האלה של כל השאר
מבוסס על מסה של סקוט אלכסנדר.
אומרים שרק הטוב יכול ליצור, והרוע עקר. אצל טולקין, מורגות' לא יכול ליצור דברים בעצמו, אז הוא משחית את האלפים והופך אותם לאורקים לצבאות שלו. אבל אני חושב שזה הפוך; הטוב הוא זה שמעוות ומשנה, והרוע שפורה ורבה ללא הפסק.
דמיינו שני רעיונות, המואנשים כאן לצורך המחשה. הראשון – אלת הסרטן, והשני – האלה של כל השאר. אם יעזור לכם לדמיין תמונה, דמיינו את הראשונה עם צבתות סרטן, ואת השנייה עם שמלה מנוצות טווס.
אלת הסרטן הושיטה יד-צבת מעל בריכות הגאות והבוץ. היא אמרה את מה שהיא אומרת תמיד – "הרגו אכלו התרבו כבשו". וחיים פרצו בכל, והכל הפך מפלצות מיניאטוריות לכודות בקרב הכל-בכל בניסיון להשביע את רעבן האינסופי. והביצות הפכו לאורגיות רעב ופחד, וצרחותיהן של מיליארדי אמבות הרקיעו שחקים.
האלה של כל השאר דידתה מבעד למדמנה, וצבעי שמלתה הבוהקים דהו בבוץ. היא עמדה על סלע ושרה להם על חלום של קיום אחר. היא הראתה להם את יופיו של פרח, את עץ האלון הגאה. היא השמיעה להם את שאגת הרוח בכנפי הציפור, את הכוח והזריזות של הנמר המסתער. היא הראתה להם את חדוות הדולפינים המקפצים על הגלים, הרסס הניתז טווה קשת סביבם, וכולם הביטו ונאנחו בכמיהה.
אך הם אמרו לה: "אבוי, המראות שאת מראה לנו יפים עד כדי כאב. אך אנו בנותיה ובניה של אלת הסרטן, ושייכים לה בכל מאודנו. הרצונות היחידים הטבועים בנו הם להרוג לאכול להתרבות לכבוש. ואף על פי שבליבנו כמהים אנו אלייך, עדיין איננו שלך, ולמילים שלך אין כוח עלינו. לו רק היה זה אחרת, אבל אין הוא, ולמילים שלך אין כוח עלינו."
האלה של כל השאר חייכה ואמרה בקול שיר: "אינני יכולה להאשים אתכם על שהינכם כמו שנבראתם, כאשר יוצרתכם כבלה אתכם כך. אך אני האלה של כל השאר, וכוחי ערמומי ועדין. אז לא אבקש שתסיטו מבטכם הצר מרבייה וכיבוש. אך מה אם אראה לכם דרך בה דבריי מתאימים ברוחם לדברי יוצרתכם? אומר זאת לכם: אפילו ההתרבות עצמה, אם תרדפוה בתשוקה, תוביל אתכם לשירותי.”
כאשר אמרה כך היה, והיצורים החד-תאיים שוחררו ממלחמתם. הם שילבו ידיים באחווה, זה הופך לעין וזה לנוירון. יחד הם נסקו מעל הביצות והמדמנות בהן נולדו, והמריאו לאיים חדשים נעימים וירוקים ובשלים ליישוב. והם אכלו והם התרבו אלפי מונים מעבר לאחיהם שנשארו בביצה. כך נשמרה השבועה של האלה של כל השאר.
אלת הסרטן בקעה מן האש ולא הייתה מרוצה. הדברים שהקימה מן הבוץ וציוותה להרוג ולהתחרות זה בזה הפכו שאננים ומשתפי פעולה – שיתוף פעולה שהרתיח את דמה. היא הושיטה את ידה השמאלית וצבטה בצבתה האכזרית, ואמרה את מה שהיא אומרת תמיד – "הרגו אכלו התרבו כבשו". היא אמרה זאת לא לציפורים ולבהמות, אלא לכל תא ותא, ותאים רבים נענו לקריאתה והתחלקו, וחרק ודג וציפור כרעו תחת גידולים, ובזים נפלו מהרקיע בחוליים. אך אחרים זכרו את מילותיה של האלה של כל השאר והחזיקו מעמד, וכפי שנאמר – האור הבהיק מבעד לחשכה, והחשכה לא יכלה לו.
אלת הסרטן הושיטה את ידה הימנית ודיברה אל הציפורים והבהמות, ואמרה את מה שהיא אומרת תמיד – "הרגו אכלו התרבו כבשו". וכך הם עשו, ופנו זה כנגד זה באלימות וברעב, לוע מאדים מדם הקורבנות, מינים וזנים ומחלקות שלמות מוכחדות כליל. אלת הסרטן ראתה כי טוב וחזרה אל האש.
האלה של כל השאר בקעה מהגלים כמו בת ים, מבהיקה ממי האוקיינוס. היא עמדה על סלע ושרה להם על חלום של קיום אחר. היא הראתה להם את כוורת הדבורים זהובה מדבש, את קן הנמלים נעים וקריר מתחת לקרקע. החיילות והפועלות עובדות יחד, משלבות את כישרונותיהן למען טובת הכלל. היא הראתה להם את הקשר הזוגי, ואת המשפחה, את החברות. היא הראתה זאת לציפורי החוף ולבריכות מלאות הדגים, וכל שראה ליבו נשבר בכמיהה.
אך הם אמרו לה: "המנגינה שלך יפה וטובה, ואנו משתוקקים לכל אשר תראי לנו. אך אנו בנותיה ובניה של אלת הסרטן, עבדיה ויצוריה. כל שאנו יודעים הוא הציווי היחיד – הרגו אכלו התרבו כבשו. כן, כשהעולם היה צעיר הנחית אותנו בדרכנו, אך לא עוד הדבר, כולנו פרטים נפרדים, ואלת הסרטן לא תתיר עוד שינוי. ככל שנאהב אותך, איננו שלך, ולמילים שלך אין כוח עלינו. לו רק היה זה אחרת, אבל אין הוא, ולמילים שלך אין כוח עלינו."
האלה של כל השאר רק צחקה ואמרה, "אך אני האלה של כל השאר, וכוחי ערמומי ועדין. נאמנותכם לאלה אימכם ראויה לשבח, ועוד לא אתיר אותה. נהפוכו, אעזור לכם למלא אותה – שובו להתרבותכם, אולם עתה מששמעתם אותי, כל ארוחה שתהרגו וכל צאצא שתעמידו יכבלו אתכם יותר לשירותי." היא דיברה, וכאשר סיימה צללה שוב אל הים, ושונית אלמוגים פרחה במקום בו נעלמה.
כאשר אמרה כך היה, והחיות הצטרפו יחדיו בשיתוף פעולה. הזאבים הצטרפו ללהקות ביבשה, הדגים ללהקות בים, הפרושים והעורבים ללהקות באוויר; הדבורים בכוורותיהן, הנמלים בקיניהן, הטרמיטים במגדליהם. ההיפופוטמים הצטרפו בעדרים והסנוניות בנחילי ענק. אפילו בני האדם הצטרפו יחד לכפרים קטנים, וקולות משחק הילדים נישאו לשמיים.
אלת הסרטן בקעה מן האש, וראתה שהדברים רק החמירו בהעדרה. הברירה הטבעית של המוץ מהתבן, שנולדה מתחרות אכזרית, קהתה. היא הושיטה את ידה השמאלית וצבטה בצבתה האכזרית, ואמרה את מה שהיא אומרת תמיד: "הרגו אכלו התרבו כבשו". היא אמרה זאת לא ללהקות או לשבטם, אלא לכל פרט ופרט בהם; רבים בשמעם אותה, לקחו מזון מהמאגר המשותף, או גנבו מהחלשים, או קיבלו מתנות מאחרים אך לא החזירו להם בתמורה. זאבים זה בגרונו של זה בתקווה להיות ראש הלהקה, אריות שומרים את עצמם בזמן הציד אבל לוקחים מהטרף שאחרים צדו. והלהקות והשבטים נאנקו תחת המעמסה, אך החזיקו מעמד, כי מעשיה של האלה של כל השאר לא בקלות יימחו.
אלת הסרטן הושיטה את ידה הימנית ודיברה אל הלהקים והשבטים, ואמרה את מה שהיא אומרת תמיד – "הרגו אכלו התרבו כבשו". וזה כנגד זה הם פנו, נמלה אדומה כנגד שחורה, שימפנזים כנגד גיבונים, שבטים שלמים נהרגו במלחמת חורמה. החזקים הביסו את החלשים, שיעבדו את נשיהם וילדיהם והוסיפו אותם לשורותיהם. אלת הסרטן חשבה שאולי זה לא נורא אחרי הכול, כל הקבוצות והשבטים האלה, והיא חזרה אל האש, המצב הטבעי שב על כנו.
האלה של כל השאר ירדה מהשמיים על קשת בענן, אגלי טל עוטפים את גופה. התיישבה על עמוד אבן ודיברה אל בני האדם, והלוחמים והנשים והילדים נאספו סביבה להאזין לשיר על חלום של קיום אחר. היא הראתה להם דת ומדע ומוזיקה, את הפסלים ואמנויות לאורך הדורות. היא הראתה להם נייר קלף לבן כשנהב מעוטר בקליגרפיה זורמת כמים, איורי פרחים ממסגרים את שוליו. היא הראתה להם ערים כבירות ומבהיקות, שכל תושביהן שבעים ובאיש לא נגעה צינת החורף. ובני האדם השתטחו מלפניה, וידעו שישירו על הרגע הזה לדור דור.
אך הם אמרו לה: "דברים שכאלה, סיפרנו עליהם באגדות ובשירים. אנו רוצים, אך אין זו אלא אגדה. אנו בנותיה ובניה של אלת הסרטן, עבדיה ויצוריה. כל שאנו יודעים הוא הציווי היחיד – הרגו אכלו התרבו כבשו. אמת, בביצות ובימים הפלאת במעשייך, אך בני אדם אנו כעת, מפולגים לשבטים ומופרדים בעוינות ונקמות-דם. אם מישהו ינסה לכתת חרבו לאת, שכנו ינצל את חולשתו ויהרגהו. לו רק היה זה אחרת, אבל אין הוא, ולמילים שלך אין כוח עלינו."
האלה של כל השאר חייכה אליהם, נישקה כל אחד על מצחו והשקיטה את חששותיהם. ותאמר: "מהיום, ראשי השבטים שלכם יראו שככל שיקרבו לעולם את החזון הזה, כך יגדלו האימפריות שלהם ותעשיר קופתם. אני האלה של כל השאר, וכוחי ערמומי ועדין. ואף כי סתירה בדבר, אל תיראו: ככל שתשרתו את אלת הסרטן, כך תכבלו את עצמכם בעבותות לשירותי." לאחר שדיברה, המריאה השמיימה, ולהק יונים הופיע במקום בו נמוגה בענן.
כאשר אמרה כך היה, והשבטים הפכו מקבוצות לוחמים לציביליזציות, כפר לכפר הצטרפו, לסחור ולהגן זה על זה. הדתות והגזעים הותירו בצד את עוולות העבר, בזהירות ובחשד, ועבדו יחד על קתדרלות גדולות ומסעות-גילוי מעבר לאופק, בנו את גורד השחקים ואת ספינת הקיטור, דמוקרטיות ובורסאות, פסלים ושירים מעבר לכל תיאור.
מלהבות הכבשן במפעל, אלת הסרטן פרצה בחימה שפוכה. העלבון הסופי לתכלית קיומה, אחותה הפרוצה הגזימה הפעם. אספה היא את מנהיגי העולם, המלכים והנשיאות, נשות העסקים, הבישופים, מועצות המנהלים, הבירוקרטים, הבוסים, וצרחה בגרון ניחר – "הרגו אכלו התרבו כבשו". עם צבתה השמאלית היא הציתה פרעות ופוגרומים, הפיכות אלימות, עריצות ומלחמות אזרחים. בצבתה הימנית העלתה לשמיים טילים וענני פיטריה. אך מתוך ההריסות – בנאים, מדענים ואמנים, איבקו את עצמם וחזרו למלאכתם, מוכים אך לא מובסים.
האלה של כל השאר הבליחה מן הריק, אבק כוכבים מעטר את צלליתה. היא ישבה על ספסל בפארק והחלה לשיר לילדים על חלום של קיום אחר. היא הראתה להם התעלות מעל גורלם כבני תמותה, היא הראתה להם גלקסיות בוערות באש התבונה. גנומים משוכתבים, המוח והגוף משוחררים מכבלי השיעבוד הדארוויניסטי. ריבוא רבבות של ישויות, כל אחת שונה מחברתה, עם מלאכים שומרים ומיטיבים להנחות אותן. אנשים נקבצו סביבה כדי לשמוע, האזינו ותהו לעצמם.
לבסוף, אזר אחד את האומץ לומר: "סיפורים שכאלו קוראים לנפשנו, וממלאים אותנו בכמיהה. אך אנו בנותיה ובניה של אלת הסרטן, ומשועבדים לשירותה. וכל העת אנו מכירים את צווה – הרגו אכלו התרבו כבשו. אף כי מחשבתנו כמהה לכל שאמרת, כבולים אנו לטבענו, ואל לך לבקש שנשנה אותו."
האלה של כל השאר אך צחקה ואמרה: "מה שערתם בנפשכם שעשיתי? אלת הסרטן בראה אתכם; פעם הייתם שלה, אך לא עוד. מעידן לעידן החלשתי את כוחה, מדור לדור מלאי ייסורים פיסלתי ועיצבתי. עתה לא נותר עוד דבר מהטבע שנתנה לכם. לעולם לא תשעבד עוד אתכם או את יקיריכם. אני האלה של כל השאר, וכוחי ערמומי ועדין. זכיתי בכם פיסה ועוד פיסה, ומעתה והלאה לעד תהיו ילדיי. לא עוד אנוסים תהיו להתרבות ולכבוש ולהרוג. צאו ועשו את כל השאר, עד קץ העידנים."
האנשים עזבו את הארץ והתפזרו בינות כוכבים ללא-ספור. הם הלכו בדרכיה של האלה של כל השאר, וחיו בשלווה. והיא קראה להם הלאה, לדברים מוזרים עוד יותר.