה בחזרה לאקון. למרות שזאת הייתה רק תנועה של העיניים, היה בה משהו כמו כוח מכריע, כאילו המתרגם מנסה להעביר שזה מצביע על משהו חזק בהרבה. בקולה הייתה איכות דורשת, משכנעת: "איזו אלטרנטיבות כן המין שלכם כן שקל בנוגע לאוכלי התינוקות? אנה מנה אותן עבורי."

למחוק את המין שלהם, לשמור אותם בכלא לנצח תחת משמורת התאבדות, להתעלם מהם ולתת לילדים שלהם לסבול.  

אקון היסס. נורת אזהרה הציקה לו. למה היא צריכה את המידע הזה? 

"אם לא תיתן לי את המידע," אמרה הגבירה השלישית, "אני אקח בחשבון את העובדה שאתה לא רוצה שאדע אותו."

הפתגם הדהד בראשו, החלק הכי חשוב של כל סוד הוא עצם העובדה שהוא קיים. 

"אוקי," אמר אקון. "האלטרנטיבה של להניח לאוכלי התינוקות נמצאה כבלתי מתקבלת על הדעת. האלטרנטיבה של להכחיד אותם נמצאה כבלתי מתקבלת על הדעת. אנחנו רוצים לכבד את הבחירה שלהם ואת טבע המין שלהם, אבל ילדיהם, שלא חולקים את הבחירה, הם קורבנות שלא מרצון; וזה בלתי מתקבל בעינינו. אנחנו רוצים להשאיר את הילדים בחיים, אבל לא נדע מה לעשות איתם כשהם יגדלו ויהפכו למבוגרים, ואז ירצו לאכול את התינוקות שלהם. כל אלו אלטרנטיבות שרק יצרנו, בדיוק ברגע שבו הופיעה הספינה שלכם."

"זה הכול?" דרשה הגבירה השלישית. "זה מסכם את כל המחשבות שלכם? האם זה אחד המקרים שבהם המין שלכם שולח אותות המנוגדים לאמונתו הפנימית, מקרים כמו 'בדיחה' או 'נימוס'?"

"לא," אמר אקון. "אני מתכוון, כן. כן, אלה כל האפשרויות ששקלנו, לא אנחנו לא מתלוצצים."

"עלייך להבין," אמר המוודה, "שהצוות הזה גם כן חווה מצוקה מסוימת, שהפריעו לתפקוד התקין שלנו, כאשר ניסינו להבין את אוכלי התינוקות. אנחנו עדיין חווים אותה."

ואתה מנסה להשיב את הסדר על כנו, חשב אקון אם כי, לא באותו האופן שבו עושים זאת הקיריטסוגו 

"אני מבינה," אמרה הגבירה השלישית.

היא השתתקה. הייתה דקה ארוכה שבמהלכה היא ישבה ללא תנועה.

ואז, "למה עדיין לא נטרלתם את ספינת אוכלי התינוקות? הכלי שלכם הינו בעל יכולות כאלה, וכעת אתם כבר מבינים שמטרותיהם הפוכות ממטרותיכם."

"בגלל," אמר אקון, "שהם לא נטרלו את הספינה שלנו."

הגבירה השלישית הנהנה. "אם כך אתם סימטריסטים."

ושוב שתיקה.

ואז ההולו הטשטש, ובטשטוש הופיעו המילים:

מתרגם תרבות גרסא 3 

הטשטוש התפוגג בחזרה אל האישה החיוורת; כמעט כמו מקודם, מלבד השלווה שלה, שכעת הייתה אימתנית יותר.

הגבירה השלישית הזדקפה, והביטה במבט טקסי, כאילו היא עומדת לדקלם מזמור.

"אדבר כעת," הגבירה השלישית, "בשם המין שלי, אל שלכם."

צמרמורת רצה במורד גבו של אקון. זה יותר מדי, זה לגמרי גדול עלי - 

"אנושות!" אמרה הגבירה השלישית, כאילו היא פונה למישהו בשמו. "אנושות, את מעדיפה את העדר הכאב לעומת הימצאו. כשהמין שלנו השיג את הטכנולוגיה, הכחדנו את סיבות הסבל מקרבנו. כאב גופני, מבוכה, וקונפליקטים רומנטיים לא מורשים עוד להתקיים. אנושות, את מעדיפה את נוכחות העונג על פני חסרונו. אנחנו הקדשנו את עצמנו להעצמת העונג, לסקס, לידה ובלתי ניתן לתרגום 2. אנושות, את מעדיפה את האמת על פני השקר. מטבענו איננו מתקשרים הצהרות שאיננו מאמינים בהם, כפי שאתם עושים בהומור, צניעות, ובדיה; אפילו למדנו להימנע מהסתרת מידע, אם כי יש בידינו את היכולת. אנושות, את מעדיפה שלום על פני אלימות. החברה שלנו היא ללא פשע או מלחמה. על ידי שיתוף סימטרי ובלתי ניתן לתרגום 4, אנחנו חולקים את האושר שלנו ואת העונג. השם שלנו בשפתנו אינו ניתן לביטוי בשפתכם. אבל עבורכם, אנושות, אנחנו כעת ניתן לנו שם, על שם הערך היקר לנו ביותר אותו אנחנו חולקים: אנחנו האנשים המקסימום כיף-כיף אולטרה סופר שמחים."

נשמע צליל חנוק עמום, מכיוון שולחן הכנס האנושי.

"אממ," אמר אקון ברהיטות. "אממ.. יפה לכם?"

"אנושות! אנושות, אתם לא כמונו, לא ניסיתם לתקן את עצמכם כשהשגתם את הטכנולוגיה לכך. אנחנו עדיין לא מבינים אם זו איזושהיא טעות, אם לא חשבתם על זה מספיק או שאתם באמת כל כך שונים מאיתנו. מכל סיבה שלא תהיה, כעת אתם מאפשרים לסבל אותו המין שלנו כבר סילק. כאב גופני, מבוכה, וסיבוכים רומנטיים, עדיין מצויים בקרבכם. לכן, הקיום שלכם כפי שהוא נצפה על ידינו היינו סבל. האם אתם, אנושות, לפי עקרון הסימטריה שלכם, תתקנו זאת?"

זרם חשמלי הלם, ואזעקה נשמעה בכנס. לורד הטייס נתן מבט במהנדס הספינה, והמהנדס נד בראשו. לא היה שום דבר שהם יכלו לעשות נגד ספינת החייזרים; והמגינים שלהם בקושי יעזרו, במקרה של התקפה. 

אקון לקח נשימה שבורה. לפתע הוסחה דעתו, כמעט לנקודה שבה מוחו נמס, על ידי תחושת עתידים אפשריים שהתפתלו סביב הרגעים האלו: גורלה של מערכת הכוכבים, גורלה של כל האנושות שמתפתל ומתעצב.

עבורם, אם כך, האנושות היא המתעלל בחתולים. 

הוא היה צריך לצפות מראש את האפשרות הזאת, אחרי המפגש עם אוכלי התינוקות. אם קיומם של אוכלי התינוקות היה בלתי מתקבל על הדעת בעיני האנושות, כך גם גזע החייזרים הבא עלול להיות בלתי נסבל גם כן - או שהם עלולים לראות באנושות אכזריות בלתי מתקבלת על הדעת. זה הצד השני של המטבע, אפילו אם לבן אנוש קשה לדמיין דבר כזה.

מצחיק. מפה זה לא נראה כל כך רע. 

"אבל - " אמר אקון, ורק אז פתאום היה מודע לעובדה שהוא מדבר.

"אבל?" אמרה הגבירה השלישית. "זוהי כל תשובתך, אנושות?" היה מבט על פניה, כמו תסכול, כמעט אפילו תדהמה.

הוא לא תכנן לפרטים את התגובה, אבל - 

"אתם אומרים שאתם חושבים שהקיום שלנו הוא סבל," אמר אקון, "ושאתם חולקים סימפטיה עם כאבנו. אם כך, אתם גם מאמינים שבנסיבות מסוימות כאב הוא מועדף על פני עונג. אם אתה לא כואב את כאבם של אחרים - האם לא תרגיש שאתה … פחות סוג האדם שאתה רוצה להיות? אותו הדבר לגבינו -"

אך הגבירה השלישית נדה בראשה. "אתה מבלבל סבירות מותנת ברמת ודאות גבוהה בנוגע להשערה שלך, לעומת הראיות של הסבירות הנמדדת של ההשערה שניתן על ידי הראיות." היא אמרה, כאילו זה היה משפט ממש קצר בשפה שלה. "אנושות, יש לנו את היכולת המוכללת להרגיש מה אחרים מרגישים. זהו היחס הפשוט. אנחנו לא חושבים לסבך את היכולת הזאת על ידי הדרת הכאב. לכן לא הקצנו סבירות גבוהה לכך שמין תבוני אחר שמטייל בינות הכוכבים, ושניתקל בו, יהיה כזה שיכשל בלתקן את עצמו. אם נתקל שוב במין עתידי בנסיבות בהן אין לנו אפשרות לתקן אותו, אנו נשנה את היכולת האמפטית שלנו ונדיר ממנה את הכאב, ונחליף אותה בדחף לשפר את הכאב."

"אבל - " אמר אקון.

לעזאזל, אני שוב מדבר. 

"אבל זה מה שבחרנו בו; זה מה שאנחנו רוצים."

"זה פחות משנה עבור הערכים שלנו משזה משנה לאלו שלכם," השיבה הגבירה השלישית. "אבל אפילו את, אנושות, אמורה לראות כי זה לא רלוונטי. אנחנו עדיין מנסים לפענח את סבך ההפניות לרגשות שגורמות לאדם להעדיף עונג על כאב, ועדיין, לאמץ תיאוריות מורכבות שמעדיפות כאב על פני עונג. אבל אנחנו כבר יכולים לקבוע כי ילדיכם, אנושות, לא יחלקו את הבסיס של הפילוסופיות האלה. כאשר הם יחוו כאב אותו הם לא מבינים, הם פשוט ינסו להפסיק אותו. בפשטותם - "

 הם ממש כמו ילדים אנושיים, באמת. 

" - הם קצת דומים לשלבי החיים הראשוניים של המין שלנו."

הייתה איכות מחשמלת כעת על פניה של האישה החיוורת, עוצמה נוראית. "ואת אמורה להבין אנושות, שכאשר ילד חווה כאב, וקורא להפסקתו, אז אנחנו נענה לקריאה, אפילו אם זה ידרוש שישים וחמש אלף חמש מאות שלושים ושש ספינות."

"אנו מאמינים, אנושות, שאתם מסוגלים להבין את נקודת מבטנו. האם יש לכם אפשרויות להציע לנו?" 


(4/8) הפוגה עם המוודה 

שניהם ישבו לבד עכשיו, בפריווילגיית כס הכנס, חדר פרטי ענקי מלא במותרות, שמתאימות יותר לפלנטה מאשר לחלל. הפריווילגיה הייתה עמוסה מקיר לקיר, וגם מהרצפה עד לתקרה, בהולויים האיכותיים ביותר, שהציגו את החלל שמסביבם: כוכבים מרוחקים, שמש המערכת, אפר הנובה המתעופף. זה היה כמו לעוף את תוך הריק.

אקון ישב על קצה של מיטה במרכז החדר, מניח את ראשו בין ידיו. תשישות עמעמה אותו בדיוק ברגע שהוא היה צריך חדות; זה תמיד היה ככה בזמן משבר, אבל הפעם זה היה חמור במיוחד. תחת הנסיבות, הוא לא העז לקחת אפילו שלוק קטן של קפאין - זה עלול להשפיע על סדרי העדיפויות שלו. האנושות עוד לא גילתה את הסם שנותן אנרגיה טהורה, כזאת שתשפר את החשיבה שלך מבלי שום השפעה על הרגשות והערכים של המשתמש.

"אני לא יודע מה לחשוב," אמר אקון. מוודה הספינה עמד יציב ליד, בגלימה וברדס כסוף. מתחת לברדס באה התגובה הרשמית: "מה מבלבל אותך, ידידי?"

"האם טעינו?" אמר אקון. לא משנה כמה חזק הוא ניסה, הוא לא הצליח להוציא את נימת הייאוש מקולו. "האם האנושות טעתה לאורך כל הדרך?"

המוודה נשאר בדממה למשך זמן ארוך.

אקון המתין. זאת הסיבה שבגללה הוא לא יכל לדבר על זה עם אף אחד אחר. המוודה הוא היחיד שממש יחשוב לפני שהוא יענה, אם ישאלו אותו שאלה כזאת.

"לפעמים גם אני תוהה," אמר לבסוף המוודה, מפתיע את אקון. "היו כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה הסתעפויות של ההיסטוריה - מה הסיכוי שצדקנו בהכול?"

הברדס סב, לכיוונה של הספינה של הסופר-שמחים; למרות שהיא הייתה רחוקה מכדי שניתן יהיה לראות אותה, כל אחד על סיפון האימפוסיבול ידע איפה היא נמצאת. "יש חלקים בשאלה שלך שבהם לא אוכל לעזור, אדוני הלורד. מכל אנשי הספינה, אני כנראה הכי פחות מתאים לענות… אבל אתה כן מבין, אדוני הלורד, שלא אוכלי התינוקות או הסופר-שמחים הינם ראיה שהלכנו בדרך הלא נכונה? אם לא דאגת בנידון קודם לכן, אתה לא אמור להיות יותר מודאג עכשיו. אוכלי התינוקות חושקים לעשות הדבר ה'אוכל תינוקות' ביותר לעשות, הסופר שמחים עושים את הדבר הסופר שמח ביותר לעשות. הם לא שואלים את השאלות כמו שאנחנו שואלים - לא משנה באיזה מילה מתרגם השפה המשוכלל שלהם השתמש בשביל המילה 'אמור'. אם מכל מה שקרה זה מה שמבלבל אותך, אדוני הלורד, אולי אוכל לעזור להבהיר."

"אני מכיר את התאוריה," אמר אקון. תשישות בקולו. "הכריחו אותי ללמוד מטא-אטיקה כשהייתי ילד קטן, בן שש עשרה ועדיין בעולם הילדים. רק בשביל שלא אתפתה לחשוב שאלוהים או שיסודות מוסריים אונטולוגיים או כל דבר אחר יכול לחשוב שיש לו זכות לעקוף את הפקפוקים שלי." אקון קרס מטה עוד מעט. "ובכל זאת - שום דבר מזה לא משנה כלום כשאתה עומד מול הגבירה השלישית, ותוהה למה כאשר ילד בן עשר עם אצבע שבורה מולך, צורח ובוכה, אנו בני האנוש עמעמנו את תחושת הכאב רק קצת."

ברדס המוודה סב בחזרה לעבר אקון. "אתה מבין שהמוח שלך ממש מחווט לייצר אותות שגיאה כשהוא רואה אובייקט בצורת אדם שמביע דעות שונות משלו. אתה מבין את זה, אדוני הלורד?"

"אני יודע," אמר אקון. "גם את זה לימדו אותנו. למרבה הצער, רק עכשיו אני מבין שעד עכשיו רק הלכתי עם החברה כל חיי, ולא באמת חשבתי ככה בעצמי, עד עכשיו."

אנחה בקעה מהברדס. "ובכן… האם אתה מעדיף חיים חופשיים לחלוטין מכאב וצער, ולעשות סקס כל היום?"

"לא… באמת," אמר אקון.

משיכת כתפיים עלתה מהגלימות. "אתה החלטת כבר. מה עוד יש?"

אקון בהה ישירות בדמות האנונימית שבגלימות, הברדס הכיל הולו של ערפילים כהים, צל שתמיד הסתיר את הפנים שבפנים. הקול גם כן היה אנונימי - שונה קלות, לא באופן ניכר, רק באופן שבו לא תוכל לזהות שזה המוודה שלך כשאתה מדבר אתו. לאקון לא היה מושג מי הוא המוודה, מחוץ לגלימות. היו שמועות על מוודים שאיכשהו ארגנו כך שהם ייראו בחברת הזהות הסודית שלהם עצמם…

אקון לקח נשימה עמוקה. "אמרת שאתה, מכל האנשים, לא יכול לומר האם האנושות טעתה בדרך. העובדה הפשוטה לכך שאתה מוודה לא קשורה לזה; רציונליסטים הם גם בני אדם. וגם אמרת לגבירה השלישית שאתה זקן מדי מלבצע החלטות עבור המין שלך. בן כמה אתה בדיוק… אב קדמון?

למרות שנראה כי ההחלטה כבר נחזתה ותוכננה מראש, ידיו של המוודה נעו מעלה בקלילות ומשכו את הברדס - חושפות פנים לא מעורבות, עור בגוון מוזר, ומאפייני פנים מובהקים. פנים שיצאו מתוך ההיסטוריה הנשכחת, שיכלו לבוא רק מהזמן שלפני הערבובים הגנטיים של המאה ה21, פנים ללא כל סימן של הכנסת די אן אי.

למרות שאקון כבר כמעט ציפה לזה, הוא עדיין השתנק בקול רם. פחות מאחד ממיליון: זה היה האחוזון של אוכלוסיית העולם כרגע שנולדה על כדור הארץ לפני המצאת האנטיגיל או מסע בכוכבים, לפני חמש מאות שנה.

"ברכותי על הניחוש," אמר המוודה. הקול ללא המערבל היה שונה במעט; אך הוא היה חזק יותר, גברי יותר.

"אז היית שם," אמר אקון. הוא הרגיש שנשימתו כמעט נעצרת, וניסה להסתיר זאת. "חיית אז- אז בתקופה של תחילת המהפכה הביוטכנולוגית! כשהאנושות דנה לראשונה האם ללכת בנתיב של הסופר שמחים."

המוודה הנהן.

"באיזה צד היית?"

פניו של המוודה קפאו לרגע, ואז פלטו גיחוך קצר וצחקוק. "אין לך שמץ של מושג איך דברים התנהלו אז. אני מניח שזה טבעי."

"אני לא מבין," אמר אקון.

"ואין מילים שאוכל לומר שיגרמו לך להבין. זה מעבר לדמיון שלך. אז אל תדמיין שגנב שמקורב לתעשייה מכר סמים קשים באופן לא מבוקר - אל תדמיין, אדוני הלורד, צאצא יקר, שאפילו נתנו לי את האפשרות לבחור צד."

עיניו של אקון החליקו הצידה ממבטו הבוער של האדם הלא מעורבב; היה משהו מאוד שגוי בשאריות הכעס שעדיין שם בזיכרון אחרי חמש מאות שנה.

"אבל עברו השנים," אמר המוודה, "הזמן התקדם, ודברים השתנו." העיניים כבר לא התמקדו באקון, אלא במשהו רחוק מאוד. "הייתה אמרה פעם, שאדם עם עקיצת דבורה אחת, ישלם יותר לתרופה מאשר אדם עם חמש עקיצות דבורים, בשביל להסיר עקיצה אחת. זוהי הייתה האנושות באותם ימים. היו כל כך הרבה דברים שגויים בעולם, ומשאב האלטרואיזם היה צריך להתחלק בין עשרת אלפים מקרים דחופים, וזה לא נראה שזה מתקדם לשום מקום. ולמרות זאת… למרות זאת…"

"היה איזה סף שנחצה מתישהו," אמר המוודה, "מבלי שום אפוקליפסה ספציפית שניתן להצביע עליה. פחות מלחמות, פחות רעב. טכנולוגיה טובה יותר. הכלכלה המשיכה לגדול. לאנשים היה יותר משאבים להשקיע בצדקה, ולאלטרואיסט היה פחות ופחות ברירות לבחור מתוכן. הם אפילו באו אלי, והצילו אותי. כדור הארץ ניקה את עצמו, וכל פעם שמשהו עמד להתדרדר בצורה דרסטית, כל תשומת הלב העולמית התמקדה לטפל בו. האנושות סוף סוף פעלה ביחד."

המוודה ניסה להניע את לסתו כאילו משהו היה תקוע לו בגרון. "אני בספק שאתה בכלל יכול לדמיין, צאצא יקר שלי, עד כמה החלום הזה היה נראה בלתי אפשרי. אז אני לא אקרא לדרך הזאת שגויה."

"לא, אני לא יכול לדמיין," אקון אמר בשקט. "פעם ניסיתי לקרוא דברים מלפני שחר הרשת. חשבתי שאני רוצה לדעת, באמת רציתי, אבל - לא יכולתי להתמודד עם זה. אני בספק שמישהו על הספינה הזאת יכול להתמודד עם זה מלבדך. אב קדמון, האם אנחנו לא צריכים לשאול אותך איך להתמודד עם אוכלי התינוקות ועם הסופר שמחים? אתה היחיד פה שהתמודד עם אסון ברמה כזאת."

"לא," אמר המוודה, כמו פקודה מוחלטת שמגיעה מחוץ ליקום. "אתם העולם שרצינו ליצור. אני אפילו לא יכול לומר רצינו, זה רק עיוות של הזיכרון, הילה רומנטית על ההיסטוריה שדועכת ונשכחת. אני לא הייתי אחד מאותם חולמים, אז. רק התעטפתי בשמיכה הפרטית של הכאב שלי. אבל אם הכאב שלי שינה משהו, אקון, אז הוא חלק מהמחיר הכבד של העולם הטוב יותר שנוצר. אם אתה מסתכל לאחור על כדור הארץ הקדום, ונחרד - אז זה אומר שכל הסבל שינה משהו, אתה לא מבין? אתם הילדים הנוצצים היפיפיים, וזה העולם שלכם, ואתם אלה שחייבים להחליט מה לעשות אתו כעת."

אקון החל לדבר, למחות -

המוודה הרים את ידו. "אני מתכוון לזה, אדוני הלורד אקון, זהו אינו אידיאליזם מנומס. אנו הקדמונים לא יכולים להוביל. אנחנו זוכרים יותר מדי אסונות. אנחנו זהירים מדי מלהעז לדרך חדשה קדימה. אתה יודע שהיה זמן שבו יחסי מין ללא הסכמה היו בלתי חוקיים?"

אקון לא היה בטוח אם זה היה חיוך לא. "קראו לזה 'האיסור', נכון? באמצע המאה הראשונה בתקופה שלפני הרשת? אני מניח שכולם שמחו כשהעיפו את האיסור הזה מהספרים. קשה לי לדמיין כמה משעממים היו חיי המין עד אז - לפלרטט עם בחורה, להתגרות בה, להזרים אותה, כשכל הזמן אתה יודע שאתה בטוח לגמרי בגלל שאסור לה להרים עליך יד אם הלכת טיפה רחוק מדי -"

"אתה צריך ריענון היסטורי קצר, אדוני הלורד מנהל. ברמה בסיסית כלשהי. מה שאני מנסה להגיד לך - וזה לא משהו שכולם יודעים - זה שכמעט ביצענו הפיכה נגד הממשלה שלך."

"מה" אמר אקון. "המוודים?"

"לא, אנחנו. אלה שזוכרים את העולם הקדמון. אז עוד היה לנו חלק משמעותי בהון וטונות של השפעה בוועידות הגדולות. כשהילדים שלנו הפכו את האונס לחוקי, חשבנו שהעתיד הולך לכיוון שגוי."

פיו של אקון נותר פתוח. "הייתם עד כדי כך מתחסדים?"

המוודה נד בראשו. "לא קיימות מילים," אמר המוודה, "לא קיימות מילים כלל, שבהם אוכל להסביר לך. לא, זה לא היה התחסדות. זה היה זיכרון של אסון."

"אמממ," אמר אקון. הוא ניסה לא לחייך. "אני מנסה לדמיין איזה סוג של אסון יכול להיגרם על ידי יותר מדי מין ללא הסכמה -"

אל תנסה אפילו, אדוני הלורד," אמר המוודה. הוא צחק סוף סוף, אבל היה שם גם כאב מתחבא. "בלי; איך אומרים, ניסיון אישי, אין סיכוי שתוכל לדמיין, ואין טעם גם לנסות."

"טוב, סתם מתוך סקרנות - כמה הפסדת?"

לרגע, היה נראה כי המוודה קפא. "מה?"

"כמה הפסדת בתחזית השוק על הלגליזציה, בהימור על איזה תוצאה נוראית תבוא על העולם?"

"באמת אין סיכוי שלעולם תבין," אמר המוודה. החיוך שלו היה מלא ושלם כעת. "אבל עכשיו אתה מבין, נכון? אחרי שדיברת איתי, אתה מבין למה אני לא יכול לבצע החלטות עבור האנושות."

אקון היסס. זה היה משונה… הוא הבין, באיזושהי תחושת בטן. אבל הוא לא הצליח לבטא למה בשום רמה מילולית. פשוט - שגוי. 

"אז אתה מבין," חזר המוודה. "ובגלל שאנחנו כן זוכרים כל כך הרבה אסונות - ובגלל שזה כן מקצוע שיש בו יתרון להיות בן חמש מאות שנה - רבים מאיתנו נהיו מוודים. להשמיע את הקול הפסימי בא לנו באופן טבעי, ורק בודדים מבני האנוש באמת צריכים שהרציונליות תדחוף אותם מעלה … אנחנו יועצים, אבל לא מובילים. טוענים, אך לא מחליטים. מצטרפים למסע הזה לצידך, ומנסים לא להראות מופתעים מדי כדי שנוכל להנות מזה כמוכם. אתה עלול למצוא את עצמך בסיטואציה הזאת בעוד חמש מאות שנה… זאת אומרת, אם האנושות תשרוד את השבוע הקרוב."

"אה, כן," אקון אמר ביובש. "החייזרים. העניין שלשמו התכנסנו."

"כן. יש לך איזה מחשבות על הנושא?"

"רק שאני באמת מקווה שהאנושות הייתה לבד ביקום." ידיו של אקון יצרו אגרוף שניתח בעוצמה כנגד המיטה. "פאק איט! אני יודע איך הסופר שמחים הרגישו כשהם גילו שאנחנו ואוכלי התינוקות לא תיקנו את עצמנו. אתה מבין מה זה אומר על איך ששאר היקום נראה, מבחינה סטטיסטית? אפילו אם זה רק מדגם של שתיים? אני בטוח שאיפשהו שם יש גם שכנים נחמדים. איפשהו שם, אם נלך מספיק רחוק ביקום האינסופי, יש שם אדם שהוא שכפול מדויק שלי ברמה האטומית. אבל כל מין אחר שאשכרה נפגוש, סביר להניח שיהיה -" אקון לקח נשימה עמוקה. "זה לא היה אמור להיות ככה, לעזאזל! לכל שלושת המינים יש אמפתיה, יש סימפטיה, יש חוש הוגנות - אוכלי התינוקות אפילו מספרים סיפורים בדיוק כמונו, יש להם אומנות. זה לא אמור להספיק? זה היה אמור להספיק! אבל כל מה שזה עושה זה לשים אותנו באותה מערכת יחוס כדי שנוכל להיות מזועזעים זה מזה."

"אל תבין אותי לא נכון," אמר המוודה, "אבל אני שמח שנתקלנו באוכלי התינוקות."

המילים נתקעו בגרונו של אקון. "מה?" 

חצי חיוך נוצר בפינה אחת של פניו של המוודה. "בגלל שאם לא היינו נתקלים באוכלי התינוקות, לא היינו יכולים להציל את התינוקות, בדיוק כמו שעכשיו אנחנו לא יכולים. לא לדעת על הקיום שלהם לא אומר שהם לא שם. ילדי אוכלי התינוקות עדיין היו קיימים. הם עדיין היו מתים בייסורים נוראיים. פשוט לא היינו מסוגלים לעזור להם. אם לא ידענו על זה, זה אומר שזה לא אשמתנו, לא אחריותנו - אבל זה לא משהו שאמורים לנסות לשאוף אליו." המוודה נעצר. "כמובן שאני מבין איך אתה מרגיש. אבל בספינה זאת, אני הוא הסימן של הניסיון של האנושות לשפיות, וזוהי חובתי לחשוב מחשבות מוזרות אך הגיוניות שכאלה."

"והסופר שמחים? שאל אקון. "הגזע עם היתרון הטכנולוגי עלול להחליט להכחיד אותנו, או לכלוא אותנו, או לקחת לנו את הילדים, האם גם כאן אתה מוצא את הצד החיובי?

"הסופר שמחים לא כל כך רחוקים מאיתנו," אמר המוודה. "יכולנו ללכת בנתיב של הסופר שמחים. כמעט הלכנו - בטח קשה לך לדמיין כמה היעדרו של הכאב נשמע מפתה, תחת הנסיבות. במובן מסוים, ניתן לומר שאני ניסיתי ללכת בנתיב הזה - אם כי לא הייתי נוירומהנדס טוב מספיק. אם טבע האדם היה רק טיפה שונה, בקלות יכולנו למצוא את זה מושך. וציוויליזציית הסופר שמחים לא עוינת כלפינו, לא משנה מה אנחנו כלפיהם. זה חדשות טובות, בנוגע לאיך שאר היקום עשוי להיראות."

המוודה נעצר. "ו…"

"ו…?"

קולו של המוודה הקשיח. "והסופר שמחים יצילו את ילדי אוכלי התינוקות לא משנה מה, אני חושב, אפילו אם האנושות תכשל במשימה. בהתחשב בכמות הילדים של אוכלי התינוקות שגוססים, ובאיזה ייסורים - זה יכול להיות אף יותר חשוב אפילו מההכחדה שלנו. שתוק ותכפיל, כמו שאומרים."

"או, נו באמת!" אמר אקון, מופתע מכדי להיות בהלם מוחלט. "אם הסופר שמחים לא היו מופיעים, אנחנו היינו - ובכן, היינו עושים משהו בנוגע לאוכלי התינוקות, ברגע שהיינו מחליטים מה. לא היינו פשוט נותנים ל, ל-"

"שואה," הציע המוודה.

"בדיוק המילה המתאימה. לא היינו נותנים לשואה הזאת להימשך."

"אתה עוד תופתע, אדוני הלורד, עם מה בני אדם מסוגלים 'פשוט להמשיך'. האם אתה מבין את היקף ההון, העבודה, כנראה גם חיי אדם שיידרשו על מנת לפלוש לכל פינה ברחבי הציוויליזציה של אוכלי התינוקות? לאתר כל פינה ברשת הקו-כוכב שלהם, לדחוף קדימה את היתרונות הטכנולוגיים לקצה על מנת לבנות ספינות מהירות יותר שיוכלו לצוד כל ספינה של אוכלי תינוקות שינסו לברוח? האם אתה מבין - "

"אני מצטער. אבל אתה פשוט טועה וזאת עובדה." ילד חשב אקון לא בכל יום יוצא לך לומר את זה למוודה. "זה לא העידן בו נולדת, אב קדמון. אנחנו האנושות שכבר התאפסה על עצמה. אם הסופר שמחים לא היו באים, האנושות הייתה עושה מה שצריך כדי להציל את ילדי אוכלי התינוקות. ראית את לורד טיס, גבירת החישה; הם היו מוכנים להתנתק מהציוויליזציה אם זה מה שהיה נדרש על מנת לבצע את המשימה. וזה, אב קדמון, האופן בו רוב האנשים יגיבו."

"לרגע," אמר המוודה. "ברגע של הגילוי הראשוני כשמילים היו זולות. כשהם עוד לא דימינו את המחיר. אבל ברגע שהם ידמיינו, אז תהיה הפוגה מביכה, כשכולם מביטים זה בזה לראות אם מישהו אחר יפעל ראשון. וככה, מהר יותר מכפי שתוכל לדמיין, אנשים יתכוננו למצב העניינים החדש. זה כבר לא ישמע מזעזע כמו שזה נשמע בהתחלה. ילדים של אוכלי תינוקות מתים מוות נוראי, וחווים עינויים במעי הוריהם? מצער, כמובן, אבל זה היה ככה מאז ומתמיד. זה כבר לא יהיה חדשות. זה יהיה הכל חלק מהתוכנית."

"אתה מסטול או משהו?" אמר אקון. זאת לא הדרך המנומסת ביותר בה הוא יכל לנסח את זה, אבל הוא לא הצליח לעצור את עצמו.

קולו של המוודה היה קר וקשה כמו ברזל שמש, אחרי שהיקום נשרף וקפא. "ילד תמים, לאחר שתראה את אחיך הבכור מוכה כמעט עד מוות מול עיניך, ותראה כמה מעט המשטרה חוקרת - אחרי שתראה את כל ארבעת הסבים והסבתות שלך קמלים כמו פרחים ומפסיקים להתקיים, בזמן שאתה אפילו לא מוחה כי אתה חושב שזה נורמאלי - אז תוכל לספר לי מול מה בני אדם 'לא יוכלו להישאר אדישים'."

"אני לא מאמין שאנחנו נישאר אדישים לזה," אקון אמר בעדינות.

"אז נכשלת כרציונליסט," אמר המוודה. ראשו נטול הברדס סב אל הקיר הכוזב, להביט בתצוגת הכוכבים המדויקת. "אבל אני - לעולם לא אפול בזה שוב"

ובכן, אתה לגמרי צודק בעניין אחד," אמר אקון. הוא היה תשוש מכדי להתנהג בטאקט. "אסור שאי פעם תבצע החלטות עבור המין האנושי."

"אני יודע. האמן לי, אני יודע. רק צעירים יכולים לנהל. זוהי שבועת האלמוות."

אקון נעמד מהמיטה. "תודה, מוודה. עזרת לי."

בתנועה מיומנת קלילה, המוודה החליק את ברדס גלימתו על ראשו, והפנים הקשות נעלמו לתוך הצללים. "עזרתי?" המוודה ענה, וקולו המעורפל נשמע עדין, ביחס לקול הגברי של מקודם. "איך?"

אקון משך בכתפיו. הוא לא חשב שהוא יכול לנסח זאת במילים. זה היה קשור איכשהו במעבר הנוראי על פני מאות שנים, והתבוננות בכל השינויים האמיתיים שכבר קרו, עמוקים יותר מכל מה שהוא חווה יותר בכל חיו; האומץ הדרוש להתמודד מול העתיד, ומול הקורבנות שנעשו כדי להשיג אותו; ושלא כולם יכולים להינצל.

"אני מניח שהזכרת לי," אמר אקון, "שלא תמיד מקבלים את כל מה שרוצים."

 


(5/8) שלושה עולמות מתנגשים 

אקון צעד אל מרכז חדר הכנס; ולמרות שהוא הלך כמו אדם תשוש מבחינה פיזית, פניו נראו נחושות. המוודה אפוף הצללים צעד בעקבותיו.

כנס הפיקוד כולו הביט בו מיד, והחליפו מבטים זה עם זה.

"אתה נראה טוב יותר," העז מאסטר הפאנדום של הספינה.

אקון שם את ידיו על משענת כיסאו, ונעצר. מישהו נעדר. "מהנדס הספינה?"

לורד התכנות קפא. "הוא אמר שיש ניסוי שהוא חייב להריץ, אדוני הלורד. הוא סרב להבהיר, אבל אני חושב שזה בטח קשור לדאטא של אוכלי התינוקות -"

"אתה בטח צוחק," אמר אקון. "מהנדס הספינה שלנו רודף אחרי פרס נובל? עכשיו? כשגורל המין האנושי בסכנה?"

לורד התכנות משך בכתפיו. "זה נראה שהוא חושב שזה חשוב, אדוני הלורד."

אקון נאנח. הוא משך את כסאו והחליק פנימה, חצי נופל לתוכו. "אין סיכוי שהשווקים של הספינה נרגעו כבר?"

לורד הטיס חייך בלגלוג. "תראה בעצמך."

אקון עיווה את פניו, מקריא מהמסכים. "אה אני רואה. פרשן הספינה לרצון השוק מדווח, ואני מצטט 'כל אחד ואחד מהנכסים שלי יורד ועולה כמו יו-יו מחורבן בזמן שהמגדרים שעל הספינה עסוקים להתכונן לברבור שחור שהולך למחוק תשעים ושמונה אחוז מההון שבסיכון. אפילו מחירי לימיט על הספינה עצמה משתגעים; או שזה בועה של סוחרים מתחום העץ, או שמישהו ברצינות מאמין שסקס מוערך יתר על המידה בהשוואה למיץ תפוזים. סוחרת נגזרים אחת אומרת שהיא עובדת על חוזה שיהיה בעל שווי מוגדר במקרה שהחייזרים ימחקו את המין האנושי כולו, אבל היא אומרת שזה עוד ייקח כמה שעות ואני אומר שהיא על קראק. אני אכן מאמין שאשכרה רוב האנשים שמנסים לסחור בסביבה כזאת, מסטולים עד הסטרטוספרה, של השמש. הצעות למכרזים כל כך רחבות שאתה יכול לבעוט פאקינג אצטדיון כדורגל דרכם, שום דבר לא ברור, ויש לי תלויות מותנות בלתי מוגנות שיוצאות לי מהתחת. אין לי מושג מה השוק מאמין. שמישהו יביא לי משהו לשתות.' סוף ציטוט." אקון הביט במאסטר הפאנדום. "יש הצעות שעלו ברדיט משאר הצוות?"

המאסטר ניקה את גרונו. "אדוני הלורד, סיננו את כל מה שהיה בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית, שמתבסס על הרהורי לב בלבד, או שמתבסס על טעויות בסיסיות בהבנת המטא-אתיקה. אני יכול להראות לך את הרשימה הגולמית אם תרצה."

"ומה נשאר?" אמר אקון. "אוקי, לא משנה, הבנתי."

"ובכן, לא לגמרי," אמר המאסטר. "אם נסכם את כל הרעיונות הטובים ביותר -" הוא החווה לעבר הולו קטן שנדלק.

לשאול את הסופר שמחים אם הביוטכנולוגיה שלהם מסוגלת לניסויים של שינויים קוגניטיביים בילדי אוכלי התינוקות, באופן שיבטיח שהם לא יגדלו להיות כאלה שיוכלו את התינוקות שלהם. לעקר את כל המבוגרים הנוכחיים. אם אי אפשר לעקר את אוכלי התינוקות המבוגרים, והם לא נכנעים, יש לכלוא אותם. אם זה יקר מדי, להרוג את רובם, אבל להשאיר מספיק בכלא על מנת לשמר את התרבות שלהם למען הילדים. להציע לסופר שמחים ברית לטובת פלישה לאוכלי התינוקות, בה אנחנו נספק את המימון וכוח העבודה, והם יספקו את הטכנולוגיה. 

"לא רע," אמר אקון. קולו היה יבש. "אבל זה לא מתייחס לשאלה מה הסופר שמחים אמורים לעשות איתנו. הטיפול המקביל - "

"כן, אדוני הלורד," אמר המאסטר. "זה נידון ארוכות בתגובות, אדוני הלורד. והבעיה הנוספת היא שכנראה שהסופר שמחים לא באמת צריכים את ההון שלנו או את כוח העבודה." המאסטר הביט בכיוונו של לורד התכנות, הקסנופסיכולוגית, וגבירת החישה.

לורד התכנות אמר, "אדוני הלורד, אני מאמין שהסופר שמחים חושבים הרבה יותר מהר מאיתנו. אם המערכת הקוגניטיבית שלהם היא באמת דומה יותר לדי אן אי מאשר לנוירונים, זה לא אמור להפתיע אותנו. למעשה, זה מפתיע שההבדל במהירות הוא כל כך קטן -" לורד התכנות נעצר, ובלע. "אדוני הלורד. הסופר שמחים הגיבו לרוב התשדורות שלנו מאוד מהר. אבל, היה עיכוב סופי בזמן. והעיכוב היה בערך פרופורציונלי לאורך התגובה פלוס קבוע. לפי קבוע הפרופורציה, אדוני הלורד, אני מאמין שהם חושבים בין פי חמישה עשרלפי שלושים יותר מהר מאיתנו, אם השוואה כזאת היא בכלל אפשרית. אם אנסה ליישם את חוק מור על כמה מהטכנולוגיות שניתן לראות על הספינה שלהם - משטף אלדרסון, צפיפות אנרגיה, דברים כאלה - אז מתקבלת התכנסות סבירה להערכה כי החייזרים מתקדמים מאיתנו במאתיים שנה בשנות אנוש שקולות. שזה אומר אלף מאתיים שנה מקבילות מאז המהפכה המדעית שלהם." 

"אם," אמר הקסנופסיכולוגית, "ההיסטוריה שלהם התקדמה לאט משלנו. היא כנראה לא." הקסנופסיכולוגית לקחה נשימה עמוקה. "אדוני הלורד, אני חוששת כי החייזרים מסוגלים לנהל ספינה שלמה כאשר שלוש הקיריטסוגו הם הצוות היחיד. אדוני הלורד, זה כנראה מעיד ש: לא רק שיש להם יכולות תכנות שמסוגלות לתרגם את התקשורת שלהם אלינו, אלא גם שהם מסוגלים לסחור בידע וכישורים אחד עם השני כאשר הם עושים סקס. כל פרט במין שלהם יכול להיות עם הזיכרון של הניוטון או האיינשטיין שלהם, או אלפי מומחים מסוגים שונים, בדיוק כמו שמידע די אן אי נחלק חופשי בין בני אדם. אדוני הלורד, אני חוששת כי הגרסה שלהם לגלילאו הייתה לפני משהו כמו שלושים שנים אובייקטיביות, והם נמצאים בחלל אולי עשרים שנה."

גבירת החישה אמרה, "לספינה שלהם יש מישור סימטריה, והיא מתרחבת בצד אחד, כאשר היא שואבת אפר נובה ואנרגיה. היא גדלה בקצב אקספוננציאלי של 2% בשעה, מה שאומר שהיא יכולה להתפצל כל שלושים וחמש שעות בסביבה הזאת." 

"אין לי מושג," אמרה הקסנופסיכולוגית, "באיזה קצב מסוגלים הסופר שמחים להתרבות - כמה ילדים יש להם כל דור, או כמה מהר הילדים בוגרים מבחינה מינית. אבל כמו שנראה כרגע, אני לא חושב שאנחנו יכולים לבנות על זה שלילדים שלהם לוקח עשרים שנה לסיים תיכון."

השתררה דממה.

כאשר אקון יכל לדבר שוב, הוא אמר, "כולם סיימו לדבר?"

"אם הם יתנו לנו לחיות," לורד התכנות אמר, "ואם נוכל לעשות איזה הסכם סחר כלשהו, לפי חוק ריקרדו ליתרון יחסי, התעריפים יהיו -"

"התעריפים יכולים ליפול לביוב פתוח ולמות. יש עוד תשדורות מספינת הסופר שמחים?"

גבירת החישה הנדה בראשה.

"אוקי," אמר אקון. "פתחי ערוץ תקשורת אליהם." 

הייתה תנודה מסביב לשולחן. "אדוני הלורד -" אמר מאסטר הפאנדום, "אדוני הלורד, מה אנחנו הולכים לומר?"

אקון חייך בתשישות. "אני הולך לשאול אותם אם יש להם הצעות בשבילנו."

גבירת החישה הביטה במוודה הספינה. הברדס הנהן בשקט: הוא עוד שפוי. 

גבירת החישה בלעה את רוקה, ופתחה את ערוץ התקשורת. על מסך ההולו הופיע:

הגבירה קיריטסוגו השלישית  

יושב ראש זמני של השחקן 

מתרגם שפה רמה 9 

מתרגם תרבות רמה 16 

בתשדורת הזאת, הגבירה השלישית נראתה פחות חיוורת, ויותר מודאגת וסימפטית. היא הביטה בהופעתו של אקון, ועיניה התרחבו בבהלה, "אדוני הלורד, אתה פצוע!"

"רק עייף, גבירתי," אמר אקון. הוא ניקה את גרונו "מערכת קבלת ההחלטות על הספינה הזאת, בדרך כלל מסתמכת על השוק, והשווקים כרגע משתגעים. אני מצטער שאני גורם לך לחוות את זה ככאב משותף, ואנסה להתגבר על זה בהקדם. בכל מקרה -"

בזווית עינו, אקון ראה את מהנדס הספינה חוזר אל החדר; המהנדס נראה כאילו יש לו משהו לומר, אך קפא כשראה את ההולו.

אין זמן לזה עכשיו.

"בכל מקרה," אמר אקון, "הבנו כי החלטות המפתח תלויות רבות על רמת הטכנולוגיה שלכם. מה אתם חושבים שאתם יכולים לעשות לנו או לאוכלי התינוקות?"

הגבירה השלישית נאנחה. "אני באמת צריכה לקבל את רכיב האי תלות לפני שאני מוסרת לך את ה - אתם צריכים לפחות לחשוב על זה לפני - אבל אני מניחה שאין לנו מזל עם זה. אולי אני פשוט אספר מה אנחנו מתכננים כרגע?"

אקון הנהן. "זה יהיה מוערך מאוד, גבירתי." כמה משריריו שהיו מתוחים, החלו להירגע. מתרגם תרבות רמה 16 היה הרבה יותר קל עבור המוח שלו. במעמקי מוחו הוא תהה, אם האוואטר שלו הוא מאהב מיומן יותר עבור הגבירה השלישית.

"בסדר," אמרה הגבירה השלישית. "שקלנו את נקודות הפתיחה המובנות מאליהן מהן ניתן להתחיל משא ומתן עתידי, לשלב ולהתפשר על פונקציית התועלת של שלושת המינים עד שכולם יהיו מרוצים, לספק פיצויים לכל השינויים שנדרוש. אוכלי התינוקות חייבים להתפשר על ערכיהם לאכול את הילדים שלהם בזמן שהם עדיין לא תבוניים - נראה כי הדרך הכי יעילה להשיג את זה היא על ידי שינוי מחזור החיים של הילדים עצמם. אנחנו יכולים לתת לילדים הלא תבוניים אינסטינקט לברוח ולצרוח, וגם ליצור אובייקטי דיבור בסיסיים, אבל למנוע מהמוח שלהם להתפתח לשלב המודעות העצמית רק אחרי הציד."

אקון הזדקף. האמת שזה נשמע - מאוד מתחשב - סוג של -

"שני המינים שלנו," אמרה הגבירה השלישית, "שרוצים בשינוי של אוכלי התינוקות, יפצו אותם על ידי אימוץ ערכיהם של אוכלי התינוקות, נעשה את הציוויליזציות שלנו בעלי תועלת גדולה יותר בעיניהם: שנינו נשתנה כדי להוליד יותר צאצאים, ונאכל כמעט את כולם בשלב מאוחר, רגע לפני שהם נהיים מודעים."

חדר הכנס קפא. איש לא זז. אפילו פניהם לא שינו הבעה.

אל מוחו של אקון לפתע הבזיק אחד מאותם גושים מתעוותים חודרים, כואבים למבט, שהוא ראה קודם.

מתרגם תרבות יכול לשנות את התמונה, אבל לא את המציאות.

"יתכן בהחלט," המשיכה הגבירה השלישית, "שאוכלי התינוקות לא יקבלו את השינוי כפי שהוא מוצע; ויהיה זה הכרחי לכפות עליהם את השינויים בכוח. בנוגע אליכם, אנושות, אנו מקווים שתהיו הגיוניים יותר. אבל המין שלכם, כמו גם אוכלי התינוקות, חייב לזנוח כל כאב גופני, מבוכה, וצרות רומנטיות. בתמורה נשנה את הערכים שלנו בכיוון שלכם. אנו מוכנים להשתנות כדי לחוש עונג בדרכים מורכבות יותר, כל עוד כמות העונג הכוללת לא תרד בצורה משמעותית. אנו נלמד ליצור אומנות שאתם תמצאו כמענגת. אנו נרכוש חוש הומור, אם כי אנחנו לא נשקר. מנקודת המבט של האנושות ושל אוכלי התינוקות, הציוויליזציה שלנו תקבל יותר תועלת, אותה לא היה לה קודם. זה הפיצוי שאנו מציעים לכם. כמו כן נשמח גם אם תקבלו את מתנת הבלתי ניתן לתרגום 2, שאנחנו מאמינים שתגביר, בדרכה שלה, את הערך אותו אתם מכנים 'אהבה'. זה גם יאפשר למין שלנו לעשות סקס בעזרים מכניים, דבר אותו אנחנו מאוד חפצים. בסוף התהליך כל שלושת המינים ירצו את ערכיו של האחר ויהיו בעלי מכנה משותף גדול, שבעזרתו נוכל ליצור ציוויליזציה משותפת."

אקון מצמץ. הכל היה מתורבת בצורה בלתי רגילה. אפילו ניתן לסווג את זה כ'נוהל הטוב ביותר להתנגשות בין עולמות'.

הגבירה השלישית שמחה. "הנהון - האם זוהי הסכמה, אנושות?"

"זוהי הכרה," אמר אקון "נצטרך לחשוב על זה." 

"אני מבינה," אמרה הגבירה השלישית "בבקשה חישבו מהר ככל שתוכלו. ילדי אוכלי התינוקות מתים בייסורים נוראיים בזמן שאתם חושבים."

"אני מבין," אקון אמר בתשובה, והחווה לסיום התשדורת.

ההולו נעלם.

הייתה שתיקה ארוכה, נוראית.

"לא." אמר לורד הטיס. קר. חד. מוחלט.

הייתה שתיקה נוספת.

"אדוני הלורד," הקסנופסיכולוגית אמרה, מאוד ברכות, כאילו היא חוששת שהמסר עלול לקרוע לרסיסים, "אני לא חושבת שהם הציעו לנו את זה כאפשרות."

"למען האמת," אקון אמר, הסופר שמחים הציעו לנו יותר משאנחנו עמדנו להציע לאוכלי התינוקות. אנחנו לא ניסינו לחשוב בכלל איך לפצות אותם." זה פשוט מוזר, הבחין אקון, קולו היה מאוד רגוע, אולי אפילו רגוע מדי. "הסופר שמחים הם באמת אנשים מאוד הוגנים ביסודם. מתקבל הרושם שהם היו מציעים את אותו פתרון בדיוק, גם במקרה בו לא הייתה ידם על העליונה. אנחנו היינו כופים את ערכינו על אוכלי התינוקות ואומרים לסופר שמחים ללכת לסיבוב, אם ידנו הייתה על העליונה. אבל זה לא כך. וזה המצב, אני מניח."

"לא!" צעק לורד טיס. "זה לא -"

אקון הביט בו, עדיין במבט הרגוע מדי.

לורד טיס התנשם עמוקות, לא כדי לבחון את עצמו, אלא כאילו הוא מתכונן לקרב אי שם על מישור סוואנה שכבר לא קיים יותר. "הם רוצים להפוך אותנו למשהו לא אנושי. זה - זה לא יכול - אנחנו לא יכולים- אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות -" 

"או שתציע לנו פתרון טוב יותר, או שתשתוק," לורד התכנות אמר בפשטות. "הסופר שמחים חכמים יותר מאיתנו, ויש להם יתרון טכנולוגי, הם חושבים מהר יותר, וכנראה מתרבים מהר יותר. אין לנו סיכוי להתגונן מולם מבחינה צבאית. אם הספינה שלנו תברח, הסופר שמחים פשוט יעקבו אחרינו עם הספינה המהירה יותר שלהם. אי אפשר לסגור קו כוכב מרגע שנפתח, או להסתיר את העובדה שהוא נפתח - "

"אמממ," אמר מהנדס הספינה.

כל עין בחדר סבה אליו.

"אמממ," אמר מהנדס הספינה. "אדוני הלורד מנהל, אני חייב לדווח לך בפרטי."

מוודה הספינה נד בראשו. "יכולת לעשות את זה טוב יותר, מהנדס."

אקון הנהן לעצמו. זה היה נכון. מהנדס הספינה כבר חשף את העובדה שקיים סוד. תחת הנסיבות, קל להסיק שהוא נובע מהדאטא של אוכלי התינוקות. זה כבר שמונים אחוז מהסוד. ואם זה רלוונטי לפיזיקה של קו כוכב, זה כבר חצי ממה שנשאר.

"מהנדס," אמר אקון, "כיוון שכבר חשפת שקיים סוד, אני מציע שתספר לכל כנס הפיקוד. אנחנו צריכים להישאר מתואמים זה עם זה. שני מוחות אינן ועדה. נדאג אחר כך לשמור על הסוד כמסווג."

מהנדס הספינה היסס. " אממ, אדוני הלורד, אני מציע שאדווח לך קודם, לפני שאתה מחליט -" 

"אין זמן לזה," אמר אקון. הוא הצביע לכיוון של מסך ההולו.

"כן," אמר מאסטר הפאנדום, "נשסף את הגרונות של עצמנו אחר כך, אם הסוד הוא כל כך נורא." מאסטר הפאנדום צחקק -

- ונעצר, כשראה את פניו של המהנדס.

"כרצונך, אדוני הלורד," אמר המהנדס.

הוא לקח נשימה עמוקה. " ביקשתי מלורד תכנות להשוות אם יש איזה שהם משוואות וקבועים שניתן לזהות בארכיון המדעי של אוכלי התינוקות, שניתן להשוות לאלה של המדע האנושי. רוב האנלוגיות היו זהות, כמובן. בחלק מהקבועים היו לנו ערכים מדויקים יותר, כפי שניתן היה לנחש, כי יש לנו רמת טכנולוגיה גבוה יותר. אבל הייתה אנומליה אחת שכן בלטה: קבוע צימוד אלדרסון של אוכלי התינוקות, היה גדול בעשרה סדרי גודל מזה שלנו." 

לורד טיס שרק. "כוכבים שבשמיים, איך הם עשו את הטעות הזאת -"

לורד טיס נעצר לפתע.

"קבוע הצימוד של אלדרסון," חזר אקון. "זה הצימוד בין אינטראקציית אלדרסון וה…"

"בין אינטראקציות אלדרסון לבין הכוח הגרעיני החזק," לורד טיס אמר. הוא החל לחייך בקדרות. "זה היה פרמטר חופשי במודל הסטנדרטי, ולכן נמדד באופן ניסיוני. אבל בגלל שהאינטראקציה הייתה כל כך… חלשה… הם היו צריכים לבנות מחוללי אלדרסון עצומים כדי למצוא את הערך. מחוללים בגודל ירח ממש קטן, רק בשביל למצוא מספר אחד. בהחלט לא משהו שאתה יכול לבדוק בבית. זה הסיפור בספרי הלימוד לפיזיקה, אדוני הלורדים, גבירותי."

"לא," אמר לורד טיס. "בשם אהבת הכוח, לא. מהנדס, ניתן לבחון את ערכי הקבועים של אוכלי התינוקות בעזרת מנוע אלדרסון של הספינה, אם הצימוד אכן מספיק חזק. האם עשית זאת?"

מהנדס הספינה הנהן. "הערכים של אוכלי התינוקות הם הנכונים, אדוני הלורד."

מהנדס הספינה היה חיוור. לורד טיס הידק לסתותיו לחיוך מלגלג.

"בבקשה הסבר," אמר אקון. "האם היקום עומד להיגמר בעוד מיליארד שנה או משהו כזה? אם כן, העניין יכול לחכות - "

“אדוני הלורד," אמר מוודה הספינה, "נניח שחוקי הפיזיקה ביקום שלנו היו כאלה שאפשרו ליוונים הקדמונים להמציא משהו ששקול לפצצת אטום, שאפשר להכין עם החומרים שהיו מונחים מסביב. דמיין שחוקי הפיזיקה היו מאפשרים דרך להשמיד מדינות שלמות בעזרת משהו פשוט כמו ערבוב אבקת שרפה. ההיסטוריה הייתה נראית די שונה, הלא כן?"

אקון הנהן, מבולבל. "ובכן, כן," אמר אקון. "היא הייתה קצרה יותר."

"איזה מזל היה לנו שחוקי הפיזיקה בסופו של דבר לא כאלה, הלא כן, אדוני הלורד? שביקום שלנו חוקי הפיזיקה לא מאפשרים נשקי-על חסרי מעצורים זולים להכנה?"

אקון קימט את מצחו - 

"אבל אדוני הלורד," אמר מוודה הספינה, "האם אנחנו באמת יודעים מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים?" איזו ראיה מבדלת היינו רואים, אם דברים היו אחרת? אחרי הכול - אם אתה היית פיזיקאי, ואתה היית מוצא דרך קלה לרתום כוח הרס עצום בעזרת מוצרי מדף - האם אתה היית רץ ומספר לכולם?"

"לא," אמר אקון. תחושה כבדה שקעה במעמקי בטנו. "הייתי מנסה להסתיר את התגלית, ויוצר סיפור כיסוי שיעודד אנשים לא לנסות לחקור עוד שם."

לורד טיס פלט נבחה שהייתה חצי צחוק, וחצי משהו אפל בהרבה. "זה היה מושלם. אני לורד טיס ומעולם לא חשדתי עד עכשיו."

"אז?" אמר אקון. "מה הוא באמת?"

"אמממ," מהנדס הספינה אמר. " ובכן… עקרונית… אם נדלג על הפרטים הטכניים…"

מהנדס הספינה לקח נשימה עמוקה.

"כל ספינה עם הינע אלדרסון בגודל בינוני ומעלה, יכולה להפוך כל כוכב לסופרנובה."

שתיקה.

"שאומנם נשמע כמו חדשות רעות באופן כללי," אמר לורד טיס, "אבל מהפרספקטיבה שלנו, ברגע זה, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. רק נובה לא תספיק. אבל לפוצץ כוכב שלם - " הוא נבח שוב את הנביחה המרירה הצוחקת. "לא כוכב, לא קו כוכב. אנחנו יכולים להפוך את הכוכב הראשי במערכת לסופר נובה - לא הגמד הלבן, בן הזוג שלו. ואז הסופר שמחים לא יוכלו להגיע אלינו. ככה, הם לא יוכלו להגיע אל רשת הקו כוכב של האנושות. אנחנו נמות. אם אכפת לכם מפרטים קטנים ולא רלוונטיים שכאלה." לורד טיס הביט סביב בשולחן הכנס. "אכפת לכם? דרך אגב, התשובה הנכונה היא לא."

"לי אכפת," אמרה גבירת החישה השקט. "אכפת לי מאוד. אבל…" היא שילבה את ידיה על השולחן והרכינה את ראשה.

היו הנהוני הסכמה מסביב לשולחן. 

לורד טיס הביט במהנדס הספינה. "כמה זמן אתה חושב שייקח לך בשביל לשנות את מנוע אלדרסון של הספינה -"

"כבר עשיתי זאת," אמר מהנדס הספינה. "אבל… צריך, אמממ, לחכות עד שהסופר שמחים ילכו, כדי שהם לא יגלו שאנחנו עושים את זה."

לורד טיס הנהן. "נשמע טוב, ובכן, זאת הקלה. ואני עוד חשבתי שגורלו של המין האנושי נחרץ, בסוף זה רק אנחנו." הוא הביט במבט שואל אל אקון. "אדוני הלורד?"

אקון הניח ראשו בין ידיו, לפתע מרגיש תשוש יותר משהיה אי פעם. מצידו השני של השולחן, המוודה צופה בו - או לפחות כך זה נראה; בכל מקרה, הברדס היה מופנה לכיוונו.

אמרתי לך, המוודה לא אמר.

"יש בעיה מסוימת בתוכנית שלך," אמר אקון.

"והיא?" אמר לורד הטיס

"אתה שוכח משהו," אמר אקון. "משהו מאוד חשוב. משהו שפעם נשבעת להגן עליו."

פנים מבולבלות הביטו בו.

"אם אתה הולך להגיד משהו מגוחך כמו 'בטחון הספינה' -" אמר לורד טיס.

גבירת החישה השתנקה. "אוי לא," הי מלמלה. "אוי לא, ילדיהם של אוכלי התינוקות."

לורד טיס נראה כאילו בעטו לו בבטן. החיוכים הקודרים שהחלו לעלות מסביב לשולחן החלו להתחלף באימה.

"כן," אמר אקון. הוא התיק מבטו משולחן הכנס. הוא לא רצה לראות את התגובות. "הסופר שמחים לא יהיו מסוגלים להגיע אלינו. וגם לא יוכלו להגיע אל אוכלי התינוקות. וגם אנחנו לא נוכל. כך שאוכלי התינוקות ימשיכו לאכול את ילדיהם לנצח. והילדים ימשיכו לגסוס במשך ימים במעי הוריהם. לנצח. האם הגזע האנושי שווה זאת?"

אקון הביט בחזרה בשולחן, רק לרגע. הקסנופסיכולוגית נראתה חולה, דמעות ירדו במורד פניו של המאסטר, לורד טיס נראה כאילו הוא נקרע לשניים באיטיות. לורד תכנות נראה מנותק, גבירת הגישה כיסתה את פניה עם ידיה. (ופניו של המוודה עדיין היו בצללים, מתחת לברדס הכסף.)

אקון סגר את עיניו. "הסופר שמחים ימירו אותנו להיות משהו לא שהוא לא בן אנוש," אמר אקון. "לא, בואו נהיה כנים. משהו פחות אנושי, אבל לא עד כדי כך פחות אנושי. עדיין יהיה לנו אומנות, סיפורים, אהבה. חוויתי שעות שלמות מבלי לחוות כאב, סך הכול, זה לא היה חוויה כזאת נוראית -" המילים נתקעו בגרונו, ביחד עם פחד נוראי. "ובכן. בכל מקרה. אם להישאר ללא שינוי כל כך חשוב לנו - יש לנו אפשרות. זאת רק שאלה של האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. להקריב את ילדי אוכלי התינוקות -"

הם ממש דומים לילדים אנושיים, באמת. 

" - כדי להציל את האנושות."

מישהו באפלה צרח, יללה חנוקה שנשמעה כמו משהו שאקון מעולם לא שמע או לא רצה לשמוע. אקון חשב שאולי זה לורד טיס, או מאסטר הפאנדום, או אולי מהנדס הספינה. הוא לא פתח את עיניו כדי לגלות.

נשמע צלצול פעמון.

"שיח-הה נכ-נכנסת מהסופר שמחים," גבירת הגישה חרקה את המילים כמו חומצה, "ספינה, אדוני הלורד." 

אקון פתח את עיניו, ואיכשהו בכל זאת הרגיש עדיין באפלה.

"קבלי," אמר אקון

הגבירה קיריטסוגו השלישית הופיעה מולו. עיניה התרחבו לרגע, כשהיא הופיעה מולו, אבל היא לא אמרה כלום.

נכון מאוד, גבירתי, אני לא נראה סופר שמח. 

"אנושות, אנחנו חייבים לקבל ממך תשובה," היא אמרה בפשטות.

לורד מנהל תפס את אפו, ושפשף את עיניו. מגוחך, שבן אנוש אחד צריך לענות על שאלה כזאת. הוא רצה להטיל את ההחלטה על הכנס, הצבעת רוב של כל הספינה, שוק - משהו שייקח ממנו את האחריות המלאה. אבל ספינות שמנוהלות ככה לא הגיעו רחוק גם בנסיבות רגילות, ואין שום סיבה לחשוב שזה ישתנה תחת נסיבות בלתי רגילות. הוא היה מנהל; הוא חייב לקבל את כל העצות, לשלב אותם, ולהחליט. ניסויים הראו ששום מבנה ארגוני ללא מנהל, לא יכל להתחרות בארגון שמנוהל על ידי מישהו שפשוט ספג ושקל את כלל העצות.

החלטה אחת. אחריות אחת אם הוא טועה. כוח מוחלט ואחריות מוחלטת, ולעולם אל תשכח את החלק השני, אדוני הלורד, אחרת תפוטר ברגע שתחזור הביתה. תפשל באופן מוחלט פעם, אדוני הלורד, וכל מאה ועשרים שנות משכורת שיש לך על הנייר, שיספקו לך הכנסה כל כך נהדרת, ייעלמו בן רגע.

אה - והפעם, גם כל המין האנושי ישלם על זה, בנוסף. 

"אני לא יכול לדבר בשביל כל האנושות," אמר לורד מנהל. "אני יכול להחליט, אבל האחרים עלולים להחליט אחרת. האם את מבינה?"

הגבירה השלישית החוותה; כאילו שזה לא משנה. "האם אתה מקרה חריג של בן אנוש מבצע החלטות?"

אקון הניד בראשו. "לא… במיוחד…"

"אם כך אז ההחלטה שלך הוא סימן מבטיח למה שיחליטו מקבלי ההחלטות האחרים," היא אמרה. "אני מתקשה להאמין שהאפשרויות אפילו קרובות ללהיות שקולות במנגנון ההחלטות שלך, אפילו אם אתה מסרב להודות בהעדפותיך."

אקון הנהן באיטיות. "אם כך…"

הוא לקח נשימה עמוקה.

מן הסתם, כל מין שהגיע אל הכוכבים מבין את דילמת האסיר. אם לא תשתף פעולה, הכוכב שלך ייהרס. דבר שממש קל לעשות, כפי שהסתבר. בהקשר הזה, האנושות היא אולי קצת מתחזה, ליד אוכלי התינוקות והסופר שמחים. האנושות שמרה את זה בסוד גם מעצמה. שני הגזעים האחרים - פשוט הצליחו לא לעשות דברים מטומטמים. לא תפגוש כאן בין הכוכבים מישהו אחר.

הסופר שמחים הצליחו טוב מאוד על ידי לחיצה על 'שתף פעולה'. שתף פעולה באופן ההוגן ביותר שאתה יכול. 

האנושות צריכה להשיב באותו מטבע.

"עבור עצמי, אני נוטה לקבל את הצעתך."

הוא לא הביט סביב לראות אם מישהו הגיב לזה.

"אבל יש עוד דברים," אמר אקון, "שהאנושות אולי תרצה לבקש, כאשר הנציגים שלנו יפגשו. הטכנולוגיה שלכם מאוד מתקדמת."

הגבירה השלישית חייכה. "אנחנו כמובן, ניטה לטובת בקשות כאלה. כפי שההודעה הראשונה אליכם אמרה - 'אנחנו אוהבים אתכם ורוצים שתהיו סופר שמחים'. האושר שלכם יחלק עימנו, ונוכל להתענג יחד."

"אדוני הלורד!" צעק מוודה הספינה - 

מאוחר מדי.

"אדוני הלורד," אמרה גבירת החישה, קולה נשבר, "הספינה של הסופר שמחים ירתה בספינה של אוכלי התינוקות והשמידה אותה."

אקון בהה בגבירה השלישית באימה.

"אני מצטערת," הגבירה קיריטסוגו השלישית אמרה. "אבל המשא ומתן שלנו איתם נכשל, כצפוי. הספינה שלנו לא חייבת להם כלום ולא הבטיחה להם כלום. זה יהיה עכשיו הרבה יותר פשוט לסרוק את רשת הקו כוכב שלהם כשנחזור. הילדים שלהם יהיו אלה שיסבלו מהעיכוב. אתה מבין, אדוני הלורד?"

"כן," אמר אקון, קולו רועד. "אני מבין, גבירתי קיריטסוגו." הוא רצה למחות, לצרוח בקול. אבל המלחמה רק התחילה, וזה - בהחלט יציל - 

"הזהרתם אותם?" הגבירה השלישית שאלה.

"לא," אמר אקון. זאת הייתה האמת.

"שינוי אוכלי התינוקות זוכה לקדימות על פני שינוי המין שלכם. אנחנו מעריכים שמבצע אוכלי התינוקות יארך שבועות ספורים בזמן שלכם. אנחנו מקווים כי לא אכפת לכם לחכות. זה הכול," אמרה הגבירה השלישית.

וההולו נעלם.

"ספינת הסופר שמחים מתרחקת," גבירת החישה אמרה. היא בכתה, בשקט, תוך כדי שהיא ביצעה את חובתה לדווח. "הם מתקדמים לכיוון מקור הקו כוכב שלהם."

"אוקי," אמר אקון. "קח אותנו הביתה. אנחנו צריכים לדווח על המשא ומתן."

נשמעה צרחה חסרת מלל, כאילו הגרון ניסה לפרוץ את קירות חדר הכנס, כאשר לורד טיס פרץ מכיסאו, פרץ את כל העקבות שהוא שם על עצמו, והסתער קדימה.

אבל מאחורי מטרתו, בלתי מובחן, עמד מוודה הספינה ושלף משרוולו משתק קטן - נשק אשר רק הוא מורשה להשתמש בו על הספינה, ורק במקרה בו הוא פסק התמוטטות מנטלית. בתנועה פתאומית, ידו של המוודה נשלפה ו…

  1. … ושיתק את לורד טיס.
  1. [האפשרות הזאת נעשית הסוף האמיתי רק אם מישהו יציע אותה בתגובות לפני שאפרסם מחר את הסוף הקודם. אחרת, הסוף הראשון הוא הסוף האמיתי.]

 

(6/8) הסוף הרגיל: דמעות אחרונות 

היום היה היום. 

הרחובות של כדור הארץ הקדמון היו מלאים באנשים שמביטים לשמים, פנים מתקהלות מול החלונות.

מחכים שכאבם יסתיים.

אקון הביט מטה בפניהם, ממרפסת חדרו במלון השמור היטב. היו רבים שרצו לנקוט כלפיו באלימות, דבר שהיה מובן למדי. פחד הופיע על פני רוב הפרצופים בקהל, זעם בחלקם; ומעט מאוד חייכו, אקון חשד שהם פשוט ויתרו על להחזיק את עצמם. אקון תהה איך פניו נראות, עכשיו.

הרחובות היו פחות עמוסים משהיו בדרך כלל, רק לפני מספר שבועות.

אף אחד לא סיפר לסופר שמחים על החלק הזה. הם שלחו ספינת שגרירות "למקרה שיש לכם בקשות דחופות שנוכל לעזור איתם", שהגיעה מייד אחרי האימפוסיבול. לספינה הזאת לא ניתנו מפתחות ההצפנה לרשת של בני האדם, והיא גם לא הורשתה לנחות. זה גרם לסופר שמחים להיות מאוד חשדניים, וספינת השגרירות פלטה עדר של בנות קטנטנות לסייר בשאר רשת הקו כוכב של בני האדם -

אבל אם הסופר שמחים ידעו, הם היו מנסים לעצור את זה. איכשהו.

 זה היה מחיר שאף אחד לא רצה להכניס למשא ומתן, לא משנה מה. חייבת להיות את האלטרנטיבה הזאת.

רבע מהצוות של עולמות אפשריים בלתי אפשריים התאבדו, כשהעסקה והמחיר התפרסמו. השאר, חשב אקון, רק חיכו לפגוש שוב את המשפחות שלהם. האחוזים על כדור הארץ… כנראה אפילו גדולים יותר. הממשלה, או מה שנשאר ממנה, סירבה לפרסם סטטיסטיקות. כל מה שניתן היה לראות הוא את הגופות שנישאות מחוץ לדירות - בקופסאות לא מסומנות, למקרה שהסופר שמחים משתמשים באמצעי מעקב אופטיים.

אקון בלע את רוקו. הפחד כבר ייבש את גרונו, הפחד מלהשתנות, מלהיעשות משהו אחר שלא ממש היה הוא. הוא הבין את הדחף לסיים את הפחד הזה, בכל מחיר. ובכל זאת, באותו זמן, הוא לא, לא יכל להבין את המתאבדים. האם להיות מת זה שינוי קטן יותר? למות לא היה לעזוב את העולם, לא לברוח לעולם אחר; זה היה שינוי בו זמני של כל חלק ממך שהופך לכלום.

הורים רבים ביצעו את ההחלטה עבור ילדיהם. הממשלה ניסתה לעצור את זה. הסופר שמחים לא הולכים לאהוב את זה, כשהם יגלו. וזה לא היה הוגן, כי הילדים עצמם לא כל כך מפחדים מעולם ללא כאב. זה לא כאילו שהילדים וההורים הולכים לאנשהו ביחד. הממשלה ניסתה כמיטב יכולתה, הוציאה צווים, איימה בעיקולים - אבל יש מעט דברים שיכולים לאיים על מישהו שהולך למות בכל מקרה.

ולכן, ברוב המקרים, הם נשאו החוצה את גופת האם עם גופת הבת, האב עם בנו.

השורדים, ידע אקון, יתחרטו על כך בנחישות עזה יותר, ברגע שהם יהיו קרובים יותר לנקודת המבט של הסופר שמחים.

בדיוק כמו שהם יתחרטו שהם לא אכלו את הגופות הקטנות של התינוקות שלהם.

לחישה נשמעה מהקהל, נשימתם של אלף נשימות. אקון הביט מעלה וראה בשמיים את ענן הספינות, מתפזרות מכיוון השמש של קו כוכב הויגינס. אפילו במרחק זה הם הבהבו קלושות. הספינות של הסופר שמחים לא היו עוד דברים שפועמים בכיעור, אלא מחליפים בעדינות גוונים קריסטליים, מעוצבות באופן שיהיה יפה גם בעיני בני האדם וגם בעיני אוכלי התינוקות. הסופר שמחים הזדרזו למלא את החלק שלהם בעסקה. החוש האסתטי החדש שלהם כבר הותאם לטעם החופף בין שלושת העולמות.

הספינה התקרבה עוד, ממש מעל הראש. היא הייתה שקטה יותר מאשר היעילה שבספינות האנושיות, מנצנצת ובוהקת בשקט; בדיוק באופן שבו מישהו היה מדמיין שכוכב בשמי הלילה נראה מקרוב, אם אין לו מושג איך הוא נראה באמת.

הספינה נעצרה, מרחפת מעל הדרכים, בין הבניינים.

ספינות בהירות אחרות, עדיין מחפשות את יעדן, החליקו בשמיים כמו כוכבים נופלים.

קנוקנות ארוכות וחינניות נפרשו מהספינה, נעות מטה אל עבר הקהל. אחת מהן באה לעבר המרפסת שלו, ואקון ראה שהיא מסומנת בסימן של דלת.

הקהל לא התפזר, לא ברח, ולא נכנס לפאניקה. הצעקות לא התפשטו, החזקים חיבקו את החלשים וניחמו אותם. זה היה דבר להתגאות בו, ברגעיה האחרונים של האנושות הישנה.

הקנוקנה הגיע אל אקון ועצרה לפניו. סימן הדלת בקצה התרחב ונפתח.

למרבה הפלא, הקהל כולו הסתכל עליו.

אקון לקח נשימה עמוקה. הוא פחד אבל -

לא היה טעם סתם לעמוד ככה, לחוות פחד, לחוות חוסר תוחלת.

הוא צעד אל הדלת, אל תוך הקפסולה השקופה והמוארת היטב.

הדלת החליקה ונסגרה.

בלי שום תנודה חדה, בלי צליל, הקפסולה נעה מעלה אל עבר הספינה החייזרית.

פעם אחרונה, אקון חשב על כל פחדיו, על תחושת הבחילה שבבטנו והצריבה שנהפכה לכאב בגרונו. הוא צבט את עצמו בזרוע, חזק, מאוד חזק, והרגיש את אות האזהרה שאומר לו לעצור.

להתראות, חשב אקון; ודמעותיו החלו לזרום במורד לחיו, כאילו המילה השקטה הזאת לבדה, בפעם האחרונה, שברה את ליבו.

 

 

 

 

 

והוא חי בעושר ואושר עד עצם היום הזה.


 

(7/8) הסוף האמיתי: אש קורבן 

אבל מאחורי מטרתו, בלתי מובחן, עמד מוודה הספינה ושלף משרוולו משתק קטן - נשק אשר רק הוא מורשה להשתמש בו על הספינה, ורק במקרה בו הוא פסק התמוטטות מנטלית. התנועה פתאומית, ידו של המוודה נשלפה ו…

ושיתק את לורד אקון.

אקון התמוטט כמעט מיידית, כאילו כמעט כל החוטים שלו כבר היו חתוכים, וכעת נחתכו רק כמה ספורים שעוד החזיקו את גפיו במקום.

פחד, אימה, הלם, הפתעה מוחלטת: כך בהה כנס הפיקוד במוודה בזעזוע.

מתוך הברדס יצאו מילים שלא אמורות לצאת מתוך הצל הזה: קולה של פקודה. "לורד טיס, קח אותנו דרך קו הכוכב בחזרה למערכת הויגינס. לזוז עכשיו, אתה הנתיב הקריטי. גבירת החישה, אני צריך שתוודאי סגר מוחלט על תקשורת מהספינה מלבד ערוץ יחיד תחת שליטתך הישירה. מאסטר הפאנדום, תשיג לי ייפוי כוח על הנכסים של כל אחד על הספינה הזאת. אנחנו נצטרך הון."

לרגע, כנס הפיקוד היה קפוא, חסר קול וחסר תנועה, כולם חיכו שמישהו יעשה משהו.

ואז -

"האימפוסיבול מתחילה תנועה עכשיו, אדוני הלורד," אמר לורד טיס. פניו נראו שפויות שוב. "מה התוכנית שלך?"

"הוא לא הלורד שלך!" זעק מאסטר הפאנדום. קולו דעך. "סלח לי. מוודה - אני לא חושב שהלורד המנהל שלנו היה בלתי שפוי. ואתה מכולם, אסור לך לקחת כוח - "

"אמת," ענה, "אקון היה שפוי. אבל הוא גם היה אדם הוגן שיקיים את ההבטחה שלו מרגע שנתן את מילתו, ואת זה לא יכולתי לאפשר. בנוגע אלי - בגדתי במקצוע שלי כבר שלוש פעמים, ואני כבר איני מוודה." בעודו מדבר, המוודה לשעבר הוריד את ברדסו -

"אב קדמון," אמר המאסטר, "לך אסור כפליים להחזיק כאן בכוח."

המוודה לשעבר חייך ביובש. "חוקים כמו זה קיימים רק בראש שלנו, אתה יודע. חוץ מזה," הוא הוסיף, "אני לא מנווט את עתיד האנושות בשום אופן מוחשי, זה יותר כמו להתחמק מכדור. זאת אפילו לא עצה, בטח שלא פקודה. וזה רק … ראוי … שאני, ולא אף אחד מכם, יהיה מי שייתן פקודה כזאת  -"

"שילך יזיין קיפוד," אמר לורד טיס. "אנחנו הולכים להציל את האנושות או לא?"

השתררה שתיקה קלה עד שהאחרים הבינו את התשובה הנכונה.

המאסטר נאנח, והטה את ראשו בהסכמה אל המוודה לשעבר. "אמלא את פקודותייךקיריטסוגו."

אפילו הקיריטסוגו התכווץ כששמע את זה, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה.

 

במערכת הויגינס, עולמות אפשריים בלתי אפשריים נצפתה שבה מהמשלחת המדוברת, מופיעה בקו כוכב שהראה את האנומליה חסרת התקדים. מיד, ובלי ששעון יספיק לתקתק, האימפוסיבול שידרה הוראת מסחר.

זה היה לא חוקי בלפחות תריסר דרכים. אם האימפוסיבול עשתה פריצת דרך מדעית, היא הייתה אמורה לשדר תוצאות ניסיוניות באופן גלוי, לפני שהיא מנסה לסחור בהם. אחרת התוצאה היא כאוס, לא רווח, כאשר סוחרים ברחבי השוק יסרבו להתעסק איתך; רק להגיד לכולם שאתה רוצה לקנות או למכור מהם, הייתה סיבה מספיק טובה בשביל שהם לא ירצו. כל השוק יתבצר כמו קרנות גידור, מנסים לנחש מה הם תוצאות הניסוי יכולות להיות, ולמי מהמכרים שלהם יש מידע מבפנים.

האימפוסיבול התעלמה מהכללים. היא שידרה מפרט של חוזה תחזית שוק, שחתום ב מצב חירום קריטי וב סכנה מיידית וגם דגל המוודה - חתימות שגררו עונשים מחמירים, עד כדי עיכול מוחלט, במקרה של שימוש לא ראוי; אבל כל אחת מהם מבטיחה שהחוזה יופיע בראש תחזיות השוק במהירות שבה התשדורת מסוגלת לעבור. 

האימפוסיבול שמה הוראה ראשונית על החוזה שמגובה בנכסים של כמעט כל צוות הספינה.

תוכן התחזית היה טקסט פשוט:

בעוד שלוש שעות וארבעים ואחת דקות, קו הכוכב בין כדור הארץ למערכת הויגינס יעשה בלתי זמין. 

שלושים דקות לאחר מכן, כן בן אנוש שבמערכת השמש ימות. כל מעבר דרך מערכת זאת לא יתאפשר לבני אדם לאחר מכן. 

(טקסט זה לא מהווה תיאור לתנאי החוזה, אבל מצדיק את הערכת ההסתברות בפרופורציה המתאימה לערך החברתי אותו הוא מייצג: 

חייזרים. כל מי שיש לו ספינה, מלאו אותה בילדים ותברחו! צאו מהויגינס, עכשיו!) 

במערכת הויגינס, כמעט הספיקו לקחת נשימה אחת בודדת.

ואז כל השווקים השתגעו, כאשר כל סוחר וסוחר ניסה לחשב את הסיכויים, וכל סוחר נשוי נטש את עמדתו וניסה לקחת את הילדים לנמל חלל.

"שש," מלמל מאסטר הפאנדום, "שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה -"

והולו הופיע בכנס הפיקוד, שדר מנשיאת המסלקה המרכזית הויגינס, שמבקשת (אולי "דורשת" היא מילה מתאימה יותר) ראיון עם לורד המנהל של עולמות אפשריים בלתי אפשריים. "קבלי את התשדורת," אמר לורד טיס, יושב בכיסאו של אקון לאחר שהוכתר על ידי הקיריטסוגו.

"חייזרים?" דרש הנשיאה, ואז עיניה הבחינו במדיו של הטיס. "אתה לא מנהל -"

"הלורד המנהל שלנו תחת הרדמה כרגע," אמר הקיריטסוגו לידו; הוא לבש את ברדס המוודה שוב, כדי לחסוך את ההסברים. "הוא לקח על עצמו יותר מדי לחץ ו -"

הנשיאה החוותה בידה תנועה חדה. "הסבר את ה- חוזה הזה. ואם זאת מניפולציית שוק, אדאג שכולכם תדוגדגו עד שהשמש האחרונה תתקרר!"

"חקרנו את הקו כוכב שהראה את האנומליה," לורד טיס אמר, "ומצאנו נובה שמקורה במערכת. במילים אחרות גבירתי הנשיאה, זוהי הייתה תוצאה ישירה של הנובה והיא קרתה בכל קווי הכוכב שמובילים למערכת הזאת. מעולם לא מצאנו חייזרים עד כה - כיוון שזה משקף את ההסתברות של הימצאות חייזרים בכל מערכת שחקרנו ושישבנו. יתכן כי יש קו כוכב שמוביל היישר מהמערכת הזאת ישירות לטריטוריה חייזרית - אבל אין לנו דרך לדעת איזה מהם, ופתיחת קו כוכב חדש היא עסק יקר. הנובה שימשה כמשואת מפגש, גבירתי הנשיאה. היא משקפת את ההסתברות, לא שאנחנו והחייזרים נתקל זה בזה במהלך משלחת סיור, אלא את הסבירות שיש לנו לפחות עולם שכן אחד במשותף."

הנשיאה החווירה. "והחייזרים עוינים."

לורד טיס הביט בקיריטסוגו מבלי משים.

"הערכים שלנו לא תואמים," אמר הקיריטסוגו.

"כן, בהחלט אפשר לנסח זאת ככה," אמר לורד טיס. "למרבה הצער גבירתי הנשיאה, הטכנולוגיה שלהם מתקדמת משלנו באופן משמעותי."

"לורד… טיס," אמרה הנשיאה, "האם אתה בטוח שהחייזרים מתכוונים למחוק את המין האנושי?"

לורד טיס חייך חיוך קטן ושטוח. "ערכים בלתי תואמים, גבירתי הנשיאה. הם מאוד מיומנים בביוטכנולוגיה. בואי נשאיר זאת ככה."

זיעה ירדה במורד מצחה של הנשיאה. "ולמה הם נתנו לכם ללכת, אם כך?"

"דאגנו שהם ישמעו שקר סביר," לורד טיס אמר בפשטות. "אחת הסיבות שהם יותר מתקדמים מאיתנו היא שהם לא מאוד טובים בהונאה."

"שום דבר מכל זה," אמרה הנשיאה, קולה רועד כעת, "שום דבר מזה לא מסביר למה הקו כוכב בין הויגינס לכדור הארץ יחסם. אם מה שאתה אומר הוא נכון, החייזרים בוודאי יתפשטו מהעולם הזה אל כדור הארץ, ולתוך כל רשת הקו כוכב האנושית. מה גורם לך לחשוב שיתמזל מזלנו ודווקא הוא ייסגר?"

לורד טיס לקח נשימה עמוקה. זה הרגל טוב לספר לאנשים את האמת המדויקת כשיש לך משהו להסתיר. "גבירתי הנשיאה, נתקלנו בשני גזעי חייזרים בנובה. הראשון החליף איתנו מידע מדעי. המין השני זה ההוא שממנו אנחנו בורחים. אבל, למרבה המזל, מהמין הראשון למדנו את העובדה שהספינה שלנו יכולה לסגור את קו הכוכב לכדור הארץ. מסיבות ברורות, גבירתי הנשיאה, אנחנו לא מתכוונים לחלוק את העובדה הזאת עם הציבור. החלק האחרון של הדוח שלנו יהיה מוצפן עבור יושב הראש ההתאחדות למסע בין כוכבי ומדע מתקדם, ולא לאף מפתח הצפנה אחר."

הנשיאה החלה לצחוק. זה היה צחוק היסטרי, פראי שגרם לברדס הקיריטסוגו להסתובב אליה. מפינת המסך, יד עם כפפה נכנסה לתמונה; ידו של המוודה של הנשיאה. "גבירתי…" נשמע קול נשי רך. 

"אוקי, יפה מאוד," אמרה הנשיאה. "אוי, נהדר. אז הטיול שלך הוא זה שיהיה אחראי לכל הקטסטרופה הזאת? אתה מודה באשמה, אה? אני בהלם. בטח הצלחת להימנע מלספר אפילו שקר ישיר אחד. אתה מתכנן לפוצץ את הכוכב שלנו ולהרוג חמישה עשר מיליארד אנשים, ועדיין מנסה להיצמד לאמת המילולית."

לורד טיס הנהן באיטיות. "כשהשוונו את הדאטא המדעי של החייזרים הראשונים לזה שלנו -"

"לא, אל תספר לי. כבר אמרת שזה יכול להיעשות על ידי ספינה בודדת, ושאני לא אמורה לדעת איך. מדהים שגזע חייזרים יכול להיות כל כך שָׁלֵו שהם אפילו לא מחשיבים את זה כסוד. אני חושבת שארצה לפגוש את החייזרים האלו. הם נשמעים הרבה יותר נחמדים מהחייזרים האחרים - למה אתה צוחק?"

"גבירתי הנשיאה," לורד טיס אמר, תופס את עצמו, "סלחי לי נא, עברנו הרבה. סלחי לי על השאלה, אבל האם את מפנה את הכוכב או מה?"

מבטה הבוהה של הנשיאה נעשה חד בין רגע, חודר כמו אש כוכבים. "הנעתי את ההוראה מידית, כמובן. לא יקרה שום נזק באותו סדר גודל אם אתה טועה. אבל שלוש שעות וארבעים ואחת דקות זה לא מספיק זמן לפנות עשרה אחוז מילדי הפלנטה." עיניה של הנשיאה נורו לעבור משהו מחוץ לתמונה. "אם היה שמונה שעות היינו יכולים להספיק לקרוא לספינות מהמרכז בכדור הארץ ולפנות את כל הפלנטה."

"גבירתי," קול רך בא מאחורי הנשיאה, "זה כל המין האנושי שבסכנה. לא רק כל רשת הקו כוכב שמקושרת לכדור הארץ, אלא גם כל העתיד של האנושות. כל הגדלה של ההסתברות שהחייזרים יגיעו בזמן הזה -"

הנשיאה נעמדה בתנועה חלקה ומהירה שהפכה את הכיסא, מסתובבת כל כך מהר שהפוקוס התבלבל כשהוא ניסה להתמקד עליה ועל הדמות המוצללת בברדס שעמדה לידה. "את אומרת לי," היא אמרה וקולה עלה לצרחה, "תשתקי ותכפילי?" 

"כן."

הנשיאה הסתובבה בחזרה אל זווית המצלמה, ואמרה בפשטות, "לא. אתה לא יודע שהחייזרים שעוקבים אחריכם כל כך קרובים - נכון? אנחנו אפילו לא יודעים אם אתם באמת יכולים לסגור את קו הכוכב! לא משנה מה התאוריה חוזה, זה מעולם לא נוסה - נכון? מה אם תיצרו פרץ מספיק חזק בשביל לטגן את הפלנטה, אבל לא מספיק בשביל לפוצץ את השמש? מיליארדים ימותו, בשביל כלום! אז אם אתה לא יכול להבטיח לי מינימום של - בוא נאמר תשע שעות, לסיים עם פינוי הכוכב - אז אפקוד שישמידו את הספינה שלך לפני שהיא תפעל."

אף אחד על האימפוסיבול לא הוציא מילה.

הנשיאה הטיחה את אגרופה בשולחן. "האם אתה מבין אותי? ענה לי! או שבשם הויגינס, אשמיד את הספינה שלך -"

המוודה שלה תפסה את גופה של הנשיאה, תומכת בגוף בעדינות בזמן שהוא מתמוטט.

אפילו לורד טיס היה חיוור ושקט. אבל זה, לפחות, היה במסגרת החוק והמסורת; אף אחד לא היה קורא לחשיבה כזאת שפויה.

על המסך, המוודה הרכינה את ברדסה. "אודיע לשווקים שהגבירה הנשיאה הגיעה למצב לא יציב עקב שמיעת החדשות שלכם," היא אמרה בשקט, "ואמליץ לממשלה שימשיכו עם הפינוי מבלי לשאול עוד שאלות לגבי הספינה שלכם. יש עוד משהו שאתה רוצה שאמסור להם?" ברדסה פנה באיטיות, אל עבר הקיריטסוגו. "או לומר לי?"

הייתה שתיקה מוזרה ומהירה, כאשר הצללים שבשני הברדסים בהו זה בזה.

ואז: "לא," השיב הקיריטסוגו. "אני חושב שהכל נאמר."

ברדס המוודה הינהן. "להתראות."

"זהו זה," אמר מהנדס הספינה. "השלמנו את לולאת המשוב החיובי באופן יציב."

על המסך נראה הפלא שנקרא כוכב הויגינס, של הפלנטה המאוכלסת הויגינס IV. מכוסה בצבעים מזויפים, הסתובבה הלולאה של כוחות אלדרסון שהאימפוסיבל הזינה ביציבות.

ההיתוך בכוכב גדל, כאשר כוחות אלדרסון מאלצים את מחסומי הגרעין להישבר; דבר שמגביר את ההיתוך עוד יותר, ככל שנוצר יותר כוח אלדרסון. שוב ושוב זה המשיך. כל האנרגיה של האימפוסיבול כל עוצמתו המטורפת של הינע הכוכבים, שמשמש רק לנווט בעדינות את הכוחות העצומים שנוצרים; דוחף רק שבריר אל תוך המעגל. ואז- 

האם הכוכב נהיה בהיר יותר? זה היה רק בדמיון שלהם, הם ידעו. לפוטונים לוקח מאות שנים לצאת מהשמש, תחת נסיבות רגילות. ליבת הכוכב ניסתה להתרחב, אבל היא התרחבה לאט מדי - הרבה יותר מדי לאט לאט מכדי להתחרות בלולאת המשוב החיובית שהחלה.

"קבוע ההכפלה אחד נקודה אה חמש," אמר המהנדס. "זה עולה מהר יותר עכשיו, והלולאה נראתה שלמה. אני חושב שניתן לקבוע כי המבצע הזה הולך להסתיים ב… הצלחה. אחד נקודה שתיים."

"התגלתה אי יציבות בקו הכוכב," גבירת החישה אמרה.

ספינות עודן נעלמות בגלים מבהילים לכיוון קו הכוכב לעבר כדור הארץ; שעדיין מחובר לציוויליזציית הויגינס , ממש עד הרגע האחרון.

"אממ, אם מישהו רוצה להוסיף משהו לדוח הסופי," אמר מהנדס הספינה, "יש לו בערך עשר שניות."

"תמסור למין האנושי - " אמר לורד טיס.

"חמש שניות."

לורד טיס צעק, אגרופו גבוהה באוויר בתנועת נצחון: "לחיות, ולפעמים להיות לא שמחים!"

 

 

 

 

כאן נגמר הדו"ח האחרון של עולמות אפשריים בלתי אפשריים. 


 

 

(8/8) אפילוג: כפרה 

אש יצאה מהויגינס. הכוכב התפוצץ.

ספינות טרופות, מלאות בילדים שגורלם נחרץ באיחור של שניה, עדיין שייטו סביב נקודת המעבר לכיוון כדור הארץ. יותר מדי ספינות אבודות, הרבה יותר מדי ספינות אבודות. הם היו צריכות לעזוב דקה מוקדם יותר, רק ליתר ביטחון; אבל הפיתוי לחכות רק לעוד ילד אחד היה קשה מנשוא. לעשות את הדבר שמרגיש נכון, רק הפעם הזאת, במקום להיות קר ומחושב. אתה לא יכול להאשים אותם, נכון?

ובכן, כן, אתה יכול.

גבירת החישה כיבתה את המסכים. זה כאב מדי.

בשווקי הויגינס, המחיר של חוזה מסוים עלה ל100%. הם כולם היו עשירים באופן חסר חשיבות לחלוטין למשך תשע הדקות הקרובות, עד שחזית פיצוץ הסופר נובה תגיע אליהם.

"ובכן," לורד טיס אמר. "איזה נכסים ישמרו על ערכם בשוק במשך תשע הדקות שנותרו לנו לחיות?"

"אלכוהול במשלוח מהיר," מאסטר הפאנדום אמר בפתאומיות. "לזה אני קורא -"

"נזילות ביצועית," האחרים ענו במקהלה.

המאסטר צחק. "אוקי זה היה שקוף מדי. ובכן… שוקולד, סקס -"

"לא בהכרח," לורד טיס אמר. "אם אתה יכול להשתמש בכל האספקה של השוקולד בבת אחת, האם זה אומר, שהביקוש באמת עלה על ההיצע? אותו הדבר עם סקס - הערך עלול אף לרדת אם כולם רוצים ככה בבת אחת. חוץ מזה: תשע דקות?"

"אוקי, אז מין אורלי מקצועי מספקים מנוסים. וסמים קשים עם תופעות לוואי קשות; הביקוש יעלה המון ביחס להיצע -"

"זה טירוף," מהנדס הספינה העיר.

מאסטר הפאנדום משך בכתפיו. "מה? אתה רוצה לומר בתשע הדקות הלא מתועדות האחרונות של חייך משהו שלא יהיה מטורף?"

"זה לא משנה," גבירת החישה אמרה. פניה היו רגועות באופן מוזר. "שום דבר שנעשה עכשיו לא משנה. לא נצטרך לחיות עם ההשלכות. אף אחד לא. בסוף הזמן הזה נושמד כאשר חזית הפיצוץ תגיע אלינו. התפקיד אותו גילמתי, התמונה שלי של עצמי… שום דבר מזה לא משנה. יש… שלווה… בעובדה שדליה אנקרומיין לא קיימת עוד."

האחרים הביטו בה. זה מה שנקרא להרוס את המצב רוח.

"ובכן," מאסטר הפאנדום אמר, "אם כבר העלת את הנושא, אני מניח שזה באמת היה שָׁלֵו לולא כל צרחות האימה." 

"אתה לא חייב להרגיש את צרחות האימה." אמרה גבירת החישה. "זאת רק תמונה שיש לך בראש על איך זה אמור להיות. התפקיד של מישהו שניצב בפני מוות מידי. אבל אני לא צריכה לשחק עוד שום תפקידים. אני לא צריכה להרגיש צרחות איימים. אני לא צריכה לאסוף בבהלה כמה רגעים אחרונים של כיף. אין יותר מחויבויות." 

"אהה," אמר מאסטר הפאנדום, "אם כך אני מניח שעכשיו אנחנו מגלים מי אנחנו באמת." הוא נעצר לרגע, ומשך בכתפיו. "לא נראה לי שאני מישהו מיוחד. נו טוב."

גבירת החישה נעמדה, והלכה לחדר שבו לורד טיס עמד והסתכל על מסכי הנוף.

"לורד טיס," גבירת החישה אמרה.

"כן?" לורד טיס ענה. פניו הראו ציפייה.

גבירת החישה חייכה. זה היה חיוך מוזר, אך לא מפחיד. "אתה יודע, אדוני הלורד, שלפעמים הייתי חושבת כמה נהדר זה היה אם הייתי יכולה לבעוט לך ממש חזק בביצים?"

"אה," אמר לורד טיס. ידיו ורגליו נדרכו לרגע, מתכוננים לבלום את המכה.

"אבל עכשיו כשאני יכולה לעשות את זה," אמרה גבירת החישה, "הבנתי שאני לא באמת רוצה. נראה ש… שאני לא אדם נורא כפי שחשבתי שאני." היא נאנחה לרגע. "הלוואי והייתי מבינה את זה קודם."

ידו של לורד טיס נורתה וחפנה את חזה של גבירת החישה. זה היה כל כך בלתי צפוי שאיש מהם לא הספיק להגיב, בטח שלא היא. "ובכן מה את יודעת," הטיס אמר, "אני סוטה בדיוק כמו שחשבתי שאני. ההערכה העצמית שלי הייתה יותר מדויקת משלך, חה חה -"

גבירת החישה שלחה ברכיה אל המפשעה שלו, חזק מספיק בשביל שהוא ייפול גונח על הרצפה, אבל לא חזק מספיק בשביל שהוא יצטרך טיפול רפואי.

"אוקי," מאסטר הפאנדום אמר, "אפשר שלא נרד כל כך נמוך? אני רוצה למות לפחות עם קצת כבוד."

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה, שנשברה ב "או או או…"

"רוצים לשמוע משהו משעשע?" שאל הקיריטסוגו, שהיה פעם המוודה.

"אם אתה הולך לשאול את השאלה," אמר מאסטר הפאנדום, "כשברור שהתשובה היא כן, אתה סתם מבזבז כמה שניות -"

"אז בזמנים הקדמונים שאתם אפילו לא מסוגלים לדמיין, כשהייתי בן שבע עשרה - שהיה מתחת לגיל המותר אז - התגנבתי מאחורי ילדה קטינה ברחוב, דקרתי אותה בסכין ככה שהיא לא תוכללהיעמד, ואז עשיתי איתה סקס עד שהיא מתה. זה כנראה יותר גרוע ממה שאתם מדמיינים. ועמוק בתוך תוכי, נהניתי מכל רגע."

שתיקה. 

"אני לא חושב על זה הרבה, אם לא אכפת לכם. זה היה לפני הרבה זמן, ומאז לקחתי הרבה סמים מגדילי אינטליגנציה. אבל עדיין - חשבתי שאולי מה שאני עושה עכשיו סוף סוף מכפר על זה."

"אממ," אמר מהנדס הספינה. "האמת שמה שעשינו עכשיו, למעשה, הוא הרג של חמישה עשרמיליארד אנשים."

"כן," אמר הקיריטסוגו, "זה החלק המשעשע."

שתיקה.

"נראה לי," הרהר מאסטר הפאנדום, "שאני צריך להרגיש הרבה יותר גרוע בנוגע לזה מאשר שאני מרגיש בפועל."

"אנחנו בהלם," גבירת החישה הבחינה ממרחק. "נבין את זה רק עוד חצי שעה, אני מעריכה."

"אני חושב שזה כבר מגיע אלי," אמר מהנדס הספינה. פניו היו מעוותים. "אני - הייתי כל כך מודאג שלא אספיק להרוס את כוכב הבית שלי, שלא הספקתי להרגיש לא שמח שהצלחתי, עד עכשיו. זה… כואב."

"אני בעיקר חסר תחושה," לורד טיס אמר מהרצפה. "ובכן, חוץ משם למטה, למרבה הצער." הוא נעמד באיטיות, מעווה את פניו. "אבל מצאתי בתוכי את הודאות המוחלטת, צורחת חזק כל כך שזה עקף כל תחושה. מעולם לא ידעתי שיש בי את זה. לא היה מקום לשום דבר אחר עד שהאנושות הייתה בטוחה, וכעת המוח שלי תשוש. אז אני פשוט חסר תחושה."

"היו היה פעם," אמר הקיריטסוגו, "אנשים שזרקו פצצת ביקוע U-235, על מקום שנקרא הירושימה. הם הרגו כנראה שבעים אלף איש וסיימו את המלחמה. ואם אותו קצין הגון שלחץ על הכפתור היה צריך ללכת לאדם, אישה, או ילד, ולשסף את גרונו במקום, הוא היה נשבר הרבה לפני שהוא הרג שבעים אלף איש."

מישהו השמיע קול נחנק, כאילו הוא מנסה להשתעל החוצה משהו שהיה תקוע לו בגרון.

"אבל ללחוץ על כפתורים זה שונה," אמר הקיריטסוגו. "שם אתה לא רואה את התוצאה. לדקור מישהו בסכין משפיע עליך. בפעם הראשונה, בכל אופן. לירות במישהו באקדח הרבה יותר קל. להיות במרחק של כמה מטרים עושה הבדל מפתיע. רק להצטרך ללחוץ על ההדק עושה הבדל. בנוגע ללחיצה על כפתור על ספינת חלל - זה הכי קל מכולם. ואז כל החלק של ה'חמישה עשר מיליארד' פשוט נמחק הצידה. ויותר מכך - אתה משוכנע שזה הדבר הנכון לעשות. האציל, המוסרי, המכובד ביותר לעשות. למען בטחון השבט שלך. אתה גאה שעשית זאת -"

"אתה אומר," אמר לורד טיס, "שזה לא היה הדבר האחרון לעשות?"

"לא," אמר הקיריטסוגו. " אני אומר שבנכון לא נכון, האמונה היא כל מה שצריך."

"אני מבין," אמר מאסטר הפאנדום. "אז אתה יכול להרוג מיליארדים מבלי להרגיש יותר מדי, כל עוד את עושה את זה על ידי לחיצה על כפתור, ואתה בטוח שזה הדבר הנכון לעשות. זה טבע האדם." מאסטר הפאנדום הינהן. "איזה שיעור חשוב לימדת אותנו, אזכור אותו עד סוף ימי."

"למה אנחנו אומרים את כל הדברים האלה?" לורד טיס שאל את הקיריטסוגו.

הקיריטסוגו משך בכתפיו. "כשלא נשארה לי שום סיבה לעשות משהו מסוים, אני מישהו שאומר את האמת."

"זה לא בסדר," אמר מהנדס הספינה, בקול מחוספס, "אני יודע שזה לא בסדר, אבל - אני מקווה שהסופרנובה תמהר וכבר תגיע לפה."

"אין סיבה שתסבול ככה," אמרה גבירת החישה בקול רגוע באופן משונה. "פשוט תבקש מהקיריטסוגו לשתק אותך. לעולם לא תתעורר."

"...לא."

"למה לא?" שאלה גבירת החישה, בטון של סקרנות תאורטית טהורה.

מהנדס הספינה כיווץ את ידיו לאגרופים. "כי אם קצת כאב נחשב לפשע, אז הסופר שמחים צדקו." הוא הביט בגבירת החישה. "את טועה, גבירתי. הרגעים האלה אמיתיים בדיוק כמו כל רגע אחר במהלך חיינו. הסופר נובה לא יכולה למחוק אותם." קולו דעך. "זה מה שאומר הקורטקס שלי. מוח הביניים שלי מקווה שהיינו קרובים יותר לשמש."

"יכול להיות יותר גרוע," הבחין לורד טיס. "יכול לא לכאוב לך."

"אני," אמר הקיריטסוגו בשקט, "אני כבר דמיינתי את זה והשלמתי עם זה, ועכשיו זה כבר רק לצפות בזה מתרחש." הוא נאנח. "האמת המסוכנת ביותר שמוודה יודע היא שחוקי החברה הם רק מוסכמות הזויות. לבחור להתעורר מהחלום הזה, משמעו לסיים את חייך. ידעתי זאת כששיתקתי את אקון, אפילו בלי קשר לסופר נובה."

"אוקי, תראו," אמר מאסטר הפאנדום, "תקראו לי סאחי, אבל למישהו יש משהו מעודד לומר?"

לורד טיס הרים אצבע בכיוון חזית פיצוץ הסופר נובה, במרחק של מאה שניות. "מה, בנוגע לזה?"

"כן," מאסטר הפאנדום אמר. "אני רוצה לסיים את חיי באוקרד סיום מרומם."

"הצלנו את המין האנושי," הציע לורד טיס. "אחי, זה מסוג הדברים שאתה יכול לחזור ולהגיד לעצמך שוב ושוב ושוב -" 

"חוץ מזה"

"חוץ ממה?"

המאסטר הצליח להחזיק את עצמו עוד כמה שניות, ואז פרץ בצחוק.

"אתם יודעים," אמר הקיריטסוגו, "אני לא חושב שיש מישהו באנושות המודרנית של ימינו, שיסתכל על חיי העבר שלי כמשהו שהוא לא קורבן עני ומסכן. אני די בטוח שאמא שלי שתתה בזמן ההיריון, דבר שבזמנו היה מעניק לילד מה שנקרא תסמונת האלכוהול העוברי. הייתי עני, לא מחונך, וגדלתי בסביבה שהיא כל כך עוינת באופן אקטיבי שאתם לא מסוגלים לדמיין -"

"זה לא נשמע מרומם." אמר המאסטר.

"אבל איכשהו," אמר הקיריטסוגו, "למרות כל התירוצים הנהדרים האלה - שלא האמנתי בהם בעצמי אפילו לאחר מכן. אולי בגלל שחשבתי על אותם תירוצים כבר אז. דווקא הקטע של לא לעשות כלום הוא מה שתפס אותי. אחרים נלחמו במלחמה להציל את העולם, ממש מעל הראש שלי. ברקים הבהבו גבוה בעננים מעלי, כשאני התחבאתי במרתף ושרדתי את הסערה. ועד שהצילו אותי ריפאו אותי וחינכו אותי, מספיק בשביל שארצה לעזור לאחרים - הקרב כבר נגמר. הידיעה שהייתי רק קורבן שמישהו אחר מציל, נקודה נוספת אחת לשיא שלו - זה היה תקוע לי במעיים, כל אותם שנים…"

"...בכל מקרה," אמר הקיריטסוגו, והופיע חיוך קטן על הפנים העתיקות, "אני מרגיש יותר טוב עכשיו."

"אז מה שזה בעצם אומר," שאל המאסטר, "שכעת חייך הושלמו, ואתה יכול למות ללא חרטות?"

הקיריטסוגו נראה מבוהל לרגע. ואז פרץ בצחוק גדול. צחוק אמיתי, טהור, כנה. האחרים החלו לצחוק גם כן, וצחוקם הדהד בחדר כשחזית הפיצוץ של הסופר נובה התקדמה כמעט במהירות האור. לבסוף הקיריטסוגו הפסיק לצחוק, ואמר:

"אל תהיה מגו -"