הארי פוטר וכוכבי הרקיע - המשך לספרו של אליעזר יודקובסקי 'הארי פוטר והשיטה הרציונלית'

חלק ראשון - הארי פוטר וכוכבי הרקיע

פרק 1

טירת הוגוורטס הייתה ריקה. התלמידים היו עדיין בדרכם ברכבת האקספרס. למרות שגם במשך שנת הלימודים כמות התלמידים הייתה רחוקה מלהתחיל למלא את המרחבים העצומים שהיו בהוגוורטס, היה משהו לא טבעי בשקט התמידי ששרר בטירה במשך החודשיים האחרונים. הדיוקנאות התלויים לאורך המסדרונות, גרמי המדרגות הנעים, שריונות האבירים העתיקים, שטיחי הבד המעוצבים והנברשות המשתלשלות מן התקרה, כל אלו הרגישו חסרי משמעות מבלי קהל התלמידים הרועש ושוקק החיים שישלים את התמונה.

הארי לא היה בטוח מה הוא מעדיף. הוא התגעגע לתלמידים מהשכבה שלו, לחיילים שלו בלגיון התוהו, לאחים וויזלי (טוב, לחלק מהם), לנוויל, ובכלל, היה משהו נעים להיבלע בשגרה של השיעורים ובהמולה הכללית שהייתה טירת הוגוורטס החל מהאחד בספטמבר. מצד שני, בהחלט היה לו טוב בחודשיים האחרונים, הוא והרמיוני. זה היה קיץ אינטנסיבי (כשלראשונה הוא נאלץ להשלים פער של שש שעות מהרמיוני), אבל הוא נהנה מכל רגע. הם הזמינו את כל הציוד לשנה הבאה בדואר ינשופים, כך שלמעט גיחה אחת, הם נשארו במשך כל הקיץ בהוגוורטס.

כמובן, הוא התגעגע לשיעורים בהתגוננות מפני כוחות האופל, אבל זה כנראה לא יחזור. יהיה מי שיהיה הפרופסור החדש (מקגונגל לא אמרה לו מי זה יהיה, והוא לא טרח לשאול), הוא כנראה לא יהיה טוב כמו פרופסור קווירל. כמו וולדמורט. הארי עדיין לא השתלט על הדיסוננס הזה במוח שלו.

הארי והרמיוני צעדו לאיטם לכיוון המשרד של הארי. זה היה יום ארוך ומתיש, אבל הארי רצה להספיק עוד משהו לפני טקס המיון ותחילת הסעודה, והוא היה חייב לעשות את זה במשרד שלו (או לפחות זה מה שהוא אמר להרמיוני).

הרמיוני צעדה לצידו בכזו חינניות, שלצעוד לצדה היה כמו לטוס על היפוגריף בהשוואה לטיסה על מטאטא. לא שהארי טס פעם על היפוגריף, אבל כך זה היה לפי ספר הלימוד לשנה השלישית חיות פלא מופלאות מאת טאראסק לונג (הארי קרא שם אגדה על פושע נמלט שברח על היפוגריף מבוקש, במקום להזמין לעצמו מטאטא איכותי). הוא כבר התרגל לתחושת הטוהר והתמימות שהרמיוני הפיצה סביבה. אפשר לומר שזה היה שיפור ביחס לתחושת האבדון שהרגיש בשנה שעברה בסביבת פרופסור קווירל.

"אז", שאל הארי, "איך היו לך הבגרויות?"

"טוב, אז קס"מ בתולדות הקסם בטוח אין לי כי שכחתי את התאריך המדויק שהסתיימה בו מלחמת הענקים השלישית וגם התשובה לשאלה 13 יצאה לי קצרה מדי רק שלושה עמודים ובמבחן העיוני בשינויי צורה לא הספקתי לעבור פעם שלישית על כל התשובות לפני שנגמר הזמן ובמבחן המעשי של שיקויים אני בכלל לא בטוחה שעברתי שיקוי הברברת שלי יצא בהיר מדי ובפענוח לחשים עתיקים החלפתי בין صحية ו- ضحية אז כל המשמעות של הלחש השתבשה ותחשוב שאלו רק הטעויות אליהן שמתי לב ובטח יש עוד המון כאלו שלא שמתי לב אליהן ואני לא יודעת למה הקשבתי לך והסכמתי לגשת למבחן אחרי רק חודשיים של הכנה". אמרה הרמיוני בזעף.

הארי לא היה בטוח לגמרי שהוא זוכר מה היה לפני כן, אבל הוא חשש מאוד שההשפעה של החד־קרן או הטרול או שניהם ביחד גרמה לכך שהרמיוני לא הייתה צריכה להפסיק כדי לנשום בין משפט למשפט. זו יכולה להיות התפתחות חמורה. בכל אופן, מסתבר שבכל מה שנוגע למבחנים - גם אחרי שחזרה מהמוות, קיבלה כוחות על והשמידה את אזקבאן - הרמיוני נשארה הרמיוני.

"אם לומר את האמת," אמר הארי, "ציפיתי יותר לתשובה כמו 'היה סבבה', או 'תודה לך הארי על שהכרחת אותי לעשות את המבחנים כבר עכשיו, כדי שמעתה והלאה אוכל להקדיש זמן ללימוד אמיתי ולא לשטויות שצריך לדעת כדי לעבור את המבחן'. אבל אני מניח שאני לא יכול להתלונן".

"לא, אתה לא יכול להתלונן" אמרה הרמיוני. "איך היה לך?"

"מספיק טוב כדי לעבור בכל המקצועות. לא קיבלתי קס"מ בכולם כמוך, אבל היה בסדר."

"הא!" אמרה-צווחה הרמיוני בקול גבוה שהקפיץ חבורה של נזירים שתקנים מהמאה ה־17 שבדיוק שתקו להם על דיוקן בקיר. "קס"מ בכולם. הצחקת."

"למעשה, אכן קיבלת קס"מ בכל המקצועות." אמר הארי והוציא מכיסו מגילת קלף מגולגלת. "מכיוון שאנחנו רק שני נבחנים, סידרתי שנקבל את התשובות מיד עם סיום המבחנים. תסלחי לי שהצצתי בציונים שלך?"

"מה??? למה לא אמרת לי מיד???" הרמיוני חטפה את הקלף בתנועה חדה, הסירה את החוט וגללה אותו במהירות. היא עברה עליו בחטף.

"אני לא מאמינה!" קראה הרמיוני. "קיבלתי קס"מ בכל המקצועות!"

"כן, למעשה זה מה שאמרתי לך. ייקח עוד קצת זמן עד שנקבל את התעודות שלנו, אבל אלו התוצאות הרשמיות. עכשיו נרגעת?"

הרמיוני נשמה עמוקות.

"כן, אני מניחה שכן. תודה, הארי."

"על לא דבר."

על אף שהמשרד של הארי היה ממוקם גבוה למדי בתוך טירת הוגוורטס, הדרך המובילה מהאולם הגדול אל המשרד לא הייתה ארוכה כל כך, אם ידעת באילו פניות לפנות, איזה יום היום בשבוע, איזה יום בחודש, והאם מדובר בשנה זוגית.

הארי והרמיוני הגיעו לחדר שתחת המשרד, וטיפסו בסולם המוביל אליו. מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות נראתה השמש האדומה כשהיא מתחילה לרדת מתחת לקו האופק. המשרד היה גדול למדי, והיו בו רק מספר מצומצם של רהיטים. שולחן עץ גדול במרכז, כיסא נוח מצידו האחד, ועוד שלושה כיסאות פשוטים מצידו השני. בצד השולחן עמד מעין כן - מוט ברזל אנכי בגובה מטר וחצי, בצבע שחור, שעמד על בסיס של שלוש רגליים, ובקצהו מוט מאוזן קצר.

"הכן הזה לא היה כאן בפעם שעברה שהייתי כאן..." אמרה הרמיוני בהרהור. "הוא מזכיר לי את הכן של פוקס, שפרופסור מקגונגל סירבה להוציא ממשרד המנהל בטענה שהוא עתיד לחזור. האם אתה מצפה לעוף חול שיצטרף אלינו?"

"לא," אמר הארי, קולו רועד לפתע. הזיכרונות החלו להציף אותו והעבירו צמרמורת בגופו. זכרונות... על נקודה זהובה שמתקרבת אליו, עומד על המרפסת לבדו בלילה הקריר. הנקודה מקבלת צורה של עוף חול, שקורא לו להושיט את ידו ולאחוז בזנבו. ויחד עם הקריאה של עוף החול, קול של אישה, קול שבור צרוד ונואש, של אישה ששכחה את שמות ילדיה, ומתחננת אליו שיבוא ויוציא אותה מהגיהינום הזה. ועוד מאות קולות של אנשים שמתחננים בלי קול, כי אין מי שישמע אותם... והוא משלח את עוף החול שמביט בו באכזבה, ומבין לאחר מעשה שהוא איבד את ההזדמנות שלו... אפילו עכשיו, אחרי שביצע עם הרמיוני את המשימה בהצלחה והשמיד את אזקבאן, הוא לא היה בטוח שקיבל את ההחלטה הנכונה. מי יודע כמה סבל היה יכול למנוע, אם היה נענה לקריאה כבר אז, ומי יודע, אולי זה לא היה עולה לו בחייו...

"הארי? אתה בסדר?" שאלה הרמיוני בקול מודאג.

"כן, סליחה, מצטער". הארי ניער את ראשו וניסה לחזור למציאות.

"רציתי לומר" אמר הארי, "שעוף החול לא הגיע אלייך כשרצינו להגיע לאזקבאן... בזמנו לא אמרתי לך את זה, אבל זה היה סימן טוב."

"סימן טוב?" תמהה הרמיוני.

"כן, אז באמת האמנתי ששנינו נחזור בחיים." אמר הארי. "כשעוף החול מגיע, המשמעות היא שהמעשה שאת הולכת לעשות הולך להיות סופר-משמעותי וסופר-אמיץ-מסוכן. עוף החול לא הגיע, ומכיוון שהמעשה שעמדת לעשות היה בוודאות סופר-משמעותי, הבנתי שכנראה הוא לא סופר-אמיץ-מסוכן. אבל מי יודע? אולי בעתיד מישהו מאיתנו יזכה להזדמנות..."

"רגע, אז למה מיועד הכן הזה?" שאלה הרמיוני.

"מיד תראי" אמר הארי. "את זוכרת את הניסוי הראשון הראשון שעשינו בלחשים, אני ואת, בשנה שעברה?"

"מה? שאלה הרמיוני בהפתעה. "אה, מובן שאני זוכרת, היה לו מוסר השכל חשוב מאוד".

"כן, שהספרים שלי שווים לתח-"

"דווקא התכוונתי למוסר השכל השני, שאני הוספתי". אמרה הרמיוני. "חוץ מזה שסיכמנו שאתה מפסיק להשתמש במילים כאלו".

"בכל מקרה," אמר הארי, "את זוכרת את הלחש שלמדת אז, זה שיוצר עטלפים זוהרים?"

"כן." ענתה הרמיוני.

"האמת שזו הייתה שאלה רטורית." אמר הארי. "לא חשבתי לרגע שלא תזכרי. תוכלי להטיל אותו כעת?"

הרמיוני הרימה גבה בתמיהה, אבל הוציאה את שרביטה, התרכזה לרגע, ואמרה "אוגלי בוגלי".

עטלף גדול זוהר בירוק התממש מקצה השרביט, התעופף ברחבי המשרד, ונח לבסוף על הכן ליד הארי.

"תודה", אמר הארי.

הארי הוציא את שרביט הבכור מכיסו, ואמר "אָנִימָלִי רבליו".

אור כחול חיוור יצא מקצה השרביט שלו, התפזר ברחבי החדר, ולבסוף התאסף סביב העטלף, גורם לאור המקורי שלו להיראות בצבע צהוב.

"מדהים" אמר הארי וליטף באצבעותיו את העטלף. "הלחש אכן יוצר עטלף חי".

"מממ, כן" אמרה הרמיוני, "מה כל כך מדהים בזה? ולמה רצית להראות לי את זה עכשיו? ולמה דווקא פה במשרד?"

הארי התיישב מאחורי השולחן שלו, ועטה על פניו פרצוף רציני במיוחד. הוא החווה בידו להרמיוני לשבת בכיסא שמולו. הרמיוני הסתכלה עליו בבלבול, אבל עשתה כדבריו.

"הרמיוני," אמר הארי בטון רציני, "את צריכה להתאמן על הלחש הזה, כך שתוכלי להטיל אותו במהירות."

"מממ למה?"

"זה עשוי להציל את החיים שלך." אמר הארי.

הרמיוני נעצה בו מבט בוחן.

"אתה רציני, או שאתה עושה לי כאן איזו מתיחה?"

"האמיני לי," אמר הארי, "מעולם לא הייתי רציני יותר."

"והאם אתה לא יכול להסביר לי למה הלחש הזה עשוי להציל את החיים שלי?"

"בוודאי שאני יכול", אמר הארי. "אבל אז, איך אהיה הקוסם המסתורי שלך? לא יהיה בזה כל מסתורין".

הרמיוני נאנחה. "אני מניחה שאני לא יכולה להתלונן על זה. לא אחרי הסלע של אבא שלך. אני מבטיחה שאלמד להטיל את הלחש במהירות."

"תודה." אמר הארי. "אני מבטיח לך שגם אני אעשה כך".

הרמיוני צמצמה את עיניה. "אז הלחש הזה לא עשוי להציל רק את החיים שלי, אלא גם את שלך? ומצד שני הוא לא יכול להציל את החיים של כולם, כי אז היית אומר לכולם ללמוד אותו, הלא כן? או שאולי... אם תגיד לכולם ללמוד אותו הוא כבר לא יוכל להציל חיים של אף אחד? הא! הבנתי. יפה הארי. וואו. רעיון גאוני. איך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו?"

"מממ... לא ציפיתי שתביני את זה כל כך מהר, אבל אני מניח שזה לא יזיק." אמר הארי באיטיות. "אה, ואף אחד לא חשב על זה עד עכשיו כי, טוב, קוסמים פשוט לא חושבים יותר מדי... בטח כשמדובר על ערעור המוסכמות. אבל אני שמח שהתלהבת מהרעיון."

"באמת התלהבתי." אמרה הרמיוני. "אתה יודע מה? אני חושבת שאני אשנה את הסמל של הצבא שלי מסמיילי לעטלף".

"זה לא יהיה מאוד מקורי..." אמר הארי. "אם כבר הייתי משנה לחד קרן שנושא טרול בקרנו, אבל אנשים יפספסו את הבדיחה. בכל מקרה, אני חושש שהצבאות שלנו לא יישארו כמו שהיה בשנה שעברה... לא בטוח בכלל שיהיו צבאות או קרבות כלשהם. נראה מי יהיה המורה להתגוננות."

"כן," אמרה הרמיוני בעצב. "בהחלט אפשר לומר שלמעט הקרב האחרון באפריל בו נלחמתי בזעם מול מאלפוי בהשפעת לחש זיכרון מזויף, וההוא במרץ שאתה ונוויל הבסתם את כל הצבא שלנו לבד, וההוא בינואר שבסופו נפלתי מהגג, וההוא בדצמבר עם זאביני והבוגדים, די נהניתי מהקרבות האלו."

"טוב", אמר הארי, "אבל חוץ מהמורה להתגוננות החדש, צפויים לנו לפחות עוד שלושה פרופסורים חדשים".

"שלושה?" תמהה הרמיוני, "שינויי צורה, שיקויים, ו-?"

"אני לא רוצה להרוס לך את ההפתעה" אמר הארי בחיוך. "קדימה, בואי נתחיל ללכת לכיוון האולם הגדול. התלמידים אמורים להגיע בזמן הקרוב, ואני רוצה לראות אם יקרה משהו מעניין במיון".

פרק 2

האולם העתיק בו התקיימו הישיבות של חבר המנהלים של הוגוורטס, היה אולם מרשים למדי. הוא שכן באחת הקומות הגבוהות של משרד הקסמים, ונהנה מכל היוקרה והמותרות שהיה למשרד להציע. האולם היה גדול מימדים, וצורתו צורת מתומן, סמל לשמונת המנהלים האגדיים של הוגוורטס. האגדה מספרת שכישוף הוטל על האולם כך שישנה את צורתו מאליו ברגע שמת מנהל או מנהלת שהיו ראויים לכבוד הזה. תקרת האולם והקירות היו מצופים זהב. נברשת בדולח ענקית השתלשלה מן התקרה אל מרכז האולם, מאירה באור לבן קסום את שולחן עץ האלון העגול והממורק שמתחתיה. אחד עשר כיסאות עץ מעוטרים סודרו בדייקנות סביב השולחן, כל כיסא מסומן בסמל המשפחה המתאים. דיוקנאות של כל מנהלי הוגוורטס לדורותיהם היו תלויים על הקירות סביב האולם. רונות בצבעים שונים צוירו על רצפת הזהב, כדי למנוע אפשרות של האזנה קסומה מן הקומה שמתחת, למקרה שיצליח מישהו לגבור על לחשי האבטחה שהטיל כל אחד מהחברים, שכמובן לא סמכו זה על הלחשים של זה.

לעומת זאת, החדר הסמוך לאולם הישיבות של חבר המנהלים של הוגוורטס, היה חדר פשוט למדי. הוא היה גדול מאוד, מרוצף בדייקנות באריחי שיש, כמו שאר המשרד. הקירות היו מסוידים בלבן בוהק. קירות פנימיים בגודל שני מטרים יצרו חללים קטנים בצמוד לקירות החיצוניים של החדר, כך שניתן היה לשוחח בפרטיות. בקבוקי יין וכוסות הונחו על כמה שולחנות קטנים ברחבי החדר. החדר נועד למנוחה בזמן ההפסקות בישיבות. מנוחה ותיאום עמדות בין חברים שונים, בעלי אינטרסים משותפים.

בפעם הראשונה בחייו מאז התחיל את לימודיו בהוגוורטס, דראקו לא נסע ברכבת האקספרס באחד בספטמבר. זה לא היה הרבה בהתחשב בעובדה שהוא התחיל את הוגוורטס שנה שעברה, אבל עדיין. דראקו התרווח בספת העור הלבנה, בחלל הפינתי של החדר. הוא לגם מים מן הכוס שאחז בידיו, ושקל בזהירות את צעדיו. גרגורי ווינסנט לא היו לצידו כמובן. הם חיכו לו בצייתנות ביציאה מן החדר. חידוש החוזה שלהם היה אחד הדברים הראשונים שהוא דאג להם, אחרי... אחרי ששלושתם הפכו בן רגע ליתומים מאב.

והוא קיבל בחזרה את אימו. מקגונגל לא אמרה לו דבר על הנסיבות בהם אימו בילתה את שתים עשרה שנותיה האחרונות באוסטרליה, כשחצי מזיכרונותיה מחוקים, אבל דראקו היה יכול לנחש לבד. זה לא שינה דבר. הוא עדיין שנא את דמבלדור בכל נימי נפשו. למרבה האכזבה, דמבלדור ככל הנראה מת, אף שמשום מה דיוקנו לא הופיע על הקירות באולם. לא תהיה לו ההזדמנות להשיב לו כגמולו.

זה היה טראגי, לקבל מחדש את אימו בדיוק ברגע שבו הוא איבד את אביו. אחרי כל השנים האלו, כל הצער של אביו, כל האבל. דראקו קיבל מחדש את אימו. אישה שלא הכיר, וגם היא לא הכירה אותו. הוא הרגיש מוזר, לחבק אותה, לגעת בה, לדעת בשכלו שזו האמא שהוא התאבל עליה במשך שנים, שרצה כל כך שתהיה לידו, ומצד שני לא לדעת מיהי כלל. ואם הוא הרגיש מוזר, הוא יכול היה לשער שאימו הרגישה מוזר הרבה יותר, אם בכלל הרגישה משהו. הוא לפחות הכיר אותה מסיפורים, סיפורים שאביו סיפר לו במשך שנים. היא נפרדה ממנו כשהיה תינוק בן פחות משנה.

אבל לדראקו לא היה הרבה זמן להתאבל על אביו, או לנסות להכיר את אימו אחרי שהתאחדו מחדש. הוא הניח שהם יכירו זה את זו עם הזמן, והקשר ביניהם יתחזק. הקיץ הזה היה אינטנסיבי ביותר. בית מאלפוי חווה זעזוע קשה עם מותו של אביו, והוא היה חייב לייצב את מעמדו במהירות. כיורשו היחיד של לוציוס מאלפוי, הוא ירש את מקומו בקסמהדרין. אבל המסורת העתיקה קבעה שרק בוגרים יכולים להיות חברים בקסמהדרין, ועל כן אימו שימשה כממלאת מקום שלו, עד שיגיע לבגרות.

המצב בחבר המנהלים היה שונה. לא הייתה מסורת ברורה בנושא זה, וגם החוק לא קבע מסמרות בעניין. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, תלמיד שנה שנייה יכול היה להיות חבר מן המניין בחבר המנהלים של הוגוורטס. לא נראה שמישהו חשש מניגוד עניינים כלשהו, משום שכל החברים בחבר היו נגועים בניגוד עניינים. זה טבעה של הפוליטיקה.

דראקו היה זקוק לאימו במלוא כושרה. הוא היה צריך את הכוח שלה בקסמהדרין, כמו גם את השימוש בכספת הזהב שלהם בגרינגוטס. הוא ידע שאימו הייתה סלית'רינית למופת, ושאם יצליח להכניס אותה לעניינים במהירות, היא תוכל להיות לו לעזר רב בצבירת הכוח. אחרי שהושבו לה הזיכרונות, הוא היה צריך לעדכן אותה בשתים עשרה שנה של התרחשויות, של בריתות חדשות שנכרתו, ושל זעזועים פוליטיים שקרו. הוא היה צריך לספר לה על מפלתו של וולדמורט, ועל מפלתו השנייה של וולדמורט. הוא היה צריך לספר לה על תככים ומזימות, ועל תוכניות שאפתניות. על שלושה שרי קסמים שהתחלפו, כשלבית מאלפוי שליטה כמעט מלאה בכל אחד מהם. הוא היה צריך לספר לה על אחת הרמיוני גריינג'ר שהוא אחז בחוזקה בידה כשהיא נפלה מראש הגג, שהוא חשב שניסתה לרצוח אותו, שבסוף הבין שלא ניסתה לרצוח אותו, ושחזרה מהמתים לאחר שנרצחה על ידי טרול. והוא היה צריך לספר לה על הארי פוטר. זה לבד היה שקול לשתים עשרה שנה של אירועים.

הארי פוטר. בסוף השנה שעברה הוא סירב לספר לדראקו מה באמת קרה שם בבית הקברות, כשאבא שלו מת. דראקו לא האמין למילה ממה שהארי סיפר לכולם. וולדמורט הרג את כל אוכלי המוות? למה שיעשה דבר כזה? וולדמורט היה אכזרי, אבל לא טיפש. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהרוג ככה את כל התומכים שלו. ובדיוק לאחר מכן הרמיוני גריינג'ר חזרה לחיים והרגה אותו? נו באמת, אפילו בספרי ילדים דברים כאלו לא קורים. היה ברור לכל בר דעת, כלומר לשניים שלושה אנשים, שפוטר המציא את כל הסיפור הזה. הרי לא היה שם אף אחד אחר שיאמת את סיפורי הבדים הללו. הכול היה מבוסס על המילה שלו.

ואם מה שפוטר סיפר הוא המצאה, כנראה שהייתה לו סיבה טובה להמציא את זה, כי הוא היה מעורב בזה בדרך כזו או אחרת. זו הייתה המסקנה המתבקשת. כל מי שהכיר את פוטר ידע שרק הוא מסוגל לדברים כאלו. ואם הוא ימשיך לסרב לספר לדראקו מה באמת קרה שם, הוא יגלה בקרוב למה מסוגל היורש של מאלפוי. וכל עוד דראקו לא הצליח להוציא ממנו את המידע, הוא יניח שהארי היה אחראי באופן ישיר למותו של אביו.

כמובן, יהיה עליו לפעול בערמה. הפופולריות של הארי הייתה כה גדולה כעת, שהיה לו רוב אוטומטי בקסמהדרין ובחבר המנהלים. לעזאזל, הפופולריות שלו ושל גריינג'ר הייתה כה גבוהה שהם הצליחו להשמיד את אזקבאן ולהתחמק אפילו בלי משפט. זה הוסיף עוד קצת בלאגן לכאוס הפוליטי שנוצר בעקבות שרשרת האירועים האחרונים. ההיעלמות הפתאומית של דמבלדור ושל לוציוס גרמה לתוהו ובוהו שלא היה כמותו הרבה שנים. מה, היו כמה אנשים בקסמהדרין ששלחו אליו ינשופים והעזו לנסות לסחוט אותו. דראקו העמיד אותם במהירות במקומם. הוא שלח כמה ינשופים לכמה וכמה קוסמים ומכשפות, כדי לתזכר אותם שהתמונות שלהם עדיין נמצאות ברשותו והוא לא יהסס לפרסם אותן. למחרת בנביא היומי פורסמה תמונה מביכה מאוד של מכשפה שלא החזירה לו ינשוף תשובה מהר מספיק. במשחק הזה לא היה כל מקום לרחמים. הוא שיחק במגרש של הגדולים כעת, והוא היה חייב להעביר לכולם מסר ברור.

באופן מפתיע ההשמדה של אזקבאן דווקא שיחקה לטובת פוטר. היו בקסמהדרין כמה וכמה קוסמים שקרוביהם נידונו למאסרי עולם באזקבאן, ואחרי מה שפוטר וגריינג'ר עשו, הם עברו אוטומטית לצד שלהם. כעת, אם דראקו רצה להעביר החלטה, הוא היה צריך להערים על הקסמהדרין, שלא יבינו מה הוא מנסה להעביר.

אבל להשמדה של אזקבאן היו השלכות נוספות. חלק משמעותי מהכוח של המחלקה לאכיפת חוקי הקסם נבע מהשליטה שלה על אזקבאן. נתח משמעותי מהתקציב של המחלקה הלך לטובת ההילאים ששמרו על אזקבאן. כעת, התקציב של המחלקה, וגם היוקרה שלה, פחתו משמעותית. וזה היה משהו כל כך צפוי, שלמרות הראייה הצרה שלה, אמיליה בונז לא הייתה יכולה לפספס. ומכיוון שלבונז לא היה שום אינטרס בזה, היה ברור שהיא נסחטה כאן על ידי מישהו אחר, מישהו שהייתה לו מוטיבציה לפעול בעניין. ואם מישהו יכול לסחוט את ראש הקסמהדרין, והוא בכל זאת בחר להשאיר אותה בתפקידה, כנראה שהתפקיד לא מעניין אותו כל כך. או שאולי הוא היה באמת ראש הקסמהדרין, והוא מינה את בונז לבובה שלו. אחרי הכול, למרות מגרעותיו הידועות של דמבלדור, הוא לא היה ממנה לתפקיד מישהי כל כך מקובעת וחסרת מעוף. מאיזה כיוון שלא הסתכלת על זה, כל החיצים הופנו להארי פוטר. עצם הידיעה הזאת תהווה אמצעי סחיטה יעיל כלפי בונז או פוטר במידת הצורך. היה ברור שהם רוצים לשמור על העניין בסוד.

כחלק מהמעבר שלו לתפקיד ראש בית מאלפוי, דראקו היה חייב ללמוד הלטת הכרה. זה היה קשה, ללמוד זאת בזמן כל כך קצר, אבל זה היה נחוץ, ובלתי ניתן לדיחוי. אם מישהו יוכל לחדור למוחו... כל הסודות של בית מאלפוי יהיו בסכנה. דראקו טרח לפרסם ברבים את העובדה שהוא מליט הכרה (לא ברמת הנביא היומי, אבל היו כמה אנשים שהיו ידועים כמפיצי שמועות מועילים ואמינים), ולהודות בזה בפני מישהו שלא מליט הכרה בעצמו כדי שיוכל להעיד על כך תחת וריטסרום. היו כמה קוסמים חכמים בעיני עצמם, שחשבו שדראקו נוהג בטיפשות, לפרסם שהוא מליט הכרה, כי כעת הוא לא יוכל להעיד תחת וריטסרום, במקום שיוכל להעיד תחת וריטסרום ולשטות בוריטסרום. אבל הוא לא היה טיפש. קודם כל הוא לא היה מליט מושלם, ובעצם הפרסום הוא מנע ניסיונות של אנשים לנסות עליו ביאור הכרה. אבל הייתה עוד סיבה לפרסום הזה. ואם הכול ילך כמתוכנן, זה יעזור לו מאוד בצבירת כוח.

דראקו הבחין בדמות מתקרבת. הוא הניח את הכוס על השולחן הקטן שלידו, והזדקף בספה הלבנה. קוסם גבוה התקרב בהליכה מהירה ונכנס לחלל בו ישב דראקו. הוא היה לבוש גלימות שחורות ורשמיות, סמל המשפחה מודפס על הצד הימני העליון של הגלימה. בצד השמאלי של הגלימה ענד כמה מדליות ואותות כבוד. הוא היה גבוה מאוד, כמעט פי שניים מגובהו של דראקו. נעליו היו מצוחצחות, ומעט השיער שנותר על ראשו היה מסורק בקפידה.

ד"ר וויליאם ביל רוברט בוב דה לאודר, היורש העשירי לבית דה לאודר האצילי ועתיק היומין, נשיא בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים, זוכה מדליית אלברט להצלת חיים, וחבר מספר תשע בחבר המנהלים של הוגוורטס.

ד"ר דה לאודר לקח את אחד מכיסאות העץ שהיו בחלל הקטן, והתיישב באלגנטיות מול דראקו. דראקו חיכה בסבלנות עד שהד"ר הוציא את שרביטו והטיל מספר לחשי אבטחה, כך שמי שמחוץ לחלל שלהם לא יוכל לשמוע אותם.

"תודה לך אדוני על שנענית לבקשה לשוחח עמי." פתח דראקו ברשמיות.

"הכבוד כולו שלי," ענה דה לאודר. "תודה לך על התמיכה בי בדיון הקודם. כולי תקווה שנוכל לשתף פעולה בעתיד, כפי שהרביתי לעשות עם אביך, שינוח על משכבו בשלום".

"כן," אמר דראקו, "למעשה, על זה רציתי לשוחח איתך. קיבלת כבוד גדול כעת, ד"ר דה לאודר, וכוח בלתי רגיל, שלא היית זוכה לו אלמלא התמיכה של בית מאלפוי. להיות אחראי ישיר על המעבר והפרוצדורות הכרוכות בהעברה של חולים קשים אל המרפאה החדשה בהוגוורטס – אנשים היו מוכנים לשלם סכומי עתק של כסף כדי לקבל את התפקיד הזה".

"אכן אדוני," ענה דה לאודר. "אני מודע לגודל האחריות של התפקיד. שוב, תודה לך על התמיכה."

"אני מניח שאתה יודע מהו אותו חפץ רב עוצמה שדיברה עליו מקגונגל?"

"לצערי לא, אדוני. יש לי כמה השערות, אבל כולן לא מסתברות. יש כמה וכמה חפצים שיש להם סגולות ריפוי, אבל איני מכיר חפץ אחד שמרפא את כל סוגי המחלות הקסומות. ייתכן שמקגונגל שיקרה כדי להסתיר מאיתנו את טיב החפץ, אבל אם היא דיברה אמת – ובכן, אינני יודע למה הכוונה."

"אני מבין." אמר דראקו. "כיצד תקבע את סדר העדיפויות לפינוי למרפאה בהווגוורטס?"

"ובכן, בעדיפות הראשונה יהיו החולים שמצבם מידרדר במהירות ולא ניתן לייצב את מצבם. חולים שימותו תוך דקות אם לא יקבלו את הטיפול הקסום בהוגוורטס. מבין החולים שאינם בסיכון מידי, ככל שמצבו של החולה יהיה קשה יותר, כך הוא יקבל עדיפות גבוהה יותר לפינוי."

דראקו כחכח בגרונו. "לא התכוונתי לגרסה הרשמית."

דה לאודר שתק למשך מספר שניות. הוא הסתכל לאחור לוודא שאין אף אחד בטווח האזנה.

"ובכן, אתה יודע איך הדברים עובדים, אדוני." אמר לבסוף. "אני מניח שזה יעבוד פחות או יותר כמו שזה עבד עד היום – בעדיפות ראשונה אני ובני משפחתי, לאחר מכן האנשים בעלי התפקידים הבכירים ובעלי הכוח וההשפעה, וכמובן שכסף גדול תמיד יכול לעזור בקידום התור."

"כך חשבתי." אמר דראקו. "רק רציתי לוודא שבבוא היום, משפחת מאלפוי תקבל את העדיפות הגבוהה ביותר."

"כמובן, אדוני, כמובן. אתה יכול לסמוך עלי. לא אשכח את תמיכתך בי לתפקיד."

דה לאודר צמצם את עיניו והביט שוב בחטף לאחור.

"כל זה שלא לציטוט, כן?" אמר דה לאודר.

"מובן מאליו" ענה דראקו וקם ממקומו. "הכל חסוי."

דה לאודר קם גם הוא ולחץ את ידו של דראקו. הוא יצא מן החלל הקטן והלך לשוחח עם מישהו אחר. דראקו התיישב בחזרה על הספה, שלף בזהירות את שרביטו ולחש "פרוהיברי רקורדוס".

כעת היה בידו אמצעי סחיטה יעיל מאוד, כנגד אחד האנשים החזקים ביותר בבריטניה הקסומה. אנשים חשבו שהם יכולים לדבר בחופשיות כששני הצדדים מליטי הכרה ואינם יכולים להעיד תחת וריטסרום. לא הרבה אנשים הכירו את הלחש הנהדר הזה, שמקליט את השיחה. כמובן שאם היה לדראקו מחולל זמן וגלימת היעלמות כמו לפוטר (כי אחרי הכול דראקו לא היה כזה אידיוט, והוא הצליח להבין את זה בסוף השנה) זה היה יכול להיות יותר פשוט, כי הוא היה יודע מראש אילו שיחות הוא צריך להקליט. אבל דראקו עקף את הבעיה בכך שהוא פשוט השתמש בלחש בכל פעם שהוא דיבר עם מישהו מהקסמהדרין או מחבר המנהלים או ממשרד הקסמים או מהמשפחה שלהם, מה שבערך כלל את כל האנשים בבריטניה הקסומה.

דראקו הציץ בשעונו. הוא היה צריך למהר. הדיון הבא יתחיל בעוד עשר דקות. הוא התכונן לפגישה עם הקוסם הבא. אוון גרינגרס נכנס, והתיישב על הכסא שסידר דה לאודר מקודם. דראקו ניגש מיד לעניין.

"שלום מר גרינגרס. אתה זוכר את לוח הזמנים של הישיבה? זוכר מה הנושא הבא שעולה לסדר היום?"

"כן אדוני. אישור הפרופסורים החדשים שמינתה מקגונגל בהוגוורטס".

"אכן כך. ברור לך שאנחנו לא יכולים להסכים למינויים האלו, בפרט למינוי האחרון?"

"כן, אדוני, אבל אני לא חושב שיש לנו מספיק כוח להתנגד להם. בדרך כלל המינויים שהמנהל מציע מאושרים בלי בעיות. אני לא חושב שנצליח להפיל אותם."

"מוסכם." אמר דראקו. "וכאן אתה נכנס לתמונה..."

--------------------------

הדיון השנים עשר והאחרון של ישיבת חבר המנהלים מספר 2592 החל. אחד עשר החברים ישבו כל אחד במקומו, ועטו פנים חמורות סבר. בתוכם, ידע דראקו, הם רצו כבר לגמור עם היום הארוך הזה, וזה נתן לו תקווה שהתוכנית תצליח. פרופסור מקגונגל עמדה במקום המיועד למנהל הוגוורטס, לצד יו"ר חבר המנהלים, שהייתה או לא הייתה ראשת הקסמהדרין, אמיליה בונז. מקגונגל העלתה לדיון את בקשותיה למינויים.

למינוי למשרת הפרופסור להתגוננות מפני כוחות האופל דראקו לא טרח להתנגד, על אף שהוא ידע שהמורה המיועד היה מקורב לדמבלדור ולמסדר עוף החול. גם ההסדר המשונה שבחרה מקגונגל עבור הפרופסורים לשיקויים ולשינויי צורה עבר בהסכמה פה אחד. אבל כשהיא העלתה את ההצעה למינוי הפרופסור ללימודי מוגלגים, דראקו ראה שהיו הרבה גבות שהורמו סביב השולחן.

"התנגדות." אמר דראקו.

"נימוק?" שאלה בונז.

"אני מכיר בערך העצום שהמועמד יכול להוסיף לתלמידים. יחד עם זאת, לא ייתכן לתת לתלמיד כוח עצום כל כך בתוך הוגוורטס. הדבר יפגע באינטראקציה שלו עם שאר התלמידים, והוא עלול לנצל את הכוח שלו לרעה." אמר דראקו.

"אמר התלמיד החלש והמסכן, חסר הכוח, החבר מספר שתיים בחבר המנהלים של הוגוורטס." אמרה אוגוסטה לונגבוטום בלעג.

"אכן מר מאלפוי", אמרה בונז. "אינני חושבת שיש לך זכות לדבר על ניצול כוח לרעה על ידי תלמיד".

דראקו חייך ומשך בכתפיו. מקגונגל הסתכלה עליו במבט רושף אש.

"המינוי עלול לפגוע גם במעמד הפרופסור בהוגוורטס". אמר צ'ארלס נוט מן העבר השני של השולחן. "אם התלמידים יראו שחברם לכיתה יכול להיות פרופסור מן המניין, הם עלולים לזלזל בתפקיד. מה גם שהמועמד המוצע, על אף מעלותיו הרבות, אינו ידוע בתור אדם שקול ורציני."

"זה גם עלול לפגוע במערכת חלוקת הנקודות של הבתים. הפרופסור עלול לחלק נקודות בצורה לא הוגנת." אמרה אלאנה הווא.

"כן, כאילו זה היה שיקול אי פעם." אמרה מקגונגל, שלא הייתה אמורה לדבר ללא רשות.

"למה את רומזת, גבירתי המנהלת?" שאלה אלאנה הווא.

"אני לא חושבת שיש מישהו שלא הבין." אמרה לונגבוטום בקול יבש. "הכוונה לסנייפ כמובן."

דראקו דפק על השולחן וקרא בקול "סליחה! לא אתן לפגוע בשמו הטוב של ראש בית סלית'רין לשעבר! אני מבקש למחוק את ההערה של לונגבוטום מהפרוטוקול".

הדיון כמעט הגיע לכדי פיצוץ. החברים היו עייפים, והיה צריך רק עוד קצת שמן למדורה. הערות כאלו על הפרוטוקול תמיד הדליקו חלק מהחברים.

"אמרנו את זה כבר אלף פעם, מאלפוי, אנחנו לא נוגעים בפרוטוקול. כל מילה נרשמת." אמר מייקל אדינגטון, החבר הוותיק ביותר בחבר המנהלים.

"כן, כמו שלא נגעתם בו בישיבה הקודמת, כשמר פרפקט ביקש למחוק את ההערה שפלט בטעות על שר הקסמים." אמר דראקו.

"זה לא אותו דבר", מיהר פרפקט להגיב. "זאת הייתה בדיחה לא מוצלחת שאני עצמי ביקשתי למחוק אותה."

"כן", אמר דראקו, "תמיד זה לא אותו דבר כשמדובר על משהו מהצד שלכם."

"לא נכון, דווקא הייתה את הפעם ההיא ביולי –"

"כן, אבל אז זה היה שונה –"

"לא –"

"כן!"

"אוי פשוט תסתום את הפה"

"לך תאכל סקרוטים"

"תמות"

"שקט!" צעק לפתע מר גרינגרס.

החברים השתתקו והסתכלו עליו בהפתעה. גרינגרס לא היה פותח את הפה הרבה במהלך הדיונים, בטח לא צועק. הוא היה אחד החברים האדישים ביותר, לא הרבה להשתתף בדיונים, וגם בהצבעות היה נמנע פעמים רבות.

"אני חושב שכולכם שוכחים את הדבר הבסיסי ביותר." אמר גרינגרס בקול רגוע. "האם יש למועמד את הכישורים המתאימים להוראה? האם יש לו, בשנתו השנייה בהוגוורטס, את הניסיון הדרוש לכך? כיצד יתמודד עם תלמידים הצריכים סיוע? תלמידים עם בעיות קשב וריכוז? תלמידים מרדנים? האם ידע לחנך את התלמידים, ולא רק לזרוק להם ידע? דומה שבלהט הדברים שכחתם את תפקידו העיקרי של המורה. עם זאת, יש לי הצעת פשרה: מכיוון שהמועמד חסר ניסיון, אני מציע שלעת עתה הוא ילמד רק את התלמידים בשכבה שלו. הדבר יאפשר לו לצבור ניסיון, ואם חבר המנהלים הנכבד ישתכנע בסוף השנה שהמינוי היה מוצלח – נוכל להפוך אותו לפרופסור מן המניין".

זה היה כמובן ניסוח של דראקו. קצת חנופה תמיד יכולה להועיל.

שתיקה השתררה בחדר למשך מספר שניות.

"אני מציע שנצביע על הצעת הפשרה של מר גרינגרס" אמר דראקו. הוא ספר אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש ידיים באוויר. זהו, היה רוב להצעה.

"ההצעה מתקבלת." אמרה בונז. "ישיבת חבר המנהלים מספר 2592 נעולה."

דראקו קם ממקומו והיה הראשון לצאת מן החדר. לא שהיה לו לאן למהר, אבל גם הוא כבר היה מותש, והוא רצה לצאת כבר מן המשרד. אימו הייתה אמורה לחכות לו למטה, כדי להתעתק אתו הביתה. הוא יצא אל החדר החיצון, ומשם אל הדלת המובילה למסדרון הרחב. הוא כבר עבר חצי מהמסדרון לכיוון המעלית כשהבחין שגרגורי ווינסנט אינם לצידו. הוא מיהר להביט לאחור. הם לא היו שם. זעם החל להצטבר בדראקו. האם השניים היו כל כך חסרי תוחלת שהם לא היו מסוגלים לבצע את הפקודה הראשונה שהוא נתן להם, שהייתה בסך הכול לעמוד במקום ולחכות לו? האם הוא לא היה מספיק ברור כשאמר להם לא לזוז מהמקום עד שהוא יוצא? הוא חרק בשיניו והמשיך ללכת לבדו לכיוון המעלית. הוא כבר ישטוף אותם על זה.

המסדרון הסתיים בפתח רחב, שהוביל לרחבת הכניסה למעליות. המעליות מוקמו בקיר הנגדי, דלתות עשויות רשתות זהב בפתחן. הרחבה הייתה מעין חצי עיגול, כשכמה מסדרונות פתוחים אליה. פסל שעווה גדול של מרלין עמד במרכז הרחבה. או לפחות פסל של איך שהפָּסָּל חשב שמרלין היה נראה. מרלין מת מאות שנים לפני המצאת המצלמה הקסומה. כמה ספסלים היו ממוקמים בסמוך לקיר הרחבה. באחת מהן ישבה אימו של דראקו.

שתים עשרה שנים של הזנחה ובדידות בעולם ללא קסם, לא הורידו במאומה מיופייה של נרקיסה מאלפוי. עורה הלבן, תווי פניה החדים ועצמות לחייה הגבוהות נותרו כשהיו, כמו שדראקו ראה בתמונות. עיניה הכחולות והעמוקות נצצו בחן. היא לבשה שמלה ארוכה בצבע ירוק סלית'רין בוהק. שערה החלק והבלונדיני-כסוף, למרות חוסר הקרבה הגנטית לבית מאלפוי, היה פזור מאחורי ראשה, והגיע כמעט עד למותניה.

היא קמה לקראת דראקו.

"אמא! היית אמורה לחכות לי מחוץ למשרד!"

"קפצתי קצת לראות מה העניינים כאן," אמרה אימו בקול רגוע. "היה נראה לי שאתה מתעכב, אז באתי לבדוק". היא התקדמה אל דראקו, התכופפה אליו, וחיבקה אותו. ריח הבושם העדין שלה מילא את אפו של דראקו.

דראקו יצא במהירות מבין זרועותיה. הוא מיהר להביט לאחור. למזלו, המסדרון היה עדיין ריק.

"מה את עושה, אמא? יש כאן אנשים! אנשים שעלולים לראות אותי!"

"מדוע אתה חושש שיראו אותך, דראקו? האם אני מביכה אותך?"

דראקו נאנח. "אמא, בבקשה אל תתחילי עכשיו."

"הכול בסדר, דראקו. זה היה בסך הכול חיבוק." אמרה אימו בטבעיות, ולחצה על כפתור המעלית. דלת הזהב החליקה הצידה ללא קול. כמובן שלא היה צורך לחכות למעלית שתגיע. זה היה משרד הקסמים אחרי הכול. "דרך אגב, אתה לא צריך לדאוג לשני החברים שלך. הם היו נראים לי ממש מסכנים, עומדים ככה במשך שעות, אז אמרתי להם שהם רשאים ללכת. הם וודאי כבר ברכבת האקספרס עכשיו."

דראקו נאנח שנית. אימו לחצה על הכפתור והמעלית נסגרה והחלה לרדת. "אמא, את לא יכולה לומר להם פשוט ללכת. הם המשרתים שלי. הם צריכים להיות צמודים אלי. את לא מבינה את הרושם החשוב שזה יוצר?"

"אל תהיה מגוחך, דראקו." אמרה אימו בעוקצנות. "אני מבינה בעניינים האלו לא פחות ממך. אביך גידל אותך היטב, אבל אתה עדיין צעיר, ואתה חייב להפנים שיש כמה דברים שאתה עוד לא מבין. הראשון שבהם הוא שכששני ילדים בני שתים עשרה מתהלכים לצידך במסדרונות משרד הקסמים, הרושם שנוצר הוא מטופש למדי, ולא משנה עד כמה הם נראים כמו גורילות. כעת ספר לי מה היה בישיבה, ואז אקח אותך להוגסמיד, ומשם להוגוורטס."

דראקו נעץ באימו מבט זועף. המעלית עצרה. קול נשי הכריז כי המעלית הגיעה לקומת הכניסה, אך דראקו ואימו נשארו בפנים.

"מה?" שאלה אימו.

"קודם כול, אני רוצה עוד לקפוץ הביתה לפני שאני מגיע להוגוורטס. שנית, הישיבה הייתה בסדר גמור, השגתי את כל המטרות שרציתי. ודבר אחרון, זה יהיה נחמד אם תפסיקי להתייחס אלי כמו ילד."

בתגובה, אימו התכופפה ונתנה לו חיבוק נוסף. כשדיברה שוב, העוקצנות נעלמה לחלוטין מקולה הרך. היא נשארה להתכופף והביטה בעיניו.

"תקשיב דראקו. רציתי לומר לך את זה כבר לפני כמה זמן, אבל לא רציתי לצער אותך. כעת אני מבינה שאולי הייתה זו טעות. מהרגע שזכיתי לפגוש אותך שוב, כל מה שאתה עסוק בו הוא פוליטיקה. הסכמתי למלא את מקומך בקסמהדרין, והסכמתי גם שתשתתף בישיבות חבר המנהלים, כי אני מכבדת את השאיפות שלך, וכן, כשהתחתנתי עם בית מאלפוי ידעתי מה זה אומר. אני יודעת שאתה אדם שאפתני, כיאה לבן סלית'רין ולבן משפחת מאלפוי. אבל אתה צריך להבין שני דברים, דראקו. דבר ראשון הוא שאתה אינך אביך. אני מאמינה שיבוא יום ותעלה עליו. יבוא יום ויהיה בידך יותר כסף, יותר כוח פוליטי ויותר יוקרה ממה שהיה לאביך. אבל כרגע, לא משנה כמה תנסה, אתה עדיין צעיר מדי מכדי למלא את מקומו."

"לא חשבתי שאוכל למלא את מקומו." אמר דראקו. דמעות איימו להגיע לעיניו, כמו שקרה כמעט בכל פעם שהוא דיבר על אביו. דראקו עשה את התרגיל המחשבתי שהוא עשה בכל פעם שזה קרה. הוא התאמץ להפוך את האבל והצער ברצון לנקמה. "כל מה שרציתי הוא שתסמכי עלי ותעזרי לי".

"כך אעשה." אמרה אימו. "אבל הדבר השני שאתה צריך להבין הוא שאני לא נהנית מכל הסיפור הזה. כן, אני שמחה לראות אותך מצליח בתוכניות שלך. אני שמחה לראות אותך מצליח להעביר את ההחלטות שאתה רוצה להעביר, ואני אוהבת לראות את התחכום שלך. אבל כל זה הוא משום שאני אוהבת אותך. באופן אישי, איני נהנית לשבת כך במשך שעות ולהאזין לקשקושים של הפוליטיקאים שלנו. אחרי שתים עשרה שנה נוראיות, כל מה שהייתי רוצה זה להיות איתך יותר, ליהנות איתך יותר, להכיר אותך יותר."

"זה אני, אמא. אני חושב שלא יכולת לבקש דרך טובה יותר להכיר אותי מאשר לעבוד איתי ביחד על צבירת כוח פוליטי."

"זהו צד אחד שלך, דראקו. אני בטוחה שיש בך עוד צדדים רבים שעלי להכיר, ושאולי גם אתה עצמך צריך ללמוד להכיר."

אימו של דראקו הזדקפה ולחצה על כפתור הפתיחה של המעלית. הם יצאו בשתיקה אל רחבת הכניסה של משרד הקסמים, שהייתה עמוסה יחסית בשעה זו. קוסמים ומכשפות רבים חזרו לביתם מהעבודה, והיו כעת תורים קטנים בצד שמאל של רחבת הכניסה, ליד האחים המחוברים לרשת הפלו, ובצד ימין של הרחבה, ליד העמדות הבטוחות להתעתקות. לא היה ניתן להתעתק ישירות אל שטח המשרד, מלבד באותן עמדות. דראקו ואימו פסעו לעבר העמדה הפרטית שלהם, כי בכל זאת, אף אחד לא ציפה שמישהו מבית מאלפוי יעמוד בתור.

אימו אחזה בידו והם התעתקו אל הכניסה לאחוזת מאלפוי.

דראקו השתחרר מאחיזתה של אימו, ונכנס בשער האחוזה. עבודת היום עדיין לא נגמרה. היה עוד מישהו אחד שהיה עליו לתמרן. מישהו עם כוח אדיר, שיוכל להיות מאוד משמעותי אם יוכל לתמרן אותו בהצלחה...

פרק 3

הלבנה עמדה בטהרתה. האחד בספטמבר השנה יצא בתחילת החודש העברי, והיה ניתן לראות את הסהר הקטן, שעתיד לגדול במשך חציו הראשון של החודש, עד שתהיה הלבנה מלאה ותאיר במלוא הודה ותפארתה. הלילה היה נקי מעננים. הלבנה האירה את האגם באור כסוף ורך, שייתר את הצורך בעששיות הקסומות שהיו תלויות בקדמת כל סירה. החצי-ענק התעקש לתלות אותם בכל זאת. לפי התגובה שלו, הוא לא אהב שקראו לו חצי-ענק, למרות שזה היה נכון, וזה לא היה אשמתו בכלל. אנשים יכלו להיות מוזרים לפעמים. כמו הילד המוזר ברכבת שסיפר בהתרגשות שהוא ראה מכונית מעופפת. ממה הוא התרגש כל כך? הרי דברים כאלו היו קורים כל יום. וגם ממה הוא נעלב כל כך? בסך הכול אמרו לו שזה לא מעניין אף אחד. זו לא סיבה להתחיל לבכות. אבל אנשים היו מוזרים. וכנראה שגם חצאי ענקים היו מוזרים.

והכוכבים. וואו, כמה כוכבים. היה אפשר לשבת בסירה ולהסתכל עליהם במשך כל הלילה. אלפי אורות מנצנצים במרחק, יוצרים ביחד צורות שונות ומשונות, משפיעים על המזלות של כולם. הנה קבוצת גובלין בדרום מזרח, מניפה את הקשת לעבר קבוצת דראקו בדרום מערב, שמכוונת מולה את השרביט שלה. זה העיד על מלחמה קרבה בין היורש של מאלפוי לבין הגובלינים. זה היה צפוי. כבר שנים שהמלחמה הזאת הייתה באוויר. המאלפויים רק חיפשו הזדמנות להשתלט על הזהב של גרינגוטס. כולם ידעו את זה. אבל מה שלא כולם ידעו, שזה היה רק תירוץ עבורם כדי להפוך את גרינגוטס לאחוזה החדשה שלהם, ואת הגובלינים לגמדוני הבית שלהם. זה לא היה צודק. נכון, הגובלינים היו יצורים מגעילים, אבל לא הגיע להם להיות גמדוני בית של משפחת מאלפוי. לאף אחד לא הגיע דבר כזה. העונשים שהם היו מטילים על גמדוני הבית שלהם היו יכולים לבייש את האינקוויזיציה. הם היו פוקדים על הגמדונים שלהם לא להעניש את עצמם. ואז כשהם לא הענישו את עצמם כשהפרו פקודה, הם היו מענישים את עצמם על זה שלא הענישו את עצמם, ואז מענישים את עצמם על זה שהפרו פקודה והענישו את עצמם. זה היה גלגל בלי סוף. אם הם רצו להתאכזר אליהם עוד יותר, הם היו פוקדים עליהם לא לציית לפקודות. זה היה מטריף אותם. ולפעמים הם היו אומרים להם לא להעניש את עצמם אם הם לא צייתו לפקודה לא לציית.

עיניה נמשכו שוב לכוכבים. מדוע רק מכאן היה ניתן לראות את כל הכוכבים הללו? מדוע מהבית בדרום דבון לא היה ניתן לראות אותם? רוב האנשים חשבו שככה זה צריך להיות, אבל זה לא היה כך. משרד הקסמים היה אחראי לכך באופן ישיר. הוא זה שמונע מכלל האנשים ליהנות מלילות מפעימים מלאי כוכבים. הרי אילו היה ניתן לראות את כל הכוכבים הללו מכל מקום, כולם היו יכולים לחזות את העתיד, ומשרד הקסמים היה הופך לגוף מיותר. רק להוגוורטס ידו הארוכה של המשרד טרם הגיעה, ועדיין היה אפשר ליהנות כאן מהמראה המרהיב. לא פלא שהקנטאורים העדיפו להישאר ביער האסור. או לפחות הקהילה הגלויה של הקנטאורים. הקנטאורים הבלתי נראים הסתובבו בכל רחבי המדינה באין מפריע.

הסירות הפליגו בדממה לכיוון הוגוורטס, ללא צורך במשוטים כמובן. פני האגם היו חלקים כזכוכית. מי שהביט במים יכול היה לראות את פניו בבהירות רבה, ממש כאילו הביט בראי. זה היה חבל למעשה, משום שהיא קיוותה שתוכל לראות את האוגופוגויים המפורסמים השוכנים באגם. היא תיאלץ להמתין עם זה ליום אחר.

אורות טירת הוגוורטס נצנצו במרחק כמו אלפי היפרודליגים קטנים. הטירה הייתה ענקית. היא התנשאה לגובה עצום, והתפרשה על שטח נרחב ביותר. מגדלים וצריחים יצאו ממנה בזוויות מוזרות. חלונות בלי ספור היו בה, חלקם מוארים באור חזק. היא לא דמיינה שהטירה תיראה כל כך... טירתית (כמובן שאם הייתה מסתכלת בתמונות של הוגוורטס היא לא הייתה צריכה לדמיין. אבל מדוע שתעשה זאת? זה הרס את כל הכיף. חוץ מזה שאולי משרד הקסמים שינה את התמונות בכוונה). האם המייסדים חששו שבית הספר שלהם יותקף על ידי קוסמי אופל, ולכן בנו אותו בצורת מבצר? או שאולי הם רצו לעשות רושם על מישהו? בכל אופן, זה היה מחזה מרהיב, והיא שמחה שהיא עתידה ללמוד בטירה הזאת במשך השנה.

ילדה. פעם היא שמה לב שהמילה 'ילדה' יכולה לשמש גם כפועל וגם כשם. מעניין כמה מילים כאלו יש? יש כמובן את המילה 'סופר', וגם 'שומר' ו'מדריך', אבל כל אלו הם בזמן הווה. האם יש מילים כאלו גם בעבר, כמו 'ילדה'? או שזוהי מילה יוצאת דופן? ומה לגבי העתיד?

"ילדה"!

כמה ילדות היו בעולם. מצחיק שמישהו יכול לקרוא "ילדה", ולצפות לתשובה כלשהי. הרי זה כמו שמישהו יניף את השרביט, ימלמל מילים חסרות משמעות, ויצפה שיצא משהו. טוב, לא בדיוק אותו דבר, אבל עדיין. איך אדם יכול להיות מספיק טיפש בשביל להשתמש בתואר 'ילדה' כדי להסב את תשומת ליבה של מישהי? נכון, זו קריאה שמופנית רק לבנות, ולכן היא ממעטת חצי מאוכלוסיית כדור הארץ, אבל עדיין, החצי השני כלל הרבה מאוד בנות. בעצם, הקריאה ספציפית קצת יותר, כי לנשים מבוגרות לא יקראו כך. למרות שהיו כמה נשים מבוגרות שהיו בעצם ילדות בתחפושת... ועדיין, לא הגיוני לקרוא קריאה כזו 'ילדה'. מילא אם מישהו היה קורא 'חצי-ענק'. זו באמת הייתה קריאה עם משמעות. למרות שהחצי-ענק היה נעלב, אז אולי כדאי להשתמש בכינוי אחר כדי לקרוא לו. אולי 'איש גדול מאוד מאוד'? אבל מה ההבדל בין 'גדול מאוד מאוד' לבין 'חצי-ענק'? זה אותו דבר במילים אחרות. אולי עדיף לקרוא לו פשוט 'האיש עם הזקן השחור הגדול'? או אולי להשתמש בשם שלו? האם הוא אמר מה השם שלו? מממ אולי הארגי? האגרי? הגרים? לא, לא הגיוני שהשם שלו יהיה כמו הכלב הגדול... או שאולי דווקא כן? היא לא הייתה בטוחה ו-

"ילדה! כן, את פה עם הפרח הצהוב הגדול מאוד מאוד שתקוע בשיער שלך! את עם הגרביים הנוצצות! את מוכנה פה לרדת כבר מהסירה?"

אופסי. מסתבר שהם כבר הגיעו לחוף וכל שאר הילדים כבר ירדו מהסירה וחיכו רק לה. עדיין, זאת לא סיבה לצעוק. הרי הוא היה יכול פשוט לקרוא לה. היא קמה ממקומה. הסירה התנודדה במקצת, והיא הושיטה את שתי ידיה לצדדים כדי לשמור על שיווי משקל. היא הלכה בצעדים מדודים ויצאה מהסירה בקפיצה. כמה צחקוקים נשמעו ברקע. נו, הם יכולים להמשיך לצחקק.

הם התקדמו בשקט לכיוון הדלתות של הטירה. היא הסתכלה סביבה וניסתה לזהות מי מבין הילדים שסביבה הם תלמידים אמיתיים, ומי מהם הוא מרגל של משרד הקסמים. לא היה קל להבחין ביניהם. נראה שהמרגלים התאמנו הרבה על המשימה הזאת. טוב, לפחות היה ניתן לזהות בבירור את הערפדים. היא תצטרך להיזהר מהם בהמשך.

מבפנים, טירת הוגוורטס לא נראתה כלל כמו שהיא דמיינה אותה. בניגוד לרושם שנוצר מבחוץ, היא הייתה לא מרשימה בכלל. נראה שהמעצבים של הוגוורטס לקו בחוסר מקוריות משווע. הקירות היו כולם באותו צבע. לא היה שם אפילו קמצוץ של צהוב. זה הרגיז אותה. הנברשות ועמודי התאורה האירו כולם באור לבן. לא היתה שם טיפת גיוון. הדיוקנאות התלויים על הקירות היו לבושים אמנם במגוון לבושים, בהתאם לאופנה שהייתה נהוגה בזמנם, אבל גם שם היה קשה למצוא תלבושת מעוררת השראה.

הם התקדמו לכיוון האולם הגדול, שהיה מרשים אפילו פחות. התקרה שלו שיקפה את מזג האוויר בחוץ. מי הטיפש שבחר לכשף את התקרה בצורה כזאת? אם היא הייתה רוצה מזג אוויר כמו בחוץ היא הייתה פשוט יוצאת החוצה.

התלמידים מהשכבות הגבוהות יותר כבר ישבו באולם, בארבעת השולחנות הארוכים. התלמידים בשולחנות השונים לבשו גלימות בצבעים שונים: ירוק, צהוב, כחול ואדום. ארבעת הבתים של הוגוורטס. סלית'רין, הפלפאף, רייבנקלו וגריפינדור. זאת הייתה הדרך האמיתית של מנהלי הוגוורטס לשלוט בתלמידים. הם יצרו מצנפת קסומה שממיינת את התלמיד לבית שהוא הכי פחות התאים אליו. כך התלמיד לא היה יכול להביא את הכישורים שלו לידי ביטוי, והיה ניתן לדכא אותו ולשלוט בו. היא לא הייתה בטוחה האם משרד הקסמים שותף גם הוא לקנוניה.

המנהלת של הוגוורטס הציגה את עצמה – מקגונגל קראו לה. היא קראה להתחיל במיון. אישה שמנה, קטנה ושפופה, בעלת שיער קצר ואפור, שחבשה לראשה מצנפת מרופטת, נכנסה לאולם כשהיא אוחזת בידה מצנפת מרופטת עוד יותר. היא הניחה את המצנפת על שרפרף קטן, והמצנפת החלה לשיר. היא שרה על מייסדי הוגוורטס, על התכונות שלהם, על התכונות של הבתים שלהם, על התפקיד שלה. כנראה שלא היו לוקחים אותה להיות זמרת, אבל גם לא היו זיופים יוצאי דופן. החרוזים היו יחסית בסדר. לא היה ברור האם המצנפת בעצמה ידעה שהיא שותפה לתרגיל המלוכלך של המנהלים, או שהיא עשתה את עבודתה בתמימות.

לאחר שהמצנפת סיימה לשיר, האישה השמנה הוציאה מכיסה קלף מגולגל,  פתחה אותו, והחלה להקריא ממנו את שמות התלמידים.

היה מדהים לראות איך התלמידים הלכו בתמימות לחבוש את המצנפת על ראשם. היה ניכר שהם נרגשים. היה אפשר להבין זאת. כל בית הספר צפה בהם בדממה. לא כולם היו מורגלים לפרסום שכזה. ועדיין, היה קשה להבין איך אף אחד לא שם לב שהוא לא מתמיין לבית הנכון. זה היה הזוי. אחד אחרי השני הם היו ניגשים, מתיישבים על השרפרף וחובשים את המצנפת, שלרוב הייתה גדולה מראשם, וכיסתה גם את עיניהם. היו כאלו שהמצנפת מיינה מיד, והיו כאלו שלקח לה שניות ארוכות למיין. כל תלמיד שמוין זכה למחיאות כפיים מהבית שלו, שגם הם לא היו מודעים לתרגיל המלוכלך. מחיאות כפיים. מדוע בעצם הם מחאו כפיים? אפילו אם הם חשבו שהתלמיד באמת מתאים לבית שלהם, על מה יש כאן למחוא כפיים? הרי הוא היה צריך להתמיין לבית כלשהו. ולמה בכלל מוחאים כפיים? למה לא לשיר לו או לברך אותו?

אהבה. אהבה וטוב. מילים עם עומק, שרק לעיתים רחוקות השתמשו בהם במשמעות הנכונה. מי יודע מהי באמת אהבה? אהבה אמיתית, לא כזאת מזויפת, שהייתה נפוצה במחזות. ומהו טוב? האם קיים טוב מוחלט? אובייקטיבי? הרי כל אחד רואה את העולם באור אחר. לכל אחד יש את הטוב שלו. אילו הטוב היה נראה אותו דבר בעיני כולם, העולם היה פשוט הרבה יותר. מצד שני, העולם גם היה מקום משעמם הרבה יותר.

ירח. ירח, סהר, לבנה. הלבנה עמדה בטהרתה. היה ניתן לראות אותה מבעד לתקרה המכושפת. סהר לבן- כסוף, המקיף לאיטו את כדור הארץ. או לפחות כך אומרים. שום דבר לא היה בטוח. היו גם כאלו שאמרו שמוגלגים הלכו על הירח. והם הביאו תמונות כהוכחה. באמת. כאילו אי אפשר לזייף תמונות. מה הם חשבו לעצמם? כנראה שגם מוגלגים היו מוזרים. לא רק קוסמים וחצאי ענקים.

"לאבגוד, לונה!!!"

אופסי. הגיע תורה להתמיין. לונה הלכה במהירות אל השרפרף שבקדמת האולם, והרימה את המצנפת. היא חיכתה שהצחקוקים ייפסקו, וחבשה את המצנפת לראשה.

אל הדממה שבנפשה של לונה, מקום שהיה עד אותו רגע נחלתו של קול אחד בלבד, חדר קול נוסף ובלתי מוכר, שנשמע מודאג ביותר:

"אוי ואבוי, זה מעולם לא קרה קודם..."

פרק 3.2

"אוי ואבוי, זה מעולם לא קרה קודם..."

"מה קרה?" שאלה לונה את הקול שהיה במוח שלה.

"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה למיין אותך."

"נהדר! מדוע?"

"זה לא נהדר, זה אומר שאת תשבי כאן עד ש... בעצם אני לא יודעת מה זה אומר. כאמור, זה מעולם לא קרה קודם לכן."

"אבל מה הבעיה? האם המוח שלי מורכב מדי עבורך? או שאולי המחשבות שלי כל כך מעניינות שאת לא רוצה לרדת מהראש שלי... זה הגיוני בעצם... סוף סוף זכית בהזדמנות לראות את העולם מנקודת מבט יפה כל כך, אמיתית כל כך... טהורה כל כך. מדוע שתוותרי על ההזדמנות הזאת? אני מבינה אותך לגמרי. במשך שנים ראית כל כך הרבה מחשבות מוזרות של אנשים מוזרים... זה מובן מאוד שאת לא רוצה לוותר על הנורמליות שבלהיות על הראש שלי. ובעצם... למה אני פונה אלייך בלשון נקבה? כלומר, כן, מצנפת זה לשון נקבה, אבל אולי אתה מעדיף בכלל להיות כובע? רגע, מה ההבדל בכלל בין מצנפת לכובע? מצנפת נשמע לי עתיק יותר. האם את מספיק עתיקה כדי להיות מצנפת? אולי –"

לונה הרגישה כאב חד במוח, כאילו מישהו הטיל עליה קללת מיגרנוס.

"אאוץ'. מה קרה הרגע?"

"הפעלת את המנגנון שמונע ממני להיסחף במחשבות שלך. ולא, הסיבה שאני לא יכולה למיין אותך לא קשורה למחשבות שלך או לצורת החשיבה שלך."

"אז למה את לא יכולה למיין אותי?"

"משום שאני לא יכולה למיין אותך בניגוד מוחלט לרצון שלך, והרצון שלך הוא להתמיין לכל בית שהוא פרט לבית שאליו אני רוצה למיין אותך. שזה רייבנקלו, דרך אגב."

"נו, אז למה את לא עושה את זה? תמייני אותי לבית אחר!"

"זה לא פשוט כל כך. האמונה שלך בקונספירציה נמצאת כל כך עמוק במוח שלך, שאת מאמינה שאולי זו הייתה התוכנית, ומראש כל מה שרציתי היה לא למיין אותך לרייבנקלו, ואני בעצם מפעילה עלייך מניפולציה כדי שתסכימי להתמיין לבית שאליו אני באמת רוצה למיין אותך. ואז כל מה שאת רוצה הוא כן להתמיין לריינבקלו. אבל אז, אולי גם זה מניפולציה, ובעצם זה מה שרציתי. ככל שאני חודרת עמוק יותר, הגלגל הזה ממשיך."

"טוב, אז אולי ננצל את הזמן כדי לשוחח על דברים אחרים? יש כמה שאלות שאני רוצה לשאול אותך. למשל, המנגינה של השיר שלך. מי הלחין אותה?"

"אני, ברור."

"מה המספר שלה?"

"מה זאת אומרת?"

"מה זאת אומרת 'מה זאת אומרת'? לכל מנגינה יש מספר. מה המספר של המנגינה הזאת?"

"ארבעים ושתיים".

"מה? לא יכול להיות. זאת הייתה מנגינה עם לפחות שלוש ספרות."

"נכון, אבל ארבעים ושתיים זו תשובה טובה בכל מקרה."

"תשובה טובה, אבל לא לשאלה הזאת."

"נכון. אבל אנחנו מוכרחים לחזור לשאלת המיון. קדימה, תעזרי לי. איך אני יכולה למיין אותך? אולי יש דרך שתפסיקי להאמין בקונספירציה המטופשת הזו?"

"חד משמעית לא. אני לא יכולה להפסיק להאמין למשהו אמיתי רק בגלל שאת אמרת. אם הייתי שומעת לאנשים אחרים בכל פעם שאמרו לי להפסיק להאמין במשהו, כבר לא היה נשאר לי במה להאמין. כלומר, אני יודעת שאת לא איש, אבל לא התכוונתי דווקא לאנשים. גם מצנפות. או כובעים. רגע, מה סיכמנו שאת מעדיפה או אתה מעדיף?"

"מצנפת זה בסדר גמור, תודה. את בטוחה במאה אחוז? נראה לי שלא תאהבי את האופציה שנשארה".

"ידעתי שאת משקרת! אז את כן יכולה למיין אותי. זהו, תפסתי אותך על השקר הזה. אין לך תירוצים."

"זה לא היה בדיוק שקר... פשוט רציתי לעשות את העבודה כמו שצריך. מכיוון שאני לא יכולה למיין אותך באמת, אצטרך למיין אותך לבית שמוגדר כברירת המחדל שלי...

הפלפאף!!!

פרק 4 - שיקולי מימדים

"באמת השמדתם את אזקבאן?" שאלה פדמה.

"ברור שכן, זה היה בכל העיתונים." אמרה מנדי, בלי לחכות לתשובה מהארי או הרמיוני.

"אבל איך? מה עשיתם לסוהרסנים?" שאלה פדמה.

"זה ברור," אמרה מוראג בביטחון. "הם הטילו עליהם לחשי שיתוק."

"זה לא הגיוני." אמרה מנדי. "לחשי שיתוק לא אמורים להשפיע על סוהרסנים. חוץ מזה שהם לא היו מספיקים להטיל לחשי שיתוק על כל כך הרבה סוהרסנים מבלי שהם יתקיפו בחזרה."

"אה, אבל את שוכחת את החוק שאומר שמהירות הלחש של קללת שיתוק תהיה תמיד פי עשרה מכוחו של הקוסם, וכולם יודעים שהרמיוני חזרה מהמתים עם כוחות על שבעזרתם הביסה את אתם יודעים מי". אמרה מוראג.

פדמה הזעיפה את פניה. "מעולם לא שמעתי על החוק הזה."

"בוודאי שלא שמעת עליו." אמר הארי, "החוק הזה לא יכול להיות אמיתי."

"סליחה?" אמרה מוראג בקול נעלב. "מניין לך הביטחון הזה? אפילו לא בדקת את זה!"

"לא אמרתי שהחוק לא אמיתי, אמרתי שהוא לא יכול להיות אמיתי. אין טעם אפילו לבדוק אותו." ענה הארי.

"ולמה זה?"

"שיקולי מימדים".

"אה?"

"החוק הזה משווה בין שני דברים עם מימדים שונים, שאין כל יחס ביניהם. זה כמו להגיד שהמשקל של דרקון יהיה תמיד פי שלושה מאורכו." אמר הארי.

"מה הבעיה להגיד דבר כזה?"

"הבעיה היא שגובה נמדד ביחידות אורך – מטרים, קילומטרים, יארדים, ואילו משקל נמדד ביחידות אחרות: קילוגרמים או טונות או פאונדים. קביעה כמו 'המשקל הוא פי שלושה מהגובה' חייבת להיות תלויה באופן בו אנו מודדים. האם אנו מתכוונים למשקל בטונות ולגובה במטרים? אולי למשקל בקילוגרמים ולגובה בקילומטרים? אי אפשר לדעת. משני צידיו של סימן השוויון חייבים להיות ביטויים בעלי אותו מימד. אותו דבר גם ב'חוק' שאמרת. מהירות של לחש נמדדת בקילומטר לשעה, או לשנייה, או מייל לשעה או מייל לשנייה, ואילו כוח קסם, ובכן, אינני יודע מהי אמת המידה לקביעת כוח קסם. באמת צריך להמציא סולם כזה. אבל בכל מקרה, אין לזה יחס למהירות."

"אז אתה אומר שצריך להשוות בין דברים שיש קשר ביניהם?"

"בהחלט. למעשה, פעמים רבות אנשים נופלים בכשל דומה. את יכולה לשמוע אנשים אומרים 'המדינה מושחתת' או 'המורה הזה גרוע', אבל הם שוכחים להכניס צד שני למשוואה. מדינה מושחתת ביחס למה? הרי בכל מדינה יש אנשים מושחתים ואנשים ישרים. כדי לטעון שהמדינה מושחתת צריך להביא מדינות אחרות ולהשוות אליהן. 'המורה הזה גרוע'- ביחס למי? גרוע היא מילה יחסית, ותמיד יכול להיות מורה גרוע יותר" – הארי נזכר בפרופסור בינס – "טוב, דוגמה לא מוצלחת, אבל הבנת את הרעיון."

"אני עדיין לא מבינה למה החוקים שלי צריכים לציית לחוקים שלך".

הארי פתח את פיו לענות לה, כשלפתע דלתות האולם הגדול נפתחו. רון וויזלי, פניו חבולות וגלימתו קרועה (יותר מהרגיל), ניסה, ללא הצלחה יתרה, להגיע לשולחן גריפינדור מבלי שיבחינו בו.

"הוא פספס את רכבת האקספרס." אמר טרי בוט, כשראה את מבטו של הארי. "הוא ואחותו הקטנה הגיעו לכאן במכונית מעופפת כל הדרך מלונדון. נחתו ישר בתוך הערבה המפליקה."

הארי פער את פיו בתדהמה. כמה אידיוט יכול בן אדם להיות? מה הוא חשב שיקרה? שלא יראו אותו ממריא מלונדון במכונית? שהוא ינחת עם מכונית מעופפת בדשא, וכולם יריעו וימחאו לו כפיים? ואיך בכלל הוא חשב להחזיר את המכונית הביתה?

"אז מה הוא עושה פה?" שאל הארי.

"מה זאת אומרת?" שאל טרי בתגובה.

"לא העיפו אותו מבית הספר?"

"לא..."

"אשאל זאת כך," אמר הארי, "האם אי פעם העיפו מישהו מבית הספר? כי אתה יודע, הם משתמשים הרבה באיום הזה, אבל בפועל לא נראה שיש משהו שתעשה שיגרום להם להעיף אותך."

"הוא היה עם אחותו הקטנה." אמרה הרמיוני. "הם לא יכולים לסלק אותה ביום הראשון ללימודים. והם לא יכולים להשאיר אותה ולסלק אותו. תחשוב שאתה היית איתו. הרי ברור שלא היו מסלקים אותך, ולכן גם לא היו מסלקים אותו."

"אם אני הייתי איתו הייתי מכניס בו קצת שכל. דרך אגב," הוא פנה להרמיוני, "מה מקגונגל רצתה ממך קודם?"

"אה, זה באמת היה שום דבר," אמרה הרמיוני וחייכה חיוך קטן. "פרופסור מקגונגל ביקשה ממני לעשות עבורה משהו, ואני ביקשתי טובה קטנה בתמורה."

הארי הביט בה במבט שואל.

"אל תדאג" אמרה הרמיוני, "אני מניחה שתגלה בקרוב למה התכוונתי. למעשה אני תוהה כמה זמן ייקח לך."

שקט החל להשתרר באולם הגדול. הארי הביט סביבו. נראה היה שכל התלמידים, למעט תלמידי השנה הראשונה שעדיין המתינו בחוץ, כבר הגיעו ותפסו את מקומם ליד השולחנות. מקגונגל קמה ממקומה בשולחן המורים, והחלה ללכת לעבר הפודיום. שאר המורים ישבו במקומותיהם הרגילים. בין ספראוט לפליטיק, במקום בו ישב סנייפ בשנה שעברה, ישב אדם שהארי לא הכיר. הוא היה לבוש בגלימה שחורה ומבריקה, ושערו החלק והשחור נחלק באמצע ראשו בשביל מסודר. תווי פניו החדים, אפו הקצר והמחודד, ולבושו המוקפד הביעו רשמיות שתאמה להבעת פניו. הארי שיער שהוא היה בשנות החמישים לחייו, אם כי היה קשה לדעת ממרחק כזה. האם זהו המורה החדש להתגוננות? או שאולי הוא המורה לשינויי צורה? הארי חיפש דמויות נוספות לא מוכרות בשולחן המורים, אבל מלבד האדם הזה, לא היו פרצופים נוספים לא מוכרים.

מקגונגל הגיעה לפודיום והכריזה על תחילת טקס המיון. תלמידי השנה הראשונה נכנסו בזה אחר זה וחבשו בחשש את המצנפת, שמיינה אותם לבתים השונים. לאחר שמוין אחרון התלמידים, מקגונגל חזרה לעמוד ליד הפודיום.

"לפני שנתחיל בסעודה, כמה הודעות. ראשית, כמו שידוע לכם, אלבוס דמבלדור נלקח מאיתנו בסוף השנה שעברה, ועל כן מוניתי לתפקיד המנהלת. יחד עם זאת, אמשיך להעביר את השיעורים בשינויי צורה בהוגוורטס לפחות בשנה הקרובה. לשם כך, אסתייע בחלק מן התלמידים הבוגרים יותר. עם זאת, כמנהלת בית הספר, לא אוכל להמשיך בתפקידי כראשת בית גריפינדור. מי שימלא את מקומי באופן חריג, אף שאינו משמש בתפקיד פרופסור, הוא רובאוס האגריד."

מחיאות כפיים סוערות עלו משולחן גריפינדור. האגריד נופף להם בידו הגדולה בתנועה מגושמת.

הארי תהה מדוע הם שמחים כל כך, והאם העובדה שהאגריד גידל מפלצת בארון בשנתו השלישית בהוגוורטס הפכה אותו לגריפינדורי במיוחד.

"בנוסף," המשיכה מקגונגל, "אני רוצה להציג בפניכם את המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל." היא הסתכלה לכיוון שולחן המורים, אל הדמות שהארי לא זיהה. "פרופסור ברטמיוס פיטר קראוץ', עד לא מזמן ראש המחלקה לשיתוף פעולה בין קוסמים במשרד הקסמים, חבר הקסמהדרין, ובעבר הילאי מצטיין, ראש אגף ד במחלקת המסתורין, וסגן ראש המחלקה לאכיפת חוקי קסם. פרופסור קראוץ' ישמש גם כראש בית סלית'רין."

ברטמיוס קראוץ' הניד בראשו מעט בתגובה. פניו נשארו חתומות. לא היו כל מחיאות כפיים.

"כמו כן אני שמחה להודיע שהשנה תיפתח בהוגוורטס מרפאה כללית, נוסף על מרפאת בית הספר. המקום הזה הולך להיות סגור לחלוטין בפני תלמידים, ולכן אני לא עומדת לספר לכם היכן תהיה המרפאה ממוקמת. אבל, אם בטעות מישהו מכם ימצא את המקום, כדאי מאוד שיתרחק משם וידווח לאחד המורים. אם לא יעשה כן – יסולק לאלתר מבית הספר. לא יתקבלו שום תירוצים."

אוי נו, לא שוב האיום הזה.

"כחלק מהקמת המרפאה, נארח השנה בהוגוורטס צוות של ארבעה מרפאים. כרגע הם אינם כאן, אבל הם יהיו נוכחים בסעודות ויהיו חלק מצוות בית הספר. בנוסף, הם הסכימו לשמש בתורנות כפרופסורים לשיקויים. אני יודעת שזה אולי לא הכי נוח שהמורה שלכם מתחלף בכל שיעור, אבל כרגע זה המצב."

"זה היה רעיון שלי" לחש הארי להרמיוני. "הרי בכל מקרה אנחנו לא באמת לומדים משהו בשיעורי שיקויים. כל מה שעושים בשיעור מסתכם בלפתוח את הספר או להסתכל על הלוח ולרקוח שיקוי לפי ההוראות. הצורך היחידי במורה הוא למקרה שמשהו ישתבש, ואת זה המרפאים יוכלו לעשות מצוין."

"לבסוף, אני רוצה להציג מורה נוסף. החלטנו באופן חריג, לאפשר לאחד התלמידים ללמד השנה בהוגוורטס. עם זאת, בשלב זה הוא ילמד רק את חברי השכבה שלו. אם זה יהיה מוצלח – ימשיך ללמד את כלל התלמידים. הארי פוטר ילמד השנה את השכבה שלו לימודי מוגלגים, שיהיה עבורם מקצוע חובה. את שאר התלמידים תמשיך ללמד פרופסור ברבג'."

האולם הגדול התמלא בקולות דיבורים מופתעים.

"מקצוע חובה?"

"פוטר, מה?"

"פרופסור?"

הארי חייך. הרמיוני הביטה בו במבט מופתע של איך-לא-סיפרת-לי-קודם.

מקגונגל דפקה על הפודיום כדי להחזיר את השקט. "אני מודעת לכך שזה דבר חריג. אני רוצה להדגיש שהארי יקבל מעמד של פרופסור, ובכלל זה הסמכות להוריד או לחלק נקודות בית, רק במהלך השיעורים שלו. בשאר הזמן הוא יהיה תלמיד מן המניין, המחויב לציית לחוקי בית הספר."

חוץ מזה שיש לו משרד משלו, והוא יהיה פטור מרוב השיעורים. חשב הארי.

"כעת, אפנה את הבמה לפרופסור החדש להתגוננות, שרוצה לומר כמה מילים".

פרופסור קראוץ' עמד ממקומו בשולחן המורים, והלך בהליכה מהירה אל הפודיום. הוא היה נראה מאוד... קשוח. לא קטלני כמו סנייפ, אבל כן היה משהו קצת אכזרי במבט שלו. הוא לא היה נראה כמו מישהו שהיית רוצה לעמוד בדרכו. או לפחות זו הדמות שהוא הציג כלפי חוץ. הוא היה ראש בית סלית'רין אחרי הכול. הוא נעמד ליד הפודיום, והעביר את ידו בתנועה חלקה בשביל שבשערו, כאילו לוודא שאין שום שערה סוררת שהעזה לעבור לצד השני.

"אגש ישר לעניין, מבלי הקדמות. כמו שהזכירה המנהלת קודם, עד לא מזמן הייתי ראש המחלקה לשיתוף פעולה בין קוסמים במשרד הקסמים. הסיבה שאני לא נושא יותר בתפקיד זה, היא שהבן שלי היה אחד מאוכלי המוות שנמצאו מתים בסוף השנה שעברה."

ההצהרה הזו גררה מבטים מופתעים מרוב התלמידים, אם כי בדומה להארי, היו חלק שכבר ידעו. לאדם במעמדו של קראוץ' היו מספיק אויבים במשרד הקסמים, כך שלא היה ניתן למנוע ממידע כזה להתפרסם בכתבת השער של הנביא היומי.

"דברים היו יכולים להתגלגל אחרת. ביקום מקביל, אני הייתי מת והבן שלי היה מלמד התגוננות בהוגוורטס. אבל דברים התגלגלו כפי שהם התגלגלו, והנה אני כאן.

"אולם אם יש מי שחושב שהגעתי לכאן כי לא הייתה לי עבודה אחרת, הוא טועה. מי שחושב שהשנה הזאת הוא יוכל לנצל את הזמן בשיעורי התגוננות כדי להשלים שיעורי בית בשינויי צורה, טועה. אני יודע שהיו לכם במשך שנים מורים כושלים במקצוע הזה. אני יודע גם שבשנה שעברה היה לכם מורה מעולה, שעל אף המגרעות הידועות שלו, באמת לימד אתכם את המקצוע."

המשפט האחרון גרם להארי לעשות פרצוף. הוא ראה שהיו סביבו תלמידים נוספים שהגיבו בצורה דומה. התלמידים אהבו מאוד את פרופסור קווירל, ולא רצו לשמוע עליו דברים רעים גם אם זה היה מובלע במחמאה. עם כל הכבוד למורה החדש הזה, הוא יצטרך להוכיח את עצמו לפני שיוכל לדבר בהתנשאות כזו.

פרופסור קראוץ' חיכה מספר שניות, והמשיך כאילו לא ראה את התגובות של התלמידים (טוב, שולחן המורים היה די רחוק, אז אולי הוא באמת לא ראה).

"כמו שאמר פרופסור קווירל פעמים רבות, המקצוע הזה נקרא בעבר 'קסם קרבי'. נאמן לשם המקורי של המקצוע, הוא לא לימד אתכם להתגונן, הוא לימד אתכם להילחם. אני אמשיך בקו הזה, אבל הלמידה השנה תעלה קומה. לא ארחיב כרגע, אבל אתם תראו שיש לכם עוד הרבה מה ללמוד ולהתקדם. גם המשחקים שהנהיג פרופסור קווירל בשנה שעברה, ימשיכו השנה במתכונת דומה, אם כי יהיה להם אופי שונה במקצת.

"לא אכחיש שמאז ומתמיד היה לי רצון לבוא לכאן ולקבל את התפקיד הזה. מילאתי כמה תפקידים במשרד הקסמים, ודומני שאוכל לתרום לכם מניסיוני בתחומים הללו. אם מישהו מפקפק ביכולות החינוך שלי, בהתחשב בצורה בה בני סיים את חייו," הוא הגניב מבט לפרופסור מקגונגל, "אז ארגיע ואומר שאין ממה לחשוש. השיעורים שלי יהיו מקצועיים נטו, ולא יעסקו בשטויות."

או שאולי הבן שלך נהיה אוכל מוות דווקא בגלל שהיית מקצועי נטו ולא התעסקת בשטויות. חשב הארי.

"דבר אחרון שאני רוצה לומר הוא שלא אסבול שום הפרות משמעת בשיעורים שלי, כמו גם במשחקים. חומר הלימוד השנה יכלול כמה דברים מסוכנים, ולכן החוקים והכללים שאקבע יהיו נוקשים מאוד. מי שיעבור עליהם יורחק לאלתר מהשיעורים שלי, והוא עלול אף להיות מסולק מבית הספר."

מפיו של קראוץ' זה דווקא נשמע אמיתי. הוא דיבר בנוקשות ובקור כזה, שהארי קיבל את הרושם שהוא היה מוכן גם לשלוח לאזקבאן תלמידים שיעברו על הכללים שלו. מזל שהם שללו את האפשרות הזאת במהלך הקיץ.

בנימה קודרת זו קראוץ' סיים את דבריו. עוד לפני שהוא התיישב במקומו בשולחן המורים, מאכלים מסוגים שונים החלו להופיע על השולחנות. האולם התמלא בהמולה של אכילה ודיבורים.

לראשונה מזה זמן רב, הארי הרגיש שהוא באמת נמצא בבית. כן, זה לא היה נעים להתחמק ממטר השאלות שהונחת עליו בכל כך הרבה נושאים, אבל הוא כבר היה מומחה בזה, וחברי הבית שלו כבר למדו שאם הוא לא עונה, זה לא יעזור שישאלו שוב. הוא שמע קצת סיפורים מנוויל, שחזר לבית הספר אחרי היעדרות ארוכה מאוד. למעשה, הוא היה שקוע כל כך בשיחה עם נוויל, שהוא בקושי הספיק לאכול, וכשהוא הושיט את ידו לכיוון הצלחת עם הפרגיות, האוכל נעלם והופיעו הקינוחים. הארי סינן קללה וקפץ כששמע את קולה של מקגונגל באוזנו הימנית "נקודה אחת מרייבנקלו, פוטר, שמור על הפה שלך. "

הארי הסתכל ימינה. מקגונגל ישבה בשולחן המורים והייתה שקועה בשיחה עם פרופסור וקטור. הוא הסתכל שמאלה. הרמיוני ישבה לצידו ואכלה את הפודינג שלה. לא היה נראה שהיא שמעה משהו, אם כי היה ברור שהיא מתאמצת לעטות על פניה מבט תמים.

"כן, הרמיוני?" שאל הארי. "רוצה לספר לי משהו?"

"למה כוונתך?" שאלה הרמיוני בזחיחות מעצבנת.

"זה מה שביקשת ממקגונגל? שתוריד לי נקודות על קללות? זו אפילו לא הייתה קללה, זה היה בסך הכול התיאור של-"

"תיזהר," קטעה אותו הרמיוני. "אתה לא רוצה להוריד לנו עוד נקודות בטעות."

"איך בכלל היא עשתה את זה?"

"שמעת פעם על המושג טאבוּ?"

"לא. מה זה אומר?"

"זה אומר שקוסם חזק מטיל קסם חזק שגורם להפרעה קסומה באוויר בכל פעם שמישהו אומר מילה מסוימת. עוצמת הקסם הנדרשת תלויה בכמות המילים ובשטח אותו רוצים לכלול בטאבו. מעט מאוד קוסמים יכולים להטיל טאבו על כל בריטניה, ורק קוסמים בסדר גודל של דמבלדור יכולים להטיל טאבו עולמי. אבל טאבו בשטח הוגוורטס הוא בהחלט ביכולת של פרופסור מקגונגל, והיא הסכימה איתי שכך תהיה אווירה נעימה יותר בבית הספר. האמת, לא חשבתי שתגלה כל כך מהר. אתה יחסית בסדר דווקא."

"תודה, באמת." אמר הארי בעצבנות. "מעניין איך תרגישי אם אשכנע אותה להטיל טאבו על המילים 'שיעורי בית'. לא שאני חושב שיש סיכוי כזה. טוב, אני פורש לי לחדר. תעדכני אותי אם יהיה משהו מעניין בסיום."

הארי יצא מן האולם הגדול והלך למגדל של רייבנקלו. הוא עלה במדרגות לחדר השינה, החליף לפיג'מה, ופנה לשבת על המיטה.

הבעיה הייתה, שמישהו כבר ישב שם.

פרק 5 - האזהרה של דובי

גוֹלוּם.

זה הדבר הראשון שעלה להארי בראש כשהוא ראה את היצור הקטן והמכוער שישב על המיטה שלו. היו לו עיניים גדולות כמו כדורי טניס, והוא היה בעיקר עור ועצמות. הוא לא לבש בגדים מלבד אזור חלציים ישן מאוד ומלוכלך מאוד שכיסה, ובכן, את מה שאזור חלציים אמור לכסות.

אבל במחשבה שנייה, עד כמה שהארי זכר, לגולום לא היו אזניים ארוכות ומחודדות. היצור הזכיר במידה מסוימת את יוֹדָה, אבל הוא לא היה ירוק, ועד כמה שהארי זכר, יודה הסתובב עם בגדים.

זה היה ככל הנראה גמדון בית. הארי מעולם לא ראה אותם, אבל הוא ראה כמה תמונות בספרי הלימוד. הוא ידע שהם האחראים בהוגוורטס על האוכל ועל עבודות הבית.

"מממ" פנה הארי ליצור, "אתה גמדון בית של הוגוורטס, כן? אתה לא חלק מקמפיין של הרמיוני או משהו. בסך הכול באת לסדר לי את המיטה, נכון?"

"לא אדונילי. דוֹבּי בא לכאן כדי לשרוף את המיטה של אדונילי הארי פוטר."

גמדון הבית קפץ מהמיטה, הרים את ידו והקיש באצבעותיו. בבת אחת, המיטה של הארי, כולל המצעים, עלתה באש.

רגע, מה?

איך הוא עשה את זה? הוא לא החזיק שרביט ביד (ועד כמה שהארי זכר לגמדוני בית היה אסור להחזיק שרביט בכלל), הוא לא אמר מילה. הוא פשוט הקיש באצבעותיו וזה קרה! הארי לא יכול לעבור על זה בשתיקה. חוץ מזה, הקשה באצבעות הייתה סימן ההיכר שלו, והוא לא יכול היה לתת למישהו אחר להשתלט עליו. לפחות לא בלי תשלום על זכויות יוצרים.

הארי הוציא בזריזות את שרביטו והטיל אגואמנטי כדי לכבות את האש.

גמדון הבית הקיש באצבעותיו שנית, והשרביט של הארי עף מידיו לקצה החדר.

לא, מה?

הארי צמצם את עיניו והביט בגמדון הבית. טוב, אם אתה לא יכול להביס אותו, תצטרף אליו. הארי התאמץ לשמור על נימה מנומסת. "שלום לך, גמדון בית. הייתי מציע לך לשבת על המיטה, אבל בדיוק שרפת אותה. אפשר לשאול למה עשית את זה?"

"הארי פוטר חייב להבטיח לדובי שהוא יעזוב את הוגוורטס."

"מה? למה שרפת לי את המיטה?"

"דובי חשוב חשב שאם להארי פוטר לא תהיה מיטה לישון עליה הוא יעזוב את הוגוורטס."

"מה? למה חשבת מחשבה כזאת? אני פשוט אבקש מגמדוני הבית שיביאו לי מיטה אחרת. האמת הייתי מבקש את זה ממך, אבל די ברור שאתה לא בעניין. חוץ מזה, למה אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי? ולמה חשוב לך כל כך שאעזוב את הוגוורטס? בעצם... מי אתה לעזאזל?"

עברו כמה שניות בלי שהארי שמע שום קול. ככל הנראה 'לעזאזל' לא נחשבה קללה בעיני הרמיוני.

"אני דובי. רק דובי. דובי גמדון בית".

"כן, את זה דווקא הצלחתי להבין. אבל גמדון של מי אתה? מי שלח אותך?"

"אף אחד לא שלח את דובי. דובי הגיע לכאן בעצמו. הו אם אדונילי ידע שדובי היה כאן הוא ענוש יעניש אותו. אבל דובי היה חייב להזהיר את הארי פוטר. סכנה גדולה תהיה להארי פוטר השנה בהוגוורטס."

"אתה מתכוון לסכנה גדולה יותר מטרול הרים? או מוולדמורט?" שאל הארי.

"דובי שמע על הכוחות הגדולים של הארי פוטר. הו כן, הוא שמע. אבל הארי פוטר לא יודע מה מחכה לו השנה, ודובי לא יכול לספר..."

"אשאל את זה ככה", אמר הארי, "מה אתה חושב שאתה יודע ואיך אתה חושב שאתה יודע את זה?"

"דובי יודע דברימים... דובי שומע דברימים... הו כן, הוא שומע. אבל דובי לא יכול לספר. הארי פוטר חייב להבטיח שהוא יעזוב את הוגוורטס מיד."

"אני מצטער," אמר הארי, למרות שהוא לא ממש הצטער, "אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה."

"אז דובי חייב לעשות את זה, אדונילי, לטובתו של הארי פוטר." אמר הגמדון בעצב.

הגמדון קפץ ותפס בידו של הארי. הארי הרגיש לפתע לחץ כבד מכל הכיוונים, כאילו מישהו מנסה לדחוס את הגוף שלו לתוך צינור גומי צר. הלחץ התגבר והתגבר, עד שלפתע נשמע קול 'קראק' חזק והלחץ השתחרר בבת אחת.

הארי הסתכל סביבו. חדר השינה שלו נעלם. הוא עמד על מדף סלע, מעין זיז שבלט באמצע הר. מדף הסלע היה כולו ברוחב של לא יותר משלושים סנטימטרים, והוא התאמץ להיצמד אל הקיר כדי לא ליפול. מתחתיו, האוקיינוס געש וסער. גלי הים התנפצו ברעש גדול על הצוק, עשרות מטרים מתחתיו. היה ניתן להרגיש את המליחות של מי הים באוויר. הארי לא היה בטוח איפה הוא נמצא. השמש עמדה לשקוע, אז כנראה שזה היה כמה קווי אורך מערבה מאנגליה. אולי בחוף המזרחי של ארצות הברית? או אולי בדרום אמריקה? הארי לא היה בטוח, ובכל מקרה זאת לא הייתה הבעיה המרכזית שלו כרגע. הוא עמד יחף, בפיג'מה, על מדף סלע מעל הים באמצע שום מקום ללא שרביט.

הארי ניסה לחפש דרך לטפס על הצוק, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית. השיפוע היה שלילי – הצוק הזדקר מעליו, ולא ניתן היה לטפס עליו ללא חבלים או מבלי להיות ספיידרמן.

הארי הביט שוב למטה אל הגלים הגבוהים ונתקף סחרחורת. גופו נטה הצידה והוא מיהר להיצמד אל הקיר.

הוא הביט שוב למעלה, חסר אונים, ולפתע הבחין בגמדון הבית, יושב על בליטה קטנה בצוק, כמה סנטימטרים מעליו. הארי פלט מילה שהוא היה די בטוח שכן נחשבת קללה בעיני הרמיוני, אבל הם לא היו בהוגוורטס כרגע, אז דבר לא קרה.

"מה עשית?" צרח הארי, מנסה לגבור בקולו על רעש הגלים. "תוציא אותי מפה!"

"דובי מצטער!" ענה לו הגמדון בקול צווחני, שבקושי הגיע לאזניו. "דובי מאוד מאוד מצטער! אבל הארי פוטר חייב להבטיח שהוא יעזוב את הוגוורטס!"

טוב, הארי לא אהב לשקר, אבל הגמדון הזה לא השאיר לו הרבה ברירה. חוץ מזה שהבטחה שנכפתה עליו היא לא באמת הבטחה, נכון? וזה לא שהוא בקש ממנו להבטיח בלחשננית או משהו. הארי יצטרך הפעם להפר את ההבטחה שלו.

"בסדר, אני מבטיח! רק תיקח אותי בחזרה לשם כדי שאוכל לקחת את החפצים שלי, ואני כבר אעזוב עצמאית."

גמדון הבית קפץ מהבליטה שישב עליה, ואחז בידו של הארי. הארי איבד את שיווי המשקל, והחליק ממדף הסלע. הוא החל בנפילה ארוכה לכיוון המים וחשב פתאום שחבל שהוא לא למד את הלחש ההוא שלופין השתמש בו כדי להאט את הנפילה שלו בשנה שעברה - לחש מרפד היה נדמה לו שקראו לזה – ואז הוא נזכר שהוא בלי השרביט שלו וחשב שחבל שהוא לא לקח איתו בכיס תמיד שרביט ספייר ואז הוא הבין ששום לחש לא יעזור לו אם הוא ייפול למטה למים ולפני שהוא הספיק לחשוב מה לעשות הוא התחיל להרגיש את הלחץ סביבו וברקע קול 'קראק' חזק הוא היה שוב בחדר השינה שלו בהוגוורטס. קול 'קראק' נוסף נשמע, וגמדון הבית נעלם.

פרק 6

המשרד לא היה אותו דבר. בפועל לא השתנה הרבה: המנהלים בדיוקנאות נמנמו להם רוב הזמן, דלת האלון, השולחן והכיסאות נשארו כשהיו, והשליפציקים על השולחן המשיכו לעשות רעשים מוזרים. מצנפת המיון נחה על המדף שלה. אבל הכן של עוף החול נשאר מיותם, והחיסרון של אלבוס הורגש מאוד. כשאלבוס היה המנהל, היה משהו קסום במשרד, ואף שבתור סגנית המנהל היא הייתה מגיעה לכאן הרבה, תמיד היא הרגישה שיש משהו מיוחד בחדר הזה. כעת זה היה סתם עוד משרד.

מינרווה מקגונגל ישבה בכיסא המנהלת, וקיוותה שהפעם הזו לא תהיה דומה לפעם הקודמת שהארי ניסה להסביר לה תיאוריה מדעית מוגלגית, אז, אי שם בדצמבר של השנה שעברה. כלומר, היא כן קיוותה שהתיאוריה שלו תתברר כנכונה, כמו שהיא התבררה אז. למעשה, הרבה יותר חשוב שהתאוריה של הארי תתברר כנכונה בפעם הזאת, מאשר בפעם שעברה (מינרווה לא ידעה דבר על חוט שחור דקיק שגדע את חייהם של כמה אנשים לא נחמדים). היא רק קיוותה שהפעם תוכל להבין את מה שהוא מסביר לה, מפני שבפעם שעברה היא לא הבינה אף מילה.

הארי ביקש ממנה לבוא במצב כמעט בלתי אפשרי – כמה שיותר מוקדם, משום שהנושא מאוד חשוב, אבל במצב של ריכוז מקסימלי, כדי שתוכל להבין את מה שהוא יסביר לה. היא לא נעלבה, אבל היה כמעט בלתי אפשרי להגיע במצב כזה, כשהיא צריכה לטפל במאות הדברים הרגילים שדורשים טיפול בהוגוורטס, בנוסף לכל הדברים שנגרמו בעקבות הצורה בה נגמרה שנת הלימודים הקודמת (הארי כמובן היה אומר לה שתפסיק לבזבז את הזמן על מניעת גסויות בבית הספר, אבל אף אחד לא שאל אותו).

אחרי שהארי אמר לה את הנושא, היא התחרטה על כך שלא הגיעה מיד. אם התיאוריה שלו תתברר כנכונה, היא תוכל לעזוב את מאות הדברים שמעסיקים אותה, ולחזור למשרד סגנית המנהל לבדוק שיעורי בית בשינויי צורה, במקום להפיל את התפקיד על הרמיוני המסכנה. הארי אמר שהוא חושב שיש לו דרך להחזיר את דמבלדור, שנלכד מחוץ לזמן.

"דמייני שאת נמצאת על רכבת האקספרס להוגוורטס" אמר הארי. "לצורך העניין, נניח שהרכבת לא מונעת בקיטור, אלא נוסעת במהירות אדירה בעזרת קסם. אגב, זה יכול להיות רעיון נהדר גם לא לצורך העניין".

מינרווה הנהנה.

"נניח שמהירות הרכבת היא 150,000 קילומטר בשנייה, כלומר בערך חצי ממהירות האור". אמר הארי, והוסיף "מהירות האור היא המהירות שבה נע האור".

מינרווה הנהנה שוב. הלוואי שהכול יהיה פשוט כמו המשפט הזה.

הארי המשיך. "נניח שאת עומדת בכיוון הנסיעה של הרכבת, מניפה את השרביט שלך ויורה קללת שיתוק. באיזה מהירות ינוע הקליע האדום שיצא מהשרביט שלך"?

"אינני יודעת," אמרה מינרווה. "באיזה מהירות נע קליע של קללת שיתוק בדרך כלל"?

"את זה איננו צריכים להניח, כי דווקא מדדתי את זה לא מזמן" אמר הארי. "קליע של קללת שיתוק נע במהירות של מאתיים קילומטר לשעה, שהיא 55.555 מטר לשנייה, ללא תלות בכוחו של הקוסם המטיל את הקללה. עכשיו, מכיוון שאת נמצאת על רכבת האקספרס, שנוסעת במהירות של חצי ממהירות האור, 150,000 קילומטר לשנייה, נוסיף את מהירות הרכבת למהירות הקליע, והקליע ינוע במהירות של 150,000.00555 קילומטר לשנייה. בעצם, האמת שזה לא בדיוק חיבור המהירויות שלהם, אבל זה פחות משנה עכשיו".

"נשמע הגיוני". אמרה מינרווה.

"עכשיו דמייני שאת נוסעת על הרכבת באותה מהירות, ומטילה לחש 'לומוס'" אמר הארי. "באיזה מהירות ינוע האור מקצה השרביט שלך?"

"אנחנו צריכים להוסיף את מהירות האור של לחש לומוס למהירות שהרכבת נוסעת בה." אמרה מינרווה. "אז פי אחד וחצי ממהירות האור, לא"?

"ובכן," אמר הארי, "התשובה היא לא. אני יודע זה נשמע מפתיע, וזה גם הפתיע את מייקלסון ומורלי בזמנו, אבל האור ינוע במהירות האור. הסיבה לכך היא שמהירות האור היא קבועה ללא תלות בכיוון או במערכת ייחוס".

מינרווה הנהנה.

"עכשיו, דמייני שנוויל נוסע ברכבת האקספרס, וסבתו עומדת על רציף תשע ושלושה רבעים ומנופפת לו לשלום (לא שאוגוסטה תחשוב לעשות דבר כזה). כדי להרשים אותה, נוויל מביט לפנים, לכיוון הקיר הקדמי של קרון הרכבת, ומטיל לחש לומוס (לא שנוויל יחשוב שמשהו כזה עשוי להרשים אותה). כל אחד מהם מביט בשעון ומודד את הזמן המדויק שלוקח לקרן האור להגיע אל קיר הקרון. עכשיו, בבסיס התיאוריה עומד 'עיקרון היחסות', כלומר שחוקי הפיזיקה אינם משתנים כאשר עוברים ממערכת ייחוס אחת למערכת ייחוס אחרת. לכן, אדם הנמצא בקרון רכבת אטום לא יכול באמצעות שום ניסוי או מדידה פיזיקלית לקבוע האם הקרון נע במהירות קבועה או ניצב במנוחה. לפיכך, מבחינת נוויל הזמן שייקח לקרן האור היוצאת מן השרביט שלו להגיע אל קיר הקרון, הוא בדיוק הזמן שלוקח לקרן אור לעבור את המרחק מקצה השרביט שלו אל קיר הקרון, משום שלנוויל אין כל סיבה להניח שהרכבת נוסעת. אבל סבתו של נוויל רואה שקיר הקרון הולך ומתרחק ממנו, ולכן ייקח לקרן האור יותר זמן להגיע אל קיר הקרון. עכשיו, המהירות של קרן האור היא שווה גם אצל נוויל וגם אצל סבתו, וגם המרחק בין קצה השרביט לקיר הקרון זהה. כיצד אם כן ייתכן שכל אחד מודד זמן אחר? השעון של מי מדויק יותר"?

"נו"? שאלה מינרווה.

"ובכן, התשובה היא שהשעון של שניהם מדויק לחלוטין. השעון של נוויל מדויק למערכת הייחוס בה הוא נמצא, והשעון של סבתו מדויק למערכת הייחוס בה הוא נמצא. הזמן משתנה ביחס למהירות שהצופה נע בה".

"כלומר, הזמן הוא לא רצף אירועים אחד שכולנו נמצאים עליו, אלא הוא משתנה מאדם לאדם"? שאלה מינרווה. היא קיוותה שזה לא יהיה מסובך כמו מחוללי זמן.

"לא מאדם לאדם, אלא ממערכת ייחוס אחת לשנייה, כלומר תלוי בתנועה שהאדם נמצא בה". אמר הארי. "נעשו כמה ניסויים כדי לאשש את התיאוריה הזאת, שהגה אדם חכם מאוד בשם איינשטיין. לדוגמה, שני שעונים מדויקים להפליא סונכרנו לאותו זמן. אחד נשאר בכדור הארץ, בעוד שהשני הועלה על מטוס שטס במהירות עצומה סביב כדור הארץ, עם כיוון הסיבוב של כדור הארץ. לאחר שנחת המטוס, ניתן היה לראות שהשעון שהיה במטוס הקדים את השעון שנשאר בכדור הארץ. שימי לב שהשעונים עצמם לא השתנו. השעון הוא פשוט כלי למדידת הזמן, והזמן הוא שהשתנה".

"מדהים, ובלתי צפוי". אמרה מינרווה.

"נכון. אבל איינשטיין לא נעצר כאן. הוא השתמש בתיאוריה שלו כדי להגדיר 'מרחב-זמן', כלומר מרחב בעל ארבעה מימדים, המהווה את זירת ההתרחשות של אירועים פיזיקליים. מעין אוסף של כל האירועים הפיזיקליים, מאורגנים בצורה פורמלית ליריעה אחת. מרחב שלם ורציף, שכל נקודה בו מציינת אירוע מרחבי-זמני מסוים, שניתן לתארו באמצעות מערכת קואורדינטות". אמר הארי. "כמובן, שהתהליך הזה לווה במשוואות מתמטיות מסובכות, אבל זה הרעיון הכללי".

"אוקי". אמרה מינרווה.

"עכשיו, איינשטיין לקח את הרעיון הזה, והשתמש בו באופן מבריק כדי להסביר ולהגדיר מחדש את כוח המשיכה. עד איינשטיין היה מקובל להסביר ששני גופים נמשכים זה לזה על פי המסה של כל אחד מהם. הסיבה שכדור הארץ מקיף את השמש היא שהוא 'לכוד' בכוח המשיכה שלה. החידוש של איינשטיין הוא שכדור הארץ כלל אינו נע בצורה מעגלית. הוא נע בקו ישר בתוך מרחב-זמן עקום".

"אני לא בטוחה שהבנתי את הרעיון הזה" אמרה מינרווה.

"דמייני יריעת גומי מתוחה, שעליה מונחים גולות וכדורים בכל מיני גדלים". אמר הארי. "ככל שכדור יהיה כבד יותר, כך השקערורית שהוא ייצור ביריעת הגומי תהיה גדולה יותר, וכך גולה קטנה שתעבור בקרבת מקום תיפול אל תוך השקערורית ממרחק רב יותר. ככל שמסה היא גדולה יותר, כך היא מעקמת את המרחב באופן בוטה יותר, וגופים קטנים העוברים לידה יפלו מהר יותר אל ה'שקערורית' שהיא יוצרת במרחב. בעצם כאשר אנו עומדים על כדור הארץ, אנחנו נופלים אל תוך השקערורית שהוא יוצר במרחב. באופן דומה, נסי למתוח קו ישר על היריעה ליד השקערורית. אף שאת תציירי קו ישר, כיוון שהיריעה עקומה, ייצא שהקו שציירת מקיף את הכדור שבמרכז. כך גם כדור הארץ מקיף את השמש בקו ישר, בתוך מרחב-זמן עקום".

"הבנתי". אמרה מינרווה. "אבל אני מקווה שאנחנו מתקרבים לסוף, כי אני חוששת שאני הולכת לאבד אותך".

"כן, אנחנו כבר מגיעים". אמר הארי. "נקודה נוספת שיש להסביר, היא שכיוון שאנחנו מדברים על מרחב-זמן, לא רק המרחב מתעקם ליד מסה גדולה, אלא גם הזמן מתעקם שם, כלומר הוא נעשה איטי יותר. מסיבה זאת, הזמן אצל אדם שגר בקומה ראשונה, איטי יותר מהזמן אצל אדם שגר בפנטהאוז של גורד שחקים, משום שהוא גר קרוב יותר ממנו לכדור הארץ. כמובן שבהפרשים כאלה פער הזמן הוא מינורי, אבל ככל שמתרחקים יותר ממרכז המסה של כדור הארץ, הזמן נעשה מהיר יותר. התיאוריה הזאת קיבלה חיזוק משמעותי כאשר לוויני GPS שהתעלמו מהפערים הללו, גילו שהמערכת שלהם אינה מדויקת".

"אינני יודעת מהם לווייני GPS, אז אאלץ לסמוך עליך בנקודה הזאת".

"הקדמה אחרונה לפני שאני מגיע לעניין", אמר הארי "היא הנושא של החור השחור. חור שחור הוא גרם שמיים בעל מסה גדולה מאוד וצפופה מאוד, עד כדי כך שמהירות המילוט ממנו גבוהה ממהירות האור. מכיוון שליד עצמים בעלי מסה גדולה הזמן איטי יותר, לאדם שנמצא ליד חור שחור, הזמן יחלוף בצורה איטית להחריד. כל העתיד של היקום יהיה עבורו רגע אחד".

"הבנתי".

"עכשיו אני מגיע לעניין. לפני שדמבלדור נלכד מחוץ לזמן, הוא ניסה ללכוד את וולדמורט באותה שיטה. הוא דיבר איתו כמה מילים על שיטת הכליאה. אני זוכר את המילים כמעט במדויק. דמבלדור אמר 'אני שולח אותך אל מחוץ לזמן, לרגע קפוא ממנו אני או כל אחד אחר לא יוכל להחזיר אותך. אולי הארי פוטר יוכל להשיב אותך יום אחד, אם הנבואה דוברת אמת. בשבילך זה יהיה רק רגע - אם בכלל תחזור'. וולדמורט אמר שהוא 'משתמש בשיטת הכליאה הישנה של מרלין, מה שהסיפור על טופריוס צ'אנג קורא לו התהליך חסר-הזמן'. ניסיתי לערוך מחקר בנושא, אך לא מצאתי שום התייחסות או אזכור לא לשיטת הכליאה הישנה של מרלין, ולא לאותו טופריוס צ'אנג. ניסיתי גם לשאול את מודי ואת אמיליה, וגם הם לא שמעו על כך דבר. אלא אם כן את יכולה לחשוב על חיפוש בספרים שאין לי גישה אליהם, או על קוסם או מכשפה שעשויים לדעת משהו בעניין, כל מה שיש לנו זה המילים ששמעתי מפיהם של דמבלדור ושל וולדמורט. ובכן, מתוך מה שאמר דמבלדור אני יכול להסיק שעבור האדם הכלוא, כמעט ולא יעבור זמן מרגע הכליאה ועד שיחלצו אותו. כמו כן, ברור מדבריו שלא מדובר על חוויה אישית סובייקטיבית של האדם הכלוא, אלא שבמקום שבו נמצא האדם הכלוא הזמן באמת עובר לאט יותר. דמבלדור מדבר על 'רגע קפוא', לא על אדם קפוא. זה גם עשוי להסביר משהו נוסף. את זוכרת שניסית לשלוח פטרונוס אל דמבלדור"?

"כן, בשנה שעברה, במשחק הקווידיץ'". אמרה מינרווה. "הוא לא הלך לשום מקום".

"כן, אבל בלי להעליב, פרופסור, הפטרונוס שלי איך לומר, קצת יותר... משוכלל משל רוב האנשים". אמר הארי. "הפטרונוס שלי הלך כרגיל, אך לא חזר. התאמצתי להחזיק את הלחש למשך כמה שעות, ולבסוף הרפיתי. אם התיאוריה שלי נכונה, זה מסביר את מה שקרה – דמבלדור נמצא במקום פיזי בעולם שלנו, ולכן הפטרונוס הלך אליו, אבל אי אפשר ליצור איתו תקשורת, כי ברגע שהפטרונוס נכנס למערכת הייחוס שלו, הזמן שלו חולף בצורה איטית".

"אבל איפה הוא נמצא"? שאלה מינרווה.

"מכיוון שאנחנו מדברים על שיטת כליאה של מרלין, ההנחה המתבקשת היא שמדובר על מקום באזור משרד הקסמים". אמר הארי. "קל לבדוק זאת – נעמוד באזור, ונבקש מהפטרונוס להוביל אותנו אליו. אם הוא לא באזור משרד הקסמים, אפשר להתחיל למפות את הארץ בעזרת לחשי פטרונוס. אני מתכוון שנטיל פטרונוס כאן ונראה אם הוא הולך צפונה. נצפין כמה מאות קילומטרים, ונראה אם הוא הולך דרומה, וכן הלאה, עד שנמצא את המיקום המדויק".

מינרווה חשבה פתאום שזו יכולה להיות שיטה טובה מאוד ללכידת פושעים מבוקשים, ותהתה איך ייתכן שאף אחד ממשרד הקסמים לא חשב על זה (הארי כמובן, לא היה רואה בזה דבר מוזר. אף אחד ממשרד הקסמים גם לא חשב לעשות מיגון למחוללי זמן). אולי יש לחש נגד, שמונע מפטרונוס למצוא אותך? היא תיאלץ להשאיר את זה לפעם אחרת.

"ומה נעשה אחרי שנמצא אותו"? שאלה מינרווה.

"כאן מתחילה הבעיה האמיתית", אמר הארי, "בחילוץ עצמו. אם ההשערה שלי נכונה, ייתכנו אחת משתי אפשרויות. או שדמבלדור נמצא במקום בו הוא נע במהירות אדירה, או שהוא – " הארי נאלם בפתאומיות.

"או שמה"?

............................

הארי לא האמין שזה קורה לו. לא שוב.

בתוך קצת יותר מחודשיים הוא כמעט השמיד את העולם פעמיים. והוא היה עושה זאת אלמלא הנדר הכובל שכבל את שפתיו.

האפשרות השנייה היא שדמבלדור נמצא בסמוך לחור שחור, מוגן באיזושהי הגנה קסומה מכוח המשיכה האדיר שלו, אך לא מפני ההשפעה שלו על הזמן. ושניהם, החור השחור ודמבלדור, נמצאים בתוך הגנה קסומה, המגנה על העולם כולו מכוח המשיכה ומהשפעת הזמן של החור השחור.

חור שחור. באנגליה. באמצע לונדון. והוא חשב לפרוץ את ההגנה שלו כדי לחלץ את דמבלדור. למרות שהזהירו אותו, ולמרות שהוא כבר כמעט נכשל פעם אחת.

אם באמת ישנו חור שחור, וההגנה מכוח המשיכה שלו תיפרץ, העולם כולו יושמד כהרף עין. לא, זה יהיה הרבה יותר מהר מהרף עין, וזה יהיה הרבה יותר מהעולם כולו. מערכת השמש כולה, ואולי גם כוכבים נוספים, יהיו בסכנת השמדה, אם הרדיוס שוורצשילד של החור השחור גדול מספיק. פתאום הנבואה על קריעה לגזרים של כוכבי השמיים כבר לא נראית הזויה כל כך...

אתה יודע, אמר הקול הסלית'ריני הפנימי בראשו של הארי, אני מתחיל לחשוב שאולי היה עדיף לתת לוולדמורט להשמיד אותך. אתה באמת קטסטרופה מהלכת...

סליחה, אמר רייבנקלו, מי זה 'אתה'? אל תוציא את עצמך מהסיפור הזה. לא זכור לי שאתה שמת לב לבעיות לפני שהנדר הכובל נכנס לפעולה.

מי יודע איזה קוסם אידיוט ובאילו נסיבות הוא גרם ליצירה של חור שחור באמצע לונדון? אין ספק שהיה זה אחד האירועים שגרמו למרלין להטיל את האיסור שלו על העברת ידע של לחשים חזקים באמצעות ספרים.

איך זה קרה? איך שוב כמעט נפלתי?

ובכן, אני מניח שהייתי מלא ברגשות אשם על כך שאני גרמתי לכליאתו של דמבלדור.

ולכן לא חשבתי על כך שאני הולך להשמיד כמה שמשות וכוכבים.

טוב, עכשיו זה הזמן למזער נזקים.

"ממממ אני יכול לבקש ממממ שתשכחי את כל מה שאמרתי עכשיו, ותעמידי פנים כאילו הפגישה הזאת מעולם לא התקיימה"? שאל הארי את פרופסור מקגונגל.

"ובכן, לא. לא נראה לי". אמרה פרופסור מקגונגל. "אנחנו מדברים כאן על להציל את אלבוס דמבלדור, הארי. אני לא חושבת שאפשר להפריז בחשיבותו של העניין הזה. מי יודע כמה אדוני אופל עלולים עוד לצמוח בבריטניה? אנחנו זקוקים לו".

"סליחה פרופסור, אבל אני בטוח שאפשר להפריז בחשיבותו של העניין הזה". אמר הארי. "באמת. ההצלה של דמבלדור לא שווה את הסיכון. אפילו לא במחיר של הצלה מאדון אופל כלשהו. אפילו לא במחיר של הצלה ממאה אדוני אופל גרועים פי מאה מוולדמורט".

הארי כיסה את ראשו בידיו. אני צריך להיות יותר דרמטי.

"תקשיבי," אמר הארי, "אני לא רוצה לצעוק עלייך. את בכל זאת המנהלת. אבל את יכולה לדמיין כאילו צעקתי עלייך שתשכחי את כל מה שאמרתי כי אם לא ההשלכות יהיו נורא נורא נורא מסוכנות? בבקשה"?

פרופסור מקגונגל שתקה והסתכלה על הארי במשך כמעט דקה תמימה.

"אמר לי פעם אדם חכם", אמרה פרופסור מקגונגל, "שאתה עלול להצטרף לשורותיהם של אלה שטקסיהם חקוקים על קברים של מדינות. אני מבינה שחשש זה הוא שמניע אותך כעת. המסר הופנם מר פוטר, אין צורך בצעקות".

הארי ירד באיטיות במדרגות הלולייניות. הוא הבטיח לעצמו שהוא עצמו ישכח מהרעיון לחלץ את דמבלדור. הוא לא יתעסק בזה יותר. זה מסוכן. הוא פשוט יסלק את הרעיון הזה מתוך מוחו, ויתעסק בדברים אחרים, כמו לעשות את שיעורי הבית שלו בתורת הצמחים, או למנוע ממערכת השמש להיחרב.

לרוע המזל, ברגע שרעיון קונה אחיזה במוחו של אדם, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי לעקור אותו משם.

פרק 7 - קסם קרבי

השיעורים בהתגוננות מפני כוחות האופל היו מהבודדים שהארי היה צריך להיות בהם, והוא קיווה מאוד שהם ייתגלו כמועילים. הוא הגיע מוקדם אל כיתת הלימוד, שהייתה אותה כיתה בה למדו שנה שעברה עם פרופסור קווירל, וישב לצידה של הרמיוני, שכמותו הייתה גם היא פטורה מרוב השיעורים.

הכיתה התמלאה אט אט בתלמידי השכבה. רובם נופפו לו לשלום כשנכנסו, חלקם גם ניגשו אליו כדי להחליף כמה מילים. אבל היו כמה שאפילו לא הסתכלו לכיוונו, לפחות לא כשהוא הסתכל לכיוונם. והיה אחד שממש התאמץ לא להסתכל לכיוונו.

דראקו מאלפוי. פעמים רבות במהלך הקיץ הארי ניסה לדמיין כיצד יראו היחסים שלו עם דראקו השנה, ובסופו של דבר הוא נאלץ להודות שאין לו מושג. זה הפחיד אותו. דראקו לא ניסה ליצור איתו קשר במהלך הקיץ, אבל מהעדכונים שהארי קיבל מאמיליה בונז, הוא הבין שגם לדראקו היה קיץ עמוס. טוב, הידיעה שדראקו עתיד לקבל כוח פוליטי גדול כל כך הייתה הסיבה שמלכתחילה הארי בחר לנסות למשוך אותו מהצד האפל, אבל הוא לא חשב שדראקו יקבל כוח גדול כל כך בשלב מוקדם כל כך, והוא בטח לא תכנן את מה שקרה בסוף השנה שעברה. כי עם כל הכבוד לדראקו שתפס את הרמיוני על הגג, ולדראקו שידע שבני מוגלגים אינם שונים מקוסמים, ולדראקו שיכול להטיל פטרונוס, זה היה דראקו שאיבד את אביו, האדם שאהב אותו יותר מכל, והוא ידע שהארי מעורב בזה באיזושהי דרך. השנאה יכלה להעביר אותו על דעתו.

שלא לדבר על זה שלהארי לא היה מושג מיהי נרקיסה מאלפוי, והוא הניח שגם היא לא בדיוק הייתה מרוצה ממה שעשה לה דמבלדור, ומהעובדה שהיא חזרה בדיוק כשלוציוס נרצח. הארי היה חייב לנסות לעקוב אחרי הצעדים שלה, ולהבין יותר טוב מי היא, ומה האינטרסים שלה.

כרגע זה היה נראה שדראקו מנסה להימנע מכל קשר איתו, אבל ברור שזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. אם המשחקים ימשיכו כמו שאמר פרופסור קראוץ', ואם הוא ודראקו והרמיוני ימשיכו כגנרלים של הצבאות, יהיה חייב להיווצר קשר מסוים ביניהם. הוא תהה גם כיצד יתייחס דראקו להרמיוני.

כל תלמידי השכבה השנייה של הוגוורטס כבר היו בפנים כשפרופסור קראוץ' נכנס לכיתה, בדיוק כשכל מחוגי השעון התלכדו והצביעו על השעה שתים עשרה. הוא היה לבוש בגלימה שחורה ורשמית, ממש כמו בסעודה, והארי לא יכול היה להימנע מהמחשבה שגם כשהוא ישן, פרופסור קראוץ' לובש את אותן גלימות שחורות ורשמיות. הוא נכנס וסגר את הדלת בשקט. התלמידים שעוד עמדו מיהרו לתפוס את מקומם ליד השולחנות. פרופסור קראוץ' נשאר לעמוד ליד הדלת עד שהשתררה דממה מוחלטת בכיתה, ורק אז פנה לכיוון השולחן שבקדמת הכיתה. הוא עמד לצד השולחן והחל לקרוא את שמות התלמידים. נראה שלפחות בעיות משמעת לא יהיו בשיעורים הללו. אף אחד מן התלמידים לא העז לדבר. פרופסור קראוץ' סיים את קריאת השמות ופנה אל התלמידים.

"העלמה גרינגרס!" קרא קראוץ'. הוא החל להסתובב בין שולחנות התלמידים.

"כן, אדוני". ענתה דפני בחשש.

"ספרי לי מה למדתם שנה שעברה."

"ובכן, התחלנו את השנה בלימוד לחש סומניום, אחר כך למדנו כמה לחשי הגנה, משם המשכנו-"

"בשתי מילים!" קטע אותה קראוץ'.

דפני חשבה לרגע, ואמרה "למדנו להילחם".

"יפה מאוד." אמר קראוץ'. "ממה שראיתי, למדתם להילחם בעיקר כקבוצות. מר פוטר, כיצד אתה חושב שהלימוד הזה קידם אתכם בהתגוננות מפני כוחות האופל?"

"ובכן, למדנו להגן על עצמנו מפני אחרים, שבהחלט יכולים להיות קוסמי אופל." אמר הארי. "אז נשמע שזה די מתאים."

"מר לונגבוטום, האם תוכל לספר לי כמה קרבות מסוג זה היו במהלך עלייתו של זה שאין לנקוב בשמו?"

"אינני יודע, אדוני". ענה נוויל.

"התשובה היא שלא הרבה. ברוב המקרים אוכלי המוות תקפו בבודדים או בקבוצות קטנות, וכמעט תמיד הקרבן היה לבדו. העלמה פאטיל, היכן למדו אוכלי המוות בצעירותם?"

"בהוגוורטס." ענו פדמה ופרוואטי ביחד.

"מר מאלפוי, היכן ילמדו משרתיו של אדון האופל הבא שיצמח בבריטניה?"

"בהוגוורטס, יש להניח." ענה דראקו.

"כן, כך יש להניח, מכיוון שאין בית ספר אחר לקוֹסמוּת במדינה." אמר קראוץ'. "במילים אחרות, מה שלמדתם שנה שעברה ישרת הן את המתנגדים והן את התומכים של אדון האופל הבא בבריטניה, כך שאין לו הרבה משמעות. העלמה גריינג'ר, מיהו אדון האופל שקדם לזה שאין לנקוב בשמו?"

"גלרט גרינדלוולד, אדוני". ענתה הרמיוני.

"כיצד הוא ניסה להשתלט על בריטניה?" שאל קראוץ'.

"הוא דחף את גרמניה הנאצית למלחמה, אדוני."

"אכן. כמה חיילים נהרגו לבריטניה במלחמה הזאת?"

"כשלוש מאות ושמונים אלף, אדוני."

הארי ראה סביבו כמה מבטים מזועזעים. קוסמים באמת לא ידעו דבר על ההיסטוריה המוגלגית, אפילו של המדינה שלהם. קראוץ' המשיך לשאול את הרמיוני.

"האם לחימה בקבוצות הייתה עוזרת למנוע מגרינדלוולד להשתלט על בריטניה?"

"אני מניחה שלא, אדוני." ענתה הרמיוני.

"את מניחה שלא." קראוץ' חזר למקומו בקדמת הכיתה, ופנה אל כלל התלמידים.

"רוב מוחלט של קוסמי אופל שניסו להשתלט על העולם, עשו זאת באמצעות מלחמה בין מדינות. כיצד לחימה בקבוצות תעזור להתמודד עם זה? לחשי השיתוק שלכם יהיו חסרי ערך כנגד השריון של הטנקים. הפרוטגו החזק ביותר שלכם יקרוס בשבריר שנייה מפגיעת פגז. ואתם תהיו חסרי אונים לחלוטין כשמטוסי קרב יטילו עליכם פצצות מגובה של עשרת אלפים רגל. לא תוכלו להשתמש בשרביטים שלכם לעיניים מוגלגיות! אז, אני חוזר על השאלה שלי: האם מה שלמדתם שנה שעברה קידם אתכם בהתגוננות מפני כוחות האופל?"

אף אחד לא ענה.

"למדתם 'קסם קרבי'. אכן. אבל השימושים של קסם קרבי בפועל, בצורה בה למדתם אותו, אינם רבים. אני לא אומר שמה שעשיתם היה חסר תועלת לחלוטין, אבל השנה אתם תלמדו כיצד נלחמים באמת. אני מתכוון ללחימה במלחמה אמיתית, מלחמה בין מדינות, כמו בתקופת גרינדלוולד. כיצד קוסמים יכולים להשתלב במלחמה כזאת, ואיך הם יכולים לתרום כדי לגרום למדינה שלהם לנצח."

טוב, נראה שבכל זאת יהיה מעניין השנה בשיעורים בהתגוננות.

"מר פוטר, מה לדעתך הטכניקות שצריך ללמוד כדי להשתלב במלחמה כזאת?"

הארי חשב לרגע. "אם אתה אומר שלחשים לא יועילו כנגד טנקים ומטוסים... אז כנראה שהתרומה תהיה בפעולות גרילה... התנקשויות במנהיגים, וגם פעולות ריגול."

"נכון מאוד." אמר קראוץ'. "הדרך של קוסמים להשפיע על מלחמות בסדר גודל של מדינות היא רק באמצעות התנקשויות וריגול. וכמובן, הגנה מפני התנקשויות במנהיגים של המדינה שלהם, ולכידת המרגלים של מדינות האויב. מהם האמצעים הקסומים בהם ניתן לעשות זאת?"

כמה תלמידים הצביעו.

"קללת אימפריוס", אמרה מנדי.

"שיקוי פולימיצי", אמרה מוראג.

"לגילימנס."

"גלימת היעלמות."

"יפה מאוד. נקודת בית לכל מי שענה תשובה." אמר קראוץ'. "אוסיף לרשימה גם לחשי הנגזה, ועוד דברים שנלמד בהמשך. במשך השנה אנחנו נלמד על האמצעים השונים הללו. היום נתחיל בלימוד על קללת אימפריוס. מכיוון שזוהי קללה שאין עליה מחילה, לא נוכל להתנסות בה, והלימוד יהיה תיאורטי בלבד. מר פיניגן, האם תוכל לומר לי מה אתה יודע על קללת אימפריוס?"

"אני יודע שהיא גורמת לקרבן להיות כפוף לחלוטין לרצונו של מטיל הקללה. הוא יכול לגרום לו לעשות כל דבר. שמעתי גם שככל שהקוסם חזק יותר, קשה יותר לשלוט בו באמצעות קללת אימפריוס."

"זו אכן טענה נפוצה. מה לדעתך יקרה אם יטילו קללת איפריוס על מוגלגים?"

שיימוס חשב כמה שניות. "אני מניח שיהיה קל לשלוט בהם, אדוני."

"ובכן, התשובה לא נכונה. גם אצל מוגלגים יש דרגות שונות בזה. יש מוגלגים שקל יותר לשלוט בהם בקללת אימפריוס, ויש שקשה יותר. יחד עם זאת, הטענה שככל שהקוסם חזק יותר כך קשה יותר לשלוט עליו באמצעות קללת אימפריוס, כנראה נכונה. מה אתה מסיק מכך, מר פוטר?"

"שיש כאן קורלציה, אבל אין סיבתיות?" שאל הארי. "באופן כללי ייתכנו ארבע אפשרויות להסבר מִתְאָם של שתי תופעות: ייתכן שתופעה א היא הסיבה לתופעה ב, ייתכן שתופעה ב היא הסיבה לתופעה א, ייתכן שההתאמה מקרית, וייתכן שישנו גורם אחר, משותף, שהוא הסיבה לשתי התופעות. לענייננו, שתי האפשרויות הראשונות לא מסתדרות, אז אם נוציא מן הכלל אפשרות של התאמה מקרית, זה אומר שישנו גורם אחר שהופך קוסמים לחזקים, ואותו גורם הוא גם הסיבה שקשה לשלוט באנשים אלו באמצעות אימפריוס. אבל זה לא שקשה לשלוט בהם בגלל שהם קוסמים חזקים."

"נכון מאוד." ענה קראוץ'. "וזה חלק מהסיבה שמה שלמדתם שנה שעברה היה בכל זאת בעל משמעות. קללת אימפריוס גורמת לקרבן להיות כפוף לחלוטין לרצונו של מטיל הקללה. כל דבר שיגיד לו, הוא יעשה בלי שאלות. לכן, הרבה יותר קל לשלוט באמצעות אימפריוס באנשים שבכל מקרה רגילים לעשות את מה שאומרים להם מבלי לשאול שאלות. או אנשים שרגילים לעשות את מה שמצפים מהם לעשות, בלי לשאול שאלות. אנשים שרגילים לחשיבה עצמאית, מקורית וביקורתית, מוגלגים וקוסמים כאחד, הם אנשים שקשה לשלוט בהם באמצעות אימפריוס. ברוב המקרים, היכולת לחשיבה עצמאית מקורית וביקורתית, היא חלק משמעותי ממה שגורם לקוסמים להיות חזקים.

"כיצד לדעתכם ניתן להשתמש בקללת אימפריוס בשעת מלחמה בין מדינות?" שאל קראוץ'.

כמה אצבעות הורמו.

"כן, מר לונגבוטום."

"אפשר להטיל אימפריוס על מנהיגי המדינה האויבת, ולגרום להם לעשות טעויות."

"יפה." אמר קראוץ'. "העלמה בראון?"

"אפשר להטיל אימפריוס על בכירים בשורות האויב, ולגרום להם לספק לנו מידע".

"יפה מאוד. נקודת בית לכל אחד מכם. אוסיף גם את האפשרות להטיל אימפריוס על אנשים בשורות האויב ולגרום להם להתנקש במנהיגים שלהם. כמו שאמרתי-" קראוץ' קטע את עצמו, כשהבחין בטרייסי שעדיין מצביעה. "כן, העלמה דייויס?"

"אבל, אדוני, לא עדיף קודם כל להטיל קללת אימפריוס על המנהיגים של המדינה שלנו, כדי לוודא שהם באמת מנהלים את המלחמה כמו שצריך?"

"זו, העלמה דייויס, תהיה טעות חמורה ביותר, כמו שלמד על בשרו רַב-כָּשָּף פייר מישל, המנהל לשעבר של בית הספר בובאטון, כשניסה לשלוט במנהיגי צרפת בתקופת גרינדלוולד. התוצאה הייתה כיבושה של צרפת כולה בתוך כחודש וחצי. המנהיגים המוגלגים של המדינות מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו כיצד לנהל מדינה, כלכלה וצבא. תהיה זו טיפשות ויהירות לחשוב שקוסמים מוכשרים יותר ממוגלגים בתחומים האלו, שאין להם שום קשר לקסם.

"ובכן", המשיך קראוץ', "כמו שאמרתי, לא נוכל להתנסות בקללת אימפריוס, ומשכך, נסתפק בלימוד התיאורטי. אה, ובניגוד לפרופסור קווירל שניסה להיות מגניב, אני בהחלט מתכוון להטיל עליכם שיעורי בית."

קריאת אנחה נשמעה מאחד השולחנות.

"חמש נקודות מגריפינדור." אמר קראוץ' בקול חד. "עד לשבוע הבא אתם תכתבו ותגישו לי חיבור של עשרה סנטימטרים בנושא 'כיצד לזהות אדם שנמצא תחת קללת אימפריוס'. וויזלי, אתה תכתוב חיבור של חמישה עשר סנטימטר."

פניו של רון האדימו, והוא ניסה להתחבא מאחורי ספר הלימוד שלו.

"כעת, עדיין נשאר לנו זמן כדי לדבר על לחשי הנגזה. מר פוטר, מר מאלפוי, גשו הנה." אמר קראוץ'.

הארי קם ממקומו ולחש להרמיוני "ואני לתומי חשבתי שאת תהיי הגיבורה השנה, בעוד אני אשב במשרד שלי ואשתף אותך בתובנות על החיים." הרמיוני חייכה בתגובה.

הארי החל ללכת לקדמת הכיתה. דראקו קם גם הוא והלך קדימה. הם עמדו על הבימה שבקדמת הכיתה, לצד פרופסור קראוץ'. הארי הסתכל לכיוונו של דראקו. פניו של דראקו היו חתומות.

קראוץ' ניגש אל הארי וטפח על ראשו בשרביטו. הארי הרגיש כאילו שוברים על ראשו ביצה, ותחושת קרירות עברה בגופו מהראש עד בהונות הרגליים. הארי מיד קיבל את הצבע והגוון המדויקים של הקיר מאחוריו. רגע, אבל התלמידים ישבו בסוג של חצי עיגול, אז כל אחד ראה אותו מכיוון אחר. איך יכול להיות שהוא היה בלתי נראה לעיני כולם, אם כל אחד ראה מאחוריו רקע אחר? האם השינוי הוא בעצם במי שראה אותו, ולא בו? או שאולי הגוף שלו הפך לכזה שמכופף את הקרינה האלקטרומגנטית ומסיט את מופע הגל? מה קורה כאן?

"לחשי הנגזה אינם הופכים אתכם לבלתי נראים, אלא נותנים לכם את הגוון של מה שמאחוריכם. יחד עם זאת, בתור מונגזים אתם צריכים לזכור שניתן לשמוע אתכם ולהריח אתכם. במילים אחרות, אל תצאו לפעולת ריגול מ מונגזת אחרי ששמתם בושם ריחני." אמר קראוץ'. "רק קוסמים מאוד חזקים יכולים להטיל לחשי הנגזה, וגם לחש הנגד הוא מעל לכוחותיו של קוסם ממוצע. אבל האמת היא שכדי לחשוף את הקוסם המונגז, לפעמים לא צריך אפילו שרביט. מר מאלפוי, נסה לחשוף את מר פוטר."

דראקו הוציא את השרביט, חשב לרגע, ואמר "אגואמנטי".

זרם מים פרץ משרביטו של דראקו, והוא הזיז את השרביט ימינה ושמאלה כדי למצוא את הגוף שהסתתר מעיניו. בסופו של דבר זרם המים מצא את הארי, שנשכב על הרצפה.

"יפה מאוד", אמר קראוץ'. הארי הרטוב קם מהרצפה וקראוץ' הסיר ממנו את ההנגזה. פניו של דראקו היו יצירת אומנות – הארי ראה שהוא נהנה מהסיטואציה, אבל הוא התאמץ לא לחייך מול הארי, וניסה לשמור על פנים רציניות.

כעת קראוץ' ניגש לדראקו והטיל עליו הנגזה. "מר פוטר, נסה לחשוף את מר מאלפוי".

הארי הוציא את השרביט וחשב. הוא היה יכול כמובן להטיל 'הומנום רבליו', אבל זה היה פשוט מדי. חוץ מזה, שאם כבר הוא הגיע עד לכאן, שווה לנצל את הסיטואציה כדי להעביר מסר. הוא עמד בעמידה המיוחדת, ביצע את התנועות המורכבות, והטיל את הפטרונוס שלו. הוא עיצב אותו בצורה של אייל גדול. נכון שהם השמידו את הסוהרסנים באזקבאן, אבל לא הייתה שום סיבה לחשוף את הצורה האמיתית של הפטרונוס שלו בפני כולם. הארי פנה אל הפטרונוס ואמר לו "לך לדראקו ותגיד לו 'אני רוצה לראות את הנחש שלך'". האייל הכסוף הלך אל קצה הבימה, פנה אל דראקו הבלתי נראה, ואמר בקולו של הארי "אני רוצה לראות את הנחש שלך". הארי הרגיש מוזר לשמוע את קולו שלו ממישהו אחר. הוא שם לב לפתע כמה רגש היה בטון שלו.

קראוץ' ניגש אל דראקו והסיר את ההנגזה.

"אתם יכולים לחזור למקומותיכם." אמר להארי ולדראקו. דראקו והארי חזרו לשבת במקומותיהם.

"כמו שראיתם," אמר קראוץ', "מר פוטר ומר מאלפוי הראו לנו שתי צורות פשוטות לחשוף את האדם המונגז. כמובן שישנן דרכים נוספות – אתם מוזמנים לחשוב בעצמכם על דרכים אפשריות. יחד עם זאת כדאי להכיר את הלחש הסטנדרטי, שנקרא 'הומנום רבליו', ומטרתו לחשוף אנשים נסתרים. זהו לחש ברמה גבוהה, אבל אני חושב שתוכלו ללמוד לפחות את הגירסה הפשוטה שלו. מכיוון שזמננו אוזל, נשאיר את הלחש הזה לשיעור הבא. הכיתה משוחררת. מר פוטר, הישאר כאן בבקשה כמה דקות."

בהמולה של התלמידים שאספו את הספרים וכלי הכתיבה לתוך לתיקים והחלו לצאת מן הכיתה, הארי בקושי שם לב לדראקו שעשה את דרכו לסוף הכיתה, לשולחן בו ישב הארי. הוא חלף על פני השולחן מבלי לעצור, העיף מבט חודר אחד לכיוונו של הארי, ואמר בקול שקט "הנחש מת, פוטר. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בנידון, הוא לגלות לי מי הרג אותו". דראקו המשיך ויצא מן הכיתה.

האם הנחש באמת מת? הארי לא חשב כך. העובדה שלוציוס מת לא לקחה את החום והאהבה מליבו של דראקו. כן, זה הפך את המחשבות הללו להרבה יותר כואבות, מן הסתם, אבל לא בהכרח לפחות חמות וטובות. אבל דראקו חשב שזה כך, וזה מה ששינה בפועל. הארי כן שקל ברצינות לספר לו מה קרה. ייתכן שדראקו היה מתמודד עם המצב בצורה טובה יותר לו היה יודע את האמת. אבל הארי לא היה יכול לספר מה קרה ללוציוס מבלי לחשוף את הסיפור המלא, ומה היה חלקו באירועים של אותו הלילה.

הארי נפרד מהרמיוני, ולאחר שאחרון התלמידים יצא מן הכיתה, ניגש אל פרופסור קראוץ'. קראוץ' העביר את ידו בשביל שבשערו, ופנה להארי.

"זה היה ניסיון יפה." אמר קראוץ', "אבל דומני שיידרש הרבה יותר מזה כדי להחזיר את הגלגל לאחור."

"תודה, אני משתדל לעשות מה שאפשר." ענה הארי. "תודה גם לך על המאמץ."

"אין בעד מה. מר פוטר, האם אוכל לראות את השרביט שלך?" שאל קראוץ'.

הארי הוציא את השרביט והושיט אותו לפרופסור קראוץ'.

פרופסור קראוץ' בחן את השרביט בדקדקנות, והחזיר אותו להארי.

"כמו שחשבתי." אמר קראוץ'. "פוטר, אמליץ לך מאוד שלא להשתמש בשרביט הזה ביום יום. לא הרבה קוסמים יזהו את השרביט הזה, אבל אלו שכן – הם קוסמים שאתה באמת צריך לחשוש מפניהם. האם השרביט הישן שלך עדיין ברשותך?"

"כן" ענה הארי.

"אם כך אמליץ לך להמשיך להשתמש בשרביט הישן, ולהחביא את השרביט הזה בבגדיך כשרביט חלופי. אגב, הַחְזָקָה של שרביט חלופי היא פעולה שכדאי לעשות אותה בכל מקרה, גם אם השרביט הזה לא היה השרביט החזק ביותר בעולם, למקרה שיריב ינטרל אותך בלחש פירוק מנשק."

"כן..." אמר הארי, כשבמוחו תמונה של גמדון הבית. "זו אכן אסטרטגיה הגיונית ביותר, שהייתי צריך ליישם עוד מזמן. תודה."

"אתה רשאי ללכת." אמר קראוץ', פתח מגילת קלף ארוכה, והחל לעיין בה.

הארי הלך לשולחן שישב בו, אסף את חפציו, ויצא מן הכיתה.

פרק 8 - לימודים שאינם קסומים

הכיתה בה בחר הארי ללמד את השיעורים שלו בלימודי מוגלגים, הייתה ממוקמת לא רחוק מהמשרד שלו. היא הייתה גדולה ומוארת. חלונות גדולים היו בחלק העליון של הקירות בארבעת צדדי הכיתה (לא שנכנסו אל הכיתה מלמטה או משהו. זה היה פשוט הוגוורטס), והשמיים הכחולים והבהירים נראו בבירור. בימה גדולה הייתה בקדמת הכיתה, וזה איפשר להארי לעמוד בצורה שכולם יראו אותו היטב. שולחן קטן עם ערימת דפים עמד לידו, ולוח גדול ולבן היה תלוי על הקיר מאחוריו.

הרמיוני ישבה בשולחן האחרון והתאפקה. היא לא חשבה שהבקשה שהארי ביקש ממנה תהיה כל כך קשה לביצוע. הארי ביקש ממנה להצביע ולענות לשאלות שלו רק אם היא רואה שאף אחד אחר מהכיתה לא מצביע. זאת הייתה בקשה הגיונית בסך הכול, לתת לאחרים גם הזדמנויות. הבקשה גם החמיאה לה, אבל עדיין, זה היה קשה. האצבע שלה עלתה מעצמה כשהיא שמעה צליל של שאלה מכיוון המורה, והיא ממש נלחמה לדכא את האינסטינקטים שלה. זאת הייתה הסיבה שהיא ישבה מאחור, כדי לראות האם תלמידים אחרים מצביעים. למזלה, המשמעות הייתה גם שהתלמידים האחרים לא ראו אותה לא מצביעה. הם עוד היו עלולים לחשוב שהיא באמת לא יודעת את התשובות.

אבל בסך הכול, הרמיוני הרגישה טוב. היה לה טוב להיות בהוגוורטס עם חבריה לשכבה. בעצם, היה טוב קודם כל להיות. להתקיים. מדהים איך דברים הופכים להיות בלתי-מובנים מאליהם כשאתה נאכל על ידי טרול הרים. כמובן, זה לא היה נעים כל כך להיות במרכז העניינים מהסיבות הלא נכונות, כשכולם האמינו שהיא עשתה דברים שמישהו אחר עשה. אבל אחרי מה שהיא עשתה בקיץ, ההרגשה השתפרה משמעותית. היא הצדיקה לפחות חלק מהקרדיט שהיא קיבלה על עשיית דברים מדהימים. היא הייתה גיבורה, וזה הרגיש טוב.

ואחרי מה שהיא עשתה בקיץ, היא פגשה שוב את ההורים שלה, וזה ממש הרגיש טוב. הארי התעקש שלא תספר להם על החלק שלו בסיפור, אבל הוא סידר שהם יגיעו להוגוורטס לפגוש אותה, כדי לא לפגוע בלימודים שלהם למבחנים. היא בילתה איתם כמה שעות, שכללו מעט דיבורים והרבה דמעות, ובסופו של דבר היא יצאה בתחושה שהכול הסתדר. למעשה, היא תהתה אילו הרפתקאות מחכות להם השנה בהוגוורטס, אחרי שנראה שהם הספיקו פשוט את הכול כבר בשנה הראשונה. אפילו את מבחני הבגרות הארי סידר שהם יעשו לפני תחילת השנה, כך שגם העול הזה כבר היה מאחוריה.

למעשה, היה נראה שהארי היה יכול לסדר המון דברים בלי שום בעיה. היה לו משרד, והוא היה פרופסור בהוגוורטס. נכון, הוא לימד רק שכבה אחת, אבל עדיין. אמנם גם היא עזרה לפרופסור מקגונגל בבדיקת שיעורי בית ומבחנים, אבל זה לא היה אותו דבר כמו ללמד. הארי גם התעקש להשאיר אצלה את מחולל הזמן ואת גלימת ההיעלמות. היא כמובן ניצלה את השימוש בשעות הנוספות, אבל עוד לא יצא לה להשתמש בגלימת ההיעלמות.

המפגש עם התלמידים האחרים בשכבה כן היה קצת מוזר. היא הגיעה מוקדם לשיעור – כמו הארי, היא הייתה פטורה מרוב השיעורים – והתיישבה בשולחן האחרון, כמו שהארי ביקש. זה היה שיעור משותף לרייבנקלו והפלפאף, וכמה דקות לפני השיעור התלמידים החלו להיכנס לכיתה. היו כמובן כמה תלמידים שלא היו איתה בקשר בכלל בשנה שעברה, ומהם היא לא ציפתה, אבל היא כן חשבה שכמה אחרים יבואו לשבת לידה בשולחן. מוראג ומנדי נכנסו ראשונות והתיישבו כמה שולחנות לפניה. טוב, הן נכנסו ביחד, אז הגיוני שישבו אחת ליד השנייה. אנתוני גולדשטיין נכנס מיד אחריהם, והתיישב בשורה הראשונה. טוב, גם איתו היא לא ממש הייתה בקשר, למרות שהוא היה בין הבודדים שניגש אליה בסוף שנה שעברה כדי להתנצל על שהאמין בכך שניסתה לרצוח את דראקו. אבל סוזן נכנסה אחריו, והיא חשבה שהיא תבוא לשבת לידה. אחרי הכול, הן שיתפו פעולה בשנה שעברה באלגר"ה, ונלחמו כתף אל כתף כנגד הבריונים במסדרונות הוגוורטס, כמו גם במשחקים של פרופסור קווירל. היא נופפה לסוזן לשלום. סוזן הבחינה בה ונופפה לשלום בתגובה, אבל הרמיוני חשבה שהיא נרתעת קצת, והיא הלכה לשבת ליד פדמה, בקצה השני של הכיתה. טוב, היא באמת ישבה בשולחן האחרון, אז היא לא יכולה לצפות שתלמידים ירצו לשבת מאחור כל כך. אבל היא לא ציפתה שלאחר שכל התלמידים יתפסו את מקומותיהם והארי ייכנס לכיתה מהדלת שבקצה הבימה, היא תישאר לבדה בשולחן. נכון, עם הארי כמורה, היה מספר אי זוגי של תלמידים בכיתה, אז מישהו היה צריך לשבת לבד, אבל היא לא ציפתה שהמישהו הזה תהיה היא. פתאום היא נזכרה שגם בהתגוננות מי שישב לידה היה הארי, וזה גרם לה לחשוב שאולי זה לא מקרי. אבל זה בטח בגלל שהתלמידים עוד לא התרגלו אליה. אחרי הכול, במשך תקופה ארוכה הם היו בטוחים שהיא רוצחת, ואז היא נרצחה בעצמה ונעדרה כמה חודשים, אז מן הסתם ייקח להם קצת זמן להתרגל אליה שוב.

הארי הסתובב לרוחב הבימה, ופנה אל התלמידים. הוא לא טרח לקרוא שמות, וכשראה שהכיתה התמלאה החל מיד בשיעור. הארי דיבר בביטחון, ולא נראה שיהיו לו בעיות משמעת. אפילו כשהוא דיבר מחוץ לכיתה כולם השתתקו והקשיבו למה שיש לו לומר. הוא פתח בהכרזה שהשם 'לימודי מוגלגים' אינו מוצא חן בעיניו, והבטיח שהוא יסביר מדוע.

"אבל תחילה," אמר הארי, "אני רוצה לשאול אתכם שאלה, ואני מבקש שרק תלמידים שאינם בני מוגלגים יענו עליה. השאלה היא: מה לומדים ילדים מוגלגים בבתי הספר שלהם?"

שתיקה השתררה בכיתה, והרמיוני ראתה את התלמידים שגדלו במשפחות של קוסמים מסתכלים זה על זה במבוכה. היא הייתה בטוחה שהשאלה לא עלתה על דעתם מעולם, ושחלקם גם היה בטוח שילדים מוגלגים כלל לא לומדים בבית ספר, אלא הולכים לעזור להוריהם לעבוד בשדות. היא התאמצה להשאיר את ידה למטה.

לאט לאט, לאחר כחצי דקה, הצביעו כמה תלמידים.

"כן, נוויל?"

"אנחנו בהוגוורטס לומדים 'תולדות הקסם'," אמר נוויל, "אז אני מניח שבבתי ספר מוגלגים לומדים על ההיסטוריה שלהם."

הארי הלך אל הלוח והקיש עליו בשביטו. המשפט לומדים על ההיסטוריה שלהם הופיע על הלוח.

"כן, חנה?"

"יש לנו בהוגוורטס גם תורת הצמחים. אז מן הסתם גם הם לומדים על הצמחים שלהם." אמרה חנה.

הארי ניגש שוב אל הלוח, והקיש עליו בשרביטו. המשפט לומדים על הצמחים שלהם הופיע על הלוח.

"כן, טרי?"

"אולי הם לומדים גם על בעלי החיים שלהם, כמו שלנו יש שיעורים בטיפול בחיות פלא."

הארי ניגש אל הלוח, ולאחר שהקיש עליו בשרביטו, הופיע עליו המשפט לומדים על בעלי החיים שלהם. הארי חזר לעמוד בקדמת הבימה, ופנה אל הכיתה.

"כל התשובות שעניתם נכונות," אמר הארי, "אבל יש בהן גם טעות קריטית, שנעמוד עליה בהמשך. כמובן, ישנם עוד לימודים בבתי הספר המוגלגים, אבל נסתפק בזה בינתיים.

"כעת, שאלה לכלל הכיתה. מדוע מוגלגים לא יכולים לראות דרקונים?"

כמו הרמיוני, תלמידים רבים הופתעו משינוי הנושא הפתאומי. הם הביטו זה על זה בבלבול. אבל לאחר כמה שניות, הצביעו כמה תלמידים.

"אני חושב שזה חלק מהקסם שלהם, לא?" אמר מייקל. "להיות בלתי נראים לעיני מוגלגים".

"כמובן." אמר הארי. "אז איך אתה מסביר את זה שהאגדות המוגלגיות מלאות בסיפורים על דרקונים, עם תיאור די מדויק של הדרקונים שאנחנו מכירים? האם הם המציאו חיות עבור הסיפורים שלהם, שממש במקרה מתאימות למציאות האמיתית? בלי שום ידע מוקדם הם חשבו על חיה עם שריון קשקשים עבה, שיודעת לעוף ויורקת אש? מדוע לא חשבו למשל על חיה שיורקת מים?"

מייקל קורנר חשב לרגע. "אולי אלו סיפורים שדלפו לעולם המוגלגי מתוך עולם הקוסמים?"

"זו בהחלט אפשרות." אמר הארי, "אבל היא לא מסתברת כל כך, משום שהסיפורים המוגלגים מלאים באינטראקציה בין דרקונים לבין מוגלגים. האם יש למישהו עוד רעיון?"

הרמיוני כמעט הרימה את היד, אחרי שראתה שאף אחד לא מצביע, אבל היה נראה לה שהיא מבינה לאן הארי רוצה לקחת את זה, והיא לא רצתה להפריע למהלך שלו. היא שוב התגברה על עצמה והשאירה את היד למטה.

"אם כן," אמר הארי, "אספר לכם דבר מדהים שהמוגלגים גילו על החיות שלהם. למעשה, אולי נתחיל דווקא בצמחים שלהם. האם מישהו יודע להגיד לי מה ההבדל בין חיטת בר לחיטה מתורבתת?"

הפעם, לאחר שראתה שאף אחד לא יודע, הרמיוני הצביעה.

"הגרעינים של חיטת הבר קטנים יותר מגרעיני החיטה המתורבתת, ובניגוד לחיטה המתורבתת, הגבעול של חיטת הבר נשבר כשהגרעינים בשלים." אמרה הרמיוני.

"יפה מאוד." אמר הארי. "כמובן שהרבה יותר נוח לאדם לקצור את החיטה בעצמו, מאשר להתחיל לאסוף גרגרים מהרצפה, ולרדוף אחרי אלו שהרוח מעיפה. מצד שני, חיטת הבר לא הייתה שורדת אם לא הייתה מוצאת דרך יעילה להפיץ את הגרגרים שלה על ידי הרוח. האם מישהו חושב שהוא יכול לנחש איזו חיטה הייתה ראשונה?"

אנתוני גולדשטיין הרים את ידו. "ככל הנראה חיטת הבר, משום שהחיטים היו כאן לפני בני האדם, והחיטה לא הייתה מצליחה לשרוד אם לא היו לה את התנאים המתאימים להתרבות, ללא אנשים שיזרעו אותה."

"מצוין," אמר הארי. "קבל נקודה לרייבנקלו. כמו שאנתוני שיער, חיטת הבר הייתה כאן קודם. כיצד אם כן הצליחה החיטה המבויתת להתרבות כל כך?"

"זה ברור," אמר נוויל, "מכיוון שסוג זה של חיטה נוח יותר לאדם, האדם הרבה אותה בכוונה".

"מצוין," אמר הארי, "נקודה להפלפאף."

"אבל כיצד הגיעה לכאן החיטה המבויתת מלכתחילה?" שאלה מנדי.

"זוהי שאלה מצוינת," אמר הארי, "שכדי לענות עליה נצטרך הרבה יותר זמן מהמסגרת שיש לנו. אבל אנסה להסביר בכל זאת, באופן כללי. האם חשבתם פעם מדוע מגרעין של חיטה צומח גבעול של חיטה? מדוע מזוג פילים נולד דווקא פיל? איך הגוף הקטן יודע להתפתח לצמח או חיה גדולים, עם אותן התכונות? ובכן, התשובה היא שלכל בעל חיים או צמח ישנו מעין 'קוד', הכולל בתוכו 'הוראות ייצור' עבור החומרים בגופו, וכך הוא 'יודע' כיצד להתפתח. לפעמים, מסיבות שונות, נוצרות 'תקלות' בהעברה של אותו קוד, וכך קורה לפעמים שצמח או בעל חיים מקבל תכונה אחת או יותר, השונות מההורים הביולוגיים שלו. ככל הנראה לפני כמה אלפי שנים, קרתה תקלה מעין זאת באחד הגרעינים של החיטה, שגרמה לגבעול שלה לא להישבר כשהגרעינים מבשילים. כמובן שבטבע חיטה כזאת לא הייתה שורדת, אבל האדם זיהה חיטה נוחה הרבה יותר לגידול, והרבה את החיטה הזאת בצורה מכוונת. במהלך אחד הדורות, האדם זיהה פתאום תקלה נוספת – חיטה עם גרגרים גדולים יותר. גם התקלה הזאת הייתה נוחה מאוד, ולכן האדם בחר להרבות את החיטה הספציפית הזאת."

"אבל איך כל זה קשור לדרקונים?" שאלה מוראג.

"כבר נגיע לדרקונים," אמר הארי. "התהליך שתיארתי לכם היה של התפתחות צמח עם תכונות המתאימות לאדם, שהאדם הרבה בכוונה. אבל בעצם, התהליך הזה קורה בטבע כל הזמן. ניקח הפעם דוגמה מעולם החי. דוב הקוטב, התפתח ככל הנראה מהדוב החום. מדוע אם כן פרוותו של דוב הקוטב נראית לבנה, בעוד זו של הדוב החום היא, ובכן, בצבע חום?"

"כי בקוטב יש שלג, וצבע לבן יהיה טוב להסוואה." אמר טרי.

"אז אתה אומר שיום אחד התעורר הדוב בקוטב, חשב לעצמו שהצבע הלבן טוב להסוואה, והחליט לשנות את צבע הפרווה שלו?" שאל הארי.

"כנראה שלא." הודה טרי.

"התהליך שעברו דובי הקוטב, דומה לתהליך שעברה החיטה." אמר הארי. "באחד הדורות קרתה 'תקלה', שגרמה לצבע הפרווה של פרט אחד מהדובים החומים לקבל צבע לבן. אבל מכיוון שצבע לבן בקוטב הוא דווקא יתרון, כמו שאמר טרי, דווקא הדוב הזה הצליח להתרבות בצורה מרשימה, עד שנוצר לנו מין חדש של דובי קוטב. בצורה דומה קיבל כל בעל חיים את היתרונות הסביבתיים שלו. עכשיו, האם מישהו יכול להגיד לי מה קרה לדרקונים במהלך הדורות?"

התלמידים חשבו למשך כמה שניות.

"כנראה שהתכונה 'לא להיראות על ידי מוגלגים' היא יתרון משמעותי עבור דרקונים," אמרה פדמה לבסוף, "ולכן הדרקונים שקרתה אצלם תקלה ופיתחו את התכונה הזאת, הם אלו שהצליחו לשרוד, בעוד הדרקונים שנשארו גלויים לעיני מוגלגים – הוכחדו."

"יפה מאוד." אמר הארי. "קבלי נקודה לרייבנקלו."

הארי פסע לעבר הלוח, והקיש עליו בשרביטו. קו נמתח מתחת למילה 'שלהם' בשלושת המשפטים.

לומדים על ההיסטוריה שלהם.

לומדים על הצמחים שלהם.

לומדים על בעלי החיים שלהם.

"כיצד ייתכן שהצלחנו להסביר תופעה של חיה קסומה כמו דרקון, ממה שגילו המוגלגים על הצמחים והחיות שלהם?" שאל הארי, כשהוא מדגיש בכוונה את המילה האחרונה.

אף אחד לא ענה, והרמיוני שוב הרימה את ידה.

"משום שהדרקון היא חיה כמו כל החיות, אלא שיש לה כמה תכונות נוספות של קסם." אמרה הרמיוני.

"נכון מאוד." אמר הארי. "כמו שאמרה הרמיוני, הקסם של הדרקון הוא אמנם תכונה משמעותית, אבל עדיין, הוא רק תכונה. האם אתם מבינים עכשיו מה הטעות הקריטית בתשובות הכתובות על הלוח?"

התלמידים שתקו והביטו בהארי. הארי לא חיכה לתשובה והמשיך. "העובדה שישנן כמה חיות קסומות, לא אומרת שיש חיות 'שלנו', וחיות 'שלהם'. העובדה שישנם צמחים קסומים, לא אומרת שיש צמחים 'שלנו' וצמחים 'שלהם'. יש צמחים ובעלי חיים, ויש חלק מהם שיש להם תכונות קסומות.

"וכמו הצמחים ובעלי החיים, כך גם בני האדם. ישנם בני אדם גבוהים, וישנם בני אדם נמוכים. ישנם בני אדם חכמים, וישנם בני אדם חכמים פחות. ישנם בני אדם מהירים, וישנם בני אדם קוסמים. הקסם שלנו הוא אכן תכונה מאוד משמעותית, הנוגעת כמעט לכל היבט של החיים שלנו, אבל עדיין, צריך לזכור שהוא רק תכונה. בסופו של דבר יש לנו את אותו הגוף, אותו השכל, ואותם הרגשות שיש לשאר בני האדם. אנחנו חיים באותו עולם, וכן, ההיסטוריה של המוגלגים אינה 'שלהם', אלא של כולנו.

"וזו הסיבה שהשם לימודי מוגלגים אינו שם מוצלח לשיעורים שנלמד השנה. כמו שעשינו היום, בשיעורים הללו אנחנו נלמד לימודים שרלוונטיים לכולנו, ונראה כיצד הדברים מיושמים גם במושגים מתוך עולם הקוסמים. לכן, מהיום נקרא למקצוע הזה 'לימודים שאינם קסומים'. שימו לב, לא 'לימודי שאינם קוסמים', שזו דרך מטופשת ופוליטיקלי קורקטית לומר 'לימודי מוגלגים', אלא 'לימודים שאינם קסומים', שזה אומר לימודים מתחומי החיים שאינם קשורים לקסם."

הרמיוני הסתכלה על התלמידים בכיתה. כולם ישבו מרותקים. הרמיוני בעצמה הרגישה תחושה של סיפוק והתקדמות, אף שהיא ידעה כמובן את כל מה שהארי אמר. אבל הדרך שבה הוא עשה זאת, כשהוא מוביל את הכיתה אל התשובות שהוא רצה, נותן להם להרגיש שהם עברו תהליך, שהם התקדמו והשיגו הבנה חדשה בעצמם, הייתה מדהימה. הארי היה פשוט מורה טוב. זו הייתה פתיחה מושלמת לשיעורים. אילו כל המורים בהוגוורטס היו כאלו, אפילו התלמידים הגרועים ביותר היו מקשיבים ו-

לפתע חלפה במוחה של הרמיוני מחשבה מפחידה. התלמידים הגרועים ביותר בהוגוורטס. היא חייבת להזהיר את הארי, אולי הוא לא חשב על האפשרות הזאת, אבל- אבל היא תצטרך לחכות לסוף השיעור כדי לדבר איתו.

הארי עמד בנחת על הבימה, ונופף בשרביטו. דפים שהכין מראש התעופפו בסדר מופתי אל שולחנות התלמידים, ונחתו במסודר, על השולחן לפני כל תלמיד ותלמיד. או לפחות זה מה שהארי תכנן. בפועל דפים רבים נחתו על הרצפה, והתלמידים נאלצו להסתובב ולהרים אותם לשולחנות.

"מממ" אמר הארי. "סליחה על זה. בכל אופן, יש לנו קצת זמן עד סוף השיעור, אז הכנתי לכם דפים עם קצת הרחבות למה שלמדנו היום. קדימה, מוראג, פדמה, שבו במקומות בבקשה."

התלמידים סיימו לאסוף את הדפים שהתפזרו, והתיישבו במקומות בחזרה. הרמיוני חיכתה בקוצר רוח לסוף השיעור, וכשהארי שחרר את הכיתה והתלמידים החלו לאסוף את החפצים והתיקים ולנוע החוצה, היא רצה לבימה בקדמת הכיתה.

"נו, איך היה?" שאל הארי.

"היה שיעור מצוין הארי, כמובן חוץ מהבלאגן בסוף, אבל אני חייבת להזהיר אותך, הארי, מה-"

"הבלאגן בסוף זה לא אשמתי," קטע אותה הארי בעליזות, "נופפתי בשרביט בדיוק לפי התנועות שפליטיק אמר לי, אפילו התאמנתי על זה-"

"הארי, עזוב עכשיו את התנועות של השרביט!" אמרה הרמיוני נסערת.

הארי שם לב פתאום לסערת הרגשות שבה היא נמצאת. החיוך הרחב שלו נמחק מפניו, והוא עטה הבעה רצינית.

"מה קרה, הרמיוני?" שאל בקול מודאג.

"הארי, האם חשבת לרגע מה יקרה כשתעביר את השיעור הזה לכיתה של סלית'רין?" שאלה הרמיוני בחרדה.

"בוודאי," נרגע הארי. "למעשה, תכננתי את השיעור הזה בעיקר בשבילם."

"הארי! אתה לא יכול להעביר את השיעור הזה ככה לתלמידי סלית'רין! יש שם בנים של אוכלי מוות! הם לא יעברו על זה בשתיקה! דראקו מאלפוי יהיה שם, הארי!"

"את חוששת יותר מדי, הרמיוני." צחק הארי. "מה הם יעשו לי, ירביצו לי? יספרו עלי לאבא שלהם?"

הארי נזכר פתאום.

"אופס, בדיחה לא מוצלחת... אבל ברצינות, הרמיוני, את לא צריכה לדאוג כל כך." אמר הארי בקול רגוע. "ובקשר לדראקו... טוב, האמת היא שאני די בונה עליו לשיעור הזה, למרות שאני באמת לא יודע למה לצפות ממנו. אבל יהיה בסדר, אל תדאגי. למעשה, השיעור מתחיל עוד עשר דקות. רוצה לצפות? את יכולה לשבת כאן על הבימה מתחת לגלימת ההיעלמות."

הרמיוני לא חשבה לעשות שימוש זול כל כך בגלימת היעלמות.

"אני לא יודעת, הארי." אמרה הרמיוני. "אני חוששת ממה שיהיה. כדאי שבכל זאת תשקול שוב אם להעביר את זה בדרך אחרת."

"יהיה בסדר" אמר הארי. "את תראי".

פרק 9

הרמיוני הרגישה תחושה של חוסר אונים. היא ידעה שמשהו רע עומד לקרות, אבל הארי סירב להקשיב לה. היא ישבה על הבימה בפינת הכיתה כשהיא מכוסה בגלימת ההיעלמות, וצפתה בהארי מעביר את השיעור. מלכתחילה תלמידי סלית'רין באו עם הרבה פחות מוטיבציה לשיתוף פעולה בשיעורים של הארי. זה לא שכולם שנאו אותו – חלקם היו חיילים שלו בצבא התוהו – אבל רבים מהם התייחסו אליו בחשדנות יתירה, בטח אחרי מה שקרה בסוף השנה שעברה. היו תלמידים שאיבדו את אחד ההורים שלהם, או את שניהם, וגם אם הם לא ידעו על קשר ישיר של הארי לאירוע, היה ברור שהארי לא היה בצד שלהם.

ככל שהארי התקדם במהלך השיעור, תלמידי סלית'רין שיתפו פעולה פחות ופחות. הם הרגישו לאן השיעור הזה הולך כבר משלב מוקדם, גם אם לא יכלו לראות את כל המהלך של הארי. העובדה שזה היה שיעור משותף לתלמידי גריפינדור לא בדיוק תרמה לשקט שלהם. רבים מהם הסתכלו והתלחשו זה עם זה, עד שהארי נאלץ להוריד כמה נקודות בית כדי לשמור על השקט. חלקם נעו בכיסאותיהם בחוסר נוחות ובאי שקט. בסופו של דבר המבטים של כולם הופנו אל דראקו מאלפוי, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של סלית'רין. התלמידים ציפו שהוא יעשה משהו, זה היה ברור. לעת עתה הוא ישב בכיסאו ללא ניע. הוא הסתכל על הארי במבט קפוא מבלי להניד עפעף. אבל מה הוא יעשה? הרמיוני הייתה בטוחה שהוא יעשה משהו, אבל היא לא ידעה מה, ובכל מקרה היא לא יכלה לעשות שום דבר, חוץ מלצפות בשקט מתחת לגלימה. זו הייתה תחושה נוראה.

מחשבה מוזרה חלפה פתאום בראשה. האם הארי הרגיש את אותן תחושות כשהיא הכריזה מלחמה על הבריונים במסדרונות הוגוורטס, ולא נשמעה לאזהרות שלו? לפתע הרמיוני הבינה שגם אם הארי הרגיש תחושה נוראה של חוסר אונים, הוא לא ישב וחיכה שמשהו יקרה, אלא הוא קם ועשה משהו על דעת עצמו, לפני שיהיה מאוחר מדי, וגם אם זה לא היה בדיוק המעשה הנכון לעשות, הרי שהוא לפחות עשה משהו, בעוד שהיא יושבת ומסתכלת, ואם היא רוצה להתחיל להיות גיבורה באמת כמו שהיא אמורה להיות השנה, אז היא צריכה לעשות משהו והיא צריכה לעשות אותו עכשיו. אבל מה היא יכולה לעשות?

---------------------

דראקו שנא את הארי. כלומר, הוא שנא אותו כבר תקופה, אבל עכשיו הוא ממש הרגיש שהשנאה מפעפעת בגופו. דראקו הרגיש את המבטים של חבריו לבית ננעצים בו, מצפים לתגובה שלו, שיאמר משהו, שיעשה משהו, שיביע איזושהי התנגדות לדברים שהארי אמר. אם הוא רוצה להמשיך להיות המנהיג - לפחות בבית שלו - הוא לא יוכל לעבור על הדברים בשתיקה.

הבעיה היחידה הייתה שהוא ידע שכל מה שהארי אמר נכון. שהמוגלגים לא באמת שונים מהקוסמים, ובני מוגלגים קוסמים הם לא באמת בני מוגלגים, וקשה לשמוט אותם מהגג באותה מידה כמו קוסמים. הוא ידע שזה נכון, והארי ידע שהוא יודע. לא היה לו ספק שהארי תכנן את השיעור הזה כדי למלכד אותו. מה הוא אמור לעשות? האם כדי להיות מנהיג קונטרסטי להארי, הוא חייב לדבוק בדעות שהוא ידע שהן שקר? האם כדי להתרחק מהארי ועדיין להיות אלטרנטיבה שלטונית, הוא צריך להצהיר שהוא דוגל בתורה שגויה?

במבט לאחור, היה ברור שהרגע הזה יגיע, ודראקו היה חייב לחשוב על זה מראש ולתכנן את צעדיו. אבל הבעיה עם דברים במבט לאחור היא שלא חשבת עליהם מראש, ולכן אתה צריך לחשוב עכשיו ומהר. חבריו לבית נעו באי שקט בכיסאותיהם. כבר כמעט הגיע השלב שיהיה מאוחר מדי להגיב. אבל בינתיים, דראקו לא זע באי נוחות בכיסאו. לא היה שום טעם לעשות זאת. היו לו עוד כמה שניות עד שהארי יסיים לדבר, ולא היה שום צורך להפגין חולשה כל עוד לא נגמר לו הזמן. אבל הוא היה צריך לחשוב על פתרון מהר.

הוא היה יכול כמובן להשתמש בדרך הקלאסית ולהפריע לשיעור בדרכים שונות. היה לו פעם רעיון שהוא רצה לנסות באחד השיעורים של בינס, והוא יכול להשתמש בו עכשיו, אבל זה יהיה ממש ילדותי. באותה מידה הוא יכול לקום ולצאת החוצה. זו תהיה בעצם הודאה בתבוסה שלו. לא, הוא צריך לפתור את הבעיה בצורה ישירה, לא להתחמק ממנה.

הוא צריך לעצב מחדש את ההשקפה של אוכלי המוות.

והוא צריך לעשות את זה באלתור מהיר, ובלי שחבריו לבית ירגישו שהוא עשה משהו מיוחד. למזלו, רובם היו טיפשים.

הארי סיים את המהלך שלו. עכשיו או לעולם לא. דראקו הזדקף בכסאו ומבלי לטרוח להצביע, אמר בטון אדיש ומזלזל (זה היה הטון האהוב עליו. הוא התאמן עליו במשך שנים עד שהביא אותו לכלל שלמות) "סליחה, אדוני הפרופסור, אבל מה בדיוק החידוש במה שאמרת?"

דממה השתררה בכיתה. השאלה הזאת הפנתה אל דראקו מבטים נדהמים, סלית'רינים וגריפינדורים כאחד.

"תרצה להסביר?" שאל הארי.

דראקו המשיך. "עם כל הכבוד אדוני, נראה לי שאתה לא כל כך מבין את ההשקפה של אוכלי המוות. אוכלי המוות מעולם לא טענו שהקוסמים שונים באופן מהותי ממוגלגים, או שהמוגלגים נחותים מאיתנו. אין לנו שום בעיה איתם, כמו שכולם ראו בשנה שעברה כשתפסתי את הרמיוני מהגג, וכשעזרתי לה לקום אחרי שהפילו אותה באולם הגדול. כלומר, לרובנו אין בעיה איתם, היו כמה כמו בלטריקס שנהנו לענות מוגלגים, אבל הם בעצם נהנו לענות גם קוסמים. רוב אוכלי המוות הם אנשים נורמלים כמוך, עם השקפה שונה. הטענה שעומדת בבסיס הפעולות שלהם היא שלקוסמים יש יותר כוחות, ולכן הם צריכים לשלוט. בכל מדינה המנהיג הוא האדם החזק ביותר, ומכיוון שקוסמים חזקים יותר ממוגלגים – הרי שהם צריכים להיות בהנהגה. זה יהיה יעיל יותר, וזה יהיה לטובת כולם, כולל המוגלגים עצמם. מעולם לא אמרנו שקוסם טיפש עדיף על מוגל חכם. אף אחד לא מצפה שקוסם מהפלפאף, חזק ככל שיהיה, כלומר, ככל שמישהו מהפלפאף יכול להיות, ישלוט בבריטניה."

הארי עמד במרכז הבימה והביט בדראקו. הוא שתק למשך מספר שניות ואז שאל "אז מדוע אתם מנסים למנוע מבני מוגלגים להתקבל להוגוורטס?"

דראקו אילתר במהירות. "היחס לבני מוגלגים נובע בדיוק מאותה השקפה." אמר דראקו. "הם מחוברים רגשית למשפחות שלהם, ולעולם לא יקבלו את השליטה של הקוסמים. במקום לייצר מלחמות מיותרות, עדיף להם שלא יגיעו להוגוורטס מלכתחילה."

הכיתה עצרה את נשימתה. כולם חיכו לראות מה תהיה התגובה של הארי. אבל תהיה מה שתהיה התגובה, דראקו הרגיש רגוע כעת. הוא עשה את שלו, ולא משנה מה הארי יגיד עכשיו, הרושם שהתקבל הוא שדראקו יכול להוות יריב שקול להארי, ועל הדרך, הרושם שהותיר השיעור של הארי – נהרס.

"זה לא מה שאמרת לי ברציף תשע ושלושה רבעים לפני שנה," אמר הארי לבסוף. "אבל אני יכול להבין מאיפה הגיע השינוי. עדכנת את כל התורה של אוכלי המוות בתוך שלוש דקות, וזה באמת יפה מאוד. אני רק מקווה שלא תתחיל להאמין בעצמך למה שאתה אומר."

האמת היא שדראקו לא ממש המציא את מה שהוא אמר. רוב הדברים שאמר היו מבוססים על התורה של גרינדלוולד, שהייתה קצת יותר מורכבת מזו של וולדמורט. אומרים שגם דמבלדור היה שותף לפיתוח שלה, עד שהוא הבין לבסוף שגרינדלוולד יהיה זה שישלוט, ותכנן את הדרך שלו לשלטון בכך שהעמיד פנים שהוא הנמסיס שלו, והוא תומך גדול של המוגלגים. אבל הארי מן הסתם לא ידע את כל זה. בכל מקרה, זו הייתה התפתחות טובה. הארי התחיל לרדת לשיחה אישית מול דראקו, וזה הוציא אותו מהפוזיציה שלו כפרופסור שעומד מול כל הכיתה.

"אני לא זוכר מה אמרתי לך לפני שנה," שיקר דראקו בלי למצמץ. "זה היה מזמן, וזה גם לא כל כך משנה עכשיו."

"אה, אבל אני חושב שזה דווקא כן משנה." אמר הארי. "אתה מבין, התבניות שזיהיתי בדברים שאמרת אז, קיימות גם בדברים שאתה אומר עכשיו. כמובן, אתה רוצה לשלוט על המוגלגים לטובתם. ברור, אתה יודע יותר טוב מהם מה הם צריכים. וכמובן, הקוסמים צריכים לשלוט כי יש להם יותר כוח, וממש במקרה, אתה נמצא בצד של הקוסמים. ברור, אם היה מגיע לכאן יצור מכוכב אחר בעל כוחות גדולים משל הקוסמים, היית נותן לו את השליטה בשמחה, נכון?"

תלמידי הכיתה הפנו את מבטם אל דראקו, שכבר תכנן את התשובה שלו, כשלפתע נשמע קול 'קראק' חזק.

המבטים של כלל התלמידים הופנו בבת אחת אל הבימה, כשגמדון בית הופיע עליה לצידו של הארי.

דובי??? מה לעזאזל הוא עושה כאן? חשב דראקו. הוא לא זימן אותו לכאן, למרות שזה דווקא היה יכול להיות רעיון מוצלח להסיט את הנושא, אם רק היה צורך בכך. למה הוא הגיע?

הארי נראה מבולבל באותה מידה. מן הסתם הוא פחד מהגמדון פחד מוות, אחרי מה שעשה לו פעם שעברה. הוא הסתכל על גמדון הבית בחשש ואמר לו, במה שהיה יכול לזכות אותו בתואר התגובה ההגנתית האומללה ביותר של השנה, "לך מכאן".

בקול 'קראק' חזק גמדון הבית נעלם.

מה???

הוא יצטרך לבקש מדובי דין וחשבון אחר כך. אבל בינתיים נראה היה שהתקרית המוזרה בלבלה את כולם והסיחה את דעתם מהוויכוח. הארי הציץ בשעונו וקרא לאחד הגריפינדורים לחלק את הדפים שעל שולחנו. הוא ביקש שקט, והכריז שבזמן שנותר עד סוף השיעור התלמידים יעברו על הדפים, אבל הוא כבר איבד את הכיתה. התלמידים התלחשו זה עם זה, ולמרות ניסיונותיו הנואשים של הארי להחזיר את השקט לכיתה, הוא לא הצליח בכך למשך יותר מחמש שניות. לראשונה מזה הרבה זמן, דראקו הסתכל על הארי ולא הרגיש רק שנאה. הוא הרגיש סיפוק מהניצחון הקטן שלו. כמובן, המאבק לא נגמר, אבל הנה, הוא יכול לרשום לעצמו וי קטן. סוף השיעור הגיע במהרה, ומבלי לחכות לאישור של הארי, התלמידים קמו ממקומם והחלו לצאת מן הכיתה.

-------------------------

הרמיוני עמדה מתחת לגלימה, מאחורי המקום שהיה עד לפני דקה המקום של דראקו מאלפוי. למזלה, הגלימה העלימה גם את תחושת הטוהר והתמימות שאפפה אותה, כך שדראקו לא יכול היה להרגיש בה. גופה היה מכוסה זיעה, והשרירים ביד ימין שלה התעייפו מההחזקה הממושכת בשרביט שלוף. היא הייתה מוכנה להטיל עליו סילנציו או כל לחש אחר לפי הצורך. הבעיה הייתה שהיא לא הייתה בטוחה האם היה צורך. האם היא הייתה צריכה להטיל עליו את הלחש עוד לפני שהוא דיבר? אחרי שהארי ענה לו? או שאולי טוב עשתה שלא התערבה בכלל?

כשאחרון התלמידים יצא מן הכיתה, היא הורידה את הגלימה. הארי הופתע לראות אותה באמצע הכיתה.

"מה עשית שם?" שאל הארי. "הטלת על דראקו קונפונדוס או משהו, או שהוא באמת המציא את כל זה לבד?"

"לא עשיתי כלום, הארי." אמרה הרמיוני בעייפות, והתיישבה על הכיסא. "ירדתי לכאן ליתר ביטחון, אבל לא התערבתי בסופו של דבר. מה היה הסיפור עם הגמדון?" שאלה.

"אמרתי לך," אמר הארי, "בלילה הראשון הוא הגיע והתעתק איתי לאיזה שומקום כדי להכריח אותי להבטיח לו שאני אעזוב את הוגוורטס. אני מניח שהוא בא לוודא שאני מקיים את הבטחתי, אם כי לא ברור לי למה הוא הלך כשאמרתי לו ללכת. האמת, אולי זה בכלל היה גמדון אחר שבא לבקר, קשה להבחין ביניהם, את יודעת. דרך אגב, הסיפור הזה של התעתקות בתוך הוגוורטס מופיע בהוגוורטס: תולדות?"

"לא, הארי." אמרה הרמיוני בזעף. "כמו שכבר אמרתי לך יותר מפעם אחת, הספר נמנע באופן עקבי, שלא לומר מכוון, מלהזכיר את חלקם של גמדוני הבית בתפקוד בית הספר הזה."

"הא! פתאום חשבתי על משהו... טוב לא משנה, נטפל בזה אחר כך." אמר הארי.

"מה אתה מתכוון לעשות עם דראקו?" שאלה הרמיוני. "תשקיע עכשיו את כל השנה כדי לשכנע אותו שהוא טועה בתיאוריה החדשה שלו?"

"לא," אמר הארי. "אני לא חושב שהוא מאמין בה בעצמו. הוא פשוט היה צריך למצוא דרך לשמור על הכבוד שלו. לא, אנחנו נצטרך ליישב את העניינים בינינו בדרך אחרת."

"ובינתיים תיתן לו להרוס לך את השיעורים?" שאלה הרמיוני.

"אה, אני לא מודאג מזה כל כך." אמר הארי. "אני לא חושב שהמופע הזה יחזור על עצמו. בכל מקרה, בסוף החודש אמור להתקיים הקרב הראשון במשחק של קראוץ', והעובדה שדראקו יקבל שוב צבא ויאבק מולנו כגנרל תשפיע עליו לטובה לדעתי. הוא יקבל שוב את המעמד שהוא איבד בתוך הוגוורטס, ואולי זה ירגיע אותו קצת."

הרמיוני תהתה איך באמת ייראו הקרבות. האם דראקו יהיה מוכן לשתף פעולה עם אחד מהם לצורך המשחק? אם כן, אולי זה באמת יהיה פתח להתקרבות שלו אליהם, כמו שהיה שנה שעברה.

"הארי, אני לא חושבת שזה כל כך – " הרמיוני קטעה את עצמה כשבפתח הכיתה הופיעו התאומים פרד וג'ורג' וויזלי. או אולי בעצם ג'ורג' ופרד וויזלי? היה קשה לדעת.

הרמיוני והארי הביטו בהם.

"מישהו מכם ראה במקרה את רון?" שאל פרד או ג'ורג'.

"כן," אמר הארי. "הוא היה כאן עכשיו בשיעור שלי. ישב ממש ליד המקום בו אתם עומדים, לצד לבנדר בראון."

"אהה!" אמר ג'ורג' או פרד והניף את אצבעו באוויר בתנועת ניצחון.

"אוהו!" השיב לו פרד או ג'ורג', וביצע תנועה דומה.

הארי והרמיוני הביטו בהם בבלבול.

"מה קרה?" שאלה הרמיוני.

"השמועה אומרת שרוני פוני מאוהב בלבנדר בראון, ושהיחסים ביניהם עומדים להיות כל כך מעניינים, שמישהו יכתוב על זה ספר". אמר אחד התאומים.

"אה?" שאל הארי.

"כן, גם אנחנו תהינו." השיב התאום השני. "מסתבר שבהוגוורטס אף פעם אין לדעת".

פרק 10

דראקו ישב בחדר המועדון של סלית'רין, וציפה לצהריים בקוצר רוח. אף שכלפי חוץ הוא נראה רגוע, והיה נראה שהוא שקוע לעומק בקריאת ספר הלימוד של השנה החמישית בהתגוננות – אוֹרוֹת מֵאוֹפֵל, עיניו היו תקועות באותה שורה כבר זמן רב, והוא הסתכל בשעונו בחוסר סבלנות.

אם התוכנית שלו תעבוד, הוא סוף סוף יגלה את האמת. נכון, הארי היה מליט הכרה, אבל אם הוא לא ידע כנגד מה הוא מתמודד... זה יכול לעבוד. זה באמת היה רעיון מוצלח. דראקו התגאה בעצמו על שחשב על הרעיון הזה. כן, זה היה יקר, אבל משפחת מאלפוי וכו'. זה היה גם מסוכן קצת. אם מקגונגל או מישהו מהמורים יגלה... הוא עלול להיענש, או לשלם מחיר פוליטי כבד כדי להתחמק מעונש. אבל זה היה שווה את הניסיון.

יחד עם זאת, דראקו נזהר לא לפתח ציפיות. היו כמה דברים שהיו יכולים להשתבש בתוכנית, וחבל להתאכזב סתם. אבל הוא באמת קיווה מאוד שזה יצליח.

---------------------------

הארי ישב במשרד שלו והביט שוב במכתב הקצר שהעבירה לו דפני אתמול.

שבת, אחרי ארוחת צהריים, מחוץ לאולם הגדול. דראקו.

הארי תהה לעצמו מה עוד יכול להיאמר ביניהם, והאם זה קשור למה שקרה בשיעור האחרון ללימודים שאינם קסומים.

טוב, הייתה לו פגישה במשרד המנהלת לפני ארוחת צהריים, אבל הוא היה אמור להספיק להגיע. אם לא לארוחת צהריים, לפחות ל'אחרי ארוחת צהריים'. מקגונגל מן הסתם תשתמש במחולל הזמן כדי להספיק לארוחה, אבל הארי לא ראה צורך להטריח את הרמיוני ולבקש ממנה להשתמש במחולל הזמן. הוא לא היה כל כך רעב, היו לו חטיפי דגנים, ובמקרה הכי גרוע הוא ירד למטבח לבקש קצת אוכל מהגמדונים.

-------------------------------

הם ישבו בחדר המנהלת, סביב השולחן העגול. עין הזעם מודי לא נראה מאוד שונה עם שתי רגליים אמיתיות. הוא בחר להשאיר את הצלקות על פניו, כנראה סוג של מזכרת מכל הקרבות שעבר. גם את העין המיוחדת הוא בחר להשאיר. כנראה היה קשה מדי לוותר על היתרונות שלה. זה, או שהוא רצה לשמור על ההצדקה לכינוי 'עין הזעם'.

"איך הרגל החדשה, אלאסטור?" שאלה מקגונגל.

"מדהימה." אמר עין הזעם מודי. "שיפרה את זמן התגובה שלי בעשירית האחוז. הייתי רוצה לומר גם שכיף להיות מסוגל לשבת שוב רגל על רגל, אבל האמת היא שאת התנוחה הזאת שכחתי הרבה לפני שקיבלתי את רגל העץ."

"טוב, אני שמח שלא ישבת רגל על רגל בקיץ הזה." אמר הארי. "מה התוכנית?"

"לא מבזבז זמן על שיחות חולין, אה, ילד?" אמר מודי. "אין בעיה. קדימה, תוציא את המפה שלך."

הארי פתח את הנרתיק שלו והוציא את מפת הקונדסאים. הוא מצא אותה בכיסיו של וולדמורט בסוף השנה שעברה, והוא תכנן להחזיר אותה לתאומים וויזלי, אבל בינתיים הוא שמר אותה אצלו. הוא ביקש מהם רשות כמובן, והם גילו לו את הסיסמה. הוא הצביע בשרביטו על הקלף ואמר את הסיסמה. קווי דיו זעירים התחילו למלא את הקלף. הארי הניח את המפה על השולחן.

מודי רכן מעל המפה וטפח עליה קלות בשרביטו. האזור עליו הקיש התרחב כעת, והיה ניתן לראות את הקומות העליונות של הוגוורטס בבהירות. הוא טפח שוב על המפה, והיא עשתה זום-אין נוסף. כעת ניתן היה לראות על המפה מסדרון רחב שהוביל לחדר גדול עוד יותר, שקיבל במפה, בתוך עיגול קטן, את השם הלא מקורי 'חדר 82'. לא הייתה גישה נוספת לחדר מלבד המסדרון, והמסדרון עצמו היה ללא מוצא בצד השני.

"לפני שאראה לכם את המקום, ננתח רגע את הסכנות מפניהן אנחנו צריכים להיזהר." אמר מודי. "אנחנו צריכים להיזהר מפריצה למקום. אנחנו צריכים להיזהר מהתחזות של אדם אחר למישהו עם אישור כניסה. אנחנו צריכים להיזהר מניסיון סחיטה של מישהו עם אישור כניסה."

הארי ומקגונגל הנהנו.

"בחדר הזה תהיה המרפאה" אמר מודי, והצביע על החדר במפה. "הרעיון הוא לצמצם למינימום את האפשרות של מישהו מתוך בית הספר לקבל גישה למרפאה."

"רעיון מצוין," אמרה מקגונגל, "אבל איך ייכנסו החולים והמרפאים?"

מודי טפח בשרביטו על המפה וביצע זום-אין נוסף. בקצה המסדרון ניתן היה לראות שני סימנים קטנים של אש.

"הסימנים הללו מציינים אחים" אמר מודי.

"אה?" שאל הארי.

"אחים, קמינים... כאלו שמחוברים לרשת הפלו." הסביר מודי. "החולים והמרפאים יגיעו למסדרון באמצעות רשת הפלו. אח אחת תהיה מקושרת לבית החולים, והשנייה לחדר המגורים של אחד המרפאים."

"רגע, החולים יכולים להגיע באמצעות פלו?" שאלה מקגונגל.

"שאלתי את המרפאים. זו לא אמורה להיות בעיה." ענה מודי. "היתרון בדרך המעבר הזו הוא שאנחנו יכולים לפקח עליה די בקלות. יחד עם משרד הקסמים, אנחנו יכולים לוודא שאין חיבור אחר לאחים שבמסדרון מלבד החיבורים שהגדרנו. כל שינוי בחיבור יחייב אישור של מנהלת בית הספר ושל האחראי על הפלו במשרד הקסמים."

היו להארי כמה שאלות, אבל הוא העדיף לחכות שמודי יסיים להסביר הכול, ואז לשאול. מודי המשיך.

"כעת, להגנה מפני מתחזים. קודם כל, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שעלינו לספר על האבן לכמה שפחות אנשים. כרגע היחידים שיודעים על האבן הם בונז, ארבעת המרפאים, ושלושתנו. זה יוצא שמונה אנשים, שזה כבר הרבה יותר מדי."

"תשעה." תיקן הארי. "גם הרמיוני יודעת."

מודי עשה פרצוף. "למה היא יודעת?"

"אני סיפרתי לה." אמר הארי. "אל תדאג, היא מליטת הכרה, והיא הבטיחה לא לספר לאף אחד."

מודי השמיע נחרה. "אם הייתי סומך על הבטחות פוטר, הייתי מתפגר כבר מזמן."

"מה לגבי המרפאים?" שאלה מקגונגל.

"כולם מליטי הכרה בדרגה סבירה. חוץ מזה, הם נדרו נדר כובל." ענה מודי. "לא לספר לאף אחד על האבן, לא לגנוב את האבן, לא לעשות שום פעולה שתאפשר למישהו לדעת על האבן או לגנוב אותה, ולא להימנע מפעולה כאשר סיטואציה כזו עלולה לקרות והם יכולים למנוע אותה. זה עלה הון תועפות להשיג ארבעה כובלים, אבל כסף זו לא הבעיה שלנו. בכספת של פוטר יש מספיק זהב גם למאה נדרים כובלים."

"רגע," שאל הארי, "מה עם הכובלים, והשותפים השלישיים לטקס של הכבילה? עכשיו הם גם יודעים."

"מחקתי להם את הזכרונות מיד אחר כך." ענה מודי בלי להניד עפעף. הוא הביט בהארי במבט מצמית של תעז-לומר-משהו-נגד-זה.

"טוב, אבל יש עוד אנשים שידעו על המרפאה ואיך להגיע אליה, גם אם הם לא ידעו על האבן עצמה." אמרה מקגונגל. "הצוות בבית החולים יצטרך לדעת איך להעביר את החולים."

"כן," אמר מודי. "ואני בהחלט לא סומך על אף אחד שם, במיוחד לא על מי שנבחר לאחראי על העניין הזה. דה לאודר כבר עשה לי צרות בעבר."

"מי זה?" שאל הארי.

"וויליאם דה לאודר הוא נשיא בית החולים על שם הקדוש מנגו." הסבירה מקגונגל. "הוא נבחר על ידי חבר המנהלים להיות האיש שאחראי על המעבר של החולים למרפאה בבית הספר."

"אוקי, אז מה אנחנו עושים איתו?" שאל הארי. "אנחנו נצטרך מן הסתם גם אנשים נוספים לאבטחה."

"אנחנו לא נצטרך אנשים נוספים לאבטחה." אמר מודי בקול חד. "אתם לא מקשיבים למה שאני אומר? לצרף אנשים נוספים יפגע באבטחה יותר ממה שיועיל לה. לא, אנחנו לא סומכים על אנשים."

"אז מה עושים?" שאלה מקגונגל.

"קודם כל, הטלתי לחש על המסדרון והמרפאה." אמר מודי. "אם הלחש יזהה שנוכח במקום אדם בהכרה שאין לו אישור כניסה הוא יפעיל מיד את האזעקה, וידווח לי, למנהלת ולפוטר."

"אבל מה עם החולים?" שאל הארי.

"בכוונה אמרתי אדם בהכרה פוטר, משום שבכניסה לאח בבית החולים יותקן מכשיר הרדמה. לא יהיה ניתן להיכנס לאח בהכרה. הפלו של האח הזאת יופעל מבחוץ באמצעות כפתור מיוחד, כך שהחולה יגיע לכאן לבד כשהוא מורדם, וייקלט על ידי המרפאים."

"ואיך אנחנו מונעים כניסה של מתחזים?" שאל הארי.

"מפולת הגנב." ענה מודי. "כמה למעשה. אחת בכניסה לאח של בית החולים, ואחת בכניסה לאח של המרפאים. כל מי שינסה להיכנס במסווה של שיקוי פולימיצי ייחשף מיד. זה גם ימנע הטלת אימפריוס או לגילימנס על המרפאים. דרך אגב, גם המפולות עלו לנו הון תועפות, אבל כאמור, אין לנו בעיות תקציביות."

"רגע," אמר הארי, "מפולת הגנב לא תשטוף מהמרפאים גם את הנדר הכובל?" הוא חשב פתאום גם על הנדר שלו, והאם כדאי לנסות להוריד אותו אם באמת יתברר שהדבר אפשרי.

"ודאי שלא" אמר מודי בביטחון. "אילו היה ניתן לשטוף נדר כובל באמצעות מפולת גנב, לא הייתה הרבה משמעות לנדר הכובל. לא, המפולת שוטפת רק לחשים וקללות שפועלים כרגע. הנדר הכובל כבר כבל את הנודר בשעת הנדר."

"ומה ימנע מהפורצים להסיר את כל אותם מכשירים שנתקין בכניסה לאח?" שאל הארי.

"קודם כל, חיברתי אותם בעזרת לחש קיבעון, אז לא יהיה כל כך קל להסיר אותם." אמר מודי. "אבל אם בכל זאת מישהו יצליח, מיד תופעל אזעקה שתיידע אותי, ורשת הפלו תיחסם באופן אוטומטי."

"מה אם מישהו ייכנס לאח, ורק אז ישתה שיקוי פולימיצי או יתכסה בגלימת היעלמות או ינגיז את עצמו?" שאל הארי.

"אז הוא ייחשף במפולת הגנב שתחכה לו ביציאה מהאח במסדרון של המרפאה." אמר מודי. "גם שם התקנתי שתי מפולות, בכניסה לכל אח."

הארי הנהן. נראה היה שמודי חשב על הכול.

"הנדר הכובל שעל המרפאים ימנע גם ניסיונות סחיטה שלהם." אמר מודי והציץ בפתק ששלף מכיסו. "זהו, עד כאן אלו ההגנות מפני דברים שאנחנו יכולים לחשוב עליהם. אבל כמובן שאם יהיה ניסיון פריצה הוא יגיע מכיוון שלא חשבנו עליו, ולכן הוספתי כמה הגנות בנוסף לכך. מראות תקשורת יהיו לאורך המרפאה והמסדרון, וישדרו אלי באופן קבוע, 24/7. אם יהיה אירוע חריג – המראה תצפצף. המרפאים יעברו בדיקת זיהוי נרחבת אצלי פעם בשבוע. פעם בשבוע אגיע גם לסיור במרפאה עצמה, בבית החולים ובאח של המרפאים, לוודא שהכול בסדר. זהו, נראה לי שזו האבטחה המקסימלית שאנחנו יכולים להגיע אליה." סיים מודי.

"זוהי לא האבטחה המקסימלית שאנחנו יכולים להגיע אליה." אמר הארי בביטחון. "ואנחנו גם לא מנסים להגיע לאבטחה מקסימלית."

מודי ומקגונגל התסכלו עליו במבט מוזר.

"ברור לכם שאם נשב במשרד הזה למשך שנה ונחשוב כל הזמן איך אנחנו משפרים את האבטחה, נצליח לחשוב על עוד משהו, לא כך?" שאל הארי. "תמיד אפשר להשיג אבטחה טובה יותר. הבעיה היא שזה ייקח עוד זמן, ותמיד יש צד שני למטבע. השאלה הנכונה היא האם הגענו לאבטחה המקסימלית שאנחנו יכולים להגיע אליה בנקודת הזמן הזו, משום שאם נשב כאן במשך שנה יהיו עוד מאות חולים שימותו. בכל אופן, יש לי עוד כמה שאלות."

"כן?" שאל מודי.

"מה לגבי פריצה דרך הקירות? ידוע לי שלחש של שלהבת שדים יכול לשרוף קירות בהוגוורטס. איך אנחנו מונעים את זה?" שאל הארי.

"טוב ששאלת," אמר מודי. "שכחתי להגיד לכם. במסדרונות שסביב החדר והמסדרון של המרפאה, כולל אלו שמעליהם ומתחתיהם, התקנתי גלאים מיוחדים שיזעיקו אותי במקרה שמישהו ייכנס לשם. זה לא אזור שיש לתלמידים מה לחפש שם, ואם מישהו יגיע לשם בטעות – טוב," גיחך מודי, "במקרה הכי גרוע הוא יזכה לביקור קצר שלי."

"דיברת כמה פעמים על הפעלת אזעקה. מה בדיוק הפרוטוקול במקרה שדבר כזה קורה?" שאל הארי.

"קודם כל," אמר מודי, "החיבור של הפלו לבית החולים נחסם באופן אוטומטי. האח של המרפאים נחסמת גם היא, ונפתחת רק בזיהוי שלי ושל השרביט שלי. אם האזעקה מלמדת על חדירה דרך הפלו – אני מגיע לאח של המרפאים כמה שיותר מהר- הדרך המהירה ביותר היא באמצעות הפלו שנמצא בחדר הסמוך. מינרווה מגיעה לאח שבבית החולים. אתה פוטר, מטיל פטרונוס ומורה לו להגיע אל המרפאה ולתת לנו דיווח. אם החדירה היא דרך הקירות – אנחנו מגיעים לשם. כיתה מספר 88 היא הקרובה ביותר שיש בה אח. פוטר, שוב, אתה מטיל פטרונוס."

"רגע, המרפאה לא חסינה לפטרונוסים?" שאל הארי. "כי אז כל אחד יכול לשלוח פטרונוס לאחד המרפאים, ולראות את האבן בפעולה."

"לא," אמר מודי, "המרפאה חסינה לפטרונוסים. רק במקרה של אזעקה האפשרות הזאת נפתחת, ואז אתה יכול לשלוח פטרונוס."

"מה לגבי גמדוני הבית?" שאל הארי.

"מה איתם?" שאל מודי בתגובה.

"איך אנחנו מונעים מהם להיכנס למרפאה?" שאל הארי. "אם לא ידעת, גמדוני בית יכולים להתעתק בתוך הוגוורטס. צריכים להטיל איזה לחש אנטי-התעתקות-גמדוני-בית כלשהו."

"ומה הבעיה שלנו עם הגמדונים?" שאל מודי.

"מה זאת אומרת?" תמה הארי. "מישהו יכול לשלוח את הגמדון שלו לגנוב את האבן!"

מודי צחק בתגובה. "נראה לך שאפשר לשלוח גמדון בית לגנוב דברים? אולי גם תשלח גמדון בית להתנקש במישהו?"

הארי חשב רגע. "למה לא בעצם?"

"נראה לך שזה אפשרי?" שאל מודי. "אם זה היה אפשרי, למה אתה חושב שדמבלדור לא שלח את כל גמדוני הבית של הוגוורטס להתנקש בוולדמורט? לא, בעצם אל תענה על השאלה הזאת. רק השד יודע איך פעל המוח של אלבוס בעניינים האלו. השאלה היא, אם דבר כזה היה אפשרי, למה אני אפשרתי לדמבלדור לשלוח אנשים אל מותם במקום לשלוח את גמדוני הבית?"

"אז למה בעצם זה לא אפשרי?" שאל הארי.

"גמדוני בית אינם יכולים לפגוע באנשים." אמרה מקגונגל. "הם יכולים לפעול רק לטובת בני אדם, ולא נגדם, ללא קשר לשאלה מי שלח אותם ואת מי הם משרתים."

הארי הביט בהם בבלבול. מה בדיוק היה לטובתו בלהיות על חתיכת סלע בפיג'מה מעל האוקיינוס?

"אתם בטוחים?" שאל הארי בנימה ספקנית. "מההיכרות הדלה שלי עם גמדוני בית, איך לומר... הם לא בדיוק המטאטא הכי מהיר בקבוצה... נראה לי שאפשר לעשות עליהם מניפולציה די בקלות."

"ולכן החוקים שלהם פשוטים יחסית." אמרה מקגונגל. "אסור להם לפגוע בבני אדם או לגנוב מהם."

ממממ אז זה היה איום סרק? הוא לא באמת יכול היה להשאיר אותי על סלע מעל האוקיינוס? תהה הארי.

"ומה אם העניינים מתחילים להסתבך?" שאל הארי. "מי קובע מה זה לטובת בני אדם? אם אציב גמדון בית בפני בעיית הקרונית, מה הוא יעשה?"

"מה זה בעיית הקרונית?" שאלה מקגונגל.

"נו, הדילמה עם הרכבת?" שאל הארי. "לא מכירים? רכבת נוסעת במהירות, כשעל המסילה לפניה קשורים חמישה אנשים. לא ניתן לעצור אותה, אבל ניתן להסיט אותה למסלול אחר שקשור עליו איש אחד. האם תסיטו את הרכבת?"

"נו, ומה התשובה?" שאל מודי.

"אין תשובה." אמר הארי. "לפחות לא תשובה חד משמעית. זו בעיה באתיקה שבאה להמחיש את הסתירה בין התפיסה התועלתנית לבין התפיסה המוסרית. אדם המאמין בגישה תועלתנית, כלומר שהערך של פעולה נקבע לפי התוצאות שלה, ולא לפי ה'טוב' או ה'רע' שבמעשה עצמו, יסיט את הרכבת למסילה בה אדם אחד, משום שכך הוא מביא טוב רב יותר ליותר אנשים. מי שמאמין בתפיסה מוסרית דאונטולוגית – יבחר להימנע מעשיית פעולה 'לא מוסרית' בעצמו, אפילו אם התוצאה תהיה מוות של יותר אנשים".

"אני לא חושבת שגמדוני בית מסוגלים להבין את המורכבויות האלו." אמרה מקגונגל. "אני חושבת שבמקרים כאלו הם יימנעו מפעולה."

"אז... את אומרת שלא יפגע גמדון בית באדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע, ושגמדון בית חייב לציית לפקודותיו של אדונו כל עוד אינן סותרות את הכלל הקודם." אמר הארי. "אה, ולהימנע מפעולה במקרים מורכבים. למעשה אני חושב שזה כלל נבון. ככה הם לא יוכלו להחריב את כדור הארץ כדי להציל את האנושות או משהו כזה."

מקגונגל הביטה בו בבלבול.

"תחזור לדבר באנגלית, פוטר." אמר מודי.

"לא משנה." אמר הארי.

"בכל אופן," אמרה מקגונגל לבסוף, "אני חושבת שיש מקום לחשש שלך. גמדוני בית עדיין יכולים להתעתק עם מישהו אחר לתוך המרפאה. זה אמנם יפעיל את האזעקה, אבל צריך לחשוב על פתרון שימנע חדירה כזאת."

"אני דווקא לא חושב שזה משנה משהו." אמר מודי. "אפילו גמדונים לא יכולים להתעתק למקום מסוים אלא אם כן האדון שלהם מזמן אותם משם, או שהם עצמם היו שם פעם." (זה גרם להארי מחשבות על המקומות בהם דובי היה הולך לטיולים) "גמדון בית לא יכול פשוט להתעתק לאיזושהי בקתה על שפת הים בקורנוול, רק בגלל שאמרו לו את השם של המקום. ועד כמה שידוע לי, אף אחד לא היה במקום הנסתר הזה בהוגוורטס. אבל אני אנסה בכל זאת לחשוב על משהו. לא אוכל להטיל לחש אנטי-התעתקות-גמדוני-בית לבדי, אבל ננסה לחשוב על דרך אחרת. עוד משהו?"

הארי חשב לכמה רגעים.

"אתה יודע מה?" אמר הארי. "תן לי עד יום חמישי לנסות לפרוץ למקום בעצמי. בטל את אישור הכניסה שיש לי למקום, ונראה אם אני מצליח לפרוץ בלי להפעיל את האזעקה. משום מה כשאני מנסה לנצח אותך בפועל יש לי יותר מוטיבציה להצליח."

"מצחיק מאוד." אמר מודי. "אם נתערב על משהו, זה ייתן לך יותר מוטיבציה?"

"מממ אני מניח שכן." אמר הארי.

"אז ככה: אם אתה מצליח – אני מתחייב להיכנס לאחד השיעורים שלך. אם אתה לא מצליח – אתה מתחייב לעבור אצלי שיעור פרטי."

"מוסכם." אמר הארי ולחץ את ידו של מודי. "ניפגש ביום חמישי... או לפני כן."

מודי קם מכסאו בתנועה חדה, פסע לעבר האח ונטל קמצוץ אפר ירוק מהעציץ הסמוך. הוא זרק אותו לאש, צעק משהו ונעלם. הארי הלך אחריו לכיוון האח ולקח חופן מן האפר הירוק.

"הארי פוטר!" קראה מקגונגל. "אתה לא תעבור לי כאן עכשיו דרך האחים בתוך הוגוורטס! תשתמש במדרגות!"

הארי הסתובב לכיוון מקגונגל, וחייך.

"כמובן, פרופסור, כמובן." אמר הארי, והכניס את ידו לכיס הגלימה.

הוא פתח את הדלת ויצא מן המשרד.

-------------------------------

הארי הגיע למסדרון שבכניסה לאולם הגדול. ארוחת הצהריים כבר כמעט נגמרה, אבל דראקו עדיין לא היה שם. הארי התיישב על אחת הגומחות שבקיר, והמתין. כמה דקות לאחר מכן, דראקו יצא מן האולם הגדול, ופנה אליו.

"פוטר?"

"כן, דראקו".

"מי הרג את אבא שלי?"

הארי הביט בדראקו בבלבול. "מממ דיברנו על זה כבר כמה פעמים, והסברתי לך שאני לא יכול לגלות לך מה בדיוק קרה שם. אני לא חושב שמשהו מהותי השתנה מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה. לא כן?"

דראקו טמן את ידיו בפניו בתסכול.

"מאיפה הגעת לכאן?" שאל דראקו.

"עכשיו?" שאל הארי. "ממשרד המנהלת. למה?"

"אז לא היית כאן בארוחת צהריים?" שאל דראקו.

"לא." אמר הארי. "למה? פספסתי משהו?"

"אאאאאאאאאאאאה לעזאזל איתך!!!"

דראקו הסתובב והלך במהירות, והשאיר את הארי מבולבל. האם באמת הוא פספס איזו הצהרה דרמטית בארוחת צהריים? מה דראקו רצה?

-------------------------

בינתיים בשולחן רייבנקלו:

"הי, צ'ו," אמר רוג'ר דייויס. "מה קורה?"

"הייתי רוצה לומר סתם 'בסדר', אבל האמת היא שממש גרוע. נכון, השיעורים בשיקויים ממש השתפרו מאז שסנייפ עזב, אבל עדיין קשה לי, וגם בשינויי צורה לא הולך לי משהו, ובלחשים יש לי ערימות של שיעורי בית שאני צריכה להגיש עד יום שני, ובאסטרונומיה לא הבנתי כלום בשיעור האחרון, וגם בתולדות הקסם לא הצלחתי להתרכז, ואני רוצה להתקבל לנבחרת הקווידיץ' והמבחנים בשבוע הבא ולא הספקתי להתאמן בכלל. חוץ מזה ההורים שלי מכריחים אותי לכתוב להם כמעט כל יום, והינשופים של בית הספר לא רגילים לעוף עד למזרח הרחוק. והייתה איזו מישהי מסלית'רין שהעליבה אותי, וזה ממש כאב לי ופגע בי, והייתי צריכה ללכת לשירותים לבכות. ובנוסף לכל זה יש איזה תלמיד שנה שניה מגריפינדור שכל הזמן שולח בי מבטים מטרידים ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה." אמרה צ'ו בנשימה אחת.

רוג'ר הסתכל בה בהפתעה. הוא לא ציפה לתשובה כל כך ארוכה, והוא בטח לא ציפה שהיא תספר לו ליד כולם שהיא הלכה לבכות בשירותים. אחרי הכול, זה היה בסך הכול פעם שנייה שהם מדברים. הוא בסך הכול רצה להגיד שלום לתלמידת השנה השלישית היפה והנחמדה הזאת, לא מעבר לכך.

מיד אחרי שסיימה לדבר, היא הביטה בו במבט מבולבל. כנראה שהיא גם לא תכננה לחשוף כל כך הרבה. פניה האדימו והיא קמה בבהלה מהשולחן ונמלטה מהאולם הגדול.

מה?

----------------

אדי ישב בקצה השולחן וחשב על משפט פתיחה מתאים. כלומר, הוא חשב במשך כל השבוע על משפט מתאים, אבל עכשיו היה נראה פתאום שכל המשפטים שחשב עליהם פתאום לא מתאימים. איך מתחילים עם המדריכה הראשית של הבית? הוא צריך לומר לה איזה משהו חכם. או מחוכם. או מתוחכם. איזו תובנה מדהימה על החיים, או הוכחה גאונית בכשפומטיקה. אחרי חמש דקות של התלבטות, הוא שם לב שהוא נשאר איתה לבד, והוא החליט לקפוץ למים.

"תגידי, פנלופה, מה דעתך על הגלימה החדשה שלי?" שאל. אוי, איזה משפט גרוע זה היה. איך יצא לו דווקא המשפט הזה?

"אני חושבת שהיא מזעזעת." אמרה פנלופה בלי להניד עפעף. "היא לא תואמת את הנעליים שלך- הצבע שלה בהיר מדי, והגוון שלה פשוט מחריד. שלא לדבר על התסרוקת הנוראית שלך שלא מתאימה בכלל לסגנון של הגלימה. מה חשבת לעצמך בדיוק? אני באמת לא מבינה. יכול להיות שהטעם שלך בבגדים מזוויע עד כדי כך? זה נראה כאילו ממש התאמצת לקנות גלימה מכוערת. הרבה זמן לא יצא לי לראות שילוב מגעיל כל כך של סט בגדים."

אדי הביט בה בתדהמה. פניו האדימו והוא קם במהירות ונמלט מהאולם הגדול.

---------

פנלופה נחרדה לשמע הדברים שיצאו לה מהפה. היא חייבת ללכת להתנצל, היא לא התכוונה, הדברים פשוט... פשוט יצאו לה מהפה...

--------------

"הי, מייגן, רוצה שנהיה חברות?"

"לא."

--------------------------

"צלחת, צלחת, כוס! כוס, צלחת צלחת! קנקן! בקבוק!"

גמדונית הבית בּוֹלִי זמזמה לעצמה מנגינה עליזה, תוך כדי שהיא עובדת בחדווה ובמרץ בעמדת שטיפת הכלים. מים נעימים וחמימים יצאו בזרם חזק מברז הזהב הפתוח, והוסיפו רעש להמולת העבודה של אחר הצהריים. מצד אחד הביאו לה גורבלי וווירבי עוד ועוד עגלות עמוסות בצלחות ומגשים לשטיפה. היא הייתה משפשפת ומקרצפת היטב היטב בסקוץ' המיוחד, שוטפת במים מכל הכיוונים, ומעבירה את הכלים השטופים לעגלה בצד השני, כדי שקומיץ' יעביר אותם לעמדת הייבוש. לאורך הקיר המזרחי היו פזורים עוד עשרים עמדות כמו שלה. בקצב העבודה המהיר של הגמדונים, הם יסיימו את השטיפה תוך חצי שעה, ויוכלו ללכת להצטרף להכנות לקראת ארוחת הערב.

בולי אהבה במיוחד את שטיפת הבקבוקים. ידי הגמדונית הקטנות שלה נכנסו בקלות פנימה, והיא יכלה לקרצף היטב את הבקבוק מבפנים בכל הכיוונים. היא אפילו הצליחה, בקושי מסוים, להגיע לתחתית הבקבוק. היום היה נראה שיש הרבה בקבוקים לשטיפה. מוזר, אבל משום מה היה נראה שהבקבוקים של כל השולחנות הגיעו אליה ליד השולחן של רייבנקלו. בולי לא התלוננה. כלומר, היא אף פעם לא התלוננה, אבל עכשיו היא ממש שמחה לשטוף את כל הבקבוקים האלה.

מוזר, אבל פתאום היא הבחינה בסימן מיוחד על אחד הבקבוקים. היא הסתכלה על בקבוקים אחרים וראתה שגם הם מסומנים באותו סימן מוזר. היא מעולם לא ראתה בהוגוורטס בקבוקים כאלו. היא פנתה לאחור ושאלה בקול:

"מישהו יודע מה זה כל הבקבוקימים הקטנימים עם הסימן V בצבע כסף?"

אף אחד לא ענה, אז בולי משכה בכתפיה, והמשיכה לשטוף.

----------------------------

דובי חבט בעוצמה במחבת על ראשו. בעוצמה ובשקט, כי היה צריך להיזהר לא להעיר את גבירתילי נרקיסה. אדונילי דראקו אמר לו בפירוש לקחת את הבקבוקימים הביתה אחרי שהוא שופך אותם באוכל של שולחן רייבנקלו, אבל הוא היה לחוץ והוא שכח, ועכשיו כבר היה מאוחר מדי לחזור...

פרק 11 - נהש"ס

הארי ישב בשולחן האחורי ביותר בכיתה, לצד הרמיוני. הוא הקשיב לפרופסור קראוץ' מדבר על ההשפעות של שיקוי פולימיצי וכיצד ניתן לזהות מישהו שנמצא תחת השפעת השיקוי. או לפחות הוא ניסה להקשיב. הראש שלו היה עסוק במציאת פרצות באבטחה ההדוקה שיצר מודי. הוא השקיע יומיים במחקר על מפולת הגנב ועל לחשי זיהוי, ועוד יום שלם במחקר על רשת הפלו בכלל ובהוגוורטס בפרט. נשארו לו עוד יומיים עד סוף הזמן, והוא כבר היה צריך לחשוב על איזשהו כיוון לתקוף את הבעיה. הוא היה צריך גם להקדיש זמן כדי להכין את השיעור הבא שלו. אם הוא ינצח בהתערבות, גם מודי יאלץ להשתתף בו, אז שווה להכין משהו מיוחד. אבל קודם כל הוא צריך לנצח בהתערבות.

באופן כללי, האחים בהוגוורטס היו מנותקים כמובן מהאחים ברחבי המדינה. לא היית יכול להזמין אוכל מוות לשעבר כדי להתייעץ איתו בתוך חדר המועדון. זה היה די הגיוני, למעשה, כי אחרת זה היה מייתר לגמרי את כל הקטע של לחשי ההגנה והאבטחה של הוגוורטס. אבל בחלק מן האחים היה חיבור פנימי בתוך הוגוורטס. רעיון החל להתגבש במוחו של הארי. הוא כבר כמעט פנה להרמיוני כדי לשתף אותה, כשהוא שמע לפתע את פרופסור קראוץ' מזכיר את פרופסור קווירל בהקשר לא חיובי, ולא בפעם הראשונה.

מה יש לו, לקראוץ', שהוא כל כך שונא את קווירל? כאילו, הייתה סיבה לשנוא את וולדמורט, אבל קראוץ' לא ידע שקווירל הוא וולדמורט. עבורו קווירל היה בסך הכול פרופסור מוצלח מאוד. הוא כן הזכיר אותו לטובה בכמה מן השיעורים, כמו גם בנאום הפתיחה שלו בסעודה בתחילת השנה. האם היה משהו ביניהם בתקופת מלחמת הקוסמים הראשונה? קראוץ' ידע מן הסתם על הזהות הזאת של קווירל. אבל, לפחות לפי מיטב ידיעתו של קראוץ', מונרו היה אחד הקוסמים החזקים ביותר שהוביל את המאבק נגד וולדמורט. אז מה פשר הדבר הזה? האם קראוץ' כועס עליו על שנטש אותם באמצע המאבק נגד וולדמורט? למרות שהארי ידע מי הדמות שהסתתרה מאחורי קווירל, עדיין צרם לו שהתייחסו ככה אל הפרופסור להתגוננות לשעבר.

טוב, יש דברים שאפשר פשוט לשאול. הארי בחר לדחות את הבדיקה של הרעיון שלו, ונשאר אחרי השיעור כדי לדבר עם פרופסור קראוץ'.

לאחר שכל התלמידים יצאו מן הכיתה, הוא ניגש לקדמת הכיתה. פרופסור קראוץ' ישב בכיסאו ועיין במגילת קלף. הוא הבחין בהארי שניגש אליו.

"כן מר פוטר?" שאל פרופסור קראוץ' והרים גבה. הוא העביר את היד בשערו, מתקן ללא צורך את השביל המושלם.

"אני רוצה לשאול אותך משהו, אדוני." אמר הארי.

"אז למה אתה לא שואל?" אמר קראוץ'.

"ובכן," אמר הארי, "לא יכולתי שלא להבחין שעל אף ההערכה שלך לפרופסור קווירל, אתה לא מחבב אותו במיוחד. האם יש סיבה מיוחדת לכך?"

"אה", אמר קראוץ' והחווה תנועת ביטול בידו, "חשבתי שתשאל משהו יותר מעניין."

"בבקשה פרופסור," אמר הארי, "זה חשוב לי."

קראוץ' נאנח והניח את מגילת הקלף על השולחן.

"אני יודע כמובן מי הוא היה," פתח קראוץ'.

לא אתה לא. חשב הארי, אבל לא אמר כלום.

"אבל גם בתור מונרו," המשיך קראוץ', "ולמרות ההערכה שלי אליו על המלחמה הבלתי מתפשרת שלו בוולדמורט ובאוכלי המוות, היה משהו בעייתי עם הבן אדם. כן, הוא היה מנהיג עוצמתי, והשד יודע שהמדינה שלנו זקוקה למנהיגים מהסוג הזה, אבל, וזה האבל הגדול, לא היה לו כבוד גדול כל כך לחוק."

"זו הבעיה?" נדהם הארי. הוא ידע על ההערצה של קראוץ' לחוקים, אבל לא חשב שזה עד כדי כך גרוע. "חשבתי שזה יתרון. במלחמות כאלו, כמה שפחות חוקים – יותר טוב."

"כמו שאתה ודאי יודע," אמר קראוץ' בחומרה, "החוקים שלנו מקנים לנו את הלגיטימציה לשלוט, והם אלו שמונעים אנרכיה במדינה. אסור לנו לזלזל בהם, גם לא במצב של מלחמה. האיש הזה לא רק שלא ציית לחוקים, הוא פשוט התעלם מהם. אבל אני לא מדבר כאן רק על חוקי משרד הקסמים. לא כולם ראו את כל הפעולות שלו, אבל בתור מישהו שהיה שותף למלחמה, האיש נלחם כמעט כמו אוכל מוות. לא היה נראה שיש לו עכבות מוסריות כלשהן."

"או," אמר הארי, "המוסריות. מכל האנשים, דווקא לך זה הפריע?"

"מה? מה זה אמור להביע?" שאל קראוץ' בקול חד.

"במהלך הקיץ, עברתי על הפרוטוקולים של הקסמהדרין בתקופת המלחמה." אמר הארי. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשמור על קולו יציב.

"ו..."

"אתה היית ראש ההרכב של השופטים ביותר משפטים מכל אחד אחר." אמר הארי, קולו רועד. "שלחת יותר אנשים לאזקבאן מכל אחד אחר. למעשה, לא היה משפט אחד שהסתיים אצלך בזיכוי. שלחת עשרות אנשים לאזקבאן, גברים ונשים. לעשרות שנים. שפטת המוני אנשים למוות בתוך גיהינום של ייסורים. אז אתה מדבר איתי על מוסריות?"

הקול של הארי עלה במשפט האחרון. הוא קיווה שהוא לא עבר את הגבול. קראוץ' ישב בכיסאו ולא נרתע ממנו. הוא הביט בו בלי להניד עפעף.

הארי הרגיש שבניגוד לרצונו, הוא גולש יותר ויותר אל הצד הקר והאפל שבתוכו. זה היה רע, אבל זאת הייתה הדרך היחידה שלו לשמור על עצמו שקול כרגע.

"זו שאלה שקל הרבה יותר לשאול כשכל הסוהרסנים הושמדו, פוטר." אמר פרופסור קראוץ' בנחת. "אני מניח שהיית מדבר אחרת לו היית נמצא בעמדה דומה לשלי, כשאתה יודע שאם לא תיתן להם מספיק אנשים, תאבד שליטה על מאות סוהרסנים שיסתובבו ברחבי המדינה. האם זה סיכון שהיית לוקח?"

"אז אתה רוצה לומר לי שעשית כל מאמץ כדי לתת להם את המינימום ההכרחי?" שאל הארי בתגובה. "כי ממה שהבנתי מבונז היה שם הרבה יותר מזה."

קראוץ' נענע בראשו. "אתה צעיר, פוטר. אתה אולי יודע דבר או שניים על אזקבאן ועל סוהרסנים, אבל אין לך ראיה ארוכת טווח."

"נסה אותי." אמר הארי. הוא לא אהב שאומרים לו שהוא צעיר. למרות שיחסית לאינסוף השנים שהוא עומד לחיות הוא באמת היה צעיר. כמו גם כל העולם.

קראוץ' הביט בהארי במבט בוחן.

"עד כמה שכיחות מלחמות קוסמים כמו שהייתה המלחמה האחרונה? כלומר מלחמות של קוסם אופל בתוך המדינה?" שאל קראוץ'.

"מממ, אחת למאה שנה?" ניחש הארי.

"קצת יותר." אמר קראוץ'. "וכמעט תמיד המלחמות הללו קצרות, לכאן או לכאן."

"אוקי," אמר הארי, "ולמה זה רלוונטי?"

"כי במלחמות בין מדינות, בדרך כלל לא תופסים בחיים את הפושעים. האם תהית פעם את מי שולחים לאזקבאן בתקופות שלום?" שאל קראוץ'.

"את הפושעים האזרחיים. רוצחים, אנסים וכאלו." אמר הארי. "פגשתי גם כמה כאלו באזקבאן."

"כן," אמר קראוץ'. "אבל מכיוון שרוב הפושעים באזקבאן היו אוכלי מוות, פגשת שם רק את אלו הגרועים באמת. במילים אחרות, כשאין לנו אוכלי מוות לשלוח לאזקבאן, מי שיישלח לשם כדי להבטיח שהסוהרסנים בשליטה הם פושעים אזרחיים שלא עשו דברים כל כך נוראים. אזרחים תמימים שמעדו. מכשפה רגזנית שקללת השיתוק שלה יצאה חזק מדי, או קוסם צעיר שאיבד שליטה והטיל לחש ניפוח על דודה שלו. עכשיו קח דקה לחשוב על האנשים האלו כלואים באזקבאן. האם זה מזעזע אותך?"

הארי לא היה צריך דקה לחשוב על זה, מפני שהוא כבר דמיין את הסיטואציה הזאת מאות פעמים בראשו, בעיקר בסיוטים בלילות.

"אני לא אומר שזה היה קל עבורי, או שהעונש הגיע להם." אמר קראוץ'. "אבל מבחינתי, שליחת אוכלי מוות לאזקבאן היא חובה מוסרית כלפי שאר החברה. הזדמנות שאסור היה לנו להחמיץ, או שאנשים אחרים היו משלמים ביוקר. לפעמים צריך לבחור בין רוע נחוץ לבין רוע גדול יותר, פוטר."

 "אני מבין אותך, אדוני." אמר הארי. "ועדיין אני חושב שאילו באמת היה לכם אכפת, הייתם משקיעים קצת יותר מאמץ בנושא. לצורך העניין, האם פעם ניסיתם לגייס צבא שיחזיק את הסוהרסנים עם פטרונוסים? בדקתם בכלל את האפשרות הזאת?"

הארי רצה לומר עוד משפט בסגנון של נראה לי שהיית מתאמץ הרבה יותר אילו היית יודע שאתה או מישהו יקר לך עלול להגיע לשם יום אחד, אבל הוא הצליח לסגור את הפה שלו ברגע האחרון.

"קודם כל," אמר קראוץ', "אני לא חושב שיש לכם זכות לבוא בטענות לקוסמים. לא זכור לי שבעולם המוגלגים עינויים הם מחוץ לתחום. ואני לא מדבר רק על מדינות עולם שלישי. גם כאן באנגליה, לפי מה ששמעתי, על היחס למחבלים של הIRA, או בבתי הכלא בארצות הברית. אה, סליחה, בעצם זה לא ארצות הברית. רק שטח חכור."

"זה עדיין שונה בכמה סדרי גודל מאשר אזקבאן." אמר הארי. "אבל זה לא משנה. מעולם לא אמרתי שמוגלגים טובים בזה יותר מקוסמים."

"ומה אתה מסיק מזה?" שאל קראוץ'. "שכל העולם מרושע?"

"לא," אמר הארי, "שאתם פשוט ממלאים את התפקיד שלכם, בלי לנסות באמת להיכנס לנעליים של הצד השני. אני לא מאשים אף אחד, רק אומר שזה טבע האדם. רובו לפחות."

"ואת זה אתה יודע מאיפה? מניסיון החיים הארוך שלך?" שאל קראוץ'.

"לא, מהשיטה המדעית." אמר הארי. "באחת האוניברסיטאות באמריקה עשו ניסוי: חילקו לשניים קבוצת סטודנטים שהתנדבו לניסוי, לאחת נתנו להיות אסירים, ולאחת להיות סוהרים. במשך תקופה של-"

"ניסוי הכלא של סטנפורד?" קטע אותו קראוץ'.

הארי השתתק בהפתעה. "אתה מכיר את הניסוי?"

"בוודאי שאני מכיר. חקרתי קצת את הנושא מתוקף תפקידי." אמר קראוץ'. "אחד הזיופים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המחקר."

"מה?" שאל הארי בבלבול. "זיופים?"

"כמובן." אמר קראוץ'. "לא ידעת? הניסוי הזה נחשף כבר מזמן כזיוף עלוב. קודם כל, זימברדו – האיש שהוביל את ה'ניסוי' – מעולם לא הגדיר אותו כניסוי אלא כהדגמה, כדי לעקוף את קבלת האישורים לניסויים על בני אדם. אבל גם משיחות וראיונות שנעשו עם משתתפי ה'ניסוי' הובהר שהם לא פעלו בטבעיות אלא עשו את מה שזימברדו ביקש מהם לעשות."

"טוב, ברור שזה מה שהם יגידו." ענה הארי. "אף אחד לא רוצה שיתייחסו אליו כאדם מרושע כל כך."

"זה לא רק זה." אמר קראוץ'. "יש גם הקלטות של זימברדו עצמו שמסביר להם באילו טכניקות להשתמש כדי להיות סוהרים קשוחים. וחוקרים אחרים שניסו לשחזר את הניסוי, קיבלו תוצאות שונות לחלוטין."

הארי נדהם. מאז ומתמיד הוא קרא על הניסוי הזה כניסוי מהימן. הוא ידע שזימברדו העיד לפני הקונגרס בארצות הברית על מצב בתי הכלא שם. האם כל הזמן הזה זה היה רק זיוף? טוב, אזקבאן בבירור לא היה זיוף, כמו גם בתי הכלא והעינויים במדינות שקראוץ' הזכיר. ברור שהייתה מידת מה של אמת בטענה שלהרבה אנשים לא אכפת כל כך. אבל... אולי זה לא טבע האדם? אולי זה רק... רק רוע נחוץ כמו שקרא לו קראוץ'?

הארי היה צריך עוד זמן לעכל את זה. אחרי שחשב עליו כל כך הרבה פעמים במהלך השנה שעברה, הוא היה צריך יותר מסתם לדעת בשכל שהניסוי מזויף. המחשבות על הניסוי לאורך זמן, יחד עם החוויות השליליות מאזקבאן, שרטו כמה שריטות בנפש שלו, שהמידע שניתן לו כרגע לא היה יכול למחוק בבת אחת. ועדיין, הארי הרגיש הקלה. זה לא אמר שכל העולם פתאום נעשה מושלם, ועד כמה שידוע לו הניסוי של מילגרם עדיין לא הוכח כזיוף, אבל זה בהחלט נתן מבט אופטימי יותר על העולם.

הוא יצטרך לבדוק כמובן את מה שאמר קראוץ'. הוא כבר למד על בשרו שלא להאמין לדברי המורה להתגוננות בלי ביקורת. אבל, בכל מקרה, הוא גילה כאן משהו מיוחד. מיהו ברטמיוס קראוץ' הזה, שמכיר את העולם המוגלגי טוב כל כך, ושקורא לבד על מחקרים מדעיים? האם הוא בן מוגלגים במקור? זן נדיר של קוסמים שמתעניין במוגלגים? למרות שהוא קרא עליו ועל דרכו במשרד הקסמים, נראה שהדמות שלו מורכבת הרבה יותר ממה שנראה היה במבט ראשון.

"אני... ובכן, לא ידעתי את זה, אדוני." אמר הארי. "תודה לך."

"משום מה נראה לי שזאת לא תהיה השיחה האחרונה שלנו בנושא." אמר קראוץ'. הוא חזר לעיין במגילת הקלף שלו, והארי הבין את הרמז. הוא יצא מן הכיתה והלך לחפש את הרמיוני.

הוא מצא את הרמיוני בחדר המועדון המואר של רייבנקלו, יושבת על אדן החלון הרחב הפונה לאגם, שקועה בקריאת ספר עב כרס. הוא הציץ בספר מעבר לכתפה לכמה שניות, והספיק לקרוא כמה שורות על טכניקות מסורתיות בציור רונות, לפני שהרמיוני הרגישה בו וסגרה את הספר. הוא פנה לשבת לידה על אדן החלון.

הארי ישב בשקט במשך כמה שניות, מביט באגם הצלול ובמדשאות הירוקות. הוא אחז את ברכיו בידיו, נשם עמוקות, והרהר. איכשהו, בלי מילים, הישיבה השקטה הזאת לצד הרמיוני, הרגיעה אותו. הוא הרגיש שזה מחזיר לו את היציבות אחרי הטלטלה הקטנה שעבר.

"הארי?" שאלה הרמיוני. "הכול בסדר?"

"כן, סליחה." אמר הארי, "הייתי צריך קצת להירגע. הייתה לי שיחה עכשיו עם הפרופסור להתגוננות, ו... האם שמעת על ניסוי הכלא של סטנפורד?"

"כן, בוודאי." ענתה הרמיוני, שהופתעה קצת מהשאלה.

"האם ידעת שהוא מזויף?" שאל הארי.

"כמובן." ענתה הרמיוני.

"מה???" הזדעק הארי. "למה לא אמרת לי?"

"מממ, כי מעולם לא שאלת אותי." ענתה הרמיוני.

הארי חשב לרגע. "כן, זה נכון. למה לא שאלתי אותך בעצם? אה, לא יכולתי לספר לאף אחד על הביקור שלי באזקבאן."

"כן," אמרה הרמיוני, "ואחרי איזה זמן בדיוק מתתי, אז זה כבר לא היה רלוונטי. אבל אני מציעה שנדבר על דברים יותר משמחים אם לא אכפת לך."

"כן," אמר הארי. "האמת שרציתי לבקש את עזרתך במשהו. תוכלי לבוא איתי רגע החוצה?"

"בטח." אמרה הרמיוני. "מה העניין?"

"אני אסביר לך בדרך." אמר הארי.

הם ירדו מאדן החלון – הרמיוני הניחה את הספר שלה באחד המדפים – ויצאו מחדר המועדון. הארי המשיך לרדת במדרגות של מגדל רייבנקלו. הרמיוני המשיכה אחריו.

"חשבתי על רעיון לפרוץ את האבטחה של מודי." אמר הארי. "אבל כדי לבחון אותו אנחנו נצטרך להתפצל."

הוא הוציא מכיסו את מפת הקונדסאים והפעיל אותה.

"את רואה את החדר הזה, ליד כיתת הלחשים?" שאל הארי. "תוכלי ללכת לשם עכשיו בבקשה? אני אלך לחדר הזה," אמר הארי והצביע על חדר אחר במפה, לא רחוק משם.

"טוב," אמרה הרמיוני, "הייתי מתעקשת שתסביר לי לפני כן, אבל אני יודעת שאתה יותר עקשן ממני. רק תבטיח לי שזה לא מסוכן או משהו?"

"לא, לא. זה לא מסוכן." אמר הארי. "אה, ולפני שאת הולכת אני צריך שתביאי לי את מראת התקשורת שלך. כשתגיעי לחדר תשלחי לי פטרונוס שאת שם."

הרמיוני הסתכלה עליו במבט מוזר. "אתה יודע שהמראה הזאת היא זוג למראה שלך, כן? אין שום טעם להחזיק את שתיהן אצלך."

הארי חייך אליה בתגובה. "אלא אם כן אני אהיה בשני מקומות בו זמנית. אל תדאגי, מיד תגלי מה העניין. קדימה, בואי נתפצל."

הרמיוני הסתכלה עליו בבלבול, והתחילה ללכת לכיוון כיתת הלחשים, ממששת תוך כדי הליכה את מחולל הזמן שהיה תלוי מתחת לגלימותיה. הארי התחיל לרוץ לכיוון החדר השני.

 ------------------

אחרי הליכה מהירה של חמש דקות, הרמיוני הגיעה לחדר שליד כיתת הלחשים. זה היה חדר קטן ופשוט. כמה שולחנות עגולים היו במרכז החדר, וכיסאות עץ זקופים היו מסודרים סביבם. הדבר היחיד הראוי לציון בחדר היה האח הישנה, שהייתה קבועה בקיר הצפוני שלו. לפי כמות האבק שהייתה שם, היא כנראה לא הייתה בשימוש הרבה זמן, אבל עדיין נשאר בשוליים קצת אפר ישן. הרמיוני הניחה שזו הסיבה שהארי בחר לשלוח אותה אל החדר הזה, אם כי עדיין היא לא יכלה לחשוב על טכניקה לפרוץ למרפאה מבלי להפעיל את האזעקה. הרי ברגע שהוא יעבור למרפאה דרך הפלו האזעקה תופעל.

הרמיוני עמדה בעמידה המיוחדת, ביצעה את התנועות במיומנות, והטילה את לחש הפטרונוס. היא עדיין לא הצליחה לשלוט בצורה שלו ולעצב אותו כרצונה כמו הארי, אבל היא יכלה לעשות מספיק כדי לעוות את הצורה שלו, כך שלא יזהו את הצורה הייחודית שלו. היא שלחה אותו להארי עם הודעה שהיא הגיעה למקום.

הרמיוני התיישבה על אחד הכיסאות, הביטה לכיוון האח והמתינה.

כמו שחשבה, לאחר כמה שניות, אש ירוקה התלקחה באח. אולם הארי לא הופיע שם. במקום זה הופיעה שם רק היד הימנית שלו, מרחפת באוויר במנותק מהגוף, אוחזת בשרביט. היד של הארי פנתה ימינה ושמאלה, כאילו היא סורקת את החדר. לאחר כמה סריקות כאלו, היד נעצרה כשהיא מצביעה בשרביטה על הרמיוני. הרמיוני קמה בהפתעה ממקומה ועברה לקצה השני של החדר. היד עקבה אחריה.

איך הוא עושה את זה? חשבה הרמיוני.

היא התקרבה אל האח, השרביט האחוז ביד של הארי עדיין מכוון עליה. היא הייתה רחוקה רק מטר מהאח, כשראתה את מראת התקשורת שלה תפוסה במעין וו מיוחד מתחת ליד של הארי. זה גם היה הדבר האחרון שהיא ראתה לפני שהלחש שלו פגע בה בהפתעה, והיא שקעה בשינה עמוקה.

------------

הרמיוני שפשפה את גבה במקום בו הוא פגש את הרצפה. הארי עזר לה לקום ולשבת על אחד הכיסאות. הוא הטיל כמה לחשי הגנה מהאזנה קסומה סביבם.

"היית יכול להגיד לי לפני כן!" אמרה הרמיוני בכעס. "הייתי שמה שם כרית או משהו."

"סליחה, סליחה," אמר הארי בעליצות, "זה לא היה שווה כל כך אם היית יודעת מראש. היית צריכה לראות את הפרצוף שלך! בכל אופן, מקווה שהבנת את הרעיון."

"להעביר רק את היד דרך הפלו, ואז להטיל אימפריוס על המרפא שנמצא בפנים." אמרה הרמיוני. "כך הוא יוכל להעביר לך את האבן ליד המושטת, מבלי לעבור בעצמו במפולת הגנב."

"יפה." אמר הארי.

"למרות שאני לא בטוחה שזה יעבוד." אמרה הרמיוני. "אתה בטוח שאפשר להטיל לחשים דרך מפולת הגנב?"

"לא הייתה לי מפולת גנב זמינה כדי לבדוק את זה," אמר הארי, "אבל לפי מה שקראתי, זאת לא אמורה להיות בעיה."

"רגע, לחשי הזיהוי של המרפאה לא יזהו את היד שלך?" שאלה הרמיוני. "אם לך אין אישור כניסה, אז גם ליד שלך אין."

"כן," ענה הארי, "אבל את שוכחת שלחשי הזיהוי מזהים רק אם נמצא שם אדם בהכרה שאין לו אישור. איך הם יוכלו לזהות שהיד שלי שייכת לאדם בהכרה? אין שום הבדל בין יד של אדם בהכרה ליד של אדם ללא הכרה. לכן אני משער שזה יעבוד. שוב, לא בדקתי בפועל."

"אז אני מציעה שלפני שאתה מנסה את זה באמת, תבקש ממודי לנטרל באופן זמני את החסימה האוטומטית של רשת הפלו במקרה שיש אזעקה. אתה לא רוצה שהמעבר ייחסם בדיוק כשהיד שלך נמצאת שם." אמרה הרמיוני.

"כן, רעיון טוב." אמר הארי. "האמת חשבתי לעשות את זה עכשיו, אבל אני רואה שכבר מתחיל להיות מאוחר. מחר בבוקר יש לי כמה שיעורים חופשיים, אבל להודיע למודי אפשר כבר עכשיו. אני תוהה איך הוא יגיב."

הארי עמד והטיל את הפטרונוס.

"אמור למודי שיבטל באופן זמני את חסימת הפלו האוטומטית בשעת אזעקה, ובקש ממנו להיות בעשר בבוקר במרפאה." אמר הארי לפטרונוס שלו. "אה, ותגיד לו שיגיד למרפאים לתת לי להיכנס ללשכה שלהם."

האייל הכסוף והגדול הנהן בראשו ויצא לדרכו.

-----------------

הארי עמד בלשכה של המרפאים, ליד האח. הוא הציץ בשעונו, וחיכה בסבלנות עד שהמחוג הקטן הורה על השעה עשר. הוא התקין את המראה על הוו המיוחד. ביד שמאל הוא לקח קמצוץ מן האפר שבכיסו. הוא העביר את ידו השמאלית דרך מפולת הגנב והשליך את האפר אל תוך האח. מיד התלקחה שם להבה ירוקה.

(היהלום המשובץ בטבעת הפלדה שעל הזרת שלו נצץ לאור הלהבות)

הארי אחז בשרביט בידו הימנית, והעביר אותה דרך מפולת הגנב אל תוך האח.

וזה היה הדבר האחרון שהוא עשה לפני שחש כאב חזק בזרת שלו, וכאב חזק עוד יותר בצלקת שלו, ואל תוך האח נפל גוף של אדם גדול, בעל שתי רגליים רזות וחיוורות, ללא ידיים, ועם עיניים אדומות, בעלות אישוני חתול מחורצים.

פרק 12 - עיקרון ההכבדה

הרמיוני ישבה בשיעור של פרופסור מקגונגל, וניסתה להקשיב לדבריה. היום הם למדו על פרופורציות בשינויי צורה, וכיצד היחסים בין האובייקט המקורי לאובייקט המותמר משפיעים על שינוי הצורה. הרמיוני ידעה כמובן את הדברים בעל פה. למעשה, היא הייתה פטורה מכל השיעורים בשינויי צורה. אבל פרופסור מקגונגל ביקשה ממנה לעזור בבדיקת הבחינות ושיעורי הבית. וכדי שתוכל לבדוק אותם כמו שצריך היא הייתה צריכה לדעת בדיוק מהו החומר שלמדו בכיתה. כמובן שהיא לא הייתה יכולה להיכנס לשיעורים של כל השכבות, אבל היא רצתה להיות לפחות בשיעורים של השכבה שלה. בכל מקרה, היא נהנתה להיות בשיעורים של פרופסור מקגונגל, ולעשות ריענון לחומר שידעה, למרות שכמו בשיעורים של הארי, היה לה קשה להתאפק לא להרים את היד לענות על שאלות.

אבל היום היא לא ממש הצליחה להקשיב לשיעור. מה שקרה לה אתמול בערב לא נתן לה מנוחה. היא הרגישה תחושה חזקה של בדידות. זה לא היה גרוע כמו היחס אליה כשחשבו שהיא ניסתה לרצוח את דראקו, אבל זה היה מספיק גרוע כדי להטריד אותה ולמנוע ממנה להתרכז.

אתמול, אחרי הניסוי של הארי, היא הלכה לחדר המועדון של הפלפאף כדי לעזור לכמה תלמידים מהשכבה שהתקשו בעבודה מעשית של שינויי צורה. בהתחלה היה נראה שהכול בסדר. היא הסבירה להם את התיאוריה, ועזרה להם ביישום. אבל עם הזמן היא שמה לב שבכל פעם שהיא רק התחילה לומר משהו, כולם השתתקו מיד. אף אחד לא העז לערער על דבריה או לנסות לסתור אותם או להתווכח איתה. היה נראה לה שעצם הנוכחות שלה שם גורמת לכולם להיות מתוחים יותר, למרות אווירת התום שהיא הפיצה.

היא ניסתה להיות חלק מהם. לדבר איתם, ללמוד איתם, לצחוק איתם. זה לא ממש עבד. ליתר דיוק, זה ממש לא עבד. היא ניסתה להצטרף לצחוק שלהם. הבעיה הייתה שהם צחקו על פרופסור מקגונגל – ארני אמר שזה היה אופייני לה להרכיב הרכב טלאים כזה של צוות הוראה – והיא לא הייתה יכולה לצחוק על פרופסור, בטח לא על המנהלת, ובטח לא על מי שמינתה אותה לתפקיד. אם היא הייתה מצטרפת לצחוק זה היה נחשב כאילו היא בעצמה סיפרה את הבדיחה.

אבל החלק הכי גרוע היה, שלאחר שהיא הסבירה לחנה חמש פעמים בסבלנות אין קץ כיצד להחזיק את השרביט בצורה הנכונה, חנה עדיין לא הצליחה להפוך את החיפושית שלה לכפתור, והיא עדיין החזיקה את השרביט שלה נמוך מדי ביחס לפרק כף היד, וזה כבר היה מוגזם אפילו בשבילה. כשהרמיוני שאלה את חנה בקול קצת עצבני מה קרה ולמה היא לא מקשיבה לה, חנה אמרה לה שהיא הייתה מרוכזת מדי בציפורניים הלבנות והבוהקות והמדהימות של הרמיוני, ולכן לא הצליחה להתרכז במה שאמרה. הרמיוני תפסה את פניה בידיה, נאנחה בקול, ויצאה מחדר המועדון שלהם.

האם נגזרו עליה עכשיו חיים חסרי חברה? רק משום שהיא גיבורה שהשמידה את אזקבאן, ושאנשים חשבו שהיא השמידה את וולדמורט, היא לא תוכל לעולם לרכוש חברים חדשים? האם מעתה ואילך הארי יהיה החבר היחיד שלה? המחשבות הללו לא נתנו לה מנוחה. לא. היא לא תוכל לחיות בצורה כזאת. היא תצטרך לעשות משהו בנידון.

הרמיוני הייתה טרודה במחשבות, כשלפתע שמה לב שפרופסור מקגונגל קטעה את עצמה באמצע המשפט. הרמיוני הביטה בה. פרופסור מקגונגל נראתה מבוהלת קצת. היא הכניסה את ידה לכיס הגלימה שלה, והבעת פניה השתנתה בבת אחת. הרמיוני מעולם לא ראתה את פרופסור מקגונגל מבועתת כל כך. אבל היא השתלטה על עצמה במהירות, הידקה את שפתותיה בחזקה, וחזרה לעטות הבעת פנים מחמירה. היא העבירה מבט זריז ומחושב על התלמידים שהסתכלו עליה בסקרנות, ולבסוף מבטה נח על הרמיוני.

"העלמה גריינג'ר!" קראה הפרופסור תוך כדי שהיא עושה את דרכה בצעדים מהירים אל מחוץ לכיתה, "אני ממנה אותך להיות האחראית כאן עד שאני חוזרת! את יכולה להמשיך להתקדם בשיעור, או לתרגל עם התלמידים את מה שלמדנו. קדימה, בהצלחה!"

הרמיוני קמה ממקומה במהירות והלכה לקדמת הכיתה. התלמידים הביטו זה בזה בבלבול, ומיד החלו להתלחש זה עם זה. תוך שניות הלחשושים הפכו לדיבורים רמים, כשכל תלמיד מנסה להעלות את ההשערה שלו למה שקרה. השערות מופרכות יותר ויותר נזרקו לחלל האוויר. הרמיוני התעלמה מהם, אבל גם היא ניסתה לחשוב מה יכול היה לקרות שיצדיק פעולה כזאת מצד המנהלת. פרופסור מקגונגל מעולם לא עזבה שיעור בצורה כזאת. האם קרה איזשהו מקרה חירום? כנראה זה היה קשור לתפקידה כמנהלת. האם בית הספר נמצא תחת סכנה? הרמיוני הציצה בשעונה ונחרדה לראות שמחוגי השעון הורו בדיוק על השעה עשר. זה בטוח היה קשור להארי ולניסוי שלו. אבל מה יכול היה לקרות? האם מודי שכח לבטל את החסימה האוטומטית של הפלו, והיד של הארי נלכדה?

הרמיוני התאמצה לגרש ממוחה את המחשבות הקודרות, וניסתה, ללא הצלחה, להשתלט על הכיתה. מסתבר שאפילו גיבורה בסדר גודל שלה לא יכולה להשתיק עשרים תלמידים אחרי אירוע מסעיר כל כך.

---------------------

מינרווה יצאה מכיתת הלימוד ורצה במהירות אל קצה המסדרון. היא הייתה חייבת לפנות במסדרון לפני שתטיל את הפטרונוס, למקרה שתלמיד סקרן יציץ מן הכיתה ויראה מה היא עושה. היא רצה עם השרביט שלוף. אסור היה לה לבזבז אף שנייה, ובלי קשר היא הייתה צריכה להיות מוכנה לכל אפשרות. ברגע שהיא פנתה במסדרון, היא הטילה את הפטרונוס.

"תוביל אותי להארי פוטר".

החתול הכסוף שלה הנהן, והחל לרוץ במהירות במעלה המדרגות. מינרווה רצה בעקבותיו. מחשבות שונות ומשונות חלפו בראשה. מה יכול היה לקרות שהוציא את האבן מן הטבעת והפעיל את האזעקה? האם הארי אימץ את עצמו יותר מדי כך שלא יכול היה לשמר את שינוי הצורה? או שאולי מישהו תקף אותו? האנשים היחידים שידעו היו אלאסטור, בונז, סנייפ, הרמיוני, הארי והיא. שזה כבר הרבה יותר מדי אנשים, כמו שאלאסטור נהג לומר. האם יכול להיות שאחד מאוכלי המוות שנותרו בחיים הבחין שהאות האפל שלו לא דהה, גילה איכשהו מה קרה, ובא לשחרר את אדונו? אולי הארי עצמו החזיר את וולדמורט כדי לברר משהו? לא, לא יכול להיות. אולי הארי של תחילת השנה שעברה היה עושה דבר כזה. הארי הנוכחי היה הרבה יותר חכם ואחראי מכדי לעשות דבר כזה. והוא גם היה מודיע לה מראש. האם אלאסטור כבר יודע מה קרה?

מינרווה שקלה להשתמש במחולל הזמן כדי להיות כמה שיותר קרובה להארי בזמן האירוע. אבל מצד שני היא פחדה להיתקל בפרדוקסים ולבזבז את השעות שלה לשווא. עדיף לשמור אותן לזמן שתדע יותר טוב מה קורה.

מינרווה החלה להתנשף. היא עלתה עוד שלושה גרמי מדרגות, ופנתה בשמונה פניות נוספות. החזה שלה החל לכאוב, אבל היא לא האטה. היא שקלה להשתמש במטאטא, אבל זה כבר היה מוגזם מדי. אם מישהו מהתלמידים יראה אותה על מטאטא במסדרונות הוגוורטס, זה יעורר יותר מדי חשד. גם ככה השמועות יתעופפו על זה שהיא יצאה באמצע השיעור. היה צריך לשמור על איזון בין הסיכון שבהגעה כמה דקות מאוחר יותר לבין הסיכון שמישהו יגלה איכשהו מה קרה. חבל שלא היה לה עוף חול, כמו לאלבוס. הדברים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים.

החזה שלה בער בכאב. מינרווה הבחינה שהפטרונוס לוקח אותה לכיוון מגורי המרפאים. מה הארי חיפש שם? יכול להיות שהוא בחן את רשת הפלו של המרפאה? היא המשיכה לרוץ, עברה עוד שני מסדרונות וחלפה על פני כמה דיוקנאות שהביטו בה מופתעים. היא הגיעה למסדרון של מגורי המרפאים, ורצה בעקבות הפטרונוס, עד שחטפה מכה חזקה בפניה, וכמעט נפלה לאחור. היא התנגשה בקיר בלתי נראה. מינרווה התנודדה לשנייה, אך הצליחה לשמור על יציבות. היא הניפה את שרביטה, אך לפני שהספיקה לומר מילה, דלת החדר הסמוך נפתחה והשרביט עף מידה אל הדמות שיצאה משם.

אלאסטור תמיד היה מהיר כשד, אבל היא לא ציפתה ממנו לזה. הוא כיוון עליה את שני השרביטים. מינרווה אמרה במהירות את הסיסמה. אלאסטור הניף את שרביטו וביטל את החסימה של הקיר. היא עברה פנימה.

"מה קרה?" שאלה מינרווה והשאירה את השרביט בידה. "איך הספקת להגיע כל כך מהר?"

"כנסי לחדר." אמר אלאסטור. "הטלתי שם כמה לחשים נגד האזנה."

--------------------

הארי ישב על הרצפה במשרד שלו ברגליים משולבות. הוא הביט אל גלגל השמש, שירד לאיטו מעבר לקו האופק, ושלח את קרניו האחרונות מבעד לקירות הזכוכית של המשרד, שוטף אותו באור אדום בוהק. ידו נשלחה מבלי משים אל הצלקת שלו, שעדיין כאבה מהאירוע בבוקר. הוא ניסה לחשוב על הצדדים החיוביים שהיו באירוע שקרה היום. בסופו של דבר לא נגרם כל נזק, למרבה המזל. האזעקה פעלה כמו שצריך, ומודי ומקגונגל הגיעו בזמן ווידאו שאף אחד לא יתקרב ויראה מה קרה. האמת היא שמודי היה לידו כבר אחרי שלוש שניות. מפולת הגנב שטפה מוולדמורט גם את לחש השיתוק, אבל מודי שיתק אותו מיד כשהגיע. זה לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר וולדמורט חזר להיות אבן החן המשובצת בטבעת שלו. כן, היו שמועות שהתרוצצו בעקבות העובדה שמקגונגל עזבה את השיעור בצורה כזאת, אבל הארי לא חשב שמישהו עשוי לחשוד במשהו כזה. לפחות עכשיו הם ידעו בוודאות שהאזעקה עובדת כמו שצריך, והארי ידע להיזהר ולהוריד את הטבעת לפני שהוא עובר במפולת הגנב.

הארי כבר לא ביצע את ניסיון הפריצה שלו. הוא פשוט אמר למודי מה היה הרעיון שלו, ומודי התקין מחיצה פיזית קצת אחרי היציאה מהאח שבמרפאה, כך שלא היה ניתן להטיל לחשים על מישהו בפנים. הם לא דיברו על זה, אבל שאלת ההתערבות נשארה פתוחה. מי ניצח בסוף? זה היה נראה חסר חשיבות לאור האירוע המטלטל שקרה.

הארי קיווה שהוא ילמד את הלקח. זו לא הטעות הראשונה שהוא ביצע בזמן האחרון, וההשלכות עלולות להיות הרבה יותר חמורות אם הטעות תהיה בעניין שיוביל להשמדת העולם. זה היה די מתסכל לחיות כך, בידיעה שאין לך מרווחי ביטחון, וכל טעות שלך עלולה להיות הרת אסון. אבל הארי לא התכוון להתבכיין על זה. זה היה אחד המחירים בלהיות גיבור.

הארי הציץ בשעונו וקם מן הרצפה. הוא ניער את הגלימה שלו ויישר אותה, והחל לרדת בסולם החבלים אל הקומה שמתחת למשרד שלו. הוא היה צריך למהר לפגישה. הוא בחר שלא לקיים אותה במשרד. לא הייתה שום סיבה לחשוף את המיקום של המשרד לאויב שלו. או לפחות למי שחשב את עצמו לאויב שלו. וזה בטח גם היה מרגיז אותו עוד יותר.

הארי בחר להיפגש באחת מכיתות הלימוד הריקות, בתקווה שזה יעורר זיכרונות נעימים מהשנה שעברה. למרות שהיו שם גם כמה זיכרונות לא נעימים כל כך. הוא נכנס אל הכיתה החשוכה, והדליק בשרביטו אור כסוף בכדור הזכוכית שהיה מונח על השולחן. הוא ישב באחד הכיסאות והמתין.

אחרי כעשר דקות של המתנה, דלת הכיתה נפתחה, ודראקו נכנס פנימה. הוא סגר את הדלת ועמד בפתח הכיתה.

"שלום דראקו." אמר הארי. "תודה שהגעת. בוא, שב."

דראקו נשאר לעמוד במקומו, והסתכל עליו בפנים חתומות.

"מה אתה רוצה פוטר? דבר מהר."

הארי נאנח.

"הייתי מעדיף שתשב, אבל טוב, אם אתה מתעקש... רציתי לדבר איתך על מה שהיה בשיעור לימודי מוגלגים בשבוע שעבר."

"מה, הפריע לך שהרסתי את מהלך השיעור?" שאל דראקו בלעג. "פעם הבאה אתה מוזמן להוריד לי נקודות בית."

"לא," אמר הארי, "לא זה מה שהפריע לי. הפריע לי שהמצאת הצדקה חדשה לקיומם של אוכלי המוות. אם היית מסתפק בזה לא הייתי מתרגש. אבל שמעתי ממקורות מחוץ לבית הספר, שהתחלת להפיץ את התורה הזאת כחלק מהמצע הרשמי של משפחת מאלפוי. אז באתי להזהיר אותך מההשלכות של זה."

"להזהיר ממה?" שאל דראקו בהתרסה. "האם אתה מאיים עלי?"

"לא." ענה הארי בפשטות. "אבל חשבתי שכבר למדת את הלקח משנה שעברה. חבל לשכנע את עצמך להאמין במשהו לא אמיתי. בסופו של דבר זה יתפוצץ לך בפנים, וככל שההכחשה תהיה ארוכה יותר ומשמעותית יותר – זה יכאב יותר כשזה יתפוצץ."

"ומתוך דאגה אמיתית לכאב שלי, באת להזהיר אותי?" שאל דראקו. "כמה אלטרואיסטי מצידך."

"בוודאי שיש לי עניין בדרך שתבחר לפעול בה." אמר הארי. "אבל בסופו של דבר, האינטרס הוא שלך."

דראקו שתק לכמה שניות.

"אני מוכן לשקול להפסיק." אמר דראקו לבסוף. "אבל בתנאי אחד: ספר לי מה קרה באותו לילה ומי הרג את אבא שלי."

הארי נאנח. הוא חשש שזה יגיע לשם.

"טוב. אני חושב שאתה מפספס פה משהו." אמר הארי. "כמו שאמרתי, מדובר באינטרס שלך. אתה זה שתפסיד מזה. אתה לא יכול לסחוט אותי בעניין, גם אם יש לי עניין במה שתעשה."

"אולי." אמר דראקו. "אולי זה אינטרס שלי, אבל אני משוגע שאין לו כבר מה להפסיד, ואתה לא יכול לסמוך עלי שאתנהג בצורה רציונלית."

הארי ניסה להתאפק. הוא לא הצליח, ופרץ בצחוק גדול. לקח לו כמה שניות להשתלט על עצמו שוב.

"אתה יודע דראקו," אמר הארי, "כשצבי מבחין שמתקרב אליו טורף, הוא נעמד במקום ורוקע ברגליו. כשהטורף מתקרב אליו, במקום להתחיל לברוח, הצבי מתחיל לנתר במקום."

דראקו הסתכל עליו במבט מבולבל. "ו..."

"אחד ההסברים לתופעה המעניינת הזאת," המשיך הארי, "הוא 'עיקרון ההכבדה'. הצבי בוחר להראות לטורף את חוסנו בצורה אמינה – הנביחות והקפיצות של צבי חלש או חולה היו מסגירות את מצבו בקלות, מה גם שההסתכנות בקרבה היתרה אל הטורף היא רבה ביותר עבור מי שאינו יכול להימלט במהירות. לטורף כדאי לשים לב למה שהצבי מראה לו, ולהעדיף מרדף משתלם יותר, אחרי טרף חלש יותר."

"לא באתי לפה כדי לשמוע הרצאה על חיות של מוגלגים." אמר דראקו. הוא פנה אל הדלת.

"אה, אבל כמו שאמרתי בשיעור, אנחנו יכולים ללמוד מההתנהגות שלהם גם דברים שרלוונטיים לגבינו." אמר הארי. "אתה וודאי מכיר את התחום הזה: אני רואה שיש לך סמל מותג של Ds על הגלימה שלך, מה שאומר שכנראה היא עלתה כמות מגוחכת של כסף עבור גלימה. מדוע שווה להשקיע כל כך הרבה כסף בעבור גלימה עם סמל שלא תורם שום דבר? משום שזהו סמל סטטוס, שמהווה סימן אמין לעושר שלך. רון וויזלי לעולם לא ישלם סכום כזה של כסף על גלימה, אפילו שהוא מאוד רוצה שיחשבו שהוא עשיר."

"איך כל זה קשור למה שדיברנו פוטר?" סינן דראקו.

"אתה מבין," אמר הארי, "בשביל לעשות רושם אמיתי של משוגע, לא מספיק שתגיד לי שאתה משוגע. כדי שהסימן שלך יהיה אמין, אתה צריך לעשות משהו שבאמת תפסיד ממנו. משהו שדראקו לא משוגע לא היה מעז לעשות. משום מה, לא נראה לי שזה משהו שתעשה. נראה לי יותר שזה היה סתם ניסיון סחיטה לא מוצלח במיוחד. ואגב, אני במקומך כבר הייתי יורד מהעניין הזה עם אבא שלך-"

"תודה פוטר." אמר דראקו. הוא יצא מן הכיתה וסגר את הדלת בטריקה אחריו.

פרק 13

"אני מבין למה זה מפריע לך, אבל בכל הכנות, הרמיוני, זה לא יהיה שקר אם אומר שזה היה לא-בלתי צפוי." אמר הארי.

"מה?" אמרה הרמיוני, מנסה לפענח את המשפט.

"אני מתכוון לומר שזה היה די צפוי." אמר הארי.

"זה היה צפוי? אז למה לא הזהרת אותי?" שאלה הרמיוני.

"האמת? חשבתי שזה די ברור." ענה הארי. "את מבינה, זה אחד המחירים שהגיבור צריך לשלם."

"אני לא מבינה." אמרה הרמיוני. "למה זה שהשמדתי את אזקבאן אומר שאני לא יכולה לעזור יותר לתלמידים אחרים בשיעורי בית? זה לא נשמע הגיוני!"

"לא אמרתי שאת לא יכולה לעזור לתלמידים אחרים בשיעורי בית." אמר הארי בסבלנות. "אני רק אומר שאת לא יכולה לצפות מהם להתנהג כאילו הם חברים שלך."

"למה לא? אני בסך הכול רוצה שיסתכלו עלי כשווה, ולא מלמטה למעלה. שיראו בי חברה לגיטימית, שלא יתביישו לבקש ממני עזרה, ושלא יפחדו להתווכח איתי או לחלוק עלי."

"טוב, אבל כמו שאמרתי, זה לא כל כך פשוט אחרי שהפכת לגיבורה." אמר הארי. "תראי, אחרי שפרודו סיים את המשימה שלו והשליך את הטבעת להר האבדון, הוא לא יכול היה לחזור לפלך ולהמשיך לחיות את חייו עם שאר ההוביטים כאילו לא קרה כלום. החוויות שחווה, המסע שעבר, יש דברים שאי אפשר להחזיר אחורה. פצעים שלא ניתן לרפא. כלומר, לפרודו באמת היה פצע אמיתי, אבל ברור שזה רק משל לשריטות שבנפש. לקח לו כמה זמן להבין את זה, אבל בסוף הוא היה חייב להמשיך אל הנמלים האפורים."

הרמיוני חשבה על מה שהארי אמר. זה לא היה נשמע כל כך משכנע. היא לא הרגישה... ובכן היא לא הרגישה שהיא כמו פרודו. ברור, היו לה כמה שריטות. להיאכל על ידי טרול ולמות זו לא בדיוק חוויה שאפשר למחוק, כמו גם הקולות והמראות מאזקבאן. אבל היא הרגישה שהתלמידים האחרים הם שנמנעים מלהתקרב אליה, לא שהיא נמנעת מלהתקרב אליהם. היה נראה לה יותר שהארי מתאר את עצמו... כמובן, יכול להיות שזו סתם ההרגשה שלה, ובעצם הארי צודק.

"אז, אתה אומר שאין מה לעשות, וזאת גזירת גורל שעלי לקבל למשך כל חיי?" שאלה הרמיוני, נימה של ייאוש בקולה.

"לא," אמר הארי. "כמובן שיש מה לעשות. אבל הפתרון הוא לא לנסות למחוק את העבר שלך, אלא לסלול את הדרך לאחרים. זה לא משהו שקורה ביום אחד, אבל אם את לא יכולה להוריד את עצמך למטה, את יכולה להעלות אחרים למעלה."

"כמובן," אמרה הרמיוני. הקול שלה נעשה גבוה קצת. "זה באמת פשוט מאוד. איך לא חשבתי על זה? כל מה שאני צריכה לעשות זה להפוך למנטורית, ולגדל גיבור אחד או שניים שיביסו כמה קוסמי אופל. תרצה לתת לי רשימה של קוסמי אופל שצריכים הבסה?"

"אני יכול לשאול את מודי אם תרצי. נראה לי שיש לו כבר רשימה מוכנה." ענה הארי ברצינות.

"לא התכוונתי ברצינות, הארי."

הם הגיעו אל דלת המשרד של הפרופסור להתגוננות. הארי הרים את ידו לדפוק, אבל לפני שהספיק לגעת בדלת, היא נפתחה לרווחה.

"היכנסו פנימה." נשמע קולו הרשמי של פרופסור קראוץ'.

המשרד של פרופסור קראוץ' לא היה שונה מאוד מזה של פרופסור קווירל. היו בו קצת יותר ארונות ספרים וקצת פחות מגילות קלף מסתוריות, והקיר מאחורי הפרופסור היה מעוטר בכמה מדליות ואותות כבוד, אבל העיצוב והתאורה נשארו זהים, כמו גם השולחן השחור של הפרופסור. השולחן היה ריק מלבד קלף שהיה מונח הפוך, כך שלא היה ניתן לראות מה כתוב בו. פרופסור קראוץ' ישב מאחורי השולחן, והחווה להארי ולהרמיוני לשבת בשני הכיסאות הפנויים הנותרים שבחדר. בכיסא השלישי ישב דראקו, שהביט בהם בפנים חתומות. הארי מיהר לשבת בכיסא האמצעי, והרמיוני ישבה לשמאלו.

"טוב," פתח פרופסור קראוץ'. "הקרב הראשון שלכם הולך ומתקרב, וזה הזמן להציג בפניכם את הצורה הכללית שבה ייראו הקרבות השנה. אבל עוד קודם לכן, אני רוצה שכל אחד מכם יחתום על המסמך הזה". הוא הפך את הקלף שעל השולחן. הארי, הרמיוני ודראקו התקרבו כדי להביט בו.

אני מתחייב/ת שאעשה כל מאמץ לנצח בקרבות של הפרופסור להתגוננות, ושלא אנצל את הקרבות של הפרופסור לטובת ענייני האישיים, או לטובת עניינים שאינם קשורים באופן ישיר לקרבות.

בתחתית הקלף היו שלושה קווים ריקים, ומתחתם שמותיהם של הצבאות: דרקון, תוהו ואור-שמש.

"לא צריך להיות חכם גדול על מנת להבין שיש ביניכם כמה עניינים לא פתורים. לא צריך גם להיות גאון על מנת להבין שמר פוטר השתמש בקרבות בשנה שעברה לצרכיו האישיים. לכן אני מודיע לכם כבר עכשיו, שלא ארשה זאת בקרבות שלי. אתם תילחמו בשביל לנצח או שלא תילחמו בכלל." פרופסור קראוץ' הושיט להם עט נוצה, והרמיוני לקחה אותו וחתמה על המסמך. היא העבירה את העט להארי, שהעביר אותו לדראקו, שחתם ללא היסוס, והניח את העט על השולחן.

"מר פוטר?" שאל פרופסור קראוץ'.

הארי התמהמה. "אני תוהה... מה תעשה אם לא אחתום?"

"אדיח אותך מפיקוד על הצבא." ענה הפרופסור.

"ואת מי תמנה במקומי?" שאל הארי.

"אני מציע שתשאיר לי לעסוק בשאלות האלו." אמר פרופסור קראוץ' בקול נוקשה. "אם אתה חושב שתוכל לסחוט אותי בצורה כזו או אחרת, אתה לא מכיר אותי בכלל. אני יכול להחליט גם לבטל לחלוטין את הקרבות, אם אגלה שעשיתם משהו כזה. ודרך אגב, מר מאלפוי, אם אתה חושב שאני לא אגלה, אתה טועה. להזכירכם, אני ראש בית סלית'רין. רק רציתי להבהיר זאת, כי ברור לי שיש כאלו שהחתימות שלהם שוות יותר מכאלו של אחרים. מר פוטר?"

הארי לקח את העט בידיו, היסס לרגע, אך לבסוף חתם.

"מצוין." אמר פרופסור קראוץ' והקיש בשרביטו על הקלף, שגלל את עצמו ונעלם. "כעת, לאופן בו ייראו הקרבות. כמו שאמרתי בשיעור הראשון בהתגוננות, הלימודים שלנו עוסקים בלחימה משולבת עם כוחות מוגלגיים - התנקשויות, ריגול, וריגול נגדי. הקרבות שלנו ידמו מציאות דומה: שניים מהצבאות יצטרכו 'להתנקש' בתלמיד מסוים, שהצבא השלישי יצטרך לשמור עליו. אסור יהיה לעשות שימוש בשרביטים בצורה גלויה – תזכרו שמוגלגים רואים אותנו כל הזמן. לא אגיד לכם מי הצבא השומר ומי הצבאות המתנקשים עד יום הקרב, כך שתצטרכו להתכונן לכל אחת מן האפשרויות. כל צבא מתנקש יקבל מספר מוגבל של שיקויי פולימיצי, ובנוסף אני אנגיז כמה תלמידים בכל צבא. שאלות?"

"מי ייחשב כמנצח בקרב?" שאל הארי.

"הצבא הראשון שיצליח להתנקש בתלמיד המבוקש. אם שני הצבאות לא יצליחו במשך זמן שאקבע מראש – הצבא השומר מנצח." ענה פרופסור קראוץ'.

"האם יהיה מותר לצבאות המתנקשים לתקוף אחד את השני?" שאלה הרמיוני.

"בשלב ראשון לא." ענה פרופסור קראוץ'. "הצבאות לא יצרו מגע אחד עם השני, אלא רק ינסו להתמודד מול הצבא השומר. אולי בהמשך אשנה את החוק הזה. למעשה, כל החוקים כתובים בצורה ברורה במגילות הללו" – הוא הוציא מגלימתו שלוש מגילות קלף ונתן אחת מהן לכל גנרל – "אבל היה לי חשוב להבהיר את הדברים גם בעל פה. באחריות כל אחד מכם לדאוג שכל הצבא שלו מודע לחוקים ומבין אותם."

-----------

הארי עבר במוחו על נוסח ההתחייבות שחתם עליה, וניסה לחשוב על פרצות או חורים בניסוח. לא שהוא תכנן משהו כבר עכשיו, אבל עדיף להיות מוכן לכל מקרה אפשרי. האמת היא שהוא הופתע מהתקיפות של פרופסור קראוץ' בנושא. העובדה שהוא ניצל את הקרבות בשנה שעברה כדי לחבר בין דראקו והרמיוני רק הפכה את הקרבות למעניינים יותר ומאתגרים יותר. מנקודת המבט שלו, כמובן, ושל כל מי שהבין את התוכנית. יכול להיות שפרופסור קראוץ' חושש שהוא לא יבין את התוכנית? או שאולי יש לו תוכניות משלו לקרבות, והוא לא רוצה שהתוכניות של הגנרלים ישבשו את התוכניות שלו?

שלושת הגנרלים יצאו מן המשרד של הפרופסור להתגוננות, הארי והרמיוני ראשונים, ואחר כך דראקו. הארי והרמיוני כבר כמעט הגיעו לקצה המסדרון, כששמעו את דראקו קורא מאחור.

"פוטר!"

הארי נעצר והסתובב לכיוון דראקו.

"ביקשת סימן אמין לכוונות שלי?" אמר דראקו. "קרא את הנביא היומי מחר בבוקר."

דראקו לא חיכה לתשובה. הוא הסיט את שטיח הקיר שהיה תלוי על קיר המסדרון הימני, וירד בגרם המדרגות שהיה מאחוריו, שהוביל – בימי שני וחמישי – לכיוון המעונות של סלית'רין.

אופס.

"מה זה היה אמור להביע?" שאלה הרמיוני.

"מממ, הייתה לי שיחה עם דראקו לפני כמה ימים, ויכול להיות ש... אולי השתמשתי במילים הלא נכונות?"

"הארי!" קראה הרמיוני. "מה עשית?"

"ובכן, אני חושש שנתתי לו תמריץ להוכיח לי שהוא משוגע שיעשה כל דבר כדי לגלות מה קרה לאבא שלו."

הרמיוני נאנחה.

"אתה לא יכול להיות זהיר יותר?"

"אני מצטער!" אמר הארי והתכוון לזה. הוא לא ידע למה לצפות, אבל הוא הניח שזה הולך להיות רע.

"טוב, אז תעדכן אותי כשאתה משיג עיתון," אמרה הרמיוני, "כי אני לא מתכוונת לשלם על הטעויות שלך."

זה לא נשמע טוב.

"אני פשוט אניח שהשתמשת במילה 'לשלם' במשמעות הפשוטה שלה." אמר הארי. "סתם ליתר ביטחון, כדי לא להתגרות בגורל."

--------

כשהארי פתח את הנביא היומי בארוחת הבוקר למחרת, הוא לא ירק מפיו את הקפה שבדיוק התחיל לשתות. לא היה טעם להתחיל לשתות קפה בדיוק כשאתה פותח את העיתון, כשידעת שאתה עומד לקרוא משהו דרמטי. חוץ מזה שהארי לא אהב קפה. אבל כן נפלטה מפיו קריאת השתאות שגרמה לכמה מבטים מצד חבריו לשולחן רייבנקלו.

ממצאים חדשים בחקירת ליל המוות ב13 ביוני

 זעקה הכותרת הראשית, באותיות ענק שהחליפו צבעים מאדום לשחור ובחזרה.

גוברת ההערכה כי אתם-יודעים-מי כלל לא היה נוכח והאירוע כולו בוים; שר הקסמים פאדג' קורא לשלול מבית גריינג'ר את התואר האצילי שהוענק לו

הארי עבר במהירות על הכתבה פעם אחת, ואז קרא אותה שוב לאט. מדהים היה לראות איך עורך כתבה של שלושה עמודים אפילו לא ניסה לקשר בין הכותרת הראשית לבין התוכן – לא היה שם אפילו ממצא אחד נוסף. הערכות של מומחים בעיני עצמם, קריאות של פוליטיקאים שונים, וכמובן ההכרזה של שר הקסמים. גם שמו שלו הוזכר בכתבה מספר פעמים.

הארי לא ציפה לזה. הוא ידע שהגרסה שהוא המציא לאירועים בשנה שעברה לא הייתה הכי מסתברת ביחס לראיות ולממצאים שבשטח, אבל מצד שני זה לא שבבריטניה הקסומה עבדו לפי טביעות אצבעות או ניתוח דנ"א. ובאמת זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ערער על הגרסה שלו, כנראה בהשפעת דראקו.

הכתבה לא הציגה גרסה שונה לאירועים, אבל היא טענה שהגרסה של הארי חשודה מאוד, במיוחד לאור העובדה שהרמיוני גריינג'ר, שהייתה היחידה שיכולה להעיד תחת וריטסרום על מה שקרה שם, הפכה למליטת הכרה לפני שגבו ממנה עדות. פאדג' רצה לשלול מהרמיוני את התואר האצילי. למעשה, אחרי שהתברר בשנה שעברה שהארי לא נקם את נקמתו של בית מונרו האצילי ועתיק היומין מוולדמורט, משום שדייויד מונרו היה עדיין בחיים באותו זמן (או לפחות זה מה שחשבו כולם חוץ מהארי והרמיוני שידעו את האמת), ובעצם הרמיוני היא שנקמה את נקמתו של בית מונרו, משום שהיא הרגה את וולדמורט אחרי שהרג את הנצר האחרון של בית מונרו, היה כאוס מוחלט בקסמהדרין. היו שרצו לשלול מבית פוטר את התואר ולהעביר אותו לבית גריינג'ר. אחרי חמישה דיונים שנמשכו אל תוך הלילה, שלושים ושבעה מגשים של פחזניות, וארבעים ושלושה גרונות צרודים מצעקות, הוחלט ברוב קולות להשאיר את התואר של בית פוטר, ולהעניק תואר גם לבית גריינג'ר, אף שבית גריינג'ר הוגדר כאצילי בלבד, ללא התואר הנלווה של 'עתיק היומין' (כי בכל זאת, נקמת דם של בית מונרו או לא, הרמיוני הייתה הראשונה לבית גריינג'ר, ואף אחד לא העלה בדעתו להחשיב היסטוריה מוגלגית).

היה ברור שדראקו השתמש בהשפעה שלו על הנביא היומי ועל שר הקסמים כדי לערער על האמינות של הארי, ולתקוף את הרמיוני. אבל זה באמת היה צעד מסוכן. הפופולריות של הארי והרמיוני הייתה עצומה, ודראקו הסתכן מאוד כשיזם מהלך פומבי נגדם. אם עמדתו לא תתקבל והוא ייאלץ לסגת – המבוכה שלו תהיה גדולה עוד יותר. האם באמת הוא יעשה הכול כדי לנסות לסחוט מהארי תשובה?

הארי קם מהשולחן והלך לחפש את הרמיוני. הוא מצא אותה בחדר המועדון, בכורסה הקבועה שלה, שלא במפתיע, קוראת ספר עב כרס.

"הרמיוני," אמר הארי והושיט לה את העיתון. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר עם דראקו."

פרק 14 - אי השלמות

כשהיא והארי נכנסו אל הכיתה הריקה שעל יד כיתת הלחשים, דראקו כבר חיכה להם בפנים. הוא ישב על הכסא המרופד בתנוחה נינוחה וסימן להם להצטרף ולשבת מולו.

"שלום הרמיוני" אמר דראקו בקול רגוע. "מה שלומך?"

הרמיוני הסתכלה על הארי, ואז שוב על דראקו. מה שלומך? ברצינות? אחרי הכתבה שהוא פרסם נגדה בעיתון?

"האם אתה מנסה לעשות עלי מניפולציה כלשהי מר מאלפוי?" שאלה הרמיוני בחשדנות. "כי אם כן, אתה לא נשמע אמין במיוחד."

"ובכן," אמר דראקו, "תתפלאי לשמוע, אבל אין לי שום דבר נגדך, ואני אשמח לחזור להיות חבר שלך. אני מבין שאת סובלת קצת ממצוקה חברתית בזמן האחרון..."

מאיפה הוא ידע?

"בכל מקרה," אמר דראקו, "רציתי לומר לך שהמהלך שלי אתמול היה רק נגד פוטר, לא נגדך. פשוט איתרע מזלך להיות אחת מנקודות התורפה הבודדות שלו. אני באמת מצטער על כך. אם תרצי לספר לי בעצמך מה קרה בלילה ההוא – אשמח מאוד. לא טרחתי לשאול אותך כי ידעתי שפוטר מן הסתם אוסר עלייך לדבר על זה, אבל אם תרצי – את מוזמנת."

הרמיוני לא ידעה מה לחשוב. דראקו נשמע... כן, אבל כמובן שכך הוא ישמע אם רצה שהיא תחשוב שהכוונות שלו אמיתיות. מצד שני, בפעם שעברה שחשדה בכוונות שלו, התברר שדווקא הוא היה בסדר ורצה לעזור לה, והיא זאת שחשדה בו לשווא. מצד שלישי, להשתמש בה בצורה כזאת רק כי היא נקודת תורפה של הארי? איזה מן חבר משתמש בך בצורה כזאת? שלא לדבר על הצורה שבה הוא אמר את זה, כאילו היא בסך הכול ילדה שמשחקת במשחק של הגדולים, כלי שהוא והארי משתמשים בו במידת הצורך. לא, זה באמת לא שינה כלום. היא קבלה על עצמה שתפסיק לחשוב על הדברים מזווית כזאת.

האם שווה לתת לדראקו את ההזדמנות?

-------------------

דראקו התרווח בכיסאו בנינוחות והמתין. לא הוא זה שיזם את הפגישה, ולכן כדאי לשמוע קודם כל מה שהיה לפוטר לומר. היה מדהים איך קצת לחץ ופרסום ציבורי שלילי השפיעו עליו מהר כל כך. פוטר יכול לומר עד מחר שלא אכפת לו איך מסתכלים עליו, אבל כתבה אחת בנביא היומי גרמה לו לקפוץ לדום וליזום פגישה עם דראקו עוד באותו היום.

"טוב, דראקו, ההצעה שלי היא כזאת." אמר פוטר. "אתה תחזור בך ממה שפרסמת בעיתון, ואני אספר לך כמה פרטים שלא ידועים לציבור מהלילה שבו נהרג אביך."

"אתה חושב שאני טיפש?" שאל דראקו. "אני יכול לראות שאתה בלחץ. לא אסכים לפחות מתיאור מלא של האירועים. חוץ מזה, שאת הפרטים הקטנים כבר הצלחתי להסיק בעצמי."

"כן?" שאל פוטר בנימה ספקנית.

"בהחלט." אמר דראקו. זה היה הזמן לחשוף כמה קלפים. "וכנראה יותר ממה שאתה חושב. אני מניח שאתה חושב שאני מבלף, אז אחשוף בפניך רק את הפרט המרכזי שהצלחתי לגלות. אני יודע מי האיש שעמד מאחורי כל האירועים: סוורוס סנייפ."

פוטר לא הזיז שריר בפניו, אבל דראקו לא הסתכל עליו. הוא הסתכל על פניה של הרמיוני, שהייתה פחות מנוסה בעניינים האלו, או בעלת פחות שליטה עצמית, או שחקנית פחות טובה, או כל הדברים ביחד. היא הייתה נראית מופתעת, אבל האם זו הייתה הפתעה מכך שדראקו הצליח לגלות את האמת, או מכך שהוא העלה תיאוריה מוזרה כל כך?

"ואיך הצלחת להגיע למסקנה הזאת?" שאל פוטר בקול נייטרלי.

"זה היה די פשוט למעשה, מרגע שהפסקתי לחשוב על מי שנמצא שם באותו לילה, והתחלתי לחשוב על מי לא היה שם באותו לילה." ענה דראקו. "שלושה אנשים היו צריכים להיות שם, ולא מצאו אותם: אדון האופל, שלפי התיאוריה שזימרת בפני כל אצטדיון הקווידיץ' היה אמור לחזור לחיים באופן מפתיע לאחר אחת עשרה שנה, וברור שכל ההמצאה שלו הייתה זיוף מתוחכם מצידך. אתה עצמך, שברור שהשתמשת במחולל הזמן כדי להיות שם ובאצטדיון באותו זמן. וסוורוס סנייפ, אוכל המוות החזק היחיד שלא נמצא יחד עם אוכלי המוות המתים, ושבאופן חשוד מאוד נעלם מהשטח כמעט מיד לאחר האירוע."

למעשה, זה היה כל כך ברור כעת, שדראקו לא הבין איך כל העולם לא ראה את זה. מצד שני, גם לו לקח יותר מחודשיים כדי לגלות את האמת.

----------------------

הארי הסתכל על דראקו בפנים חתומות. היה ברור שדראקו חושב שהוא בשליטה. בין אם בגלל שהוא חשב שהתיאוריה המופרכת שלו הייתה נכונה, ובין אם הוא חשב שהמהלך הפוליטי שלו יצליח לסחוט את הארי ולחלץ ממנו תשובה, הוא היה נראה בטוח בעצמו. זה היה סימן טוב. אולי עכשיו יהיה ניתן לדבר איתו בהיגיון. זה בוודאי היה עדיף על האבל שהוא שיקע את עצמו בתוכו.

"טוב," אמר הארי. "מבלי להתייחס כרגע לנכונות המגדל הרעוע שבנית כאן, יש כמה דברים שרציתי לומר לך. דבר ראשון, יש בעיה בסיסית בכל יחסי התקשורת בינינו. אם אין בינינו אפילו טיפת אמון, וברור שזה המצב מבחינתך, אני לא רואה דרך שבה תוכל לדעת שמה שאני אומר הוא אמת. אז אפילו אם אספר לך את כל האמת על מה שקרה בלילה בו אבא שלך מת, איך תוכל לדעת שאני דובר אמת? גם אני וגם הרמיוני מליטי הכרה, ויכולים להביס וריטסרום. איך תדע שאנחנו לא משקרים לך?"

"עוד נראה בקשר לזה." אמר דראקו בקול רגוע. "קודם כל אני רוצה שתראה נכונות לספר לי."

הארי הרים גבה. "הדבר השני שרציתי לומר, זה שגם אם אתה לא יכול לראות לבד את כל התמונה, יש כמה דברים שאתה כן יכול להסיק על מה שקרה באותו לילה. ראשיהם של כל אוכלי המוות נותקו מהצוואר. ברור שראשים של אנשים לא נופלים סתם. מסתבר שאדם אחד הרג את כולם, ככל הנראה אויב כלשהו של אוכלי המוות. אתה לא יודע מי הרג את אבא שלך, אבל ברור שאתה רוצה לקחת כאויב את האדם הזה כדי לנקום בו. וכנראה יש לו כוח שאתה לא מכיר, שיכול לגרום לראשים של אנשים ליפול. האם אתה בטוח שאתה רוצה לקחת כאויב אדם עם כל כך הרבה כוח?"

"אתה חושב שלא חשבתי על זה?" שאל דראקו.

"ובכן, חשבתי שאולי הנקודה הזאת לא זכתה למלוא תשומת הלב שלך, לא." אמר הארי.

"אז אתה יכול להמשיך, כי כן, כבר חשבתי על זה." ענה דראקו.

הארי חשב לכמה שניות, והמשיך.

"הדבר האחרון שרציתי לספר לך," אמר הארי, "הוא סיפור יפה ועצוב מעולם המוגלגים. כמו שאתה ודאי יודע, כי אני נתתי לך את הספרים האלו, וברור לי שקראת את כולם, לאורך ההיסטוריה אנשים שונים הקדישו את חייהם כדי לפתור בעיות במתמטיקה. מתמטיקאים הקריבו את כל מה שיש להם כדי להוכיח שהשערה מסוימת נכונה או בטלה, ולעיתים עסקו בבעיה אחת במשך כל חייהם. עד כאן הסיפור יפה, לפחות מנקודת מבט מסוימת. הוא נהיה יפה יותר בראשית המאה, כשאחד המתמטיקאים החשובים הכריז על תוכנית שאפתנית, לבסס את כל המתמטיקה על מערכת אקסיומות יסודית, שממנה ייגזרו בצורה לוגית כל ענפי המתמטיקה.

"אבל הסיפור העצוב הוא שלפני שישים שנה הגיע מתמטיקאי צעיר והוכיח שהמשימה בלתי אפשרית. בשנת 1931 הוכיח קורט גדל שבכל מערכת כזאת תמיד יהיו טענות שלא ניתנות להכרעה, כלומר טענות שבלתי אפשרי להוכיח או להפריך אותן.

"עכשיו, נסה לדמיין מתמטיקאי שהקדיש את חייו, למשל, לניסיון להוכיח את 'השערת גולדבאך' –" הארי עצר לרגע כדי לנשום והוסיף "– שכל מספר זוגי הגדול מ-2 ניתן להצגה כסכום של שני מספרים ראשוניים. המתמטיקאי הזה השקיע כל רגע בחייו כדי ללמוד את הנושא ולעבוד על פתרונות אפשריים לבעיה. הוא מודע לאפשרות שלא יצליח להגיע לפתרון, שאולי הבעיה היא מעבר לגבול היכולת שלו, שאולי צריך מישהו חכם יותר כדי לפתור אותה. ובכל זאת, הוא מחליט להקריב את חייו עבור האתגר הזה.

"יום אחד קם בחור צעיר, ואומר למתמטיקאי שלנו שייתכן – אם כי אין שום דרך לדעת בוודאות – שהמשימה שהוא עובד עליה היא בלתי אפשרית. אולי הטענה שהוא מנסה להוכיח או להפריך, היא אחת מאותן טענות אכזריות ששייכות לקבוצת הטענות שלא ניתנות להכרעה. עכשיו, המתמטיקאי שניסה להוכיח את השערת גולדבאך היה מודע לאפשרות שהוא לא יצליח להוכיח אותה, אבל הוא תמיד חשב שהבעיה היא אצלו. אולי הוא לא חכם מספיק, אולי הוא לא הקדיש מספיק זמן. ואולי גם אם הוא לא יצליח לפתור את הבעיה, הוא יצליח לפתוח את הפתח לדורות שאחריו. כעת, אומר לו בחור צעיר שייתכן שההשערה שהוא עובד עליה בלתי ניתנת להוכחה. בלי קשר לגבולות השכל או הזמן. בהגדרה, לא ניתן לפתור את הבעיה שהוא עובד עליה. ברור שדבר כזה יכול להטריף כל אדם.

"אני מספר לך את הסיפור היפה והעצוב הזה", אמר הארי, "כי אני רואה קווי דמיון מחרידים בינך לבין אותו מתמטיקאי. תבין דראקו, הבעיה שאתה עובד עליה, לנסות להבין מה קרה בלילה שבו אביך מצא את מותו, היא בעיה שאתה לא מסוגל לפתור. לא משנה כמה תחשוב על זה, כמה תחקור ותנסה להבין, כמה תיאוריות משונות תעלה ותנסה לבדוק, יש דברים שאתה לא מסוגל להבין, לא בלי עזרה שלי. ולא משנה כמה תנסה לסחוט אותי או ללחוץ עלי, אני לא אספר לך. לא מפני שאני לא רוצה לספר, אלא מכיוון שאני לא יכול לספר, מסיבות שאני לא יכול לפרט.

"אולי יום אחד אשתחרר מהכבלים שלי ואוכל לספר לך. אולי זה יקרה בעוד שנה, אולי בעוד חמישים שנה, ואולי בעוד חמש מאות שנה. עכשיו, דראקו, נסה לדמיין את עצמך באותו יום, לאחר שהשקעת כל כך הרבה זמן ומשאבים בניסיון לחשוב על התשובה או לנסות לסחוט אותי כדי לחלץ אותה. דמיין את עצמך באותו יום, כשאתה מגלה שכל המאמצים שלך היו חסרי תוחלת, חסרי משמעות מלכתחילה, משום שהבעיה לא הייתה ניתנת לפתרון. דמיין את עצמך באותו יום, ותחשוב מה דראקו של אותו יום יאמר לדראקו של כאן ועכשיו."

שתיקה השתררה בחדר למשך כמה שניות.

"אבל," אמר דראקו לבסוף, "כמו שאמרת בעצמך, אתה בטוח שאין לי דרך לדעת אם מה שאתה אומר עכשיו הוא אמיתי או שאתה מנסה לעבוד עלי כדי שארד מהתוכנית שלי."

"האם אתה יכול לחשוב על דרך?" שאל הארי.

דראקו הכניס את ידו הימנית לכיס הגלימה, והוציא ממנו בקבוקון קטן, מלא בנוזל שקוף בגוון פנינה.

"זהו אמורטנציה." אמר דראקו. "שיקוי אהבה חזק ביותר. הם לא משתמשים בזה בקסמהדרין בגלל מסורות מטופשות וכמה סיפורים ישנים, אבל אם תשתה כמה טיפות מהשיקוי הזה אחרי שנגעתי בו – האהבה שלך כלפיי תהיה עזה כל כך, שלא תהיה מסוגל לשקר לי. אני בטוח שנוכל למצוא דרך בטוחה להשתמש בזה, כך שלא תעשה דברים מטופשים אחרים. או אם משום מה אתה מרגיש לא בנוח מסיבות מסוימות –" אמר דראקו וחייך חיוך קטן, "אתה תמיד יכול לבקש מהרמיוני שהיא זאת שתשתה את השיקוי."

עיניו של הארי פזלו לכיוונה של הרמיוני, שנראתה מבועתת מהרעיון. הארי שקל אותו ברצינות לרגע. ברור שזאת יכולה להיות מלכודת. דראקו יכול לרקוח שיקוי אחר, ולטעון שזהו שיקוי אהבה. אבל הם תמיד יכולים לרקוח שיקוי כזה בעצמם. הם יכולים לדאוג שאחד מהם ישגיח על השני כך שלא יעשה דברים מטופשים. האם זה יעבוד? הארי בכלל לא הגיע לבגרות, אז לא בטוח ששיקוי כזה יעבוד עליו. וגם אם כן, זה היה רעיון מסוכן מדי. האם השיקוי יכול לגרום לו להתגבר על הנדר הכובל ולספר דברים שיהוו סיכון לעולם? לא סביר, אבל אם כן – הוא לא יכול להסכים לזה. ומכיוון שהוא לא ידע, זה סיכון שהוא לא יכול לקחת על עצמו. ובכל מקרה, מדוע משרד הקסמים לא משתמש בזה? כנראה השיקוי קצת יותר מסוכן ממה שדראקו מתאר אותו. הארי רשם לעצמו הערה לעולם לא לאכול או לשתות משהו שהביא לו דראקו/ מישהו מסלית'רין/ מישהו מצבא דרקון, או משהו שהוא קיבל ממישהו שדראקו/ מישהו מסלית'רין/ מישהו מצבא דרקון היה יכול לתת לו שיקוי אהבה, כלומר כל בן אדם בהוגוורטס או בבריטניה הקסומה. הוא באמת צריך ללמוד כמה לחשים לזיהוי רעלים ושיקויים באוכל שלו.

"לא מקובל." אמר הארי. "זה מסוכן מדי, ואני לא יכול להסכים לזה, מאותה סיבה שאני לא יכול לספר לך כל מה שקרה באותו לילה. ואני חושש שהשיקוי יכריח אותי לספר לך את כל מה שקרה, גם אם תבקש לדעת רק האם דבר אחד ממה שאמרתי הוא אמיתי."

"אתה יודע," אמר דראקו, "משום מה אני לא מופתע. התירוצים שלך מעולם לא היו טובים. לא השליתי את עצמי לרגע אחד שאתה באמת רוצה לספר לי ופשוט לא יכול. אני מניח שאאלץ להמשיך בקו שהתחלתי אתמול. נראה היה שזה גרם לך להתחיל לחשוב בהיגיון."

הארי פתח את פיו לענות, ואז סגר אותו. לא היה שום דבר שהוא יכול היה להגיד כדי להסביר, שדראקו לא יחשוב שהוא תירוץ גרוע.

"אני מצטער דראקו." אמר הארי לבסוף, אבל דראקו כבר יצא מהחדר.

הארי נאנח והסתכל על הרמיוני, שנראתה עייפה משום מה. כשהם דנו לפני הפגישה על הדרכים לנסות לשכנע את דראקו, הם חשבו שזה יהיה קשה, ולכן ניסו לחשוב על יותר מדרך אחת. הבעיה היא שגם דראקו היה חכם. הארי לא חשב על האפשרות של שיקוי אהבה, והוא עדיין נגעל ממנה, אבל היה ברור שמנקודת מבטו של דראקו, העובדה שהארי סירב להצעה הזאת, הייתה טיעון מנצח.

אבל האמת היא, שהארי לא באמת ציפה שהטיעונים שלו יעבדו. לא הטיעון על הכוח המסתורי של האויב של אוכלי המוות, ובפרט לא זה על דראקו של עוד חמש מאות שנה.

כי הבעיה הייתה, שהיה חלק בסיפור שהארי לא טרח לספר לדראקו. חלק בסיפור, שהפך אותו ליפה עוד יותר. העובדה היא, שלמרות שגדל הוכיח את משפטי אי השלמות שלו, מתמטיקאים מעולם לא הפסיקו לנסות.

(ולמרות שהארי לא ידע זאת, ממש באותו הזמן, במקום אחר בבריטניה, מישהו שהקדיש את חייו להוכחת בעיה מתמטית בת שלוש מאות חמישים שנה, היה רחוק שלוש שנים בלבד מהוכחה שלה).

כי כשאתה מחפש את האמת, ואכפת לך רק מן האמת, ואין דבר שחשוב לך יותר מן האמת, דבר לא ירתיע אותך. אפילו לא הידיעה שהמשימה שלך עשויה להיות בלתי אפשרית.

אתה תמשיך לנסות בכל הכוח.

לחפש את האמת.

והארי חשד שדראקו, אולי לראשונה בחייו, חיפש את האמת.

פרק 15 - דילמת האסיר האיטרטיבית

ספריית בית הספר הוגוורטס לכישוף וקוסמות הייתה מקום עצום. היו בה כעשרים אגפים שונים, כשבכל אגף שורות על גבי שורות של מדפים עד התקרה, עמוסים לעייפה בספרים מכל הסוגים. ספרים חדשים שיצאו מהדפוס, וספרים עתיקים שכמעט התפוררו במגע יד. היה אפשר לבלות שם שנים על גבי שנים בקריאה ללא הפסקה, ולא להספיק לקרוא אפילו עשירית מהספרים שהיו שם.

הארי היה בעיצומו של מחקר קטן, באגף הספרים העוסקים בחפצי קסם. הוא עמד על ראש הסולם הגדול של הספרייה, שנועד להוריד ספרים ממדפים גבוהים, והיה שקוע בקריאת ספר, שלא היה ממש קשור למחקר שלו. בדיעבד הוא היה חייב להודות שזה לא היה בדיוק המקום האידיאלי לקריאה, אבל הוא תכנן רק להעיף מבט בספר, ולא רצה לטרוח ולעלות שוב להחזיר אותו. הוא סיים את הספר על הסולם, העיף מבט בשעונו, ונחרד לגלות שהשעה כבר הייתה כמעט עשר בלילה. הוא תכנן ללכת לישון מוקדם, כדי לקום מוקדם ביום הקרב. היה הרבה מה לעשות ביום הזה. ובכל מקרה, הספרייה עמדה להיסגר עוד עשר דקות.

סטטיסטית, רוב הסיכויים היו שהוא יהיה באחד משני הצבאות התוקפים, ולכן הוא חשב בעיקר על רעיונות בכיוון הזה, למרות שהרעיון הנוכחי היה טוב גם להגנה וגם להתקפה. הוא ביצע בדיקה מקיפה על כלמשקפות ועל טלסקופים קסומים. לפי מה שהארי העלה בבדיקה שלו, כלמשקפות וטלסקופים קסומים עבדו בדיוק כמו משקפות וטלסקופים מוגלגים, רק עם עדשות קסומות במקום עדשות קעורות וקמורות. למען האמת זה היה די מדהים איך הקוסמים השתמשו במכשירים שלהם בלי להבין באמת איך הם עובדים. מצד שני, גם בעולם המוגלגי, המשקפיים היו בשימוש באירופה במשך שלוש מאות שנה לפני שיוהנס קפלר גילה שהעדשה ממקדת את קרני האור בנקודה הנכונה של הרשתית, ומפצה בכך על ליקויי הראיה, ובכך הסביר איך פועלים המשקפיים.

אחרי כמה נסיונות, הסתבר שהארי היה מסוגל לכשף את העדשות בעצמו, אפילו בלי להשתמש בשרביט הבכור. זה היה קל יותר מאשר להתחיל ללטש עדשות – אפילו בעזרת שינוי צורה, היה קשה למצוא את המידה המדויקת. אסור היה להם לכשף שום חפץ פיזי עד יום הקרב – זו הייתה עוד סיבה לקום מוקדם מחר בבוקר – אבל לא היה שום חוק שאסר עליו ללמוד את הלחש ולהתאמן בו. הארי ירד מהסולם וחזר לשבת באחד משולחנות הישיבה והעיון שברחבת הספרייה. הוא החליט להתאמן על הלחש עוד פעם אחת לפני שיצא.

הארי כיוון את השרביט אל העדשה הפשוטה שהכין בשינוי צורה, והתחיל לומר את הלחש. מזווית עיניו הוא הבחין במדאם פינס שהרימה אליו את מבטה מאחורי הדלפק. הוא עבר במהירות במוחו על כל החוקים של הספרייה, וניסה להיזכר אם הוא עושה משהו אסור. מדאם פינס בבירור חשבה כך, משום שהיא החליפה צבעים במהירות כמו זיקית שרצה על קשת בענן, וצרחה בקול גבוה.

"לא מטילים לחשים בספרייה!

החוצה! החוצה עכשיו!!!"

הארי נאנח והכניס את שרביטו לכיסו. הוא אסף את הספרים שלו, הכניס אותם לנרתיק עור המוק שלו, ויצא החוצה.

----------------

"הרמיוני!" קרא הארי ונשמע מודאג. "זה היה רעיון שלך? תכננת את זה רק כדי לנצח בקרב, או שיש לך גם כוונה נוספת כאן? את יודעת מה יכול לקרות אם פרופסור קראוץ' יגלה!"

הרמיוני חייכה ואמרה "אם, היפותטית, הייתה כאן תוכנית עם כוונה נסתרת, לא הייתי יכולה לאשר או להכחיש שהייתה לי יד בתכנון תוכנית כזו."

--------------

הכיתה הגדולה שעל יד פסל הדרקון הגבוה, במסדרון הרביעי מימין באגף הדרום מערבי של הוגוורטס, שהייתה ריקה בדרך כלל, רעשה מרוב פעילות. דראקו וצבא דרקון ישבו ליד השולחנות בצוותים של שלושה, ועבדו במרץ על שינויי הצורה. הם הגיעו לכאן עוד לפני הזריחה, כדי שיוכלו להתחיל להטיל את הלחשים מיד בתחילת היום. כמה דקות לאחר שהתחילו לעבוד, הגיע שליח מפרופסור קראוץ' עם פתק. צבא דרקון יהיה אחד משני הצבאות התוקפים, כמו גם צבא תוהו. צבא אור-שמש יהיה הצבא המגן. איכשהו, דראקו ידע שזה מה שיהיה, למרות שהוא הכין את עצמו גם לאפשרות השנייה.

היה משהו משחרר ונעים בעבודה הקבוצתית הזאת. זה גם עזר לגיבוש הצבא, שהיה שונה לגמרי מהצבא שהיה לו בשנה שעברה. פרופסור קראוץ' בחר לערבב את כל החיילים. אחרי כשעה וחצי של עבודה, הגיע אליו פטרונוס חסר צורה, ואמר בקול של גריינג'ר: "גנרל אור-שמש מבקשת להיפגש איתך".

דראקו הופתע. הצורה של הקרבות שהתווה קראוץ' לא אפשרה שום סוג של בריתות בין הצבאות. לשם מה היא רוצה להיפגש איתו?

"אמור לה שאראה אותה במשרד שלי, בעוד חצי שעה." אמר דראקו לפטרונוס, שהנהן ונעלם.

דראקו התעכב עוד קצת בכיתה, מסתובב בין הצוותים השונים, מדריך אותם ועוזר היכן שצריך, ואז הלך למשרד שלו, שהיה לא רחוק משם.

הוא ישב בכיסא שלו בקצה הכיתה, והמתין. לאחר כמה דקות, הרמיוני נכנסה.

"עמדי ליד הדלת בבקשה." אמר דראקו. הדבר האחרון שהוא היה צריך עכשיו הוא להיות מושפע מהקרינה המסתורית שלה. הרמיוני עשתה כדבריו.

"ביקשת להיפגש איתי?" שאל דראקו.

"אכן, גנרל דרקון." אמרה גריינג'ר. "חשבתי על רעיון אסטרטגי לקרב שיוכל להיות לך לעזר רב, ורציתי לשתף אותך ולהמליץ לך עליו."

"כמה מתחשב מצידך." ענה דראקו. "מהו הרעיון?"

"חשבתי שבמקום שצבא דרקון ישקיע את כל המאמצים כדי להתנקש במטרה, כדאי לו להפנות חלק מהמשאבים כדי לסכל את התכנונים של צבא תוהו. בסופו של דבר, הקרב שלכם הוא גם נגדם." אמרה גריינג'ר.

"אכן זהו רעיון אסטרטגי מצוין" אמר דראקו. "אני מניח שתיאמת אותו עם גנרל תוהו? כדי שאני אשאר מאחור, והקרב האמיתי יהיה ביניכם? אל תחשבי שאני טיפש, גנרל אור-שמש. המרגלים שלי דיווחו לי שכבר נפגשת עם פוטר היום (זה היה שקר כמובן. הוא היה זקוק לכל החיילים שלו היום, ולא היה לו כוח אדם להשקיע בריגול. עדיין, גריינג'ר ופוטר נפגשו זה עם זו כל הזמן, כך שזה היה ניחוש מושכל). חוץ מזה, שכחת את החוקים של פרופסור קראוץ'? אסור לנו ליצור מגע בין הצבאות."

גריינג'ר חייכה חיוך רחב. "אתה מניח יותר מדי הנחות, גנרל. אכן נפגשתי עם גנרל תוהו, אבל אמרתי לו בדיוק את מה שאמרתי לך – שכדאי לו להשקיע חלק מן המשאבים שלו כדי לסכל את התוכניות של צבא דרקון. מה שעוד אתה שוכח הוא שאמנם לפי החוקים אסור ליצור מגע בין הצבאות התוקפים, אבל אין שום חוק שאוסר עליכם לשלוח פטרונוס ולהודיע לי זה על התוכניות של זה."

דראקו חשב. למרות מה שאמר, הרעיון של גריינג'ר באמת היה רעיון טוב. הקרב היה בין שלושת הצבאות, ולכן הגיוני להשקיע מאמץ בסיכול התוכניות של צבא תוהו. הבעיה הייתה, שגם צבא תוהו יעשה בדיוק אותו דבר, ובכך יעלו משמעותית הסיכויים של צבא אור-שמש לשרוד את הזמן הקצוב ולנצח את הקרב. למעשה, להשקיע מאמץ בסיכול התוכניות של צבא תוהו הייתה האסטרטגיה הטובה ביותר מבחינתו, בלי תלות בשאלה מה יעשה צבא תוהו. וזו גם הייתה האסטרטגיה הטובה ביותר של צבא תוהו, בלי תלות בשאלה מה יעשה צבא דרקון. אבל אם שני הצבאות ינקטו באסטרטגיה הזאת, שניהם יפסידו.

דילמת האסיר. אותה הבעיה שהייתה להם בקרב באגם בשנה שעברה. אלא שהפעם, הפתרון שחשבו עליו אז לא יעבוד.

או שאולי פרופסור קראוץ' כבר לקח את כל זה בחשבון, והזמן שהוא הקציב לקרב מראש לוקח בחשבון את המאבק בין צבא דרקון לצבא תוהו?

דראקו קילל את עצמו. הוא היה צריך לחשוב על זה מראש, כשעוד היה לו זמן להתכונן. הקרב היה צריך להתחיל בעוד כמה שעות, והיו עוד הרבה הכנות לעשות. עכשיו הוא יהיה חייב להתייעץ עם פוטר כדי לראות מה אפשר לעשות. במחשבה שניה, דראקו קילל גם את גריינג'ר שדחקה אותו לפינה ככה. במחשבה נוספת, הוא קילל גם את פוטר, כדי להשלים את השלישיה.

האם זה היה רעיון של מישהו מהצבא שלה, או שהיא חשבה על זה בעצמה? הוא ניסה להיזכר ברשימת החיילים של גריינג'ר. האם היא נעשתה יותר סלית'רינית מאז שקמה לתחיה? האם היא מנסה לכפות עליו ועל פוטר לעבוד ביחד, כמו שפוטר עשה להם בשנה שעברה? אם באמת זו הייתה המטרה מאחורי הפגישה הזאת, סביר יותר שפוטר הוא זה שעומד מאחורי זה. ואם פרופסור קראוץ' יגלה את זה, והוא באמת יעשה את מה שהוא אמר שהוא יעשה, הוא ידיח את פוטר מהתפקיד. זו הייתה הזדמנות טובה לראות עד כמה הכוונות שלו רציניות.

הוא היה צריך לקבל החלטה. היה נראה שהוא מוכרח לבצע מהלך כפוי.

"תודה לך, גנרל אור-שמש." אמר דראקו בנימוס. "אני כבר אשקול את צעדיי."

-------------------

דראקו נכנס בצעדים מהירים למשרד של גנרל תוהו. נראה היה שפוטר התבגר קצת מאז השנה שעברה, כי הכס המלכותי והוילונות האדומים כבר לא היו שם. רק שולחן עגול וכמה כיסאות פשוטים מסביבו, שעל אחד מהם ישב פוטר. דראקו גרר לאחור את אחד הכיסאות, והתיישב.

"אני מניח שזיהית את המצב?" שאל הארי.

"כן," ענה דראקו מיד. "דילמת האסיר, כמו בשנה שעברה."

"אז אתה ודאי זוכר שדיברנו על כך שהאסירים היו שמחים לגורם חיצוני שיעניש אותם במקרה של בגידה, וכך יכפה עליהם לשתף פעולה?" שאל הארי.

"כן." ענה דראקו.

"ובכן, למזלנו, בבעיה הנוכחית אנחנו יכולים למצוא מישהו שיעניש אותנו." אמר הארי.

"מה?" שאל דראקו. "מי?"

"אנחנו." ענה הארי.

"מה???"

"אני כבר אסביר." אמר הארי. "אבל קודם, אני רוצה לספר לך סיפור קצר מתקופת מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נלחמו הבריטים והגרמנים ביניהם מלחמת חפירות עקובה מדם. כל צד התבצר בקווי מגננה ארוכים המורכבים ממערכת חפירות ובונקרים, וכשהצד השני הסתער לעברו ונתקל במכשולים – קצר אותו במכונות יריה. מאות אלפי אנשים מתו בקרבות הללו, בעוד שני הצדדים הלוחמים ממשיכים להחזיק פחות או יותר באותם שטחים.

"בחג המולד 1914, למרות פקודות ישירות שלא ליצור מגע עם האויב, חיילים בריטים וגרמנים עזבו את הביצורים והבונקרים שלהם, חצו את שטח ההפקר, קברו את המתים שלהם, החליפו מתנות זה עם זה, ושיחקו ביחד."

דראקו הביט בו במבט מבולבל. "מה?"

"כן, אני יודע, זה נשמע הזוי." אמר הארי. "אבל כשחושבים על זה לעומק, אפשר לראות שהחיילים משני הצדדים עמדו בפני דילמת האסיר: אם שניהם משתפים פעולה זה עם זה ונמנעים מלירות אחד בשני, שניהם מרוויחים בכך שהם ממשיכים לחיות. אבל, בהינתן העובדה שבכל זאת מדובר במלחמה ויש לצדדים אינטרס מסוים להרוג זה את זה, האסטרטגיה הטובה ביותר של כל צד היא לבגוד ולירות באויב, משום שאז הוא חי והאויב מת. אלא שזו גם האסטרטגיה הטובה ביותר של האויב, וגם הוא יבחר בה, ואז הסיכויים של שניהם לחיות ירדו."

"אני עדיין לא רואה סיבה שהם ישחקו אחד עם השני." אמר דראקו.

"אני כבר מסביר" אמר הארי. "העניין הוא שבמלחמת חפירות, בניגוד לכל מלחמה אחרת, החיילים פגשו בלחימה בכל יום את אותם חיילים בדיוק, לא סתם ישות כללית של 'האויב'. וכשאתה נפגש עם אותם חיילים כל יום, אתה בעצם משחק את המשחק יותר מפעם אחת.

"הגרסה הזאת של הבעיה נקראת 'דילמת האסיר האיטרטיבית', כלומר שההחלטה שהאסירים צריכים לקבל היא לא חד פעמית. החיילים במלחמת העולם הראשונה ידעו שאם הם משתפים פעולה זה עם זה, בטווח הארוך שניהם מרוויחים – הסיכויים של שני הצדדים לחיות עולים בצורה דרסטית. אם אחד מהצדדים יבגוד ויהרוג את השני – גם סיכוייו שלו לחיות ירדו, משום שהחייל היריב הבא שהוא יפגוש יהרוג אותו. העובדה שהמשחק משוחק כמה פעמים, נותנת הזדמנות לצדדים לבנות אמון.

"ובחזרה לעניינו," אמר הארי. "מכיוון שזהו רק הקרב הראשון, ויהיה אחריו עוד מספר לא ידוע של קרבות – זו נקודה חשובה שהמספר לא ידוע – במקרה שאחד מאיתנו יחליט לבגוד ולא לשתף פעולה, השני ידע על זה, ויפסיק לשתף פעולה בקרב הבא."

"ומה הרווחנו בזה?" שאל דראקו.

"שיתוף פעולה לאורך כל הקרבות של השנה היא אסטרטגיה משתלמת הרבה יותר לטווח הארוך." אמר הארי. "אם אחד מאיתנו יבגוד בשני בקרב הראשון, השני ידע שלא לשתף פעולה בשלב הבא. בקרב הראשון יהיה לבוגד יתרון, אבל בקרבות הבאים הוא יפסיד לצבא השומר. לכן יש לכל אחד מאיתנו אינטרס לשתף פעולה. האסטרטגיה המומלצת בדילמה כזאת היא של 'מידה כנגד מידה' – נקודת המוצא היא שאנחנו משתפים פעולה. אם באחד הקרבות אתה בוגד – בקרב הבא אני מפסיק לשתף פעולה. אם תחליט שאתה רוצה לחזור לשתף פעולה – אתה יכול להראות את זה בקרב, ותזכה ל'מידה כנגד מידה' מהצד שלי."

"איך אני יודע שאתה לא מבלף?" שאל דראקו.

"ההחלטה היא שלך, דראקו." אמר הארי. "אתה יודע את מה שאני יודע, ומוזמן לקבל החלטה רציונלית. אני כן יכול לספר לך שלפני לא הרבה זמן נערך ניסוי ענק, בו שיחקו תוכנות מחשב זו נגד זו במשחק שממחיש דילמת אסיר איטרטיבית, ומבין כל האסטרטגיות השונות שננקטו – שיתוף פעולה קבוע, בגידה קבועה, בגידה אקראית, ועוד עשרות אסטרטגיות – 'מידה כנגד מידה' הייתה האסטרטגיה שהשיגה את התוצאה הטובה ביותר. אם אתה לא מאמין לי – אתה יכול ליזום משחקים כאלו בין החיילים בצבא שלך ולהיווכח בעצמך בתוצאה הסופית."

"כן, כאילו יש לי זמן לזה עכשיו." אמר דראקו והביט בשעונו.

הארי משך בכתפיו. "יש עוד כמה שעות עד הקרב, וזה עשוי להיות חשוב יותר מכל ההכנות האחרות. אבל ההחלטה היא שלך כמובן. אני מתכוון לנקוט באסטרטגיה הזאת בכל אופן. אה, ונקודה חשובה נוספת – אם תחשוב שאתה יכול לבגוד בלי שאדע מזה, זה לא יעבוד, כי גנרל אור-שמש תדע מזה, והיא לא תשתף איתך פעולה בקרב הבא, כשאני אהיה בצבא השומר, כי היא תדע שאתה נוקט באסטרטגיה של בגידה."

דראקו שתק במשך כמה שניות ואמר "אני צריך עוד לחשוב על זה."

"אז בוא נסכם בינתיים שאנחנו משתפים פעולה." אמר הארי. "אלא אם כן תודיע לי משהו אחר."

"מוסכם." אמר דראקו ויצא מן החדר.

הארי הרגיש נקיפת מצפון קלה. זה לא שהוא שיקר לדראקו. הארי לא היה משקר בעניינים כאלו. אבל זה פשוט... לא היה רלוונטי. אפילו אם בקרב הזה פרופסור קראוץ' לא הביא בחשבון את האפשרות שהצבאות התוקפים יסכלו זה את התוכניות של זה, הוא תכנן שבהמשך השנה הצבאות התוקפים יוכלו ליצור מגע זה עם זה, ואז הוא בטוח יביא את זה בחשבון, ויאריך את הזמן הקצוב של הקרב לפני שהצבא השומר מנצח. לפי מה שהארי חשד, זה יקרה די בקרוב. בכל מקרה, אם באמת דראקו השתכנע, הוא יוכל לנצל את המצב לטובתו בצורה טובה יותר מאשר סתם לבגוד בו...

-------------

דראקו היה היורש לבית מאלפוי האצילי ועתיק היומין, ששלט ללא עוררין בפוליטיקה המקומית בבריטניה בעשרת הדורות האחרונים. ככזה, הוא לא היה טיפש. הוא ידע שלסמוך על שיתוף פעולה עם הארי, אפילו אם כל מה שהארי אמר היה נכון, היה טיפשות. אבל אם באמת הארי מתכנן לשחק מולו ב'מידה כנגד מידה', אולי הוא יוכל לנצל את המצב לטובתו בצורה טובה יותר מאשר סתם לבגוד בו...

מוזמנים לנסות את המשחק בעצמכם... משחק חמוד וכיפי עם עוד כמה הוספות ושיעורים לחיים.

פרק 16

הארי ג'יימס פוטר אוונס ורס, היורש האחרון לבית פוטר האצילי ועתיק היומין. דראקו מאלפוי, היורש האחרון לבית מאלפוי האצילי ועתיק היומין. הרמיוני ג'ין גריינג'ר, הראשונה לבית גריינג'ר האצילי. שלושה ילדים בני שתים-עשרה, שבריטניה הקסומה הסתובבה סביבם. יום אחד אולי הם ישלימו ביניהם ויובילו את בריטניה הקסומה לשלום אמיתי ובר קיימא. יום אחד אולי הם יובילו ברית עולמית וקונפדרציה גלובלית של מדינות שיכנו אותם בכינויים מוזרים כמו אלים ומגדלים.

אבל היום, הם נלחמו.

דין תומאס התוהני הביט בגנרל שלו, שעמד זקוף במדשאה, צבאו עומד סביבו בחצי גורן עגולה. זה היה הזמן לנאום לפני הקרב, רגע לפני שהם מתפצלים לצוותי התקיפה. הארי העביר את מבטו על החיילים שלו.

היו ארבעה מקומות עם מרווחים בין החיילים בלגיון התוהו. ארבעה חיילים בלגיון קיבלו את ההנגזה שלהם מפרופסור קראוץ'. הוא אמר שההנגזה תחזיק מעמד בערך שעתיים וחצי. ארבעה בקבוקי פולימיצי חולקו כבר לחיילים שבחר הארי. כל אחד מהם קיבל גם מבחנה עליה נכתב שמו של אחד מחיילי האויב שהארי בחר. בתוך כל מבחנה הייתה שערה בודדת, שאמורה הייתה להיות המרכיב האחרון בשיקוי. יום לפני הקרב, כל החיילים בשלושת הצבאות נדרשו לתת כמה שערות מראשם לטובת העניין. זו לא הייתה התוכנית המקורית, יש לציין. שבוע לפני הקרב פרופסור קראוץ' הצהיר שהם ינסו להיות כמה שיותר ריאליסטים, ומשכך הצבאות יצטרכו להשיג את השערות באופן עצמאי. דין חשב שזה רעיון נהדר, וכבר הצליח להשיג שערות מכמה חיילים משני הצבאות האחרים (כן, זה היה קצת מגעיל, אבל הוא קרצף את הידיים בלחש מיוחד, וגם במים וסבון רגילים, לפני שיצא מהשירותים). אבל אחרי שהצמות של חנה אבוט קוצצו בשנתה, פרופסור מקגונגל התערבה, והפרופסור להתגוננות הורה על הפסקת התספורות ההדדיות, ונאלץ למצוא פתרון אחר.

הכללים של הקרב היו פשוטים יחסית. הצבאות התוקפים קיבלו ארבעה בקבוקי פולימיצי וארבע הנגזות כל אחד. הם היו צריכים להטיל 'סומניום' על תלמידת השנה הראשונה שהתנדבה לדמות את המנהיגה המוגלגית, ולשמש כמטרה לצורך הקרב הזה. פרופסור קראוץ' הדגיש שאסור להם להטיל עליה כל לחש אחר, ובפרט לא להרוג אותה, כמו שהיו עושים לו הייתה זאת פעולה אמיתית. הארי לא חשב שזה היה נצרך, אבל פרופסור קראוץ' סיפר להם על קוסם שבטיפשותו נכנס לסיפור יותר מדי ברצינות, חילץ את כל בני הערובה כאילו הם הולכים למות אם לא יעשה זאת, והרס את כל התרגיל. תלמידת השנה הראשונה לוותה על ידי הצבא השומר, והם התמקמו בראש מגדל האסטרונומיה – מקום נוח מאוד להגנה, בהתחשב בכך שהיה זה המגדל הגבוה ביותר בהוגוורטס, והייתה לו רק כניסה ויציאה אחת.

לצבאות התוקפים הוקצב זמן של ארבע שעות. אם לא יצליחו להגיע לתלמידת השנה הראשונה בתוך חלון הזמן הזה, הצבא השומר יוכרז כצבא המנצח. אסור היה לאף אחד מן הצבאות להשתמש בשרביטים בצורה גלויה, או בכל אמצעי קסום אחר שמוגלגים עשויים לראות.

"חיילי האמיצים!" קרא הארי, תוך שהוא הולך הלוך ושוב במרכז. "עוצבת אור-שמש המרושעת התנהגה בצורה שנוגדת לחלוטין את השם שלה. היא כלאה את הנסיכה במגדל הגבוה, מונעת ממנה לראות כל בן אדם אחר. היא לא ראתה אור שמש כבר שנים, ואנחנו פשוט מוכרחים לחלץ אותה. העדיפות הראשונה שלנו היא להטיל עליה לחש להארכת שיער, כדי שתוכל לתת לנו לטפס פנימה. עכשיו, אני יודע שהיא אמורה לדמות את המנהיג של האויב ושפרופסור קראוץ' אמר שאסור לפגוע בה בשום לחש אחר חוץ מסומניום, וזה גם מה שאני מצפה מכם, אבל אני בהחלט לא הולך לתת לזה להרוס לי את הסיפור.

"זהו רגע גדול עבור כל אחד ואחד מכם. לרגע זה התכוננתם כל חייכם. המשימה שלנו מעולם לא הייתה קשה כל כך, וסיכויי ההצלחה מעולם לא היו קלושים יותר. עוצבת אור-שמש כולה עומדת בינינו לבין ההצלחה, וצבא דרקון יהפוך את המשימה לקשה עוד יותר. אינני יודע מי מאיתנו ישרוד את היום הזה. רובנו כנראה שלא. המוות אורב לנו בכל פינה. אבל אנחנו נצליח. איך אני יודע אתם שואלים? אז אני אענה: אנחנו נצליח מפני שאנחנו מוכרחים להצליח.

אנחנו נביט למוות בעיניים והוא ישפיל את מבטו. קדימה, לקרב!"

-------------------

ראשו של מגדל האסטרונומיה היה בנוי בצורה של חדר גבוה במרכז, שסביבו מרפסת פתוחה. תלמידת השנה הראשונה שוכנה בבטחה בתוך החדר, הרחק מן החלונות. הייתה לחדר רק כניסה אחת מבחוץ, שחוזקה באמצעי קסם. תשעה חיילים נתנו ידיים ויצרו שרשרת חיה מסביב לחדר.

דפני גרינגרס מצבא אור-שמש עמדה בקצה המרפסת והביטה אל המדשאות באמצעות הטלסקופ. היא ראתה את לגיון תוהו עומד בחצי מעגל מסביב להארי, כולל ארבעה מרווחים בהם עמדו החיילים המונגזים. היא החזיקה בידה את רשימת החיילים של הארי.

"מאשרת זיהוי של רון וויזלי!" קראה דפני בקול וסימנה וי קטן ליד השם.

"מאשר זיהוי של פרוואטי פאטיל!" צעק נוויל מהטלסקופ לידה, והיא מיהרה לסמן וי גם ליד השם של פרוואטי. היא עברה במהירות על הרשימה.

"זה משאיר לנו את סוזן, ארני, פדמה ומייקל!" אמרה דפני, ומיהרה להגיש את הרשימה לגנרל גריינג'ר. "זיהינו את כל החיילים המונגזים של לגיון תוהו עוד לפני שהתחיל הקרב!"

"זו באמת טעות לא אופיינית לגנרל פוטר." אמר נוויל בקול מהורהר. "לא יודע מה הוא חשב לעצמו להעמיד ככה את כולם אחד ליד השני. אולי הוא שכח שיש לנו טלסקופים."

"כל הכבוד," אמרה גנרל גריינג'ר, "אבל שימו לב שזה לא מאוד עוזר לנו כל עוד אנחנו לא יכולים לראות אותם. כמו כן, אנחנו עדיין לא יודעים מיהם החיילים עם הפולימיצי. אסור לנו לבטוח באף אחד על סמך מראה אם הוא לא יודע את הסיסמה. מה לגבי צבא דרקון?"

"ספרתי את כל החיילים שלהם." אמרה מוראג מעמדת הטלסקופ בצד השני של המרפסת, "אבל קשה לזהות שמות מכאן. הם עומדים צפופים, ועם הגב אלינו."

הקרב עמד להתחיל בתוך כמה דקות. אסור היה לאף אחד מן הצבאות התוקפים להיכנס לתוך המגדל לפני תחילת הקרב. דפני וחמישה חיילים נוספים כבר תפסו עמדות מגננה על המרפסת הפתוחה במגדל. ליד כל אחד מהמגנים הייתה ערימה קטנה של ציוד החשיפה שלו – דליי מים ושקים גדולים של קמח לבן שלקחו מהמטבח מוקדם יותר. נכון, היה אסור לעשות דברים שיחשפו את הקסם לעיני מוגלגים, אבל האחריות על כך – על פי הפרופסור להתגוננות – הייתה על מי שמשתמש באמצעי הקסום. לכן, כל עוד הם יודיעו מראש לצבאות התוקפים שהם ישפכו מים וקמח על צידי המגדל, זה אמור למנוע מהם לטפס עליו עם חיילים מונגזים. ואם הם יפזרו קמח בראש המגדל, במרפסת הפתוחה – המונגזים יצטרכו לקפוץ החוצה.

ארבעה חיילים נוספים תפסו עמדות ליד דלת הכניסה למגדל, שהייתה הכניסה היחידה אליו. הם החליטו להגן על המגדל מכאן, ולא בתחתית גרם המדרגות, משום שכך יוכלו להיות בקשר עין מתמיד אחד עם השני, ולא יוכלו להטעות אותם באמצעות פולימיצי.

כל עוצבת אור-שמש לבשו גלימות עם שרוולים ארוכים. כך הם יכלו לאחוז בשרביטים שלהם, ואפילו להשתמש בהם בלחשים ללא אור נראה, כל עוד יקפידו שהתוצאה תהיה הגיונית לעיניים מוגלגיות.

הרמיוני פתחה בנאום המוטיבציה שלה.

"עוצבת אור-שמש, חיילי היקרים. אני רוצה שתדמיינו שגנרל תוהו וגנרל דרקון הם שני קוסמי אופל שמנסים להשתלט על העולם.

(בעיני דפני, זו הייתה משימה קלה למדי. למעשה לא היה צריך לדמיין כאן שום דבר. הארי ודראקו באמת היו קוסמי אופל, והם באמת ניסו להשתלט על העולם).

"הם ינסו בכל דרך אפשרית לחדור ולהתנקש בראש הממשלה המוגלגי, כדי להרוס את המנהיגות של המדינה שלנו. אנחנו צריכים לעצור אותם. אף אחד אחר לא יעשה זאת. אני יודעת שהמשימה קשה, ושצבא דרקון ולגיון תוהו לא יבחלו באמצעים כדי לנצח. אבל אני מכירה כל אחד ואחד מכם, ואני סומכת עליכם שתעמדו במשימה הזו בגבורה."

----------

דראקו הסתכל בגאווה על החיילים שלו. הם עמדו בשולי היער המותר, לבושים בחולצה ומכנסיים שחורים וצמודים, והצטופפו סביבו. כל אחד מהם החזיק בידו חפץ מתכתי ארוך, עם מתקן מיוחד להסוואת השרביט. הוא עדיין קצת נרתע מהרעיון הזה – הם נראו כמו חבורת מתנקשים מוגלגים לכל דבר. הוא תהה מה אביו היה אומר על זה. אבל זה היה כל העניין בקרבות הללו, להיראות כמו מוגלגים, אז לא הייתה לו ממש ברירה. למרבה המזל היה להם בן מוגלגים בצבא דרקון, שגם היה חכם מספיק כדי לחשוב על הרעיון הזה, וגם ידע ליצור אב טיפוס של כלי הנשק שיתאים להכנסת שרביט בתוכו. אנתוני גולדשטיין היה בחור לעניין, והוא העלה עוד כמה רעיונות מעניינים שדראקו הצליח לפתח לתוכניות ממשיות.

דראקו ידע שזה לא יהיה קרב קל. אם לבן מוגלגים היה יתרון בקרב הזה, פוטר היה בעמדה מצוינת. בנוסף, דראקו קבל פטרונוס מגריינג'ר כמה דקות קודם לכן, שאמר לו שהיא הולכת להקצות רק שני חיילים לסיכול תוכניות של הצבאות התוקפים שנמסרו לה באמצעות פטרונוס הלשנה מהצבא השני, ובכך שללה ממנו את אחת התוכניות שלו – לשלוח לה באמצעות פטרונוסים הודעות שגויות שיבזבזו לה חיילים ומשאבים.

אבל דראקו ידע שהוא ינצח. נכון, היה יתרון לבני מוגלגים, אבל לא היה מי שמומחה יותר בריגול והתחזות מאשר בית סלית'רין.

------------

צליל גונג חזק נשמע במדשאות. הקרב החל.

נוויל מצבא אור-שמש תפס את אחת מעמדות המגננה שסביב המגדל. לפי החישוב שלהם, אם הצבאות התוקפים ישתמשו בכפפות המיוחדות שהשתמשו בהם הגנרלים בקרב בדצמבר בשנה שעבר כדי לטפס על הקיר של המגדל, ייקח להם לפחות עשר דקות כדי להגיע לראש המגדל. אפילו אם מישהו יצא מאחד החלונות בטירה, וילך על הקיר לכיוון המגדל, זה יחסוך לו רק שתי דקות של טיפוס על המגדל עצמו. אז התוכנית הייתה שמדי שמונה דקות כל אחד מהמגנים ישפוך דלי מים או שק קמח מהעמדה שלו כלפי מטה, כך שבבת אחת הם יחשפו את כל ההיקף של המגדל ממטפסים מונגזים. הם הטילו גם גליסאו – לחשי החלקה – על הקירות, ליתר ביטחון.

למרות המאמץ הגדול שהשקיעו בכך, הם לא סמכו לגמרי על החיילים בעמדות המגננה שהקיפו את המרפסת. היו עוד שני חיילים שהסתובבו ברחבי המרפסת ומלמלו 'הומנום רבליו'. לרוע המזל, הלחש לא פעל היטב במקומות פתוחים, והוא היה חושף מישהו רק אם היה נמצא ממש באזור של הקוסם שהטיל את הלחש. אבל היה שווה להשקיע בזה, למקרה שאחד מחיילי האויב המונגזים יצליח איכשהו לעבור את עמדות ההגנה.

עד שיגיע הזמן של החשיפה הראשונה, נוויל הסתכל בטלסקופ על החיילים של לגיון תוהו שלא נכנסו אל תוך הטירה. הם התחלקו לחמישה צוותים של שני אנשים בכל צוות. כל צוות גרר על הדשא חפץ גדול מכוסה בשמיכה, ותפס עמדה מסביב למגדל, במרחק כמה עשרות מטרים מן המגדל. חייל אחד מכל צוות נכנס מתחת השמיכה והתעסק עם החפץ המסתורי. נוויל התקשה לזהות את החפץ על פי הצורה שלו. זה היה נראה כמו מוטות שעומדים בצורה של V הפוך, אבל היה קשה לדעת מה זה בדיוק. החייל השני בצוות הרים כלמשקפת והביט אל המגדל.

"אתם רואים את זה?" תהה נוויל בקול. "מישהו יכול לנחש מה הם מתכננים?"

"אין לי מושג" אמרה דפני מהעמדה לצידו. "אולי החייל מתחת לשמיכה משתמש בשרביט שלו? כלומר כדי להימנע מלהשתמש בו בצורה גלויה."

------------------

פרוואטי התוהנית עמדה בעמדה המערבית, והביטה בכלמשקפת על ראש המגדל. היא נתנה הנחיות לרון – חבר הצוות שלה שהיה מתחת לשמיכה. חמש דקות אחרי שהתמקמו בעמדה, פטרונוס בצורת אייל גדול – הפטרונוס של גנרל פוטר – הגיע אליהם.

"מה המצב במערב?" שאל האייל הכסוף בקולו של הארי פוטר.

"במערב אין כל חדש." ענתה פרוואטי, בדיוק כפי שהארי הורה לה לפני הקרב, אף שלא היה לה מושג למה היא צריכה להשתמש דווקא בביטוי הזה. "אנחנו בעמדות, מוכנים."

האייל הנהן והמשיך לעמדה הבאה. דקה מאוחר יותר, היא זיהתה את הסימן המוסכם – האייל הכסוף נעמד מעל השפיץ של המגדל.

"עכשיו!" צעקה פרוואטי.

"עכשיו!" צעקו חמישה לגיונרים נוספים של לגיון תוהו על המדשאות מסביב למגדל.

"עכשיו!" צעק לגיונר תוהו אחד מאחד החלונות הגבוהים במגדל רייבנקלו.

----------

נוויל הרחיק את הראש מן העינית של הטלסקופ כדי לגרד מעל העין, כשהבחין בנקודה אדומה קטנה שזוהרת על החזה שלו, ובשבריר שניה הוא הבין את התוכנית של לגיון תוהו, נשכב על הרצפה וצרח לחבריו לתפוס מחסה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

-----------

"מה???" צעקה גנרל גריינג'ר. "איך הם הצליחו לשתק חמישה חיילים שלנו ממרחק כזה???"

"אני מתנצל, גנרל." אמר נוויל בקול חלש. "הם השתמשו באור לייזר ובכלמשקפת כדי לכוון במדויק, וייצבו את השרביטים שלהם על כננות מתחת לשמיכה. כנראה גם השתמשו בלחש שיתוק מיוחד, כי אני לא חושב ש'שתק' רגיל יכול להגיע לטווחים כאלו, וגם לא ראיתי אור אדום בלחש השיתוק."

"למה לא עמדתם עם מגנים?? מעכשיו מי שמתקרב למעקה עושה את זה רק עם מגן!!" הרמיוני נשמעה היסטרית. "תשתמשו בגרסה השנייה של הפריזמטיס, המגן הזה שקוף ולא נראה לעיני מוגלגים. אני מקצה לך עוד שני חיילים מצוות ההגנה של הדלת, ועוד אחד מצוות הרבליו, אבל זה הכול. אתם תצטרכו לרוץ מעמדה לעמדה כדי להטיל את אמצעי החשיפה בצורה היקפית תוך כמה שפחות זמן. מצטערת, אבל אין לי עוד חיילים לזה. ובבקשה מכם, תשתדלו לא לפשל שוב."

--------------

דראקו נכנס אל תוך היער המותר יחד עם אנתוני, וינסנט, זאביני, ועוד חמישה חיילים, בעוד גרגורי מוביל את הקבוצה הגדולה יותר אל תוך הטירה. הוא שיער שגריינג'ר תקצה כוחות רבים לשמירה על הכניסה הישירה למגדל, והוא לא באמת ציפה שיצליחו לפרוץ אותה, אבל זאת הייתה פעולת הסחה טובה, ועם קצת מזל, אולי הם יצליחו גם ליצור מספיק בלבול כדי להחדיר חייל מונגז או מפולמץ. אבל הייתה להם עוד הרבה עבודה לפני כן. הם עלו על המטאטאים, ושתו את השיקויים. אנתוני הוציא קלף ועט נוצה, והם החלו לערוך את הניסויים והתצפיות, כשאנתוני רושם לפניו את התוצאות, ומחשב חישובים מסובכים.

-----------

הארי עמד בתוך הטירה, בפינה נסתרת ליד המדרגות המובילות למגדל האסטרונומיה. הוא צפה בגויל מוביל קבוצה גדולה של חיילי צבא דרקון אל המדרגות. הוא חיכה שאחרון החיילים ייכנס פנימה, ואז הטיל את הפטרונוס שלו, ועיצב אותו בצורה של נחש. הוא חיקה את קולו של דראקו.

"אמור להרמיוני שלגיון תוהו נכנס ברגעים אלו אל המדרגות המובילות למגדל." אמר לפטרונוס שהנהן ויצא לדרכו.

הרבה דברים יכלו להשתבש בתוכנית הזו, אבל היה שווה לנסות. אם עוצבת אור-שמש תבלום את המתקפה בלי להצליח לזהות מיהו הצבא התוקף, לגיון תוהו ירוויח מכל הכיוונים. הוא עזר לעוצבת אור-שמש לסכל את המתקפה של צבא דרקון, והוא עשה זאת בצורה שהרמיוני תחשוב שדראקו הוא הבוגד, וכך בעתיד תימנע מלשתף פעולה איתו, בעוד שהיא חושבת שניתן לסמוך דווקא על הארי שינקוט באסטרטגיית 'מידה כנגד מידה'.

-------------

הקבוצה של דראקו עוד לא סיימה את העבודה שלה. היה צורך בכמה ניסויים נוספים. אף שמזג האוויר היה נעים למדי, בגובה הזה, בתוך העננים, היה קר מאוד (לא הייתה בעיה לטוס על מטאטא כל עוד טסת רחוק מספיק מהמגדל). כמעט ולא הייתה רוח, אבל הגובה הרב בו טסו, והרוח החלשה שכן הייתה, הכריחה אותם להימנע מפעולה עד שישלימו את הניסויים.

לפתע הבחין דראקו בכמה מטאטאים שטסים פחות או יותר בגובה שלו, לכיוון הנקודה שמעל מגדל האסטרונומיה. כנראה חיילי תוהו. האם הם חשבו על טקטיקה דומה?

"זאביני!" קרא דראקו לעבר מטאטא שנראה היה שטס באוויר בלי רוכב על גביו. "אני יודע שעוד לא סיימנו, אבל אני רוצה שתעקוב אחריהם ותראה מה הם עושים. אם תראה הזדמנות – אתה יכול לפעול על פי שיקול דעתך."

המטאטא הסתובב באוויר וטס במהירות לכיוון הנקודה שמעל המגדל.

"וינסנט!" קרא דראקו. "תטיל את הפטרונוס שלך."

זה היה אחד הנשקים הסודיים שלו. במהלך הקיץ העמוס הוא מצא זמן ללמד את וינסנט את לחש הפטרונוס. אבל אף אחד לא ידע שוינסנט יכול לעשות זאת, ואף אחד לא ידע איך נראית החיה שלו.

קראב ייצב את המטאטא שלו, וביצע את התנועות של לחש הפטרונוס. משרביטו יצא אור כסוף שקבל צורה של קרנף גדול. קראב ניסה לחקות את הקול של מייקל קורנר, אחד התלמידים מלגיון תוהו שלא הצליח להטיל פטרונוס. הוא אמר לו "אמור להרמיוני גריינג'ר שצבא דרקון נמצא מעל המגדל בגובה רב."

הקרנף הנהן ויצא לדרכו.

הרבה דברים יכלו להשתבש בתוכנית הזו, אבל היה שווה לנסות. אם עוצבת אור-שמש תסכל את מה-שזה-לא-יהיה שפוטר מתכנן, בלי להצליח לזהות מיהו הצבא התוקף, צבא דרקון ירוויח מכל הכיוונים. הוא עזר לעוצבת אור-שמש לסכל את המתקפה של צבא תוהו, והוא עשה זאת בצורה שהרמיוני תחשוב שפוטר הוא הבוגד, וכך בעתיד תימנע מלשתף פעולה איתו, בעוד שהיא חושבת שניתן לסמוך דווקא על דראקו שינקוט באסטרטגיית 'מידה כנגד מידה'.

---------

הרמיוני ועוצבת אור-שמש עמדו דרוכים. שישה חיילים עמדו בשרביטים מונפים, כלומר בזרועות מונפות, אל מול דלת הכניסה למגדל. תשעה חיילים יצרו שרשרת חיה מסביב לחדר שבמרכז המגדל. החיילים בעמדות המגננה סביב המרפסת כבר השליכו את הסיבוב השני של אמצעי החשיפה שלהם. צוות הרבליו המשיך לעבוד, אף שהוא טרם סיים לסרוק את כל המרפסת.

תרגילי הפטרונוס של לגיון תוהו וצבא דרקון היו מגוחכים. היא הבחינה מיד שהנחש אינו דומה בצורתו לנחש של דראקו – הארי סיפר לה שהיה זה קרייט מצוי. הראש של הנחש לא היה שטוח כמו של קרייט אמיתי. אחרי שהבינה את התרמית של הארי, היה לה קל לזהות את קולו של קראב בוקע מן הקרנף הגדול. היא הדריכה את החיילים שלה להמשיך במשימות הרגילות, אבל לשים לב לדלת, ולהפנות עיניים לשמיים מדי פעם.

"זהירות!" קרא טרי בוט והצביע לשמיים. הרמיוני וחיילים נוספים הביטו מעלה, וראו...

"קונפטי?" שאלה טרייסי. "האם ניצחנו כל כך מהר? רק התחלנו את הקרב!"

"אל תהיי טיפשה טרייסי," אמרה לבנדר. "פרופסור קראוץ' לא יפזר קונפטי מעל המנצחים. זה בטח לגיון תוהו שרוצה לגרום לנו לחשוב שניצחנו, כדי שנוריד את ההגנות שלנו."

"לא!" אמר תיאודור נוט. "זוהי פעולת הסחה! מגנים – תסתכלו מעבר למעקה!"

נוויל מיהר להביט מעבר למעקה. לא היה שם דבר.

"אין כאן כלום." אמר נוויל, "אבל אני אזרוק עוד אמצעי חשיפה כדי לוודא." הוא הרים את המגן שלו – כמה צוותים של תוהו עדיין עמדו בעמדות שלהם בדשא – והחל לפזר קמח.

פיסות נייר בצבעים שונים החלו למלא את האוויר. הרמיוני ועוצבת אור-שמש עמדו מבולבלים. מה יכולה להיות המטרה של זה? זה לא היה נעים, וזה אכן הקשה על התפקוד – פיסות הנייר הצבעוניות מילאו את כל המגדל, והכמות רק הלכה והתגברה. היה קשה לראות מעבר למרחק של מטר או שניים, כמו גם לדבר אחד עם השני. אבל הרמיוני הייתה בטוחה שהם יוכלו לראות אם חייל מפולמץ מצבא אחר יצנח מלמעלה באמצעות שיקוי נפילת-נוצה. אם מישהו מונגז יצנח- הוא ייחשף מיד על ידי פיסות הנייר, שירדו על גופו הבלתי נראה. למעשה, הצנחת הקונפטי אפילו עזרה להם במידה מסוימת- אם מישהו מונגז כבר הצליח איכשהו לחדור למגדל קודם לכן, הוא ייחשף כעת. האם לגיון תוהו חשד שצבא דרקון הצליח להחדיר מישהו, וזאת הדרך שלו לעזור לעוצבת אור-שמש לחשוף אותו?

אחרי כעשר דקות מייגעות, זרם הקונפטי פסק כמעט לחלוטין. הרמיוני הסתכלה סביבה. החיילים שלה היו עדיין בעמדות, ולא נראה היה שמישהו ניצל את ההזדמנות כדי לפגוע בהם. הקונפטי כיסה את כל השטח הפתוח של המרפסת, בשכבה עבה של כמה סנטימטרים, כולל את ערמת הגופות שבצד הצפוני של המגדל – החיילים שלה ששותקו בדקות הראשונות של הקרב. מה הייתה המטרה של כל זה?

פתאום עלה בדעתה רעיון. מישהו מונגז יכול היה להאחז במעקה ולהיתלות עליו, כך שגופו יהיה מחוץ למגדל והוא לא ייחשף על ידי הקונפטי. היא רצה אל המעקה הקרוב אליה, קרבה את השרביט שלה אל המעקה ולחשה 'תרמוס'. תוך שניות המעקה כולו הפך לרותח. אם מישהו באמת אחז בו – הוא ייאלץ לשחרר ולהמשיך את הצניחה שלו אל הדשא.

הרמיוני הסתובבה והבחינה לפתע שלא כל המגדל כוסה בקונפטי. רוח מזרחית קלה נשבה, כך ששטח קטן צמוד למעקה בצד המערבי היה פנוי כמעט לגמרי.

הרמיוני רצה לכיוון השטח הפנוי וקראה "הומנום רבליו!"

"קדימה, תעזרו לי לעבור על השטח הזה!"

"הומנום רבליו" "הומנום רבליו" "הומנום רבליו" "הומנום רבליו" "הומנום רבליו" "הומנום רבליו"

"מצאתי מישהו!" צעקה טרייסי. הרמיוני רצה לעברה וראתה את האור הכחלחל (שלא נראה לעיני מוגלגים) מסביב לדמות. היא כיוונה את זרועה לעבר הדמות, ולחשה "סומניום."

"קחי אותו אל יד ערמת הגופות בצד הצפוני." אמרה הרמיוני לטרייסי, שמיהרה לציית.

באותו רגע נשמע קול פיצוץ אדיר מכיוון הדלת.

 "הם הגיעו!" צעק נוט מהעמדות ליד הדלת. קצוות של רובים בלטו מהחריץ שבתחתית הדלת. אחד החיילים שלה לא הבחין בהם, ונפל לרצפה משותק.

"היזהרו מהרובים!" צעקה הרמיוני. "אל תעמדו בקו ישיר אליהם! נסו לחטוף אותם מידיהם!"

הם לא השתמשו ברובים אמיתיים, נכון? פרופסור קראוץ' לא היה מאשר זאת. זה יכול להיות מסוכן. אלו כנראה שרביטים מוסווים בתוך רובים.

היא הייתה צריכה לחשוב מהר. מה יקרה אם מונגזים נוספים יצנחו מלמעלה? היא לא חשבה שכוח האדם שלה יהיה נמוך כל כך בשלב כזה. פתאום עלה בדעתה רעיון מבריק – היא באמת הייתה צריכה לחשוב על זה לפני הקרב, אבל עדיף מאוחר מאף פעם לא. היא מינתה את תיאודור לנהל את הקרב מול הדלת, ומיהרה אל נוויל בעמדה ליד המעקה, המגן שלה מונף קדימה כשהתקרבה.

"נוויל, אני צריכה לעשות משהו בתוך החדר. אני ממנה אותך לנהל את העניינים בעמדות המגננה."

היא רצה לעבר החדר – החיילים בשרשרת פתחו עבורה פתח וסגרו אותו מיד לאחר מכן – פתחה את הדלת, ונכנסה פנימה.

--------

ג'סטין פינץ' פלצ'לי מצבא דרקון היה אלוף בטיפוס בחבל עוד הרבה לפני שהגיע להוגוורטס. הוא הבטיח לגנרל מאלפוי שהוא יכול לטפס בחבל המשתלשל מקצה המגדל ולהגיע למעלה תוך פחות משמונה דקות – טווח הזמן שבו המגנים היו שופכים אמצעי חשיפה על קירות המגדל. מה שהוא לא הביא בחשבון, זה שהוא יצטרך לעשות את זה עם ידיים ושרירים של בת. הוא מראש התנגד ללבוש את הצורה הזאת, אבל הגנרל שלו התעקש דווקא על לבנדר, ועכשיו הוא היה צריך להשתמש בשרירים העלובים שלה, שלא לדבר על כפות הידיים הקטנות והעדינות שנפצעו כל הזמן, ועל התלתלים החומים שקפצו לו לתוך הפרצוף בכל תזוזה. לפחות הייתה לו עדיין את הטכניקה.

-------

"******!" צעק נוויל, ושמע באזנו את פרופסור מקגנוגל מורידה נקודה לבית הפלפאף. "לבנדר, מה את עושה???"

"מה?" צעקה אליו לבנדר מהעמדה שלה סביב החדר.

נוויל הסתכל עליה בבלבול והבין שוב כמה הוא אידיוט. מזלו שמי-שזה-לא-יהיה-שמחופש-ללבנדר עדיין לא הגיע לראש המגדל. כנראה החייל המונגז שהם שיתקו מקודם הספיק לקשור חבל אל המעקה ולשלשל אותו למטה. נוויל הוציא סכין מכיסו והחל לחתוך את החבל, כשקלט שאולי מי-שזה-לא-יהיה-שמחופש-ללבנדר לא שתה שיקוי נפילת-נוצה. הוא ניסה לחשוב במהירות. הוא היה יכול להטיל גליסאו על החבל, אבל זה עדיין עלול להיות מסוכן עבור מי-שזה-לא-יהיה-שמחופש-ללבנדר. הוא היה צריך להטיל לחש גליסאו גרוע, כדי שההחלקה לא תהיה מהירה מדי. הוא הסתובב וחיפש במהירות מישהו מתאים...

"חנה!"

חנה אבוט מיהרה אליו מהעמדה שלה בקרב ליד הדלת.

"כן?"

"תטילי לחש גליסאו על החבל הזה, מהר!"

חנה מיהרה לעשות כדבריו, ומי-שזה-לא-יהיה-שמחופש-ללבנדר החליק באיטיות מטה. נוויל חיכה שיגיע למטה, ומיהר לחתוך את החבל.

"קדימה, צריך לעבור על כל המעקה, אולי הם קשרו חבלים נוספים!"

חנה לא ענתה לו, מפני שהיא בדיוק נפגעה מלחש שיתוק-לטווח-רחוק שפגע בה מאחת העמדות של לגיון תוהו בדשא, ונפלה אל הרצפה המרופדת בקונפטי.

----------

הרמיוני התכסתה בשמיכה ועבדה על שינוי הצורה כמה שיותר מהר. היא סמכה על החיילים שלה שיצליחו להחזיק מעמד לזמן מה, אבל לאורך זמן היא הייתה חייבת להיות שם בעצמה ולהשגיח. היא הייתה חייבת להשלים את המשימה הזאת במהירות.

"את יודעת שאת יכולה להוריד את השמיכה?" שאלה אותה תלמידת השנה הראשונה, שהרמיוני לא ממש זכרה כרגע איך קוראים לה. "אני כבר יודעת מי את. אל תדאגי, לא אספר לאף אחד על הפולימיצי ששתית."

הרמיוני הוציאה את ראשה מתחת לשמיכה לשנייה. "מה? אם הייתי מרגלת, היית כבר מזמן משותקת. אני כאן מתחת לשמיכה כי את מייצגת את המנהיג המוגלגי, ואסור שתראי אותי עושה קסמים."

"אני באמת לא מבינה מדוע את ממשיכה את המשחק הזה. את לא מבינה שאני מזהה אותך בבירור? את לא צריכה יותר להעמיד פנים. אל תדאגי, לא אלשין עלייך לרשויות."

הרמיוני שוב הפסיקה את עבודתה והוציאה את הראש החוצה. "מה?"

"אני יודעת שאת מתחרטת על חטאי העבר שלך, ושהחלטת להתחיל את חייך מחדש כתלמידה בהוגוורטס. אני יודעת שכוחות הקסם שלך גדולים כל כך שאת יכולה למוטט את המגדל הזה בהינף אצבע. אני יודעת שאם הרשויות היו יודעים מי את, הם היו שולחים לכאן את כל הלת'יפולדים שברשותם כדי שיצודו אותך ויחזירו אותך לתאך באזקבאן. אני יודעת את כל זה מהרגע הראשון שראיתי אותך. אבל באמת שאין לך מה לחשוש ממני. אני לא אספר לאף אחד."

הרמיוני פערה את פיה לרווחה. מה?

"תזכירי לי איך קוראים לך?" שאלה הרמיוני.

"לונה," ענתה תלמידת השנה הראשונה. "לונה לאבגוד."

-----------

אחרי חצי שעה של עבודה קשה, שהייתה קשה שבעתיים כשברקע תלמידת שנה ראשונה פשוט מטורפת מדברת שטויות ללא הפסקה, הרמיוני יצאה מן החדר עם החפץ הגדול בידה. עדיין נשמעו קולות נפץ מחוץ לדלת הכניסה למגדל, אבל בספירה מהירה היא הבחינה שלא נפגעו חיילי אור-שמש נוספים. נראה היה שהם החזיקו מעמד. היא קראה לטרי ולטרייסי להתקרב אליה.

טרי וטרייסי התקרבו ולחשו באוזניה את הסיסמה. הרמיוני הנהנה וסימנה לחיילים שיצרו שרשרת חיה סביב החדר לפתוח פתח עבורם. הם נכנסו פנימה.

"אני הולכת לעלות בסולם הצמוד לחדר, אל הקצה העליון של המגדל, כדי להתקין שם את החפץ הזה." אמרה הרמיוני. "אני צריכה שתעלו אתי ותגנו עלי משני הכיוונים באמצעות מגנים קסומים ושקופים. ברור?"

טרי וטרייסי הנהנו, והטילו את לחשי ההגנה שלהם. הרמיוני החלה לטפס בסולם כשהחפץ הגדול בידה.

------------

אחרי כמעט שעתיים של בדיקות וניסויים, אנתוני מצבא דרקון ריחף באוויר על המטאטא שלו לכיוון דראקו, והגיש לו את החישובים. דראקו לקח את הקלף והסתכל על השורות הארוכות של המספרים. הוא לא הבין משם כמעט כלום, אבל הוא סמך על החייל שלו. כמה דקות קודם לכן הוא קיבל עדכון מהכוח שלו במדשאה שהתקיפה באמצעות החבלים נכשלה. טוב, הוא לא ממש ציפה שהרעיון הזה יצליח, אבל המשמעות הייתה שהכול תלוי בתוכנית האחרונה שלהם. אם יצליחו בה – הניצחון מובטח. אם ייכשלו – הוא יצטרך לסמוך על זאביני, שכבר ביצע את הצניחה שלו אל המגדל, ואולי כבר הצליחו לזהות אותו.

דראקו שלח את הפטרונוס שלו אל גרגורי כדי לראות מה מצב התקיפה המרכזית. היה ברור לו שהתקיפה הזאת תיכשל, אבל בתור פעולת הסחה הייתה לה משמעות רבה. הפטרונוס חזר ועדכן אותו שהתקיפה עדיין בעיצומה, אם כי הם ספגו אבדות קשות ומצבת כוח האדם נפגעה משמעותית.

דראקו קרא לשניים משלושת החיילים המונגזים הנותרים שלו – זה יהיה ממש חסר אחריות לא להשאיר עוד אחד ליתר ביטחון – וביחד עם אנתוני הם ריחפו מערבה לכיוון הנקודה שמעל מגדל האסטרונומיה.

"עצרו!" אמר אנתוני לאחר כדקה.

כל הרוכבים עצרו את המטאטאים בבת אחת.

"זהו, כעת אתם נמצאים בדיוק בנקודה המתאימה." אמר אנתוני. "אם תקפצו מהמטאטאים כעת, לאחר ששתיתם שיקוי נפילת-נוצה, הרוח המזרחית הקלה תוביל אתכם מערבה, ואתם תנחתו בדיוק על הקצה העליון של המגדל, מעל החדר."

"השתמשו בכפפות המיוחדות כדי להיצמד למגדל." אמר דראקו. "תרדו בשקט בסולם, תיכנסו אל החדר, ותשלימו את המשימה. מוכנים?"

"כן." "כן." נשמעו שתי קריאות מעל המטאטאים הריקים.

"שלוש, שתיים, אחת... עכשיו."

----------

אם לומר את האמת, שיימוס מצבא דרקון לא ממש הבין מה בדיוק אנתוני מחשב כל הזמן. טוב, הייתה סיבה לכך שהוא לא היה ברייבנקלו יחד איתו. שיימוס קפץ מן המטאטא כבר שבע פעמים, כשבכל פעם אנתוני מסתכל על המיקום של המטאטא ועוקב בקפדנות אחרי המקל הזוהר שהחזיק בידו כדי לסמן את המיקום שלו. זו הייתה סדרת ניסויים מפרכת. בכל פעם מישהו היה צריך להחזיר לו את המטאטא כדי שיוכל לחזור למעלה לגובה המתאים ולנסות מחדש. למען האמת, הקפיצה נשארה מפחידה באותה מידה בכל פעם. זה לא היה משהו שמתרגלים אליו. אבל לא לחינם בחר גנרל דרקון בשלושה תלמידים מגריפינדור עבור המשימה הזאת. בסופו של דבר, נגמרו הניסויים והתרגילים, והגיע רגע האמת.

אחרי כמה שניות עוצרות נשימה של נפילה חופשית, שיימוס הרגיש את השיקוי נכנס לפעולה. גופו האט בפתאומיות את הנפילה, והרוח החלה לשאת אותו מערבה. אחרי כשתי דקות הוא הבחין בקצהו העליון של המגדל. האם החישובים של אנתוני היו מדויקים? האם הם יצליחו לנחות בדיוק בקצה העליון, מעל החדר, ולעבור בכך את שרשרת האבטחה שהציבה עוצבת אור-שמש?

המגדל הלך והתקרב. לפתע, הבחין שיימוס בחפץ גדול המותקן בראש המגדל. הוא לא זכר שהיה שם דבר כזה פעם. האם עוצבת אור-שמש הקימה שם עמדת תצפית? אם באמת עומד שם מישהו, זה עשוי להקשות עליהם את הנחיתה. הם יצטרכו להיזהר מאוד שלא להשמיע שום רחש.

כמה שניות מאוחר יותר, שיימוס החל לשמוע את הרעש החזק שהגיע מראש המגדל. מה זה יכול להיות?

כמה שניות מאוחר יותר, שיימוס הרגיש את הרוח החזקה שהגיעה מהמאוורר הענק שיצרה הרמיוני בשינוי צורה ושהופעל באמצעות לחש מיוחד. הוא עף בפראות לכיוון מזרח, עבר מעל השטח הפתוח של מגדל האסטרונומיה, וצנח לאיטו אל המדשאות.

--------

הארי ריחף על המטאטא שלו בגובה רב, והביט מטה אל המגדל באמצעות הכלמשקפת. הוא הבחין במאוורר שהתקינה הרמיוני וגיחך לעצמו. זה היה רעיון מחוכם מצידה. מזל שהוא לא בנה על הצנחת חיילים מהגובה. זה דרש יותר מדי חישובים, והוא לא חשב שזה שווה את ההשקעה.

הארי המשיך להביט מטה, והמתין.

--------

"עיניים אלי, כולם!" צעקה הרמיוני.

צבא דרקון נסוג מהכניסה, לפחות באופן זמני. גם עמדות ההגנה סביב המגדל החזיקו מעמד יפה. הבעיה הייתה שהרבה חיילים שלה נפגעו. נותרו לה כעת רק ארבעה עשר חיילים, מתוך עשרים ואחד שהיו בתחילת הקרב.

"כמו שאתם יכולים לראות, הצבאות התוקפים נסוגו בינתיים." אמרה הרמיוני. "עמדנו יפה בכל ההתקפות. אני גאה בכם. אבל יש לנו עוד עבודה. אני הולכת עכשיו לעבור אחד אחד אצל כל החיילים, וכל חייל ילחש לי באוזן את הסיסמה. כך נדע שלא הסתננו לכאן מרגלים בפולימיצי. מיד לאחר מכן, מלבד שבעת החיילים שיוצרים את השרשרת, תיאודור שיישאר ליד הדלת, ונוויל שיעשה סריקות סביב המגדל, כל שאר החיילים יעברו בסריקה זריזה על כל המגדל באמצעות 'הומנום רבליו'. הזמן של ההנגזה עומד לפוג, כך שאם מישהו הצליח להחדיר לכאן חייל מונגז, הוא יפעל בקרוב. אנחנו נעבור על כל המגדל בזריזות כמו מסרק ונחשוף כל מי שאולי מתחבא כאן. קדימה."

--------------

"מצאתי מישהו!" צעקה טרייסי. "סומניום!"

"עוד אחד!" צעק טרי. "סומניום!"

הרמיוני קימטה את מצחה במחשבה. היא שמחה שהם מצאו את המסתננים, אבל זה היה מאוד מדאיג. מתי ואיך הם הצליחו להיכנס פנימה? לא ייתכן שעוד מישהו צנח עם הקונפטי, משום שאם לא היה נשכב בסמוך למעקה כמו החייל שמצאו קודם לכן, הוא היה נחשף באמצעות הקונפטי עצמו. גם אם בהתחלה הקונפטי הקשה על הראיה, לקראת הסוף היא התרגלה והצליחה לראות, והיא לא הבחינה באף קונפטי שקפוא באוויר. האם מישהו צנח מיד לאחר מכן, לפני שהספיקה להתקין את המאוורר?

----------

סוזן בונז התוהנית המשיכה לשכב במקומה בדממה.

-----------

עוצבת אור-שמש סיימה לסרוק את המגדל, והרמיוני נתנה הוראה לחיילים לחזור לעמדות. הם גררו את שתי הגופות ששיתקו אל יד ערמת הגופות של העוצבה שלה, בצד הצפוני של המגדל. למרבה הצער, הערמה הייתה כעת גדולה למדי.

עשר דקות מאוחר יותר, ההנגזה התפוגגה, והיא זיהתה את מייקל, פדמה וזאביני כחיילים המונגזים שהצליחו לחדור – זאביני היה החייל שצנח קודם עם הקונפטי. שני חיילים מלגיון תוהו, ועוד אחד מצבא דרקון.

זה השאיר שני חיילים נוספים מלגיון תוהו, ושלושה מצבא דרקון. האם היא הצליחה לסכל את התוכניות שלהם באמצעות התקנת המאוורר? מה לגבי החיילים המחופשים בפולימיצי? נוויל אמר שהוא זיהה מישהו מחופש ללבנדר שניסה לטפס על חבל שקשר זאביני למעקה. יש להניח שזה היה מישהו מצבא דרקון. אבל מה לגבי השאר? לפחות היא יכלה לדעת בוודאות שכל מי שעל המגדל כרגע אינו מרגל. כל החיילים שלה ידעו את הסיסמה. כמו כן, היא יכלה להפסיק לחשוש ממונגזים, כעת לאחר שעבר הזמן וההנגזה התפוגגה.

-----------

אחרי הדקות הראשונות של הקרב, לפרוואטי התוהנית לא הייתה הרבה עבודה. היא ישבה על המדשאה, נהנתה מהשמש, ולגמה לגימות קטנות של מיץ תפוזים מהבקבוק שלה. אבל היא הקפידה כל הזמן להסתכל אל המגדל בכלמשקפת שלה. היא תיארה את מה שראתה על המגדל לרון, שהקפיד להישאר מתחת לשמיכה, למקרה שמישהו מעוצבת אור-שמש יעז להתקרב למעקה ללא מגן. הם עשו תורנויות – כל רבע שעה הם היו מתחלפים, היא נכנסה אל מתחת לשמיכה, ורון יצא החוצה והשקיף בכלמשקפת.

פרוואטי הסתכלה בשעון. עברו כבר שעתיים וחצי מתחילת הקרב. ההנגזות אמורות לפוג בערך בזמן הזה. היא הגבירה ערנות, והתרכזה בחלק העליון של המגדל.

---------

ארני היה החייל היחיד המונגז בלגיון תוהו שנשאר על המדשאות. ברגע שההנגזה שלו התפוגגה, הוא שלח את הפטרונוס לגנרל פוטר.

--------

הארי קיבל את הפטרונוס של ארני. הוא הביט מטה למגדל וזיהה את הרמיוני בצד הצפוני. הגיע הזמן. הוא שלח את הפטרונוס שלו אל מעל השפיץ של המגדל, ונתן את האות.

---------

האייל הגדול הכסוף שהיה הפטרונוס של הארי הגיע להרמיוני ולא אמר דבר. הרמיוני הסתכלה עליו והמתינה. האם הארי הבין שהנחש המזויף שלו לא שווה הרבה? איזה מידע הוא מנסה למסור לה כעת על צבא דרקון, ולמה הוא לא מדבר?

כמה שניות מאוחר יותר הגיע גם הדוב הכסוף של דין תומאס.

והנמר של פרוואטי. ונשר. ודולפין. וקנגורו. ועטלף. היא הייתה מוקפת בגן חיות שלם של פטרונוסים. מה הם רוצים ממנה?

--------

הידיים של לבנדר מצבא אור-שמש היו מכוסות זיעה, אבל היא לא הרפתה את אחיזתה בשני החיילים שלצידה. גנרל גריינג'ר אמרה להם שאחיזת השרשרת הזאת עשויה להיות חשובה יותר מכל דבר אחר בקרב. אם הם לא יאפשרו לאף אחד להיכנס פנימה – הם ינצחו, לא משנה כמה מרגלים יצליחו לחדור אל תוך המגדל.

לבנדר הביטה לצד צפון וראתה כמות גדולה של פטרונוסים שהגיעו לדבר עם גנרל גריינג'ר. מדוע היה צורך בכל כך הרבה פטרונוסים?

אחרי כחצי דקה, הפטרונוסים התפוגגו, וגנרל גריינג'ר רצה לכיוונה. לבנדר הבחינה שהיא צולעת קצת. כנראה קיבלה מכה ממשהו במהלך הקרב.

"מהר!" אמרה גנרל גריינג'ר, "אני צריכה להיכנס אל החדר!"

לבנדר פתחה עבורה מעבר, והיא עברה ביניהם.

הרמיוני נכנסה אל תוך החדר.

כמה שניות אחר כך נשמע צליל גונג גדול, שסימן את סיום הקרב.

פרק 17 - גירית

איך???

איך???????

הרמיוני התהלכה הלוך ושוב במשרד הגדול שלה, וניסתה להבין מה קרה שם במגדל בדקה האחרונה של הקרב. היא הייתה בטוחה שהם עומדים לנצח. אחרי שהתקינה את המאוורר הענק, שהיא בהחלט הייתה צריכה לחשוב עליו לפני כן, אחרי שהם הצליחו לזהות את כל החיילים המונגזים שחדרו למגדל, אחרי שכבר עבר הזמן בו ההנגזה אמורה הייתה להחזיק, אחרי שעברה אחד אחד בין החיילים שלה ווידאה שכולם יודעים את הסיסמה, היא לא חשבה שעדיין יש מישהו שהצליח להסתנן.

האם ייתכן שבדרך כלשהי הארי או מישהו מצבא תוהו גילה את הסיסמה שלהם? לא, זה לא ייתכן. לבנדר אמרה שסוזן לבשה את הצורה של הרמיוני כשהיא נכנסה לחדר שבמגדל כדי לשתק את תלמידת השנה הראשונה. בדיעבד, זו גם הייתה טעות ברורה של הרמיוני. היא הייתה צריכה להורות לחיילים שלה שיצרו את הטבעת החיה סביב החדר שלא לאפשר לאף אחד, כולל היא עצמה, לעבור דרכם בלי לוודא שהוא יודע את הסיסמה.

כנראה שסוזן הסתתרה במגדל במקום כלשהו. אבל היכן? הם עברו על כל המגדל עם 'רבליו', ובכל מקרה כבר עבר הזמן של ההנגזה. מחשבה מפחידה חלפה פתאום בראשה. האם ייתכן שהארי יכול להטיל לחשי הנגזה באמצעות שרביט הבכור? האם הוא הטיל לחשי הנגזה באמצע הקרב, כך שהיו לו חיילים מונגזים גם אחרי שעתיים וחצי? לא, זה לא ייתכן. לחשי הנגזה היו לחשים ברמה שרק קוסם בוגר חזק מאוד יכול להטיל. זה לא היה פער ששרביט הבכור יכול לפצות עליו.

הרמיוני ניסתה לחשוב על המקום שעמדה בו כשפגע בה לחש השיתוק. דעתה הייתה מוסחת בעקבות גל הפטרונוסים שהגיעו אליה וחסמו את שדה הראיה שלה. היא הייתה ב...אגף הצפוני של המגדל, לא? והיא הרגישה שהלחש פוגע בה מאחור, כלומר שסוזן המחופשת הייתה מאחוריה?

הרמיוני נזכרה לפתע מה היה באגף הצפוני של המגדל ליד הקיר, והיכתה בידה על ראשה.

ערמת הגופות. ערמת הגופות של החיילים מהצבא שלה, שהלכה ותפחה עם הזמן. אם מישהו היה מסתתר שם, הוא לא היה נחשף באמצעות ה'רבליו' שהטילו במגדל, משום שהאור משאר הגופות היה מסווה את האור שלו. הוא גם לא היה נחשף לאחר שהתפוגגה ההנגזה, משום שיכול היה להתחבא בין שאר הגופות. כנראה שסוזן המונגזת הסתתרה שם, ואחרי שהתפוגגה ההנגזה, היא שתתה משיקוי הפולימיצי שלה.

הרמיוני נזכרה שהיא מעולם לא נתנה פקודה לאסוף את הגופות. רק אחרי שהם שיתקו את זאביני היא הורתה לקחת אותו אל יד ערמת הגופות, אבל מי אסף אותן מלכתחילה? האם היה זה אחד החיילים שלה? או שאולי חיילים מונגזים מצבא תוהו שפעלו בחסות הקונפטי? האם ייתכן שהם חדרו עוד קודם לכן, ולא בין הקונפטי להתקנת המאוורר כמו שהיא חשדה? אם הם פעלו מהר הם היו יכולים לאסוף את הגופות בהתחלה, כשדעתם של צבא אור-שמש הייתה מוסחת מהקונפטי. הם היו יכולים להסתתר בין הגופות, וזה היה מסווה אותם גם מהקונפטי.

אבל איך הם חדרו מלכתחילה? באמצעות צניחה?

הרמיוני עזבה את כיוון המחשבה הזה, ועברה לחשוב על דברים שהייתה יכולה לעשות אחרת. היא כבר חשבה על התקנת המאוורר, שהייתה צריכה לחשוב עליו ולהתקין אותו לפני הקרב. היא חשבה על כך שהייתה צריכה לאסור על החיילים שלה בטבעת החיה להכניס אותה בלי סיסמה. אבל היה עוד משהו. כבר בתחילת הקרב הם זיהו את החיילים המונגזים של צבא תוהו. הם עמדו במעגל סביב הארי, ובאמצעות הטלסקופים היה זה פשוט למדי להבין מי הם החיילים המונגזים שעמדו בארבעת החללים הריקים שהיו במעגל. הם היו צריכים לנצל את המידע הזה בצורה יותר טובה. הם היו יכולים לשלוח פטרונוסים מדי פעם לארבעת החיילים המונגזים מצבא תוהו, וכך לדעת מה המיקום שלהם, כמו שהארי חשף את המיקום של דראקו בשיעור ההתגוננות הראשון. או שאולי הארי הצליח לגלות לחש שמונע מפטרונוסים למצוא אותך? זה יכול להיות לחש שימושי, בהתחשב במה שקרה לה בסוף הקרב.

במחשבה שניה, אולי זה לא היה עוזר בכל מקרה. אולי הזיהוי שלהם לא היה נכון מלכתחילה? אולי החיילים המונגזים החליפו דמויות עם חיילים רגילים באמצעות שיקוי פולימיצי, כך שהם חשבו שהם עומדים במעגל, אבל בעצם הם היו המונגזים? לא, זה לא יכול להיות. החיילים שהם זיהו היו באמת החיילים שנחשפו בסוף.

ואז, ברגע של בהירות מחשבה, היא הבינה. החיילים המונגזים שעמדו בחללים הריקים במעגל. זו באמת הייתה טעות לא אופיינית להארי לחלוק איתם את המידע הזה בנדיבות רבה כל כך. אלא אם כן הוא רצה להשיג משהו אחר.

החוק אמר שאסור להיכנס למגדל האסטרונומיה לפני תחילת הקרב. אבל הוא לא אמר שאסור להיתלות עליו ליד המעקה שנייה לפני הקרב.

הם הניחו שייקח לצבא תוהו לפחות שמונה דקות לטפס על המגדל, והם לא השתמשו באמצעי החשיפה שלהם בשמונה הדקות הראשונות של הקרב. אבל מה אם החיילים המונגזים לא באמת עמדו בחללים הריקים במעגל? מה אם הם התחילו את הקרב במקום אחר לגמרי?

הרמיוני רקעה ברגליה בתסכול. היא הייתה צריכה לחשוב על זה. היא הייתה צריכה לחשוב על זה. היא הייתה צריכה לחשוב על זה!

הרמיוני נזכרה ברגעים שאחרי הקרב הראשון בשנה שעברה, וניסתה להשוות את התחושות. כמובן, בשנה שעברה היא ניצחה בקרב הראשון, ועכשיו היא הפסידה. אי אפשר היה להתעלם מהעובדה הזו. אבל היא הרגישה שיש עוד משהו. בשנה שעברה, היא הייתה מוקפת בקצינים מהצבא שלה, שחגגו את הניצחון יחד איתה. היום, היא ביכתה את ההפסד שלה לבד.

האם ההבדל נבע רק משום שזה היה הפסד ולא ניצחון? האם במקרה שהיו מצליחים להחזיק מעמד עד סוף הזמן, החיילים שלה היו באים לכאן למשרד לחגוג ולצחוק איתה? הרמיוני רצתה מאוד להגיד שכן. היא רצתה כל כך להגיד שכן, עד שהיא כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שאכן כך הדבר. אבל קול קטן ועצוב עמוק בתוכה אמר לה את האמת. הרמיוני כבר למדה להכיר את הצליל של הקול הזה, ולמרות שהוא היה קול קטן, היא ידעה שהוא אמיתי, והיה קשה מאוד להשתיק אותו.

היא נזכרה בשיעור הראשון ללימודי מוגלגלים השנה, ובכל אלו שבאו אחריו. בשיעורים בשינויי צורה אליהם נכנסה. יושבת מאחור בשולחן משלה. היא נזכרה בניסיון המאולץ שלה לעזור לחברים שלה – לא, לתלמידים בשכבה שלה – בשיעורי הבית. הארי אמר שזה טבעי, אבל היא עדיין לא הצליחה להשלים עם זה, עם כל הלבד הזה. דמעה בודדת עשתה את דרכה במורד הלחיים.

דפיקות מהוססות על דלת המשרד העירו את הרמיוני מהרהוריה.

"כן?" אמרה הרמיוני ומיהרה לנגב את לחייה.

הדלת נפתחה במקצת, וראשו של נוויל הציץ פנימה.

"הרמיוני?"

"כן, מה העניין?" שאלה הרמיוני, מנסה לשמור על קולה יציב. "אם זה בקשר להפסד שלנו בקרב, כבר הצלחתי להבין מה קרה, ואני אמסור לכם דו"ח –"

"זה לא קשור לקרב." אמר נוויל, חשש מסוים בקולו.

"אז במה מדובר?" שאלה הרמיוני בעייפות.

"רציתי לדבר איתך על עזרה באיזה עניין. יש לך כמה דקות?" שאל נוויל, עדיין עומד מחוץ לדלת.

הרמיוני הופתעה. עבר כל כך הרבה זמן מאז שמישהו בא לבקש ממנה עזרה, שהיא כבר כמעט שכחה איך להגיב. אבל לעזור לאחרים היה טבוע בגנים שלה, והיא התעשתה במהירות.

"בוודאי, נוויל." אמרה בקול מזמין. "בוא, כנס. נשב ביחד כמה זמן שרק תרצה."

היא מיהרה לסדר שולחן עץ קטן עם שני כיסאות ליד הקיר. נוויל נכנס וסגר מאחוריו את הדלת. הוא התיישב בחשש באחד הכיסאות. הרמיוני התיישבה באלגנטיות על הכיסא השני מעבר לשולחן, ופנתה להקשיב לנוויל, שנראה היה כאילו הוא לא בטוח שהוא נמצא במקום הנכון.

"הכול בסדר, נוויל? מתנצלת שצעקתי עליך קצת במהלך הקרב." אמרה הרמיוני בעדינות.

נוויל נענע בראשו בביטול. "שטויות."

"במה העניין אם כן? איך אני יכולה לעזור לך?"

נוויל הסתכל עליה בבלבול.

"האמת היא שאני לא צריך עזרה." אמר נוויל.

עכשיו היה תורה של הרמיוני להיות מבולבלת. "אז על מה רצית לדבר?"

"למעשה באתי לכאן כדי להציע לך את עזרתי." אמר נוויל.

הרמיוני הסתכלה עליו במבט מוזר.

"ומה גורם לך לחשוב שאני זקוקה לעזרה?" שאלה הרמיוני בקול שהיה קצת יותר מדי תוקפני ממה שהתכוונה.

"באמת הרמיוני," אמר נוויל, מנסה להסוות את החיוך שלו, "את בחורה מאוד חכמה וכשרונית, אבל משחק מעולם לא היה הצד החזק שלך."

"משחק? למה כוונתך?" שאלה הרמיוני.

"כל מי שראה אותך בחודש האחרון שם לב שאת לא אותה הרמיוני של שנה שעברה." אמר נוויל. "בפרט בשבוע האחרון... משהו מטריד אותך, ואני די בטוח שאני יודע מה. את ניתקת קשר עם החברים שלך, הרמיוני."

"אני? אני ניתקתי קשר עם החברים שלי? זה הם שניתקו קשר איתי!" אמרה הרמיוני. היא רצתה לומר 'אתם', אבל הצליחה לעצור את עצמה ברגע האחרון.

"כן... מה שתגידי." אמר נוויל. "בשורה התחתונה, את מאוד בודדה, ואפשר לראות שזה מאוד מציק לך."

"ואיך אתה חושב שתוכל לעזור לי?" שאלה הרמיוני, מדגישה קצת יותר מדי את המילה 'אתה'.

"אז את מודה שאת זקוקה לעזרה?" שאל נוויל.

"לא!" מיהרה הרמיוני לענות.

"הרמיוני," נאנח נוויל. "בבקשה."

"מה?"

"מה השתנה מאז השנה שעברה?" שאל נוויל.

"דיברתי על זה כבר עם הארי." אמרה הרמיוני בחוסר סבלנות. "הוא הסביר לי שזה חלק מעסקת החבילה של להיות גיבורה. החוויות שעברתי שינו אותי בצורה שמקשה עלי להתחבר לילדים אחרים שלא עברו את אותן חוויות. אנחנו נמצאים במקומות שונים. למרות שבאופן אישי אני חושבת שאני לא השתנתי. אתם אלו שמתרחקים ממני."

"בואי לא נחפש אשמים כרגע." אמר נוויל בקול רגוע. "ועם כל הכבוד להארי, את צריכה לזכור שאני מהפלפאף, ואני מבין דבר או שניים בענייני חברות. אבל לא התכוונתי לשאול מה הסיבה שדברים השתנו. רק רציתי לשמוע ממך באופן ישיר איך את מרגישה בעניין הזה. תרגישי בנוח, הרמיוני."

והיא דיברה. בהתחלה בקושי, אבל מהר מאוד הסכר נפתח. היא דיברה על הבדידות, ועל הקושי, ועל הניסיון להעמיד פנים. היא דיברה על הישיבה לבד בשולחן בשיעורים, ועל העובדה שהיא לא יכולה לנהל שיחה רגילה עם אף אחד מהשכבה שלה חוץ מהארי, שהיה באמת החבר הכי טוב שלה, אבל היא לא רצתה שהוא יהיה החבר היחיד שלה. היא המשיכה לדבר אפילו שהדמעות כבר זלגו בחופשיות החוצה.

ונוויל ישב והקשיב. פשוט ישב והקשיב. לא ניסה לתת עצות או לתקן את המצב. הוא פשוט ישב והקשיב עד שהיא סיימה לומר את כל מה שהיה לה לומר. היא מעולם לא העריכה מספיק את היכולת להקשיב בשתיקה למישהו אחר.

זו הייתה הרגשה טובה, לפרוק ולהוציא את הכול החוצה. היא הבינה שעד היום היא פחדה שאם תאמר את הדברים בקול הם יהפכו לאמיתיים. אבל האמת הייתה שכל הדברים האלו התפוצצו לה בתוך הבטן, ועכשיו שהם יצאו החוצה היא הרגישה הרבה יותר טוב.

נוויל הוציא בקבוק מים מכיס הגלימה שלו, והציע לה לשתות. היא קיבלה את הבקבוק בתודה, ולגמה ממנו בלגימות גדולות. היא שמה לב שהיא באמת מחבבת אותו, את הקצין הבכיר שלה. אחרי כמה דקות של שקט, היא התאוששה קצת, ונוויל דיבר שוב.

"יש לי שאלה אלייך." אמר נוויל. "מתי הייתה הפעם האחרונה בה ביקשת עזרה ממישהו? אני מתכוון מישהו שהוא לא הארי או פרופסור בהוגוורטס."

"מה?" שאלה הרמיוני. "למה זה משנה?"

"עני על השאלה בבקשה, הרמיוני."

"אני..." הרמיוני ניסתה לחשוב. "אני לא זוכרת... אבל לא הייתי צריכה עזרה מאף אחד!"

"באמת?" שאל נוויל והרים גבה. "הרמיוני, השמועה אומרת שאת ילדה חכמה." הוסיף בחיוך.

"אני... לא..." גמגמה הרמיוני.

"אני חושב שאני יודע מה את מפספסת כאן." אמר נוויל. "את יודעת מה? נראה לי שאנחנו צריכים לשבת על כוס שוקו חם ולדבר על זה."

"אה?" שאלה הרמיוני בבלבול. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בעולם הקסמים הציע לה שוקו (הרמיוני מעולם לא נסעה באוטונוס הלילה). תמיד הם היו יושבים על בירצפת או משקה מגעיל אחר. האמת היא ששוקו היה יכול להיות נחמד כרגע.

"אבל אין כאן שוקו..." אמרה הרמיוני.

"כן, זו בעיה," אמר נוויל. "חבל שלא חשבתי על זה קודם..."

לפתע הזדקף נוויל בכסאו. הרמיוני קפצה בבהלה כשקול נפץ חזק נשמע, אבל נוויל לא זז מהמקום. הוא היה נראה כאילו מישהו קיבע והקפיא אותו בתנוחה זקופה ב'פטריפיקוס טוטלוס' כדי שלא יוכל לזוז. נוויל נראה מבוהל לא פחות ממנה. היה נראה שהוא לא מצליח להזיז את הראש.

הרמיוני מצמצה. כובע שחור ומרופט נח על ראשו של נוויל. מצנפת המיון. מה?

לאחר כמה שניות בהן גופו של נוויל נשאר מקובע, הוא נרגע והתרפה, אבל ראשו נשאר זקוף. הבעת פניו השתנתה והוא כבר לא נראה מבוהל, אם כי התדהמה עדיין ניכרה על פניו.

"הפלפאף!"

הקול של המצנפת היה חזק וברור מאוד, והוא הדהד בחלל המשרד הסגור.

נוויל הושיט את ידו בזהירות והסיר מראשו את המצנפת.

מעל הראש של נוויל, על השער השחור והחלק, נח לו ספל מוזהב קטן, בעל שתי ידיות עדינות, ועם חריטה דקה של גירית.

-----------------------

......

......

......

......

......

......

......

......

------------------------

הרמיוני התרצתה לבסוף. זה לקח כמה דקות. אחרי הכול, זה היה הספל של הלגה הפלפאף, אחת מארבעת המייסדים של הוגוורטס. החפץ היחיד של הלגה שבאמת הייתה לגביו מסורת, שלא כמו אלפי חפצים מזויפים שהסתובבו בשוק. הספל שהיה בעל סגולות קסומות רבות, אף שאיש לא ידע מהן בדיוק. הוא היה צריך להיות בן שמונה מאות שנה לפחות. בהתחלה היא סירבה לחלל את הקדושה שלו. היא לא רצתה לגעת בו, שלא לדבר על לשתות ממנו כאילו היה ספל רגיל.

אבל נוויל (שגם לו לקח כמה דקות להתאושש) טען בהיגיון שאחרי הכול זו המטרה של ספל, ואילו הלגה לא הייתה רוצה שהרמיוני תשתה ממנו, היא לא הייתה מראה אותם את כל אלה, ולא משמיעה אותם כזאת.

אז הרמיוני החזיקה בזהירות את הספל מעל השולחן, ולגמה לגימה קטנה מהמשקה החם שבתוכו. זה אכן היה שוקו, וזה היה השוקו הטעים ביותר שהיא טעמה בחייה. המשקה המתוק החליק בגרונה וחימם אותה מבפנים. היא לא הייתה בטוחה האם מעורב כאן קסם כלשהו (כלומר, מלבד זה שהשוקו נשאר חם במשך כל הזמן הזה, ומלבד עצם העובדה שהוא הופיע יש מאין בתוך ספל עתיק על הראש של נוויל).

נוויל חייך חיוך קטן.

"את רואה את הגירית הקטנה שחרוטה על הספל?" שאל נוויל.

הרמיוני הנהנה.

"חשבת פעם למה הסמל של הפלפאף הוא גירית?" שאל נוויל.

הרמיוני ניסתה לחשוב. זאת הייתה שאלה קשה. האריה, מלך החיות, סמל לאומץ וגבורה. הנשר, מלך העופות, סמל לחכמה. הנחש, סמל לערמה ותחכום. אבל מה כל כך מיוחד בגירית? מהי החיה הזאת בכלל? הרמיוני לא אמרה זאת בקול, אבל ברור היה לה מדוע היא מעולם לא חשבה על השאלה הזאת. זה היה עצוב למעשה, אבל האמת היא שאף תלמיד שאינו מהפלפאף לא יכול היה לחשוב על השאלה הזאת. כל מי שלא מהפלפאף לא אמור היה לחשוב שיש משהו מוזר בבחירה של הלגה לחיה המסמלת את הבית שלה. בעיני כל אחד משלושת הבתים האחרים, זה היה דווקא די מתאים שחיה מעפנה תסמל את בית הפלפאף, שהיה, איך לומר, די מעפן. (מה? שאל הקול בראשה של הרמיוני שמייצג את הפלפאף, ונענה בהנהונים מנטליים של שאר הקולות בראש). אבל הלגה הפלפאף מן הסתם לא חשבה על עצמה שהיא די מעפנה, ולא הייתה בוחרת חיה מעפנה לסמל את הבית שלה. שאלה כזאת יכולה לעלות רק במוחו של מישהו מהפלפאף, ורק מישהו שמספיק בטוח בעצמו כדי לדעת שהוא לא מעפן.

"למה באמת"? שאלה הרמיוני לבסוף.

"גירית היא החיה היחידה בטבע שעמידה לארס נחשים, ויכולה גם להבריח אריות". ענה נוויל. "ונשרים... טוב הם בכל מקרה באים רק לנבלות. אני חושב שמה שהלגה ניסתה לומר לנו בבחירה שלה בגירית לסמל הבית שלה הוא שאף בית מבתי הוגוורטס לא יצליח לעולם 'לבלוע' את בית הפלפאף, פשוט כי הפלפאף לא צריכים את התכונות החזקות של כל בית כדי להשתוות אליהם. לא הכול זה גבורה ואומץ או שכל ורציונליות או שאפתנות ותחכום. בכל אדם יש המון תכונות, והאופי שלנו מורכב מהמון דברים שיכולים ליצור חיבור בין אנשים.

"אני מתכוון לומר, הרמיוני, שהעובדה שילדים אחרים בשכבה לא חזרו מהמתים או ניצחו את את-יודעת-מי או השמידו את אזקבאן, לא אומרת שאת לא יכולה להיות חברה שלהם. נקודות החיבור יכולות להיות רבות ומגוונות."

הרמיוני נזכרה במה שהארי אמר לה על פרודו... היא לא שמה לב לזה אז, אבל עכשיו היא קלטה שבניגוד לפרודו סם כן חזר לפלך והתחתן עם האישה שהוא אהב לפני כן וחי חיים רגילים של אדם רגיל. כלומר, של הוביט רגיל. ובמובנים מסוימים, סם היה גיבור הרבה יותר מפרודו. אבל למה באמת? ממה נבע השוני ביניהם? התשובה הייתה ברורה עכשיו. בניגוד לפרודו, שהתעסק באובססיביות בקושי המשימה שהוטלה עליו, סם פשוט היה שם עבור החבר שלו. הוא לא ראה את עצמו כגיבור. הוא לא ראה את עצמו מעל אנשים אחרים. הוא היה פשוט חבר טוב. הרמיוני הבינה שאם סם היה יושב תחת מצנפת המיון, היא כנראה הייתה ממיינת אותו להפלפאף. פרודו כמובן היה שם אותו בגריפינדור – סמוויז האמיץ, הוא שר עליו – אבל זו הייתה ההסתכלות המצומצמת שלו, שלא הצליחה להבין שסם פשוט מסוגל להתחבר לנקודות הפשוטות שבכל אדם.

היא ניסתה להסביר את כל זה לנוויל, שלא היה לו מושג קלוש על מה היא מדברת, אז היא ניסתה לספר לו בקצרה את הסיפור של שר הטבעות, מה שלא היה ניסיון מוצלח כל כך (נוויל לא הצליח להבין למה אל חבורת הלוחמים המעולה צירפו לא פחות מארבעה אנשים שלא יודעים להגן על עצמם), אבל גרם לה להרגיש טוב יותר בכל אופן.

"אני מבינה מה אתה אומר נוויל." אמרה הרמיוני. "אבל איך אני יוצרת את החיבורים הללו?"

"בשלב ראשון, נסי לחשוב על תכונות טובות שיש באנשים אחרים," אמר נוויל, "דברים שאת יכולה ללמוד מהם. בשלב שני, בקשי מהם לעזור לך להתקדם בתחום הזה. את מאוד מוכשרת ומיוחדת, הרמיוני, אבל אפילו את לא מושלמת."

הרמיוני סיימה בשתיקה את השוקו שלה, והניחה את הספל על השולחן.

שלוש שניות מאוחר יותר, הספל נעלם בקול 'פוף' קטן.

(נו, מילא, לפחות עכשיו היא לא צריכה לשטוף אותו).

פרק 18 - כוכבי הרקיע

הרמיוני עמדה לפני הקשת המעוצבת שבקיר, שהייתה הכניסה הסודית לחדר המועדון של הפלפאף. זה לא היה אמור להיות מפחיד כל כך, ובכל זאת, היד שלה רעדה כשהיא הרימה אותה כדי לדפוק על הקשת. למה זה היה קשה כל כך? בשנה שעברה תלמידים ביקשו ממנה עזרה כל הזמן. זה לא היה נראה לה משהו קשה במיוחד. אז מדוע בפעם הראשונה שהיא באה לבקש ממישהו אחר עזרה, היא הייתה צריכה לחרוק שיניים ולגייס את כל כוח הרצון שלה עבור המשימה הפשוטה הזאת? האם היה לה כל כך קשה להודות שהיא לא מסוגלת לעשות את הכול בעצמה?

אחרי השיחה שלה עם נוויל בשבוע שעבר, היא החליטה לממש את העצה שלו ולבקש עזרה מתלמידים אחרים בבית הספר. היא ניסתה לבקש מארני שיעזור לה בלימודי תעופה, אבל זה לא הלך כל כך טוב. כלומר, ארני היה בסדר גמור, והוא ממש ניסה לעזור לה, אבל העובדה שהיא לא הייתה טובה בתעופה מעולם לא באמת הפריעה לה, כך שכל העניין היה די חסר משמעות מבחינתה. והיא ידעה שארני מרגיש את זה.

היא הייתה צריכה לבקש עזרה בנושא שבאמת מפריע לה.

אז היא עקבה אחרי חנה לחדר המועדון של הפלפאף (זה היה הרבה יותר פשוט מאשר לבקש מהארי להציץ במפה שלו. הדבר האחרון שהיא רצתה זה שהארי ידע מה היא עושה עכשיו). וכעת היא עמדה מול הכניסה הסודית, לא מצליחה לאזור די אומץ כדי להשמיע נקישה חזקה מספיק שמישהו ישמע אותה.

הרמיוני נשמה עמוקות, והרימה את ידה בפעם השלישית כדי לנסות לדפוק על הקשת. ממש לפני שאגרופה פגע בקיר, היא שמעה נקישה שקטה, והדלת הסודית החליקה בשקט על המסילה ונכנסה אל תוך הקיר. הבחור הגבוה שבדיוק יצא מחדר המועדון לא הבחין בה, וההתנגשות כמעט הובילה את שניהם אל הרצפה.

"אני- סליחה, לא חשבתי, כלומר-"

"העלמה גריינג'ר? מה את עושה כאן? נעים מאוד לפגוש אותך! אני סטיב, דרך אגב, שנה רביעית בהפלפאף. אני יכול לעזור לך במשהו?"

"לא, לא..." מלמלה הרמיוני. "בעצם, אולי כן. רציתי לדבר עם מישהי מהבית שלך-"

"אז למה את עומדת בחוץ? בואי, כנסי פנימה."

הרמיוני נכנסה אל חדר המועדון.

------------

"קומו!" קרא הארי והסיט את הווילונות האדומים.

אור השמש מילא בבת אחת את חדר המעונות של תלמידי השנה הרביעית בגריפינדור. שני התלמידים שעוד נותרו במיטות בשעת בוקר מאוחרת של יום שבת, מיהרו לכסות את ראשיהם בשמיכה ולהתהפך לכיוון הקיר.

"קבענו לשבת פגישה של מסדר התוהו!" קרא הארי בקול. "קומו כבר!"

קול מנומנם נשמע מתחת לאחת השמיכות. "הארי? מה אתה עושה כאן? מה השעה?"

"השעה שמונה וחצי." ענה הארי. "קבענו פגישה-"

"שמונה וחצי לפנות בוקר?" שאל קול מתחת לשמיכה השנייה.

הארי נאנח. הוא חיכה לפגישה הזאת כבר הרבה זמן. לא עבר הרבה זמן מתחילת השנה, אבל קצת יותר מחודש אחד היה מספיק זמן כדי לזהות את הבריונים החדשים בבית הספר. לא הייתה לו שום כוונה ליזום הקמה מחודשת של אלגר"ה או ארגון דומה, אבל זו כן הייתה הזדמנות לנסות כמה רעיונות מעניינים שחשב עליהם, ולהפוך את החיים של כמה תלמידים לסוריאליסטים במיוחד. זו הסיבה שלא הייתה לו סבלנות לחכות לתאומים בכיתה שקבעו, והוא שאל מהרמיוני את הגלימה כדי להתגנב לחדר המועדון של גריפינדור ולעלות אל המגורים של האחים וויזלי.

שעדיין התכרבלו מתחת לשמיכות שלהם.

הארי הסתובב בחוסר סבלנות בחדר המגורים. הוא ווידא ששאר התלמידים כבר יצאו מהחדר לפני שהוריד את הגלימה שלו. עדיין, הוא לא הרגיש בנוח לשהות שם יותר מכמה דקות. הוא השאיר את הגלימה בהישג יד למקרה שאחד התלמידים האחרים יחזור אל החדר בהפתעה.

הארי לא ידע מיהם שאר התלמידים בחדר של פרד וג'ורג', אבל נראה היה שהאחים וויזלי הקרינו את האופי שלהם על כל החדר. במילה אחת, היה ניתן לתאר את החדר כבלאגן. המצעים של כל המיטות היו סתורים, באחת מהן השמיכה הייתה על הרצפה. גלימות המיועדות לכביסה היו פזורות בערבוביה על הרצפה בכל רחבי החדר. מזוודות אישיות פתוחות למחצה – מאחת מהן משתלשלת גרב צבעונית – היו מפוזרות באי סדר ליד המיטות. ארגזים בגדלים ובצבעים שונים היו מרוכזים צמוד לקיר ליד המיטות של התאומים.

קירות החדר היו מכוסים בציורים, כרזות, פוסטרים, מדבקות, ותמונות נעות, כך שבקושי רב היה ניתן לראות את הצבע המקורי של הקיר. הארי הביט בכמה מהכרזות ותהה האם אין להוגוורטס איזשהם כללים בעניין הזה. לא שזה הפריע לו, אבל בכל זאת, היו שם כמה דברים לא לגמרי... ראויים.

הארי הסתובב בחדר העגול, עיניו סורקות את הקירות העמוסים. הוא פנה להסתובב כדי לנסות להעיר שוב את התאומים, כשלפתע צדה את עינו כתובת מתחת לאחד הפוסטרים. היה זה פוסטר גדול שנמרח על כרבע מהקיר המזרחי. זה היה פוסטר של להקה או הרכב מוזיקלי – ארבעה בחורים צעירים ונאים לבושים בחליפות עור. שלושה מהם אחזו בידיהם גיטרות חשמליות, והרביעי ישב מאחורי מערכת תופים. הארי שיער שמדובר בלהקה מוגלגית משום שהדמויות בפוסטר היו קבועות, ולא זזו כמקובל אצל הקוסמים.

אבל מה שמשך את עינו של הארי הייתה הכתובת מתחת לתמונה. באותיות זוהרות ומצודדות ובגופן קליגרפי ומעוטר נכתב שם 'הכוכבים שברקיע'.

הארי קפא. האם זה ייתכן?

הוא רץ וניער את אחד התאומים שתחת השמיכה.

"הי! הארי, מה?"

"תענה מהר. מה זה הפוסטר הזה?" שאל הארי והצביע על הפוסטר.

"לא יודע," אמר ג'ורג' ופיהק פיהוק גדול. "קווין תלה את זה כאן בשנה הראשונה שלנו. להקת פופ מוגלגית כלשהי. אני מניח שהם היו פופולריים אצל המוגלגים בזמנו. דומני שהלהקה כבר התפרקה."

הארי יצא מן החדר כרוח סערה.

ג'ורג' הביט בו בבלבול, וחזר לישון.

-------------

האולם הגדול היה ריק למחצה בארוחת הבוקר של יום שבת. תלמידים רבים ניצלו את היום החופשי שלהם כדי לקום מאוחר, וחלקם העדיף לדלג על ארוחה אחת, כך שסביב ארבעת השולחנות הארוכים שבאולם היו מקומות פנויים לרוב. גם בשולחן המורים ישבו רק פרופסור ספראוט ופרופסור סינסטרה, יחד עם שניים מהמרפאים. התקרה המכושפת הראתה שמיים כחולים בוהקים ונקיים מעננים. ההמולה הרגילה שליוותה את ארוחת הבוקר בדרך כלל התחלפה בשקט יחסי, ובאווירה שלווה למדי.

הארי התרווח על שני מושבים בשולחן רייבנקלו. הרמיוני ישבה על הספסל מולו, ובאופן חריג החזיקה את הסנדוויץ' שלה בשתי ידיים (בדרך כלל היא הייתה מחזיקה ספר לפחות ביד אחת). הארי ניסה לגרור אותה למשרד שלו כדי לדון איתה בתגלית שלו, אבל היא התעקשה שהיא צריכה להיות בארוחת הבוקר היום. היא הייתה נראית מתוחה קצת, והתחמקה מהניסיונות של הארי לפתוח איתה בשיחה. הארי משך בכתפיו והתרכז באכילת הטוסט שלו.

בדיוק כשסיים הארי את הפרוסה הראשונה שלו והחל למרוח חמאה על פרוסה נוספת, הגיע הדואר. עשרות ינשופים נכנסו לאולם הגדול, והתעופפו לכיוון השולחנות הארוכים, נושאים מכתבים במקור או ברגל. קבוצה גדולה של ינשופים עשתה את דרכה לכיוון שולחן רייבנקלו.

הארי צמצם את עיניו כשהבחין שהקבוצה הגדולה באה לכיוונו.

הינשופים הגיעו בהמוניהם ושמטו מעטפה אחר מעטפה אל תוך הצלחת של הרמיוני, או בכיוון הכללי שלה.

"הרמיוני! מה הולך כאן?" שאל הארי.

"אה, תראה, איזה יופי!" קראה הרמיוני בשמחה. היא פתחה את אחת המעטפות והוציאה את המכתב שבתוכה.

"הרמיוני?" שאל הארי שוב. "את רוצה להסביר לי מה קורה?"

הרמיוני זרקה אליו חוברת גדולה ומגולגלת שבדיוק נחתה על השולחן לפניה. "הנה, אני חושבת שזה יבהיר את העניינים."

הארי פתח את החוברת. זה היה גיליון של עיתון הפקפקן.

"מה?? הרמיוני, את קנית את זה?"

"מממ... אפשר לומר."

"למה????"

"האמת היא שזה קשור קצת למשהו שאתה בעצמך אמרת לי לפני כמה זמן. אמרת שאם אני לא יכולה להוריד מישהו למטה, אני יכולה לסלול את הדרך למעלה עבור אחרים." ענתה הרמיוני.

"אז... החלטת להיאבק בנביא היומי על ידי קניית עותק של הפקפקן? עם כל הכבוד, הרמיוני, לא נראה לי שזה יעשה רושם על מישהו." אמר הארי.

"לא בדיוק", אמרה הרמיוני, "תפתח את העיתון בעמוד 19."

הארי דפדף בעיתון לעמוד 19.

"מה??? הרמיוני, את כתבת משהו עבור העיתון הזה?"

"נכון מאוד." ענתה הרמיוני. "למעשה, ביקשתי עזרה מהבת של העורך. ידעת שהיא לומדת בשנה הראשונה של הפלפאף? היא נראית קצת משוגעת, אבל למעשה היא די חמודה והיא ממש שמחה לעזור לי."

"הרמיוני, את השתגעת לגמרי? את מנסה להתחבב על קהל הקוסמים על ידי כתיבה בעיתון המשוגע הזה? רק תסתכלי על הכותרת של העיתון! את השתגעת? זה רק יהפוך אותך לטרף קל יותר עבור הנביא היומי, שיאמר שאת משוגעת כמו שאר הכותבים בעיתון הזה! ואם להיות כן איתך, אני יכול להבין אותו!"

"תירגע, הארי". אמרה הרמיוני בנחת. "לא הצטרפתי לצוות הכותבים של העיתון. זה בסך הכול מדור מיוחד של חידות שמופיע בדפים האחרונים של העיתון. אני חושבת שזה ייתן הזדמנות לאנשים להכיר אותי במשהו שאני באמת טובה בו. הנה, אני חושבת שאפילו אתה תאהב את זה, תראה את מספר 11 מאוזן."

הארי חיפש את המספר. "הליש נזרק מהעבודה, אבל נשאר בחיים (4,4). מה? הא. מצחיק מאוד. כמה שנון מצידך. את ממש יכולה להחליף את הנשר בכניסה לחדר המועדון."

"לא אהבת?" שאלה הרמיוני בחיוך רחב. הארי תפס את ראשו בידיו.

"אני מניח שכל אלו מכתבים של קוראים שניסו לפתור את החידות?" שאל הארי.

"נכון." ענתה הרמיוני. "הבטחתי כמה פרסים לפותרים הראשונים."

"והכסף מגיע ממערכת העיתון, כמובן. נכון? אל תעני בבקשה." הארי נאנח. "את מבינה שכל זה מאוד מגוחך?"

"אוי, הארי," אמרה הרמיוני. "תפסיק להיות ממורמר כל כך. אתה לא צריך לנצל כל שנייה בחייך כדי להציל את היקום. אפשר גם ליהנות קצת."

"מעניין שהזכרת את זה." אמר הארי וקם מכסאו. "תבואי למשרד שלי ברגע שתגמרי עם המכתבים שלך. היקום זקוק לעזרה שלנו."

הוא עזב חצי מהטוסט שלו בצלחת, ויצא מהאולם הגדול.

---------

הם ישבו זה מול זו במשרד של הארי. הרונות המיוחדות ולחשי ההגנה שהארי הטיל הגנו עליהם מפני ציתותים. הרמיוני עדיין הייתה נרגשת ממכתבי הפתרונות שקיבלה, אבל אחרי שהארי בקש ממנה היא הסכימה להקשיב ברצינות ולהתייחס לעניין בכובד ראש. הארי סיפר לה על התגלית שלו.

"הארי, אני לא חושבת שזו פרשנות אפשרית." אמרה הרמיוני לאחר מחשבה. "לפי ההיגיון הזה, אם תצייר ציור של כוכבים ותקרע את הציור לגזרים זה ייחשב כהגשמת הנבואה."

"לא," אמר הארי והניד בראשו. "זה לא אותו דבר. ציור של כוכבים הוא בדיוק מה שהוא – ציור של כוכבים, לא הכוכבים עצמם."

"אבל גם הלהקה הזאת היא לא הכוכבים עצמם," מחתה הרמיוני. "היא רק נקראת על שם הכוכבים."

"נכון," אמר הארי, "אבל גם הכוכבים שברקיע למעלה וגם הלהקה הזאת, שניהם נקראים 'הכוכבים שברקיע'. הנבואה לא אמרה לאיזה כוכבים שברקיע היא מתכוונת. היא מתייחסת לדבר שנקרא הכוכבים שברקיע. כל עוד זה באמת השם שלו, וככה אנשים קוראים לו, אני לא חושב שזה משנה מי נקרא על שם מי. בסופו של דבר, זה לא שלצירוף המילים 'כוכבי הרקיע' יש איזושהי משמעות אמיתית, שיכולה להתאים רק לכוכבים שבחלל. מילים ושמות הם רק דרך ליצור תקשורת טובה בין בני אדם. יש אמנם כמה מילים אונומטופאיות – מילים שצלילם מזכיר את הדבר שהם מסמנים, כמו בקבוק או טפטוף, אבל מדובר במספר מצומצם של מילים, ובשורה התחתונה, רוב השפה שלנו אינה כזאת. אין משהו יותר אמיתי בתיאור של 'כוכבי הרקיע' את הכוכבים שבחלל, מאשר את חברי הלהקה הזו. אנשים קוראים להם בשם הזה, וזה מה שמשנה."

"אז אולי נחליט שאנחנו קוראים לדף נייר כלשהו בשם 'כוכבי הרקיע' ואז תקרע אותו לגזרים?" שאלה הרמיוני.

"זה לא יעבוד." אמר הארי. "קודם כל צריך שכול העולם יקרא לו בשם הזה. ובכל מקרה, הנבואה כבר נאמרה בשנה שעברה. למרות שנבואות הן מאוד מסתוריות והמסר שלהן לא תמיד ברור, המילים שלהן אמורות להיות ברורות. אני לא חושב שזה ייתכן שהנבואה תשתמש במילים שהמשמעות שלהן ניתנה רק אחרי אמירת הנבואה. אילו פשר המילים היה תלוי בדברים שיקרו בעתיד, אנחנו כבר לא יכולים להיות בטוחים בכלום, כי אולי 'יקרע לגזרים' בעתיד יהיה ביטוי סלנג ל'ילטף'."

"אז, אתה חושב ברצינות שהנבואה התייחסה ללהקת פופ של מוגלגים?" שאלה הרמיוני בקול מהורהר. "זה לא נשמע מאוד סביר..."

"קודם כל אנחנו צריכים לשקול כל אפשרות ברצינות." אמר הארי. "את צודקת שזה באמת לא כל כך מסתבר שאני אצטרך לקרוע לגזרים להקת פופ מוגלגית שכבר התפרקה. אנחנו גם לא יודעים מה הנוסח המדויק של הנבואה, ככה שלא בטוח שזה השם הנכון. האם הנבואה דיברה על 'הכוכבים שברקיע' או אולי על 'כוכבי הרקיע'? אנחנו לא יכולים לדעת. אבל מה אם הנבואה מתייחסת לדברים אחרים שנקראים בשם דומה? אולי זו לא באמת נבואה על השמדת העולם?"

הרמיוני קפצה מכיסאה כנשוכת נחש.

"חכה רגע!"

הרמיוני רצה לעבר הפתח העגול ברצפה, וירדה מטה במהירות בסולם.

"כבר חוזרת!" צעקה הרמיוני מלמטה.

אחרי שכבר חווה את הסיטואציה הזאת מספר פעמים, הארי ידע שהרמיוני בדרך לבדוק משהו בספריה.

הרמיוני חזרה אחרי זמן קצר. טוב, היו לה רגלי חד-קרן, אז היא הייתה הרבה יותר מהירה הפעם. היא אפילו לא התנשפה כשעלתה את כל הסולם בשתי קפיצות ונכנסה אל תוך המשרד, ספר עב כרס בחיקה.

"ידעתי!" קראה הרמיוני, ורצה להראות להארי את הספר.

הרמיוני פתחה את הספר והראתה להארי את הפסקה האחרונה בעמוד.

.... המגנים של אדינבורו עמדו על הביצורים, נחושים להגן על ביתם, אבל הם לא היוו יריב שקול למורגנה ויתר כוכבי הרקיע. האבירים השחורים יצרו מחומש מדויק, הניפו את שרביטיהם מעלה וזימרו את מילות הקסם. ברקים אדירים הבזיקו ברקיע, וגופות המגנים נחו על הקרקע מבלי נוע. מורגנה עלתה על הדרקון שלה, והובילה את המתקפה על העיר חסרת ההגנה. אבל אדינבורו לא נפלה בקלות כל כך.....

"מה זה הספר הזה?" שאל הארי, וסגר את הספר כדי להביט בכריכה.

"עלייתם של קוסמי אופל במאה החמש עשרה" ענתה הרמיוני לפני שהארי הספיק לקרוא את הכותרת.

"ממממ ובכן, הרמיוני," אמר הארי לאחר מחשבה, "באמת כל הכבוד שזכרת את זה, אבל, כמו שמורה שם הספר, מדובר כאן על קוסמים מהמאה החמש עשרה. הם מתו לפני מאות שנים, אז לא ייתכן שהנבואה מתייחסת אליהם."

"כן, אני מניחה שאתה צודק." ענתה הרמיוני. "אבל אולי באמת יש עוד דברים שמכונים בשם הזה. אנחנו חייבים לערוך מחקר מקיף בעניין."

 "מוסכם." אמר הארי. "אני מקווה שתצליחי למצוא לזה מספיק זמן בין מכתבי פתרונות התשבצים שאת מקבלת."

פרק 19

מינרווה הניחה את מגילת הקלף על השולחן ונאנחה בקול. התשובה התעכבה קצת, כי היא בחרה ללכת בערוצים הלא רשמיים, כדי לא לעורר מהומה במקרה שהחשדות שלה יתבררו כמוצדקים. אבל התשובה הגיעה לבסוף. תוצאות הבדיקה איששו את החשדות שלה. היא ניסחה בזריזות מכתב תודה ושלחה אותו עם התנשמת הלבנה והגדולה שהמתינה בסבלנות על השולחן.

מינרווה שקלה דרכי פעולה אפשריות. היא הייתה די בטוחה שהיא יודעת במי מדובר. היה מספר מצומצם מאוד של תלמידים בבית הספר עם יכולת כלכלית לממן פעולה כזאת, ורק אחד שהייתה לו התעוזה לכך. הדבר המפחיד בסיפור היה הסיכויים הקלושים של המהלך באמת להצליח. התלמיד הצעיר לא היה טיפש, ואם הוא הסתכן כל כך בידיעה די ברורה שהוא ייתפס, כנראה שהוא היה נואש. רק השד יודע מה עוד הוא עלול לעשות, ולכמה נזק היקפי הוא עלול לגרום בניסיונות הבאים שלו.

למרות הזמן שחלף מהאירוע, לא היה ניתן לעבור על מה שקרה לסדר היום. מצד שני, לא היה שום סיכוי שתוכל להשפיע על התלמיד בעצמה, לא בצורה ישירה. אילו רק סוורוס היה נשאר בבית הספר...

-----------

"בכלל לא הייתי מעורב בזה." אמר דראקו בשוויון נפש. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."

מתחת לגלימות הארוכות, דראקו החל להזיע קלות. הזמן הרב שעבר מאז האירוע גרם לו לקוות שהסיפור עבר בשקט ואף אחד לא התלונן או חקר את מה שקרה. אבל מסתבר שבכל זאת הם הצליחו לגלות. בכל מקרה זה יהיה טיפשי להודות. אין סיכוי שיש להם ראיות כלשהן שמקשרות אותו לאירוע.

"הייתי רוצה לחשוב שאתה דובר אמת," אמר פרופסור קראוץ', "כי זה היה ניסיון מגושם וטיפשי. וכבר עכשיו חושדים בך שהייתה לך יד בזה."

"מי חושד בי?" שאל דראקו, "המנהלת? אל תחשוב שאני טיפש, אני יודע היטב שאתה תלך לספר לה כל מה שאמרתי. אתה תלמיד סלית'רין לשעבר וראש בית סלית'רין בהווה, אבל עוד הרבה לפני כן אתה חבר טוב של דמבלדור ויריב של אבא שלי ושלי. אתה חושב שאני לא מכיר את ההיסטוריה שלך?"

"ראשית," אמר הפרופסור להתגוננות, "אתה לא יודע עלי דבר. אבל גם אם אתה צודק, אין זה חכם להכריז בפני ראש הבית שלך שאתה יריב שלו. זה לא היה סלית'ריני במיוחד מצידך. ובקשר לסיפור ההוא, כן, המנהלת חושדת בך, ואני לגמרי בטוח שזה אתה."

"יש לך הוכחות?" שאל דראקו.

"לא." אמר פרופסור קראוץ', "ובכל מקרה לא אתן לך עונש אם המנהלת החליטה שהיא לא רוצה להעניש אותך על האירוע ההוא. אבל אני בהחלט מוריד עשר נקודות מסלית'רין על הניסיון המטופש להרעיל רבע מאוכלוסיית בית הספר כדי לנסות לסחוט מידע מתלמיד אחד. ואני מזהיר אותך דראקו, שאם תמשיך בדרך הזו, אני –"

"תתן לי עונש?" התגרה דראקו. "תטיל עלי לכתוב שורות?"

"לא," ענה הפרופסור להתגוננות. "אני אכתוב מכתב לאמא שלך."

דראקו פתח את פיו להגיב, ואז סגר אותו כדי לחשוב על מה שהוא רוצה לומר. כשחשב על משהו, כבר היה מאוחר מדי. הוא ידע שהוא הסגיר את נקודת החולשה שלו. אמא שלו אמנם תמכה בו ונתנה לו גיבוי מלא בקסמהדרין ובכל הפעילות הפוליטית שלו, אבל אם היא תשמע שהוא השתמש בכל מלאי הווריטסרום שלהם רק כדי להיכשל בניסיון לסחוט מידע מהארי... היא עלולה להתחיל לפקח עליו מקרוב ולהגביל את מרחב הפעילות שלו.

טוב, היה צריך לדעת מתי להיכנע. או לפחות להעמיד פנים.

"כן, אדוני." אמר דראקו לבסוף. "זה לא יחזור על עצמו."

-------------

התקרה המכושפת של האולם הגדול הראתה שמיים קודרים, אם כי לא ירד גשם בינתיים. באופן חריג, ארבעת השולחנות הארוכים באולם הגדול היו מלאים עד אפס מקום. כל התלמידים הגיעו לארוחת הבוקר בזמן, כדי לסיים אותה מוקדם ולהספיק לתפוס מקום טוב בקהל במשחק הראשון של השנה. התלמידים שוחחו ביניהם בשקט ובהתרגשות, והיה אפשר להרגיש את המתח באוויר.

להארי לקח קצת זמן להבין על מה כולם מדברים. המשחק הראשון של השנה היה לפני כמעט חודש, והצבא שלו ניצח. עד שהוא ראה את השחקנים נכנסים והבין. קווידיץ'. הם דיברו על משחק הקווידיץ' הראשון של השנה, גריפינדור נגד סלית'רין. אחרי בדיקה זריזה שהארי ערך, הוא גילה שלמרות אירועי סוף השנה שעברה, גם השנה ישחקו בהוגוורטס קווידיץ' עם הסניץ'. הגרסה הרשמית הייתה שבפני אנק"ה – איגוד נבחרות הקווידיץ' בהוגוורטס (להארי לא היה מושג שקיים דבר כזה) – עלו כל כך הרבה הצעות חלופיות כך שלא ניתן היה להגיע להסכמה כלשהי, ונאלצו להישאר עם המסורת הישנה. הארי חשד שזה קשור לעובדה שראש האיגוד היה המחפש של קבוצת רייבנקלו.

הארי ישב מול הרמיוני וניסה להתעלם מהשיחות הנרגשות שסביבו. העובדה שרייבנקלו לא שיחקו היום לא הייתה רלוונטית. ככל הנראה, מסיבה שהארי לא הצליח להבין, מישהו החליט שזה טוב לרייבנקלו שסלית'רין ינצחו. הוא ניסה לפתוח בשיחה עם הרמיוני, אבל היא הייתה שקועה בשיחה עם תלמידת שנה ראשונה שישבה לידה. הארי הבחין בצבע הצהוב שבשולי הגלימה שלה – זו הייתה תלמידת הפלפאף. ככל הנראה הבת של עורך הפקפקן, הבוס של הרמיוני. לונה קראו לה, אם הארי זכר נכון.

"תראי!" אמרה לונה. היא הראתה להרמיוני תמונה שהארי ממקומו לא הצליח לראות.

"מה זה?" שאלה הרמיוני בעניין.

"אלו מכבשי דפוס חדשים! המכונות הישנות שלנו לא עמדו בקצב, אז אבא קנה עשרה מכבשים חדשים, והם עובדים ללא הפסקה. מדהים! המכירות עלו בחמישים אחוזים!"

הרמיוני חייכה חיוך רחב והסתכלה אל הארי, שפתח את פיו כדי להגיב, אך הבחין לפתע בתלמיד גבוה – כנראה שנה חמישית או שישית מרייבנקלו שניגש אל הרמיוני. הוא היה נראה נבוך במקצת.

"הרמיוני?" שאל התלמיד הגבוה.

"כן מייק, מה העניין?" שאלה הרמיוני בתגובה. איך היא זכרה את כל השמות של התלמידים בבית?

התלמיד הגבוה הגיש להרמיוני מעטפה סגורה.

"ובכן," אמר מייק, "חשבתי שמכיוון שאנחנו באותו הבית, זה יהיה קצת מגוחך לשלוח את זה בדואר ינשופים... אלו הפתרונות לחידות שלך בפקפקן מאתמול. זה בסדר שאני מגיש את זה ככה?"

הרמיוני חייכה ולקחה ממנו את המעטפה. "בוודאי שזה בסדר."

התלמיד הרים את ידו השנייה והושיט להרמיוני שקית בד גדולה. הוא כחכח בגרונו.

"אז... אני מקווה שזה בסדר גם... אלו הפתרונות של שאר התלמידים מרייבנקלו בשכבה שלי." הוא הושיט להרמיוני את השקית, שקיבלה אותה בהפתעה.

הרמיוני פנתה שוב להארי.

"נו, אתה מוכן להודות עכשיו שמדובר בהצלחה?" שאלה הרמיוני.

"כן," ענה הארי. "אני מוכן אפילו להצטרף לצוות הכותבים. תסכימי להכניס חידה שלי?"

"על מה חשבת?" שאלה הרמיוני והרימה גבה. אפילו מייק הסתכל עליו בהפתעה.

"מהו המספר המינימלי של צבעים שצריך כדי לצבוע מפה כלשהי, באופן שכל שתי מדינות עם גבול משותף ייצבעו בצבע שונה? האם תוכל להוכיח זאת?" אמר הארי.

הרמיוני נאנחה. "באמת הארי, אתה חושב שנולדתי אתמול?"

"לא," ענה הארי, "אבל היה שווה לנסות. הייתי מציע על זה פרס של כמה אלפי אוניות."

"אני מפספס כאן משהו?" שאל מייק.

"זה היה משפט ארבעת הצבעים – אפשר לצבוע כל מפה מדינית באמצעות ארבעה צבעים בלבד, כך שלא יהיו שתי מדינות החולקות גבול משותף עם צבע זהה". אמרה הרמיוני. "המשפט נוסח כבר באמצע המאה התשע עשרה, אבל ההוכחה שלו נמצאה רק לפני כחמש עשרה שנה, והיא כרוכה בחיפוש של אלפי מקרים. אי אפשר להוכיח את זה בלי שימוש במחשב, לפחות לפי מה שידוע היום."

"אז בעצם-" התחיל מייק.

"הוא מגיע" נשמע מכיוון שולחן המורים קול חזק וצלול שפילח את השיחות באולם כמו חרב עשויה קרח. "האחד ש-"

הקול החזק נקטע על ידי צליל חזק של אזעקה שמילא את האולם הגדול.

-----------------

היו הרבה חסרונות בלהיות המנהל של הוגוורטס מבלי להיות אלבוס דמבלדור. הכוח הפוליטי העצום של אלבוס בתור כושף ראשי בקסמהדרין, מגאוומפ עליון, ובעל עיטור מסדר מרלין מדרגה ראשונה היה עצום, והוא היה יכול לפתור בקלות כל מתח שנוצר בין משרד הקסמים לבין בית הספר. גם בעלי הברית הרבים שלו והקשרים המגוונים שלו היו לו לעזר פעמים רבות. מינרווה הייתה צריכה להסתדר בלי כל זה.

אבל עיקר הבעיה בלהיות המנהל מבלי להיות אלבוס דמבלדור הייתה היכולת להתמודד עם כל האירועים המוזרים והבלתי צפויים שהתרחשו בהוגוורטס. או ליתר דיוק, האירועים המוזרים והבלתי צפויים שהתרחשו בהוגוורטס מאז שהארי פוטר התחיל ללמוד בו. זאת הסיבה שהיא הקדישה שעות על גבי שעות – זמן יקר שלא היה לה מספיק ממנו – לחשיבה על מקרים ותגובות. היא לא יכולה הייתה לחשוב על כל הדברים הבלתי צפויים, אבל היא לפחות יכולה הייתה לחשוב כיצד היא תגיב לאירועים שקרו בשנה שעברה אם הם יחזרו שנית. זאת הסיבה שהיא נשאה בכיסה תמיד מכשיר זוועקה שמופעל בלחיצת כפתור, והיא לחצה עליו ברגע ששמעה את סיביל. משפט שהארי אמר לה בתחילת השנה גרם לה לחשוב על רעיון נוסף.

מינרווה הפכה את עצמה לחתול ורצה על השולחן לכיוון סיביל טרלוני (לא הייתה שום סיבה בעולם שהיא לא תנצל את היתרונות הבודדים שהיו לה על פני אלבוס). היא הגיעה למקום מושבה של סיביל, הפכה בחזרה לעצמה, וצעקה "בולי!"

גמדונית הבית הופיעה לצדה בקול טראח חזק שכמעט ולא נשמע לקול הזוועקה. היא תפסה בגמדונית ביד אחת ובסיביל בידה השנייה וצעקה "למשרד המנהלת!"

הן נעלמו מן האולם.

----------

הארי כבר היה בחצי הדרך לספריה, כששמע מאחוריו קול צעדים מהירים במסדרון. הוא הסתובב וראה את פרופסור קראוץ'.

"דקה מזמנך בבקשה, מר פוטר." אמר הפרופסור להתגוננות.

"מה העניין?" שאל הארי.

"שאלה לי אליך מר פוטר." אמר הפרופסור להתגוננות. "האם אתה מאמין בבחירה חופשית?"

"ובכן," אמר הארי שהופתע מהשאלה מנותקת ההקשר, "התשובה מורכבת, אבל באופן כללי התשובה היא כן, אני מאמין בבחירה חופשית. אם אין בחירה חופשית אין הרבה טעם למה שאנחנו עושים. אני יודע שזה לא בדיוק נימוק רציונלי, אבל לטעון שאין בחירה חופשית זה להתכחש לתחושה הבסיסית ביותר שלנו ולהפוך אותה לאשליה. בערך כמו להאמין שאנחנו חיים בתוך חלום."

"אז למה התשובה מורכבת?" שאל הפרופסור להתגוננות.

"השאלה שמטרידה אותי היא איך תיתכן בחירה חופשית?" אמר הארי. "הרי כולנו עשויים מחלקיקים פיזיקליים, מפרוטונים, אלקטרונים וניוטרונים, והחלקיקים הללו פועלים על פי חוקי הפיזיקה. אז אם כל מה שבמוח הוא תגובות פיזיקליות סיבתיות למה שאנחנו חווים, איך משתלבת כאן הבחירה החופשית? זה יוצר דטרמיניזם ביולוגי."

"אז מה התשובה לכך?" שאל הפרופסור להתגוננות.

"ובכן," אמר הארי, "יש כמה תשובות אפשריות. ישנה גישה אחת שמסבירה את הבחירה החופשית על פי תורת הקוונטים. לפי הגישה הזו, אין באמת חופש לבחור לעשות משהו. הבחירה קיימת ביכולת להימנע מלעשות פעולה מסוימת. חופש הרצון נמצא באי האפשרות לנבא יריות פוטון בודדות בנוירונים במוח. אפשרות אחרת היא שהתודעה היא משהו נפרד מהמוח, שהאדם הוא קשר של דבר רוחני עם דבר גשמי, מה שמקובל לכנות בשם 'נשמה'. פעם הייתי בטוח שזה שטויות, אבל היום אני כבר לא משוכנע כל כך... אפשרות נוספת היא שהפיזיקה שאנחנו מכירים היא לא שלמה, וכמו שגילינו את תורת הקוונטים, יום אחד עוד נגלה את החוק שמאפשר את הבחירה החופשית. זה לא שאנחנו קרובים להבין את כל מה שקורה בתוך המוח שלנו. אבל מה מביא אותך לשאול אותי על בחירה חופשית?"

"הנבואה." ענה הפרופסור להתגוננות. "אם מי ששמע את הנבואה יודע מראש מה יקרה, האם אין זה אומר שלאנשים עליהם דיברה הנבואה אין יכולת לבחור? שגורלם כבר נגזר?"

הארי חשב לרגע.

"לא בטוח שהנבואה מתייחסת למאורע מסוים." אמר הארי לבסוף. "ייתכן שיש כמה דרכים לממש אותה, כך שהבחירה אולי מצטמצמת, אבל עדיין קיימת. ואולי באמת אין בחירה בעניין הזה. אולי באמת הנבואה מתייחסת למאורעות ספציפיים שיקרו בעתיד, והיא מתפרצת דרך הנביאים לפני העתיד הזה, מכיוון שהזמן לא ליניארי, ודברים יכולים לקרות עכשיו כתוצאה מדברים שיקרו בעתיד. אבל אפילו אם זה המצב, ואפילו אם יש מאה מיליון נבואות, הן לא מהוות עשירית אחוז מכמות הפעולות שאנחנו עושים, אז יש לנו עדיין הרבה בחירה חופשית ברוב המקרים."

"דרך אגב," אמר הפרופסור להתגוננות, "האם המנהלת הספיקה לספר לך את תוכן הנבואה שהתנבאה פרופסור טרלוני היום בארוחת הבוקר?"

"לא." ענה הארי שהבין סוף סוף מה המטרה של פרופסור קראוץ' בכל השיחה הזאת. "ואני גם לא בטוח שהיא תספר לי בהמשך. אבל זאת התשובה שהייתי עונה לך גם אם היא הייתה מספרת לי. אחרי הכול, בלי לפגוע, המורה להתגוננות תמיד חשוד. ואני די בטוח שידעת שזאת תהיה התשובה שלי, מה שמעלה את השאלה מדוע טרחת כל כך לחפש אותי ולנהל איתי את השיחה הזאת."

פרופסור קראוץ' חייך קלות.

"האמת היא שבאתי לכאן כדי להזהיר אותך." אמר הפרופסור להתגוננות.

"להזהיר אותי?" שאל הארי.

"כן. כמו שאמרת, ייתכן שישנם דברים שכתובים מראש, אזורים בהם אין לנו בחירה חופשית. כן, גם לאדם שנולד למשפחת פשע יש בחירה חופשית, האם להיות גנב או רוצח. לכל אדם יש את נקודת הבחירה שלו. אבל יש דברים שכתובים מראש."

"לא הבנתי." אמר הארי. "מה האזהרה?"

"מה שאני מנסה לומר הוא שאם רק תסתכל סביבך, תראה שיש משהו שפשוט מוכרח לקרות. זה באמת לא מסובך, רק תפקח את העיניים. זה משהו שאתה בהחלט יכול לצפות מראש."

"אתה לא יכול להיות יותר ספציפי?" שאל הארי.

"אסתפק בזה כרגע," אמר הפרופסור להתגוננות והביט בשעונו, "כיוון שבהוגוורטס יש אוזניים לכותל. חוץ מזה, אני כבר מאחר למשחק."

"למשחק הקווידיץ'?" שאל הארי, "אתה? למה אתה אוהב את המשחק הזה?"

"כי אני לא חנון כמוך" אמר הפרופסור להתגוננות.

הארי הביט בפרופסור קראוץ' בחשדנות. איכשהו, חיבה לספורט לא היה משהו שהסתדר לו בדמות של הפרופסור להתגוננות.

"אבל הסניץ'!" מחה הארי. "הוא הורס את כל המשחק!"

"האם לא למדת כלום מהניסיון שלך?" שאל הפרופסור להתגוננות. "אולי במקום להתלונן ולנסות לשכנע אחרים שאתה צודק, תתחיל לקחת אחריות ותעשה משהו בעצמך. חבל לוותר על המשחק הנהדר הזה רק בגלל הבעיה של הסניץ'. יום טוב, מר פוטר, אראה אותך בארוחת הערב".

הארי הביט בפרופסור קראוץ' שפנה לאחור והלך במהירות לכיוון גרם המדרגות.

למה התכוון הפרופסור? הוא ציפה שהמשחק יימשך עד ארוחת ערב? האם הוא התעסק עם הסניץ' וכישף אותו כך שייקח יותר זמן למצוא אותו? מה קרה לפרופסור הקשוח והרשמי שמקפיד על כל החוקים? ומדוע הוא טרח כל כך לבוא להזהיר אותו ובסוף לא אמר כלום?

משהו כאן היה חשוד.

מה שלא היה מפתיע, כי הפרופסור להתגוננות תמיד חשוד.

פרק 20

הקרב השני נקבע ליום ראשון שאחרי ליל כל הקדושים.

גם השנה העביר הארי את ליל כל הקדושים לבדו. כמו בשנה שעברה, הוא דחה כמה וכמה הזמנות מבכירים במשרד הקסמים. כמה ימים קודם לכן, הוא קיבל הזמנה מזעזעת במיוחד – אחת מרוחות הרפאים בטירה הזמינה אותו לחגוג את יום המוות שלה. זה היה הרגע שבו הארי השתכנע סופית שרוחות רפאים הן רק זיכרון שנצרבו באבני הטירה, ואין להן כל מודעות אמיתית. איזו ישות בעלת מודעות תרצה לחגוג את יום המוות שלה?

הארי העביר את הערב במיטה בחדר, עם אלבום תמונות של אביו ואמו. הוא קיבל את האלבום בצהריים מהמנהלת, שהעבירה לו אותו מרמוס לופין. מאז שפתח אותו, הארי לא היה מסוגל להפסיק להסתכל בו.

הארי כמעט ולא חשב על הקרב המתוכנן. הראש שלו היה במקום אחר לגמרי. ובכל מקרה, הפעם פרופסור קראוץ' כמעט ולא נתן להם פרטים על אופן הקרב. הם יקומו ביום ראשון מוקדם ויקבלו את ההנחיות. לאחר כמה שעות, הוא סגר את האלבום וכיבה את האור.

עברו עוד כמה שעות עד שנרדם.

----------------

"אז אתה מעוניין לשתף פעולה? זו הסיבה שאתה משתף אותי ברעיונות שלך לקרב הזה?" שאלה הרמיוני בחשדנות. דראקו קבע איתה פגישה מיד כשהם קיבלו את מגילות הקלף עם ההנחיות, וגילו שצבא דרקון ועוצבת אור-שמש יהיו הצבאות התוקפים בקרב הזה. הם נפגשו בכיתה הקטנה הסמוכה לכיתת הלחשים, ודראקו פרש בפניה את האסטרטגיה שלו.

"כמובן." אמר דראקו. "תראי, הרמיוני, כבר אמרתי לך בעבר שאין לי שום בעיה איתך באופן אישי. באמת, הכתבות שמתפרסמות עלייך בנביא היומי הן אך ורק הדרך שלי להפעיל לחץ על הארי פוטר. אני באמת מצטער על כך, אבל זו הטקטיקה היחידה שהוא הותיר לי. ובכל מקרה, אנחנו לא אמורים לתת לעניינים הללו להשפיע על הקרבות. בתנאים שבחר פרופסור קראוץ' לקרב הזה, זה יהיה פשוט מגוחך להימנע משיתוף פעולה."

"אני מסכימה." אמרה הרמיוני בקול שקול. "אם כי יש לי כמה רעיונות משלי שארצה לשלב כאן."

זו הייתה הרגשה מוזרה לדבר ולשתף פעולה עם מישהו שניסה להשתמש בה ככלי כדי לסחוט מידע מהארי, ולכלך עליה באופן יומיומי בעיתון הנקרא ביותר בעולם הקוסמים. אבל האמת היא שמאז שהתחילה לכתוב את מדור החידות בפקפקן, זה לא ממש הזיז לה. הפופולריות שלה באה לידי ביטוי במכירות של העיתון שעלו בהתמדה, ובנוסף למכתבי הפתרונות הרבים שהיא קיבלה, היו מגיעים אליה גם מכתבי תודה רבים. גם בתוך הוגוורטס היא התחילה להתחבר להרבה תלמידים שקראו בהתמדה את המדור שלה, והעבירו לה מכתבי פתרונות.

"כמובן," אמר דראקו. "על מה חשבת?"

"קודם כול," אמרה הרמיוני, "מכיוון שאנחנו לא באמת יכולים לסמוך על שיתוף הפעולה בינינו, אני מציעה שבכל מעבר נציב שני תצפיתנים – אחד מכל צבא."

"הגיוני." אמר דראקו.

"בנוסף," אמרה הרמיוני, "כלקח מהקרב הקודם, לא נשתמש בפטרונוסים. למדתי את הלחש שדוחה פטרונוסים, ואנחנו לא נשתמש בהם כאמצעי תקשורת."

"אז איך נוכל לתקשר?" שאל דראקו.

הרמיוני הוציאה מתיקה שקית בד גדולה, ובתוכה כמות גדולה של גליונות קלף רגילים למראה.

"הטלתי לחש פרוטאוס על כל הגליונות הללו." אמרה הרמיוני. "המשמעות היא שאם ייכתב דיווח כלשהו על אחד הגליונות – הוא יופיע בכולם. אנחנו נחלק גיליון קלף לכול צוות, וכך נוכל לעמוד בקשר."

"רעיון מצוין." אמר דראקו. הרמיוני ראתה שהוא מתרשם. זה היה לחש ברמה של כשיפומטרי.

"חשבתי גם על רעיון שימנע מלגיון תוהו לזהות את התצפיתנים שלנו..."

---------------------

לגיון תוהו עבד במרץ על שינויי הצורה האחרונים. הארי הסתובב בין הצוותים השונים ונתן עצות לייעול ושיפור. הם בחרו לאמץ את הטקטיקה של צבא דרקון מהקרב הקודם – שרביטים המוסווים באקדחים, וכבר כמעט סיימו את העבודה בתחום הזה. כעת הם היו צריכים ליצור את המסכות השחורות שהארי ביקש.

הם התרכזו בכיתה גדולה באגף הצפון מזרחי של הטירה. כצבא השומר, המשימה שלהם הייתה להעביר את תלמידת השנה הראשונה – לונה – שייצגה את המנהיג המוגלגי, מאגף לאגף בטירה. אם יצליחו להעביר אותה לאגף הצפון מערבי – ינצחו בקרב. המשימה של הצבאות התוקפים הייתה לפגוע בלונה במהלך ההעברה. היה שטח מוגדר באגף הצפון מזרחי שהיה אסור בכניסה לצבאות התוקפים, אבל מרגע שצבא תוהו יצא מהשטח המסומן – הצבאות התוקפים יהיו רשאים לתקוף.

הארי השקיע זמן ומחשבה בניסיון לצפות את האסטרטגיה של גנרל דרקון וגנרל אור-שמש, והוא היה די בטוח שהוא הצליח. היה ברור שהם ישתפו פעולה. המבנה המורכב של טירת הוגוורטס שיחק לטובת הצבא השומר. היו עשרות מסדרונות ומעברים בהם יכלו לנוע ולהעביר את לונה לאגף הצפון מערבי. היה ברור שצבאות דרקון ואור-שמש ישתפו פעולה כדי לנסות להתגבר על היתרון המובנה הזה. הארי שיער שהם ירכזו את הכוח המרכזי מאחור, ויעמידו תצפיתנים בודדים במעברים השונים. על פי הדיווחים של התצפיתנים – הכוח המרכזי ידע לאן לנוע ולתקוף את לונה והמגנים שלה.

מה שגרם להארי לחשוב על רעיון הכפילים. בקרב הזה הם לא קיבלו שיקויי פולימיצי או הנגזות מפרופסור קראוץ', אבל זה לא היה אמור להפריע לתוכנית.

כמובן, הארי יכול היה להשתמש במפת הקונדסאים, ולנצח את הקרב בקלות, אבל זה לא היה הוגן, וזה גם היה חושף את קיומה של המפה.

הארי מחא כפיים כדי לקבל את תשומת הלב של כל החיילים שלו, והסביר להם את התוכנית.

---------------

צליל גונג חזק הדהד ברחבי הוגוורטס. הקרב התחיל.

---------------

דין תומאס התוהני נצמד אל הקיר בפתח הכניסה למסדרון, והחזיק את האקדח בשתי ידיו. הארי אמר שמכיוון שמדובר בשרביט מוסווה באקדח אין טעם לתפוס אותו בשתי ידיים, אבל הוא חלם על הרגע הזה במשך שנים, והוא רצה לעשות את זה כמו שצריך. ארני – חברו לצוות – עמד צמוד אל הקיר מצידו השני של פתח המסדרון. דין הניח את אצבעו על פיו, וסימן בידו לארני בתנועה סיבובית. הרעיון היה לסמן לארני שהם נכנסים לשטח אש, אם כי דין לא היה בטוח שזה משמעותו של הסימן. בכל אופן, נראה היה שארני מבין אותו, משום שהוא הנהן בראשו בתגובה, וסימן בידו בתנועת חיתוך לכיוון המסדרון. הם הסתובבו בבת אחת עם האקדחים בידיהם ונכנסו למסדרון.

-----------

סוזן – החברה השלישית לצוות – הסתכלה על דין וארני במבוכה. הם נראו נרגשים כמו זוג ילדים שקיבלו לראשונה את שרביט הצעצוע שלהם. הם סימנו זה לזה סימנים מוזרים והנהנו בהחלטיות כאילו הם מבינים אחד את השני. סוזן המתינה שהחברה הרביעית לצוות תיכנס, ואז נכנסה בעקבותיה. סוזן נכנסה כשפניה לאחור והשרביט המוסווה שלה מונף, מפעיל מגן בלתי נראה שיגן על החברה הרביעית לצוות ממתנקשים מאחור. יחד עם דין וארני הם השלימו משולש הגנה סביב החברה הרביעית לצוות.

------------------

אנתוני גולדשטיין מצבא דרקון ודפני גרינגרס מעוצבת אור-שמש הסתתרו מאחורי פסל הכימרה הגדול, מוקפים בבועת קוויטוס כדי שלא ישמעו אותם. הם הבחינו בהתרגשות בצוות התוהני נכנס אל המסדרון. דפני מיהרה להוציא את עט הנוצה שלה ולכתוב את הדיווח בגיליון הקלף המיוחד שקיבלו מגנרל גריינג'ר, במשבצת המיועדת לצוות שלהם. אנתוני המשיך לצפות בחיילים מתוהו. הם לא היו אמורים ליצור מגע עם החיילים מתוהו, שהיו בעדיפות מספרית, אלא אם כן יהיה להם זיהוי וודאי של לונה או גנרל פוטר וקו אש ישיר.

"אני מזהה את דין וארני מלפנים, ואני חושב שזאת סוזן מאחור." לחש לה אנתוני, והיא מיהרה להוסיף את השמות לדיווח שלה.

"יש כאן עוד מישהו שהולך באמצע," המשיך אנתוני בלחישה, "אבל אני לא מצליח לזהות מי זה... יש לו מין מסכה שחורה על הראש, אי אפשר לראות את הפנים."

דפני הרימה מעט את ראשה והציצה מבין רגלי הכימרה.

"אני חושבת שראיתי שער בלונדיני ארוך שגולש מאחור." לחשה דפני בהתרגשות. "זו בטח היא!"

"לא," לחש אנתוני, "אולי זאת הטעיה. תעבירי דיווח של מה שראינו כמו שהוא – דמות לא מזוהה בין שלושה חיילים של תוהו."

------------------

מהרגע שהצוות התוהני שלה נכנס לגרם המדרגות בקומה השלישית, הבינה פדמה – מפקדת הצוות – שמשהו לא בסדר. המסדרון היה מואר באור כחלחל ומשונה. למרות שהמסדרונות והמעברים בהוגוורטס נטו להיות בלתי צפויים, היא מעולם לא ראתה דבר כזה.

"עצרו!" פקדה פדמה לחבריה שנעמדו מיד במקום ושמרו על המבנה – משולש הגנה מושלם שבאמצעו דמות לא מזוהה.

"מישהו ראה פעם אור כחול כזה במסדרונות?" שאלה פדמה.

"לא חושב שראיתי אותו במסדרונות," אמר רון וויזלי, "אבל האור הזה נראה לי מוכר..."

ואז פדמה נזכרה והבינה.

"זה האור הכחול שיוצא מהשרביט כשמטילים 'הומנום רבליו'" אמרה פדמה. "צבא דרקון או אור-שמש האירו את כל המסדרון באור הזה כדי למנוע מאיתנו לעשות שימוש בלחש ולזהות אותם. תהיו דרוכים – הם כאן איפשהו."

הם המשיכו להתקדם בזהירות, שומרים כל הזמן על המבנה.

------------------

פרוואטי ושאר חברי הצוות התוהני שלה התקדמו במעבר האבן בדריכות. הם הבינו את המשמעות של האור הכחול וידעו שחיילים מהצבאות האויבים אורבים להם בקרבת מקום. הם התקדמו במבנה של משולש שווה צלעות, פרוואטי מלפנים. כששליש מהמעבר כבר היה מאחוריהם, פרוואטי נתקלה בחומה בלתי נראית.

"עצרו!" קראה פרוואטי.

הצוות נעצר, שומר על המבנה.

פרוואטי הניפה את השרביט המוסווה שלה וקראה 'דיפינדו!'

נראה היה שהלחש שלה לא היה חזק מספיק, משום שהחומה הבלתי נראית עדיין חסמה את המעבר. היא ניסתה עוד כמה לחשים, ומשאלו לא הועילו היא חשבה לרגע, ואז הטילה את הפטרונוס שלה, ואמרה לו לדווח על המצב לגנרל פוטר. הנמר הכסוף שלה הנהן ויצא לדרכו.

-------------

הארי ישב בכיתה קטנה במרומי האגף הצפון מזרחי, וקיבל את הדיווחים מהצוותים שלו. הוא היה מעדיף להיות איתם בקו האש, במקום לשבת בכיתה הממוזגת הרחק מאחור, אבל בקרב מהסוג הזה זה היה בלתי נמנע. הוא היה צריך לנהל מערך אסטרטגי של צוותים, והוא היה חייב לעשות זאת במקום שיוכל לחשוב בשקט.

על השולחן לפניו היו פרושים גיליונות קלף עם שמות הצוותים והמעברים אליהם נשלחו.

כשהתחילו להגיע הפטרונוסים מהצוותים השונים, כולם עם אותו דיווח, הארי הבין שהוא לא חזה במדויק את התוכנית של צבאות אור-שמש ודרקון (ליתר דיוק, הוא שגה לחלוטין בהבנת התוכנית שלהם, אבל הארי העדיף לראות את זה ככה). ככל הנראה הם השקיעו את הזמן שלפני תחילת הקרב ביצירת מחסומים בכלל המסדרונות והמעברים שבין האגפים – במיפוי מוצלח היה אפשר לצמצם אותם לכעשרה מעברים – כדי לנתב את לגיון תוהו למעבר אחד, שם יחכה הכוח המרכזי שלהם. אפילו אם ישאירו שני חיילים בכל מעבר חסום, הכוח המרכזי שלהם יהיה בעדיפות מספרית על לגיון תוהו.

הארי היה די בטוח שהוא יודע מהו המעבר בו חיכה הכוח המרכזי של האויב. המסדרון הרחב בקומה הרביעית, ליד הפסל של ברונו הגדול. זה היה מסדרון רחב מספיק כדי להכיל כמות גדולה של חיילים כך שהיתרון המספרי של האויב יבוא לידי ביטוי, והיה זה גם המעבר היחיד שהצוות שנשלח אליו לא שלח דיווח להארי. ככל הנראה הם נפלו מיד מול הכוח המרכזי של האויב. למרבה המזל, לונה לא הייתה שם.

הארי שקל את האפשרויות שבפניו. כדי לפרוץ את המחסומים שהאויב הציב במסדרונות הם יצטרכו להשקיע כוח קסם זהה לכוח שהושקע ביצירה שלהם. הלגיונרים שלו לא היו חזקים פחות מאלו של אור-שמש ודרקון, אבל הזמן היה כאן מרכיב משמעותי. לצבאות היריבים היה מספר שעות כדי ליצור את המחסומים, בעוד שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתכן בהפקרת הצוותים לזמן ארוך כל כך אל מול כוח אויב אפשרי.

פרט אחד היה חסר להארי בדיווחים שקיבל. היכן היו התצפיתנים? האם באמת הרמיוני ודראקו סמכו על המחסומים שלהם עד כדי כך שלא השאירו שם מישהו לתצפת? ואם כן, מדוע לא זיהו הצוותים שלו את הפטרונוסים ששלחו התצפיתנים עם הדיווחים שלהם?

הארי הטיל את הפטרונוס שלו והורה לכלל הצוותים שלו לסגת. רעיון חדש החל להתגבש במוחו.

-----------

דראקו כרע על ברכיו מאחורי חליפת שריון גדולה במסדרון הרחב בקומה הרביעית. הוא הביט בגיליון הקלף שלו, שקווי דיו דקים חילקו אותו לשתים עשרה משבצות גדולות. ארבע מהמשבצות היו מלאות בדיווחים זהים – צוותים מלגיון תוהו של ארבעה חיילים כל אחד הגיעו לארבעת המעברים בו זמנית, נתקלו במחסומים ונסוגו לאחור. בכל צוות היו שלושה חיילים שיצרו משולש הגנה סביב דמות העוטה מסכה כך שלא ניתן היה לזהות אותה.

בתחילה נלחץ דראקו מרעיון הכפילים של גנרל פוטר. הם לא חשבו על האפשרות שלגיון תוהו ינסה לעבור בכמה מעברים בו זמנית. אבל למעשה זה לא שינה דבר. כל עוד הם לא יצליחו לפרוץ את המחסומים, לגיון תוהו יהיה מוכרח להתנקז למסדרון הזה, בו העדיפות המספרית של צבא דרקון ואור-שמש תמחץ אותם, כמו שהם מחצו את הצוות הראשון שהגיע לכאן. הם לא יצטרכו לזהות את תלמידת השנה הראשונה מבין עוטי המסכות, כי הצבאות שלהם יתקפו את כולם. חיילי תוהו יפלו מהר יותר מגריינג'ר על מטאטא.

דראקו הוציא עט נוצה וכתב במשבצת שלו את הפקודה להיצמד לתוכנית המקורית ולהמשיך בתצפית.

כמה שניות לאחר מכן הופיעו במשבצת הסמוכה אותיות בכתב ידה של גנרל גריינג'ר שאישרו את הפקודה שלו.

-------------------

אחרי שקיבל דיווח מלא מחמשת מפקדי הצוותים, הארי בחר את המעבר האופטימלי לתוכנית שלו. היה זה המעבר המשופע בקומה החמישית, ליד הדיוקן הגדול של האבירים והנשרים. זה היה המעבר הרחוק ביותר מהמסדרון הרחב בקומה הרביעית, אבל יותר חשוב – לא היו בו מקומות מסתור לכל אורך המעבר, מלבד כיתה צדדית בתחילתו.

הארי בחר שישה מהחיילים הטובים ביותר שלו, והסביר לכולם את התוכנית.

------------

הרמיוני השתופפה מאחורי פסל קנטאור גדול, והעבירה את משקלה מרגל לרגל. הרגליים כבר החלו לכאוב מהתנוחה הלא נוחה, והיא ידעה ששאר החיילים בצבא שלה מתחילים לאבד סבלנות. היא לא ידעה מה גנרל תוהו מתכנן. הם כפו עליו להגיע למסדרון הזה, אבל מי יודע מה הוא ישלוף מהשרוול הפעם? וכמה זמן ייקח עד שצבא תוהו יגיע לכאן?

בדיוק כשהתחילה לתהות האם לגיון תוהו מתכנן להתיש אותם ולחכות במקום עד שצבאות דרקון ואור-שמש יאבדו סבלנות וייצאו לתקוף, אותיות החלו להופיע על גיליון הקלף שלה.

היה זה דיווח של שיימוס מצבא דרקון ולבנדר מעוצבת אור-שמש. הם היו מוצבים במעבר המשופע בקומה החמישית. הרמיוני הביטה בדיווח.

כוחות גדולים של לגיון תוהו מגיעים לכאן. הם מתקדמים לכיוון המחסום.

הרמיוני הביטה בדאגה אל גנרל מאלפוי שכרע מאחורי חליפת שריון בצידו השני של המסדרון. הוא הביט בה וסימן שהוא רואה את הדיווח. כמה שניות מאוחר יותר הופיע דיווח נוסף.

לגיון תוהו תוקף את המחסום בכל הכוח! הם מטילים לחשים חזקים שאני לא מכיר. המחסום רועד!

האם גנרל פוטר הספיק לאמן את כל הצבא שלו בלחשים מיוחדים לפריצת מחסומים? הספרייה לא הייתה באגף שלהם, אז הם לא יכלו לחפש לחשים כאלו בזמן אמת...

מאשר זיהוי ודאי של לונה! היא הסירה לרגע את המסכה שלה לגרד בפנים! אבל שלושה חיילים הסתדרו מיד מאחוריה, אין לנו סיכוי להגיע אליה.

הרמיוני ודראקו נעמדו על רגליהם בבת אחת.

"אל המעבר בקומה החמישית!" צעק דראקו. "רוצו!" חיילים מדרקון ומאור-שמש יצאו ממקומות המסתור שלהם בשני צידי המסדרון והחלו לרוץ. הרמיוני הגיעה בשניות אל קצה המסדרון. עם כוחות העל שלה היא תוכל להגיע אל המעבר בתוך פחות משתי דקות, אבל האם שאר הצבא יספיק להגיע בזמן? תוך כדי ריצה היא הביטה בגיליון הקלף שלה. אותיות נוספות הופיעו במשבצת של שיימוס ולבנדר.

המחסום מט לנפול! המצב קריטי! אתם חייבים להגיע לתגבר אותנו! אני מנסה להשיג קו אש ישיר, רגע, אוי מייקל זיהה אותי, אני

כמה שניות אחר כך הופיע דיווח בכתב ידה של לבנדר.

נפלנו

הרמיוני הביטה לאחור. הריצה של הצבאות שלהם הייתה כאוס מוחלט. כל אחד רץ בדרך שחשב שהיא המהירה ביותר, ויהיה להם מזל גדול אם חצי מהצבא בכלל יגיע ליעד, שלא לדבר על להגיע בזמן. היא חייבת להדריך את שאר הצבא. הרמיוני עצרה לרגע במקום. היא הייתה צריכה לחשוב! היא הביטה בגיליון הקלף. במשבצת של דראקו הייתה פקודה לשאר צוותי התצפית שלהם לנוע לכיוון המעבר בקומה החמישית. זו הייתה מחשבה חכמה – המסדרון שלהם היה הרחוק ביותר משם. היא הוציאה עט נוצה ואישרה את הפקודה. רגע לפני שגלגלה את גיליון הקלף, היא הבחינה במשהו מוזר. משהו בדיווח לא הסתדר לה כל כך. 'המחסום מט לנפול? המצב קריטי?' היא לא הכירה את שיימוס לעומק, אבל היא הייתה די בטוחה שהוא לא ישתמש בשפה מליצית כזאת. היא הסתכלה על הדיווח האחרון. איך לבנדר יכולה הייתה לדווח שהיא נפגעה אם היא באמת נפגעה?

האסימון נפל. הרמיוני הסתכלה סביבה והבחינה שהיא לבד. הצבא שלה יחד עם צבא דרקון כבר עבר אותה. היא החלה לרוץ לבדה אל המסדרון הרחב בקומה הרביעית.

הצעקות והקריאות של צבאות דרקון ואור-שמש נדמו. במסדרון שרר שקט מוחלט. הרמיוני ידעה שאם היא צודקת בהשערה שלה, יהיו לה שניות בודדות לתכנן את המהלך הבא. אם באמת הדיווח היה מזויף על ידי חיילים מלגיון תוהו שהשתלטו על שיימוס ולבנדר, בקרוב מאוד לונה ושאר לגיון תוהו יעברו במסדרון הזה, היחיד ללא מחסום.

היא הייתה צריכה למהר. איך תוכל לנצח לבדה את כל לגיון תוהו? טוב, היא לא באמת צריכה לנצח את הצבא, רק לפגוע בלונה בקללה אחת מוצלחת. אבל איך תעבור את השמירה? איך בכלל תוכל לזהות אותה אם כל הכפילים עוטים מסכות? יהיה לה רק ניסיון אחד לפני שלגיון תוהו יזהה אותה.

הרמיוני כבר החלה לשמוע קולות מקצה המסדרון. היא הייתה צריכה לחשוב מהר. היא ניסתה לחשוב על זה כחידה. איך אפשר לזהות מישהו מבין קבוצה של אנשים שדומים לו? איזה ניסוי יביא לתוצאה שונה אם יבוצע על לונה או על אחד הכפילים האחרים? איזה תנאי לונה מקיימת ושאר החיילים לא? מה יפריד אותה משאר החיילים עוטי המסכות השחורות?

ברגע של בהירות, הרמיוני הבינה את התשובה.

היא מיהרה להטיל את הלחש לרוחב המסדרון.

הרמיוני סיימה להטיל את הלחש וצללה מאחורי חליפת שריון בדיוק כשסוזן בונז נכנסה למסדרון, ובעקבותיה לא פחות מחמישה עשר חיילי תוהו.

-------------

סוזן בונז ידעה שהיא צריכה למהר. גנרל פוטר סמך עליה שתוביל את לונה ושאר הצבא לניצחון. היא תרגלה עם החיילים שלה את המבנה החדש כמה פעמים. עשרה חיילים באקדחים שלופים ומגנים מורמים מקיפים חמישה חיילים עוטי מסכות שחורות. אם תרגיל ההטעיה של גנרל פוטר עלה יפה הם אמורים לצלוח את המסדרון הזה ללא בעיות, אבל לא כדאי היה לקחת סיכונים. ייתכן שצבא דרקון או אור-שמש השאירו כאן כמה חיילים ליתר ביטחון.

הם התקדמו באיטיות ללא הפרעה, שומרים בהצלחה על המבנה.

לאחר שעברו חצי מסדרון, הגיע פטרונוס מגנרל פוטר.

"הם גילו את התרגיל, הם בדרך אליכם! רוצו!" אמר האייל הכסוף בקולו של גנרל פוטר.

סוזן פנתה אל החיילים שלה. "רוצו, אבל שמרו על המבנה!"

--------

דבוקת החיילים התוהנים החלו לרוץ. הם חלפו ליד חליפת השריון שמאחוריה הסתתרה הרמיוני.

החיילים הראשונים עברו בריצה את הקו הדקיק ששרטטה הרמיוני על רצפת המסדרון מבלי להבחין בו.

ארבעה חיילים נוספים עוטי מסכה עברו את הקו.

הדמות החמישית שעטתה מסכה התנגשה בחומה בלתי נראית ועפה לאחור.

החיילים שסגרו את המבנה מאחור המשיכו בריצה, רגליהם נושאות אותם קדימה. המבנה נשבר.

"סומניום!" נשמעה קריאה חדה מאחורי חליפת שריון.

לונה נפגעה מלחש השינה. היא הייתה צעירה בשנה משאר החיילים, ולכן לא הצליחה לעבור את קו הגיל שיצרה הרמיוני.

צליל 'גונג' חזק נשמע, והקרב הסתיים.

פרק 21

הרמיוני מעולם לא ראתה את חדר המועדון של הפלפאף עליז כל כך. זה לא היה הרבה בהתחשב בכך שהיא הייתה שם בפעם השלישית בחייה, אבל עדיין.

היא ישבה על אחת הספות במרכז חדר המועדון, וסביבה ישבו כמה חברים מהשכבה שלה, וגם מהשכבה שמעליה. שקית גדולה של מעטפות נחה על השולחן במרכז. היא שכפלה כמה דפי תשובות וחילקה לכולם, והם עבדו ביחד על בדיקת התשובות ששלחו הקוראים. כמות המעטפות שהגיעו אליה בשבוע האחרון הייתה הרבה מעבר למה שיכלה לבדוק בעצמה, בהתחשב בכך שכמעט כל תלמידי רייבנקלו בבית הספר שלחו תשובות, אז היא ביקשה מכמה חברים מהפלפאף לעזור לה, והם נענו בשמחה.

"אני חושב שהבחור כאן לא הבין את הקונספט של תשבץ היגיון," אמר ארני שישב על הפוף ליד הספה. "התשובות כאן לא קשורות בכלל."

"לפחות הוא כתב תשובות," אמר נוויל, "הבחור הזה מילא את כל התשבץ במספרים."

"הבחורה הזאת דווקא הצליחה לא רע." אמרה חנה אבוט. "למעשה, אני חושבת שכל התשובות נכונות."

"תניחי את המעטפה שלה בשקית הכחולה." ענתה הרמיוני." אחר כך נעשה את ההגרלה בין הקוראים שפתרו הכל נכון."

"רגע אחד, הרמיוני," אמר ג'סטין. "'שעועית משעממת בהוגוורטס (4)' ? האם אני רואה אותך כאן צוחקת על פרופסור?"

הרמיוני חייכה ועמדה לענות לג'סטין, כשקיר הכניסה לחדר המועדון נפתח. לונה נכנסה פנימה. עיניה היו אדומות מבכי, והיא החזיקה בידה מעטפה חומה גדולה.

"לונה!" קראה הרמיוני. "מה קרה לך?"

"מכתב מאבא." התייפחה לונה. "הוא שלח לי תמונות של המכבשים החדשים ושל הבית שלנו."

הרמיוני הוציאה את התמונות מהמעטפה והזדעזעה לראות את החורבן שנשקף בהן. בקושי היה אפשר לזהות שמדובר במכבשי דפוס. החדר היה נראה כאילו עברה בו סופת הוריקן. שברי מתכת בגדלים ובצבעים שונים הסתובבו בכל החדר, כמו גם גלילים גדולים של נייר עיתון. הרמיוני כבר ראתה גרוטאות במצב טוב יותר. וזה היה עוד כלום לעומת התמונה של הבית. רהיטים שבורים, כלי זכוכית מנופצים, והרבה צבע אדום, שנראה כמו... הרמיוני הניחה את ידה על פיה בתדהמה.

"מי עשה את זה?" שאלה הרמיוני את לונה הבוכייה.

"אני לא יודעת." יללה לונה. "שני קוסמים לבושים שחור פרצו פנימה, קשרו את אבא והחריבו את הבית. הם אמרו לאבא שאם הוא ימשיך להעסיק אותך – הם יעשו נזק אמיתי בפעם הבאה. אני מצטערת, הרמיוני."

"מאלפוי." סיננה הרמיוני בקול שהפחיד אפילו אותה. היא הניחה את גליונות הקלף שבידה, ויצאה מחדר המועדון.

------------

דלת המשרד של הפרופסור להתגוננות נפתחה בסערה. הארי נכנס אל המשרד בזעם.

"אל תגיד לי לצאת ולהיכנס מחדש אחרי שדפקתי בדלת, כי זה לא יקרה עד שתספק לי הסברים." אמר הארי.

פרופסור קראוץ' הסתכל על הארי מעבר לשולחן מבלי להניד עפעף, והמשיך ללגום מספל התה שלו.

"בעיה, מר פוטר?"

"אל תשחק איתי משחקים." אמר הארי ושילב את ידיו. "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון."

"שתי נקודות לגריפינדור." אמר פרופסור קראוץ'. "שב בבקשה. תה?"

 "אני, כן- מה?" אמר הארי. התגובה של הפרופסור להתגוננות הייתה כל כך הזויה ומנותקת מהקשר, שהארי שכח שהוא כועס עליו. לפי החיוך הקל על פניו של פרופסור קראוץ', זו הייתה המטרה שלו.

הארי נשאר לעמוד בידיים משולבות. פרופסור קראוץ' הרים גבה ולקח עוד לגימה מהספל שלו.

"קודם כל רציתי להעיר," אמר פרופסור קראוץ', "שלפעמים הזעם שאתה מנסה לפרוק על אחרים בעצם מופנה כלפי עצמך. האם אתה כועס עצמך על כך שלא הצלחת להבין את הרמז שנתתי לך?"

"בוודאי שאני כועס על עצמי," אמר הארי בקול קר. "למשרד שלי כבר התפרצתי בזעם מוקדם יותר. ושם חשבתי לעצמי שאתה אשם בסיטואציה לפחות כמוני. למה לא אמרת לי בפירוש באותה שיחה?"

"אם זכרוני אינו מטעני," אמר פרופסור קראוץ', "אתה עצמך הזכרת באותה שיחה שאתה לא סומך עלי. מדוע אתה חושב שגישה כזאת תזכה אותך ביחס שונה? לא ראית אותי נכנס למשרד שלך בזעם על כך שלא סיפרת לי על הנבואה, שאני משוכנע שהמנהלת הספיקה בינתיים לספר לך."

"כן," אמר הארי, "אבל אתה יודע שלי יש סיבות טובות לא לסמוך עליך – אתה הפרופסור להתגוננות – בעוד שאני לא יודע על סיבה טובה שיכולה להיות לך שלא לסמוך עלי."

"אז אתה מצפה שאתמוך בך בעיניים עצומות?" שאל פרופסור קראוץ'. "לא חביבי, אתה תצטרך להרוויח את האמון הזה. לא הייתי באותה שיחה במשרד המנהלת בסוף השנה שעברה, כך שאני לא יודע האם אפשר לסמוך עליך. אמיליה מדברת בשבחך, זה כן. השמדת את אזקבאן, זו עוד נקודה לזכותך. אבל תהיה בטוח שאני בוחן אותך לפחות כמו שאתה בוחן אותי. מאז שדמבלדור ומאלפוי נעלמו, המשחק השתנה. אני צריך להיזהר ולשמור הרבה יותר על האיזונים. בינתיים קיוויתי שתגביר זהירות, אבל ברור שהערכתי את האינטליגנציה שלך יתר על המידה. אזכור זאת לפעם הבאה שארצה לתת לך רמז."

"עדיין לא שמעתי ממך סיבה טובה לא לסמוך עלי." אמר הארי.

"אתה שוכח שאני לא דומה לרוב האנשים שאתה מכיר." פרופסור קראוץ' העביר את ידו בשביל שבשערו, וחייך קלות. "רוב האנשים מסתפקים בכך ש'סוף טוב הכול טוב'. לא הרבה קוסמים הסתכלו על האירועים של השנה שעברה בניסיון להבין אותם לאור הנתונים שהם קיבלו בסוף השנה. אבל ספר בלשי צריך לקרוא פעמיים כדי להבין את הרמזים אחרי שכבר קראת את הסוף. לדוגמא, אחרי שהפגנת ברבים את היכולת שלך להשמיד את אזקבאן, די ברור שאתה זה שתכננת את הבריחה של בלטריקס בלק בינואר שעבר. למעשה, הייתי צריך להבין זאת מוקדם יותר, כשהפחדת את הסוהרסן ההוא בפני הקסמהדרין. האם אתה מכחיש? או שמא אתה סבור שאני צריך לבטוח בעיניים עצומות באדם ששחרר את בלטריקס בלק מאזקבאן?"

הארי גרר את הכיסא לאחור והתיישב מול פרופסור קראוץ'.

"אם לומר את האמת, פרופסור," אמר הארי, "כבר שכחתי איך ההרגשה לדבר עם אנשים חכמים. זה לא הופך אותך לפחות חשוד בעיני, אבל זה כן הופך אותך לאדם שאפשר לנסות לדבר איתו בהיגיון."

"אני שמח לשמוע." אמר פרופסור קראוץ' בקול יבש. "למרות שהפריצה לאזקבאן אינה הסיבה היחידה לכך שאיני סומך עליך."

"מה עוד?" שאל הארי.

פרופסור קראוץ' השתהה קצת לפני שדיבר שוב.

"מר פוטר, האם אתה יודע מהו האיסור של מרלין?" שאל לבסוף.

"בוודאי." ענה הארי.

"אם כן, אתה בוודאי יודע שמוות של קוסם גדול הוא אובדן עצום לידע של עולם הקוסמים, ולעולם בכלל." אמר פרופסור קראוץ'.

"נכון." אמר הארי.

"האובדן הזה נעשה גדול הרבה יותר אם הקוסם הגדול לא השאיר אחריו יורש, בן או תלמיד."

"אכן." אמר הארי שלא הבין לאן הפרופסור להתגוננות חותר.

"בסוף השנה שעברה, איבדנו ארבעה קוסמים גדולים. ביום אחד. ניקולאס פלאמל, אלבוס דמבלדור, דיוויד מונרו, ולורד וולדמורט. ארבעה! ביום אחד!" הפרופסור להתגוננות דפק על השולחן באגרופו. "אני לא חושב שהיה דבר כזה בכל ההיסטוריה! האבדה הגדולה ביותר הייתה ללא ספק של פלאמל. שש מאות שנה לפחות! האדם הזה היה מאגר של ידע! המוות שלו היה מכה אנושה לידע שלנו. המכה הייתה קשה עוד יותר, משום שהאדם היחיד שהוא חלק איתו ידע היה אלבוס דמבלדור, וגם הוא נלקח מאיתנו באותו יום. האם אתה מבין את המשמעות של זה, מר פוטר? האם נתת את דעתך בכלל על כך?"

הארי מעולם לא ראה את הפרופסור להתגוננות נסער כל כך. ספל התה שלו התהפך בקצה השולחן וטיפות קטנות של משקה נזלו לאיטן על הרצפה והזכירו להארי את ניסוי טיפת הזפת. היה נראה שהפרופסור להתגוננות ממש כועס עליו.

"מרושע ככל שיהיה, לורד וולדמורט היה קוסם דגול." המשיך פרופסור קראוץ' מבלי לחכות לתשובה מהארי. "אינני יודע ממי הוא למד את הקסמים החזקים שלו. פלאמל ודמבלדור לא לימדו אותו, אבל עובדה היא שהיה ברשותו כוח וידע שלא היה יכול לרכוש מקריאה בספרים. אותו הדבר לגבי מונרו, שבלי ספק היה לו מורה כלשהו. אני מרגיש כאילו מרלין חשב שהאיסור שלו לא מספיק ומדי פעם הוא צריך לבוא לקחת מהעולם הזה קוסמים חזקים מדי, לפני שיספיקו להעביר את הידע שלהם לאחרים. את כולם איבדנו ביום אחד! מדובר ללא ספק באחד הימים הטרגיים ביותר במאתיים השנים האחרונות."

"אבל מה הקשר אלי?" שאל הארי מהר בזמן שפרופסור קראוץ' לקח אוויר כדי לנשום.

"אתה שוב שוכח שאתה לא מדבר עם האידיוטים שמכרכרים סביבך בדרך כלל." ענה פרופסור קראוץ' בקול חד. "ברור שהיית מעורב במוות של שלושה מהם, ורק טיפש יחשוב שהמוות הרביעי התרחש במקרה באותו יום. אינני יודע מה מידת המעורבות שלך, או מה התועלת שצמחה לך מכך, אבל אתה היית שותף פעיל באחד הימים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של הקסם."

הארי ניסה לעכל את מה שאמר פרופסור קראוץ'. חלק גדול מההאשמות לא היה נכון, כמובן. המוות של פלאמל לא היה קשור אליו. דמבלדור כלל לא מת, אם כי הארי כן היה אחראי על האובדן שלו במידה מסוימת. מונרו ו-וולדמורט היו אותו אדם, וגם הוא לא באמת מת, והארי השתדל שלא למחוק את הידע העתיק שלו. אבל מאיפה הגיע הזעם הפתאומי הזה של הפרופסור להתגוננות?

"דרך אגב," שאל פרופסור קראוץ' שנראה כאילו נרגע קצת, "האם אתה מתכנן איזושהי נקמה במר מאלפוי? להטיל עליו קרושיאטוס או משהו כזה?"

הארי הזדעזע מהאופן בו העלה פרופסור קראוץ' את האפשרות הזאת.

"אני אניח שלא שאלת את זה ברצינות." אמר הארי. "קודם כל, אם הייתי מתכנן משהו כנראה שלא הייתי מספר לך. אבל בלי קשר, אני בחיים לא אטיל קללת עינויים על מישהו כדי להעניש אותו. בדיוק כמו שלא אשלח מישהו לאזקבאן כעונש." הוא לא הוסיף את המילים 'בניגוד אליך', אבל הטון שלו אמר אותן.

"אני מבין שהתשובות שלי לא סיפקו אותך בעניין הזה." אמר הפרופסור להתגוננות. "מה לגבי אדם שזה באמת מגיע לו?"

"מה זאת אומרת 'באמת מגיע לו'?" שאל הארי. "איך אתה יכול למדוד דבר כזה?"

"טוב, כמובן שזה משהו שקשה לאמוד," אמר הפרופסור להתגוננות, "אבל באופן פשוט אני מדבר כאן על 'מידה כנגד מידה' – אני מדבר על פושע אכזרי שרצח ועינה אנשים. אדם כזה מגיע לו שייענש בעונש דומה למה שהוא עצמו גרם לאחרים, לא כך?"

"אפילו אם הגמול האמיתי שמגיע לאדם הוא עונש מוות או עינויים, לא אתמוך בענישה כזאת." אמר הארי. "מוות ועינויים הם פשוט מחוץ לתחום. לא משום שזה לא מגיע לפושע, אלא משום שאכזריות כזאת לא ראוי שתתקיים בכלל בעולם, בטח שלא מצידי. וכמובן, אין שום הבדל בין עינויים פיזיים לעינויים נפשיים."

"אז לדעתך מדינה שתפסה מרגל של מדינה אחרת, אינה צריכה להוציא אותו להורג?" שאל הפרופסור להתגוננות.

הארי חשב לרגע לפני שענה. "מרגל זה סיפור קצת אחר, זה כבר נכנס למושגים של מלחמה. במלחמה ברור שאתה הורג את האויב שלך, משום שזהו הצורך הביטחון הבסיסי של המדינה שלך, ובלי השליטה של המדינה יהיה הרבה יותר גרוע."

"אה, אבל אתה יכול לומר שגם סתם רוצח מאיים על ביטחון המדינה, משום שהוא מערער על השלטון שלה. אם תכריז על עונש מוות או עינויים לרוצחים רמת הפשיעה תרד."

"קודם כל זה כלל לא בטוח." ענה הארי. "מחקרים מראים שאין פחות פשיעה ורצח במדינות בהן עדיין יש עונש מוות. קצת קשה לבודד את המשתנים בין המדינות, אבל ארצות הברית היא דוגמה טובה לכך. אבל בכל מקרה מה שאתה מציע הוא מאוד מאוד מסוכן. רוב המשטרים הדמוקרטיים במאתיים השנים האחרונות התפרקו בשלב כזה או אחר בדיוק מהסיבה הזאת – המנהיגים של המדינה הכריזו על המצב כשעת חירום, והרשו לעצמם להרוג את כל מי שהגדירו אותו כאויב המדינה, או מי שמערער על היציבות שלה. שלטון הטרור בצרפת של אחרי המהפכה, רוסיה הקומוניסטית, גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, כל המדינות הללו הרשו לעצמם לטבוח ולענות מיליונים מבני עמם, אנשים שכביכול סיכנו את המדינה ואת שלטונה, וממילא הוגדרו כאויבי המדינה."

"ומה אם לא מדובר בענישה או בהרתעה כללית?" שאל פרופסור קראוץ'. "אם תפסת שותף של מחבל שעומד לפוצץ פצצה ולגרום למוות המוני, האם תענה אותו כדי להוציא ממנו מידע?"

"טוב, זו שאלת ה'פצצה המתקתקת'." ענה הארי. "זו באמת שאלה מורכבת. הבעיה היא שהאדם שתפסת אינו המחבל עצמו, אלא השותף שלו. מה יקרה את תתפוס את הילד הקטן של המחבל? האם אותו גם תענה? בכל מקרה, גם אם נאמר שזה מוסרי לאפשר שימוש בסוג מסוים של כוח להוצאת מידע, אני לא חושב שנזדקק להגיע לקרושיאטוס או אזקבאן. מדובר ברמה הגבוהה ביותר של העינויים הפיזיים והנפשיים."

הפרופסור להתגוננות לא הרפה. "אז אני מבין מדבריך שאם השותף שתפסת הוא אדם שבעצמו מגיע לו לקבל עינויים, אז תסכים לענות אותו כדי להוציא ממנו מידע?"

"אפשר לומר שזה נעשה פחות מורכב, כן." אמר הארי. "המדינה תוכל לעשות זאת."

"אני חושש שפספסת את כוונתי." אמר הפרופסור להתגוננות. "לא שאלתי האם זה מוסרי שהמדינה תעשה זאת, אלא האם אתה, הארי פוטר תהיה מוכן לעשות זאת."

הארי חשב. פעם הוא היה עונה על השאלה הזאת בלי לחשוב לרגע. ברור שאם יש מעשה מסוים נתפס בעיניו כמוסרי עבור אחרים, הוא יהיה מוכן לעשות אותו בעצמו. הארי ידע שזאת התשובה הרציונלית. אבל אחרי המשפט של הרמיוני בשנה שעברה, הוא כבר לא יכול היה להיות בטוח שהוא באמת יעשה את המעשה הרציונלי בכל מצב. בכל זאת, בניגוד למה שכמה תלמידים בהוגוורטס חשבו, היו לו גם רגשות.

(לא שהוא התחרט על ההחלטה ההיא, כמובן. אחרי הכול, הדברים בסך הכול הסתדרו בסוף).

"בוא נגיד שזאת השאיפה, אבל אני לא באמת יכול להיות בטוח שכשיגיע הרגע – בתקווה שלא יגיע – אצליח לעמוד בניסיון כזה." אמר הארי. "אבל לדעתי יש פתרון פשוט יותר למצבים כאלו – ביאור הכרה. אנחנו ניכנס למוח של השותף של המחבל ונוציא משם את המידע שצריך."

"ומה אם מדובר במליט הכרה?" שאל פרופסור קראוץ'.

"אם המצב באמת דחוף אנחנו תמיד יכולים למחוק לו את הזיכרונות על איך מבצעים הלטת הכרה כדי לקרוא את המחשבות שלו." ענה הארי. "אגב, למה לא משתמשים ברעיון הזה במשרד הקסמים כדי לחקור פושעים מליטי הכרה?"

"חוק שאני העברתי לפני כחמש עשרה שנה." אמר הפרופסור להתגוננות. "ואני חושש שסדר העדיפויות שלך שגוי. כשמענים מישהו בקרושיאטוס הוא אכן סובל מאוד, אבל נשאר אותו בן אדם. כשאתה מוחק למישהו זיכרון בסדר גודל כזה אתה משנה לגמרי את האדם שמולך. במובן מסוים, זה כמו להרוג אותו."

"נראה לי שהגזמת קצת." אמר הארי.

"כלל לא," ענה הפרופסור להתגוננות. "על מנת למחוק זיכרון כזה צריך למחוק את כל השעות בהן למד האדם הלטת הכרה, ואת כל השעות בהן הוא השתמש בהלטת הכרה. זה יכול להיות סדר גודל של שנים, תלוי כמובן באדם המדובר. האדם הוא במידה רבה אוסף של הזיכרונות שלו, כך שמחיקה של זיכרונות בכמות כזאת שקולה להריגה של האדם ויצירה של משהו אחר. זאת הסיבה שחוקים שהעברתי צמצמו את סמכות הטלת לחשי זיכרון למקרים של הפרת אמנת הקוסמים הבינלאומית."

הארי היה חייב להודות שיש משהו בדברים של הפרופסור, אבל זה כמובן לא היה משהו שהוא היה יכול לדון איתו עליו בפתיחות. אם כבר, הוא היה צריך לשנות את הנושא.

"יש עוד דבר אחרון שאני לא מבין." אמר הארי, "למה הזהרת אותי ולא את הרמיוני?"

בפעם הראשונה מאז שהארי נכנס למשרד היום, פרופסור קראוץ' חייך חיוך רחב. "עם כל הכבוד, מר פוטר, לא הרמיוני נכנסה למשרד שלי בזעם אחרי מה שקרה היום. אתה בוודאי יודע את התשובה בעצמך. בכל רגע נתון יכול להיות רק מלך אחד מכל צבע על לוח השחמט. העלמה גריינג'ר? היא לכל היותר צריח."

-----------

"עשר נקודות מסלית'רין." אמר פרופסור קראוץ'.

"אה?" אמר דראקו בבלבול. "על מה?"

"יפה, נקודה אחת לסלית'רין." אמר הפרופסור להתגוננות, "ניכר שהתאמנת הרבה על ההבעה הזאת."

"מה?" שאל דראקו.

"אוי נו, מספיק עם העמדת הפנים הזאת. אתה יודע טוב מאוד במה מדובר." אמר פרופסור קראוץ'. "וכבר הזהרתי אותך להפסיק עם הטכניקות הלא-סלית'ריניות שלך. המהלך שלך היה צפוי יותר מהמוות של הפרופסור להתגוננות בסוף השנה."

"אני לא יודע על מה אתה מדבר." התעקש דראקו.

"קסנופיליוס לאבגוד? הפקפקן? משהו מצלצל לך מוכר?"

"מה?" שאל דראקו.

"נו באמת, אני רואה שחבל לי על הזמן איתך. אתה רשאי ללכת. דרך אגב, לא עדכנתי את אמך, אבל אני די בטוח שהיא תשמע על זה לבד. בהצלחה עם זה."

-----------

הארי ישב במשרד שלו וניסה לחשוב על הדברים שאמר לו פרופסור קראוץ'. הוא הבין את הטענות שהיו לפרופסור כנגד הארי על האובדן של ארבעת הקוסמים הגדולים. זו הייתה טענה לגיטימית בהתחשב בנקודת המבט שלו. כמובן, הארי עצמו לא היה שותף לתחושות, משום שהוא ידע שיום אחד הוא יחזיר את אלבוס דמבלדור מהמקום בו הוא נמצא. ואולי, אולי אולי יום אחד, בעתיד הרחוק, עם המון מרווחי ביטחון ואמצעי זהירות, הוא ינסה ללמוד את הקסמים החזקים מפרופסור קווירל.

הטענה השנייה לעומת זאת, הטרידה את הארי הרבה יותר. נכון, מבין האפשרויות שעמדו לפניו בלילה ההוא בשנה שעברה, מחיקת הזיכרונות של פרופסור קווירל עדיין נראתה האפשרות הכי פחות גרועה. גם אם עינויים זמניים עדיפים על מחיקת זיכרונות גדולה, האפשרות לענות את וולדמורט עד שיצא מדעתו בוודאי לא עדיפה, כמו גם שליחה לאזקבאן לנצח. דרך הפעולה שהארי בחר הייתה בבירור עדיפה על האפשרויות האחרות. לא, מה שהטריד את הארי היה הצורה בה הוא עשה את זה. למחיקה של כמות כל כך גדולה של זיכרונות הוא היה צריך לגשת בחרדת קודש, להקדיש לה יותר זמן ומחשבה, ולא לאלתר משהו בכמה שניות. למעשה, הארי תהה כמה זיכרונות נשארו. הוא מחק את כל הזיכרונות שקשורים לדברים רעים. האם נשאר משהו במוח של פרופסור קווירל? מה אם כל חייו היו זיכרונות רעים? האם לא היה אפשר למצוא נוסחה אחרת?

טוב, זה לא שלא היו לו נסיבות מקלות. הוא היה עייף, מותש, והוא בדיוק ניצל ממוות וודאי בייסורים אחרי שהרג שלושים אוכלי מוות ושיתק את וולדמורט. פלוס כאבה לו מאוד הצלקת. אבל עדיין, הוא היה צריך לחשוב על זה, אם לא באותו רגע, לפחות לאחר מעשה.

-----------

דראקו ישב בחדר הפרטי שלו ותפס את ראשו בידיו. בדרך כלל הוא נהנה מהפריווילגיה של חדר אישי, אבל היום השקט הזה יצר אצלו תחושת בדידות מוזרה.

על שולחן הכתיבה הגדול נח מכתב שקיבל מאמו. היא שמעה על התקרית וביקשה-דרשה לדעת את מי דראקו שלח למשימה. דראקו ידע שאם אמא שלו שלחה לו מכתב כזה, זה אומר שהיא ביררה כבר עם כל המתנקשים המקושרים למשפחת מאלפוי שהיו יכולים לעשות את זה, ושמעה מהם הכחשות.

האם פרופסור קראוץ' צדק? האם הוא איבד מהסלית'ריניות שלו? המהלכים שלו נעשו עד כדי כך צפויים שאפילו אמא שלו לא טורחת לשאול האם הוא עשה את זה, אלא רק איך הוא עשה את זה?

נראה היה שהתשובה חיובית. המהלכים שלו נעשו כל כך צפויים, כך שכל אחד יכול לצפות אותם.

וכשמישהו יכול לצפות את המהלכים שלך, הוא יכול לעשות דברים שלא עשית ולהפיל עליך את האשמה.

פרופסור קראוץ' לא האמין לו. אמא שלו לא תאמין לו. הארי פוטר בוודאי לא יאמין לו.

אבל האמת הייתה שדראקו לא עשה את זה, ולא היה לו מושג מי כן.

פרק 22

"הארי!" קראה הרמיוני, מוותרת על המאמץ לשמור על יציבות קולה. "באיזה צד אתה כאן בדיוק?"

זה היה היום האחרון של הלימודים לפני חופשת חג המולד. הלימודים הסתיימו מוקדם כדי לאפשר לתלמידים שנסעו לביתם לחופשה להתארגן ולארוז. הרמיוני בדיוק סיימה לבדוק ערימה ענקית של חיבורים בשינויי צורה של תלמידי השנה הרביעית, מה שהשאיר לה רק עוד חמש ערמות לבדוק במהלך החופשה. היא התכוונה להישאר בהוגוורטס ולנצל את הזמן לבדיקת החיבורים. זה לא שהיה לה משהו אחר להתעסק בו, אחרי שנאלצה להפסיק לכתוב את מדור החידות האהוב שלה לפקפקן. אף שעבר כבר יותר משבוע, היא הייתה עדיין נסערת, והתמונות שלונה הראתה לה עברו שוב ושוב במוחה.

הארי תכנן לנסוע לבית לחופשה, והוא בא להיפרד ממנה. הם ישבו בספרייה, מוקפים בבועת קוויטוס. הארי ניסה להרגיע אותה, והיא באמת הייתה זקוקה לזה, אבל איכשהו, כמו תמיד, הארי הצליח להרגיז אותה עוד יותר.

"אני בצד שלך כמובן, הרמיוני." ענה הארי בקול רגוע, "אני פשוט מנסה להראות לך שיש היגיון גם בצד השני."

"אתה מצדיק את מה שדראקו עשה?" שאלה הרמיוני. "איך, הארי, איך? ראית את התמונות? ראית מה הוא עשה לבית של לונה? רק בן אדם רשע, אכזרי וחסר לב מסוגל לעשות דבר כזה. וכל זה בלי שום אזהרה מוקדמת, ובלי שהם באמת עשו משהו רע! רק בגלל שאני כתבתי שם, והוא רצה ללחוץ עלי כדי ללחוץ עליך."

"הרמיוני, אני לא מצדיק את מה שנעשה." ענה הארי בסבלנות. "פשוט אמרתי ש-"

"אה, עכשיו זה פשוט 'נעשה'?" התפלצה הרמיוני. "אתה יודע בדיוק כמוני מי עשה את זה!"

"הרמיוני... איך אני אומר את זה..." אמר הארי וחשב לרגע. "את מכירה את הפתגם ש'החכם לומד מטעויות של עצמו, פיקח לומד מטעויות של אחרים'?" שאל הארי. "ובכן, מממ תמיד חשבתי שאת פקחית, ולכל הפחות חכמה."

"ומה זה אמור להביע?" שאלה הרמיוני בעצבנות.

"נסי להיזכר בשנה שעברה," אמר הארי, "כשהיית בטוחה שדראקו זומם נגדך, ובסוף התברר שהוא רק ניסה לעזור לך. אני לא חושב שגם הפעם התעסקו לך בזיכרון או משהו, אבל רק אומר שאת צריכה תמיד להביא בחשבון את כל האפשרויות."

"אם כך אני מציעה שגם אתה תיזהר לא לחזור על הטעויות של שנה שעברה ולא להיכנס איתי למריבה לפני שאתה עוזב את הוגוורטס." אמרה הרמיוני ברוגז.

"הרמיוני!" הזדעק הארי, "זאת לא דרך לנצח בוויכוח!"

הרמיוני הרימה את השרביט וביטלה את בועת הקווייטוס.

"אתה יודע הארי," אמרה הרמיוני בקול רם שגרר כמה מבטים, "נשגב מבינתי איך אתה יכול להיות כל כך חכם, ועדיין לא להבין דברים כל כך פשוטים."

הרמיוני אספה בזריזות את הספרים שלה לתוך התיק ויצאה מהספרייה, מותירה את הארי המום ומבולבל.

---------------------

רחבת הכניסה לאולם הגדול הייתה עמוסה בתלמידים מכל השכבות, שחיכו לכרכרות הרתומות לת'סטראלים שייקחו אותם לתחנת הרכבת. היה שם קצת צפוף עם כל התלמידים והמזוודות וכלובי הינשופים, אבל לאף אחד לא היה חשק להמתין בחוץ בשלג.

הארי עבר בראש על השיחה שלו עם הרמיוני וניסה להבין היכן שגה. למה התכוונה הרמיוני שהוא לא מבין דברים כל כך פשוטים? היא בוודאי לא התכוונה ליחסים ביניהם?  או שאולי כן? הארי היה טרוד במחשבות שלא שם לב שמישהו קורא בשמו, עד שהרגיש את המרפק שננעץ בצלעותיו.

הארי הביט לימינו. לא עמד שם אף אחד. כנראה הייתה זאת קללה ממרפקת מסוג כלשהו. הוא הביט לכיוון ממנו יכולה הייתה לבוא הקללה, והבחין בדראקו מאלפוי מסתתר באחד המסדרונות שיצאו מהרחבה. דראקו סימן לו בידו להתקרב אליו.

הארי התקרב אל דראקו שסימן לו להישאר בשקט ולעקוב אחריו. הארי שלף את השרביט שלו והלך בעקבותיו בחשדנות. לאחר כמה מסדרונות נכנס דראקו לכיתה ריקה, והארי בעקבותיו.

"דובי." אמר דראקו.

קול קראק חזק נשמע וגמדון הבית הופיע באזור החלציים שלו, והתייצב לפני דראקו, הבעה כנועה על פניו.

"קראת לי אדונילי?"

דראקו התעלם ממנו. הוא פנה להארי. "אני מאמין שאתה מכיר אותו?"

"כן." ענה הארי.

"אם כך, אתה בוודאי יודע שהוא יכול להעיף את השרביט מידך כהרף עין."

"כן."

"ואתה יודע שהוא יכול להתעתק איתך מתוך הוגוורטס." המשיך דראקו.

"כן."

דראקו חייך חיוך רחב ושילב את ידיו. "מה שאתה לא יודע הוא שיש באחוזת מאלפוי כמה חדרים מאוד נעימים שיכולים לגרום לך לדבר. אף אחד מהפרופסורים לא יבחין בחסרונך, משום שכולם יחשבו שנסעת ברכבת הביתה לחופשה. אני מציע לך לחסוך את אי הנעימות ולהתחיל לדבר עכשיו."

הארי נאנח. "אוי דראקו, הצעדים שלך נעשים נואשים יותר ויותר. אתה חושב שאני טיפש? מיד אחרי המפגש הראשון שלי עם דובי, בדקתי את היכולות של גמדוני בית וגיליתי שהם לא יכולים לפגוע באף אחד גם אם הם יצטרכו להפר פקודה בנוגע לזה, והבנתי שכול האירוע היה הצגה. זה גם היה ברור למדי אחרי שראיתי שהמיטה שלי לא באמת נשרפה. אז מה שאני מציע הוא שתתחיל להתנהג בהיגיון. חופשה נעימה שתהיה לך." הארי צעד לאחור ויצא מן הכיתה.

בדרכו חזרה אל הרחבה הוא הרהר במשמעות הגילוי שדובי הוא גמדון הבית של משפחת מאלפוי. גמדוני בית עברו במשפחות קוסמים עתיקות במשך דורות, ויש להניח שגמדון הבית הזה היה שייך מאז ומעולם למשפחת מאלפוי. מה שהעלה את השאלה כיצד הגיע הגמדון למגדל רייבנקלו מלכתחילה? הרי מודי אמר לו שגמדוני בית יכולים להתעתק רק למקום שהאדון שלהם נמצא בו, או למקום שהיו בו בעצמם פעם. אז... האם דראקו הצליח להסתנן לחדר שלו במהלך השנה שעברה? או ביום הראשון ללימודים השנה? איך?

הארי הגיע לרחבה והבחין שהתלמידים כבר החלו לצאת החוצה. הוא לקח את המזוודה שלו ויצא דרך הדלתות הגדולות של הטירה אל האוויר הקר. במחשבה שנייה, זה לא היה אמור להיות מסובך כל כך לפרוץ למגדל. ההגנות בכניסה היו בדיחה. הוא היה יכול לענות על החידה, ולהיכנס פנימה בזמן שכל התלמידים שהו בסעודת הפתיחה באולם הגדול. טוב, היו הגנות על המזוודה שלו, והוא לא חשב שדראקו מסוגל לפרוץ אותם בקלות כל כך, אבל להבא הוא יצטרך להיזהר יותר.

הארי טיפס אל הכרכרה. הת'סטראלים החלו להתקדם ומשכו את הכרכרה לכיוון הרכבת. הארי הסתכל לאחור והעיף מבט אחרון בטירה המושלגת.

-----------------

מינרווה מקגונגל התהלכה הלוך ושוב במשרדה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והיא הייתה עייפה מאוד, אבל היא לא הצליחה לישון. עברו כבר כמעט שבועיים מאז שהצליחה לישון מבלי לשתות שיקוי שינה.

היא שמעה על התקרית של מאלפוי, אבל זה לא הטריד אותה כל כך. לא היה לה פנאי להתעסק בזוטות כאלו, לא אחרי מה שהיא שמעה לפני שבועיים.

פרופסור קווירל אמר לה בשנה שעברה שהארי פוטר עלול להיות מסוכן. שהוא עלול להיות מן הקוסמים ששמם חקוק על מצבותיהן של מדינות. היא ידעה שהארי מסוגל לעשות את הבלתי אפשרי, אבל היא לא באמת האמינה לו, לא אז. היא לא העלתה בדעתה שום דרך שבה זה יכול לקרות.

אחרי שהיא שמעה את הנבואה של פרופסור טרלוני לפני שבועיים, היא עדיין לא ידעה איך זה אפשרי, אבל מה שהיא שמעה החריד אותה. היא מעולם לא חשבה שהעולם עלול להיות בסכנה. במשך דורות האיסור של מרלין שמר אותם בטוחים, מונע מקוסמים אפלים ללמוד את הלחשים ההרסניים ורבי העוצמה מתוך ספרים. היא מעולם לא חשבה שמישהו יוכל לבטל את האיסור של מרלין, או לעקוף אותו בדרך כלשהי.

עד שהיא שמעה את הנבואה.

לא היה לה ספק שהנבואה מתייחסת להארי פוטר. כמו שאלבוס אמר לה כמה פעמים, וכמו שכבר הצליחה להבין לבד ממה שראתה, בריטניה הקסומה הסתובבה סביבו. זה היה ברור לכל מי שעיניים בראשו. אבל לא היה לה מושג מה לעשות עם המידע הזה. היא ידעה שאסור לה לספר להארי את מה ששמעה – זה עלול להוביל להגשמת הנבואה בדרך מפותלת כלשהי. כמובן שאסור היה לחלוק את המידע הזה עם אף אחד אחר. אבל מה עליה לעשות?

בתוך תוכה מינרווה שמחה שלא שמעה את תחילת הנבואה. כנראה זה לא היה משהו טוב, ועדיף היה לא לדעת אותו. היא ידעה שזוהי מחשבה טיפשית. המידע הזה עלול להיות קריטי, אבל היא לא יכלה להימנע מלחשוב שהיא מצטערת על כך ששמעה חלק כלשהו מהנבואה. היא קינאה באנשים שלא ידעו כלום. שלא היו צריכים לשאת את משא העולם כולו על כתפיהם. הברכה שבבורות. היא נאנחה ופנתה לקחת את שיקוי השינה שלה ולהיכנס למיטתה.

הוא מגיע. האחד ש...... ההגנה של מרלין לא תעמוד בפניו. הוא יקרע לגזרים את כוכבי הרקיע.

סוף החלק הראשון. המשך יבוא בעז"ה…

חלק שני - הארי פוטר וזכרונות מן העבר

פרק 1 - מארח מפתיע

"אז... לאן בדיוק אנחנו נוסעים?" שאל הארי.

"בפעם המאה, הארי, זו הפתעה." ענה לו מייקל אוונס וורס ממקום מושבו מאחורי ההגה. פטוניה וורס אוונס ישבה לשמאלו, החזיקה בידה מפה גדולה, והדריכה אותו לאן לפנות.

הארי הביט בחלון בעצבנות. השמש כבר שקעה מזמן, והוא התקשה לזהות את כיוון הנסיעה. כל שהצליח לראות הוא שלט גדול שהכריז על כניסתם למחוז ווילשטייר. הם נסעו כבר כמעט שעה, ולאורך כל הדרך הוריו סירבו לומר לו לאן הם נוסעים, וטענו בתוקף שמדובר בהפתעה. כל שהוא הצליח לחלץ מהם הוא שאימו של אחד מחבריו של הארי מהוגוורטס התקשרה אליהם והזמינה אותם לארוחת חג המולד.

בפעם המאה, הארי ניסה לעבור על האפשרויות. ההורים שלו לא היו עושים עניין מהרמיוני כמובן, והיא גם לא גרה באזור. ו... למען האמת לא היו לו ממש חברים חוץ מהרמיוני. אולי נוויל, או התאומים וויזלי? לא, נוויל גדל אצל סבתו, ואימא של התאומים וויזלי לא נראתה כמו מישהי שיודעת להשתמש בטלפון. אולי מישהו אחר מהשכבה שמשום מה החשיב את עצמו כחבר של הארי? הארי ניסה להיזכר מי מהשכבה שלו היו בני מוגלגים. דין תומאס? או אולי אנתוני גולדשטיין?

"בכל מקרה, איך אתם יודעים שמדובר בחבר שלי?" שאל הארי.

"או," אמרה פטוניה, "אמא שלו ידעה עליך הכול. תפנה כאן יקירי." אמרה למייקל, והצביעה על דרך עפר שירדה מן הכביש הראשי.

הם המשיכו בנסיעה איטית בדרך העפר עד שנעצרו. לאור פנסי המכונית הארי הבחין בגדר לבנה, ובשער גדול עם סורגי ברזל. הם יצאו מן הרכב, פתחו את השער ונכנסו פנימה. השביל שהוביל מן החצר אל הבית הגדול היה מואר בנורות קטנות שסימנו את הדרך. מאחוריהם נסגר השער בקול 'קליק' מבשר רעות.

הבית העצום שעמד לפניהם השתרע על פני שטח ענק, שהיה רק שטח קטן מכלל האחוזה הענקית המוקפת בגדר לבנה גבוהה. האחוזה הגדולה הייתה מטופחת בקפדנות. גדר חיה גזומה בדייקנות חצצה בין שטחים שונים בחצר, וערוגות פרחים מעוצבות הוארו באור כחול קסום. הבית עצמו היה בנוי בסגנון ויקטוריאני, והוא נבנה מלבנים אדומות. הוא היה בעל ארבע קומות לפחות. ארבעה מגדלים הזדקרו בארבע פינותיו.

מייקל דפק בדלת האלון המגולפת.

ידית הדלת הסתובבה, והדלת נפתחה בקול שקט. פיו של הארי נפער כשראה מי פתח את הדלת.

דראקו מאלפוי.

ככל הנראה אמו של דראקו לא סיפרה לו מי מגיע, משום שגם הוא עמד בפה פעור למשך כמה שניות, עד שנשמע קול נשי מתוך הבית "קדימה דראקו, הכנס את האורחים היקרים פנימה. הם בטח קופאים מקור שם בחוץ."

עברו כמה שניות עד שהבעת התדהמה בפניו של דראקו הוחלפה בהבעת סיפוק. הוא הנהן לעברו של הארי, וקד קידה עמוקה להוריו של הארי. "היכנסו בבקשה. ברוכים הבאים בצל קורתנו."

'בצל טירתנו' היה ביטוי יותר מתאים כנראה, אבל להארי לא היה זמן להתעכב על זוטות כאלו. מוחו פעל במהירות, מחפש מוצא מן הסבך שנכנס אליו ברוב טיפשותו. הוא היה צריך להבין. הוא היה צריך להבין מיד כשהוריו סרבו לגלות לו. הוא היה צריך להבין כשאימו אמרה לו שאימו של החבר יודעת עליו הכול. הוא היה צריך להבין לפחות כשראה את הבית. עכשיו הוא היה נתון במידה רבה לחסדיה של נרקיסה מאלפוי. וגרוע מכך, הוריו היו נתונים לחסדיה. במקרה הטוב, היא תעשה מה שדראקו יאמר לה. במקרה הרע... המוח של הארי זעק בתגובה והורה לו להפסיק לפני שהוא מנסה לדמיין את זה. הוא לא ידע מה האינטרסים של נרקיסה ומה היא עשויה לרצות ממנו.

טוב, אם יקרה הגרוע מכול, הוא תמיד יוכל להטיל פטרונוס ולהזעיק עזרה. כמובן, בהנחה שהשרביט שלו יישאר בידו. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!! הארי ניסה לחשוב האם כדאי לו להטיל פטרונוס כבר עכשיו, לפני שדראקו או אימו ינסו לפרוק אותו מהשרביט. ההורים שלו לא ישימו לב – הפטרונוסים לא נראו לעיני מוגלגים – אבל הבעיה הייתה שהוא לא חשב שהוא יוכל לשמר את הפטרונוס במצב הזה לאורך זמן. ואולי בכל זאת שווה לנסות?

----------------

כשדראקו פתח את הדלת הוא היה כל כך מופתע, שהוא איבד שליטה לכמה שניות. אימו לא אמרה לו כלום, רק שהם יאכלו את ארוחת החג יחד עם חבר שלו מהוגוורטס. הוא היה בטוח שזה יהיה גרגורי או וינסנט. הוא לא חלם שהארי פוטר יגיע לכאן. ועוד עם ההורים המאמצים שלו.

אבל מהר מאוד דראקו נרגע והוביל את הארי פוטר והוריו המאמצים אל הסלון. הוא לא ידע איך אמא שלו הצליחה לגרום להם להגיע לכאן (הארי בוודאי לא ידע לאן הוא נכנס, לפחות על פי המבט המופתע שהיה על פניו כשדראקו פתח את הדלת), אבל הוא הצליח להבין מה קרה כאן. אימו העניקה לו מתנת חג מולד. מתנה בדמות הארי פוטר ומשפחתו, שלא יצאו מכאן עד שהארי יספר את כל מה שהוא יודע. בעצם, יכול להיות שגם אחרי זה הם לא יצאו מכאן... תלוי במה שהוא יספר להם.

זו הייתה הפעם הראשונה שדראקו קיבל מאימו מתנה לחג המולד. מסתבר שיש לה טעם נהדר במתנות.

הוא יצטרך כמובן לנהוג בזהירות. היה חיוני למנוע מהארי פוטר ליצור קשר עם העולם שבחוץ, שלא יוכל להזעיק עזרה.

------------

דראקו הוביל את הארי והוריו אל הסלון רחב הידיים. ספות עור לבנות תחמו את המרחב בצורת ר גדולה. הרצפה כולה הייתה מכוסה בשטיח בד כחול ועבה. נברשת ענקית הייתה תלויה במרכז הסלון, ולא היה נראה שהיא מחוברת בחוט כלשהו לתקרה. הוריו של הארי התיישבו על הספה והביטו סביבם בהשתאות. הארי התקרב אל הקיר כדי להביט על התמונות התלויות עליו, כאשר עין אחת תמיד פקוחה לכיוון דראקו.

מלבד כמה תמונות גדולות של מפלי מים עוצמתיים ודרקונים יורקי אש, היו תלויות על הקיר תעודות ממוסגרות לרוב. תעודת אות מסדר מרלין דרגה ראשונה, תעודת אות כבוד מבית החולים על שם הקדוש מנגו, תעודת פרס בריטניה הקסומה לתרומה משמעותית למשרד הקסמים, וכו' וכו' וכו' וכו'. תאריכים שונים נכתבו על התעודות השונות, כאשר דיו קסומה הראתה את מספר השנים שעברו.

הארי העמיד פנים שהוא מעיין באחת התעודות – תעודת הצטרפות בית מאלפוי לקסמהדרין, חתומה על ידי הכושפת הראשית מול דייר בחמישה בספטמבר לפני 240 שנה – וניסה להיכנס בסתר לעמידת המוצא של הטלת הפטרונוס. האם הוא יוכל להטיל אותו מבלי שמישהו ישים לב? אסור שההורים שלו יבחינו במשהו חריג. לא בינתיים. אם הוא יצליח להטיל פטרונוס ולומר לו לדווח על מה שקורה, נגיד לפרופסור מקגונגל, דראקו ואימו לא יעזו לעשות להם דבר. אבל אם הוריו ישימו לב שמשהו לא בסדר... הוא יצטרך לספק להם הסברים ארוכים מאוד על מה שקרה בשנה שעברה ועל היחסים שלו עם משפחת מאלפוי. הארי רצה מאוד להימנע מכך. המפגש של הוריו בשנה שעברה עם החוויות שלו מעולם הקוסמים הסתיים בכי רע.

הארי הוציא את השרביט שלו מכיס המכנסיים. הוא סובב את השרביט פעם ראשונה, פעם שנייה, ו-

"הארי?" פנה אליו דראקו בנימה ידידותית, "אתה זוכר שמופעל עלינו עיקוב קטינים, כן?"

הארי קפא במקום. בסערת העניינים הוא שכח שאסור להם לעשות קסמים מחוץ לכותלי בית הספר. מה יקרה אם הוא ישתמש בשרביט שלו? האם משרד הקסמים ישלחו לכאן מישהו לבדוק? אם כן, הוריו יבינו שמשהו לא כשורה. רגע, האם העיקוב של משרד הקסמים מאותת כשקטין משתמש בשרביט שלו, או שאולי הוא מאותת כאשר קסם מוטל בסביבתו של קטין, אך אינו יודע להבחין בין קטין לבוגר? הארי לא היה בטוח. הוא ניסה פעם לברר זאת וקיבל דיווחים סותרים בנושא. למרות שכשהיו באזקבאן לפני קצת פחות משנה העיקוב לא פעל ככל הנראה – הוא הטיל את הפטרונוס שלו מבלי לעורר תשומת לב – אלא אם כן פרופסור קווירל דאג לכך באופן אישי, או שאזקבאן הייתה מחוץ לתחום של העיקוב. האם שווה לקחת את הסיכון? לפני שהארי הצליח להחליט, נרקיסה מאלפוי נכנסה לסלון.

זו הייתה הפעם הראשונה שהארי ראה אותה במציאות. היא הייתה גבוהה, בהירה ויפה, ותווי פניה החדים הזכירו את אלו של דראקו. שערה הבלונדיני-כסוף גלש מאחורי גבה, והיא לבשה שמלה כחולה כהה בוהקת.

טוב, חשב הארי, אם מצב העניינים באמת ידרדר, הוא יוכל לשנות צורה ליהלום הקטן שבטבעת שלו, וזה יזעיק את מודי ופרופסור מקגונגל לכאן. אבל המחיר יהיה כבד מאוד. לא, הוא חייב לחשוב על דרך אחרת.

--------------

"חג מולד שמח"

"חג מולד שמח"

צמרמורת חלפה בגופו של דראקו כשהוא ראה את אימו מתחבקת עם מוגלגים, ועלה בו רצון להקיא פתאום, עד שנזכר שהיא חיה כאחת מהם במשך שתים עשרה שנה. עדיין, זה היה מעורר חלחלה.

---------------------------

"כל הצעצועים נמצאים למטה במרתף." אמרה נרקיסה מאלפוי להארי. "דראקו יכול ללוות אותך לשם."

אסור לי להפקיר את ההורים שלי. חשב הארי. אני חייב להשגיח עליהם כל הזמן. למעשה, אסור לי להוריד את העיניים שלי מהם לשנייה אחת. מה אם נרקיסה תטיל עליהם אימפריוס?

"במרתף?" אמר הארי בקול מפוחד. "אבל אני רוצה להישאר כאן עם אבא ואמא!"

כמובן, נרקיסה ידעה שהארי רק מעמיד פנים שהוא ילד קטן. היא הכירה אותו ממשרד הקסמים וממה שדראקו סיפר לה עליו. כמובן, גם הוריו של הארי ידעו שזו העמדת פנים. אבל הארי היה חייב להעמיד פנים, כי הוריו לא ידעו שנרקיסה יודעת.

הארי ציפה שנרקיסה תתנגד, אבל במקום זה היא חייכה ואמרה "אין בעיה, ניגש אם כן ישר לסעודה".

הם ניגשו אל השולחן הגדול שליד הסלון. השולחן היה ערוך לחמישה אנשים. מפה זהובה גדולה הייתה פרושה עליו, וראנר כסוף חצה אותה לשניים לאורכה. צלחות מעוטרות, גביעי כסף ססגוניים, וכלי הגשה יוקרתיים היו מסודרים על השולחן בסדר מופתי. הם התיישבו במקומותיהם סביב השולחן, דראקו ואימו מצד אחד, והארי והוריו מן העבר השני, והאווירה הייתה עליזה כלוויית המת.

הארי הבחין בהוריו מחליפים מבטים מודאגים. ככל הנראה, על אף המאמצים שלו, הם הבחינו שמשהו אינו כשורה. הגיע הזמן שהוא ייקח את העניינים לידיים וינווט את השיחה בעצמו. הוא היה צריך למהר לפני שהוריו ישאלו משהו מטופש כמו 'איפה בעלך?'.

"אז..." פתח הארי ופנה אל דראקו ונרקיסה. "איך אתם מסתדרים מאז... שנה שעברה?" הוא פנה אל ההורים שלו והוסיף "אבא של דראקו, לוציוס, נהרג ביוני שעבר בגלל... ובכן, הוא נהרג במילוי תפקידו."

"אוי, אני מצטערת לשמוע," אמרה אימו בדיוק כשאביו אמר "אני מצטער לשמוע".

"זה בסדר," אמרה נרקיסה ממקומה בראש השולחן, "תודה לכם." היא נופפה בשרביטה. הארי נדרך ואצבעותיו אחזו בחוזקה בשרביט שלו, אבל נרגע מעט כשתרנגול ההודו הגדול עשה את דרכו באוויר לעבר מרכז השולחן. נרקיסה החוותה תנועה נוספת בשרביט, ומספר סכינים התעופפו והחלו לחתוך את תרנגול ההודו. מייקל ופטוניה בהו בהם.

"כן, זה בסדר, באמת." אמר דראקו. "יכולים להיות דברים יותר גרועים, כמו לאבד את שני ההורים שלך, ולדעת שזה היה באשמתך."

"איזה דבר נורא לומר!" אמרה פטוניה.

דראקו חייך ומזג מים קרים מהקנקן המעוצב אל הגביע הכסוף. הטמפרטורה בחדר הייתה רחוקה רק כמה מעלות מהאפס המוחלט.

"אגב," אמר הארי, "תהיתי איך ייתכן שאין לכם מפולת הגנב בכניסה לבית? הייתי חושב שיש לכם האמצעים לכך, וזו נראית לי הגנה בסיסית ביותר מפני מתחזים. אני התקנתי אחת בבית, והיא תשטוף כל לחש שמישהו עלול להטיל עלינו."

הארי לא באמת התקין מפולת גנב בכניסה לבית שלו, אבל הוא קיווה שעצם העלאת הרעיון בפני נרקיסה ודראקו תמנע מהם לנסות להטיל עליהם לחשים. לפחות לא כאלו שאפשר לשטוף במפולת הגנב. הם עדיין היו נתונים לסכנות כמו לחשי זיכרון, קללת קרושיאטוס, ואבדה קדברה.

"אתה התקנת מה בבית?" שאל מייקל.

"סתם ביטוי של קוסמים, אבא". ענה הארי. כעת הוא היה צריך לדאוג לגבי האוכל. חתיכות הודו וירקות התחילו להעמיס את עצמם על הצלחות שלהם. הוא היה חייב לפעול מהר. מזל שהוא למד כמה לחשי זיהוי מאז שדראקו הראה לו את שיקוי האהבה ההוא. הארי הוציא את השרביט שלו, הצביע על האוכל, ומלמל כמה מילים. לפי מה שהבין, או כך לפחות הוא קיווה, הלחש ייכנס לפעולה רק במקרה שאכן יש רעל או שיקוי כלשהו באוכל, כך שאם באמת הכול בסדר – הוא לא יפעיל את עיקוב הקטינים. דבר לא קרה, והוא מיהר להסתיר את השרביט שלו.

"אתה יודע," פנתה נרקיסה אל הארי, "דראקו סיפר לי הכול עליך. האם באמת זה נכון שהרגת טרול הרים בוגר לבד?"

"הרגת מה???" הזדעק מייקל, בדיוק כשפטוניה צעקה "הארי!!!"

 "זה בסדר, אבא, אמא! באמת! זה מה שהרג את הרמיוני שנה שעברה, לפני שהחזרתי אותה מן המתים. אבל זה באמת סיפור ארוך, בהזדמנות אחרת."

מייקל ופטוניה נראו חיוורים ונסערים, אבל החליטו שלא ללחוץ עוד. במקום זה, מייקל חייך חיוך מאולץ, פנה אל דראקו ואמר "האמת היא שהארי לא סיפר לנו עליך כמעט כלום. אתם חברים טובים? גם אתה חבר של הרמיוני?"

דראקו חייך וענה "כמובן, היא אחת מחברותיי הטובות ביותר. אפילו שיתפנו פעולה כדי למחוץ את הארי בקרב האחרון."

הארי חרק בשיניו כשדראקו דיבר על הרמיוני. ברצינות? אחרי מה שהוא עשה לה? הוא נשם עמוק והתאמץ להירגע.

לפתע עלה במוחו רעיון גאוני. הוא הכניס את ידו אל נרתיק עור המוק שלו.

"דראקו! חשבתי על רעיון נהדר! תרצה אולי לאחל חג מולד שמח לאחת מחברותיך הטובות ביותר?" הארי הוציא מהנרתיק את מראת התקשורת שלו, ונופף בה לעבר דראקו. אם הרמיוני תבין שהם כאן, ייתכן שהמאלפויים יחששו לעשות להם משהו. זה יכול להיות המפתח שלהם החוצה מכאן.

"למרבה הצער," אמר דראקו בקול רגוע, "אנחנו מפעילים באופן קבוע חסימת תקשורת בסלון שלנו. אתה יודע, זה קצת לא מנומס לדבר עם מישהי אחרת כשכולנו יושבים סביב השולחן."

"אם כך מזל שאני לא אחד שאכפת לו מנימוסים." ענה הארי בשמחה. "ולגבי החסימה, אין לך מה לדאוג בעניין. מראות תקשורת עובדת באמצעות לחש פרוטאוס שמוטל על זוג המראות, כך שההשתקפות הנראית במראה אחת תופיע גם על המראה השנייה. גם התקשורת הקולית עובדת בצורה דומה: הרעידות שגלי הקול גורמים למראה כאן עוברות למראה השנייה באמצעות הפרוטאוס, ומתורגמות לגלי קול בצד השני. חסימת תקשורת יוצרת בידוד סביב החפץ שמונע מלחש הפרוטאוס לפעול, אבל רק אם עוצמת החסימה חזקה יותר מהקוסם שהטיל את הפרוטאוס. באופן אישי, דאגתי שקוסם חזק במיוחד יטיל את הפרוטאוס על המראות שאני משתמש בהן. הנה, מיד נראה." הארי נקש על המראה פעמיים, ואמר "הרמיוני".

לאחר כמה שניות פניה של הרמיוני הופיעו במראה. "הארי?"

"חג שמח, הרמיוני! אני וההורים שלי בדיוק אוכלים כאן סעודת חג באחוזת מאלפוי, ודראקו התעקש שאתקשר אלייך כדי לאחל חג שמח. הנה הוא." הארי הפנה את המראה לכיוון דראקו. פניו של דראקו התהדקו.

"חג שמח הרמיוני" סינן דראקו.

"נהדר," אמר הארי, "להתראות, הרמיוני, נדבר מאוחר יותר."

הארי הוריד את מראת התקשורת אל מתחת לשולחן, אך לא ניתק את החיבור. אם הרמיוני תמשיך לשמוע מה שקורה כאן, אולי היא תבין טוב יותר מה קרה, ואם יקרה משהו לא צפוי – היא תוכל להזעיק עזרה.

האווירה סביב השולחן בהמשך הערב לא הייתה נעימה הרבה יותר. הטמפרטורה הייתה חמימה ונעימה כמו חורף ממוצע באנטרטיקה, השיחה קלחה בטבעיות כמו ביוב בצנרת, והאירוע כולו הזכיר יותר ביקור במחלקה סופנית מאשר סעודה חגיגית, אבל לפחות הארי היה יכול להיות רגוע יותר.

הם הצליחו לצאת מן האחוזה בשלום, וחזרו הביתה ללא פגע.

פרק 2 - אנשים חכמים

מינרווה ישבה בכיסא שלה במשרד המנהל, והציצה שוב בשעונה. הם חיכו כבר כמעט רבע שעה למשתתף האחרון בפגישה הזאת, וזה היה לגמרי אופייני לו לגרום להם לחכות כך.

בקצה השני של השולחן העגול ישב הארי פוטר, ארשת פניו נייטרלית. הוא היה נראה שליו, אבל מינרווה כבר למדה לזהות את ההבעה הזאת, וידעה שזה לא סימן טוב. מצידו הימני של הארי ישב אלאסטור מודי, דרוך כתמיד, שרביטו בידו, ועינו הקסומה מסתחררת ללא הרף. מצידו השמאלי של הארי ישב נציג המרפאים, המרפא הנרי פאונד. הוא היה נראה בדיוק כמו שמינרווה זכרה אותו מימיו בבית הספר. גלימות הרופא הרשמיות שלו מגוהצות ברשמיות, והבעת פניו משדרת מקצועיות וענייניות. בינו ובין מינרווה היה כיסא נוסף, שיועד למשתתף האחרון.

הארי ביקש ממנה לכנס את המפגש הזה מיד כשחזר לבית הספר מחופשת חג המולד. אחרי שהוא הסביר לה במה מדובר, היא פינתה מיד את לוח הזמנים שלה לטובת המפגש, ושלחה הודעות דחופות לשאר המשתתפים. היא לא חשבה שהצורה שבה הארי חושב הייתה בריאה, אבל היא כבר מזמן הבינה שאין טעם להתווכח איתו בעניינים הללו.

אחרי חמש דקות נוספות, אש ירוקה התלקחה באח, ואל החדר נכנס נשיא בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים, ד"ר וויליאם ביל רוברט בוב דה לאודר. הוא יצא מן האח וניער את בגדיו מן האפר שדבק בהם (מינרווה הזעיפה פנים. באותה מידה הוא היה יכול לנער את בגדיו לפני שהוא יצא מן האח). דה לאודר ניגש אל הכיסא הפנוי, נעמד מאחוריו, והביט בשאר הנוכחים. פניו התהדקו מעט כשהוא ראה את אלאסטור, והוא החווה בראשו כלפי פאונד. לבסוף נח מבטו על הארי.

הוא פנה למינרווה. "מה הוא עושה כאן?" שאל והחווה באצבעו לעבר הארי.

"הארי פוטר הוא היוזם של המרפאה בהוגוורטס, והבעלים של החפץ הקסום שאנו משתמשים בו במרפאה." ענתה מינרווה. "בלעדיו כל המרפאה לא הייתה קיימת. למעשה, הוא יזם את הפגישה הזאת, ואני חייבת להודות שיש לו סיבה טובה."

ד"ר דה לאודר גרר את הכיסא לאחור, התיישב בו, נשען לאחור, והביט לכיוון הארי.

"מה העניין ילד?"

הארי לא הגיב לצורת הפנייה המעליבה. הוא שלף מכיסו שתי מגילות קלף, ופרש אותן על פני השולחן. באחת מהן היו שורות מסודרות עם הרבה מספרים, ובשנייה היה שרטוט כלשהו.

"ובכן, לפני כחודש פניתי אל מזכירות בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים, וביקשתי מהם מספר נתונים. על פי הנתונים שקיבלתי, ושמופיעים בפירוט בקלף הזה," הוא החווה בידו על הקלף עם המספרים, "בניתי את הגרף הזה." הוא החווה בידו על הקלף השני.

"בגרף זה," המשיך הארי, "ציר ה-X מסמן את חודשי השנה, וציר ה-Y מסמן את מספר הקוסמים והמכשפות שמתו בבית החולים במהלך השנה האחרונה. כמו שניתן לראות, בתחילת ספטמבר ישנה ירידה חדה מאוד במספר המתים – אז התחלנו להעביר חולים מבית החולים למרפאה בהוגוורטס. המספרים ממשיכים לרדת מעט, מה שמסמן לדעתי התייעלות בעבודת המרפאים כאן עם הזמן והניסיון שצברו, ואולי גם התייעלות בשיתוף הפעולה בין בית החולים ובין המרפאה כאן. במהלך אוקטובר-נובמבר המספרים מתייצבים, אולם בדצמבר מתחילה עלייה במספר המתים. העלייה אמנם מתונה, אך היא אינה ליניארית, והמספרים עולים בהתמדה בקצב הולך וגובר עד לרגע זה."

הארי פנה אל ד"ר דה לאודר. "האם תוכל להסביר את התופעה הזאת, אדוני?"

ד"ר דה לאודר התרווח בכיסאו ונטל את הקלף שהארי הניח על השולחן. הוא הוציא משקפיים מכיסו, הרכיב אותם בנחת, ועיין בגרף במשך כמה שניות.

"אני יכול לחשוב על כמה וכמה הסברים למצב הזה." אמר לבסוף והניח את הקלף. הוא הוציא מכיסו את השרביט, ונופף בו. צלחת עוגיות הופיעה לפניו על השולחן והוא לקח עוגייה אחת והחל לכרסם אותה. "בכל אופן, מדוע קבלת הפנים הצוננת הזאת? יש כאן אווירה של בית קברות... אתם יודעים, אם מסתכלים על הגרף הזה מן הצד, הצורה שלו מזכירה קצת את גרושתי." הוסיף דה לאודר ופרץ בצחוק גדול.

אף אחד מן הנוכחים לא הצטרף לצחוק.

"אנחנו שמחים לראות שהעניין משעשע אותך, ד"ר דה לאודר." אמר הארי בקול קר, והטמפרטורה בחדר צנחה בבת אחת. הארי הכניס את ידו לכיס הגלימה ושלף משם תמונה צבעונית קטנה. הוא הגביה והציג אותה בפני היושבים. נראתה שם אישה בהירה בשנות העשרים לחייה, לבושה בגלימה ביתית, שני ילדים קטנים משני צידיה, וזרועותיה אוחזים בתינוקת קטנה.

"זוהי ג'יין ראנר בת העשרים ותשע, שמתה בחודש שעבר מקדחת הגרינדילו, והותירה אחריה בעל ושלושה ילדים." אמר הארי בקול מקפיא. "היא הייתה תקופה ארוכה בתור למרפאה בהוגוורטס, אך כל פעם צץ חולה קשה אחר שנזקק לטיפול דחוף יותר, והיא מתה בבית החולים."

ליבה של מינרווה נצבט. היא לא זיהתה את האישה כשהארי הרים את התמונה, אבל כשהוא הזכיר את השם היא נזכרה מיד. ג'יין למדה בהוגוורטס והייתה תלמידה שלה, כולל בלימודים הכשיפומטרים.

"ייתכן שהמוות של ג'יין היה נמנע אילו היינו מעיינים בגרף הזה ומסיקים מסקנות מוקדם יותר." אמר הארי. "כמו גם מותם של עשרות אנשים אחרים. יש כאן אווירה של בית קברות, אדון דה לאודר, משום שאנחנו נמצאים בבית קברות. כעת, מהם ההסברים שאתה מציע?"

ד"ר דה לאודר כחכח בגרונו. "ובכן, ייתכן שעם הזמן ישנה ירידה בחדות של המרפאים. איני מפקפק במקצועיות שלכם, ד"ר פאונד, אבל ידוע הוא שהעבודה במשמרות שוחקת מאוד, וייתכן שזו הסיבה לעלייה במספר המתים."

"סליחה אדוני, אבל זה לא ייתכן." אמר פאונד מיד. "אנחנו עובדים על פי לוח זמנים מדוקדק, ומיום הקמת המרפאה לא חרגנו ממנו. על פי הנתונים מבית החולים אף חולה שעבר טיפול במרפאה כאן לא מת, כך שהבעיה אינה אצלנו, אדוני."

"ובכן, אם זכרוני איני מטעני, תמיד ישנה עלייה מסוימת בסביבות חג המולד. הילדים חוזרים לבית מחופשות, וישנה כמות גדולה של תאונות." אמר ד"ר דה לאודר.

"ייתכן," אמר הארי, "אבל שים לב שהעלייה התחילה כמה שבועות לפני החופשה, והיא ממשיכה גם לאחריה."

"אולי ישנה בעיית אבטחה כלשהי? אנשים מצליחים להסתנן למרפאה ולעקוף את התור ללא אישור?"

"לא ייתכן." אמר אלאסטור מיד.

"אני מוכרח להסכים, אדוני." אמר גם פאונד. "כל המטופלים שלנו ללא יוצא מן הכלל היו חולים קשה במצב קריטי, כך שלא ייתכן שחולים קל הסתננו ועקפו את התור."

"ובכן, אולי אחרי שהמרפאה התפרסמה, קוסמים מרשים לעצמם לקחת יותר סיכונים?" הציע ד"ר דה לאודר.

"נשמע לי תירוץ קלוש למדי." אמר הארי. "תרשה לי להציע הסבר חלופי?"

"בבקשה." אמר ד"ר דה לאודר.

"אז כמו שאמר ד"ר פאונד מקודם, לא יכול להיות שהסתננו פנימה חולים קל, משום שכל המטופלים במרפאה היו במצב קריטי." אמר הארי. "אבל מה שכן יכול להיות הוא שחולים קל שרוצים קידום, גורמים לעצמם להיות חולים קשה על מנת שיטופלו במרפאה. כמובן, קוסם ממוצע לא ידע לפגוע בעצמו בדיוק בצורה הרצויה, ואנשים לא היו לוקחים על עצמם סיכון כזה מבלי להיות בטוחים במאה אחוז שבאמת יקודמו בתור ויקבלו את הטיפול בזמן. מכאן אני מסיק שמישהו מבית החולים מעורב בעניין."

"האם אתה מאשים אותי במרומז?" שאל ד"ר דה לאודר ונעץ בהארי מבט נוקב.

"ובכן, לא דווקא אותך ספציפית," אמר הארי, "למרות שכן עלתה בי מחשבה שאם נמשוך את נתוני ההפקדה שלך בבנק גרינגוטס אנחנו עשויים לראות גרף התואם לגרף של המתים שהצגתי כאן."

"הארי!" הזהירה מינרווה. היא הזהירה אותו לפני הפגישה שלא להתגרות בד"ר דה לאודר, אבל כנראה שהארי לא יכול היה לעמוד בפיתוי לזרוק הערה כזאת.

"אני מציע שתבסס את הטיעונים שלך לפני שאתה מעלה האשמות חמורות כאלו." אמר ד"ר דה לאודר והביט בהארי במבט נוקב.

"בכל אופן," אמר פאונד אחרי שתיקה של כמה שניות, "יהיה האשם אשר יהיה, אנחנו צריכים למצוא פתרון למצב הזה. בתור התחלה, אני מציע להפסיק את הטיפול האסתטי שאנחנו מעניקים למטופלים. זה חבל, אבל כל עוד קוסמים מנצלים את המרפאה בצורה כזו – אין לנו ברירה. אבל זה עדיין לא פותר לגמרי את הבעיה. רעיונות?"

"אנחנו יכולים לקבוע שכחלק מהטיפול במרפאה תיקטע רגל אחת של כל מטופל." הציע אלאסטור מודי. "זה ירתיע את רוב האנשים לדעתי, אם כי באמת אין לדעת, היום אפשר להסתדר יפה מאוד עם רגל עץ."

מינרווה הרימה את ידה לפיה בזעזוע. היא הייתה כל כך המומה מההצעה הזו, שהיא התקשתה לחשוב על משהו לומר. הזעזוע שלה התעצם פי כמה כשהבינה ששאר הנוכחים שותקים לא משום שהם מזועזעים כמותה, אלא משום שהם באמת שוקלים את ההצעה ברצינות.

"לא." אמר לבסוף המרפא פאונד, ומינרווה נשמה לרווחה. "זה עומד בסתירה לשבועת המרפאים שנשבענו ביום שקיבלנו את ההסמכה שלנו. לא אוכל לאפשר זאת."

"אנחנו יכולים להכריז שמי שיזוהה כאדם שפגע בעצמו בכוונה, לא יקבל טיפול במרפאה." הציע ד"ר דה לאודר. "זה ירתיע את רוב האנשים שיחששו להישאר חולים קשה."

"כמובן," אמר אלאסטור, "אלא שאם באמת אתה או מישהו מהמערכת אחראי לזה, זה יהיה חסר משמעות."

"אני חושבת שאנחנו צריכים להרתיע את מי שמסייע למתחזים." אמרה מינרווה. "נגיד, להעביר חוק שמגדיר את סדרי העדיפויות של הקדימויות בתור, וקובע עונשי מינימום למתחזים ולמי שעוזר להם."

"נשמע הגיוני." אמר פאונד, ושאר הנוכחים הנהנו בראשם בהסכמה.

"מצוין," אמר הארי, "אם כן, אני אנסח את החוק ואשלח אותו לד"ר דה לאודר עם עותקים לראש הקסמהדרין ולמי שצריך. עוד היום אשב על הניסוח, ובימים הקרובים נוכל להעביר את החוק."

"עם כל הכבוד," אמר ד"ר דה לאודר, "נראה שאין לך שמץ של מושג בתהליכי הבירוקרטיה הדרושים כדי להעביר חוק כזה. על מנת שהחוק ייכנס לתוקף בצורה חלקה, אני מעריך שיידרשו ארבעה חודשים לפחות."

"ארבעה חודשים???"

מינרווה הביטה בהארי והנהנה. "חוששני שהוא צודק, הארי. לצערי, דברים כאלו לוקחים זמן. אשתדל להפעיל לחץ כמה שאני יכולה, אבל אל תצפה לתוצאות תוך פחות משלושה חודשים."

הארי תפס את ראשו בשתי ידיו ומלמל משהו על פוליטיקאים. מינרווה חששה שהוא עלול להכריז מלחמה על משרד הקסמים, אבל לאחר שתיקה של כמה שניות הוא הסיר את כפות ידיו מפניו, והנהן.

"בכל אופן," אמר הארי והביט לכיוונו של ד"ר דה לאודר, "אני כבר אומר שאם הנתונים שנקבל מבית החולים לא ישתנו אחרי העברת החוק – זו תהיה עילה לחקירה. ואל תחשוב שניתן לשחק עם הנתונים, משום שכבר יש לי כמה קשרים בבית החולים, ואני אדאג לקבל את הנתונים הנכונים."

מינרווה מיהרה לקום מכיסאה לסמן שהישיבה הסתיימה.

---------------------------

הארי נקש בדלת המשרד של הפרופסור להתגוננות. הוא רצה לברר נקודה חשובה, והיה חשוב לעשות זאת בהקדם. השיעור הבא בהתגוננות היה רק ביום רביעי, והוא לא רצה לחכות עד אז כדי לדבר עם פרופסור קראוץ'.

האמת היא שהארי התלבט האם פרופסור קראוץ' הוא האדם הנכון להתייעץ איתו בעניין. הארי היה בטוח שעין הזעם מודי ייתן לו עצה לא פחות טובה. הבעיה היא שלא היה לו חשק לשמוע עכשיו הרצאה על כמה אידיוט הוא היה, ואיזה חוסר אחריות מצידו זה היה לסכן כך את הסוד של אבן החן המשובצת בטבעת שלו, ומה היה יכול לקרות, ואיזה סיכון הוא לקח וכו' וכו' וכו' וכו'. אז הוא החליט להתייעץ עם מישהו אחר, שהייתה לו מומחיות משל עצמו בלחשי ריגול.

"יבוא" קרא פרופסור קראוץ'.

הארי פתח את הדלת ונכנס למשרד. פרופסור קראוץ' ישב מעבר לשולחן, וסימן להארי לשבת בכיסא הפנוי.

"מה העניין, מר פוטר?"

"ובכן," פתח הארי, " במהלך החופשה הייתה לי איזושהי... תקרית קטנה, ורציתי להתייעץ איתך בנושא."

כשהארי סיים לספר על מה שקרה באחוזת מאלפוי, פרופסור קראוץ' שתק למשך כמה שניות.

"אחסוך לך את הנאום על כמה היה טיפשי מצידך להיכנס כך אל תוך שטח האויב." אמר פרופסור קראוץ'. הארי הניד בראשו בתגובה.

"כפי ששיערת," המשיך פרופסור קראוץ', "רוב הלחשים שהיו יכולים משפחת מאלפוי להטיל אכן יישטפו מהם על ידי מפולת הגנב. עם זאת, לא הייתי סומך על העובדה שציינת זאת בפני משפחת מאלפוי, והייתי ממליץ לך ללכת עם ההורים שלך למקום בו מותקנת מפולת הגנב. מכיוון שאני מבין שחשוב לך שהוריך לא ידעו דבר על כל מה שקרה, אני ממליץ לך לקחת אותם לביקור בארמון בקינגהאם. מפולת הגנב קבועה שם בכניסה הראשית למבנה – אל תחזור על עובדה זו בפני אף אחד – כך שהם ייחשפו אליה ברגע שייכנסו פנימה."

"תודה." אמר הארי,  "כמובן, אשמור על הסוד."

הארי אף פעם לא חשב על כך, אבל זה היה די הגיוני בסך הכול להתקין אמצעי הגנה כאלו בכניסה לארמון. הוא החל לתהות האם חלק מאנשי משמר המלכה הם למעשה קוסמים המוצבים בעמדות.

"כמובן, איננו יכולים לשלול לגמרי לחשי זיכרון כלשהם." המשיך פרופסור קראוץ'. "אם כי לחשים כאלו דורשים קרבה פיזית וזמן ממושך יחסית, אז הסיכוי שנרקיסה הספיקה להטיל לחש כזה נמוך למדי, ובכל מקרה אין לנו דרך לבדוק את זה, כך שאין יותר מדי מה לעשות בעניין."

הארי הנהן בתגובה.

"הבעיה הרצינית," המשיך פרופסור קראוץ', "היא שמשפחת מאלפוי יכלה להטיל לחשים שונים על כל דבר שקשור אליך או אל ההורים שלך – תיק או מזוודה שהבאתם איתכם, בגדים שלבשתם באותו יום, אולי הרכב של ההורים שלך. את הבגדים והתיקים אפשר להעביר במפולת הגנב, אבל הרכב עשוי להיות בעיה קשה יותר."

"האם אי אפשר לזהות לחשים כאלו על ידי בחינה מדוקדקת של הרכב?" שאל הארי.

"אפשר," ענה הפרופסור להתגוננות, "אבל לשם כך צריך לפרק את הרכב ולבדוק כל חלק באופן פרטני. מבחינה מעשית הפתרון הטוב ביותר הוא להחליף רכב."

"מממ, לא נראה לי שאצליח לשכנע את ההורים שלי לעשות זאת." אמר הארי. "אם כי אולי אני יכול לחבל ברכב ולגרום לכך שזה ייראה כמו תקלה כלשהי?"

פרופסור קראוץ' העביר את ידו בשביל שבשערו. "ההחלטה בידך מר פוטר, כמובן, אבל אני חייב לומר שהייתי ממליץ לך על פתרון בכיוון אחר."

"לאן אתה חותר פרופסור?"

"ובכן, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה." אמר הפרופסור להתגוננות. "מכיוון שייתכן מאוד שלמשפחת מאלפוי ישנו קלף חזק מאוד ביד, מה שעליך לעשות הוא למצוא קלף חזק יותר. במילים אחרות, אתה צריך לחפש דרך חזקה במידה שווה או יותר לאיים על מר מאלפוי או על אימו או על משהו או מישהו שחשוב להם. למעשה, זה ייצר ביניכם סוג של 'מאזן אימה', שימנע ממר מאלפוי לפגוע בך גם בדרכים אחרות, ממש כמו שמאזן האימה הגרעיני ששרר בין ברית המועצות וארצות הברית עד לשנה שעברה, מנע מלחמות ישירות ביניהן."

הארי צמצם את עיניו. "האם אתה אומר שמאזן אימה גרעיני הוא דבר טוב?"

"בוודאי." אמר פרופסור קראוץ'. "יש סיבה שלמלחמה ההיא קוראים המלחמה הקרה. למרות שהיו כמה מלחמות קשות בארצות אחרות, לא היה קרב ישיר בין הצדדים, שהיה מוביל למלחמת עולם."

"כן," אמר הארי, "אבל גם לא לחינם קוראים לזה 'מאזן אימה'. עכשיו כל העולם צריך לחיות באימה מחשש שפוליטיקאי מטומטם כלשהו ייתן הוראה ללחוץ על הכפתור האדום."

"אה, אז אתה סבור שהמדענים שפיתחו את הפצצה היו צריכים לשמור על הסוד מפני העולם?" שאל פרופסור קראוץ'. "משהו כמו 'האיסור של מרלין'?"

"כן," ענה הארי, "לשמור עליו מפני כל אחד שלא מספיק חכם כדי לגלות בעצמו."

"זה אחד הרעיונות המגוחכים ביותר ששמעתי." הצהיר פרופסור קראוץ'.

"מה?" תמה הארי. "למה? מדוע לא להפקיד את הסוד בידי אנשים שבאמת הוכיחו את עצמם כחכמים? אנשים שבאמת אפשר לסמוך עליהם?"

"באמת?" שאל פרופסור קראוץ' בתגובה. "אתה מתכוון וודאי לאנשים חכמים כמו ניקולה טסלה, שהיה גאון אמיתי, והתאהב ביונה. או אולי למישהו חכם כמו ג'ון נאש שעדיין מאמין שהוא נרדף על ידי ארגון סתרים כלשהו? או שמא אתה מתכוון למדען המוח הגאון חוסה דלגדו שהצהיר שצבאות וגנרלים צריכים לשלוט באנשים באמצעות גירוי חשמלי במוח? באמת, אנשים שאפשר לסמוך עליהם לכל הדעות."

הארי היה חייב להודות שיש צדק בדברי הפרופסור להתגוננות.

"מושחת ככל שיהיה," המשיך פרופסור קראוץ', "הפוליטיקאי נתון כל הזמן לעינו הבוחנת של הציבור שלו, וזה עדיף בעיני עשרות מונים על פני ארגון סתרים של מדענים גאונים שרק השד יודע כיצד המוח שלהם פועל. ואני לא מדבר כאן רק על אנשים משוגעים או בעלי השקפת עולם מעוותת. אני מכיר כמה אנשים חכמים מאוד בתחום מסוים, אבל חסרי הבנה בסיסית בנוגע לעניינים אחרים. או אנשים בעלי יכולת קוגניטיבית גבוהה, אבל חסרי כל ניסיון חיים, וחסרי שמץ של מושג ביחסים בין אישיים – אני מקווה שאתה מזהה את עצמך בקבוצה הזאת."

"ואני מניח שאתה עצמך כלול בקבוצה המצומצמת של האנשים הבאמת חכמים." ענה הארי בלי לחשוב.

"כמובן." ענה פרופסור קראוץ'.

הארי שתק למשך מספר שניות ותהה האם הוא עבר את הגבול. הוא פשוט לא הצליח להתאפק לנוכח היהירות של פרופסור קראוץ' והזלזול שלו במדענים הדגולים (ובהארי עצמו כמובן. אבל זה ממש ממש לא היה העניין כאן). אם כי בהקשר של שמירת הסוד על פצצת ביקוע גרעיני, ייתכן שהוא צודק. בכל אופן, הוא היה צריך להודות לו על העצות המעשיות לגבי ההורים שלו. מוחו החל להעלות רעיונות כיצד לגרור את ההורים שלו לביקור בארמון בקינגהאם כדי לשטוף מהם כל לחש אפשרי. לגבי העצה השנייה של הפרופסור להתגוננות, לייצר מאזן אימה מול המאלפויים, הארי לא היה בטוח. זה היה הגיוני, ודי ברור שהיחסים בינו לבין דראקו חייבים להשתנות, אבל הארי רצה ללכת בכיוון אחר. לנסות לשכנע את דראקו להתנהג בהיגיון, אולי אפילו לחזור להיות חבר שלו. זה היה קצת מסוכן, אבל הארי חשב שהוא יודע מה צריך לעשות.

פרק 3

הייתה זו השבת הראשונה אחרי החזרה ללימודים מחופשת חג המולד. לאחר ארוחת בוקר זריזה, דראקו צעד בעקבות הפטרונוס הכסוף שעשה את דרכו לכיוון המשרד של הארי פוטר.

היה מדהים איך הוא השתנה כל כך בתקופת זמן כה קצרה. אם לפני שבועיים הארי פוטר היה מזמין אותו אל המשרד שלו כדי לדון בהצעה מיוחדת, הוא כנראה היה אומר לו שהעובדה שמקגונגל נתנה לו לנסות להעביר כמה שיעורים לשכבה שלהם, לא הופכת אותו למשהו מיוחד, ואם הוא באמת רוצה הוא יכול להיפגש איתו בחדר הפרטי שלו במעונות סלית'רין.

אבל אחרי האירועים של חג המולד באחוזת מאלפוי, דראקו הרגיש בוגר הרבה יותר. בהתחלה הוא כעס על אמא שלו, שאחרי שיצרה בערמה הזדמנות מבטיחה כל כך היא נתנה להארי פוטר לחמוק מבין האצבעות. אבל מאוחר יותר דראקו הבין שכל הערב היה שיעור בשבילו. שיעור בהבנה איך פועל סלית'רין אמיתי, ותזכורת חשובה למשמעות של היותו היורש לבית מאלפוי.

אימו הבחינה בניסיונות המגושמים למדי שלו במשך השנה לסחוט מידע מהארי פוטר, והבינה שצריך להחזיר אותו בחזרה למסלול. סעודת החג עם משפחת פוטר-אוונס-וורס, שבסופה הם יצאו ללא פגע מאחוזת מאלפוי, הייתה ניסיון להזכיר לו איך מתכננים תוכנית אמיתית לטווח ארוך, בניגוד לתוכניות המאולתרות שדראקו שלף מהשרוול במהלך החלק הראשון של השנה. זה היה שיעור חשוב שדראקו כבר למד מזמן. לדעת לספוג, להעמיד פנים שהכול בסדר, לא להראות את הכעס שלו כלפי חוץ, בעוד שהוא מתמרן את היריב שלו ומגיע לעמדה בה הוא יכול לכופף אותו ולסחוט אותו בקלות.

העובדה שדראקו שכח את כל זה במשך השליש הראשון של השנה הייתה שגיאה חמורה מאוד שלו. הדברים שעשה היו יכולים לצאת משליטה מהר מאוד. היה זה רק מזל טהור שהוא נחלץ בשלום מהניסיון חסר האחריות להגיע אל הארי פוטר באמצעות פיזור וריטסרום באוכל של כל שולחן רייבנקלו. נכון, הוא היה נסער מהרצח של אביו, אבל היורש לבית מאלפוי היה צריך לדעת להגיב טוב יותר.

דראקו הבין כעת שאלו הדברים שמבחינים בין ילד לקוסם בוגר. היכולת להבין שהוא לא יכול להגיב כאן ועכשיו. לדעת להכיל, לספוג, להרגיש את הכאב, ובכל זאת להמשיך הלאה. המשמעות של זה לא הייתה שהוא שוכח או מזניח את הנקמה על אביו, אלא שהוא יודע להתמודד עם הפצע הפתוח בלב שלו בצורה טובה יותר. ודראקו ידע שזה מה שאביו היה רוצה שהוא יעשה.

דראקו נכנס בעקבות האייל הכסוף אל כיתה ריקה, שבמרכזה סולם חבלים שמשתלשל מפתח עגול בתקרה. הפטרונוס של הארי התפוגג, ודראקו טיפס על סולם החבלים ונכנס בפתח שבתקרה. הארי פוטר ישב על כסא נוח מאחורי שולחן פשוט. בצד השולחן עמד כן אבן מעוצב, עליו הונחה גיגית גדולה ושחורה. חריטות זעירות שונות עיטרו את הגיגית, ומעליהן היו כתובות אותיות בכתב שדראקו לא הכיר.

"שלום דראקו." אמר הארי פוטר. הוא הצביע על הגיגית השחורה. "האם אתה יודע מה זה?"

"גיגית?"

"כמעט נכון." אמר הארי. "זוהי הגיגית – מכשיר קסום המאפשר צפייה בזיכרונות של קוסמים. כאשר קוסם צופה בזיכרון בהגיגית, הוא חווה את המתרחש בו באופן מציאותי כצופה מן הצד."

"כן," אמר דראקו, "אני מכיר את הקונספט."

"מצוין." אמר הארי. "ההגיגית הזו הועברה לכאן ממשרד המנהל לשעבר, אלבוס דמבלדור." דראקו הידק את שפתותיו למשמע השם. ההבעה לא נעלמה מעיניו של הארי פוטר שהמשיך. "אני יודע שאתה שונא אותו דראקו, ואולי לא תאמין למה שאומר עכשיו, אבל אומר לך זאת בכל אופן. לדמבלדור היה חדר סודי במשרד המנהל, בו הוא שמר עשרות רבות של זיכרונות שלו מתקופת המלחמה באתה-יודע-מי. כל הזיכרונות שהוא השאיר הם זיכרונות של שותפים שלו שנפלו בלחימה במהלך השנים. חלקם מראים את החברים הקרובים ביותר שלו, חלקם מראים את המשפחה שלו. אתה בוודאי יודע, דראקו, שבמלחמה אנשים מתים. זה משהו שהוא בלתי נמנע במהלך לחימה ממושכת באחד הקוסמים החזקים והחכמים ביותר בעולם. אף על פי כן, דמבלדור הצטער על כל אחד ואחד מהחברים שלו כאילו הוא נהרג אתמול. חלקם מתו בגלל טעויות שלו עצמו, טעויות שלא סלח לעצמו עליהן עד יומו האחרון. הוא נצר את כל הזיכרונות הללו בבקבוקונים קטנים בחדר הסודי שלו."

"אין שום סיבה שלא אאמין לזה." אמר דראקו. "ברור לי שדמבלדור רצה שיחשבו שהוא בן אדם טוב והתנהג בהתאם. והחדר הסודי לא היה כל כך סודי אם אתה ראית אותו, לא? לא אתפלא אם הוא בנה את כל החדר הזה רק כדי לעשות עליך רושם."

הארי משך בכתפיו. "יחד עם ההגיגית, דמבלדור השאיר לי כל הזיכרונות הללו, שבחלקם כבר צפיתי. איך שלא תסתכל על זה, וגם אם אתה חושב שהוא עשה את זה מסיבות אנוכיות, יש כאן מאגר עצום של ידע היסטורי, שיכול לשפוך אור על הרבה דברים מסתוריים מתקופת המלחמה. אז ההצעה שלי אליך היא שנחקור ביחד את הזיכרונות הללו."

דראקו חשב למשך כמה שניות.

"ומה אתה תרוויח מזה?" שאל דראקו. "מה האינטרס שלך כאן?"

"ובכן, כמו שאמרתי, כבר צפיתי בחלק מן הזיכרונות, ולפעמים לא הצלחתי להבין הכול. אני חושב שאני חסר את המבט של הצד השני במלחמה הזאת, כדי לקבל את התמונה השלמה." אמר הארי. "בתור הבן של לוציוס מאלפוי, שנטל חלק פעיל במלחמה הזאת – תחת אימפריוס או לא – דומני שתוכל להוסיף פרטים שייתנו לי מבט כולל יותר, גם אם אינך יודע בדיוק את כל מה שקרה."

"זה הכול?" שאל דראקו והרים גבה.

"טוב, כיוון שאתה כבר יודע בדיוק מה אני מנסה לעשות, אני לא חושב שיש טעם להסתיר את זה." הודה הארי. "אז כן, אני מקווה שכשתיכנס לזיכרונות של דמבלדור ותראה את נקודת המבט שלו, זה עשוי לגרום לך להבין את האנשים שנלחמו מול אבא שלך, ואת הדברים שהם הקריבו במלחמה הזאת."

דראקו חשב. כמו שהארי פוטר אמר, המטרות שלו היו ברורות. הוא היה בטוח שדראקו יושפע מראיית הזיכרונות של דמבלדור. בנוסף, מכיוון שפוטר הוא זה שיבחר את מה שהוא רוצה להראות לו, הוא בוודאי יהיה סלקטיבי ויראה לו רק חלק מהתמונה. הכוח היה בידיים של פוטר. שלא לדבר על זה שהסיטואציה הייתה דומה להחריד לזו של תחילת שנה שעברה, כשהארי הציע להעביר לו שיעורים ברציונליות.

אבל דראקו לא ראה כיצד הוא עלול להפסיד כאן. בכנות, הוא לא חשב שמשהו שהוא יראה עשוי להשפיע על השנאה שלו לדמבלדור. זה לא שהשנאה שלו נבעה ממניעים רגשיים. הרשעות של דמבלדור הייתה פשוט עובדה. היו לזה המון ראיות במציאות, ראיות שרק עיוור לא יכול היה לראות. הרצח של אחותו הקטנה, ההימנעות ממלחמה בגרינדלוולד, השאיפה הבלתי נגמרת לכוח, הרצון שלו להרוס את ההשכלה של תלמידי הוגוורטס בהתגוננות מפני כוחות האופל על ידי החלפת המורים כל שנה וגדיעת כל אפשרות שיגדל קוסם חזק מספיק להתנגד אליו. כל אלו היו עובדות ברורות.

(ואפילו אם באמת הוא ישנה את דעתו, ובכן, אם הוא יעשה זאת ממניעים רציונליים, זו לא תהיה בעיה, לא כן? אם באמת הוא יחשוב שהוא טעה, זה יהיה דבר טוב לתקן את הטעות, לא? עדיין, דראקו העדיף שלא לחשוב על האפשרות המופרכת הזאת.)

ידע הוא כוח. אפילו אם השליטה על הידע הייתה בידיים של הארי פוטר, והוא כנראה יהיה בררן במה שיראה לדראקו, דראקו לא יכול לסרב להצעה לקבל את הידע הזה. הוא פשוט יצטרך להיזהר ממניפולציות, זה הכול. עם זאת, היה ברור שהארי פוטר מעוניין בשיתוף הפעולה שלו, ודראקו לא ראה סיבה שלא לנצל זאת.

לאחר שתיקה ארוכה ענה דראקו "אני מסכים בתנאי אחד".

"כן?"

"אני רוצה שתכתוב מכתב לאמא שלי." אמר דראקו. "אני אומר לך בדיוק מה לכתוב, ואתה תכתוב אותו בכתב ידך ותחתום אותו בחותמת הקסומה של הבית שלך, כך שהיא תדע בוודאות שאתה שלחת את המכתב הזה."

הארי כיווץ את מצחו וצמצם את עיניו בחשדנות.

"אתה לא חייב לענות מיד." אמר דראקו. "קח את הזמן."

"לא," אמר הארי, "זה בסדר. אני לא מתחייב כמובן לכלום כרגע, לא עד שתאמר לי מה הנוסח המדויק של המכתב, אבל מבחינה עקרונית אני מסכים."

"מצוין." אמר דראקו וקם מכסאו. "ניפגש כאן בשבוע הבא." דראקו הוציא מכיס הגלימה שלו מעטפה. "אגב, רציתי לבקש ממך גם שתעביר בשמי את המכתב הזה להרמיוני."

הארי הרים גבה ולקח מדראקו את המכתב.

-----------------------------

הרמיוני הייתה שקועה במחשבות כשפתחה את הדלת של הכיתה מתחת למשרד של הארי, והבחינה בהפתעה בדראקו מאלפוי שבדיוק עמד לצאת החוצה. הם עמדו זה מול זו ועיניהם נפגשו לרגע. דראקו קרץ אליה, ויצא מן הכיתה ללא מילה.

הרמיוני מיהרה לתפוס בסולם, ועלתה בזריזות דרך החור שברצפה. "הארי! מה דראקו מאלפוי עשה כאן?"

"אני הזמנתי אותו." ענה הארי בשלווה ממקום מושבו מאחורי השולחן. "הצעתי לו לעזור לי לחקור את הזיכרונות של דמבלדור כדי להבין את הצד של אוכלי המוות."

"אתה רציני?" שאלה הרמיוני.

"לגמרי." ענה הארי והחווה בידו לעבר ההגיגית שהייתה מונחת על עמוד אבן נמוך בצד השולחן.

"באמת, הארי, לפעמים אני לא מסוגלת להבין מה עובר בראש שלך." אמרה הרמיוני. "בהתחלה אתה מנסה להגן על דראקו אחרי מה שהוא עשה ללונה ולאבא שלה, אחר כך אתה נכנס לאחוזת מאלפוי לארוחת חג המולד עם ההורים שלך, ועכשיו אתה משתף אותו בזיכרונות הסודיים שדמבלדור השאיר לך?"

"אני לא אשתף אותו בכל הזיכרונות כמובן," אמר הארי, "רק באלו שלא יגרמו נזק אם דראקו יראה אותם. והסיבה שאני עושה זאת היא בגלל מה שקרה באחוזת מאלפוי בחג המולד. את מבינה, במהלך החופשה הבנתי שאני לא יכול להמשיך להתייחס לדראקו בזלזול כזה. באמת יש לו כוח רב, והוא יכול לגרום לנו נזק ממשי. חשבתי שאם נשתף אותו בזיכרונות של דמבלדור נוכל להעביר אותו תהליך, לגרום לו לראות את הנרטיב של הצד השני במלחמה."

הרמיוני הביטה בו במבט ספקני. "מוטב שזה יעבוד לך טוב יותר מהתהליך שהעברת אותו בשנה שעברה."

"את רצינית?" שאל הארי. "את לא מבינה איזו עבודה פנטסטית עשיתי איתו בשנה שעברה? שכחת שהוא העיד תחת וריטסרום שהוא עזר לך באולם הגדול מול כל תלמידי בית סלית'רין? ידעת שהוא ניסה לחקור את המוות שלך כדי לגלות מי הרג אותך? שהוא שיתף פעולה עם נוויל לונגבוטום ותלמידים אחרים במטרה להגן על בית הספר?"

"כן, אולי אתה צודק, אבל נראה כאילו הכול ירד לטמיון בסוף השנה." אמרה הרמיוני.

"ממש לא." ענה הארי. "את צריכה להבין שאבא של דראקו היה כל עולמו. הוא היה קרוב המשפחה היחיד שנותר לו, האדם הקרוב אליו ביותר, האדם שדראקו רצה לגדול להיות כמותו. חשוב מכך, הוא אהב את דראקו בכל ליבו, ודראקו אהב אותו. המוות המסתורי שלו בסוף השנה שעברה ערער את כל מה שהיה יציב עבור דראקו בעולם הזה, והוא מיהר לחזור אל דראקו הישן שמתכחש לתהליך שעבר. העובדה שהחבר הטוב ביותר שלו ידע מה קרה לאבא שלו ומסרב לספר לו על כך – יש בזה כדי להטריף כל בן אדם. אני בטוח שנתינת האמון שלי תגרום לו להתקרב שוב אל הצד המואר, והעבודה ביחד על פרוייקט משותף – אפילו בלי קשר לנקודת המבט של דמבלדור במלחמה – תעורר אצלו שוב את הצדדים שהוא מתכחש אליהם. למעשה, אלמלי הייתי חושד בעצמי שאני מוטה, הייתי אומר שכבר עכשיו אני מזהה אצלו שינוי לטובה."

"במקומך לא הייתי בטוחה כל כך." אמרה הרמיוני. "אתה יודע שהוא מוכשר בהעמדת פנים. אני מציעה שתיזהר, הארי."

הארי הנהן בראשו. "בכל אופן, מה את עושה כאן בשעה כזאת? לא אמרת שאת צריכה לבדוק עבודות בשינוי צורה של תלמידי שנה רביעית?"

"כן, אבל הסתבר שזה לקח פחות זמן ממה שתכננתי." ענתה הרמיוני. "אז ניצלתי את הזמן ועברתי שוב על הספרים שדמבלדור השאיר עבורך בחדר ההוא."

"את מתכוונת ל'מעשיות בידל הפייטן'?" שאל הארי.

"לא, לא," ענתה הרמיוני, "עליו כבר עברתי עשרים פעם, ואני לא חושבת שיש שם רמזים נוספים שיכולים לעזור לנו כרגע. התכוונתי לערימת הספרים על ההורקרוקסים שדמבלדור הוציא מספריית בית הספר לפני שנים." הרמיוני החלה להוציא מנרתיק עור המוק שלה ספרים ישנים בגדלים שונים, וערמה אותם על השולחן של הארי. "עברתי בקריאה שנייה על כל הספרים, ויש דבר אחד שמטריד אותי."

"רק רגע," אמר הארי והביט בה במבט מוזר. "את אומרת שעברת על עשרות ספרים המלאים בטקסים אפלים ביותר, שכוללים הוראות כיצד להשתמש ברצח כדי לפצל את הנשמה, ויש דבר אחד שמטריד אותך? ברצינות, הרמיוני, אני חושב שאת מידרדרת."

"בסדר, אם אתה מתעקש לשמוע את זה." אמרה הרמיוני תוך כדי שהיא מוציאה מהנרתיק שלה ספר בגוון אדום מזעזע ומוסיפה אותו אל הערימה. "עברתי על כעשרים ספרים אפלים ומזעזעים, שהקריאה בהם כמעט קרעה את הנשמה שלי, ושהייתי צריכה להשקיע מאמצים אדירים כדי לא לשרוף אותם תוך כדי הקריאה, ושממש הקאתי חמש פעמים במהלך הקריאה שלהם, ויש דבר אחד שלא הבנתי."

"דבר אחד שלא הבנת?" שאל הארי.

"אוקיי, ניסיון אחרון." אמרה הרמיוני שסיימה להוציא את הספרים והתיישבה מול הארי. "עברתי על הספרים האפלים הללו, ולא הבנתי הרבה מהדברים שכתובים שם, אבל יש דבר אחד שהייתי רוצה לדבר איתך עליו."

"עכשיו זה נשמע יותר הגיוני." אמר הארי. "מה העניין?"

"ובכן, המכנה המשותף לכלל הספרים הללו הוא כמובן שבכולם מופיע הטקס של יצירת הורקרוקס." אמרה הרמיוני. "אבל יש כאן ספרים מכל הסוגים: יש ספרי לחשים שיש בהם הדרכה איך לבצע את הטקס, יש ספרי פילוסופיה שמדברים על המשמעויות שלו, יש ספרי תיאוריה שמנתחים את השלבים של הטקס, וכן הלאה. אבל שמתי לב שבכל הספרים הללו אין ולו ספר היסטוריה אחד. הייתי מצפה שהטקס יופיע בספרי היסטוריה רבים. טקס שהופך קוסם לבן אלמוות – אני מניחה שהרבה קוסמים אפלים היו רוצים להשתמש בזה, לא כך?"

"אני מניח שכן." אמר הארי בקול מהורהר. "אם כי לפי מה שפרופסור קווירל סיפר, הטקס המקורי לא באמת הופך מישהו לבן אלמוות. הוא מעתיק את הזיכרונות שיש לקוסם באותו רגע בו מבוצע הטקס ומעביר אותם לחפץ המבוקש. אם הקוסם ימות בהמשך – הוא יוכל לשחזר את עצמו רק בתור הקוסם שהיה בזמן ביצוע הטקס."

"כן, הצלחתי להבין את זה מתוך הקריאה." אמרה הרמיוני. "אבל עדיין היית מצפה שקוסמים ישתמשו בזה, לא? אני מתכוונת, קוסמים שרצחו על ימין ועל שמאל, שלא ממש הפריע להם להשתמש ברצח למטרות כאלו, למה שלא יבצעו את הטקס בכל מקרה אחת לכמה זמן?"

"אני מניח שאת צודקת..." אמר הארי בהרהור. "גם אם זה לא ממש אותו בן אדם, אלא משהו שיותר דומה ל'קוויק סייב' במשחק מחשב, קוסמים שונים במהלך ההיסטוריה בטוח ניסו את זה... ומישהו היה צריך לשים לב ולזהות שמיד כשמת קוסם אפל, צץ לו קוסם אפל דומה מאוד בתוך גוף של אדם אחר... יש לך איזה הסבר לזה?"

"יש לי השערה." אמרה הרמיוני. "תגיד לי מה אתה חושב. מה אם במהלך ההיסטוריה היה קיים לחש נגד, לחש שמצליח לאתר ולהשמיד את כל ההורקרוקסים של קוסם מסוים, מבלי לטרוח באמת לחפש אותם. אם באמת היה לחש כזה, והוא היה מוכר לכל הקוסמים האפלים, אני מניחה שהם לא היו טורחים להשאיר הורקרוקסים, משום שהם ידעו שאין לזה כל משמעות – מי שיהרוג אותם, ידאג גם להשמיד את ההורקרוקסים שלהם. כמובן, קסם מסוג זה הוא עוצמתי ביותר, והוא נכנס תחת האיסור של מרלין, כך שלא ניתן ללמד אותו באמצעות ספרים, אלא רק מתודעה אחת לתודעה אחרת."

"כך שקוסמים אפלים לאורך ההיסטוריה התרגלו לא להשתמש בהורקרוקסים, אבל מתישהו במאות השנים האחרונות הלחש הנגדי נשכח..." אמר הארי. "כן, אני מניח שזה הגיוני, הרמיוני. אם כי הלחש כנראה נשכח לפני יותר משש מאות שנה, כי אם לא כן פלאמל היה מכיר אותו, והוא היה מספר לדמבלדור."

"לא חשבתי על זה." אמרה הרמיוני. "אני מניחה ששש מאות שנה זה יותר מדי זמן מכדי שאף אחד לא ישימו לב?"

"לא בהכרח." ענה הארי. "רוב האנשים לא רגילים לבחון כל הזמן את ההרגלים שלהם, ולא שואלים את עצמם כל יום האם הם צריכים לחשוב מחדש על דברים מסוימים שהשתנו עם הזמן. זה לא מופרך בעיני שאת-יודעת-מי היה הראשון ששם לב לזה. דרך אגב, דראקו ביקש ממני להעביר לך את המכתב הזה."

הארי הושיט לה מעטפה. הרמיוני הביטה בו במבט מופתע, לקחה את המעטפה ופתחה אותה. היא הוציאה מתוכה חתיכת קלף קטנה, וקראה אותה.

"מה??"

"מה העניין?" שאל הארי.

"דראקו כותב שהוא שלח סכום כספי גדול לקסנופיליוס לאבגוד כדי שיקנה מכונות דפוס חדשות." אמרה הרמיוני ההמומה. "הוא כותב שהוא ישמח לראות את המדור שלי חוזר לפעילות."

"אמרתי לך." אמר הארי וחייך חיוך רחב.

פרק 4

הארי סיים להעתיק את הנוסח שהעביר לו דראקו, וחתם את שמו בתחתית הקלף.

"זה הכול?" שאל הארי.

"כן." ענה דראקו.

הארי חשב. הוא לא הצליח להבין מה דראקו מנסה להרוויח כאן. תוכן המכתב היה קצר – הוא הודה לנרקיסה מאלפוי על האירוח בביתם בחג המולד, וביקש לשתף איתה פעולה בנושאים שונים בהמשך. זה היה מוזר שהוא יכתוב מכתב כזה, אבל לא מופרך. אם דראקו לא יספר לה, נרקיסה עשויה להאמין שהמכתב אמיתי. אבל מדוע זה משנה משהו לדראקו? האם הוא זומם משהו מאחורי הגב של אימו?

"מותר לשאול מה המטרה שלך בשליחת המכתב הזה?" שאל הארי.

"כן." ענה דראקו.

"מה המטרה שלך בשליחת המכתב הזה?"

"ובכן, אני מעדיף לא להרחיב בזה, אבל כמו שאתה יכול להניח, היחסים עם אמא שלי הם קצת מורכבים." אמר דראקו. "היא מכירה אותי מעט מאוד זמן, והיא לא סומכת עלי כמו שאבא שלי סמך. למעשה, לפעמים היא מתייחסת אלי כמו אל ילד קטן. האמת – אני יכול להבין אותה. בחודשים האחרונים התנהגתי קצת בחוסר אחריות. אמא שלי תבין שאתה לא שולח את המכתב הזה מרצונך החופשי, והיא תבין שאני מעורב. אני בעצם מעביר כאן מסר שאני יודע לשחק באחריות לטווח הארוך, והיא יכולה לסמוך עלי."

הארי הנהן בתגובה, והכניס את הקלף למעטפה. זה היה הסבר מטופש למדי, וברור היה שישנה משמעות נסתרת למכתב, שדראקו לא מספר לו עליה. אבל הארי לא הצליח לחשוב על שום נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם משליחת המכתב לנרקיסה מאלפוי. הוא תמיד יכול לשלוח מכתב נוסף שאומר שהוא חשב שוב על הדברים והוא לא מעוניין בקשר איתה או משהו מעין זה. הוא יצטרך להקדיש לזה עוד קצת מחשבה לפני שישלח את המכתב.

הארי מרח על קפל המעטפה מעט שעווה אדומה, והקיש עליה בשרביטו. השעווה קיבלה צורה של עיגול מושלם, מעוטר בקווים דקיקים בתבנית ייחודית, והמכתב נחתם.

------------

דראקו הסווה את החיוך שלו על ידי לגימת מים מהכוס שעל השולחן. היה לו ברור שהארי לא מאמין לו, וממשיך לחשוב על דרכים אפשריות למשמעות נסתרת בתוכן המכתב. וזה בדיוק מה שהיה משעשע בכך.

דראקו שמע פעם סיפור על פושע מפורסם שהיה עוסק בהברחת סחורה קסומה לממלכה האסורה. הטכניקה שלו לא הייתה שימוש במפתחות מעבר לא חוקיים, או באמצעי תחבורה לא מאושרים. הוא היה מגיע למכס עם המזוודה שלו, מזדהה כנדרש, ועובר את הבידוק. המכשקפים זיהו אותו, וידעו שמדובר במבריח, ועל כן בדקו את המזוודה שלו בבדיקה קפדנית, אך לא מצאו דבר.

רק אחרי שנים הוא נעצר על הברחת מזוודות קסומות.

הארי פוטר יכול להשקיע כמה מחשבה שהוא רוצה בתוכן המכתב, אבל מה שדראקו באמת רצה הוא את החותמת. כמובן, לזייף בצורה אמינה חותמת קסומה של בית אצילי ועתיק יומין הייתה משימה קשה עד בלתי אפשרית. זה היה כל העניין של החותמת. אבל עם הקשרים והמשאבים של בית מאלפוי, ועם מספיק זמן של הכנה, הם יוכלו לייצר חותמת שעשויה להטעות בדיקה פשוטה, וזה יכול להיות, במידת הצורך, נשק מצוין כנגד בית פוטר. הוא ישלח לאימו מכתב כדי ליידע אותה שתוכן המכתב לא חשוב, ושתשמור על החותמת. זה יהיה מסר שהוא למד את הלקח.

--------------------

הם עמדו לצד כן האבן. הארי פוטר הוציא מכיס גלימתו מבחנת זכוכית קטנה. דראקו הבחין בחומר כסוף בוהק, משהו בין גז לנוזל, שהתערבל ללא הרף במבחנה. הארי פתח את המבחנה, ושפך את החומר אל תוך ההגיגית. החומר התנועע ללא הרף. שטח הפנים שלו נעשה גלי כמו מים ברוח, אך אז נפרד והתערבל בתנועות חלקות כמו עננים בשמיים.

"בספירה שלי ניגע בחומר ביחד." אמר הארי והרים את ידו. דראקו הרים את ידו גם הוא, וקירב אותה אל פני השטח של ההגיגית.

"שלוש, שתיים, אחת, עכשיו!"

הם נגעו ביחד בחומר הכסוף. המשרד שעמדו בו היטלטל בבת אחת – דראקו נזרק קדימה וצלל אל תוך החומר שבקערה, אבל ראשו לא פגע בקרקעית האבן. הוא נפל לתוך משהו קר ושחור, כאילו הוא נבלע במערבולת חשוכה –

הם עמדו במשרד אבן עגול וגדול. על הקירות היו תלויים דיוקנאות של אנשים ישנים, ומצנפת המיון הונחה על כוננית עץ נמוכה, לצד שולחן שחור מעץ אלון. מאחורי השולחן, על כס גבוה ומעוטר ישב אלבוס דמבלדור, שנראה צעיר בהרבה מכפי שהוא נראה היום. הזקן שלו היה קצר יותר, ולבן פחות, אבל לא היה זה הדבר שעשה את ההבדל. הוא היה נראה עייף, אבל העייפות לא ניכרה בתווי הפנים שלו כמו שהיא הייתה ניכרת בדמבלדור של לפני שנה.

מן הצד השני של השולחן עמד אדם זועף שדראקו זיהה בתור עין הזעם מודי – אחד מהיריבים המרים ביותר של אוכלי המוות. הוא החזיק את השרביט שלו בידו המצולקת.

"קיבלתי מסר מהמרגל שלנו." אמר מודי. "אוכלי המוות מתכננים התעללות המונית נוספת במוגלגים, הערב בשמונה בפארק בצפון מנצ'סטר. משהו דומה לאירוע שדווח בלסטר לפני שבועיים."

"תודה, אלאסטור." אמר דמבלדור בעייפות. "אתה חושב שתוכל להגיע לשם בזמן?"

"לא," ענה מודי. "הפגישה שלנו מתחילה בשבע וחצי, ולא אוכל לצאת משם לפני תשע. מה עם פנוויק? הזוג לונגבוטום? הפוטרים?"

"אליס ופרנק נמצאים במשמרת במשרד הקסמים הלילה." ענה דמבלדור. "לילי וג'יימס במשימה בווטפורד, ובנג'י עדיין מתאושש מהפציעה שלו בבית החולים. מי עוד יש לנו?"

"מקינון לא יחזור עד יום שלישי, ולופין כמובן לא זמין בלילות בתקופה הזו של החודש." אמר מודי. "לא חושב שיש מישהו אחר כרגע שיכול לעמוד בראש צוות כנגד קבוצה גדולה של אוכלי מוות. ואני מקווה שאתה לא שוקל לספר למישהו במשרד הקסמים."

דמבלדור נאנח. "לא, למדתי את הלקח בצורה כואבת למדי. אני חושב שאלך לשם בעצמי."

"לא, אלבוס." אמר מודי בנחרצות. "אנחנו צריכים שתהיה שקוע כולך במתקפת הנגד. בשבועות האחרונים אנחנו סופגים עוד ועוד אבדות כי אנחנו עסוקים כל הזמן במגננה ולא מצליחים ליטול את היוזמה ולתקוף. אתה צריך לוותר על היום בלילה."

"לא, אלאסטור, לא!" אמר דמבלדור בקול נואש. "נשבענו! נשבענו שנגן על חסרי הישע, שנילחם עבור מי שלא מסוגל להילחם!"

"נכון," אמר מודי, "ובכך שאתה מתכנן את מתקפת הנגד אתה מגן עליהם טוב יותר מאשר אם תהיה במקום אחד ותמנע התקפה אחת חסרת חשיבות."

"לא, לא." אמר דמבלדור בקול נחוש, וקם מכיסאו. "אני מוכרח ללכת. יהיה לי מספיק זמן לתוכניות בהמשך הלילה."

"כרצונך." אמר מודי. "אבל תזכור שכל רגע הוא חשוב, ואתה-יודע-מי לא ממתין לנו כדי לעשות את המהלך הבא שלו. אני מקווה שלפחות תתפוס מישהו רציני היום ולא את דגי הרקק הרגילים. אראה אותך מאוחר יותר. בהצלחה."

עוד לפני שמודי סיים את המשפט, משרד המנהל החל להתמלא בערפל, וכמה שניות לאחר מכן, לא היה ניתן לראות דבר. דראקו הסתכל על הארי, שהנהן בראשו, וסימן לו להמתין.

הערפל התפוגג. דראקו התבונן סביבו. הם עמדו במרכזו של שביל מרוצף בלבנים אדומות, בתוך פארק גדול. הלילה כבר ירד, ושבילי הפארק הוארו באמצעות עמודי תאורה רבים. קבוצות עצים קטנות וצמחייה ירוקה חצצו בין השבילים. השמיים היו בהירים, ורוח קלה נשבה והנידה את הצמחייה. השטח בו עמדו היה גבעה קטנה במרכז הפארק, וניתן היה לראות ממנו שבילים רבים, על אף הצמחייה והעצים. אנשים רבים הילכו בין השבילים. דראקו הבחין מבעד לצמחייה בקבוצת אנשים לבושה בבגדי ריצה קצרים, רצה בשביל מרוחק. בקצה השביל בו עמדו ישב זוג צעיר על ספסל עץ ונדנד עגלת תינוק. בשביל אחר ראה דראקו אדם מבוגר הולך באיטיות, כשסביבו מתרוצץ כלב טרייר חינני.

בעוד דראקו מתבונן סביבו, הוא הרגיש טפיחה קלה על כתפו. הוא הסתובב וראה את הארי פוטר מסמן באצבעו לכיוון אחד העצים הסמוכים לשביל בו עמדו. דראקו הביט לשם וראה את דמבלדור כורע מאחורי העץ, שרביטו אחוז בידו. הארי החווה בידו שוב לכיוון דמבלדור, והם הלכו לעמוד לצידו ליד העץ.

דמבלדור היה נראה דרוך. בכל כמה שניות הוא הסתכל בשעונו, ומיד הרים את מבטו וסקר את סביבותיו. דראקו הביט בשעון שעל ידו, שהראה את השעה שתיים בצהריים, ואז התקרב אל דמבלדור והביט בשעון שעל ידו. מחוגי השעון הורו על שלוש דקות לפני השעה שמונה.

לפתע נראה הבזק אור כסוף מצד שמאל. דמבלדור הסתובב במהירות והניף את שרביטו, יוצר בתנועה אחת חדה וללא מילים מגן כחול בוהק ו-

האור הכסוף קיבל צורה של צ'יטה. דמבלדור הוריד את השרביט. הפטרונוס פנה אל דמבלדור.

"אתה חייב להגיע לכאן, אלבוס!" אמרה הצ'יטה. היה זה קול של גבר, והוא נשמע נרגש. "השגתי את המידע! גיליתי את הדרך להפיל את בית מאלפוי! אני נמצא בבית המסתור שלנו בבורנמות', אבל אני חושש שעקבו אחרי לכאן. בבקשה, תגיע מהר."

פניו של דמבלדור נראו מיוסרות. הוא הביט פעם נוספת בשעונו, והסתכל שוב על הפארק. לאחר כמה שניות הוא פנה לפטרונוס. "אמור לגדעון שאני באמצע משהו. אגיע בהקדם האפשרי. שיחזיק מעמד בינתיים."

הצ'יטה הכסופה הנהנה ונעלמה בהבזק כסוף.

דמבלדור חזר לכרוע מאחורי העץ. מחוגי שעונו כבר הורו על השעה שמונה, אך דבר לא קרה.

הם חיכו במשך רבע שעה, כשדמבלדור מביט שוב ושוב בשעון. דבר לא קרה. לבסוף, הערפל המוכר החל למלא את הפארק, ודמבלדור נעלם משם בהבזק של אש.

הערפל התפוגג. הם עמדו כעת בסימטא צרה, חשוכה ושוממת. גשם חזק ירד, ותוך שניות דראקו נרטב עד לשד עצמותיו. זו הייתה חוויה מוזרה – הבגדים שלו לא היו ספוגים במים – הזיכרון לא באמת היה יכול להשפיע עליהם, אבל הוא הרגיש תחושה של רטיבות. הארי פוטר עמד לימינו, וניסה לתפוס מחסה מתחת לזיז אבן שיצא מאחד הבתים. הם הסתכלו סביבם וראו את דמבלדור מאחוריהם, רץ עמוק יותר אל תוך הסימטא החשוכה. הם החלו לרוץ בעקבותיו. דמבלדור פנה לסימטא נוספת, שרביטו מאיר לפניו את הדרך. הוא פנה ונכנס אל אחד הבניינים בסימטא, דראקו והארי בעקבותיו.

הם נכנסו אל תוך חדר מדרגות מוזנח ומלוכלך. האור משרביטו של דמבלדור הראה קירות עם טיח מתקלף, רטיבות ועובש. ריח בלתי נעים שרר במקום. מהרגע שנכנס אל הבניין, דמבלדור הפסיק לרוץ ונעשה דרוך. הוא עלה מדרגה אחר מדרגה באיטיות, ממלמל לחשים שונים תוך כדי תנועה. דראקו והארי עלו בעקבותיו.

הם עלו שתיים וחצי קומות בשקט מוחלט. הרעש היחיד שנשמע היה הגשם שירד בחוזקה בחוץ, והמלמול הבלתי פוסק של דמבלדור. הם כמעט הגיעו אל הקומה השלישית, כשלפתע המדרגה שדרך עליה דמבלדור זהרה באור אדום בוהק. תוך שבריר שניה נשכב דמבלדור על הרצפה, ומשני הקירות משני צידי המדרגה יצאו במהירות עשרה להבים חדים, מפלחים את האוויר מעל לראשו של דמבלדור.

דמבלדור לא נבהל. הוא הניד את שרביטו בתנועה קלה, והלהבים נשברו. הוא חזר לעמוד על המדרגה שהפעילה את המלכודת, ופניו הרצינו. הוא החל לבצע סדרת תנועות מורכבת בשרביט, עיניו עצומות. לאחר כדקה החל לצאת מקצה שרביטו ערפל סמיך, שצנח מיד על המדרגות והחל לטפס. עד מהרה המדרגות היו מכוסות בשכבה דקה של ערפל לבן. דמבלדור פקח את עיניו והחל להתקדם שוב, כשהוא פוסע מעל שכבת הערפל, ודראקו והארי עולים בעקבותיו.

כשהגיעו לקומה הרביעית דמבלדור פנה אל הכניסה לאחת הדירות. היא הייתה סגורה בדלת עץ שחורה בעלת ידית מעוטרת. לא היה שֵם או סימן זיהוי אחר על הדלת. דמבלדור הקיש על הידית בשרביטו. דבר לא קרה. הוא התרחק מעט מן הדלת, וכיוון שוב את השרביט. הדלת נפרצה בתנועה חזקה, ונפתחה פנימה בטריקה. הם נכנסו פנימה.

ריח חריף של נחושת קידם את פניהם. הדירה הייתה מלאה אבק, שהקשה על הראייה. דמבלדור מלמל שורה ארוכה של לחשים. האבק בדירה החל לשקוע. המראה שנחשף לעיניהם היה מצמרר. הם היו בתוך סלון גדול, שהפך כנראה לזירת קרב. הקירות הלבנים היו מלאים בסימני צריבה. חמישה כיסאות הפוכים היו פזורים בחדר, שניים מהם עם משענת שבורה. שולחן שרגלו אחת נתלשה היו מוטל ליד הקיר הרחוק. הרצפה כולה הייתה מלאה בשברי זכוכית מנברשת מנופצת במרכז החדר. חיה שדראקו לא זיהה – שילוב מוזר של זאב ותנין – צלעה סביב החדר. ליד הנברשת, מוטלת בתוך שלולית גדולה של דם, הייתה גופת אדם שגרונו שוסף ופניו הושחתו.

דמבלדור נאנח בכאב, הערפל שוב מילא את החדר והוא נעלם בהבזק של אש.

הם הופיעו שוב בפארק, אלא שהפעם התמונה הייתה שונה לחלוטין. ריח שריפה הורגש באוויר. מסביבם בערו הצמחייה והעצים באש אדומה בכמה מוקדים. צעקות שבר נשמעו מכמה כיוונים. במרחק כמה צעדים מהם, במרכז השביל, ראה דראקו כלב טרייר מיילל מעל גופת אדם זקן. עגלת תינוק מיותמת הייתה מוטלת מתחת לעץ הסמוך.

בשמיים זהרה בירוק בוהק גולגולת ענקית, שמתוך פיה זוחל נחש.

הערפל המוכר מילא שוב את הפארק, ולאחר כמה שניות הם מצאו את עצמם עומדים שוב בתוך המשרד של הארי פוטר, לצד ההגיגית.

--------------

הארי התיישב בכיסאו מאחורי השולחן, ולגם מבקבוק המים שלו. הוא כבר היה בזיכרון הזה קודם, אבל החוויה של הזיכרון בפעם השנייה עדיין גרמה לו לרצות להקיא. דראקו לקח כיסא והתיישב מולו, פניו חתומות.

"מה אתה חושב?" שאל הארי.

דראקו שתק למשך מספר שניות. "היה משעשע לראות את דמבלדור בתפקיד החמור שסיפרת לי עליו פעם, שלא מצליח להחליט בין שתי ערמות תבואה ובסוף מת ברעב." אמר דראקו לבסוף.

הארי כיווץ את מצחו. "החמור של בורידן? אני מבין את ההשוואה שלך, למרות שזה לא באמת קשור. הרעיון של המשל שהזכרת הוא להדגים פרדוקס בגישה הדטרמיניסטית. במקרה שלנו דמבלדור דווקא כן הכריע בין האפשרויות, פשוט ההכרעה שלו התבררה כגרועה מאוד. אבל מה דעתך על כל הסיפור הזה של ההתעללות במוגלגים? ראית את מה שקרה שם בסוף בפארק. ומה הסיפור של האות האפל הזה בשמיים?"

"אוכלי המוות נהגו לזמן את האות האפל לשמיים באמצעות לחש מיוחד באירועים מן הסוג הזה." אמר דראקו. "קבוצה מסוימת מתוך אוכלי המוות היו אוהבים את האירועים הללו במיוחד, והיו יוזמים משהו כזה לעיתים קרובות. אילו היינו נמצאים שם בזמן האירוע עצמו, סביר להניח שהייתי יכול לזהות חלק מהמשתתפים."

"כלומר לא כל אוכלי המוות השתתפו בזה?" שאל הארי והרים גבה.

דראקו נענע בראשו. "לא. התעללות המונית במוגלגים לא בדיוק הקנתה יתרון פוליטי או ציבורי לצד שלנו. זה היה בעיקר מעורר סימפתיה לצד השני ושנאה כלפי אוכלי המוות. אבל זה היה נדרש כדי לשלוט באוכלי מוות מסוימים, שהיו צריכים לשחרר קיטור מדי פעם. ואולי זו גם הייתה דרישה של אתה-יודע-מי בעצמו, אינני יודע."

הארי חייך.

"מדוע אתה מחייך?" שאל דראקו בעצבנות.

"האם אבא שלך אמר לך את כל זה פעם?" שאל הארי.

"לא." ענה דראקו. "אני... גיליתי את זה לבד".

"וזו הסיבה שחייכתי." ענה הארי. "התשובה שלך הוכיחה לי שאתה לא אותו דראקו שפגשתי ברציף תשע ושלושה רבעים ביום הראשון ללימודים בשנה שעברה. אם הייתי שואל את דראקו של אז – הוא היה פשוט אומר לי שאירועים כאלו הם חלק מהכיף. העובדה שהמוח שלך ממציא תירוצים לאירוע הזה, היא סימן שזה מפריע לך."

"אה, אז אתה חושב שאני סתם ממציא תירוצים?" שאל דראקו ברוגז.

"לא, אני חושב שאתה באמת מאמין במה שאמרת." ענה הארי בפשטות.

הארי חשב על הניסוי המפורסם של ליאון פסטינגר. בניסוי, פסטינגר נתן לשתי קבוצות של סטודנטים לעשות משימה משעממת במיוחד במשך שעה. לקבוצה הראשונה שילם דולר אחד בעבור ההשתתפות בניסוי, ולקבוצה השנייה – עשרים דולר. לאחר שיצאו, שאל אותם האם הניסוי היה מעניין. באופן יחסי, הסטודנטים בקבוצה הראשונה דיווחו שהניסוי היה מעניין יותר מאשר הסטודנטים בקבוצה השנייה. זה היה נראה מבלבל, אבל למעשה זה היה ברור: הסטודנטים שקיבלו עשרים דולר יכלו להצדיק את ההתנהגות של השתתפות בניסוי משעמם בכך שקיבלו עליו תגמול נאה. לעומתם, לסטודנטים שקיבלו רק דולר לא הייתה הצדקה חיצונית להשתתפות בניסוי המשעמם, אז הם שכנעו את עצמם שלמעשה הוא היה מעניין.

לאדם שלא הורגל לבחון כל הזמן את הצורה בה פועל המוח שלו, היה קשה מאוד לזהות את זה. הסטודנטים בקבוצה הראשונה באמת האמינו שהניסוי היה מעניין. הם לא חשבו שהם משכנעים את עצמם. גם דראקו באמת האמין שרק חלק מאוכלי מוות השתתפו בהתעללות וברצח מוגלגים, ושזה לא היה חלק מרכזי באג'נדה שלהם. הוא לא חשב שהוא ממציא תירוצים. הוא באמת האמין בזה, והמשמעות הייתה שעדיין קיים אצלו אותו דיסוננס שמצד אחד לא יכול לקבל התעללות כזאת בבני אדם – אפילו יהיו מוגלגים, ומצד שני מחייב לתמוך באוכלי המוות.

בדיוק כמו שהוא אמר להרמיוני בשבוע שעבר, העבודה שעשה עם דראקו בשנה שעברה לא הייתה לשווא.

"בכל אופן," שאל הארי, "יש לך מושג למה התכוון אותו גדעון כשהוא הזכיר את המידע שעלול להוביל לנפילת בית מאלפוי?"

"אין לי מושג." אמר דראקו מיד. "אבל גם אם הייתי יודע, לא הייתי מספר לך."

"כן." אמר הארי. "כך חשבתי."

"מה לגבי היצור המוזר שהיה בבית המסתור, היכן שהייתה גופתו של גדעון?" שאל הארי.

"לא זיהיתי –" התחיל דראקו להשיב, כשלפתע נשמע במשרד קול 'קראק' חזק.

 הארי ודראקו הביטו בהפתעה בגמדון הבית שהופיע פתאום במשרד.

"שוב אתה?" שאל הארי בזעף. "דראקו, מדוע זימנת אותו לכאן? תגיד לו שיסתלק!"

דראקו פתח את פיו, אבל לפני שהספיק להוציא מילה, גמדון הבית נעלם משם בקול 'קראק' חזק.

פרק 5 - רושם ראשוני

חדר המועדון של רייבנקלו היה עמוס למדי ביום ראשון אחר הצהריים. תלמידים מכל השכבות היו מפוזרים ברחבי החדר העגול ורחב הידיים, מעיינים בספר על אחת הכורסאות, או עובדים במרץ סביב אחד השולחנות העגולים. המדשאות בחוץ היו מכוסות בשלג ומזג האוויר הגרוע נמשך, כך שלא היה ממש מה לעשות בחוץ, ורוב התלמידים נשארו בחדר המועדון ועבדו על שיעורי בית או עבודות. למען האמת, רובם היו עושים שיעורי בית גם כשמזג האוויר בחוץ היה מזמין. זה היה חדר המועדון של רייבנקלו אחרי הכול.

פדמה קמה מהשולחן שבמרכז חדר המועדון. היא ישבה שם במשך קרוב לשעתיים, וניסתה – ללא הצלחה – לסיים את החיבור שלה לתורת הצמחים. זה היה סיוט. היא הרגישה מותשת, אבל הייתה חייבת לגמור את החיבור הזה עד מחר. היא החליטה לקחת הפסקה קצרה, והתקרבה לכיוונו של אנתוני גולדשטיין, שישב בקצה השני של החדר, ונראה מרוכז מאוד ושקוע בכתיבה. פדמה ניגשה אליו בשקט, ונעמדה מאחוריו. היא ניסתה להציץ מעבר לכתפו כדי לראות מה הוא כותב. היא הבחינה בכתב מוזר באותיות שלא הכירה, עם עיטורים בתבניות מיוחדות. היא התבוננה באנתוני ממשיך בכתיבה למשך מספר דקות, עד שנשען לאחור לרגע, והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לפנות אליו.

"אנתוני? מה אתה כותב?" שאלה פדמה.

"ובכן, מממ," אמר אנתוני בחוסר נוחות כשהוא מבחין בה לראשונה, "בשבוע שעבר היה לי יום הולדת שלוש עשרה, אז חשבתי לעצמי שכיוון שאנחנו בין כה וכה משתמשים בקלף ובדיו, אנסה לכתוב –"

"וואו, זה ממש מעניין." אמר הארי פוטר ממקום מושבו בצד השני של השולחן וסגר את הספר הגדול שהחזיק בידו.

"כן, זה ממש מעניין איך אתה תמיד מדבר כאילו אתה היחיד שנמצא בחדר." אמרה פדמה ברוגז. "אתה לא שומע שאנתוני מנסה לומר משהו?"

הארי פוטר נראה מופתע מתגובתה. "מכיוון שאני לא נוהג לדבר לעצמי, יש להניח שאילו הייתי לבד בחדר לא הייתי מדבר כלל. מישהו ראה את –"

"הרמיוני? לא."

"לא משנה, אני פשוט אלך לספריה." אמר הארי פוטר, ויצא מחדר המועדון כשהוא לוקח איתו את הספר הגדול שקרא בו.

-----------------------

הרמיוני אכן הייתה בספרייה, אם כי היה מעט קשה להבחין בה מאחורי תריסר הספרים שנערמו לפניה על השולחן. הארי התיישב לידה והטיל מסביבם בועת קוויטוס.

"הרמיוני? יש לי שאלה עבורך." אמר הארי.

הרמיוני המשיכה לעיין בספר כמה שניות, ואחר כך הניחה אותו על השולחן ופנתה אל הארי.

"כן?"

"מה דעתך על פרופסור קראוץ'?" שאל הארי.

"פרופסור קראוץ'?" תמהה הרמיוני. "למה אתה שואל?"

"סתם מחשבה שעלתה בי בעקבות מחקר שקראתי." ענה הארי. "אני לא רוצה להטות את התשובה שלך בכך שאומר לך במה מדובר, אז אספר לך רק אחרי שתעני."

"ובכן," אמרה הרמיוני, "פרופסור ברטימיוס קראוץ'. האמת היא שאני די מחבבת אותו. אני חושבת שהוא מורה טוב. כן, הוא מאוד קפדן וקשוח, לפעמים אולי קשוח מדי, אבל לדעתי הוא עושה עבודה מאוד טובה בכיתה. אני מודה שבאופיו הוא נראה אדם לא כל כך חברותי, ולפעמים נראה לי שהוא קצת מחזיק מעצמו, אבל התרשמתי שהוא מתייחס בכבוד לכולם ולתלמידים בהוגוורטס בפרט. הוא זכה בכמות פרסים מרשימה בימיו כתלמיד בבית הספר, וממה שקראתי הבנתי שהוא היה מהמובילים במשרד הקסמים במאבק בלתי מתפשר באתה-יודע-מי. אז אם לסכם, אני חושבת שהוא אדם די חיובי, גם אם הוא לא הכי נעים ולבבי בעולם."

 "מעניין." אמר הארי.

"למה?" שאלה הרמיוני. "מה המחקר שדיברת עליו?"

הארי הגביה את הספר שהביא אתו. "קראתי כאן מחקר על ניסוי פסיכולוגי מסקרן. במהלך הניסוי, החוקרים נתנו לסטודנטים למלא דפי הערכה על המרצים שלהם לאחר שישים שניות מהרגע ששמעו אותם. בסוף הקורס נתנו לאותם סטודנטים למלא דפי הערכה דומים, והתוצאות היו כמעט זהות. המסקנה שהם הסיקו היא שההערכה שלנו לאדם מסוים נקבעת במידה רבה מאוד על פי הרושם הראשוני שקיבלנו ממנו."

"מעניין." הסכימה הרמיוני. "ואיך זה מתקשר לפרופסור להתגוננות?"

"ובכן, שמתי לב שלמרות שהתייעצתי איתו בנושא אישי, ולמרות שהיו לי כמה שיחות ארוכות אתו על נושאים שונים, ועל אף שאני מאוד מעריך אותו כאדם חכם ושקול – אני לא סומך עליו או מחבב אותו." ענה הארי. "המחקר הזה גרם לי לתהות האם היחס שלי כלפיו הגיוני, או שהרושם שלו אצלי התקבע בגלל מה שקראתי עליו לפני שפגשתי אותו, או בגלל הנאום הראשון שנתן בסעודת הפתיחה, שהיו בו חלקים שלא אהבתי לשמוע."

"אז באת לשאול אותי משום שאתה חושב שאני טובה יותר ממך בעניין הזה?" שאלה הרמיוני. "אתה חושב שאני מסוגלת להתגבר על ההטיה שיוצר הרושם הראשוני?"

"לא, בכלל לא." ענה הארי. "בדיוק להיפך. אני חושב שאת פחות טובה ממני בזה, אבל אני מוצא את עצמי סומך על הרושם הראשוני שלך הרבה יותר מהרושם הראשוני שלי. הלקח שלי משנה שעברה הוא שבעניין הזה את הרבה יותר טובה ממני."

"בהחלט, עם זה קשה להתווכח." הסכימה הרמיוני. "דרך אגב, איך הולך לך עם דראקו? יש התקדמות?"

"צפינו בינתיים רק בשני זיכרונות, ההוא שסיפרתי לך עליו עם דמבלדור בפארק, וההוא עם השוטרת המוגלגית שהעבירה מידע למסדר." ענה הארי. "אני מעריך שבהמשך נוכל לראות אם יש השפעה כלשהי."

הרמיוני שתקה למשך מספר שניות ונראתה מהורהרת.

"תגיד, הארי," אמרה הרמיוני לבסוף, "האם בחדר ההוא של דמבלדור יש זיכרון של המוות שלי?"

"בוודאי." ענה הארי שהופתע מהשאלה. "אפילו צפיתי בו מספר פעמים. אבל הרמיוני, אני ממליץ לך בחום שלא לצפות בו, ואני מעדיף שלא לדבר על זה. זו אכן הייתה חוויה מאוד לא נעימה."

הארי זכר כמובן את האירוע גם בלי הזיכרון של דמבלדור, אבל לחוות את הזיכרון בצורה מוחשית כל כך הייתה חוויה מערערת שעוררה בו רגשות ישנים ותחושות קשות. הסיבה שהוא צפה בזיכרון בכל זאת היא שהוא רצה לצפות באירוע מנקודת מבטו של דמבלדור. הוא חשב שאולי זה עשוי לחדש לו משהו שהוא לא קלט בסערת האירועים בזמן אמת. והוא אכן גילה משהו. משהו שעשוי להיות בעל משמעות אדירה, אם הארי אכן פירש אותו נכון. המשפט שדמבלדור מלמל לעצמו כמה שניות אחרי שראה את הרמיוני – הארי לא היה יכול להיות בטוח שהוא מבין את המשמעות האמיתית, אבל הייתה לו תיאוריה סבירה בהחלט, והוא פעל בהתאם. הוא קיווה שזה אכן יעזור להם בהמשך.

-----------------

חדר המועדון התת קרקעי של סלית'רין, היה מלא בתלמידים ביום ראשון אחרי הצהריים. התלמידים היו פזורים על כסאות מגולפים ברחבי החדר המוארך, בעיקר בסמוך לאח המפואר. הם קראו בספרים שונים באור הירקרק ששרר תמיד בחדר המועדון. ליתר דיוק, תלמידים רבים החזיקו בידם ספרים, והיה נראה כאילו הם קוראים בהם. חלק מן התלמידים רק העמידו פנים שהם קוראים, כדי שאחרים יחשבו שהם חכמים. אחרים העמידו פנים שהם קוראים, כשבעצם הם ריגלו אחרי חבריהם, או זממו מזימות בסתר. זה היה חדר המועדון של סלית'רין אחרי הכול.

וינסנט וגרגורי ישבו ליד שולחן המתכת המעוטר שניצב למרגלות גרם המדרגות המוביל לחדר הפרטי של דראקו מאלפוי. הם לא העמידו פנים. הם פשוט עשו את התפקיד שלהם, לשמור על הבוס.

"אתה חושב שאנחנו צריכים לדווח על זה?" שאל וינסנט.

"אני לא בטוח." ענה גרגורי. "בעצם, שום דבר לא קרה."

"כן, אבל אתה יודע שההנחיות שקיבלנו היו מאוד ספציפיות. לדווח על כל דבר שקשור לבוס ולהארי פוטר."

"נכון, וכבר דיווחנו על זה."

"אתה יודע למה אני מתכוון. הבוס לא נראה אותו דבר מאז השבת שעברה. כבר שבוע שמשהו אצלו משונה וגם היום הוא כמעט לא יצא מהחדר. אתה יודע שזה משהו לא רגיל אצלו."

"נכון, זה נראה שמשהו מטריד אותו. ובכל זאת, יכול להיות שזה קשור לדברים אחרים. אני מציע שנחכה קצת לפני שנשלח דיווח נוסף לגברת מאלפוי."

פרק 6 - היחיד שאי פעם ירא מפניו

השמש כבר שקעה במערב, ורק קרניים אדומות ששלחה מעבר לקו האופק עוד האירו במקצת את העולם. ירח כסוף החל לעלות במזרח. רוח כמעט ולא נשבה באותו ערב, אך הקור היה חודר עצמות. הריח המלוח הורגש היטב באוויר. המקום היה שקט מאוד, וניתן היה לשמוע בבירור את קול גלי הים המתנפצים אל הסלעים במרחק. צווחת שחף מזדמן פילחה את הדממה מדי פעם.

הנוף היה פראי. מצוקי הסלעים החדים שהזדקרו מסביב נראו כמו חרבות שלופות בידי אבירים. שיחים, עצים קוצניים וצמחיה נמוכה כיסו את צלע ההר. הים כיסה את האופק משלושה כיוונים, והגישה לאזור הייתה מוגבלת ביותר. גשר צר חיבר את חצי האי אל היבשה, ובמרחק ניתן היה לראות בתי עיירה קטנה.

מדרגות אבן גדולות חרצו דרך בצלע ההר, מתפתלות כמו נחש עד לפסגה. חומות האבן העתיקות השתלבו היטב בנוף הפרוע, כאילו היו שם מאז ומעולם.

הם עמדו על שרידיה של חומת אבן גבוהה, הבנויה מאבנים שחורות. גובהה של החומה היה כשלושה מטרים, ורוחבה קצת פחות ממטר. האבנים החדות דקרו את כפות הרגליים, והקור גרם להם לרעוד מעט. הארי הציץ מעבר לקצה החומה ומיד נרתע לאחור ונשכב לרוחב החומה. לא היה לו חשק לנסות לבדוק מה יקרה לו אם ייפול מגובה במהלך חוויה של זיכרון.

לצידו, דראקו עדיין עמד והתבונן סביבו, מביט על הנופים ועל שרידי הטירה העתיקה. חומת האבן שעמדו עליה הייתה בנויה בצורה של ח, כך שלמרגלותיהם היה שטח סגור משלושה כיוונים, כשהצד הרביעי פונה אל צוק תלול. הם עמדו בצד המערבי. דראקו הלך לאורך החומה עד שהגיע אל הקצה. הוא שלח מבט זהיר מטה, ואז חזר אל הארי והתיישב לידו.

"איפה דמבלדור?" שאל דראקו.

"חכה, אתה תראה." ענה הארי בשקט. הוא לא רצה להרוס לדראקו את החוויה של הזיכרון. על אף שהוא צפה בזיכרון הזה מספר פעמים, היו כמה דברים שהוא עדיין לא הבין, והוא היה זקוק לעזרתו של דראקו. הארי ניסה לשמור על השקט ולהתרכז.

הארי ודראקו המתינו כמה דקות בדממה. יללת חיה נשמעה במרחק והקפיצה אותם לרגע. אור השמש כבר נעלם לגמרי. הירח עלה עוד כמה סנטימטרים בשמיים, מאיר את האזור כולו באורו הכסוף. ליתר דיוק, כדור הארץ סב על צירו עוד קצת, ואור השמש שחזר מן הירח האיר את האזור כולו.

"מה קורה?" שאל דראקו בחוסר סבלנות.

הארי הציץ בשעונו. הוא הצליח לקרוא את הספרות לאור הירח. "עוד כמה שניות." לחש לדראקו.

כמה שניות חלפו, וקול 'קראק' חזק נשמע. למרגלות החומה הופיעה דמות גבוהה עוטה גלימה שחורה, ברדס משוך על ראשה, ומסכה מכסה את פניה. הדמות עמדה שם בשרביט שלוף והתבוננה סביבה בדממה. לאחר כמה שניות היא הפשילה את שרוול הגלימה, ולחצה באצבעה על הזרוע החשופה.

קולות התעתקות נוספים נשמעו, ודמויות נוספות הופיעו. תריסר דמויות הופיעו שם. הן נערכו מיד במעגל מסודר, שרביטיהם מכוונים כלפי חוץ. היה נראה שאוכלי המוות מתורגלים בזה, וכל אחד יודע את מקומו. אחרי שהמעגל הושלם, נשמע קול התעתקות נוסף, ודמות גבוהה הופיעה במרכז המעגל. ראשה הקרח לא היה מכוסה בברדס, והיא לא עטתה מסכה על פניה. צמרמורת חלפה בהארי כשראה את הפנים. גם ממרחק ולאור הירח, אפשר היה לראות בנקל את האף הפחוס, ואת עיני הנחש האדומות הנוצצות.

אוכלי המוות פנו אל אדונם.

הארי הביט בשעונו.

"תתפרסו מיד ותתחילו לחפש." ציווה וולדמורט בקולו השורקני. "אם אחד מכם רואה משהו שעלול להיראות כמו מה שאני מחפש, הוא יקרא לי מיד. אם אחד מכם מזהה משהו חשוד או מ–"

וולדמורט לא השלים את המשפט. עשרה הבזקי אור בצבעים שונים הבהיקו לכל אורכה של החומה עליה ישבו הארי ודראקו. לא נשמעה שום צעקה, מילה אחת לא נאמרה כשחברי מסדר עוף החול הטילו את הקללות שלהם. עשרה לחשים שונים נורו אל המעגל הצפוף של אוכלי המוות.

ארבעה אוכלי מוות נפלו משותקים במקום. אחרים הספיקו להטיל לחש מגן זריז לפני שהקללה פגעה בהם, אבל עוצמת הפגיעה הפילה אותם לקרקע. צעקות בהלה נשמעו מצידם של אוכלי המוות, שהחלו להתפזר ולהטיל לחשי הגנה. חלקם ניסה להשיב אש, אבל לא היה להם מושג לאן לכוון. על החומה לא נראה איש.

חברי המסדר ירו את הגל השני של הלחשים. הבזקי אור בצבעים שונים בהקו בשנית על החומה. בצד המזרחי של החומה, הארי הבחין בצבע ירוק בוהק שלא ניתן היה לטעות בו. הוא לא הצליח לשמוע את מילות הלחש – אוכלי המוות צעקו חזק מדי – אבל הוא זיהה את הלחש הזה יותר מדי טוב.

אוכלי מוות נוספים נפגעו. הלחשים הגיעו אליהם מכל הכיוונים, והם לא הצליחו להתגונן. כולם שכבו על הרצפה כעת. רק דמות אחת עמדה במרכז, מוקפת במגן בצבע ארגמן בוהק כל כך, שהארי התקשה להסתכל עליו מבלי להסתנוור.

וולדמורט הניף את שרביטו ושאג מילים בשפה בלתי מוכרת. ערפל סמיך החל למלא את כל האזור במהירות, ותוך שניות בודדות אוכלי המוות לא נראו לעין. חברי המסדר חדלו מיד את הירי. ככל הנראה לא רצו להתיש את עצמם ביריות לא בטוחות. רק אדם אחד לצידו של הארי המשיך לדבר. הארי זיהה את קולו הצרוד של דמבלדור, ממלמל ללא הפסקה. הערפל בצד הקרוב אליהם החל להתפזר, ונראה היה שדמבלדור מצליח להתנגד ללחש של וולדמורט, אבל הערפל התפזר לאט מדי.

אחרי כחצי דקה הערפל כולו החל להתפוגג. המחזה שנחשף היה שונה לגמרי. כמה גופות של אוכלי מוות היו פזורים על הקרקע, אולם האחרים כרעו במעגל רחב במרכז, כשהם מוסתרים כמעט לחלוטין מאחורי חומת קרקע בגובה כמטר. במרכז המעגל כרע וולדמורט, מוגן בחומה משלו, מחלק פקודות בקול שקט.

שרביטיהם של אוכלי המוות הופנו אל חומת האבן הגבוהה. לחשי האנטי-הנגזה של אוכלי המוות פעלו את פעולתם, וחברי המסדר השוכבים על החומה נחשפו. במרחק, הארי הצליח לזהות את עין הזעם מודי. הוא היה זה שירה את הקללה ההורגת. על החלק הצפוני של החומה, הוא זיהה גם את רמוס לופין ואת פרופסור מקגונגל.

צעקות ופקודות נשמעו מכל הכיוונים. האורות הבזיקו מעל גבי החומה ומתחתיה. הארי הבחין בכמה אוכלי מוות שירו גם הם קללות בצבע ירוק בוהק. הדי פיצוצים נשמעו מכל עבר. הקרב התחדש.

וולדמורט שכרע במרכז המעגל הטיל לחש אחרי לחש לכיוונו של דמבלדור במהירות מסחררת. הבזקי האור מהקללות שהטיל היו בצבעים מגוונים, והארי לא זיהה אף אחת מהן. דמבלדור נופף בשרביטו וחסם את הקללות פעם אחר פעם, לרוב ללא מילים. בכל פעם שהיה חוסם את הקללה, הוא המשיך את התנועה בשרביטו והטיל לחש משלו. ממקומו הסמוך לדמבלדור הארי יכול היה להרגיש את העוצמה של הלחש, שיצרה נוכחות חזקה באוויר. ברוב המקרים וולדמורט היה מגיב במהירות וחוסם את הלחש, אבל לעיתים הוא נאלץ לזוז לצדדים או להשתטח על הקרקע כדי להתחמק מפגיעה. הארי תהה מדוע הוא לא משתמש ביכולת התעופה שלו. אולי הקרב הזה התרחש לפני שהטיל על עצמו את הלחשים המוטלים על מטאטאים. בערך כל דקה היה וולדמורט יורה קללת 'אבדה קדברה', ודמבלדור היה נאלץ להתגלגל על החומה ולהתחמק מן הלחש. בפעמים הבודדות שהלחש פגע בחומה הוא חזר בזווית כלפי מעלה, והארי, שהבחין בכך היום בפעם הראשונה, הבין שהחומה עליה עמדו לא הייתה חומה רגילה, אלא בעלת קסם עתיק.

מאחר והם צפו בזיכרון של דמבלדור, הם חוו אותו דרך החוויה של דמבלדור, וכתוצאה מכך הם ראו רק מה שהוא ראה ושמעו רק מה שהוא שמע. ומסתבר שזה היה הרבה מאוד. היה מדהים לראות איך דמבלדור מצליח להילחם בוולדמורט בקרב שדרש ממנו מאמץ אדיר ויכולת ריכוז גבוהה, ועדיין לשמור על ערנות ולהציץ מדי פעם סביבו כדי להגן על חבריו באמצעות לחש הגנה, או צעקת אזהרה לכיוונו של אחד החברים.

הלחימה הייתה סוערת ולמרות שהארי צפה בזיכרון הזה כבר כמה פעמים, הוא התקשה לעקוב. המהירות האדירה שדמבלדור ווולדמורט ירו זה לכיוון זה, ומגוון הלחשים העצום שהם השתמשו בהם הקשו עליו להבין מה קורה.

למרות מכת הפתיחה העוצמתית שהנחיתו עליהם כשנתפסו לא מוכנים, ולמרות שהיו בשטח נחות, היה נראה שאוכלי המוות מצליחים להתאושש ולהחזיק מעמד. הארי הבחין לפחות בשני חברים מהמסדר שנפגעו מקללה ועפו לאחור, נופלים מן החומה. הקרב היה שקול.

הארי הבחין שאחד מאוכלי המוות הפסיק להתמקד בתוקפים שעל החומה, והחל לירות קללה אחר קללה לכיוון הצפוני של החומה, אל עבר חלקה התחתון. הארי אימץ את עיניו והבחין בקווי מתאר דקים של שער סגור בתוך חומת האבן. הוא היה בצבע שחור כהה, והשתלב באופן מושלם בחומת האבן, כך שהיה כמעט בלתי אפשרי להבחין בו לאור הירח, והאבק שמילא את האוויר בהמולת הקרב לא הקל על כך. אבל הארי שכבר צפה בזיכרון בעבר, ידע מה לחפש.

השער נפתח לאחור בתנופה בקול חריקה חזק. הארי הבחין בדמבלדור מגניב מבט מודאג לעבר השער וצועק פקודה לעבר החבר שלידו, שהארי לא זיהה. החבר העביר את הפקודה לחברה שאחריו, ושניהם כיוונו את שרביטיהם לכיוון אוכל המוות שהקללה שלו פרצה את השער וירו. אוכל המוות מיהר להסתתר מאחורי חומת העפר. החברים כיוונו את שרביטיהם והמתינו, אבל אוכל המוות נמנע מלהרים את ראשו. לאחר כמה שניות, הם החליפו ביניהם מבטים מודאגים. לפתע קילל אחד מהם בקול, וצעק

'הַנְגָּזָה!'

הוא וחברו מיהרו להטיל לחשי אנטי-הנגזה וכיונו את שרביטיהם לעבר השער. אוכל המוות נחשף במרחק של כשני צעדים מהשער, והם מיהרו להטיל עליו קללות, אבל זה היה מאוחר מדי – הוא רץ במהירות ונכנס אל תוך השער. הארי הבחין בו יוצא מן הצד השני של החומה ונע לכיוון המדרגות הצרות, מחפש עמדה נוחה ליצירת קו אש מול השוכבים על החומה. דמבלדור צעק פקודה ושני החברים קפצו מן החומה לעברו, צועקים תוך כדי קפיצה את מה שהארי זיהה כ'לחש מרפד'. שערה הג'ינג'י של החברה התנופף מאחוריה כשקפצה, והארי הבחין לראשונה כמה צעירה היא.

אוכל המוות נע במהירות, רץ בתנועת זיגזג כדי להימנע מפגיעה, ומדי פעם שולח קללה מעבר לכתפו מבלי להביט לאחור. הוא הגיע אל המדרגות, ואז הסתובב והחל להילחם בשני יריביו. התמונה היטשטשה במקצת – דמבלדור חזר להתמקד במאבקו עם וולדמורט – והארי הסתובב בחזרה כדי להתמקד בקרב המרכזי, שאיבד קצת מהעוצמה שלו, אך הוסיף להיות קשה. היה נראה שאחרי זמן ארוך של לחימה ללא הפסקה, שני הצדדים מתחילים להתעייף. גם אוכלי המוות וגם חברי המסדר נזקקו ליותר ויותר זמן התאוששות בין לחש ללחש, וגם הדיוק פחת, אבל הם סירבו להרפות.

אולם וולדמורט ודמבלדור המשיכו להילחם באותה עוצמה, כאילו רק עכשיו החל הקרב. הקללות שלהם נורו בעוצמה ובמהירות, וכמעט תמיד היו מדויקות. לפתע כיוון וולדמורט את שרביטו מעל דמבלדור ואמר בקול גדול מילים נוראיות שהדהדו בכל האזור, וגברו על צעקותיהם של אוכלי המוות ושל חברי המסדר.

'טָארָה קִינְטָטוּם, סוֹמָה פֵגָארִי אִינְקָרִי'

ברקים הבזיקו ברקיע. קול רעם חזק נשמע. ענני סופה החלו להופיע בשמיים שעד אותו רגע היו בהירים, מתכנסים במרחק במרום ונעים במהירות לכיוונו של דמבלדור. רוח חזקה נשבה מאחור וכמעט העיפה את הארי מן החומה. הארי נאחז באבני החומה בכל כוחו. עין הסערה התקדם אליהם במהירות. זקנו ושערו של דמבלדור התנופפו סביבו בפראות. וולדמורט כיוון את שרביטו כעת אל תחתית החומה וצעק מילים שלא נשמעו ברעש האיום של הסופה מאחוריהם. הקרקע החלה לרעוד תחתיהם בעוצמה גוברת והולכת. הארי הבחין באחד מחברי המסדר שלא הצליח להחזיק מעמד ונפל מן החומה. השילוב של הרוח המטורפת עם הרעידות החזקות של החומה היה כמעט בלתי אפשרי. דמבלדור כיוון את השרביט אל גופו ומלמל כמה מילים. הארי הבחין שגופו של דמבלדור זהר לרגע באור כתום, ואז נצמד אל החומה, כאילו נמרח בדבק בלתי נראה. באותה שנייה הניף וולדמורט את שרביטו בתנועה רחבה. בבת אחת פסקו הרעידות החזקות, והרוח נחלשה בצורה לא טבעית. וולדמורט המשיך את התנועה וכיוון את השרביט לעבר דמבלדור.

אֲבָדָה קֵדַבְרָה

הקללה נורתה במדויק לכיוונו של דמבלדור שלא יכול היה להתחמק הפעם. ממש לפני שפגע הלחש בפניו, הופיע לפניו פוקס בהבזק של אש, וספג את הקללה. הוא צווח צווחה נוראה שלא הייתה דומה כלל לקריאת עוף החול, ונפל מיד אל הקרקע.

שקט מוזר השתרר לפתע, ורק קולות הלחימה מהקרב שעוד התנהל על המדרגות, הרחק מאחור, המשיכו להישמע ברקע. קריאות, צעקות, קללות, ו –

"דוֹרֵקְס! לא!"

צווחה דקה ומחרידה של אישה נשמעה. דמבלדור והארי הסתובבו בבת אחת והספיקו לראות את הבחורה הצעירה בעלת השער הג'ינג'י עפה אל מעבר למעקה, ונופלת אל מותה על הסלעים החדים במורד המצוק.

דמבלדור הזעיף את פניו, הסתובב בזריזות לכיוונו של וולדמורט, והחל לירות קללות במהירות מסחררת. וולדמורט חסם את הקללות, אבל ניכר היה שהוא מתאמץ. כנראה הלחשים החזקים שהטיל קודם החלישו אותו.

הארי הציץ בשעונו. עוד כמה שניות... הוא התאמץ להסתכל על הצד המזרחי של השטח, מאחורי וולדמורט. במרחק של כעשרה מטרים מאחורי וולדמורט, התרומם לפתע אחד מאוכלי המוות והסתובב במהירות לכיוונו של וולדמורט. הוא כיוון את שרביטו ולחש.

ניצוצות זהובים יצאו מן השרביט של אוכל המוות וטסו במהירות לכיוונו של וולדמורט, שהיה שקוע בקרב עם דמבלדור, ולא הבחין במתרחש מאחוריו.

"לאאאאאא"

נשמעה צעקה של אישה. הדמות הקרובה ביותר לוולדמורט זינקה מאחוריו וספגה את הקללה במקומו. היא נפלה מיד אל הקרקע מחוסרת הכרה.

וולדמורט זעק בזעם. הוא הסתובב לאחור, ובהינף שרביט אוכל המוות שירה את הלחש הוטל מת על הקרקע.

וולדמורט כיוון את שרביטו כלפי מטה בדקירה וצעק

"פרַקְטוֹ קַארְסֵר!"

גל של הדף התפרץ מן השרביט כלפי הקרקע והתפשט במהירות בגלים רחבים סביב כל האזור, מעיף בדרכו חול, אבק ואבנים קטנות.

וולדמורט אחז בידה של אוכלת המוות מחוסרת ההכרה והתעתק משם. אוכלי המוות הנותרים התעתקו מיד בעקבות אדונם, משאירים מאחור כמה גופות ואדמה חרוכה.

--------------

"זו," אמר הארי לדראקו אחרי שהם התיישבו בכיסאות משני צידי השולחן ושתו לגימות גדולות של מים, "הייתה אחת הפעמים הבודדות שאתה-יודע-מי ודמבלדור נפגשו ישירות בקרב."

"האם אדון האופל באמת היה נראה כך?" שאל דראקו כבדרך אגב. "תמיד חשבתי שאנשים מגזימים בתיאורים שלו. באמת היו לו עיניים אדומות?"

הארי לא נפל בפח לשנייה. הוא ראה את המלכודת מקילומטרים. "מניין לי לדעת? הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בגיל שנה. אבל אני חושב שאפשר לסמוך על הזיכרון של דמבלדור. למרות שלפעמים זיכרונות יכולים להטעות, ואנשים נוטים לעיתים להעצים את מה שהם ראו, לא נראה לי שדמבלדור היה נופל בזה."

דראקו הנהן בתגובה. אחרי כמה שניות הארי שאל "האם אתה מכיר את הקרב הזה? אביך סיפר לך משהו עליו?"

"בהחלט." ענה דראקו. "זה היה הקרב הגדול על מצוקי קורנוול. לפי מה שאבא סיפר לי, אדון האופל לקח איתו קבוצה גדולה של אוכלי מוות לסרוק חורבות של טירה עתיקה בניסיון למצוא חפץ קסום כלשהו. דמבלדור ואנשיו הכינו להם מארב והפתיעו אותם."

"טירת טינטאג'ל, אולי?" שאל הארי. הוא זכר שהטירה הזו נקשרה באגדות לעולם הקוסמים.

דראקו משך בכתפיו. "בכל אופן, הסיבה שאבא הרבה לספר לי על הקרב הזה היא הבגידה המחפירה של רוג'ר ספארק – זה אוכל המוות הגבוה שעמד מאחורי אדון האופל, בצד המזרחי – שהסגיר את המיקום שלנו לדמבלדור, וניסה להתנקש באדון האופל במהלך הקרב."

"האם אבא שלך היה מופתע מהבגידה של ספארק?"

"מאוד." ענה דראקו. "ספארק היה מאוכלי המוות הנאמנים ביותר. אדון האופל היה שולח אותו למשימות מיוחדות. הוא היה אצלנו בבית כמה פעמים, והיה ידיד טוב של אבא. אבא תמיד היה מביא את הסיפור של ספארק כדוגמה לכך שאף פעם אין לסמוך על אף אחד, אפילו לא על האנשים הקרובים ביותר אליך, שאתה בטוח שאתה מכיר היטב. בקרב אוכלי המוות, ספארק הפך שם נרדף לבוגד."

הארי חשב למשך כמה שניות. "האם אין אפשרות שהוא היה נתון תחת קללת אימפריוס?"

דראקו הניד בראשו. "לא הייתה אפשרות כזאת. אדון האופל היה יודע מיד אם אחד מאוכלי המוות שלו היה נתון תחת קללת אימפריוס. האות האפל הבטיח זאת. ייתכן אולי שדמבלדור איים על המשפחה שלו, אבל כך או כך הוא בגד בנו מבחירה."

"מה היה הלחש הזהוב שהוא ירה מהשרביט שלו?" שאל הארי.

"אף אחד לא יודע." ענה דראקו. "אבא אמר שבלטריקס הייתה חולה במשך שבועות אחרי שספגה את הקללה הזו, ורק אחרי מאמצים רבים אדון האופל הצליח לרפא אותה לבסוף. אני מניח שזה היה משהו שספארק למד מדמבלדור במיוחד עבור ניסיון ההתנקשות הזה."

בלטריקס. חשב הארי. זה היה הגיוני.

"מה בדיוק קרה שם בסוף?" שאל דראקו.

"אני לא בטוח." ענה הארי. "אבל אני חושב שכשאתה-יודע-מי הבין שאוכלי המוות שלו לא יוכלו לעמוד מול דמבלדור, הוא השתמש בכל כוחותיו כדי לשבור את הקללה נגד התעתקות שכבלה אותם למקום. זה היה סיכון מצידו – אילו לא היה מצליח הוא היה מתיש את עצמו לגמרי ודמבלדור היה גובר עליו בקלות, אבל כנראה שלא הייתה לו ברירה."

"או שהוא ידע בוודאות שהוא יצליח." אמר דראקו.

"לא," נענע הארי בראשו, "אילו היה בטוח שהוא יצליח הוא היה מנסה זאת הרבה קודם, ברגע שהבין שדמבלדור הכין לו מארב. הוא ניסה את האפשרות הזאת רק כמוצא אחרון."

הארי הרהר בדברים שאמר לו דראקו. הוא היה בטוח שדראקו מאמין במה שהוא סיפר לו, אבל הוא עצמו לא השתכנע כל כך. היו כמה דברים שלא הסתדרו בסיפור הזה. מדוע שאוכל המוות הזה שדראקו זיהה כ'ספארק' ישתף פעולה עם דמבלדור? דראקו יכול היה להאמין שדמבלדור איים על המשפחה שלו, אבל הארי ידע שדמבלדור לא היה עושה דבר כזה. ובכל מקרה, אם הוא רצה להתנקש בוולדמורט, האם לא היה עדיף לעשות זאת מטווח קרוב יותר, בהזדמנות אחרת? מדוע להסתכן בירייה מטווח של עשרות מטרים, בחשכת הלילה, בסערת הקרב?

הארי לא שיתף את דראקו במחשבות שלו.

"הצלחת לזהות במקרה אוכלי מוות נוספים שהשתתפו בקרב?" שאל הארי.

"כן." ענה דראקו בשקט. "אבל אני לא הולך לשתף אותך בשמות שלהם."

"מובן." אמר הארי. "אני חושב שכדאי שנעצור כאן. כדאי שתלך להתכונן לקרב של פרופסור קראוץ' מחר. בכל זאת, לא הייתי רוצה להביס את הצבאות שלכם בקלות רבה כל כך."

------------------------

דראקו יצא מן המשרד של הארי פוטר והחל לצעוד לכיוון החדר המחומש בקומה השביעית. הוא הלך במשך כמה דקות, עצר, ופנה להיכנס לכיתה ריקה. הוא קבע פגישה עם החיילים שלו בעוד חצי שעה, אבל הוא הרגיש שהוא צריך קצת זמן לבד לפני כן.

דראקו אכן זיהה אוכל מוות נוסף שהשתתף בקרב. אוכלי המוות חבשו מסכות על פניהם, אבל הוא ידע להכיר את התנועות החדות וההליכה המהירה שאפיינה את אחד מהם. אחד הלוחמים החזקים ביותר שלהם. הוא היה מזהה אותו גם מקילומטר. אבא שלו.

אבא שלו היה אוכל המוות שפרץ את השער ונלחם על המדרגות הצרות בכניסה לטירה. הוא נלחם בשני יריבים בו זמנית. הוא היה אוכל המוות שהקללה שלו זרקה את המכשפה הצעירה אל מעבר למעקה, אל המדרון הגבוה והתלול של הצוק הסלעי.

דראקו יכול היה לשמוע את הצווחה שלה מהדהדת במוחו.

לא, לא, לא! אסור לו ליפול למלכודת הזאת של פוטר! האנשים האלו היו אויבים של אבא שלו! הם ניסו להרוג אותו ואת החברים שלו. הם הרגו באותו היום לא פחות מארבעה אוכלי מוות, כשהפתיעו אותם במארב. הם היו הורגים גם את אבא שלו במקום, אם רק היו יכולים. הם לחמו באכזריות לא פחות מאוכלי המוות, ואולי אפילו יותר. אוכלי המוות היו חייבים להרוג אותם. אויבים!

תמונה מזיכרון אחר עלתה במוחו של דראקו. תמונה של כלב טרייר מיילל מעל גופת אדם זקן, ועגלת ילדים מיותמת מוטלת בצד הדרך.

פרק 7

הארי יצא מהאולם הגדול לבדו והחל ללכת לכיוון המדשאות. החיילים שלו כבר ימצאו אותו שם. הוא אכל ארוחת בוקר קלה בלבד – הוא לא רצה בעיות מעיים שיפריעו לתפקוד שלו בקרב. בפרט, הוא לא רצה בעיות ריח שיפגעו בתוכנית שלו. הקרב היום היה שונה במקצת מן הקרבות הרגילים של פרופסור קראוץ', והוא התנהל במדשאות. קרב בו אפשר לראות את כל כוחות האויב כל הזמן אמור היה להיות משעמם למדי, אבל זה לא היה המצב בקרב הזה. למעשה, בקרב היום אף אחד לא יוכל לראות אף אחד. הם יילחמו זה בזה כשכולם מונגזים. המטרה הייתה לפגוע בגנרל של צבא האויב. בקרב מסוג זה, העובדה שהוא התנהל במדשאות – שטח פתוח ורחב ידיים – הפכה אותו דווקא למעניין יותר.

הארי עבר בשערים הגדולים של בית הספר, וראה מולו את לונה לאבגוד, עטופה בגלימה בצבעים זוהרים וצעקניים, ועליה סמל מיוחד של מה שנראה היה כמו –

"דגל מקסיקו?" שאל הארי. "למה התעטפת בדגל מקסיקו?"

"זה לא דגל מקסיקו." ענתה לונה בזעף. "זה ציור של רייבנקלו מביסים את סלית'רין. מכיוון שבאופן חריג אני לא נוטלת חלק בקרב היום, חשבתי לבוא בתור מעודדת."

"ממממ" אמר הארי, "את יודעת שהצבאות בקרבות של הפרופסור להתגוננות לא מחולקים לפי בתים, נכון?"

"כמובן," לחשה לונה בתגובה, "זה מה שהם היו רוצים שנחשוב."

"כמובן." לחש הארי שנזכר סוף סוף עם מי הוא מדבר. "אני חושב שזו הייתה התוכנית שלהם כבר מן היום הראשון."

----------------------

חיילי שלושת הצבאות התכנסו בצידי המדשאה, לצד היציע הדרומי של מגרש הקווידיץ'. תלמידים רבים עשו את דרכם לכיוון המושבים ביציעים. מסכי ענק מוקמו כרגיל אל מול היציעים, אם כי דראקו התקשה להבין מה בדיוק ניתן יהיה לראות בקרב שכל הלוחמים בו בלתי נראים. פרופסור קראוץ' עמד בצד ונתן כמה הבהרות אחרונות.

לצידו של הפרופסור עמדו שלושה קוסמים נוספים. אחד מהם, דראקו זיהה כאלאסטור מודי, ידידו של דמבלדור ושותפו במסדר עוף החול. הוא היה נראה מפחיד במיוחד עם העין הבוהקת המסתובבת שלו, והתלמידים נרתעו ממנו. דראקו לא זיהה את שני הקוסמים האחרים, אך הוא הבחין שהם לבשו מדי הילאים סטנדרטיים. הפרופסור להתגוננות בקש מחיילי שלושת הצבאות להסתדר בשורות כדי לקבל את ההנגזה שלהם. החיילים מיהרו לעשות כדבריו, והסתדרו בשלוש שורות – שורה נפרדת לכל צבא.

פרופסור קראוץ', מודי, ושני ההילאים הנוספים החלו לעבור לאורך השורות והקישו על ראשי התלמידים בשרביט. התלמידים החלו להיעלם אחד אחרי השני. דראקו התרשם מעוצמת הקסם של פרופסור קראוץ'. אפילו עם עזרה משלושת הקוסמים האחרים, הוא היה צריך להנגיז כמות גדולה מאוד של תלמידים, לחש שרוב הקוסמים לא היו מסוגלים להטיל אפילו על עצמם בלבד. דראקו המתין במקומו עד שאחד ההילאים הקיש על ראשו בשרביט. דראקו הרגיש כאילו שוברים על ראשו ביצה, ותחושת קרירות עברה בגופו מהראש עד בהונות הרגליים. עד מהרה היו כלל התלמידים בלתי נראים, והמדשאה נראתה ריקה. רק עוויתות קטנות באוויר מדי פעם העידו על עשרות התלמידים המונגזים שנכחו במדשאה.

--------------------

מיד לאחר שקיבלה את ההנגזה שלה, הרמיוני מיהרה לכיוון דרום מזרח המדשאה, כמו שסיכמה עם החיילים שלה. היא התנגשה כמה פעמים בתלמידים אחרים – זה היה בלתי נמנע בסיטואציה הזאת – והיא נאלצה לנשוך את שפתיה כדי לא לומר מילות התנצלות. לא היה טעם להסגיר את הכיוון אליו היא הולכת עוד בטרם התחיל הקרב.

על פי דברי הפרופסור להתגוננות ההנגזה תחזיק מעמד למשך כשעתיים. גנרל של אחד הצבאות שייפגע – הצבא שלו יפסיד. אם בתום הקרב עדיין יישאר יותר מגנרל אחד, הצבא בעל כמות החיילים הגדולה ביותר שלא נפגעו יוכרז כמנצח. פרופסור קראוץ' החזיר לתפקוד את מערכת הגונגים מהקרב באגם בשנה שעברה. אם מישהו מצבא דרקון ייפגע יישמע צליל גונג בטון נמוך, אם מישהו מצבא תוהו ייפגע יישמע צליל גונג בטון גבוה, ואם מישהו מהצבא שלה ייפגע יישמע צליל גונג בטון בינוני. חידוש נוסף שהיה בקרב הזה – אם חיילים מהצבא שלך נפגעו, מותר היה לך לשחרר אותם לפני תום הקרב, בהנחה כמובן שידעת היכן הם נמצאים.

הרמיוני השתחררה מסבך התלמידים הבלתי נראים, ועשתה את דרכה ללא הפרעות לפינת המדשאה.

--------------------

אחרי כמה דקות, נשמע ברחבי המדשאות צליל טווווט ארוך וחזק לסימון תחילת הקרב.

את הקרב הזה, ידע דראקו, הוא הולך לנצח. מוכשרים ככל שיהיו פוטר וגריינג'ר, לא היה להם ניסיון של שתים עשרה שנה בלחשי מעקב וריגול. דראקו ידע שקרבות מן הסוג הזה לא מוכרעים בזמן הקצר של הקרב. הם מוכרעים הרבה קודם לכן.

ברגע שהפרופסור להתגוננות אמר להם את ההנחיות לקראת הקרב הזה, דראקו כינס את חייליו ולימד אותם את לחש העיקוב המיוחד, שהוא למד להטיל ביום שקיבל את השרביט שלו, אי אז לפני ארבע שנים. הקסם היה מורכב משני לחשים: לחש אחד שאביו של דראקו כינה 'לחש בוץ', והשני היה לחש הגילוי. את לחש הבוץ מטילים במקום שיעד המעקב עתיד ללכת בו בקרוב. ברגע שהיעד פוסע בתוך תחום הלחש, הנעליים שלו משאירים בעקבותיו שובל של בוץ בלתי נראה בכל מקום אליו הולך. לחש הגילוי מאפשר לעוקב לראות את אותו בוץ בלתי נראה.

דראקו לימד את חייליו כמה יסודות בסיסיים בהתגנבות, ובמהלך השבוע שניתן להם להתכונן לקרב, החיילים שלו התגנבו ברחבי הטירה והטילו לחשי בוץ על כמעט כל תלמידי השכבה שלהם, כשהם נזהרים מאוד שלא לדרוך בתחומי הלחש בעצמם. הם הצליחו להגיע כמעט לכולם. דווקא להארי פוטר הם לא הצליחו להגיע – הוא לא היה מגיע כמעט לשיעורים, והם לא מצאו את ההזדמנות להטיל בקרבתו את הלחש.

ביום הקרב דראקו הבחין בבעיה נוספת – בנות רבות מהשכבה הגיעו לקרב עם נעליים אחרות ממה שנעלו בימי הלימוד הרגילים. דראקו קילל בשקט. הוא היה צריך לחשוב על זה מראש. לכל הפחות, הבנות בצבא שלו היו צריכות לחשוב על זה מראש ולהזהיר אותו. כעת כבר היה מאוחר מדי לנסות משהו אחר, אבל דראקו עדיין חשב שהם יצליחו לפגוע במספיק חיילים משני הצבאות האחרים כדי לנצח בעצמם.

החיילים שלו התפזרו ברחבי המדשאה, והטילו בשקט את לחש הגילוי.

------------------

החיילים של הארי הסתדרו במהירות במקומות המתוכננים ברחבי המדשאה. במהלך השבוע הארי בנה מודל מתמטי שיאפשר להם לכסות את כל המדשאה תוך זמן קצר יחסית. ברגע שנשמע הצליל המסמן את תחילת הקרב, החיילים שלו בכל רחבי המדשאה הפנו את השרביטים שלהם כלפי עצמם ומלמלו אוּדוֹֹרוּסְטוּם. מיד לאחר מכן הם הפנו את שרביטיהם כלפי מעלה ומלמלו אוּדוֹרְסִינַם.

כמו שהארי הסביר לחיילים שלו, 'בלתי נראה' הוא עניין של נקודת התייחסות. באמצעות מקלט תוכל לקלוט תדרים מסוימים של גלי קול, בעוד שתדרים אחרים לא ייקלטו במקלט. אבל אם תשנה את ההגדרות של המקלט שלך, תוכל לקלוט את התדרים האחרים, בעוד שהתדרים הראשונים יהיו כעת 'בלתי נראים'. אם כלל החיילים נמצאים במצב דומה, כל לחש שיוטל על כלל המדשאה ישפיע באופן דומה על כלל החיילים, ויחשוף את כולם. אולם אם החיילים שלו יטילו תחילה לחשים מסוימים על עצמם, הם אמנם יהיו חשופים למשך זמן קצר, אבל ברגע שיטילו לחשים אחרים על כלל המדשאה – שאר החיילים יהיו חשופים, בעוד שהם יהיו בלתי נראים.

הארי ערך מחקר קטן על לחשי ריח (הוא שאב את הרעיון ממשפט שאמר פרופסור קראוץ' בשיעור על לחשי הנגזה). הוא נמנע מללכת לספריה בגלוי כדי לא להסגיר את הרעיון שלו – הוא שם לב שחיילים מצבא דרקון עקבו אחריו לכל מקום בשבוע האחרון – אבל שני חרמשים ושיחה קצרה עם מכשפה מסוימת מהשנה החמישית נתנו לו את כל הספרים שהוא היה צריך לדעת בנושא לחשי ריח. בתחילה חשב הארי לחפש לחשי ריח שקלים להסרה, כך שהם יטילו תחילה את הלחשים על כלל המדשאה, ואז יסירו אותם מעצמם. אולם הוא חשש שחיילים מצבאות אחרים, או ליתר דיוק חיילות מצבאות אחרים יכירו את הלחש ויוכלו להסיר את הריח בעצמם. לכן הוא בחר בטקטיקה הפוכה: החיילים שלו הטילו על עצמם לחשי ריח נדירים שנוטרלו במגע עם ריח אחר. אחרי חיפוש מדוקדק הוא מצא את הריח המושלם: ריח קינמון היה קשה מאוד להסרה מן הגוף, היה קל להטיל אותו, הוא שקע מהר באוויר הפתוח, והיה קל למצוא ריח אחר שמבטל את הריח שלו. כך, אחרי שיטילו לחשי ריח אנטי-קינמון על עצמם, ולחשי ריח קינמון על כלל המדשאות, הם יוכלו לזהות את החיילים משאר הצבאות על פי הריח, בעוד שהם עצמם לא יהיו ניתנים לגילוי.

החיילים שלו החלו ללכת ברחבי המדשאה עם השרביטים כלפי מעלה, כשהם מפיצים ריח קינמון חזק לכל עבר, כמו ממטרות.

----------------

הרמיוני עמדה בפינת המדשאה והמתינה. האסטרטגיה שלהם לקרב הזה הייתה פשוטה. בהכירה את גנרל דרקון ואת גנרל תוהו, היא ידעה שהצבאות שלהם ינסו כל מיני רעיונות מתוחכמים, ולכן נקטה ברעיון פשוט אך יעיל: היא עמדה בפינת המדשאה, והחיילים שלה הסתדרו סביבה ברבע מעגל שחסם את הגישה אליה. אם מישהו מהצבאות האחרים ימצא אותם ויטיל עליהם לחש – הוא יסגיר את מיקומו בהטלת הלחש, והעדיפות המספרית שלהם תנצח. המיקום המתוכנן שלהם יבטיח גם אפשרות לשחרר חיילים שנפגעו. אם הצבאות האחרים לא ימצאו אותם – צבא תוהו וצבא דרקון יאבקו זה בזה, והצבא שלה ייפגע הכי פחות וינצח. כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא לשמור על ערנות וריכוז, ולהיות דרוכים לשמוע כל רחש.

כמובן, הם היו צריכים להסתדר סביבה ברבע מעגל מבלי לראות זה את זה ומבלי לומר אף מילה, אבל הם תרגלו את הסידור הזה כמה פעמים בשבוע האחרון, והרמיוני הייתה משוכנעת שהם יצליחו לעשות זאת. אף שלא ידעה זאת, העובדה שרוב הצבא שלה היה מורכב ממכשפות, שיחק לטובתה של הרמיוני.

והיה לה נשק נוסף, שעשוי להיות שימושי בהמשך הקרב...

--------------------

על פי המודל שהארי בנה, תוך רבע שעה החיילים שלו היו צריכים לכסות את כל השטח, ולפזר את ריח הקינמון בכל המדשאה. מיד לאחר מכן הם היו צריכים להתחיל בסיבוב שני, כדי לאתר את חיילי האויב על פי הריח. הבעיה הייתה שבמהלך חמש עשרה הדקות הראשונות של הקרב נשמעו שני צלילי 'גונג' בטון גבוה, כלומר שני חיילים שלו נפגעו, והמשמעות הייתה שלא כל המדשאה כוסתה בריח, וייתכן שישנם חיילי אויב שהצליחו להימלט...

הארי המתין בצד המדשאה והציץ בשעונו מדי פעם. לא היה שווה להסתכן בהפסד כשהוא עדיין לא יודע היכן ממוקמים חיילי האויב. לאחר שעברה רבע שעה, הוא החל להסתובב ברחבי המדשאה על פי המודל שבנה, כשהוא מרחרח כל הזמן סביבו.

אחרי כמה דקות של רחרוחים הוא הריח את ריח הקינמון המבטיח. הארי כיוון את שרביטו לכיוון הריח והתרכז בכל כוחו. מובן שלהטלת לחש סומניום פשוט הוא לא היה צריך להתרכז כל כך, אבל הוא לא רצה לחשוף את מקומו בהשמעת קול. בחודש האחרון, וביתר שאת בשבוע האחרון, הארי התאמן על לחשים אילמים. זה היה קסם מתקדם מאוד, אבל לאחר אימונים חוזרים ונשנים הארי הצליח להטיל לחשים פשוטים ללא דיבור. זה דרש ממנו ריכוז גבוה מאוד, והפנים שלו האדימו במאמץ, אבל למרבה המזל אף אחד לא היה יכול לראות אותו כעת. לאחר כחצי דקה של מאמץ, הוא הרגיש שהלחש פועל, והוא שמע מלפניו קול של גוף מתמוטט על הדשא, במקביל לצליל גונג בטון נמוך.

-------------

שיימוס מצבא דרקון הבחין בשובל של בוץ בלתי נראה שמוביל לכיוון מרכז המדשאה והחל ללכת בעקבותיו בשקט. ריח הקינמון שדבק בו שיתק אותו בהתחלה, אבל עד מהרה הוא הבין שאם יהיה בתנועה כל הזמן יהיה קשה לאויב לפגוע בו על אף הריח המסגיר. הוא התקדם בזהירות והתגנב בעקבות שובל הבוץ, כשלפתע נתקל חזיתית בגוף בלתי נראה, מעד ונפל אל הדשא. הוא שמע שריקה חדה מכיוון הגוף השני, אך לא ידע האם מדובר בכוח אויב או בחייל מן הצבא שלו, ולכן נמנע מלהטיל קללה.

שיימוס נפגע מן הקללה שהטיל עליו האויב הבלתי נראה, ולא קם.

----------------

סוזן מצבא תוהו מיהרה לקום והחלה לנוע במהירות ולהתרחק מן המקום בו נפלה. אחרי שהתנגשו בה לא הייתה לה ברירה אלא לזהות את עצמה. מכיוון שהגוף שנתקל בה לא ענה בשריקה המוסכמת, היא ידעה שמדובר באויב ומיהרה לשתק אותו. אבל כעת היא הייתה צריכה להתרחק מן המקום בו חשפה את עצמה...

-------------

המודל של הארי הוביל אותו לכיוון דרום מזרח המדשאה. הריח מכיוון פינת המדשאה היה חזק למדי, והארי הסיק שמרוכזת שם קבוצה גדולה של חיילי אויב. הוא התקדם בתנועות זהירות, נשמר שלא להשמיע קול רחש, כשלפתע הבחין בזווית עינו בעווית קטנה באוויר משמאלו, כאילו אור השמש הבהיר נשבר לרגע.

הארי קפא במקום והרים את השרביט שלו. האם מדובר בחייל אויב או במישהו מהצבא שלו? לא היה ריח קינמון מהצד הזה, אבל ייתכן שמדובר בחיילי אויב שהצליחו לחמוק מהריח שפוזר. הארי הביט בשעונו וחישב. אם החיילים שלו עקבו בדייקנות אחרי המודל, לא היה אמור להיות שם אף אחד מהצבא שלו כרגע. הארי סמך על החיילים שלו, וירה לחש סומניום אילם לכיוון העווית.

--------------------

הרמיוני עמדה במקומה בפינת המדשאה וכיוונה את השרביט אל המרווח שבין החיילים שלה. במהלך השבוע האחרון היא גילתה את הלחש הזה, והספיקה ללמוד אותו וללמד אותו לכמה מן החיילים בצבא שלה. הלחש היה יוצר משחק של אור וצבע באוויר, ועם קצת אימון היה ניתן לייצר מעין רטט קטן של צבע באוויר, שעשוי היה להטעות את חיילי האויב לחשוב שיש שם דמות מונגזת. המצב היה יכול לגרום לבלבול אצל חיילי האויב, ועם קצת מזל לגרום להם לפגוע זה בזה.

------------------

הארי שמע קול של גוף נופל אל הדשא במרחק, וצליל של גונג בטון נמוך נשמע. הארי הופתע. הקול של הגוף שנפל אל הדשא נשמע ממרחק כמה מטרים, בעוד שנדמה היה לו שהעווית באוויר הייתה קרובה אליו יותר. הארי הביט שוב לאותו כיוון, וראה את העווית באוויר ממש באותו מקום.

באותו רגע הארי הבין.

הוא הבין את התרגיל שעשו לו, ומה הייתה המשמעות של העווית הזאת באוויר.

והוא הבין מה קרה בקרב ההוא בין דמבלדור ווולדמורט, בחורבות הטירה שבמצוקי קורנוול.

"אאוריקה!!!" קרא הארי, שלפתע לא היה אכפת לו כל כך ממשחק הקרב הזה.

הוא נפגע במקום מלחש סומניום שהטילה עליו דפני.

פרק 8 - הבן של הפרופסור

צבא דרקון ניצח. זה היה הדבר הראשון שאמר ארני להארי כשהוא התעורר. ההנגזה התפוגגה כבר, וגופו שוב לא היה בלתי נראה. הארי שמע בקצרה את תיאור המשך הקרב מארני, ועשה את דרכו בריצה אל המשרד שלו. הוא עלה במהירות בסולם, פתח את החדר הסודי ולקח משם את הזיכרון של הקרב במצוקי קורנוול. הוא שפך את החומר הכסוף אל תוך ההגיגית וצלל פנימה.

הארי חיכה לאוכלי המוות בחוסר סבלנות. לצערו, לא היה ניתן להאיץ את החוויה בזיכרון. אוכלי המוות הגיעו, ולאחריהם וולדמורט. הארי נשכב על החומה והמתין בקוצר רוח לסיום הקרב. חברי המסדר ירו את הלחשים, אוכלי המוות התפזרו והשיבו אש. וולדמורט ודמבלדור נלחמו ביניהם, וולדמורט הטיל את הקסם שיצר רוח סערה, פוקס חטף את הקללה ההורגת, והבחורה הצעירה נפלה אל מותה בקרב עם אוכל המוות שפרץ את השער. לבסוף, אוכל המוות מאחורי וולדמורט הסתובב והניף את שרביטו.

הארי אימץ את עיניו ככל שיכל. היה קשה לראות לאור הירח, והאבק שמילא את האוויר הקשה עוד יותר. זו הסיבה שהוא פספס זאת בפעמים הקודמות. אבל הפעם הוא ידע מה לחפש, ולמרות הקושי והמרחק – הוא הצליח לראות זאת. עווית קטנה באוויר, מרחק כמה צעדים מאחורי אוכל המוות. משחק של אור וצבע, שיצר את האשליה שנמצא שם אויב מונגז. ספארק כלל לא ניסה להתנקש בוולדמורט. הוא ירה לעבר אויב נסתר שלא היה שם. דמבלדור הפיל אותו בפח ממש כמו שהרמיוני הטעתה אותו לפני כמה שעות.

הקללה של ספארק חלפה דרך העווית לכיוונו של וולדמורט, ובלטריקס זינקה וחטפה את הקללה במקומו. וולדמורט הסתובב, הרג את ספארק ושבר את הקללה נגד התעתקות. אוכלי המוות ואדונם התעתקו משם. הזיכרון נגמר.

הארי היה שוב במשרד שלו. הוא שלף את שרביטו, ונכנס לעמידה של הטלת פטרונוס. הוא רצה לקרוא להרמיוני ולשתף אותה בתגלית שלו. אבל עוד לפני שביצע את התנועות והטיל את הלחש, הארי חשב שוב. עדיין היה משהו לא הגיוני בסיפור הזה. אפילו אם דמבלדור הצליח לגרום לספארק להטיל לחש לכיוונו של וולדמורט באמצעות הטעיה, מה היה אותו לחש בצבע זהב? דראקו אמר שאף אחד מאוכלי המוות, כולל וולדמורט עצמו, לא הכיר את הלחש הזה, והוא נזקק למאמץ רב כדי לרפא את בלטריקס. איך ייתכן שספארק הטיל לחש שוולדמורט לא הכיר? וכיצד הלחש שלו הצליח לחתוך בקלות רבה כל כך את המגן הבוהק שהקיף את וולדמורט?

להארי הייתה תחושה שהוא עדיין מפספס כאן משהו.

הארי התיישב על כסאו ושקע במחשבות. כעבור כמה דקות, הופיע הבזק כסוף באוויר. האור לבש צורה של לוטרה, ואמר בקולה של הרמיוני "הארי? איפה אתה? פרופסור קראוץ' רוצה אותך במשרד שלו עכשיו. הוא דרש שתגיע ללא דיחוי. הוא היה נשמע כועס. תגיע בבקשה כמה שיותר מהר."

הארי קימט את מצחו. פרופסור קראוץ'? אולי הוא רוצה לדבר על הקרב? בדרך כלל הם היו מקדישים לכך חלק משיעור ההתגוננות הבא. מדוע חשוב לו שאגיע עכשיו?

"קיבלתי את המסר." אמר הארי לפטרונוס. "אמרי לו שאני בדרך."

הארי יצא בזריזות מן החדר, והחל ללכת לכיוון המשרד של הפרופסור להתגוננות.

----------------------

פרופסור קראוץ' אכן נראה כועס. הוא התהלך במשרד שלו הלוך ושוב בפנים חמורות סבר. ברגע שהארי נכנס למשרד, הפרופסור להתגוננות הורה לו לשבת בכיסא ועבר לצידו השני של השולחן.

"מר פוטר!" אמר הפרופסור להתגוננות בחומרה.

"כן?" ענה הארי, שלא הבין על מה כל העניין. הוא ניסה לחשוב האם הוא עשה משהו שמצדיק התייחסות כזאת חמורה מצידו של הפרופסור.

"האם אתה זוכר שישבת במשרד הזה לפני כחמישה חודשים?" שאל פרופסור קראוץ'. "האם אתה זוכר שחתמת על המסמך הזה?" הוא שלף מכיסו מגילת קלף, פתח אותה והניח אותה על השולחן לפני הארי.

אני מתחייב/ת שאעשה כל מאמץ לנצח בקרבות של הפרופסור להתגוננות, ושלא אנצל את הקרבות של הפרופסור לטובת ענייני האישיים, או לטובת עניינים שאינם קשורים באופן ישיר לקרבות.

בתחתית הקלף הופיעה חתימתו, יחד עם החתימות של דראקו והרמיוני.

הארי עדיין לא הבין מה פרופסור קראוץ' רוצה ממנו. "ובכן, כן." ענה הארי. "מה העניין?"

"האם בקרב שהתקיים היום במדשאות עשית כל מאמץ כדי לנצח?" שאל הפרופסור להתגוננות.

"כן." ענה הארי. "עד שעלה לי איזה רעיון שגרם לי לצעוק ולהסגיר את מקומי. אני מתנצל על זה."

"אתה מתנצל?" שאל הפרופסור. "אתה חושב שזה יספיק לך? תדע שאני שוקל להדיח אותך מתפקידך כגנרל!"

"מה?" שאל הארי בבלבול. "למה? אני מתכוון, אני מבין שעשיתי משהו לא בסדר, אבל בכנות, אני לא מבין על מה כל המהומה."

"על מה כל המהומה?" שאל הפרופסור. "אתה הפרת את ההבטחה שלך, ועברת על החוק שלי!"

בשלב זה כבר נמאס להארי, והוא החליט להיות קצת פחות מנומס. "בכל הכבוד, אדוני, אני חייב לשאול אותך משהו שכבר רציתי לשאול מזמן. למה כל כך חשוב לך החוק? מדוע הציות לחוקים הוא משהו קדוש בעיניך? אני משתגע, ואני לא מצליח להבין את זה. אם היו מחוקקים חוק שדן אותך למוות על לא עוול בכפך, האם לא היית מנסה לברוח מהכלא?"

"אל תהיה מגוחך, מר פוטר." ענה פרופסור קראוץ'. "בוודאי שהייתי בורח."

"מגוחך?" שאל הארי. "אני לא חושב. לעזאזל, אני קראתי את הפרוטוקולים של כל המשפטים בתקופה של אתה-יודע-מי. בשם החוק אתה שלחת את הבן שלך לאזקבאן! איך? איך? איך עשית דבר כזה? האם אין בך טיפה אחת של חמלה? עד כדי כך קדוש החוק בעיניך שהחלטת ששווה עבורו לזרוק את הבן שלך למקום האיום ביותר ביקום?" הארי הרגיש שהוא קצת איבד שליטה. הקול שלו כמעט הפך לצעקה, וגם עלה בכמה טונים. אבל הוא שמר את הדברים הללו בבטן במשך יותר מדי זמן. הוא פשוט לא יכול היה להתאפק יותר מלהטיח את ההאשמות בפני פרופסור קראוץ'.

פרופסור קראוץ' לא הגיב למתקפה של הארי. הוא התיישב על הכסא שלו ושתק למשך כמה שניות.

"מר פוטר." אמר הפרופסור לבסוף בקול רגוע. "מה אתה יודע על הבן שלי?"

הארי לקח נשימה ארוכה. "ברטימיוס קראוץ' הבן, נולד בשלושה עשר בינואר 1952 לברטימיוס קראוץ' האב ולמרי גרין-קראוץ'. למד בהוגוורטס בשנים 1963-1970, עבר בהצטיינות את מבחני הבגרות ואת המבחנים הכשימופטריים. זכה עם סלית'רין בגביע הקווידיץ' במשך ארבע שנים רצופות. למרות שקיבל כמה הצעות עבודה מעולות במספר אגפים במשרד הקסמים, בחר לעזוב את בריטניה והיגר לאמריקה לכמה שנים. לא ידוע מה עשה שם באותה תקופה. מיד אחרי נפילת זה-שאין-לנקוב-בשמו נתפס על חם בחברת אוכלי מוות באזור ליברפול בעקבות מידע מודיעיני. הודה בכמה עבירות חמורות שיוחסו לו. נשפט על ידי הקסמהדרין בראשות ברטימיוס קראוץ' האב למאסר של תשע שנים באזקבאן. השתחרר לפני כשנתיים, כשהוא במצב פיזי ונפשי קשה מאוד. נמצא מת בחברת הקבוצה הגדולה של אוכלי המוות שנהרגו בסוף השנה שעברה. תואר על ידי מוריו בהוגוורטס כתלמיד מצטיין וחכם מאוד, עוקצני ולא-חברותי, ללא כבוד רב לחוקי בית הספר. החוקרים תיארו אותו כאדם פיקח והגיוני. זה היה לפני אזקבאן כמובן."

הפרופסור להתגוננות המתין מספר שניות. לבסוף הוא שלף את שרביטו והטיל סדרה ארוכה של כעשרים לחשים נגד האזנה וציתות. הארי זיהה את הלחשים ונדרך. המשמעות הייתה ברורה.

"מה שאמרת על בני הוא אכן תיאור מדויק של מה שמופיע בפרוטוקולים של הקסמהדרין." פתח פרופסור קראוץ'. "אבל ישנם דברים שלא תוכל למצוא שם. דברים שאולי ישנו את דעתך עלי – עלי ועל הבן שלי. האם אתה מבטיח שלא תחזור על הדברים שאומר לך בפני אף אחד אחר? אני מזהיר אותך שאם תפר את ההבטחה הזאת לא אגלה שום סלחנות כלפיך, וההשלכות יהיו חמורות מאוד."

הארי הנהן בהסכמה. הוא ידע לשמור סוד. "אני מבטיח."

"אפתח ואומר שמאז ומעולם היחסים שלי עם בני לא היו טובים כל כך." אמר הפרופסור. הארי שמע את הכאב שבקולו. "אני מניח שהייתי אבא מעורב מדי. ציפיתי שהוא יגדל להיות מה שאני רוצה, במקום מה שהוא רוצה. בתור ילד הוא היה שונה ממני מאוד באופי שלו – הוא לא יכול היה לסבול את הסדר והקפדנות שלי. תמיד ניסה להפר את הכללים שקבעתי לו ולקרוא עלי תיגר, מה שהיה מרגיז אותי עוד יותר. העבודה שלי תבעה לוח זמנים קשוח, כך שהייתי רואה אותו מעט מדי זמן ביום. אימו נהרגה בתאונה ממש לפני שעבר להוגוורטס, ואני משער שהייתה לזה השפעה שלילית עליו, למרות שגם לפני כן הוא לא היה הילד הכי חברותי בעולם. הוא הצטיין מאוד ברוב המקצועות – את החוכמה שלו הוא כן ירש ממני – והיה כוכב של ממש בקבוצת הקווידיץ'. גם במהלך השהות שלו בבית הספר ניסיתי להשפיע עליו ועל הלימודים שלו. הייתי מדבר תדיר עם המורים שלו, שולח לו מכתבים, ומדבר איתו באריכות בחופשות. בדיעבד אני מבין שהייתי צריך לתת לו יותר מרחב, אבל בזמנו רציתי רק שהוא יהיה הטוב ביותר. מרלין יודע שהתכוונתי רק לטובתו."

הארי האזין בסקרנות. עד עכשיו הוא לא שמע דבר שהצדיק הטלת לחשים נגד האזנה.

"אחרי שסיים את לימודיו בהוגוורטס רציתי מאוד שיגיע לתפקיד משמעותי במשרד הקסמים." המשיך פרופסור קראוץ'. "הפעלתי כמה קשרים והשגתי לו משרות מעולות, אבל הוא סירב לכולם, היגר לאמריקה, וניתק איתי כל קשר. הפעם הבאה ששמעתי ממנו הייתה עשר שנים מאוחר יותר, כשנתפס בחברת אוכלי מוות."

הפרופסור להתגוננות עצר ומזג לעצמו כוס מים מן הקנקן הכסוף שעמד על שולחנו. הוא לגם מעט מים, סידר את השביל בשערו, והמשיך.

"אני לא משוכנע שתוכל להבין זאת, מר פוטר, כיוון שאין לך ילדים." אמר הפרופסור. "אבל אולי תוכל להסתכל על אביך המאמץ ולראות את נקודת המבט שלו. היחס של אב לבנו אינו יחס סימטרי. בן יכול להמרות את פי אביו, לעשות לו חיים קשים, ולאכזב אותו תדיר. בן יכול לשנוא את אביו ואת היחס שלו כלפיו, ולנתק כל קשר. אבל אבא ממשיך לאהוב את בנו למרות כל זאת, פשוט כי הוא הבן שלו. אהבה ללא תנאי. וזו האמת, מר פוטר. אהבתי את הבן שלי כמו שלא אהבתי אף אחד אחר. אחרי שמרי נהרגה, הוא היה כל עולמי. לא הייתי שולח אותו לאזקבאן אפילו אם אני עצמי הייתי צריך ללכת לשם במקומו."

הארי הביט בפרופסור קראוץ' במבט שואל.

"אתה יכול לקרוא כמה פרוטוקולים שתרצה, מר פוטר, אבל אני הכרתי את הבן שלי." אמר פרופסור קראוץ'. "אפילו אחרי נתק של עשר שנים, ידעתי מיהו. הייתי – ועודני – מוכן לשים כל סכום כסף על העובדה שהוא חף מפשע. הבן שלי לא היה הופך לאוכל מוות. הוא שנא את סוג האנשים שהיו אוכלי מוות. נכון, הוא לא היה אדם חברותי, אבל היה לו לב טוב, ומעולם לא עניין אותו אם קוסם הוא טהור דם או לא. הייתי משוכנע שהבן שלי אינו אשם. התעקשתי לנהל את המשפט שלו בעצמי כדי שאוכל לברר מה בדיוק קרה שם."

"מה קרה?" שאל הארי.

"בתחילה לא הבנתי מה קורה. חקרתי אותו גם באופן פרטי, וגם בפני הקסמהדרין. הוא הודה בכל הפשעים שיוחסו לו. חשדתי שהוא היה תחת השפעה של קללת אימפריוס. העברתי אותו במפולת הגנב – ללא תוצאות. חשבתי שאולי הטילו עליו לחש זיכרון מזויף, אבל הוא הודה אפילו בדברים שלא יוחסו לו. תחשוב מה שתחשוב על הבן שלי, טיפש הוא לא היה. הוא ידע מה העונש של הפשעים הללו, והוא הודה בהם בכל זאת. הוספתי לחקור אותו עוד ועוד, ובשלב מסוים השתכנעתי במסקנה האפשרית היחידה: האדם שנמצא מולי אינו הבן שלי."

"מתחזה?" שאל הארי בפקפוק. "אבל אמרת שהוא עבר תחת מפולת הגנב, לא? אולי מטאמורפמאגוס?"

"גם אני חשדתי באפשרות הזאת, אך ביצעתי בדיקה מיוחדת ושללתי אותה." אמר פרופסור קראוץ'. "לא הבנתי כיצד זה ייתכן, אבל הייתי משוכנע במאת האחוזים שהאדם שנראה כמו הבן שלי ומחזיק בשרביט שלו – אינו בריטמיוס קראוץ' הבן."

"אבל... למה שמישהו אחר יתחזה לבן שלך ויודה בפשעים חמורים שישלחו אותו לאזקבאן?" שאל הארי. "גם אם נניח שמישהו הצליח איכשהו להתחזות לבן שלך, למה שיעשה זאת?"

"איני יודע כמה יצא לך להכיר את אדון האופל, מר פוטר. אתה וודאי חושב שהוא היה רודן אכזר וטיפש."

"אני לא." ענה הארי ברצינות.

"ובכן, אדון האופל באמת היה אכזר, אבל הוא לא היה טיפש כלל וכלל." אמר פרופסור קראוץ'. "הוא היה מתוחכם מאוד, גם בעונשים שלו. הוא היה מאוד יצירתי בענישת מי שהרגיז אותו. כמו שאתה ודאי יודע, אני הייתי אחד האויבים הקשים ביותר שלו. שלחתי יותר אוכלי מוות לאזקבאן מכל אחד אחר, וניהלתי את המלחמה באוכלי המוות ביד קשה. אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שלפני הנפילה של זה-שאין-לנקוב-בשמו, הוא יזם מהלך כדי לנקום בי, והחל בתהליך שהמשיך גם לאחר נפילתו. הוא רצה שאצפה בבני הולך לאזקבאן בתור אוכל מוות. אני מניח שבראשו המעוות הוא ראה בזה מעין מידה כנגד מידה על כך ששלחתי את תומכיו לאזקבאן. אני חושב שהוא שלח את אחד מתומכיו להתחזות לבני, ולהודות בפשעים שלא ביצע. כנראה הבטיח לו שהוא ידאג להוציא אותו מאזקבאן. הייתה זו טיפשות להמשיך להאמין בכך גם אחרי שאדון האופל נפל, אבל כולם יודעים שהיו אוכלי מוות מאוד טיפשים, ושאדון האופל היה בעל יכולת שכנוע מרשימה. או שאולי הוא איים על המשפחה שלו. אינני יודע."

"אז מה עשית?" שאל הארי.

"אילו היה זה הבן שלי, הייתי נלחם עבורו גם במחיר אישי כבד." אמר פרופסור קראוץ'. "אבל מכיוון שידעתי שזה לא הוא, ורוב הסיכויים היו שמדובר באוכל מוות, שלחתי אותו לאזקבאן, כמו שהייתי עושה לכל אחד שהודה בפשעים כאלו. למרות זאת, לא פסקתי לו מאסר עולם כמו אוכל מוות רגיל, אלא עונש מופחת יחסית."

"מדוע לא סיפרת לאף אחד?" שאל הארי.

"מי היה מאמין לי?" ענה פרופסור קראוץ'. "אנשים רבים שמחו לאידי באותה תקופה. היו לי יריבים פוליטיים רבים, וכולם שמחו על ההזדמנות להשמיץ אותי ואת משפחתי. זו הסיבה שהודחתי מהמרוץ למשרת שר הקסמים."

"ואתה בטוח במאת האחוזים שזה לא היה הבן שלך?" שאל הארי.

"כן." ענה פרופסור קראוץ' בהדגשה. "למען האמת, אחרי שהאסיר נשלח לאזקבאן, החל להתעורר בי ספק קטן שאולי בכל זאת טעיתי, והבן שלי סובל ייסורים נוראיים. הספק אכל אותי ולא נתן לי מנוחה. אבל יום אחד שמעתי על המצאה מדהימה של המוגלגים שאתה ודאי מכיר – בדיקות ד.נ.א.. ברגע ששמעתי על הבדיקה הזו, מיהרתי להפעיל קשרים ולקחת דגימת רוק מהאסיר. התוצאות אימתו את מה שחשבתי – לא מדובר בבן שלי."

הארי הופתע. הוא לא ציפה שמישהו מעולם הקסמים ישתמש בבדיקת ד.נ.א.. מצד שני, פרופסור קראוץ' היה קוסם חזק שכבר הראה שהוא יודע לחשוב מחוץ לקופסה, והוא לא היה קוסם סטנדרטי. אבל עדיין, איך ייתכן שמתחזה הצליח לעבור במפולת הגנב?

"אבל אם כך... היכן בנך האמיתי?" שאל הארי.

"שאלה מצוינת." אמר פרופסור קראוץ'. "אחרי שהייתה לי הוכחה חד משמעית שאכן מדובר במתחזה, ערכתי מחקר מקיף בניסיון לברר כיצד זה התבצע. אחרי שנים של חיפוש ומחקר, תוך התמחות בתחום הריגול וההתחזות, גיליתי את הסוד."

הארי הביט בסקרנות עצומה בפרופסור להתגוננות שהעביר יד בשערו ולגם שוב מן המים.

"אתה מכיר בוודאי את החוק הבסיסי של שינוי צורה." אמר הפרופסור. "שינוי צורה אינו קבוע. אם תהפוך גוש אבן לכיסא – אחרי זמן שלא תתחזק את הלחש הוא יחזור להיות גוש אבן. אם תשתה שיקוי פולימיצי הגוף שלך יקבל את הצורה החיצונית של אדם אחר לשעה, אך לאחר מכן הוא ישנה את צורתו בחזרה. ובכן, מה שגיליתי הוא שישנו קוסם מסוים בבריטניה – לא אזכיר את מיקומו או איך להגיע אליו – שיש בכוחו להפוך שינוי של שיקוי פולימיצי לשינוי קבוע. אינני יודע כיצד הדבר ייתכן, אבל השגתי כמה הוכחות ברורות לסיפור הזה: תמורת מידע מסוים, ובעזרת שערה אחת מן הקורבן, אותו קוסם יכול היה לשנות את המראה החיצוני שלך לכל אדם בעולם."

הארי עיכל את מה שאמר לו הפרופסור להתגוננות במהירות, והסתכל עליו בפנים שהביעו חוסר אמון. הוא מיהר לחזק את ההגנות שלו מפני ביאור הכרה. אסור היה לו להסגיר שום רמז שהוא מבין כיצד הדבר ייתכן. היה ברור שהקוסם שפרופסור קראוץ' דיבר עליו הייתה פרנל/ניקולס באחת התחפושות שלה. ככל הנראה תמורת ידע עתיק היא הסכימה לספק את השירות הזה, להשתמש באבן החכמים כדי לקבע שיקוי פולימיצי ולשנות זהות של קוסם. בדיעבד, אחרי שהארי ידע את הסוד של אבן החכמים, זה היה היסק מתבקש. אבל גם הארי עצמו לא הבין את הסוד של האבן עד שוולדמורט גילה לו. הגיוני שפרופסור קראוץ', על אף היותו חכם מאוד, לא עשה את ההיקש הזה.

"תסלח לי, פרופסור, אבל זה נשמע קצת מוזר ולא אמין." אמר הארי.

"ואף על פי כן, זה נכון." אמר פרופסור קראוץ' ללא היסוס. "אני עצמי דיברתי עם מתחזה שעבר אצל הקוסם הזה. המסקנה המתבקשת הייתה שזה-שאין-לנקוב-בשמו הצליח לשים את ידו על הבן שלי, לקחת ממנו את השרביט שלו, ולתלוש שערה מראשו לטובת שיקוי פולימיצי שהתקבע בעזרת אותו קוסם. מה הוא עשה עם הבן שלי אחר כך – אינני יודע."

"ההנחה הפשוטה היא," אמר הארי בקול שקט, "שאחרי שלא היה בו צורך לאתה-יודע-מי, הוא..."

"כן." אמר פרופסור קראוץ' בקול שקול. "אני מבין זאת כמובן. עם זאת, עדיין ישנה תקווה... עלה בדעתי שאדון האופל שמר על הבן שלי כבן ערובה, למקרה שהתוכנית שלו תיכשל והוא ירצה לפגוע בו בצורה אחרת. חשבתי שאולי הוא נתן פקודה לאחד מאוכלי המוות לשמור עליו, והוא המשיך לקיים את הפקודה הזאת גם אחרי שאדון האופל נפל. אני מודה שזה נשמע קלוש, אבל אפילו אם מדובר בסיכוי של אחד למאה – אעשה הכול כדי לנסות להגיע אל הבן שלי."

"מה אתה יכול לעשות?" שאל הארי.

"מאותו היום שגיליתי את הסוד, התחלתי לצוד אוכלי מוות לשעבר כדי לנסות לדלות מהם מידע." אמר פרופסור קראוץ' בשקט. "אלו שבאזקבאן כבר לא היו יכולים לעזור לי כמובן, אבל היו כמה שהצליחו להתחמק מעונש. הם לא התחמקו ממני."

הארי החוויר. "זו הסיבה שדיברת איתי בדצמבר על עינויים של פושעים כדי להוציא מידע קריטי." לחש.

"כן." ענה הפרופסור. "ידעתי שזו לא תהיה משימה קלה. לורד וולדמורט לא היה מרבה לשתף את אוכלי המוות בתוכניות שלו. הוא לא סמך עליהם כלל. אפילו את אוכלי המוות מהמעגל הפנימי הוא לא שיתף בסודות שלו. והמקום בו הוא שמר בני ערובה היה סוד רציני – יש להניח שזה היה מקום שמור ביותר. זה לא שהוא שמר אותם במרתף של אחוזת מאלפוי."

"מה גילית?" שאל הארי בחרדה. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע את התשובה.

"לצערי, לא הרבה." הודה הפרופסור בצער. "בכל הניסיונות שלי העליתי חרס. היה אוכל מוות אחד שסיפר לי על מערה נסתרת, בתוך צוק תלול בלב האוקיינוס, אבל הוא לא ידע יותר מזה, ולא היה לי מושג איך להתקדם עם קצה החוט הזה. אבל עדיין לא איבדתי תקווה. היו עוד כמה אוכלי מוות שלא הגעתי אליהם. לצערי, כמו שאתה יודע, בסוף יוני בשנה שעברה, מתו 37 אוכלי מוות ביום אחד, והסיכוי הקלוש שלי ספג מכה אנושה. אבל מי יודע, אולי יש עוד אוכלי מוות שלא היו שם..."

הארי חש צביטה קטנה של אשמה בלב, למרות שזו לא הייתה אשמתו כלל. לא הייתה לו כל אפשרות לדעת, ובכל מקרה לא הייתה לו שום ברירה אחרת. רעיון עלה במוחו. רעיון טיפשי, אפילו טיפשי מאוד. אבל הוא היה חייב לדעת.

"אני מניח שחשבת על כך," אמר הארי לאט, "אבל מה אם ישנם אוכלי מוות שידעו על המקום השמור הזה, ואתה-יודע-מי מחק להם את הזיכרון? האם ישנה דרך כלשהי לשחזר זאת?"

"כן," ענה פרופסור קראוץ'. "ישנה דרך. לפני כעשר שנים הייתה עיתונאית כלשהי שהצליחה לגלות מידע סודי במחלקת המסתורין. הממונים במשרד מיהרו למחוק לה את הזיכרון, אבל קוסם אחד – ממדינה אחרת – הצליח לשחזר את הזיכרון באמצעות עינויי קרושיו קשים, ולחלץ את המידע ממוחהּ. כן, תחת עינויים קשים לפעמים ניתן לשחזר מידע שנמחק מהמוח. הרבה תלוי בעוצמת הלחש שמחק את הזיכרון, ובכל מקרה מדובר בתהליך מסוכן שעלול לגרום נזק בלתי הפיך – לפעמים עד כדי אי-שפיות – אבל אם עושים זאת בצורה זהירה ומבוקרת, לפעמים הזיכרון חוזר."

הארי לא העיף מבט לכיוון אבן החן המשובצת בטבעת שלו.

פרק 9 - הקול בראש

הכול היה מוכן לדיון. כל אחד מן המשתתפים לקח את מקומו סביב השולחן העגול, כשהם משאירים מקומות ריקים, למקרה ויהיה צורך במצטרפים חדשים. חלק מהמשתתפים סיימו בזריזות לסדר את הניירות שלהם, אבל רובם פשוט הסתכלו אחד על השני והמתינו. על השולחן העגול הגדול לא הוגש אוכל ושתיה. לא היה בזה צורך. זה היה אחד היתרונות בדיון דמיוני. כרגע נכחו שם גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו, הפלפאף, הרמיוני, פרופסור מקגונגל, מודי והמבקר הפנימי של הארי.

כשהארי עשה את דרכו מהמשרד של פרופסור קראוץ' אל המשרד שלו, היה נדמה שכל הקולות בראש צועקים בערבוביה, אבל כעת כשישב בשקט במשרד שלו, מביט אל השמש השוקעת, נראה היה שאף אחד לא מעוניין לדבר ראשון.

טוב, נו, אני אתחיל. אמר הקול של גריפינדור. ברור שהמעשה הראוי הוא לנסות להציל את הבן של פרופסור קראוץ', ולהחזיר אותו אל אביו. מי יודע מה עובר עליו במקום בו הוא נמצא.

אין ויכוח על כך שהמטרה היא מטרה טובה. אמר המבקר הפנימי. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשלם את המחירים.

אילו מחירים? שאל גריפינדור.

להטיל קללת קרושיו על בן אנוש. לחש הפלפאף. לענות אותו ולגרום לו סבל בל יתואר.

היי, אנחנו מדברים כאן על וולדמורט, כן? אמר גריפינדור. אני חושב שלגרום לו עינויים היא מטרה טובה לכשעצמה, גם אם לא היה יוצא לנו כלום מזה.

מודי הנהן בהסכמה לדברים הללו, אבל הפלפאף ורייבנקלו הזדעקו בתגובה. וולדמורט או לא, הוא עדיין בן אדם, ולגרום לו סבל לשם הסבל בלבד לא יכולה להיות מטרה בפני עצמה. כבר קיבלנו את ההחלטה הזאת ביוני שעבר, כשהחלטנו ללכת על מחיקת הזיכרונות. לא נוסף לנו מידע חדש או נקודת מבט חדשה מאז, ולכן דבר לא השתנה.

אני לא זוכר שניהלנו דיון רציני לפני שקיבלנו את ההחלטה ההיא. ערער גריפינדור. בהחלט יכול להיות שקיבלנו החלטה שגויה. כמו שאתם וודאי זוכרים, למדנו השנה שגם מחיקת זיכרונות אינה פתרון מושלם כל כך. ומה עם הצדק? האם אתם מרגישים שנעשה צדק עם כל הקורבנות של וולדמורט? הגברים והנשים שהוא עינה ורצח? המשפחות שהוא הרס? האם אתם לא חושבים שמגיע לו עונש כלשהו?

לא. לא עינויים. לא אנחנו. לא נהיה שותפים למעשה כזה. אמרו רייבנקלו והפלפאף בקול חד משמעי.

אני מבין שלא אכפת לכם מן הצדק. אמר גריפינדור. קל לכם להסתתר מאחורי אצטלה מוסרית. אבל האם חשבתם על הבן של קראוץ' שסובל שם במשך שתים עשרה שנה? על אבא שלו שמתייסר כל יום במחשבות על בנו?

הפלפאף נרתע בתגובה לדברים הללו, כאילו הוא קבל אגרוף בפנים. פניו נראו מיוסרות (בשלב מסוים הקולות הדמיוניים שלו קיבלו גם פנים. הארי התחיל לאבד שליטה על האירוע הזה).

אהמ. אמר סלית'רין. עם כל הכבוד, רוב הסיכויים שהבן של קראוץ' כבר מת מזמן. אני מוכן להתערב שוולדמורט הרג אותו עוד בהתחלה. המקסימום שאנחנו יכולים לעזור בעניין הוא למצוא את הגופה שלו. וכל זה בהנחה שהסיפור שפרופסור קראוץ' סיפר לנו אמיתי. יכול להיות שהבן שלו באמת היה אוכל מוות, ולא היה כאן שום מתחזה. זה לא שראינו את התוצאות של בדיקת הד.נ.א. בעצמנו.

בואו נניח כרגע שהסיפור אמיתי. אמר המבקר הפנימי.

אני חושב שגם למצוא את הגופה שלו יהיה סוג של נחמה עבור פרופסור קראוץ'. אמר הפלפאף. הספקות וחוסר הוודאות לפעמים יכולים להיות גרועים יותר מהידיעה עצמה.

אתם שוכחים עוד משהו. אמר גריפינדור. ברור לכם שברטימיוס קראוץ' הבן לא היה בן הערובה היחיד שוולדמורט שבה. אפילו אם הוא באמת מת, ייתכן שישנם רבים אחרים שעדיין בחיים. סובלים במשך שנים ארוכות, יום יום, שעה שעה... מי יודע מה עובר עליהם... ועל המשפחות שלהם שלא יודעים מה קרה להם...

הפלפאף התכווץ במקומו. זה גם קצת אשמתנו. הוסיף בקול קטן. אם לא היינו מוחקים את הזיכרון של וולדמורט בשנה שעברה לא היה צורך בכל זה...

אה, כי אתה חושב שהוא היה מנדב לנו את המידע מרצונו החופשי? שאל סלית'רין בזלזול.

בכל מקרה, כל אחת מהאפשרויות האחרות שהייתה לנו לא הייתה עוזרת. אמר המבקר הפנימי. אם היינו שולחים לאזקבאן או מענים את וולדמורט עד אי-שפיות זה בהחלט לא היה עוזר, ואם סתם היינו משאירים אותו משותק בשינוי צורה מבלי לגעת בזיכרונות שלו – הוא היה משתחרר בתחילת השנה כשעברנו בטעות מתחת מפולת הגנב.

אני רוצה להעלות כאן עוד נקודה. אמר רייבנקלו. אפילו אם באמת יש בני ערובה רבים שניתן להציל, מה הסיכוי שנצליח להוציא את המידע ממוחו של וולדמורט? פרופסור קראוץ' אמר בעצמו שזה לא תהליך פשוט, ויש סיכוי לא קטן שזה לא יצליח בכלל. וגם אם כן- מי אמר שנצליח להוציא ממנו את המידע על מקום המסתור שלו? יש אנשים שקשה מאוד לשבור אותם. זה גם משתנה שצריך להוסיף לחשבון.

פרופסור קראוץ' אמר בעצמו שהרבה תלוי בעוצמת הלחש של מחיקת הזיכרון. אמר גריפינדור. כידוע לכם, מי שהטיל את הלחש היה קוסם בשנתו הראשונה בהוגוורטס, כשהוא מותש ועל סף קריסה. לא הייתי אומר שהייתה הרבה עוצמה בלחש הזה. ולגבי לשבור אותו – יש לנו את כל הזמן שבעולם לשם כך...

מממ אם כבר מענים כדי להוציא מידע, אמר סלית'רין וליקק את שפתיו, מי אמר שאנחנו צריכים להסתפק במידע על מקום המסתור שלו? אני בטוח שבמוחו ישנם סודות עתיקים ומאוד מעניינים. קסמים שקיימים רק במוח שלו, שרק מחכים שנגלה אותם.

למרות שאני רוצה מאוד להסכים איתך, אמר רייבנקלו, יש כאן בעיה. לענות אותו כדי להוציא מידע ולהציל אנשים זה אולי בסדר, אבל לענות אותו כדי להוציא ממנו סודות על קסמים עתיקים – אין לזה שום הצדקה מוסרית.

נו, כבר ראינו שאין לנו בעיה להסתדר עם המוסר כשהוא מתנגש עם מה שנוח לנו. אמר קולו של דראקו שהצטרף משום מקום לשולחן, וקבל בתגובה מבטי נזיפה מכלל המשתתפים.

בכל מקרה, אמר המבקר הפנימי, בגילוי סודות קסם עתיקים ישנה סכנה פוטנציאלית להחרבת העולם. נצטרך להתייעץ בעניין הזה עם הרמיוני.

אני כאן. אמר קולה של הרמיוני. ואתה כבר יודע מה התשובה שלי. לא.

מכיוון שכל המטרה של הדיון הדמיוני הזה הוא להעלות את הטיעונים השונים, אין טעם כל כך בתשובה מן הסוג הזה, הרמיוני. אמר המבקר הפנימי. רק טענות מנומקות מתקבלות כאן.

לא במקרה הזה. אמר קולה של הרמיוני. אם הרמיוני האמיתית תענה לך 'לא' – ואתה יודע שזה מה שהיא תענה לך – הנדר הכובל לא יאפשר לך כל ברירה אחרת, ולכן קו המחשבה הזה מסתיים עכשיו.

צר לי שאני נאלצת להפריע. נשמע קולה החמור של פרופסור מקגונגל בתוספת מבט חמור סבר נלווה. אבל אני חוששת שכל הדיון הזה לא רלוונטי כלל. אפילו אם כל הטיעונים של התומכים בעינויים נכונים, ההחזרה של וולדמורט היא צעד מסוכן מדי. ברגע שהוא יקבל בחזרה את הזיכרונות שלו, הוא כבר ימצא דרך להשתחרר. אני רוצה להזכיר לכם שמדובר בקוסם מוכשר ביותר בקסם נטול שרביט. אם אכן הוא ישתחרר, אלפי אנשים יסבלו מכך לאורך שנים, ומי יודע האם, מתי ואיך נוכל להכריע אותו שוב. הסיכון פשוט גבוה מדי.

מינרווה צודקת, אמר מודי, חד משמעית. וולדמורט יברח, אין בכך ספק בכלל.

אבל אנחנו נתכנן הכול כמו שצריך יחד עם פרופסור קראוץ'. אמר המבקר הפנימי. נשים הגנות חזקות וניקח מרווחי ביטחון גדולים.

זה לא יספיק. אמר מודי מיד. וגם אם תחשוב שזה מספיק, אנחנו לא נאשר את זה. ואתה לא יכול לשחרר את האבן מבלי להפעיל את האזעקה, כך שאתה תזדקק לאישור שלנו. הוא הביט אל פרופסור מקגונגל, שהנהנה במרץ.

נו באמת, אתם חושבים שאני לא יכול להערים עליכם? אמר סלית'רין. אני אמצא לזה פתרון. אגב, תזכירו לי שוב למה אנחנו מניחים שהסיפור של פרופסור קראוץ' אמיתי?

בואו נדבר על זה. אמר המבקר הפנימי. אילו הוכחות יש לנו?

הוכחות? שאל רייבנקלו. אין לנו הוכחות. רק הסתברויות. קודם כל הסיפור על הקוסם שהופך פולימיצי לקבוע – אנחנו יודעים שזה אפשרי. זה משתלב היטב עם היכולות של פלאמל, ולפרופסור קראוץ' לא הייתה כל דרך לדעת את זה אלמלא היה דובר אמת. כמו כן, התיאור של הבן שלו באמת לא נשמע כמו מישהו שיהפוך להיות אוכל מוות. הרגשנו בזה כבר מזמן, וזה משהו שאנחנו עדיין יכולים לבדוק. וחוץ מזה, איזה אינטרס יכול להיות לפרופסור קראוץ' להמציא סיפור כזה? הרי הוא לא יודע שאנחנו מחזיקים ברשותנו את וולדמורט.

ועדיין, אמר מודי, הוא הפרופסור להתגוננות, והוא תמיד חשוד. אני לא רוצה להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שסמכנו על סיפור של הפרופסור להתגוננות.

הרמיוני? שאל המבקר הפנימי.

מה? ענה קולה של הרמיוני.

מה 'מה'? את אמרת לי פעם שאפשר לסמוך על פרופסור קראוץ'. אמר המבקר הפנימי.

לא, אמר קולה של הרמיוני. רק אמרתי שהרושם שלי ממנו הוא חיובי, והוא שונה לגמרי מפרופסור קווירל. אבל זה לא אומר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ועדיין, הרושם שלך הוא שהוא דובר אמת. אמר המבקר הפנימי.

מממ כן, אפשר לומר זאת. ענה קולה של הרמיוני.

-----------------

הארי הדליק את התאורה הקסומה במשרד שלו – השמש כבר שקעה מזמן – והוציא מתיקו נייר ועט. הוא החל לכתוב את סיכום הדיון.

טיעונים בעד:

א. מטרה חשובה.

ב. יש בזה מידה מסוימת של צדק.

ג. זה קצת אשמתי, אם לא הייתי מוחק את הזיכרונות... (אלא מה? שם באזקבאן? מענה עד אי-שפיות? לא היה עוזר. הייתי סתם משאיר משותק? הוא היה משתחרר אז בתחילת השנה כשעברתי במפולת הגנב בטעות).

ד. אולי יש שם עוד בני ערובה. מי יודע כמה אנשים יש שם? אפילו אם ימצאו גופות זה גם סוג של נחמה למשפחות.

ה. אולי יהיו עוד זיכרונות יעילים. סודות של קסם עתיק שאני ארצה ללמוד (מסוכן מדי, פוטנציאל להחרבת העולם. הרמיוני לא מסכימה).

טיעונים נגד:

א. לא מוסרי.

ב. סיכוי קלוש מאוד שהבן עדיין בחיים.

ג. מסוכן מדי. וולדמורט עלול לברוח.

ד.  אולי הסיפור כלל לא נכון. המורה להתגוננות תמיד חשוד. כבר נפלתי פעם בדבר דומה. (הוכחות: 1. הסיפור עם פלאמל נשמע מאוד אמיתי. 2. התיאור של הבן שלו לא נשמע כמו מישהו שיהפוך לאוכל מוות. 3. איזה אינטרס אחר יכול להיות לקראוץ' לחפש את המקום הזה?)

הארי קרא כמה פעמים את מה שכתב, ואז הצמיד את שרביטו אל הדף ומלמל 'אינסנדיו'.

------------------

תחושת האופוריה שחש דראקו מהניצחון בקרב הייתה קצרה ממה שחשב שתהיה. כבר ביום המחרת חזר דראקו לתחושת הבלבול שאחזה בו בזמן האחרון. הזיכרונות שצפה בהם לא נתנו לו מנוחה, והתחושות המעורבות גרמו לו להרגיש כאילו הוא מסתובב עם משקולות לכל מקום. הוא לא הצליח להשתחרר מהמחשבות, וגרוע מכך, לא היה לו את מי לשתף בהן. הוא סיים בכבדות את שיעורי הבית שלו, קיפל את הציוד ונשכב על המיטה בעיניים פקוחות. לאחרונה הוא עשה זאת הרבה.

לאחר כמה דקות דראקו התעשת וקם מן המיטה. הוא התיישב שוב ליד השולחן, והוציא מתיקו פיסת קלף, עט נוצה וקסת דיו. הארי פוטר אמר לו פעם שכשהמחשבות שלו מבולבלות, לפעמים זה עוזר לכתוב אותן על דף בצורה מסודרת, והוא החליט לנסות זאת.

דראקו טבל את העט בדיו והחל לכתוב בזהירות.

א. הזיכרונות שצפיתי בהם גרמו לי לתחושה של בלבול. למה? עד היום חשבתי על הצד השני במלחמה כעל אויבים, אנשים שרק צריך להילחם בהם. עכשיו ראיתי את הצד שלהם, ואת הקורבנות שהם הקריבו, וזה עורר בי תחושה של אמפתיה מסוימת. זה פגע במידה מסוימת בזהות שלי כבן למשפחת מאלפוי.

ב. כתוצאה מכך אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי אבא שלי. אני יודע שהוא היה בן אדם טוב, אבל מרגיש קצת רע עם המלחמה שהוא השתתף בה.

ג. ברור שפוטר תכנן את כל זה. ידעתי גם מראש שזה מה שהולך לקרות. אני צריך לקחת בחשבון שהזיכרונות שהוא בחר להראות לי הם חלק קטן מאוד מהתמונה השלמה, והם מציגים את הנרטיב שהוא רצה להראות. הבעיה היא שזה מידע שנמצא בשכל, וקצת קשה להעביר אותו משם אל מה שאני מרגיש.

ד. במלחמה אנשים מתים. קל לי להיות שיפוטי מהמצב בו אני נמצא כעת, כשדמבלדור כבר איננו. אבל בזמן אמת, כשדמבלדור צבר עוד ועוד כוח והיה האיום הגדול ביותר על העולם, אבא שלי וחבריו היו חייבים לעשות כל מאמץ כדי לעצור אותו, גם אם לפעמים זה נראה רע.

ה. כל זה לא משנה כלום ביחס למוות של אבא שלי. יהיה מי שיהיה שהרג אותו – אני צריך לנקום את מותו. זה נכון בכל מקרה ובכל מצב. אני אנקום את מותו של אבא שלי בין אם מי שהרג אותו חשב שהיה זה מוצדק ובין אם לא.

ו. כל זה לא משנה כלום בקשר לפוטר. הוא יודע מה קרה בלילה שבו אבא מת, וייתכן מאוד שהוא האחראי למה שקרה שם. אני אמשיך להתנהל איתו בזהירות, לקבל ממנו עוד מידע, ולחכות לשעת כושר.  

להפתעתו, דראקו חש כעת הרבה יותר טוב. הכתיבה של המחשבות בצורה מסודרת הרגיעה את מערבולת הרגשות שלו, והוא הרגיש בטוח בעצמו הרבה יותר. כעת היה ברור לו מה הוא מרגיש, ומה התוכניות שלו להמשך.

דראקו קרא כמה פעמים את מה שכתב, ואז הצמיד את שרביטו אל הקלף ומלמל 'אינסנדיו'.

פרק 10 - שרביט הבכור

הרמיוני ישבה בקצה שולחן רחב, ארוך ונאה, בחדר פרטי מהודר בעל ספות מרופדות ביותר וכסאות לאורך הקירות. וילונות רכים בצבעים עדינים היו תלויים ברחבי החדר. לדברי הארי, 'החדר של מרי' היה מקום מצוין לפגישות חשובות באזור סמטת דיאגון. פרופסור מקגונגל אישרה לה לצאת לכאן וסידרה עבורה את הפגישה הזאת. פרופסור ספראוט ליוותה אותה מבית הספר אל סמטת דיאגון ואל החדר הזה. אחרי שנכנסה אל החדר שנשמר עבורה, פרופסור ספראוט יצאה לסידורים משלה, והרמיוני המתינה בסבלנות לקוסם שעמו הייתה צריכה להיפגש.

הרמיוני נשענה לאחור בכיסא שלה, וניסתה להתאושש מהחוויה שעברה בדרך. הקור המקפיא של פברואר כבר חלף, ומזג האוויר הנעים של אמצע מרץ הביא לכך שסמטת דיאגון הייתה מלאה בקוסמים ומכשפות שיצאו לבילויים ולקניות. אחרי השינוי החיובי שהיא עברה במהלך השנה, הרמיוני כבר לא סבלה מבדידות, והייתה רגילה לכך ששוב יש לה חברים שמדברים איתה בגובה העיניים בהוגוורטס. אבל עכשיו שהיא יצאה מגבולות בית הספר, זה היה כמו לחזור שוב לתחילת שנת הלימודים. כמעט כל קוסם או מכשפה שהן עברו לידם זיהו אותה, אם כי התגובות שלהם היו שונות. היו כאלו שמיהרו להתרחק ממנה ביראת כבוד. היו כאלו שהתקרבו וביקשו ממנה חתימה או ניסו ללחוץ את ידה. אחרים הניעו בראשם בזלזול כשראו אותה, והרמיוני נזכרה שבמשך תקופה ארוכה היא הייתה מושא ללעג בנביא היומי. הרמיוני התחרטה שלא עשתה את הדרך תחת גלימת ההיעלמות. האם הארי חווה את כל זה בכל פעם שהוא הלך בסמטת דיאגון, או בכל מקום אחר בבריטניה הקסומה?

החלק הגרוע ביותר בכל זה היה שאפילו הקוסמים והמכשפות שהעריצו אותה עשו זאת בזכות דברים שלא היה לה קשר אליהם. הם לא העריצו אותה בגלל שהיא השמידה את אזקבאן, אלא בגלל שחשבו שהיא חזרה מן המתים והביסה את וולדמורט. למען האמת הרמיוני הרגישה שהיא לא ראויה להערצה גם על מה שקרה באזקבאן. נכון, היא הייתה שותפה למעשה בעל משמעות אדירה, אבל בפועל הארי יזם את הפעולה, והוא זה שהדריך אותה והסביר לה מה צריך לעשות. היא בסך הכול עזרה לו קצת.

הדלת נפתחה וקטעה את ההרהורים שלה. אל החדר נכנס אדם קשיש בעל פנים מקומטות, שיער לבן, ועיניים גדולות ובהירות. הוא סגר אחריו את הדלת, ופנה לשבת מול הרמיוני.

"אה, העלמה גריינג'ר." אמר האיש והביט בה במבט בוחן. "עשרים וחמישה סנטימטרים, עץ גפן, נימי לב של דרקון, אם זכרוני אינו מטעה אותי."

"אתה צודק אדון אוליבנדר." הרמיוני הנהנה בראשה. "תודה שהסכמת להיפגש איתי."

"אני לא מרבה לצאת בימים אלו מהחנות שלי. אבל לא יכולתי לסרב למפגש עם הילדה-שחזרה-לחיים." אמר אוליבנדר והביט בה בעיניו הגדולות.

הרמיוני זעה בכסאה בחוסר נוחות. היא לא אהבה שמכנים אותה כך.

"ובכן, מה העניין, העלמה גריינג'ר?"

"רציתי לשאול אותך כמה שאלות שקשורות לתורת השרביטים." אמרה הרמיוני. "שאלות שלא מצאתי להן מענה בספריית הוגוורטס או אצל הפרופסורים. אשמח אם תוכל לעזור לי בעניין, אדוני."

"תורת השרביטים היא ענף מורכב ומסתורי של הקסם." ענה אוליבנדר. "מעטים הקוסמים שבאמת מבינים את הנושא לעומק."

"ובכן, השאלה הראשונה שרציתי לשאול היא, האם כדאי להחזיק ברשותי שרביט חלופי, למקרה שמישהו יפרוק אותי מהשרביט שלי?" שאלה הרמיוני.

"סתם 'שרביט חלופי'?" תמה אוליבנדר. "זה לא עובד ככה. השרביט בוחר את הקוסם. זה תמיד היה ברור לאלה מאיתנו החוקרים את תורת השרביטים."

"אבל אדם יכול להשתמש גם בשרביט שלא בחר אותו, נכון?" שאלה הרמיוני.

"הו כן. אם אתה קוסם ראוי לשמו, תוכל לתעל את הקסמים שלך כמעט דרך כל מכשיר." אמר אוליבנדר. "אבל התוצאות הכי טובות מושגות תמיד כאשר קיימת זיקה חזקה בין הקוסם לשרביט. הזיקות האלו הן דבר מורכב. מדובר במשיכה ראשונית, ולאחריה- מסע הדדי לצבירת ניסיון. השרביט לומד מן הקוסם, והקוסם מהשרביט."

"אז סתם שרביט חלופי לא יספק תוצאות טובות, אבל אני מניחה שבכל זאת הוא יהיה יעיל למקרה של פירוק מהשרביט שלי." סיכמה הרמיוני. "מה לגבי שרביט שנלקח ממישהו אחר?"

"יש חשיבות רבה לאופן הלקיחה." ענה אוליבנדר. "הרבה תלוי גם בשרביט עצמו, אך באופן כללי כששרביט נכבש נאמנותו משתנה."

"אתה מדבר על שרביטים כאילו יש להם רגשות," אמרה הרמיוני, "כאילו הם יכולים לחשוב בעצמם."

 אוליבנדר הנהן. "כמו שאמרתי, השרביט בוחר את הקוסם."

"אז במקרה שלקחתי שרביט ממישהו אחר אוכל להפיק ממנו תוצאות טובות?" שאלה הרמיוני.

"יש דקויות רבות בחוקים שלפיהם השרביט משנה את נאמנותו, אבל על פי רוב, השרביט הנכבש יכפוף את עצמו לרצונו של בעליו החדש."

הרמיוני הנהנה.

"שאלה נוספת, ברשותך, אדוני. האם אפשר לעשות שינוי צורה לשרביט שלי? שמעתי פעם על מישהו שעשה זאת. אני חושבת שזה יכול להיות מאוד שימושי. לדוגמה – אם אני משנה את הצורה של השרביט החלופי שלי למדבקה שקופה על כף היד, אוכל תוך רגע אחד לשנות את צורתו בחזרה לשרביט ולהפתיע את היריב שלי."

פניו של אוליבנדר הרצינו. "על מי שמעת שעשה זאת? מדובר במעשה מסוכן מאוד, מסוכן מאוד. מלבד העומס התמידי של שינוי הצורה על כוח הקסם שלך, השרביט עלול להיפגע משינוי הצורה. ממש כמו ששינוי צורה של בעל חיים לחפץ דומם עלול להזיק לו, כך הטרנספורמציה של השרביט לחפץ אחר עשויה לפגוע בו. שרביט שנפגע בצורה כזו עלול להיות מסוכן מאוד לשימוש. דברים בלתי צפויים יכולים לקרות. ישנם דרכים למנוע זאת, אבל לא אפרט אותן, כדי שלא תחשבי לנסות." אוליבנדר שתק למשך כמה שניות, ואז הוסיף בשקט. "את לא הראשונה ששואלת אותי את השאלה הזאת."

"אני מצטערת, אדוני." מיהרה הרמיוני לומר. "פשוט ניסיתי לחשוב על דרכים יעילות לקרב, ועלה לי הרעיון הזה. אני מבטיחה לך שלא אנסה זאת."

"בכל מקרה, אם את כל כך מוטרדת שמישהו יפרוק אותך מן השרביט, גבירתי הצעירה, ישנן דרכים פשוטות יותר משינוי צורה של השרביט." אמר אוליבנדר כשהוא מדגיש את המילה 'הצעירה' בצורה מעצבנת למדי. "את תמיד יכולה להניח את השרביט החלופי בנרתיק עור המוק המיוחד שאת לובשת."

הרמיוני הופתעה. "חשבתי שלחש פירוק מנשק יפרוק אותי מכל השרביטים שברשותי."

"רק אם הקוסם שהטיל את הלחש היה מודע לקיומם של שרביטים נוספים, ורק אם הלחש שלו חזק יותר מהלחש שהוטל על הנרתיק שלך." אמר אוליבנדר.

"אני מבינה." אמרה הרמיוני. "שאלה נוספת שרציתי לשאול היא לגבי שרביטים עם ליבות תאומות. אחד הספרים שקראתי הזכיר את המושג, אבל אני לא בטוחה שהבנתי את המשמעות שלו."

אוליבנדר הביט בה בחשדנות. "אני מציע שנדבר בכנות העלמה גריינג'ר."

הרמיוני נבהלה קצת. "למה כוונתך?"

"אני יודע שאת חברה של הארי פוטר. אני מציע שתשאלי את השאלות בצורה ישירה. אני מזכיר לך שאני מכרתי לו את השרביט שלו." אמר אוליבנדר.

"כן, אדוני." הסמיקה הרמיוני. "אני מתנצלת. כן, כמו שאתה ודאי זוכר, השרביט של הארי הוא באורך עשרים ושמונה סנטימטרים, עשוי צינית ונוצת עוף חול. השרביט של זה-שאין-לנקוב-בשמו היה באורך שלושים וארבעה סנטימטרים, עשוי מטקסוס ונוצת עוף חול. אתה עצמך הזכרת על כך שיש כאן קשר מיוחד בין השרביטים, ואני מנסה לברר מה טיבו של הקשר הזה."

"קשר בין שרביטים בעלי ליבות תאומות הוא דבר נדיר מאוד." אמר אוליבנדר. "על מנת שייווצר קשר כזה צריך ששתי הליבות יגיעו מאותו בעל חי, במקרה הזה – מאותו עוף חול. כששרביט אחד פוגש את אחיו הם לא יוכלו לפעול זה נגד זה, אבל אם בעליהם כופים עליהם מאבק, מתרחשת תופעה נדירה ביותר. אחד השרביטים יגרום לשני לפלוט את הכשפים שביצע – בסדר הפוך. פריורי אינקנטאטם. תופעת הפיכת הכשפים."

"האם לאחר מאבק כזה השרביטים יזהו זה את בעליו של זה? האם יוכל שרביט לפעול בכוחות עצמו כנגד בעליו של השרביט התאום?" שאלה הרמיוני. "אני חושבת ששמעתי על משהו כזה..."

"אני לא יודע מאיפה את שואבת את מקורות המידע שלך." אמר אוליבנדר. "אין דבר כזה שרביט שפועל בכוחות עצמו. השרביט תמיד יונק את כוח הקסם מהאדם שמחזיק בו." לאחר כמה שניות של שתיקה הוסיף אוליבנדר בשקט "עם זאת, הסיפור ששמעת אינו מחוסר בסיס."

"למה כוונתך?" שאלה הרמיוני.

"ישנן אגדות על שרביט שעבר מיד ליד בשרשרת של מעשי רצח." לחש אוליבנדר. "מטה המוות, שרביט הגורל, או שרביט הבכור. אפשר להתחקות אחרי מסלולו של השרביט לאורך ההיסטוריה. ישנם כמובן פערים, לא פעם פערים ארוכים, שבהם הוא נעלם כאילו אבד זמנית או הוחבא, אבל תמיד הוא חוזר וצץ. יש לו סימני זיהוי מסוימים, ומי שבקי בתורת השרביטים מכיר אותם. יש גם עדויות כתובות, אחדות מהן נשכחות או גנוזות, שאני ויצרני שרביטים אחרים כמוני דאגנו לחקור. נראה שהן אמינות."

"והשרביט הזה יכול להפעיל שרביט אחר?" שאלה הרמיוני.

"'להפעיל' זו מילה גסה." אמר אוליבנדר. "אבל על פי האגדה, מי ששרביט הבכור נאמן לו, יוכל לתעל את כוח הקסם שלו דרך שרביטים אחרים הנאמנים לו, גם אם הם מוחזקים בידיו של קוסם אחר."

--------------------------------

כשהרמיוני סיימה לספר להארי על השיחה שהייתה לה עם אוליבנדר, הוא זינק מהכיסא שלו בניתור שלא היה מבייש קנגורו אפור מזרחי בתחרות קפיצה לגובה.

"אז זה מה שקרה בקרב הגדול במצוקי קורנוול!" קרא הארי בהתרגשות. "בקרב מוקדם יותר דמבלדור הכניע את ספארק והכפיף לעצמו את נאמנותו של השרביט שלו. במהלך הקרב בשרידי הטירה העתיקה, דמבלדור יצר עווית באוויר שמדמה הנגזה – כמו שאת יצרת בקרב במדשאות – מה שגרם לספארק לכוון את השרביט שלו לכיוונו של את-יודעת-מי. מיד לאחר מכן, דמבלדור השתמש ביכולת המיוחדת של שרביט הבכור שהיה ברשותו, וגרם לשרביט שאחז ספארק בידו לירות את הלחש הזהוב לעברו של את-יודעת-מי, שחשב שספארק בגד בו, והרג אותו במקום. הרמיוני, זה גאוני!"

הרמיוני הנהנה במרץ. "זה מסביר איך ספארק הצליח לירות לחש שאתה-יודע-מי בעצמו לא הכיר."

"כן!" אמר הארי בהתלהבות. "רק עכשיו חשבתי על זה, אבל זה מסביר גם למה ספארק לא הטיל אבדה-קדברה – דמבלדור לא היה מסוגל להטיל קללה הורגת, ובפועל הוא זה שהטיל את הקללה."

"השאלה היחידה שנותרה, היא מדוע דמבלדור לא סיפר לך על הכוח המיוחד הזה של שרביט הבכור?" תהתה הרמיוני.

"אני לא בטוח..." אמר הארי. "ייתכן שזה משהו שאני צריך לגלות בעצמי, או אולי הייתה נבואה שאמרה לו לא לספר לי על זה... למען האמת הוא לא כתב הרבה מידע על שרביט הבכור באגרת שהוא השאיר עבורי. בכל מקרה הוא השאיר לי את הזיכרונות הללו, אז הוא ידע שיש לי את היכולת לגלות זאת."

הארי הושיט את שרביטו להרמיוני. "הנה, קחי."

"מה?" שאלה הרמיוני ולקחה את השרביט בבלבול.

הארי הוציא מהנרתיק שלו את שרביט הבכור. "יש לנו תיאוריה יפה, ועכשיו אנחנו הולכים לבדוק אותה."

הרמיוני כיוונה את השרביט הצידה, רחוק ככל האפשר מגופה. היה נראה שהיא עדיין חוששת לעשות ניסויים בקסם ללא השגחה.

"לוֹמוּס!" קרא הארי והרים את שרביט הבכור.

השרביט שהארי אחז בידו פלט אלומת אור.

"נוֹקְס." מלמל הארי והאור בקצה השרביט שלו כבה. "חכי רגע, אני צריך להתרכז."

הארי הרים את שרביט הבכור, עצם את עיניו, ונשם נשימות עמוקות. הוא ניסה להתמקד. כעבור כמה שניות הוא החל לשמוע את השירה הפנימית של השרביט מהדהדת במוחו. השירה ששמע בפעם הראשונה בה החזיק את השרביט, בסוף השנה שעברה, ושירה דומה לזו ששמע כשהחזיק את גלימת ההיעלמות. תחושת העוצמה האדירה של השרביט פעפעה בו. הארי נתן לתחושות למלא אותו, עד שהרגיש את כוחו של השרביט בוער בכל גופו.

האחיזה שלו בשרביט התהדקה. הוא הרגיש שהוא והשרביט שלו נעשים יחידה אחת. הארי התרכז בכל כוחו בניסיון להטיל את הלחש 'לומוס' ללא מילים, בלחש אילם. אבל במקום להטיל את הלחש דרך השרביט שלו, הוא ניסה לשדר את האנרגיה הקסומה שלו לעבר השרביט שבידיה של הרמיוני.

אחרי מאמץ אדיר, הארי הרגיש את הקסם פועל. הוא פקח את עיניו.

אלומת אור חזקה בקעה מן השרביט שהרמיוני אחזה בידה. הארי חייך חיוך רחב.

"מדהים." אמרה הרמיוני, והחזירה להארי את השרביט. "הרגשתי את הקסם פועל, אבל לא אני הפעלתי אותו. איך בדיוק זה עובד?"

הארי התיישב על הכיסא שלו ומזג לעצמו כוס מים.

"שאלה טובה." אמר הארי ולגם מהמים. "בואי נחשוב על זה."

"אני חושב שיש לי רעיון." אמר הארי לאחר כמה דקות. "בעצם, תני לי רגע לבדוק משהו קודם. את יכולה לקחת שוב את השרביט שלי?"

"כן." אמרה הרמיוני ולקחה את השרביט.

הארי אחז שוב את שרביט הבכור בידו, וניסה לחזור על התהליך שביצע קודם לכן. זה היה קל יותר בפעם השנייה, כשהוא ידע מה הוא צריך לעשות, אבל הפעם הוא ניסה לבצע לחש קשה יותר, שדרש ממנו יותר מאמץ.

לאחר כמה דקות, בקבוק המים החל לרחף מעל השולחן, ועשה את דרכו באוויר לכיוון הרמיוני. הארי הרגיש מותש. לחש הזימון היה לחש ברמה גבוהה, ואפילו עם שרביט הבכור, הלחש דרש ממנו הרבה כוח קסם.

"כמו שחשבתי." אמר הארי ונשען לאחור בכיסאו.

"מה בדיוק ניסית לבדוק?" שאלה הרמיוני.

"ובכן, היו לי שתי אפשרויות בראש, וביצעתי ניסוי שמבחין בין שתיהן." פתח הארי. "מיד אסביר. ברור שהקשר בין שרביט הבכור לבין השרביט השני שבבעלותי עובד בצורה אלחוטית. שימוש בתקשורת אלחוטית התפתח אצל מוגלגים במהירות במאתיים השנים האחרונות: גלי רדיו משמשים להעברת מידע בשידורי רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. מערכות ניווט לווייניות מתקשרות באמצעות גלי רדיו. מערכות מכ"ם פועלות באמצעות שליחת גלי רדיו למרחב ופיענוח האותות שמוחזרים. בעצם, גם תקשורת בצורה של דיבור היא שימוש בתקשורת אלחוטית להעברת מידע, באמצעות גלי הקול."

"אז זה מה שקורה בקשר בין השרביטים?" שאלה הרמיוני.

"לא בדיוק." אמר הארי. "העניין הוא שקל יחסית לייצר תקשורת אלחוטית לצורך העברת מידע, בעזרת שימוש בגלים. בגלי הקול לדוגמה, ניתן להעביר מסרים שונים באמצעות שינוי במשרעת של הגל – המרחק בין שיא הלחץ לשיא תת-הלחץ – מה שיוצר עוצמה שונה של הקול. או שינוי בתדירות של הגל – מספר הפעמים שהגל מגיע לשיא הלחץ או לשיא תת-הלחץ בפרק זמן נתון – מה שיוצר גובה שונה של הצליל. אם נדבר על גלי רדיו, אפשר לקחת גל נתון, ולשנות את התדירות שלו על פי המידע שרוצים להעביר. ככל שהערך שרוצים להעביר גדול יותר, התדירות של הגל עולה בהתאם. כך מי שקולט את הגל, יכול להוציא את המידע שקודד בתוכו. בצורה דומה ניתן גם לשחק עם המשרעת של גל נתון, על פי המידע שרוצים לשדר. אבל אני לא חושב שזה מה שקורה בקשר בין השרביטים."

"למה לא?" שאלה הרמיוני.

"משום שכאשר ביצעתי לחש שדרש כוחות קסם גדולים יחסית, אני הייתי מותש ואת כמעט ולא הרגשת את זה. אילו שרביט הבכור שבידי היה משדר לשרביט השני מידע בלבד, כוח הקסם היה צריך לבוא ממך, ואת היית צריכה להיות מותשת לאחר הטלת הלחש." הסביר הארי. "לא, מה שקרה כאן זו העברה של אנרגיה בצורה אלחוטית – אנרגיית קסם במקרה שלנו – שזה דבר הרבה יותר מסובך."

הרמיוני חשבה לרגע. "אבל אנרגיה עוברת באוויר כל הזמן בצורה אלחוטית. קרני השמש נקלטות בפאנלים סולאריים שממירים אותן לאנרגיה תרמית או לחשמל. אפילו החשמל עובר באוויר באמצעות ברקים."

"נכון," אמר הארי, "אנרגיה יכולה לעבור בצורה אלחוטית, אבל הבעיה היא להעביר אותה באופן ממוקד ונשלט. השמש היא מקור אנרגיה עצום, והקרינה שמגיעה ממנה מתפזרת בכל מקום, כך שקל יחסית לקלוט אותה. אבל להעביר אנרגיה בצורה אלחוטית בצורה ממוקדת ממקור אנרגיה קטן אחד למכשיר אחר – זה כבר הרבה יותר מורכב."

"אבל זה עובד?" שאלה הרמיוני.

"כן." אמר הארי. "מי שהרבה להתעסק בזה הוא ניקולה טסלה, הממציא האמריקאי הגאון שנפטר לפני כחמישים שנה, וכונה 'הקוסם מהמערב'. הוא ניסה לבנות מגדל מתכת עצום שישדר אנרגיה חשמלית לכל מקום בעולם. מקורות המימון שלו נגמרו לפני שהספיק לממש את החזון שלו, וגם הטכנולוגיה שלו לא הייתה מפותחת מספיק, אבל הוא כן הצליח להדליק נורות ללא כבלים ממרחק מטרים שלמים ממקורות האנרגיה. הוא יצר סלילים מיוחדים שמטרתם ליצור שדה מגנטי כך שזרם חשמלי שעובר בסליל אחד ייצר זרם בסליל השני. באמצעות השדה המגנטי, ניתן להעביר אנרגיה בצורה אלחוטית. אם התיאוריה שלי נכונה, אני ושרביט הבכור שימשנו מעין סליל של מקור האנרגיה, בעוד את והשרביט השני שימשתם כסליל שקולט אותה, וממיר אותה ללחש הקסום."

הרמיוני הנהנה. "אז כשאדון אוליבנדר אמר לי שהשרביט תמיד יונק את כוח הקסם מהאדם שמחזיק בו -"

"הוא צדק במידה מסוימת." המשיך הארי. "השרביט אכן ינק את כוח הקסם ממך, אבל את והשרביט שימשתם מעין 'מַקְלֵט' לאנרגיה הקסומה שבאה ממני. אילו מוגל או סקיב היה אוחז בשרביט – אני די בטוח שזה לא היה עובד."

"מעניין מאוד." אמרה הרמיוני. "אנחנו צריכים לבצע ניסויים נוספים כדי לבחון האם הקשר הזה מוגבל למרחק מסוים, ואם כן מה המרחק המקסימלי בו הקשר בין השרביטים עדיין קיים."

"כן." אמר הארי. "חשבתי גם להתחיל להשתלט על שרביטים נוספים ולהכפיף את הנאמנות שלהם אלי. כך אוכל במקרה הצורך להשתמש בהם מרחוק, כשהבעלים המקורי שלהם אוחז בהם."

"אתה לא אמרת את זה ברצינות, נכון?" שאלה הרמיוני בדאגה.

"מממ..."

"הארי!" קראה הרמיוני בזעזוע. "זה בדיוק הדברים שאתה צריך להיזהר מהם! זו הסיבה שדמבלדור חשש כל כך מאוצרות המוות – הוא ידע שכוח גדול כל כך בידיים עלול להיות מסוכן אפילו אם אתה אדם טוב. השאיפה לכוח עשויה להשחית אותך מהר מאוד, הארי!"

"הי," מחה הארי, "לא התכוונתי לעשות משהו רע, רק לנסות ליצור לעצמי אפשרויות נוספות למקרה הצורך."

"או במילים אחרות, לצבור כוח על חשבונם של אחרים." אמרה הרמיוני בפסקנות. "להשתלט להם על השרביט אומר בהכרח לתקוף אותם בצורה כשלהי, ולגרום לכך שהשרביט שלהם יפסיק לספק להם את התוצאות הטובות ביותר. אתה אמרת את זה בפשטות כאילו זה מעשה מתבקש. זו בדיוק הדרך ללכת בעקבותיהם של קוסמים אפלים. אתה חייב להתחיל לשים לב לדברים האלו, הארי. אני חושבת שזו הסיבה שדמבלדור לא רצה לספר לך על הכוח המיוחד של השרביט."

"אולי..." אמר הארי בהרהור. "כן, אני מניח שאת צודקת. עדיין, יש לי יתרון מסוים בעניין הזה על פני קוסמים אפלים רגילים."

הרמיוני הרימה גבה. "והוא?"

"יש לי מישהי לצידי ששמה לב לדברים האלו, ומזהירה אותי בכל פעם שאני חושב לעשות שטויות."

פרק 11 - מעט מן האור

דראקו עשה את דרכו לכיוון המשרד של הארי פוטר בצעד בטוח. הוא הגיע להחלטה, והוא היה נחוש בדעתו לבצע אותה. הגיע הזמן שהוא ייקח את היוזמה במפגשים שלהם. היו כמה זיכרונות שפוטר בחר להסתיר ממנו, והוא היה צריך לראות אותם. למען האמת, מעבר לדברים שלמד מהזיכרונות הללו, היה משהו מלהיב בלחקור את העבר בצורה כזאת. הזיכרון האחרון בפרט, של הקרב בטירה העתיקה, היה מסעיר. מעולם הוא לא ראה את אביו נלחם בקרב אמיתי של קוסמים. הגיע הזמן שהוא יצפה בקרב הגדול ביותר של העידן האחרון, או לפחות זה מה שכולם אמרו – דמבלדור נגד גרינדלוולד. התוכנית שלו הייתה לדרוש מפוטר להראות לו את הזיכרון הזה, ולהודיע לו שמבלי זה הוא מסרב להמשיך במפגשים. היה נדמה לו שפוטר מעוניין במפגשים הללו עוד יותר ממנו.

ההחלטה שהגיע אליה שיפרה את מצב רוחו של דראקו, והוא הלך בזריזות לכיוון המשרד. הוא הגיע אל המסדרון שלפני המשרד. על הקיר הייתה תלויה תמונה של קוסם זקן שדראקו לא זיהה. הוא שנא את הדיוקן הזה. בכל פעם שעבר במסדרון, הקוסם התבונן לעברו במבט חמור סבר, וגרם לו לתחושה שהוא עושה משהו לא בסדר.

דראקו השתהה לרגע ליד הדיוקן, הביט ימינה ושמאלה במסדרון הריק, והוציא את שרביטו. רוח של שטות נחה עליו, והוא כיוון את שרביטו לכיוון הקוסם שבתמונה, ומלמל כמה מילים. על פרצופו של הקוסם בתמונה הופיע לפתע שפם מהודר, שלא התאים כלל לתווי פניו הרזים. הקוסם בתמונה הזדעק בתגובה וקפץ על רגליו. הוא החל לצעוק קללות בשפה שדראקו לא הכיר. דראקו חייך לעצמו בשביעות רצון, והחזיר את שרביטו לכיס הגלימה.

"היי!" נשמעה קריאה לצידו של דראקו. "לא יפה!"

הייתה זו גריינג'ר שעשתה את הדרך ההפוכה מן המשרד של פוטר. דראקו לא הבחין בה עד שעמדה לצידו וראתה מה עולל לקוסם המעצבן.

"את חושבת?" שאל דראקו והביט שוב בתמונה. "לדעתי מדובר דווקא בשיפור משמעותי."

גריינג'ר הביטה בו במבט נוזף, ומיהרה להוציא את שרביטה כדי לעזור לקוסם שבתמונה. דראקו המשיך לכיוון המשרד של פוטר.

----------------

הארי שמע את הבקשה של דראקו, והעמיד פנים שהוא שוקל אותה בכובד ראש.

"אתה יודע כמה זמן ארך הקרב בין דמבלדור וגרינדלווד, דראקו?" שאל הארי.

"מעל עשרים שעות, אני חושב." ענה דראקו. "ככה אומרים לפחות."

"בדיוק. האם אתה חושב שאפשר לצפות בזיכרון ארוך כל כך? בכל הזיכרונות של דמבלדור לא ראיתי זיכרון שאורכו יותר משעה. אני לא חושב שאפשר לזכור זמן ארוך כל כך בצורה בהירה מספיק כדי ליצור זיכרון." אמר הארי. "בכל מקרה, דמבלדור שמר רק זיכרונות בהם הוא הצטער על מוות של חברים או שותפים שלו. הקרב בין גרינדלוולד ודמבלדור היה רק בין שניהם, וגרינדלוולד עצמו לא מת בקרב, כך שלא סביר שהיה שם מוות כלשהו בכלל. בשורה התחתונה, אם דמבלדור שמר את הזיכרון של הקרב הזה – אני לא יודע על כך."

דראקו היה נראה מאוכזב.

"אבל בכל זאת יש משהו שאני יכול להראות לך בהקשר הזה." אמר הארי. "הזיכרון של הקרב עצמו אמנם אינו ברשותי, אבל יש לי את הזיכרון של מה שקרה לפני הקרב. הדברים שגרמו לדמבלדור לצאת להיאבק בגרינדלוולד. אבקש ממך לצאת מהמשרד רגע, כדי שאוכל להביא את הזיכרון."

דראקו הנהן בהסכמה ויצא מן המשרד. הארי הסתובב לאחור, אמר את הסיסמה, ונכנס לחדר האבן הגדול לחפש את הזיכרון.

הארי שמח שדראקו בקש ממנו לראות את הזיכרון הזה. הארי עצמו לא חשב שדראקו יוכל לעזור לו עם מידע מצד אוכלי המוות בקשר לזיכרון הזה – שנוצר הרבה לפני שהומצא השם 'אוכלי המוות' – וזה היה נראה חשוד למדי אם הוא היה מציע לדראקו לראות יחד את הזיכרון הזה. אבל האמת היא שהוא רצה להראות את הזיכרון הזה לדראקו בכל אופן. אחת הסיבות שדראקו לא היה באותו צד של דמבלדור – או לפחות זה מה שהוא אמר להארי בשנה שעברה – הייתה העובדה שדמבלדור השתהה לפני שיצא להיאבק בגרינדלוולד, מה שנראה לדראקו מאוד חשוד. ייתכן שהזיכרון הזה ישנה את דעתו בעניין.

הארי חשב גם על הדברים האחרים שדראקו אמר לו בשנה שעברה על דמבלדור: המאסר של אביו על התעללות במוגלגים, והמוות המחשיד של אחותו. אולי בהמשך הארי יראה לדראקו גם את הזיכרון של דמבלדור על מותה של אריאנה. אם כי כנראה הייתה סיבה לכך שדמבלדור עצמו לא חשף את העניין בפני הציבור, כך שאולי עדיף היה לשמור על כך בסוד. אולי את הזיכרון בו דמבלדור מקבל את האולטימטום מוולדמורדט לגבי אחיו אברפורת'? הוא יצטרך לשקול זאת בהמשך.

לאחר חיפוש קצר הארי מצא את הזיכרון, על כן אבן לצד תמונה של בחורה צעירה ונאה במדים רשמיים. הארי לקח את המבחנה השקופה המלאה בנוזל הכסוף, יצא בחזרה אל המשרד ונעל את החדר. הוא קרא לדראקו, ושפך את הנוזל בהגיגית. הם נגעו בו בבת אחת, ונשאבו פנימה.

---------------------

הם עמדו בתוך משרד נקי ומסודר. על שלושה מן הקירות היו תלויים דיוקנאות של קוסמים ומכשפות חמורי סבר שהשקיפו על המשרד. הקיר הרביעי היה מכוסה לכל אורכו במדפים עמוסים בספרים. על שולחן עץ גדול היו מונחות כמה מגילות קלף מסודרות, קסת דיו ועט נוצה. לצידם, היו פזורים כמה עיתונים. מאחורי השולחן ישב אלבוס דמבלדור בגרסתו הצעירה. זקנו היה קצוץ ומסודר, שערו מגולח, ותווי פניו חלקים ונאים. עיניו התכולות נצצו בשובבות מאחורי משקפי החרמש שלו. מבעד לחלונות נצצו הכוכבים, והמשרד עצמו הואר באור קסום.

כעבור כמה שניות נשמעה דפיקה קלה בדלת, ומבלי לחכות לתשובה, הדלת נפתחה. אל המשרד נכנסה בצעד בטוח מכשפה גבוהה ובהירה, בעלת נוכחות מרשימה. היא הייתה לבושה בגלימות שחורות רשמיות, ושערה הכסוף היה אסוף בפקעת הדוקה על עורפה. תווי פניה הנוקשים הקשו לאמוד את גילה. דראקו שיער שהיא בסביבות שנות השישים שלה.

המכשפה הביטה בדמבלדור שנעמד לכבודה, סימנה בידה בתנועת ביטול, והחלה מיד ללכת הלוך ושוב במשרד הקטן.

"בחירה מאוד מעניינת לעיצוב המשרד שלך, אלבוס." אמרה לאחר שהביטה בקוסמים הרציניים בדיוקנאות. "אני מודה שהפתעת אותי. אני לא רואה כאן את תעודת ההוקרה שהענקנו לך בשנה שעברה."

"אני חושב שעוד רחוקים הימים האלו, גבירתי השרה." אמר דמבלדור. "אני צעיר מכדי לתלות את חיי על הקירות שסביבי. חוששני שאת ההצלחות שלי אני זוכר טוב מדי."

"לצערי, אתה ממעיט בערך עצמך." אמרה השרה. "לא רחוק היום בו תעזוב את המשרד הזה, אלבוס. ארמנדו הזקן לא יישאר בתפקיד לנצח."

דמבלדור משך בכתפיו בתנועה לא מחייבת.

"אתה יודע למה אני כאן." השרה הסתובבה באחת ופנתה אל דמבלדור.

"אני... כן." ענה דמבלדור בשקט.

"אני מניחה ששמעת על בלגיה והולנד. אלפי אנשים נהרגו שם אלבוס. נראה שדבר לא יכול לעצור אותו."

"אני עוקב אחרי הדיווחים בדאגה בדיוק כמוך." אמר דמבלדור והחווה בידו על העיתונים שעל שולחנו.

"עוקב ולא עושה דבר." אמרה השרה בחדות. "לידיעתך, שלושה מהצוותים הטובים ביותר שלי נהרגו. כולם, ללא ניצולים."

"אני מצטער לשמוע זאת." אמר דמבלדור בעדינות. "אני חוזר על ההמלצה שלי שלא להתערב בשלב הזה."

"אז מה כן? להמתין עד שיתחזק עוד יותר? עד שכל אירופה תיפול? עד שהצבאות ינחתו על חופי בריטניה?" שאלה השרה בתקיפות.

דמבלדור השפיל את מבטו. הוא לא ענה.

השרה הוציאה מכיסה מגילת קלף. היא פתחה אותה והחלה לקרוא.

"פיל גלר. ג'ונתן גרין. ביל ג'ונסון. ברברה וויד. ג'סיקה האריס. מייקל –"

"אם את מנסה לגרום לי להרגיש רע עם הקראת שמות הצוותים שלך שנפלו, את בהחלט מצליחה בזה, גבירתי." קטע אותה דמבלדור בפנים מיוסרות. "אבל אינני יכול לעשות דבר. אני מצטער."

"מדוע לא? תילחם בו! לעזאזל עם הצניעות המוגזמת שלך, אלבוס! אתה הקוסם החזק ביותר שקם כאן בדורות האחרונים!"

"צר לי." אמר דמבלדור. "יש... סיבות. אני לא יכול."

השרה נענעה בראשה בחוסר אמון. היא הניחה את מגילת הקלף על השולחן הגדול, ופנתה לצאת מן המשרד. היא פתחה את הדלת ואז עצרה לרגע והפנתה את ראשה לאחור.

"בכל אופן, למקרה שתשנה דעתך, לפי הדיווחים האחרונים שקיבלתי הוא נמצא במינכן."

הערפל המוכר מילא את המשרד.

הערפל התפוגג, והם מצאו את עצמם באותו מקום בדיוק. המשרד של דמבלדור נראה זהה לגמרי, והיה קשה לדעת כמה זמן עבר מהזיכרון הקודם, אם כי הפעם המשרד היה שטוף באור שמש. דמבלדור ישב בכיסאו ועיין בספר ישן.

דלת המשרד נפתחה, ואל המשרד נכנסה שרת הקסמים, הפעם מבלי לדפוק. בגדיה היו לבושים באותן גלימות רשמיות, אך פניה נראו עייפות, ושקיות מתחת לעיניה שיוו לה מראה כבוי ותשוש. היא פנתה ישירות אל דמבלדור.

"לא ענית לאף אחד מן הינשופים ששלחתי לך."

דמבלדור נאנח. "למרבה הצער, לא היה לי דבר להוסיף מעבר למה שכבר אמרתי לך."

"אתה רציני?" שאלה השרה והרימה את קולה. "האם אתה עוור למה שקורה סביבך? למה אתה ממתין? שהוא ישתלט על בריטניה?"

"ובכן, אם את מתעקשת לשמוע זאת, אני מקווה שאחרי שיכבוש את בריטניה, אוכל לנהל אתו משא ומתן על תנאי השלטון שלו כאן."

השרה נראתה המומה כאילו מישהו הכה בפניה במחבת. "האם יצאת מדעתך? משא ומתן על תנאי השלטון שלו כאן?"

"יש לי סודות." אמר דמבלדור בשקט. "דברים שאני יודע שהוא רוצה. אני חושב שזה עשוי להצליח."

"אתה השתגעת לגמרי." אמרה השרה בזעזוע מוחלט. "תבוסתנות כזאת לא שמעתי כבר כמה שנים, מאז שהמוגלגים השכילו להחליף את ראש הממשלה השוטה שלהם".

דמבלדור התכווץ מעט בכיסאו. "אני יודע דברים שאת לא יודעת. אני... הכרתי אותו פעם."

"הקוסם שהכרת בילדותך אינו קיים עוד." אמרה השרה. "האפלה שירדה על אירופה שונה לגמרי מכל מה שאי פעם פגשנו. והיא תבלע אותנו בקרוב מאוד, אם תמשיך לשבת בחדר הזה בחיבוק ידיים. אם אתה חושב שתצליח לדבר בהיגיון עם המפלצת האכזרית הזאת – אינך יודע מה עומד מולנו."

שרת הקסמים נאנחה בעייפות. בתנועה אחת של שרביטה נוצר לפניה כיסא מהודר, והיא צנחה לתוכו. היא הוציאה מכיס גלימתה חתיכת קלף קטנה.

"אתה זוכר את אליזבת' בקט? תלמידה שלך לשעבר?" שאלה השרה את דמבלדור.

"בוודאי." ענה דמבלדור.

"היא נהרגה בשבוע שעבר בנירנברג." אמרה השרה. רעד קל חלף בגופו של דמבלדור כששמע זאת.

"יצאה להיאבק בו בעצמה, מפירה בזה פקודה מפורשת שלי." המשיכה השרה. "כשבאתי למשרד שלה, חתיכת הקלף הזאת הייתה מונחת על השולחן." היא הניחה את חתיכת הקלף לפני דמבלדור, שקרא אותה והנהן בעצב.

הארי ודראקו רכנו מעל השולחן כדי לראות את המילים הכתובות.

הגיבורים האמיתיים מתייצבים מול האפלה גם כשנראה שאין שום סיכוי לגרש אותה. תמיד ישנו ניצוץ קטן, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החשיכה. בנפשו של הגיבור תמיד ישנה תקווה.

"לא יכולתי שלא לזהות את כתב היד שלך, אלבוס." אמרה השרה.

"זה אכן כתב היד שלי." ענה דמבלדור בשקט. "למרות שסוף המשפט השני נכתב על ידי מוגל לפני כמעט אלף שנים, והמשפט האחרון הוא של גודריק גריפינדור במקור. בלטינית זה נשמע טוב יותר." הוסיף בהתנצלות כששרת הקסמים הרימה גבה. "נתתי את זה לאליזבת' כשהתקבלה לתוכנית להכשרת הילאים של משרד הקסמים."

"אז האם אתה מזדהה עם מה שכתבת? או שמדובר בסתם סיסמאות?"

"קל לצטט מימרות של אנשים חשובים." ענה דמבלדור. "החוכמה היא לדעת לזהות מתי הזמן ליישם את האמירות הללו. היה זה אותו גודריק גריפינדור שאמר שלוחם צריך לברור בזהירות את הקרבות שלו. עדיין, אני מבטיח לשקול את העניין מחדש."

השרה קמה מכיסאה והעלימה אותו בהנפת שרביט. "אם תחליט לפעול בעקבות השיחה הזו, יתברר שמותה של העלמה בקט לא היה לשווא אחרי הכול." היא פנתה אל הדלת ויצאה מן המשרד.

דמבלדור טמן את ראשו בין ידיו. הוא נשאר בתנוחה זו במשך כמה דקות, ולאחר מכן קם והחל להסתובב ברחבי המשרד. לאחר כמה דקות חזר לשבת בכסאו, נשען לאחור ועצם את עיניו. לאחר כמה שניות גופו החל לרעוד, כאילו הוא חווה צמרמורות קשות, ואז שוב נרגע. האירוע חזר על עצמו מספר פעמים.

הערפל המוכר מילא את המשרד.

הערפל התפוגג, והם מצאו את עצמם שוב באותו מקום, כשדמבלדור נמצא באותה תנוחה בדיוק, אלא שהשמש כבר שקעה והשמיים נצבעו בשחור. לאחר כדקה דמבלדור נשם נשימה עמוקה, פקח את עיניו, ושתה כמה כוסות מים. הוא לקח עט נוצה ומגילת קלף, וכתב ללא הפסקה במשך כמה דקות. לבסוף גלל את המגילה, הכניס אותה לתוך מעטפה, וחתם אותה באמצעות שרביטו.

דמבלדור קם מכיסאו, ניקה את גופו, וסידר את בגדיו בתנועת שרביט. הוא פנה לצאת מן המשרד. לאחר שהניח את ידו על ידית הדלת, נעצר לפתע, וגופו רעד. הוא עזב את הידית, הסתובב לאחור ופנה לכיוון החלון. ניצוץ של אור כתום בהק במרחק. האור הכתום בהק יותר ויותר, עד שלבסוף ניתן היה לזהות את צורתו של היצור, שריחף אל תוך המשרד במערבולת של אש. דמבלדור שלח את ידו ואחז בזנבו, והם נעלמו בהבזק של להבה.

-------------------

דראקו והארי ישבו שוב במשרד של הארי, זה מול זה משני צידי השולחן. הארי המתין לדראקו. היה זה הגיוני שייקח לו זמן לעכל את מה שראה. גם להארי לקח קצת זמן בפעם הראשונה. אחרי כשתי דקות של שתיקה, דראקו דיבר.

"'יש סיבות'." ציטט דראקו. "זה לא היה נשמע מאוד משכנע. אפילו שרת הקסמים ההיא לא קנתה את זה."

הארי הנהן. "חשבתי שאתה עשוי לומר את זה, דראקו. אתה חושב שדמבלדור יכול היה לנצח את גרינדלוולד בכל רגע, והוא המתין בכוונה כדי שהניצחון ייראה יותר הירואי?"

"אני לא אומר שהוא עשה את זה במודע." אמר דראקו. "ייתכן מאוד שבשלב זה הוא באמת האמין במה שהוא אמר. תאוות הכוח הייתה כל כך טבועה בו, שהמהלך הזה בא לו בצורה טבעית. ראית שכבר אז הוא לטש עיניים לתפקיד המנהל. הוא בטח מונה לתפקיד לא הרבה זמן אחר כך."

הארי נענע בראשו. "דמבלדור מונה למנהל רק כמה שנה מאוחר יותר, כשארמנדו דיפט נפטר."

"בכל אופן," אמר דראקו. "האם אתה חושב שהמוות של אותה הילאית צעירה באמת היה מה ששכנע אותו שהגיע הזמן לפעול? אחרי שמאות אלפי אנשים אחרים מתו במלחמה? פוטר, אפילו אתה לא יכול להיות כזה נאיבי. הרי ברור שמדובר בהעמדת פנים."

"לפעמים מוות אחד של מישהו קרוב משפיע עלינו באופן אישי הרבה יותר מאשר מוות של הרבה אנשים זרים." אמר הארי. "מכל האנשים, דראקו, ברור לי שאתה יכול להבין זאת." הוסיף הארי בעדינות.

דראקו הזעיף פנים. אחרי שתיקה של כמה שניות אמר "אגב, המשפט ההוא באמת נכתב על ידי גודריק גריפינדור?"

"כן." ענה הארי. "בדקתי את זה. גודריק גריפינדור לא היה אדם שמח במיוחד, אבל כמו שהוא אמר, תקווה היא תנאי הכרחי עבור הגיבור. אפילו האיש האמיץ ביותר לא ייצא לפעולה מבלי שיהיה בו תקווה שאפשר לשנות."

דראקו הנהן.

"מה לגבי עוף החול?" שאל הארי. "האם העובדה שהוא הגיע אל דמבלדור כשעמד לצאת לפעולה לא מעידה משהו לגבי כנות הכוונות של דמבלדור?"

"האם העובדה שהסוהרסן פגע בך בצורה אנושה כל כך בשנה שעברה, מעידה משהו עליך?" ענה דראקו. "אסור לנו לסמוך על שיקול דעתם של יצורי קסם בצורה כזאת. מכל האנשים, הארי, ברור לי שאתה יכול להבין זאת."

הארי לא הגיב לעקיצה הזו. הוא לא ציפה מדראקו להודות שכל מה שהאמין בו הוא טעות. היה ברור לו שייקח זמן עד שהזיכרונות והחוויות ישפיעו על דראקו. למרות שאפשר לומר שהוא כבר התחיל להרגיש בשינוי.

"אין ספק שזה תרם רבות ליחסי הציבור שלו, כל העניין עם עוף החול. אנשים תמיד הסתכלו עליו בהערצה כזאת כשהוא הסתובב עם עוף החול על כתפו." אמר דראקו במרירות. "בנוסף ליתרון העצום שהיה לו ביכולת להיעלם ולהופיע גם במקומות שאי אפשר להתעתק בהם. אדון האופל נאלץ להשתמש למטרות הללו בגמדוני בית."

הארי, שבדיוק לגם מבקבוק המים שלו, השתנק לפתע וירק מפיו כמות גדולה של מים על הרצפה. מיד לאחר מכן הוא פצח בסדרת שיעולים וכחכוחים עד שלבסוף הסדיר את נשימתו ונרגע. עדיין הוא היה נראה נרגש מאוד.

דראקו הרים גבה. "הכול בסדר? אתה נראה נרגש יותר מניפלר שראה אוניית זהב. לא, יותר מוויזלי שראה אוניית זהב."

"לא, הכול בסדר." אמר הארי והשתעל שוב. הוא נשם כמה נשימות עמוקות. הניסיון להסוות את ההתרגשות שלו מפני דראקו היה כישלון ברור. הוא היה חייב להשתפר בזה. אבל הוא לא ציפה שלמשפט שיאמר דראקו בהיסח הדעת תהיה משמעות גדולה כל כך. ההבנה שטפה את מוחו כמו מים שפורצים סכר. הנקודות התחברו לקווים, והוא היה מסוגל לראות את התמונה השלמה.

וולדמורט השתמש בגמדוני בית כדי להתעתק למקומות מוגנים. דובי היה גמדון הבית של משפחת מאלפוי, וסביר להניח שוולדמורט השתמש בו. בתחילת השנה, דובי התעתק עם הארי לצוק תלול בלב האוקיינוס. גמדונים יכולים להתעתק רק אם אדונם קורא להם או אם הם מתעתקים למקום בו הם היו כבר בעבר.

פרופסור קראוץ' אמר שאוכל מוות סיפר לו תחת עינויים על מערה בצוק תלול בלב האוקיינוס.

הארי ידע היכן נמצא המקום בו וולדמורט כלא את השבויים שלו. המקום בו – אולי – בנו של פרופסור קראוץ' עדיין לכוד.

פרק 12 - היה מוכן

"מר פוטר, האם אתה בטוח בזה?" שאל פרופסור קראוץ'. "זה נשמע לי סיפור מוזר למדי."

"כן, אדוני. זה לא היה חלום או משהו כזה." אמר הארי. "אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל בהתחשב בכך שגמדונים אינם היצורים החכמים ביותר וניתן לתמרן אותם די בקלות, ובהתחשב בכך שלא קרה לי שום נזק לבסוף, זה נשמע לי סביר. אינני יודע בוודאות האם זוהי אותה מערה סודית של אתה-יודע-מי, אבל כמו שאמרתי, ההסתברות כאן די גבוהה."

פרופסור קראוץ' עצם את עיניו וחשב. אם הוא היה נרגש בעקבות המידע שהארי סיפר לו – הוא הסתיר את ההתרגשות שלו היטב, אם כי הארי חשב שהוא שמע את קולו רועד במקצת. לאחר כמה שניות של שתיקה אמר הפרופסור מילה אחת. "ווינקי."

"סליחה?" שאל הארי ומיד קפץ לאחור כשנשמע במשרד הקטן קול נפץ עז, ועל השולחן שלפניו הופיע גמדון בית.

"זוהי גמדונית הבית שלי, ווינקי." אמר פרופסור קראוץ'.

הארי צמצם את עיניו והביט בגמדונית. הוא לא ראה עליה שום סימן זיהוי שמדובר בגמדונית ממין נקבה. בכלל, הוא לא ראה הבדל בין הגמדונים השונים, והוא היה יכול בקלות לחשוב שזה גמדון הבית דובי. "מממ נעים מאוד?" אמר הארי והושיט את ידו ללחיצה.

הגמדונית הסתכלה עליו במבט מתפלא, ואז הביטה בפרופסור קראוץ' במבט שואל. פרופסור קראוץ' הורה לה להתעתק משם, והיא נעלמה בקול נפץ חזק.

"לא ידעתי שיש לך גמדונית בית, אדוני." אמר הארי.

"אני לא מרבה להשתמש בה." אמר הפרופסור להתגוננות. "למעשה, אני לא יכול לסבול אותה. באופן כללי אני לא אוהב אנשים שמכרכרים סביבי, וגמדוני בית לעיתים קרובות עולים לי על העצבים. גמדונית הבית הזו בפרט היא אחת הגרועות מהבחינה הזו. בכל פעם שהיא מרגישה שהיא לא עושה עבודה טובה היא מתחילה ליילל ולייבב. אני מעדיף שלא תטריד אותי."

הארי הופתע. "אם אתה כל כך לא אוהב אותה, אדוני, מדוע אתה לא נותן לה בגדים?"

"כי כמו שאתה יודע, לגמדוני בית ישנם כוחות מיוחדים מאוד, ורק אדם גאה וטיפש במיוחד יוותר על הכוח הזה. אני אולי אדם גאה במקצת, אבל בוודאי שאינני טיפש. מר פוטר, האם אתה מכיר את הכללים הבסיסיים בתיאוריה של ההתעתקות?" שאל הפרופסור.

"לא ממש." ענה הארי. "רק שמבחינה רשמית צריך לעבור טסט החל מגיל שש עשרה."

"ובכן, כשמדברים על התעתקות, מקובל לדבר על שלושת הכפי"ם: כיוון, כוננות וכוונה." אמר פרופסור קראוץ'. "הכיוון הוא היעד שאליו מעוניינים להגיע. הכוננות היא השאיפה למלא את אותו יעד בנוכחות של המתעתק. הכוונה היא המחשבה על עצם המעבר והתנועה ממקום למקום. מגבלת הגיל על ניסיון התעתקות קשורה גם לכוח הקסם הדרוש לביצוע ההתעתקות, אבל מעבר לזה, עיקר הקושי המרכזי בפעולת ההתעתקות, הוא בכוונה. הכיוון והכוננות הם פשוטים יחסית. האם אתה מבין לאן אני חותר?"

הארי חשב לרגע. "אתה מציע שאני אספק את הכיוון והכוננות של היעד אליו נלקחתי בעבר. נשתמש בגמדונית שלך כדי לעבור את ההגנות שמוטלות מן הסתם על המקום ההוא, ונתעתק יחד איתך לשם."

פרופסור קראוץ' הנהן. "אני לא אומר שנעשה את זה עכשיו. קח את הזמן שלך, תחשוב על זה ותעשה את ההכנות שאתה צריך. אבל אתה חייב להבין אותי – זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלי. אתה חייב להבין מה המשמעות של זה מבחינתי."

"אני מבין." אמר הארי בשקט.

"כמובן, אני לא מבקש ממך להשתתף איתי בחיפוש אחר הבן שלי בתוך המערה." אמר פרופסור קראוץ'. "זה מסוכן מדי עבורך, ובכל מקרה רוב הסיכויים שתהיה עלי לנטל יותר מאשר התועלת שאתה עשוי להביא בחיפוש. מיד אחרי שנתעתק לשם אתה תחזור לכאן עם ווינקי. אם הכול ילך כמתוכנן זה ייקח בדיוק דקה. כל שנדרש ממך הוא לספק את הכיוון והכוננות במהלך ההתעתקות."

הארי חשב. הוא הזדהה בקלות עם הרצון של פרופסור קראוץ' לראות את הבן שלו, והוא רצה לעזור לו. זו יכולה להיות ההזדמנות היחידה שלו, והארי לא נדרש כאן ליותר מדי. כמו שאמר הפרופסור, אם הכול ילך כמתוכנן זה ייקח בדיוק דקה. אם הכול ילך כמתוכנן. כמובן שלדברים הללו הייתה נטייה לא ללכת כמתוכנן. זה סיכון משמעותי שהוא יצטרך לשקול. הוא בוודאי לא יוכל ללכת לשם עם אבן החן משובצת בטבעת שלו.

"אני לא יכול להבטיח כלום." אמר הארי. "אבל אני אחשוב על זה."

"כמובן. רק דבר אחד, אני רוצה שתבטיח שוב שלא תספר על זה כלום לאף אחד." אמר הפרופסור. "אם אנשים יתחילו לדבר והשמועה תתגלגל, זה עלול להקפיץ את השומרים שנמצאים שם – במידה ואכן יש שם מישהו. אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות הזו."

"מממ, בקשר לזה-" התחיל הארי לומר.

פרופסור קראוץ' קפץ ממקומו בזעם. "כבר הספקת לספר למישהו!"

"לא, אדוני." מיהר הארי לומר, ופרופסור קראוץ' חזר לשבת בכיסאו. "אבל יש... תהליך כלשהו שהתחלתי כאן בבית הספר, וחיוני שאמשיך להיות כאן ולדאוג שהוא יתקדם כראוי. אינני יכול לקחת סיכון שאתעכב איתך במסע הזה. אם אחליט שאני רוצה ללכת – אהיה חייב לדאוג שמישהו אחר יעשה את העבודה הזאת במקומי."

"אני מבין." אמר פרופסור קראוץ'. "בכל אופן אל תשתף יותר מאדם אחד, ואל תאמר לו לאן אתה הולך או שיש לזה קשר כלשהו אלי. ובכל מקרה, אל תאמר מילה לפרופסור מקגונגל. היא כבר הזהירה אותי כמה פעמים שהיא לא תהסס לפטר אותי אם תחשוד בי במשהו."

הארי הנהן. "יש עוד דבר שאיני מבין, פרופסור. אם באמת הבן שלך נמצא באותה מערה, וניתן להתעתק אליה וממנה בעזרת גמדוני בית – מדוע הוא לא מזמן את ווינקי בעצמו ומתעתק משם?"

"חשבתי על כך." אמר הפרופסור להתגוננות. "אבל יכולות להיות הרבה סיבות שעשויות למנוע ממנו את האפשרות הזאת: יכול להיות שהוא משותק בלחשים שונים. יכול להיות שקולו מושתק והוא אינו יכול לדבר כלל. ויכול להיות שהשכיחו ממנו את עצם קיומה של ווינקי באמצעות לחש זיכרון."

"אני מבין." אמר הארי. "אם כך, אחשוב ואעדכן אותך בקרוב."

-------------------------

"מה בדיוק אתה מבקש ממני, הארי?" שאלה הרמיוני בחשדנות. "אתה מצפה שאצא איתך למשימה המסתורית הזו מבלי שאני יודעת בכלל במה מדובר?"

"לא, לא, הרמיוני. אני לא רוצה שתצאי איתי למשימה, אבל אני רוצה שתטפלי בזה בהיעדרי." ענה הארי והגביה את ידו.

הרמיוני פערה את פיה בתדהמה. "אתה בטח צוחק איתי..."

"מובן שלא." ענה הארי. "זו גם לא בדיחה מצחיקה במיוחד."

"אני לא מסוגלת לעשות את זה, הארי." אמרה הרמיוני. "בבקשה."

"את ממעיטה בערך עצמך יותר מדי, הרמיוני." אמר הארי. "את שוכחת שהוכחת את עצמך כבר הרבה יותר מפעם אחת."

"זה לא אותו דבר." לחשה הרמיוני. "לשנות לו את הצורה ולהחזיק אותו על האצבע שלי... אני... אני ממש מעדיפה שלא לעשות את זה, הארי. אתה בטוח שאתה חייב לצאת למשימה הזו? או שאין מישהו אחר שאפשר לבקש ממנו לטפל בזה? מה לגבי פרופסור מקגונגל? הרי בכל מקרה נצטרך לבקש ממנה להסיר את ההגנות שהיא הטילה, לא כן?"

"לא, לא. אסור שפרופסור מקגונגל תדע מזה, ואסור שתגידי לה מילה בעניין. בגלל זה פניתי דווקא אלייך. יש לי רעיון איך לעקוף את ההגנות שהיא ומודי הטילו, כך שהם לא ידעו דבר." אמר הארי. "אני מבטיח לך שמדובר במשהו מאוד מאוד משמעותי. אחרת לא הייתי פונה אלייך."

"אני לא יודעת, הארי. כל העסק הזה לא נראה לי בכלל." אמרה הרמיוני.

"נשמע כאילו את לא סומכת על שיקול הדעת שלי."

"ובכן..."

"תודה רבה, הרמיוני, באמת. אני אזכור זאת בפעם הבאה שאצטרך להחזיר אותך מהמתים." אמר הארי בקול עוקצני.

"אוף, הארי, זה ממש לא ככה! אבל מה יקרה אם הדברים יסתבכו, ולא יהיה כאן מישהו שאוכל להתייעץ איתו? אני שונאת להיות במצב כזה של חוסר ידיעה!"

"אבל אני לעומת זאת, סומך על שיקול הדעת שלך. אני בטוח שתצליחי להתמודד אם יקרה משהו." אמר הארי.

הרמיוני שתקה במשך שלוש דקות תמימות.

"אני אעשה זאת." אמרה לבסוף. "אבל תבטיח לי שתחזור משם."

"אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה," אמר הארי, "אבל אני כן יכול להבטיח לך שאין לי שום כוונה להישאר שם יותר ממה שצריך, ושהחיים שלי יקרים לי לפחות כמו שהם יקרים לך, במיוחד מאז שמצאתי את אבן החכמים."

הרמיוני חייכה חיוך קטן. "מתי אתה מתכוון לצאת?"

"בשבת הקרובה." ענה הארי. "אבל אם זה בסדר מבחינתך, אני רוצה שנבצע את ההחלפה כבר מחר בבוקר. ככה נוכל לוודא שהכול בסדר לפני שאני יוצא."

-------------

הארי והרמיוני עמדו במשרד של הארי, אוחזים בשרביטים בדריכות. הם הטילו את כל לחשי ההגנה שהיו מסוגלים להטיל.

הארי הסיר את טבעתו מעל ידו.

"אני לא יודע בדיוק מהם הלחשים שהטילו פרופסור מקגונגל ועין הזעם מודי." פתח הארי. "אבל אני כן יודע שהם נמנעו מלהטיל לחשים כלשהם על אבן החן עצמה, מחשש שזה יפגע בשינוי הצורה שלי. לכן הם הטילו את הלחשים על הטבעת. ההשערה שלי היא שהלחשים נכנסים לפעולה ברגע שבמקום בו האבן משובצת נוצר חלל ריק. המשמעות היא, שאם נדאג למלא את החלל בו משובצת האבן באבן חן חלופית – הלחשים לא יופעלו. אבל נצטרך לעשות זאת בו בזמן שאנחנו מוציאים את האבן המקורית."

הרמיוני הנהנה.

הארי כיוון את שרביטו אל החור הקטן בטבעת, החור שנועד ליצור מגע תמידי בין אבן החן לבין עור שלו. הוא עצם את עיניו והתרכז במשך כמה שניות. הארי הרגיש את הקסם נכנס לפעולה. אבן חן קטנה החלה לבצבץ מקצה השרביט שלו, דוחקת החוצה אט אט את האבן המקורית. אחרי כשתי דקות של עבודה זהירה, האבן המקורית הייתה בידו, והטבעת הייתה משובצת באבן חן חלופית שנראתה זהה לגמרי לזו המקורית.

"כדאי שתמשיך לענוד את הטבעת עם האבן החלופית." אמרה הרמיוני. "כדי שאף אחד לא יחשוד."

הארי הנהן.

הרמיוני הוציאה מכיסה את הטבעת שהכינה מבעוד מועד. היא נראתה זהה לגמרי לטבעת של הארי, עם מקום מיוחד המיועד לשיבוץ אבן חן קטנה, ועם חור קטן ליצירת מגע תמידי עם העור. היא הניחה את הטבעת על הרצפה לצידה, וחזרה לעמוד עם השרביט בהיכון.

"מוכנה?" שאל הארי, וכיוון את שרביטו אל האבן המקורית.

"מוכנה." ענתה הרמיוני.

"פִינִיטֵה." אמר הארי.

בבת אחת שינתה אבן החן הקטנה את צורתה. גופו של אדם לבוש גלימה שחורה, ללא ידיים, היה מונח לפניהם על הרצפה. רגליו היו רזות וחיוורות, ומבעד לעפעפיים הפקוחות היה ניתן לראות את העיניים האדומות בעלי האישונים המחורצים.

הארי חש כאב חד בצלקת שלו, אך הוא היה מוכן לכך. הוא התאמץ בכל כוחו שלא להירתע לאחור. מזווית עינו הבחין הארי בהרמיוני לוקחת צעד לאחור, ידה רועדת במקצת, אך היא המשיכה לכוון את שרביטה לכיוון וולדמורט.

הם המתינו בשתיקה במשך כמה דקות. דבר לא קרה.

"נראה שצדקתי." אמר הארי לבסוף. "האזעקה לא הופעלה."

הרמיוני הנהנה. היא בלעה את רוקה, התקרבה מעט, כרעה ברך, וקירבה את שרביטה עד שנגע בגופו של וולדמורט. הרמיוני עצמה עיניים והחלה בשינוי הצורה הארוך.

לאחר כעשרים דקות, גופו של וולדמורט שוב הפך לאבן חן, והרמיוני שיבצה אותה בטבעת שלה.

"תודה רבה, הרמיוני." אמר הארי.

הרמיוני ניקתה את פניה במטלית לחה. היא לגמה לגימות גדולות של מים מהבקבוק שלה.

"עוד דבר אחד, הארי." אמרה הרמיוני. היא הושיטה את ידה לנרתיק עור המוק שלה ואמרה "גלימת היעלמות."

הרמיוני הושיטה להארי את הגלימה. "אתה יכול לספר לי כל היום על כך שהוכחתי את עצמי, ועל כך שאתה כבר עשית את שלך, אבל כל זה לא ישנה את העובדה שאתה עדיין זקוק לגלימה הזו הרבה יותר ממני. אני מחזירה לך אותה, הארי, ולא רק למשימה הזו. אה, וקח גם את מחולל הזמן."

הארי הניד בראשו, אבל לקח את מחולל הזמן ואת הגלימה ללא מחאה. הוא ענד את השרשרת על צווארו, והכניס את הגלימה לנרתיקו. השיר המוכר והישן שנלווה לבעלות על אחד מאוצרות המוות חזר להתנגן במוחו, ובפרץ של נוסטלגיה הוא נזכר במתנה שקבל ביומו הראשון ללימודים.

----------------------

"מר פוטר, האם קראת את הספר שהבאתי לך בנושא ההתעתקות?" שאל הפרופסור להתגוננות.

"כן, אדוני." ענה הארי. "ביצעתי גם את התרגילים המתבקשים."

"מצוין." אמר הפרופסור. "אם מה שאמרת לי נכון, השעה במקום ההוא אמורה להיות כעת שעת בוקר מוקדמת. לפי מה שבדקתי, מזג האוויר בכל קו האורך הזה לא אמור להיות חריג במיוחד." פרופסור קראוץ' שלף מתיקו שני מטאטאים ארוכים, והעביר אחד מהם להארי. "כל אחד מאיתנו ייקח איתו מטאטא, כדי שלא נצטרך להצטופף על מדף הסלע שתיארת. אם יש לך עוד שאלות, מר פוטר, זה הזמן."

"לא, אדוני." אמר הארי. (היו לו הרבה שאלות כמובן. מהו מקור הקסם, מה עלה בגורלה של אטלנטיס, והאם NP=P. אבל לא היו לו שאלות בקשר למה שאמר פרופסור קראוץ', והוא הרגיש שזה לא זמן מתאים להתחכמויות.)

"אתה מוכן?"

"כן." ענה הארי. (אחרי הכול, שנת 1993 הייתה השנה האחרונה בה 'היה מוכן' היה עדיין רק המנונם של הצופים, ועדיין לא שיר של הנבל הראשי בסרט מצויר.)

"ווינקי."

קול נפץ עז נשמע, וגמדונית הבית הופיעה לפניהם במשרד.

פרופסור קראוץ' עלה על המטאטא, בידו הימנית החזיק את השרביט שלוף, ובידו השמאלית אחז בידה השמאלית של גמדונית הבית. הארי עלה גם הוא על המטאטא שלו, שלף את השרביט, ואחז בידו השנייה בידה הימנית של גמדונית הבית. הוא עצם את עיניו ונתן לתמונות של הגלים המתנפצים למרגלות הצוק התלול למלא את מוחו. הוא התמקד בחלל שאותו שאף למלא, ונתן לנחישות שבו להציף את מחשבותיו.

"שלוש... שתיים...אחת..."

פרופסור קראוץ', הגמדונית, והארי הסתובבו במקום. בבת אחת הארי חש בתחושה איומה, כאילו דוחפים אותו לתוך צינור גומי עבה. הוא לא יכול היה לנשום, כל חלקי גופו נמחצו באופן כמעט בלתי נסבל, ואז, הכבלים הבלתי נראים נפרצו בבת אחת והוא שאף אל ריאותיו אוויר צח בניחוח של ים.

פרק 13

הארי ייצב את עצמו על המטאטא. הוא ריחף באוויר במרחק כמה מטרים מן המצוק התלול. הגלים החזקים התנפצו אל הסלע במרחק מתחתיו. מזג האוויר אכן היה רגוע – לא היה גשם, והרוח לא הייתה בעוצמה חזקה כל כך, אך היה קר מאוד. גלגל השמש עדיין לא נראה במלואו, וטיפות טל נצצו על הסלעים החדים. הפרופסור להתגוננות ריחף על המטאטא שלו לא רחוק ממנו, גמדונית הבית בידיו – האחיזה של הארי בידה של הגמדונית התנתקה ברגע שהם התעתקו לכאן.

הארי היה נרגש. למען האמת, הוא לא ממש האמין שהם ימצאו כאן משהו. עברו יותר משתיים עשרה שנה מאז שוולדמורט נעלם, והארי לא חשב שאוכל מוות כלשהו ימשיך לשמור על המקום במשך כל הזמן הזה. אפילו אילו הבן של פרופסור קראוץ' או בני ערובה אחרים היו בחיים באותו זמן – הם ככל הנראה מתו כבר מזמן. אבל כבר עברה יותר מחצי שנה מאז שיצא מבית הספר למשימה משמעותית, ולמרות שאף פעם לא היה ממש משעמם בהוגוורטס – זה לא השתווה ליציאה מסוכנת לשטח.

הארי הוציא את השרביט שלו והטיל לחש כדי לחמם את עצמו, כשלפתע שמע קול 'קראק' חזק. הוא הניף את שרביטו מתוך אינסטינקט לכיוון הרעש. הוא הגיע מכיוונו של פרופסור קראוץ'. הפרופסור אחז במטאטא שלו והתקדם לכיוונו של הארי.

"משהו מוזר קרה." אמר הפרופסור. "הגמדונית התעתקה מכאן מיד, ללא שום פקודה ממני."

הארי היה כל כך מוכן לכך שמשהו ישתבש, שהוא אפילו לא היה מופתע מזה. זה היה צפוי כמעט כמו השאלות במבחן סוף השנה בתולדות הקסם.

"ווינקי!" אמר הפרופסור להתגוננות.

גמדונית הבית הופיעה שוב לידו, אך נעלמה משם שניה לאחר מכן.

"ווינקי, הישארי כאן!"

גמדונית הבית שוב הופיעה לצידו, ושוב נעלמה כמעט מיד.

פרופסור קראוץ' הביט בהארי במבט מודאג. "דבר כזה מעולם לא קרה לי... משהו כאן כנראה מפחיד אותה בצורה בלתי רגילה. היא מסרבת לציית לפקודה מפורשת שלי להישאר כאן. האם קרה לך משהו דומה כשהתעתקת לכאן עם גמדון הבית בתחילת השנה?"

"לא." ענה הארי.

"מוזר, מוזר מאוד..." אמר הפרופסור בהרהור.

הארי ניסה לחשוב. איזה דבר יכול להפחיד את הגמדונית עכשיו שלא היה כאן בפעם הקודמת? אולי זה קשור לעובדה שהם התעתקו על מטאטאים ולא על מדף הסלע? האם היא הרגישה חוסר יציבות? או שאולי גמדוניות מפחדות יותר מגמדונים? העובדה שהידע שלו על גמדוני בית היה מצומצם ביותר הייתה בעוכריו.

"משהו כאן לא בסדר." אמר פרופסור קראוץ' לאחר כמה שניות.

"באמת?" שאל הארי. "לא שמתי לב."

"אל תתחכם." אמר הפרופסור בקול חד. "אין לנו זמן לזה. אני מרגיש משהו באוויר כאן. מעין נוכחות של גורם אפל, לא יציב ולא נורמלי באזור. האם אתה מרגיש את זה?"

ברגע שפרופסור קראוץ' אמר זאת, הארי זיהה את ההרגשה. התחושה המוכרת של משהו שגוי. התחושה שחשב שלא ירגיש שוב לעולם. הקור הלא טבעי שהמשיך לדקור אותו, למרות לחש ה'תרמוס' שהטיל על עצמו. מראות ישנים עלו במוחו. קירות פלדה ומסדרונות ארוכים, דלתות מתכת וזעקות נואשות...

צמרמורת אחזה בהארי. איך יכול להיות שסוהרסן הגיע לכאן במהלך השנה האחרונה? לפי הבדיקה שערך עם הרמיוני בסוף השנה שעברה, כל הסוהרסנים בעולם היו מרוכזים באזקבאן. האם הם טעו בבדיקה שלהם? האם בארצות אחרות היו סוהרסנים נוספים? או שאולי סוהרסן אחד הצליח לחמוק מידם איכשהו באזקבאן? ואיך מכל המקומות בעולם הוא הגיע דווקא לכאן?

"כן." ענה הארי בדאגה. "יש כאן סוהרסן."

"כך חשבתי." אמר הפרופסור. "זה סימן טוב." הוסיף לאחר כמה שניות.

"סימן טוב??? איך לכל הרוחות סוהרסן יכול להיות סימן טוב???"

"סליחה, אני מתכוון שמבחינתי, זה סימן טוב." אמר הפרופסור בקול יציב. "הסוהרסן הזה ככל הנראה לא היה כאן בפעם הקודמת שהיית כאן. המשמעות היא שיש מישהו מתחזק את המקום, וזה אומר שכנראה יש לו על מה לשמור. מה שמוביל למסקנה שהסיכויים שאמצא כאן את הבן שלי בחיים גבוהים יותר."

"אני שונא להיות משבית שמחות," אמר הארי, "אבל המשמעות הנוספת היא שאני תקוע כאן."

"לא בטוח." אמר פרופסור קראוץ'. "זמן את הפטרונוס שלך, ואנסה לזמן שוב את ווינקי."

הארי עשה כדבריו וזימן את הפטרונוס שלו. פרופסור קראוץ' זימן את גמדונית הבית, אך זו התעתקה משם מיד, ממש כמו בפעם הקודמת.

"אני חושש שגמדוני בית רגישים מאוד לנוכחות סוהרסנים." אמר הפרופסור. "מר פוטר, האם אין לך יכולת מיוחדת להשמיד סוהרסנים? האם לא עשית זאת יחד עם העלמה גריינג'ר לפני כחצי שנה?"

"כן," ענה הארי, "אבל אני לא יכול לעשות את זה מכאן. אני צריך להיות הרבה יותר קרוב לסוהרסן כדי שהפטרונוס שלי יוכל להשמיד אותו. וזה אומר שאצטרך לבוא איתך אל תוך המערה."

"אני מתנצל." אמר הפרופסור.

"אין צורך." ענה הארי. "ידעתי את הסיכונים כשהחלטתי לבוא איתך. אבל בשם מרלין, מהיכן הגיע לכאן סוהרסן? חשבתי שכל הסוהרסנים היו באזקבאן כשהשמדנו אותם."

"אינני יודע." אמר פרופסור קראוץ'. "אבל כדאי שנתחיל לחפש את הכניסה למערה. החזק בשרביט שלך כל הזמן בכוננות – ייתכן שהם כבר יודעים שאנחנו כאן."

הארי לא יכול היה שלא לשים לב שפרופסור קראוץ' לא זימן פטרונוס משלו. כנראה הוא לא היה מסוגל, ולמען האמת זה לא היה מפתיע. הפרופסור להתגוננות לא היה מסוג האנשים שיכולים להיעזר בהסחת דעת כדי להתחמק מבעיה.

הפרופסור להתגוננות הניף את שרביטו וכיוון אותו במקביל למצוק. אור כחול כהה נורה מקצה שרביטו והתרחק במהירות. לאחר כמה שניות נשמע צליל 'גונג' עמום. הפרופסור הסתובב במאה שמונים מעלות, וחזר על התהליך כשפניו לצד השני. שוב נשמע צליל עמום לאחר כמה שניות. הוא פנה להארי.

"בדקתי את הגבולות של בועת ההגנה שאנו נמצאים בתוכה." אמר הפרופסור. "המרחק מקצה לקצה הוא בערך קילומטר, כשאנחנו נמצאים במרכז פחות או יותר. ייקח לנו קצת זמן לחפש את הכניסה."

"אולי נבדוק באיזה מקום ההשפעה של הסוהרסן הכי גבוהה?" הציע הארי. (קול קטן במוחו הציע לנסות לצעוק 'שומשום היפתח!' ולראות אם יקרה משהו, אבל הארי מיהר להשתיק אותו.)

"זה לא יעבוד." אמר הפרופסור להתגוננות. "ייתכן שהמערה מתפתלת בהמשך, והסוהרסן נמצא בקצה שלה. אנחנו צריכים לחשוב בכיוון של זיהוי החלל מאחורי הצוק, או אולי זיהוי האור הקסום שמן הסתם נמצא שם."

"האם אתה מכיר לחש שפולט קרינה אלקטרומגנטית בטווח מיקרוגל?" שאל הארי. "אני יודע שמשתמשים בזה במכשירי מכ"ם חודר קרקע כדי למפות חללים מתחת לאדמה."

"אינני מכיר לחש כזה." אמר פרופסור קראוץ'. "וזה גם לא יועיל לנו ללא מכשיר שימדוד את השינויים בגלים הללו. אבל אנחנו יכולים להשתמש בעיקרון דומה בלחש פשוט יחסית, שנקרא 'לחש התיפוף'. הלחש הזה נועד במקור ליצירת קצב בנגינה קסומה על תופים. אפשר בקלות להטיל אותו בפיזור רחב, וכך לבחון את הצליל שמשמיע הסלע כשמתופפים עליו, ולדעת אם יש מאחוריו חלל ריק, בדיוק כמו שהמוגלגים נוהגים לבחור אבטיח מתוק. החיסרון הוא שבכך אנחנו חושפים את נוכחותנו, במקרה שעדיין לא הבחינו שאנחנו כאן. אבל זה סיכון שנצטרך לקחת. אלמד אותך את הלחש הזה בזריזות."

זה לא היה קל כל כך ללמוד את הלחש כשהוא מרחף על מטאטא, אבל הלחש היה פשוט יחסית, ותוך זמן קצר הארי שלט בו בצורה מלאה. לחש אחד של 'אִיקְטוּ מַקְסִימָה' כיסה שטח של כחמישים על חמישים מטרים. הצוק היה בגובה של קצת פחות ממאה מטרים, אז כדי להשלים בדיקה של הצוק לאורך קילומטר, הם יצטרכו להטיל ארבעים לחשים כאלו. עשרים לחשים כל אחד מהם. זה ייקח קצת זמן, אבל זה לא היה משהו בלתי אפשרי.

פרופסור קראוץ' הנחה את הארי לעוף עד לקצה השני של בועת ההגנה ולהתחיל להטיל את הלחשים שם. הפרופסור יעוף לכיוון השני ויתחיל משם, בתקווה שפתח המערה יתגלה לפני שהם ייפגשו שוב באמצע. הוא אמר שהוא יסתדר לזמן קצר ללא ההגנה של הפטרונוס.

"בכל פעם שאתה מטיל את הלחש, הטל מיד לאחר מכן את לחש המגן החזק ביותר שלך, פוטר." אמר פרופסור קראוץ'. "והישאר דרוך כל הזמן. אם מישהו תוקף אותך – אל תנסה לתקוף בחזרה. תברח מיד לכיוון שלי."

הארי אישר את ההנחיות שקבל, והחל לנוע לכיוון הצד הצפוני של בועת ההגנה. לאחר זמן קצר הוא נעצר בקיר בלתי נראה, שהיה הגבול של בועת ההגנה. הארי פנה לאחור ומיקם את עצמו במרכז ריבוע דמיוני של חמישים על חמישים מטרים, שקצהו בחומה הבלתי נראית. הוא הרים את שרביטו והטיל את הלחש, ומיד לאחר מכן מיהר להטיל לחש פרוטגו. רעש חזק נשמע באוויר כשהלחש פגע בקיר המצוק. אבל הקול היה עמום בדיוק כמו הקול ששמעו כשהטילו את הלחש מוקדם יותר במרכז הצוק. כמה שניות אחר כך הארי שמע קול חלש מהעבר השני, והבין שפרופסור קראוץ' הטיל את הלחש הראשון שלו.

הארי כיוון את המטאטא שלו מעלה, ונע לכיוון הנקודה הבאה, אל החלק העליון יותר של המצוק. הוא ניסה להישאר דרוך, למרות המחשבות שהציפו את מוחו. האם האויב יודע שהם כאן? האם באמת ימצאו כאן בני ערובה בחיים? פרופסור קראוץ' צדק באבחנה שלו – אם יש כאן סוהרסן שלא היה כאן בפעם הקודמת, זה סימן שמישהו נמצא כאן. הסוהרסן לא הגיע לכאן בצירוף מקרים. חידת הסוהרסן לא נתנה לו מנוחה. איך זה ייתכן שחמק להם סוהרסן באזקבאן מבלי שהבחינו בכך? והאם ייתכן שסוהרסנים נוספים חמקו מהם, והם נמצאים במקומות מסתור אחרים? הארי נחרד מן האפשרות הזאת. יהיה אשר יהיה הפתרון לשאלה כיצד הגיע לכאן הסוהרסן, זו הייתה רק סיבה נוספת לדרבן אותו למצוא את פתח המערה ולהציל בני ערובה אפשריים. אם לא די בעינויים הנוראיים שעברו עליהם מן הסתם תחת ידיו של וולדמורט ואוכלי המוות שלו, הם כעת עברו את העינוי הנפשי הבלתי נסבל שהיה בעבר באזקבאן.

הארי הלך והתקדם בבדיקה של קיר המצוק, אבל בכל פעם שהטיל את הלחש נשמע הקול העמום. קולות הלחשים שהטיל פרופסור קראוץ' הלכו והתקרבו. ההתרגשות הראשונית של הארי כבר החלה לדעוך, והוא התקשה לשמור על כוננות גבוהה. מה יקרה אם לא יצליחו למצוא את פתח הכניסה למערה? האם הם יישארו תקועים כאן לנצח, או עד שהאויב יחליט לתקוף אותם?

אחרי כחצי שעה הם נפגשו שוב באמצע.

"זה לא עבד." אמר הפרופסור להתגוננות בקול את המובן מאליו. "כנראה שאדון האופל חשב על האפשרות הזאת והטיל לחש למנוע את גילוי הפתח בצורה כזאת."

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל הארי. הוא לא היה רגיל לריחוף על מטאטא לזמן רב כל כך, והוא התחיל להרגיש כאב מציק במקום רגיש. הוא תהה מה עושים השחקנים המקצועיים במשחקי קווידיץ'.

"חושבים." ענה הפרופסור.

"כמובן." אמר פרופסור קראוץ' לאחר כמה דקות. "לא חיפשנו במקום הנכון."

"למה כוונתך?"

"מר פוטר, אילו אתה היית אדון האופל, היכן היית מחביא את פתח הכניסה למערה?"

"במקום שהכי קשה להגיע אליו או לגלות אותו, או במקום שאף אחד לא יחשוב שהוא שם." ענה הארי.

"בהחלט. בבדיקה שביצענו מקודם בדקנו רק שלושה כיוונים. כעת נותר לבדוק את הכיוון הרביעי."

"מתחת למים?"

"אכן. אני מקווה שלחש התיפוף יעבוד גם מתחת למים, כדי שנוכל לבדוק גם שם."

"אין סיבה שלא יעבוד שם." אמר הארי. "אם הגלים של הלחש עוברים באוויר הם אמורים לעבור גם במים. גלים אורכיים עוברים גם באוויר וגם במים באותה צורה. אבל אני תוהה האם זו משימה אפשרית בכלל. יכול להיות שהמצוק ממשיך מתחת למים בעומק של קילומטרים רבים."

"זה נכון, אבל מיקום של פתח המערה במקום עמוק מדי היה מקשה גם על הכנסת בני ערובה לתוכו." אמר פרופסור קראוץ'. "בעומק של יותר ממאתיים מטר הלחץ העצום של המים מוחץ את חללי האוויר שיש בגוף – בעיקר בריאות – וללא לחשי הגנה מיוחדים לא ניתן לצלול לעומקים הללו. גם היציאה משם והעלייה לפני המים מסובכת למדי, וצריכה להיעשות בשלבים. ייתכן שאדון האופל העדיף למקם את פתח המערה במקום פשוט יותר מהבחינה הזאת. בכל מקרה בשלב ראשון נבחן רק את החלק של הצוק הקרוב לפני המים. אם לא נגלה את הפתח שם – נחזור אל מעל פני המים ונשקול מחדש את צעדינו."

הארי הנהן.

"האם אתה מכיר את לחש בועית הקסדה?" שאל הפרופסור.

"כן." ענה הארי.

"הטל את הלחש, אם כן. אנחנו נזדקק לו כדי לנשום מתחת למים. בנוסף, קח איתך את מראת התקשורת הזאת והצמד אותה על דש גלימתך." הפרופסור הוציא מכיסו מראת תקשורת קטנה והעביר אותה להארי. "נשתמש בזה כדי לתקשר מתחת למים בצורה נוחה."

הארי לקח את המראה והצמידה אותה לדש הגלימה שלו. הוא הטיל אל לחש בועית הקסדה, וריחף מטה במקביל לפרופסור לכיוון פני המים.

"עצור!" קרא פרופסור קראוץ' לפתע, והארי מיהר לבלום את המטאטא שלו.

"אל תיגע במים." אמר הפרופסור והתקרב לאט אל פני המים כדי להתבונן מקרוב. הארי התקדם בזהירות בעקבותיו. ואז הוא ראה את זה. לבן כמו שיש, צף סנטימטרים ספורים מפני המים.

"האם אלו גוויות?" שאל הארי בחשש.

"אכן." אמר פרופסור קראוץ' בקול עגום. "חיז"לים, גופות שכושפו במצוותו של קוסם אפל. אני מניח שהם יתקפו אותנו ברגע שניכנס למים."

"אפשר לשתק אותם?" שאל הארי.

פרופסור קראוץ' הניף את שרביטו בתנועה מורכבת ואמר בקול כמה מילים שהארי לא הצליח לקלוט. מקצה שרביטו בקעו להבות אש אדומות, שהסתחררו באוויר והחלו להקיף אותם. לאחר כמה שניות פרופסור קראוץ' והארי היו מוקפים במעין רשת להבות שיצרה כדור אש גדול מכל הכיוונים, שהם נמצאים במרכזו.

"כמו הרבה יצורים שחיים בקור ובחשיכה, הם מפחדים מאור ומחום." אמר פרופסור קראוץ'. "אין סיבה שנחכה שיתקפו אותנו כדי להטיל את הלחש. ברגע שנרד אל המים הכנס את המטאטא אל הנרתיק שלך – לא נזדקק למטאטאים בתוך המים. קדימה."

הם ירדו מן המטאטאים שלהם אל המים. ברגע שכף רגלו של הארי נגעה במים, החלו להתקבץ סביבם מכל הכיוונים מאות גופות חיוורות בתכריכים שחורים, כמו להקת כרישים שהריחה דם. אבל הם נעצרו סביב רשת האש הבוהקת שזימן פרופסור קראוץ', שהמשיכה לבעור גם בתוך המים. אחדים מהם ניסו לשלוח ידיים אל תוך הרשת, אך מיהרו למשוך את ידיהם לאחור.

הארי הכניס את המטאטא שלו אל תוך הנרתיק, וצלל למים יחד עם הפרופסור.

המים היו קרים למגע, אבל לחש התרמוס שהארי הטיל חימם אותו גם בתוך המים. ראשו היה מוקף במעין הילה כתוצאה מלחש בועית הקסדה, והוא נשם אוויר אל תוך הריאות ללא בעיה. פרופסור קראוץ' סימן להארי להמשיך לשחות מטה. הם היו צריכים להגיע לגובה עשרים וחמישה מטרים, כדי שהבדיקה שיבצעו תכסה שטח מקסימלי. רשת האש שהקיפה אותם ירדה איתם כל הזמן, מגינה עליהם מפני החיז"לים.

אחרי שהגיעו לגובה הרצוי, הארי והפרופסור התקדמו לכיוון הצוק. האש החזקה שבערה סביבם לא האירה יותר ממטר בתוך המים החשוכים, והם הטילו לחשי לומוס חזקים. מכיוון שהארי היה זקוק להגנת האש, הם לא היו יכולים להתפצל. פרופסור קראוץ' הנחה את הארי להישאר מאחוריו ולהחזיק את השרביט בכוננות. הוא הטיל את הלחש, והם שמעו את הצליל העמום מהדהד. הם נעו ימינה כעשרים וחמישה מטרים, והפרופסור הטיל שוב את הלחש.

אי אפשר היה לטעות בצליל העמוק שנשמע היטב גם מתחת למים.

"זה כאן." אמר הפרופסור. הם התקרבו עוד אל הצוק, עד שהיו במרחק מטרים בודדים ממנו. סדרת לחשים נוספת שהטיל הפרופסור חשפה את המיקום המדויק של הפתח, שלמראית עין לא היה שונה במאומה מהשטח שלצידו.

"עכשיו רק נשאר לגלות איך אנחנו פותחים אותו." אמר הארי. "אני מניח שלא ניתן לפרוץ אותו בלחש קסם כלשהו?"

"תמיד אפשר לנסות." אמר הפרופסור. "הישאר מאחור." הפרופסור להתגוננות פתח בסדרה מהירה של תנועות, ולחשים שונים בקעו מקצה השרביט שלו. כולם לא השאירו סימן כלשהו על סלע הצוק.

"לא באמת ציפיתי שזה יעבוד." אמר פרופסור קראוץ'. "אבל קיוויתי שלא נצטרך להשתמש בחומר הנפץ שהכנתי."

"חכה!" אמר הארי בזמן שפרופסור קראוץ' החל להוציא מכיס גלימתו קופסאות מלבניות שטוחות עטופות בנייר חום. "אני יכול לנסות משהו?"

"אם אתה בטוח שזה מסוכן פחות מאשר חומר נפץ – לך על זה."

הארי התקרב בשחייה אל המקום המשוער של הפתח. הוא הצמיד את שרביטו אל הסלע.

הסלע החל לרעוד בעוצמה, והארי מיהר לסגת לאחור. קול חזק של גריסה נשמע. פרופסור קראוץ' סימן להארי להתרחק עוד מקיר המצוק, והתרחק גם הוא. הוא האיר בשרביטו בעוצמה לכיוון הקיר.

לאור השרביט ניתן היה לראות מלבן סלע גדול ברוחב של שני מטרים ובגובה שלושה מטרים נע הצידה אל תוך הסלע שלצידו. זוהר אור ירוק קלוש בקע מתוך הפתח שנגלה לעיניהם.

"העלמה גריינג'ר העבירה לך את שרביטו של אדון האופל, אני מניח." אמר פרופסור קראוץ'. "רעיון מחוכם, יפה שחשבת על כך."

זו לא הייתה שאלה, ולכן הארי לא ראה צורך להגיב. פרופסור קראוץ' סימן לו להישאר מאחוריו, והם שחו אל תוך פתח המערה.

פרק 14 - חרב וחבל

ברגע שהם שחו דרך פתח המערה, נשמע רעש חזק של אבן המתחככת באבן, והפתח נסגר מאחוריהם.

זה לא באמת שינה משהו – אפילו אם משום מה השרביט של הארי לא יצליח לפתוח את הפתח, אם הם יצליחו להשמיד את הסוהרסן הם פשוט יזמנו את ווינקי ויתעתקו מכאן. אם הם לא יצליחו לעשות זאת הם כנראה אבודים בכל אופן. למרות שידע זאת, הארי הרגיש תחושה קלה של קלאוסטרופוביה.

הארי ופרופסור קראוץ' שחו כחמישה מטרים בתוך המערה, הפטרונוס של הארי מלווה אותם כל הזמן, ונתקלו בקיר. פרופסור קראוץ' סימן להארי באצבעו, והם החלו לשחות כלפי מעלה. הם עלו אל פני המים ונחשפו אל חלל המערה. קירות המערה והתקרה כולה זהרו באור ירוק כהה, כך שניתן היה לראות את הסביבה. חלל הכניסה היה גדול למדי – בערך בגודל של כיתת לימוד ממוצעת בהוגוורטס. תקרת המערה הייתה בגובה של כחמישה מטרים מעל פני המים. לא היה כל סימן לנפש חיה במקום.

מי הים כיסו כמעט את כל החלל. רק בקצה אחד – הארי כבר לא היה בטוח היכן הוא נמצא ביחס לצוק בחוץ – היה ניתן לעלות מן המים אל הסלע. פס שחור וחשוך סימן שהמערה ממשיכה שם אל תוך ההר. פרופסור קראוץ' והארי שחו לכיוון זה, ועלו מן המים אל הסלע. הם מיהרו להטיל לחשים כדי לייבש את עצמם.

"אל תבטל את לחש בועית הקסדה." הורה הפרופסור להתגוננות להארי. "השאר את מראת התקשורת צמודה לדש הגלימה שלך, והחזק את השרביט שלך במצב הכן."

הארי הנהן בתגובה. פרופסור קראוץ' סידר את שערו בתנועה חלקה, והתייצב מול החלל המוביל להמשך המערה, שלא היה אלא סדק צר בקיר הסלע, שהזדקר עד התקרה.

הפרופסור להתגוננות פנה שוב להארי. "אני לא חושב שאדון האופל האמין שמישהו יצליח לפרוץ את ההגנות שהטיל על המקום ויגיע עד לכאן. מעתה והלאה, ההגנות יהיו בעיקר כלפי חוץ, על מנת למנוע מן האסירים אפשרות בריחה כלשהי. הזוהר הירוק על הקירות הוא דוגמה להגנה כזו – הוא נועד למנוע חפירה החוצה, לא רק להאיר את הדרך. עדיין, אם באמת אוכל המוות שהביא לכאן את הסוהרסן עדיין נמצא כאן, יש להניח שהוא כבר יודע על קיומנו, והוא עשוי להכין לנו מלכודות או לתקוף אותנו. היה מוכן."

הארי הנהן. הוא ניסה לשמור על קור רוח ולהסתיר את התרגשותו. ליבו פעם בעוצמה בחזהו. לפני שנכנסו למערה הוא חשב שהוא כבר עבר הכול בביקור שלו באזקבאן. אבל עכשיו שהוא עמד בתוך המערה בבטן ההר, בכניסה לסדק צר שמוביל אל חדר העינויים ההיסטורי של וולדמורט, כשסוהרסן מחכה להם בקצה הדרך, כשמלכודות פוטנציאליות נמצאות בכל פינה, והתקפה של אוכלי מוות היא כמעט וודאית – התחושה הייתה אחרת לגמרי. אם הם ייכשלו במשימה שלהם – הם יהיו תקועים כאן לנצח. למעט ווינקי, אף אחד בחוץ לא ידע היכן הם נמצאים. למעט הרמיוני, אף אחד לא ידע בכלל שהוא יוצא מהוגוורטס.

הארי הבריח את המחשבות הקודרות מראשו, והשתחל בעקבות פרופסור קראוץ' אל הסדק הצר שבסלע.

הם הלכו בתוך הסדק הצר בהליכה צידית במשך כשלושה מטרים, ואז הסדק התרחב לכדי מעבר מרווח יותר, ברוחב של כשני מטרים. קירות הסלע היו חצובים בצורה שנראתה מלאכותית, בניגוד לחלל המערה הראשון שנכנסו אליו, שהיה נראה טבעי. שני מוטות ברזל היו נעוצים בקרקע משני צידי המעבר, ועליהם גולגולות אדם חיוורות.

אלו לא גולגולות אמיתיות, נכון? שאל קולו של הפלפאף בחשש בתוך ראשו של הארי.

למה אתה שואל? ענה גריפינדור בזילזול. זה מפחיד אותך? מעולם לא היית בבית קברות?

כמובן שאלו לא גולגולות אמיתיות. אמר רייבנקלו. המטרה היחידה של הגולגולות הללו היא כדי להפחיד את בני הערובה, ואפשר ליצור את אותו רושם גם עם גולגולות מלאכותיות.

רק שאנחנו מדברים כאן על וולדמורט. אמר סלית'רין. יש להניח שהיה לו קל יותר להשיג גולגולות אמיתיות מאשר להשקיע מאמץ ולטרוח לייצר גולגולות מלאכותיות.

צמרמורת חלפה בגוו של הארי, והוא בלע את רוקו.

הם המשיכו להתקדם בדממה בתוך הנקיק. התקרה הגבוהה מעליהם גרמה להארי לתחושת מועקה, והוא חש כאילו הקירות הגבוהים עומדים ליפול עליהם. מדי פעם הוא שמע את הפרופסור להתגוננות ממלמל לחשים שונים תוך כדי הליכה כדי לוודא שהדרך בטוחה. פעמיים הוא עצר לגמרי ובחן את הקרקע מקרוב בעזרת השרביט. הארי הציץ בשעונו והתפלא לראות שעברו רק כחצי שעה. היה קשה לאמוד את הזמן כאן, והוא הרגיש כאילו הם הולכים כך לפחות שעה. רוב הזמן הרצפה הייתה משופעת כלפי מעלה, והארי החל להתעייף מהעלייה המאומצת.

הארי הבחין שהתקרה מעליהם נעשית נמוכה יותר ויותר. השיפוע היה חד כל כך, שאחרי כמה מטרים הם נאלצו לרדת על ברכיהם ולזחול על ארבע כדי להמשיך להתקדם. פרופסור קראוץ' נעצר בפתאומיות, והארי נעצר מאחוריו.

"מה קורה?" לחש הארי. הפרופסור חסם לו את שדה הראיה, והוא לא יכול היה לראות את המשך המעבר.

"הצטלבות." אמר הפרופסור להתגוננות בקול נמוך. "ננסה את הכיוון הימני כרגע. אני חושש שנאבד כאן בסבך של מנהרות, אז הטלתי על הנעליים שלי 'לחש בוץ', שישאיר בעקבותינו שובל של בוץ בלתי נראה. האם אתה מכיר את לחש הגילוי, שמאפשר לראות את הבוץ הבלתי נראה?"

"כן." ענה הארי. דראקו השתמש בטכניקה הזאת באחד הקרבות שלהם, וכשהארי הבין את השימושיות של הלחש הזה, הוא הלך לספריה ולמד אותו באופן עצמאי.

הם המשיכו בזחילה ופנו ימינה בהצטלבות. לאחר זחילה של כמה מטרים, הם יצאו מן המחילה אל חלל גדול. המראה שנגלה לעיניהם היה מצמרר. רצפת הסלע הייתה צבועה כולה בלבן. על הצבע הלבן צוירו תבניות סימטריות מורכבות, ונראה היה שהנוזל ששימש לצביעה היה דם. אותיות עתיקות בשפה שהארי לא הכיר נכתבו על הרצפה, ויצרו צורת מחומש במרכז החלל. באמצע המחומש עמדה במאונך חרב פלדה ארוכה, כשחודה מופנה כלפי מעלה. הניצב היה מהודר ומשובץ אבני חן כחולות בוהקות. החרב עמדה על רצפת החלל באיזון מושלם, מבלי שנזקקה לתמיכה כלשהי. בדיוק מעל חודה של החרב, השתלשל מן התקרה חבל שחור ארוך ועבה, כשבקצהו התחתון לולאת חנק. הלולאה הייתה תלויה באוויר סנטימטרים ספורים מעל קצה חודה של החרב.

בפינת החלל, ישובות על הרצפה ושעונות על הקיר, היו שתי גופות אדם, שפניהן הושחתו לבלי הכר.

הארי חש צורך עז להקיא. הוא הסב את מבטו מפניהן הנוראיות של הגופות, וסקר שוב את החלל. עיניו נמשכו שוב ושוב אל החרב והחבל שבמרכז. הוא הרגיש מעין לחץ באוויר, כאילו החלל כולו מתנקז כל הזמן לכיוון נקודת האמצע.

פרופסור קראוץ' סקר את המראה במשך כמה שניות, מבלי להגיד מילה.

"אל תיגע בשום דבר." הזהיר הפרופסור לבסוף. "ובשום אופן אל תיכנס אל תוך המחומש שבמרכז."

למען האמת הארי העדיף שלא לזוז כלל ממקומו. לא ניתן היה ללכת כמה צעדים מבלי לפסוע בתוך תבניות הדם המצוירות על הרצפה. הפרופסור להתגוננות החל ללכת בזהירות לכיוון הגופות שבפינה, נזהר לשמור על מרחק בטוח מן המחומש שבמרכז. הוא הביט מקרוב בפנים המזוויעות של הגופות במשך כמה שניות, והניד בראשו. לאחר מכן הוא החל לסקור את קירות המערה, בחיפוש אחר פתח יציאה.

הארי היה מוטרד, והוא לא היה בטוח לגמרי למה. כלומר, המראה המחריד שסביבו בוודאי גרם לו להיות מוטרד, אבל הוא הרגיש שמשהו מצלצל לו מוכר בסיטואציה הזו, כאילו הוא כבר שמע פעם תיאור דומה. הארי עצם את עיניו וניסה להיזכר האם קרא פעם על רצח מסוג דומה. לא היה לו קל להתרכז במצב הזה, והזיכרון חמק ממנו.

זה היה משהו ששמעתי מזמן. חשב הארי. בשנה שעברה אני חושב. אבל מתי, ובאיזו הזדמנות?

הארי פקח את עיניו בתסכול. הוא היה בטוח כעת שהוא נתקל באזכור כלשהו שקשור לרצח באמצעות חרב וחבל, אבל הוא לא הצליח להיזכר מה ההקשר.

"זה מבוי סתום." אמר פרופסור קראוץ' וקטע את ניסיונות השווא של הארי לדלות את הזיכרון ממעמקי המוח שלו. "כנראה שהחלל הזה לא ממשיך הלאה, והוא שימש כחדר צדדי לצורך טקסים נוראיים מן הסוג הזה. אנחנו צריכים לחזור אל ההצטלבות ולפנות בפניה השנייה."

ואז הארי נזכר. היה זה משפט שאמר לו פרופסור קווירל אי שם במרץ בשנה שעברה, אחרי שחילץ את חבורת הבנות של הרמיוני באמצעות הטקס המזויף של טרייסי דיוויס. פרופסור קווירל הסביר לו את העיקרון הכללי של טקסים אפלים. והוא דיבר על טקס שדורש חרב וחבל...

הטקס הנוראי ביותר המוכר לי דורש רק חבל ממנו נתלה גבר וחרב שאיתה נקטלה אישה. וזה בעבור טקס שאמור לזמן את המוות עצמו, אם כי אני לא יודע מה המשמעות האמיתית של זה וגם אין לי חשק לגלות, משום שנאמר גם שלחש הנגד, לסלק את המוות, אבד.

המשפט הזה גרם כעת להארי לרעוד ללא שליטה. טקס שאמור לזמן את המוות עצמו. הוא לא הבין את זה בזמנו, למרות שהוא היה אמור להבין. הסוהרסן הוא הייצוג של המוות בעולם. הלחש לסלק את המוות אבד, עד שהארי פתר את החידה וגילה אותו.

הטקס הדורש חבל ממנו נתלה גבר וחרב שאיתה נקטלה אישה, נועד כדי לזמן סוהרסן. הם אכן השמידו את כל הסוהרסנים באזקבאן. אבל מישהו אחר פתר את החידה, ויצר את הסוהרסן הזה ממש לאחרונה, כנראה בזמן שהרג את הגבר והאישה שהיו מוטלים בפינה. זה היה לפני זמן קצר מאוד, אם לשפוט על פי הבשר שעדיין לא החל להירקב.

"אתה בסדר?" שאל הפרופסור להתגוננות, בעודו עושה את דרכו לכיוון פתח הכניסה.

"כן." אמר הארי, וניסה לשלוט בקולו. "המראה הזה קצת ערער אותי, אבל אני בסדר."

פרופסור קראוץ' הנהן וכרע על ברכיו כדי לזחול בתוך המנהרה דרכה נכנסו. הארי כרע גם הוא והחל לזחול בעקבותיו, מבועת עקב הגילוי שגילה. היה זה צירוף מקרים קיצוני מדי שמישהו פתר את החידה זמן קצר לאחר שהרמיוני והוא השמידו את אזקבאן. המסקנה היחידה הייתה שהפעולה שלהם סייעה למישהו לפתור את החידה בעצמו. בדיעבד, הארי הבין שהעובדה שהרמיוני פיתחה את היכולת להשמיד סוהרסנים אחרי שחזרה מן המתים הייתה רמז עבה מאוד לחידת מהותו של הסוהרסן.

כמה סוהרסנים הצליח אוכל המוות הזה לזמן? כמה אנשים נוספים ברחבי העולם יצליחו או כבר הצליחו לפתור גם הם את החידה? האם הם היו צריכים להתעכב עם השמדת הסוהרסנים באזקבאן, כדי למנוע מאנשים להבין את הרמז? האם זה היה שווה את הסבל הנוראי של האסירים באזקבאן? זה לא שינה הרבה כרגע, אבל המחשבות לא הרפו מהארי אפילו לשנייה אחת.

הארי היה חייב להסתיר את חוסר השקט שלו מן הפרופסור להתגוננות. פרופסור קראוץ' היה קוסם חכם מאוד, ובהסתברות גבוהה הכיר טקסים אפלים שונים. אם הוא עוד לא פיצח את החידה בעצמו, ההתרגשות של הארי ממראה החדר הקודם עלולה לסייע לו בזה. הארי ניסה לנשום נשימות עמוקות ולהירגע.

הם הגיעו אל ההצטלבות ופנו כעת בפנייה השנייה. תוך זמן קצר המנהרה התרחבה והם יצאו לפרוזדור רחב, בעל תקרה גבוהה. כמו בכל מקום שעברו במערה – הרצפה, הקירות והתקרה האירו באור ירוק כהה. משני צידיו של הפרוזדור היו חקוקים בסלע כוכים קטנים. מעל פתחו של כל כוך היה חקוק בסלע סמלם של אוכלי המוות – נחש בוקע מפיה של גולגולת. פתח הכוך היה סגור בסורגי ברזל כבדים. הארי שמע קול פכפוך של מים זורמים מן הצד הימני.

"תאי המאסר." לחש פרופסור קראוץ'.

צמרמורת חלפה בגופו של הארי, ושערו סמר. המחשבה על אנשים שנאסרו בתוך הכוכים הקטנים הללו, במשך כל כך הרבה שנים, כשהם יודעים אילו עינויים קשים מחכים להם, נתונים לחסדיו של וולדמורט, ללא שום יכולת לברוח...

ובזמן האחרון – הם היו חשופים לכוחו הנוראי של הסוהרסן, ממש כמו האסירים באזקבאן. הארי לא יכול היה לדמיין מה עובר כעת במוחו של פרופסור קראוץ'. איך הוא מצליח להישאר שקול וקר כל כך כשהוא יודע שבנו עלול להיות באחד התאים הללו?

ובכן, אם היה להארי חלק בכך שאוכל המוות הצליח לפתור את חידת הסוהרסן – לפחות הוא יהיה מהמחלצים של האנשים שנגרם להם סבל איום כל כך באשמתו.

פרופסור קראוץ' בחן את הכוך הראשון משמאל בזהירות. הוא האיר בשרביטו פנימה, אך לא היה ניתן לראות את הקיר הפנימי של תא המאסר. פרופסור קראוץ' הניח את שרביטו על סורגי הברזל ומלמל לחש שהארי לא הצליח לשמוע. דבר לא קרה.

"הומנום רבליו." קרא הפרופסור והמתין כמה שניות. "אין אף אחד בתא הזה." אמר לבסוף.

פרופסור קראוץ' התקדם לעבר התא הבא, וחזר על הלחש. לא היו תוצאות חיוביות גם בתא השני. הוא התקדם אל התא הבא. הפרופסור בחן את כל עשרת התאים בצד שמאל, ללא תוצאות. הוא החל לחזור על הפעולה בצד הימני, אך גם שם התוצאות היו שליליות. הארי התקדם לאט ובזהירות לכיוון קצה הפרוזדור. הוא הסתיים בקיר חלק, ללא פתח המשך כלשהו.

"זה לא ייתכן." אמר הארי. "חייב להיות המשך."

"בהחלט." אמר הפרופסור להתגוננות. "אני חושש שההמשך הוא דרך אחד התאים הללו. אצטרך לבחון אותם בצורה מדוקדקת יותר."

פרופסור קראוץ' החל לעבור מחדש על התאים, ולבדוק כל אחד באמצעות סדרת לחשים.

"זה ככל הנראה אחד משני התאים הראשונים." אמר הפרופסור לבסוף. "איני בטוח האם זה הימני או השמאלי, אבל אני משוכנע ששאר התאים אינם יותר מתא מאסר רגיל. כמובן, כל זה לא יעזור לנו אם לא נצליח לפתוח אותם."

 הארי ניגש אל התא הראשון מימין וסקר אותו. עיניו נחו על סמל הנחש הבוקע מפי הגולגולת. הוא התרכז בנחש המתפתל, צמצם את עיניו, וניסה לדמיין שמדובר בנחש חי.

"היפתח" לחשש הארי.

סורגי הברזל נעו כלפי מעלה אל תוך האבן, וחשפו את פתח הכניסה.

"אתה לא מפסיק להפתיע, מר פוטר." אמר פרופסור קראוץ' וסימן להארי להתרחק מפתח התא.

הפרופסור החזיק את שרביטו בכוננות ופסע אל תוך התא.

ברגע שגופו של פרופסור קראוץ' עבר את הפתח, סורגי הברזל נטרקו בבת אחת ונעלו את הפתח מאחוריו. רצפת התא נפתחה מתחת לרגליו של הפרופסור, והוא נפל מטה בצעקה ונעלם מעיניו של הארי. הארי מיהר לקפוץ לאחור, והחל לספור במהירות בראשו עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עש-

קול חבטה עמום נשמע אי שם מתחתיו.

המרחק בנפילה חופשית שווה למחצית מכפלת התאוצה בריבוע הזמן. התאוצה של כוח הכבידה היא בערך 9.81 מטר לשנייה בריבוע, אז בהנחה שהתנגדות האוויר זניחה...   , כלומר הנפילה של פרופסור קראוץ' הייתה מגובה של קצת יותר מעשרים מטר.

מה הארי יוכל לעשות עם המידע הזה – רק מרלין יודע. רצפת התא שנפתחה ובלעה את הפרופסור להתגוננות נסגרה אחריו מיד, והארי לא העז לנסות לפתוח שוב את התא הממולכד.

"פרופסור?" צעק הארי. אבל מלבד ההד שלו, שנשמע חזק מאוד בתוך המערה, לא נשמעה תשובה.

הארי התחיל להילחץ. אפילו אם יצליח איכשהו להמשיך את המסע לבדו במערה המסוכנת הזאת, להתחמק מאוכל המוות, להתחמק מהמלכודות, להגיע עד הסוף ולהשמיד את הסוהרסן, הוא היה זקוק לפרופסור קראוץ' כדי לזמן את ווינקי. הוא לא יוכל לצאת מהאזור המוגן ללא גמדונית הבית.

הארי פנה אל הפטרונוס שלו. "לך לפרופסור בריטמיוס קראוץ' ושאל אותו מה מצבו."

הפטרונוס הניד בראשו.

הארי נחרד. האם זה אומר שפרופסור קראוץ... מת? לא, ייתכן שתא המאסר היה מוגן מפני פטרונוסים שמגיעים מבחוץ. זה היה אפילו סביר למדי (מה שגרם להארי לתהות איך הפטרונוס של פרופסור מקגונגל מצא אותו באזקבאן, ומדוע קרובי משפחה של אסירים לא שלחו להם פטרונוסים אל תוך הכלא). אבל כיצד הוא יוכל להגיע אל הפרופסור להתגוננות?

"מ...ר פ...פוטר?" נשמעה קריאה חלושה מכיוון הגלימה שלו.

הארי קפץ בתגובה. הוא שכח לגמרי ממראת התקשורת שהייתה מחוברת לדש גלימתו.

"פרופסור? מה מצבך?" שאל הארי בדאגה.

"אני... פצוע, אבל חי." קולו של פרופסור קראוץ' נשמע חלוש וכואב. "אני נמצא על סורג מתכת, ומתחתי מי הים. איבדתי את השרביט שלי בנפילה, ואני חושב ששברתי יד, רגל, וכמה צלעות."

"האם אינך נושא עליך שרביט חלופי?" שאל הארי. אחרי הכול, היה זה פרופסור קראוץ' עצמו שהמליץ לו על הרעיון הזה.

"אני נושא שרביט חלופי, אך אינני יכול להזיז כלל את הידיים שלי." נשמעה התגובה של הפרופסור. "הסורג מצופה במעין חומר כתום שאמנם ריכך את הנפילה שלי, אבל גם מדביק אותי למקום ללא יכולת לזוז. לחש בועית הקסדה שלי נקטע גם הוא. הריח כאן כמעט בלתי נסבל."

"מה אתה רוצה שאעשה?" שאל הארי בחשש.

"אין לנו זמן לניסיונות הצלה. אתה תצטרך לעשות את זה בעצמך, מר פוטר." אמר פרופסור קראוץ'. "קודם כול תעטה על עצמך את הגלימה שלך."

הארי הוציא את הגלימה מן הנרתיק שלו, והתעטף בה. הוא היה צריך לחשוב על זה כבר מזמן.

"פתח את התא השני, ובדוק באמצעות לחש משקל שהוא לא ממולכד גם הוא." המשיך הפרופסור. "אני כמעט בטוח שלא – זה המעבר היחיד שנותר, והוא ללא ספק מוביל להמשך המערה. הטל לחשים כאלו כל כמה מטרים, כדי לוודא שאין מלכודות נוספות. אם אתה נתקל במשהו חשוד – דווח לי, ואנסה לעזור."

"אבל... אתה תהיה חשוף להשפעת הסוהרסן, בהיעדר הפטרונוס שלי." אמר הארי.

"אני אשרוד את זה." ענה הפרופסור. "ברגע שתשמיד את הסוהרסן, אני ארגיש זאת ואוכל לזמן את ווינקי. בהצלחה מר פוטר, ושוב סליחה שגררתי אותך להרפתקה הזו. השאר את הקו פתוח."

"קיבלתי." ענה הארי, ופנה אל הכוך הראשון מצד שמאל של הפרוזדור. הוא לחשש שוב בלחשננית ופתח את הסורגים. הוא ביצע את הבדיקה שהורה לו פרופסור קראוץ'. דבר לא קרה.

אל הפתח הקטן של התא הזדחל הפטרונוס, והארי הבלתי-נראה נכנס בעקבותיו.

פרק 15 - אור וקיפאון

תוך זמן קצר התרחב תא המאסר הקטן למסדרון ארוך ורחב. אחרי כדקה של הליכה זהירה בתוך המסדרון, הארי כיבה את הפטרונוס שלו. הוא לא היה זקוק לו תחת גלימת ההיעלמות, והוא היה מספיק רחוק מפרופסור קראוץ' כדי שהפרופסור לא ישים לב לכך.

ההתקדמות הייתה איטית למדי. הארי היה חייב ללכת בזהירות ולדווח לפרופסור להתגוננות על כל דבר חשוד. לעיתים קרובות היה זה זיז קטן שבלט מן הקיר, או מדרגה קטנה ברצפה, שבדמיונו של הארי הכילו מלכודות קטלניות. אבל היה עדיף ללכת בזהירות ובסבלנות, מאשר להתחרט על כך מאוחר יותר. אם הוא ייתפס באחת המלכודות, או יותקף על ידי אוכל המוות – זה הסוף שלהם.

הארי הבחין שהוא מזיע בכל גופו. הוא עצר לרגע ונשען על הקיר, הוציא בקבוק מים מן הנרתיק שלו, ושתה בלגימות גדולות.

"יש לנו בעיה." אמר פרופסור קראוץ' לפתע.

"מה העניין?" לחש הארי.

"מי הים שמתחתי החלו לעלות." אמר הפרופסור בקול מודאג. "בהתחלה לא הבחנתי בכך, אבל כעת אני בטוח שהמפלס של המים עלה משמעותית מאז שנלכדתי כאן."

"ואמרת שלחש בועית הקסדה שלך נקטע." אמר הארי בקול נמוך. "כמה מטרים מפרידים כעת בינך לבין המים?"

"קשה לדעת, אבל הייתי אומר משהו כמו מטר וחצי-שניים." אמר הפרופסור.

"זו כנראה הגאות." אמר הארי, והביט בשעונו. השעה הייתה אחת עשרה. עברו כבר יותר מארבע שעות מאז התעתקו מבית הספר. "האם אתה זוכר מה התאריך היום בחודש הירחי?"

"מה?" תמה הפרופסור.

"בתחילת החודש הירחי או באמצעו, הגאות גבוהה יחסית, משום שהשמש, כדור הארץ והירח נמצאים על קו אחד, וכוח המשיכה של השמש מחזק את זה של הירח וביחד הם מותחים את כדור הארץ, מה שגורם למים לנוע." הסביר הארי. "אבל כשציר הירח-כדור הארץ נמצא בניצב לציר השמש-כדור הארץ, ברבע החודש הירחי, או בשלושה רבעים שלו, כוח המשיכה של השמש וכוח המשיכה של הירח מבטלים זה את זה, והגאות נמוכה יחסית."

"אני חושב שאנחנו יותר קרובים לשלושה רבעים של החודש." אמר פרופסור קראוץ'.

הארי נטה להסכים. למען האמת מאז שהארי הפסיק להגיע לשיעורי אסטרונומיה הוא לא ממש עקב אחרי המופעים של הירח, ומזג האוויר המעונן בתקופה האחרונה לא תרם לכך, אבל הוא זכר שאחד התלמידים בשכבה מעליהם עשה רעש גדול מכך שלא נתנו לו לאכול ארוחות מותאמות לצום שלו, שנגמר לפני משהו כמו שלושה שבועות. הוא היה בן של שופט קווידיץ' בין לאומי – משהו מוסטפה קראו לו – אז הוא קבל בסופו של דבר את מה שרצה, והארי היה די בטוח שהמוסלמים הולכים לפי החודש הירחי.

"זה אומר מצד אחד שהגאות תהיה נמוכה יחסית." אמר הארי. "אבל מצד שני המשמעות היא שהיא עדיין לא הגיעה לשיאה. בתחילת החודש ובאמצעו הגאות מגיעה לשיאה בבוקר, אבל ברבע החודש ובשלושה רבעים שלו השיא שלה הוא בשעה יותר מאוחרת, בסביבות הצהריים. מעבר לזה, אין לי שום יכולת להעריך האם המים עתידים להגיע אליך ומתי. אני יודע שבמקומות מסוימים בעולם הפערים בגובה פני המים בעקבות תופעת הגאות והשפל יכולים להגיע למעל עשרה מטרים, בעוד שבמקומות אחרים ההשפעה נמוכה יותר. לא נוכל לדעת זאת מבלי לדעת את המיקום המדויק שלנו, ולהיעזר בטבלאות מתאימות."

"כלומר שסיכוי גבוה שהחיים שלי וכרטיס היציאה שלך מכאן נמצאים כרגע בתחתיתו של שעון חול." אמר הפרופסור. "תהיה חייב לנוע מהר יותר מר פוטר."

הארי אישר, הכניס את הבקבוק לנרתיק, והחל ללכת במהירות. הוא עדיין נזהר ממלכודות ובדק מדי פעם דברים חשודים, אבל הוא התקדם במהירות גבוהה הרבה יותר. הם היו חייבים לקחת כאן סיכון מסוים.

תוך זמן קצר המסדרון הגיע לקיצו. לא היה סימן כלשהו למעבר בקיר שניצב מולו, אבל כשהארי הביט מעלה, הוא הבחין בפתח עגול בתקרה בדיוק מעליו. בקיר היו קבועים יתדות ברזל, שהיו יכולות לשמש כסולם. הארי תיאר את מה שראה לפרופסור קראוץ'.

"אל תיגע ביתדות." אמר הפרופסור מיד. "השתמש במטאטא שלך כדי להגיע אל הפתח בתקרה. הכנס תחילה רק את הראש ותציץ פנימה – הגלימה שלך לא יכולה להסתיר את המטאטא."

זה היה פתרון הגיוני, ומהיר הרבה יותר. הארי הוציא את המטאטא שלו, ורכב עליו. הוא המריא בחלל הקטן שהיה קצה המסדרון, והחל לנוע לכיוון הפתח בתקרה.

הארי הכניס את ראשו פנימה והציץ פנימה.

הדבר הראשון שהארי הרגיש היה קור מקפיא, כאילו מישהו דחף את ראשו לתוך מקפיא תעשייתי. המחזה שנגלה לנגד עיניו היה מפעים. הפתח הקטן דרכו נכנס היה חור בפינת הרצפה של חלל עצום בגודלו. המקום היה בגודל של קתדרלה גדולה. גם צורתו הפנימית הזכירה מבנה של כנסייה – הקירות היו בנויים במעגל מושלם, והתקמרו בגובה רב עד שיצרו בתקרת החלל כיפה מושלמת.

בניגוד לכל המערה עד כה, הרצפה, הקירות והתקרה כאן לא היו מצופים באותו חומר ירוק זוהר. אולם אור אחר דלק שם, חזק הרבה יותר מן האור הירוק הקלוש. במרכז החלל הגדול, זרח כדור אור כחול בוהק, שהארי התקשה להביט בו מבלי להסתנוור. מתוך כדור האור הכחול יצאו אלומות אור צרות והאירו עשרות נקודות בקירות מסביב, כמו זרועות ארוכות של תמנון ענק. הגוון המחשמל של האור הכחול הרגיש לא טבעי בחלל המערה.

הארי מיהר לחדש את לחש התרמוס שלו.

"מה אתה רואה?" שאל הפרופסור בקול נמוך.

הארי תיאר במילים קצרות את המראה.

"הו, מרלין." נשמע קולו הרועד של פרופסור קראוץ'.

"מה המקום זה?" שאל הארי בשקט.

"אור וקיפאון." לחש הפרופסור. "הו, זה רע. ממש ממש רע."

"מה זה 'אור וקיפאון', ולמה זה ממש רע?" שאל הארי.

"זהו טקס אפל נוסף." הסביר הפרופסור. "אחד הנוראיים ביותר. קראתי עליו כמה פעמים, אבל לא חשבתי שעדיין יש מישהו בדורנו שמסוגל לבצע אותו. זה מסביר למה לא מצאנו אף אסיר בתאי המאסר שבדקנו."

"למה כוונתך?" שאל הארי בעצבנות. נשמע היה שהפרופסור מזועזע מהמחזה, והוא לא היה נדיב בהסבריו. הארי היה צריך לחלץ ממנו את המידע.

"היכנס פנימה." הורה הפרופסור. "התקרב אל הנקודות המוארות בקירות שסביבך, אך היזהר מאוד לא להיכנס אל תוך אלומות האור."

הארי נכנס פנימה, עדיין רוכב על המטאטא, וריחף לכיוון הנקודה המוארת הקרובה ביותר אליו, שהייתה בגובה של כחמישה מטרים מעל פני הקרקע.

למוחו של הארי לקחו כמה שניות עד שקלט מה הוא רואה, וברגע שהוא קלט זאת, הוא היה צריך להחניק צעקה שכמעט נפלטה מפיו. אלומת האור הכחול האירה פנים, פנים אנושיות של בחור צעיר. הפנים היו חיוורות וכחושות מעט, אבל ללא פגע. העיניים היו פקוחות לרווחה, והפה היה פעור. שיער פוני בלונדיני ארוך ושופע הסתיר את מצחו והגיע כמעט עד לעיניו. הארי הביט אל מתחת לפנים המוארות. שאר הקיר היה שחור משחור, אך הוא הצליח לראות בקושי את המשך גופו של הבחור, עומד על מדף סלע קטן שבלט מן הקיר.

הארי ריחף אל נקודת האור הבאה. הפעם היו אלו פנים של אישה בגיל העמידה, בעלת תווי פנים חדים ונאים, ושער שחור קצר. מבטה היה מופנה היישר לכיוון הכדור הכחול הבוהק. גופה הקפוא עמד על מדף סלע זהה.

"האם הם... חיים?" שאל הארי בזעזוע.

"כן." אמר פרופסור קראוץ' בשקט. "זהו טקס קשה מאוד לביצוע, אבל אם הוא מבוצע בצורה הנכונה – ונשמע כאילו זה המצב – גופם של הקוסמים והמכשפות שנלכדו בו נכנס למצב קפוא. זוהי מעין תרדמת בה הם יכולים לשרוד במשך עשרות שנים, ואולי אף יותר. המוח שלהם, לעומת זאת, נשאר בהכרה מלאה."

"מה???" שאל הארי, מבועת.

"הם נשארים במצב הקפוא הזה, מבלי יכולת לתקשר או להזיז שריר בגופם, אבל המוח שלהם מתפקד בצורה רגילה." אמר הפרופסור. "אני לא בטוח בזה במאה אחוז, אבל לדעתי הם יכולים גם לראות ולשמוע אותך."

הארי הביט בפני האישה המוארים, ליבו מתכווץ בקרבו. להיות קפוא במקום הנוראי הזה במשך שנים, ללא אפשרות לזוז, כשהמוח בהכרה מלאה. זה היה כנראה אחד העינויים הנוראיים ביותר שהארי יכול היה לדמיין. שלא לדבר על כך שבזמן האחרון הם היו חשופים להשפעתו המייסרת של הסוהרסן. איך, איך בן אדם יכול לעולל למישהו דבר כזה? למה, פרופסור קווירל, למה?

"כמה זמן הם נמצאים במצב הזה?" שאל הארי, קולו רועד. "ואיך אנחנו יכולים לחלץ אותם?"

"אינני יודע כמה זמן הם לכודים כך." ענה הפרופסור. "אבל עד כמה שידוע לי ישנה דרך אחת בלבד לבטל את השפעת הטקס. להרוג את הקוסם שהטיל אותו."

הארי הרגיש כאילו מישהו נתן לו בוקס בפרצוף. התקווה הקטנה שהייתה לו לשחרר את האסירים הללו נמחצה תחת משקל כמה טונות של ייאוש.

לא, לא, חייבת להיות דרך אחרת. דרך שלא כוללת מוות. אני לא יכול להרוג את וולדמורט מבלי להשמיד את ההורקרוקסים שלו, והוא עשה מאות כאלו. אני לא יכול להשאיר כאן את עשרות האנשים הללו בייסורים!

"זו גם סיבה נוספת לדאגה עבורנו." אמר פרופסור קראוץ'. "אדון האופל כבר מת, ולכן לא ייתכן שהוא זה שביצע את הטקס הזה. ככל הנראה אוכל המוות ששומר על המקום הוא זה שביצע את הטקס ולכד את האסירים באור וקיפאון. המשמעות היא שמדובר בקוסם חזק מאוד, בעל ידע עתיק ביותר ובעל מיומנות בטקסים אפלים. אני חושש שלא נצליח להיחלץ מכאן בזמן."

פרופסור קראוץ' כנראה טעה בעניין הזה, אבל הארי לא יכול היה לתקן אותו. הרבה יותר סביר היה שוולדמורט הוא זה שלכד את הקוסמים והמכשפות הללו בקסם הזה, ומכיוון שהוא לא מת – הקסם לא בוטל. ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. חשב הארי בתסכול. לפחות אני יכול לבטל את השפעת הסוהרסן כדי להקל על הייסורים שלהם.

הארי הטיל שוב את הפטרונוס שלו. הוא לא היה זקוק לו תחת הגלימה, אבל האנשים כאן היו זקוקים לו נואשות. הוא נזקק לשני ניסיונות כדי להצליח בלחש, אבל לבסוף הפטרונוס שלו בהק באור כסוף בוהק לא פחות מהאור הכחול שבמרכז החדר.

"מר פוטר, האם אתה זוכר את התמונה של הבן שלי, שהראיתי לך לפני שיצאנו?" שאל פרופסור קראוץ'.

"כן." ענה הארי בלב כבד. הוא ידע מה תהיה הבקשה הבאה של פרופסור קראוץ'.

"תוכל בבקשה לבדוק האם הוא לכוד שם?" שאל הפרופסור בשקט.

"האם יש לנו זמן לזה?" שאל הארי בניסיון לדחות את המשימה הנוראה. "מפלס המים ממשיך לעלות, לא כן?"

"זו הסיבה שלשמה הגענו לכאן. בבקשה, מר פוטר." אמר הפרופסור בתחינה.

"בסדר, אדוני. אעשה זאת."

-------------------

זקנים וצעירים, גברים ונשים. שלמים ופצועים, בריאים וחולים. הצעירה שבהם לא יותר מבת שבע עשרה, המבוגר – לא פחות ממאה. כולם עמדו שם על מדפי הסלע הקטנים, גופם קפוא ופניהם מוארים באור כחול מחשמל. חלקם נראו מופתעים, חלקם מיוסרים, אחרים היישירו מבט אל גורלם בגאווה. היו שם פנים שנראו אפילו שלוות.

הארי הביט בפנים של כל אחד ואחת מהם, וכל מבט כזה שבר אצלו עוד משהו בפנים. כל כך הרבה אנשים בחדר אחד, ועם זאת, כל כך הרבה בדידות אצל כל אחד מהם...

בתחילה, הארי השתהה ליד כל אחד מן האסירים שהביט בו. הוא לא יכול היה פשוט לעזוב את האנשים האלו מבלי לחלוק איתם רגע, להשתתף בצער שלהם. הוא לא יכול היה לדעת אם הם יכולים לשמוע אותו, וגם אם כן – הם ככל הנראה יחשבו שמוחם מתעתע בהם. אבל זה היה חשוב להארי עצמו. הוא רצה לומר להם שהוא יחזור לכאן מאוחר יותר, שהוא ידאג למצוא דרך לשחרר אותם. שהוא יעשה הכול כדי לפצח את הסוד של הטקס הנורא הזה ולהוציא אותם מהמקום הזה. הוא רצה כל כך לומר להם את זה, אבל הוא לא עשה זאת. משום שלא משנה מה, הארי לא יכול היה לשקר לעצמו. לא היה לו כל ניסיון אמיתי עם טקסים אפלים, ועד כמה שהוא ידע, בהחלט יכול להיות שפרופסור קראוץ' צדק, והדרך היחידה לבטל את השפעת הטקס היא להרוג את לורד וולדמורט, מה שהיה משימה בלתי אפשרית.

כדי לבחון את פניהם של כל האסירים בצורה מסודרת, הארי החל באלו שהיו במדפי הסלע הנמוכים ביותר, בחלק התחתון של החלל הגדול. הוא נע בצורה מעגלית, ולאחר שהשלים הקפה, ריחף מעלה כדי לבצע סיבוב נוסף.

אחרי שהביט בעשרה אסירים, הארי הבחין שדמעות זולגות מעיניו ללא הרף. הוא אפילו לא שם לב מתי התחיל לבכות. הארי ניגב את הדמעות בעיניו והביט בשעונו. עברה יותר מרבע שעה. הארי הביט מעלה. היו עוד עשרות נקודות אור כחולות על קירות המערה. הוא בקושי התחיל. היה ברור שהוא לא יוכל להמשיך כך.

אני לא יכול לשפר את מצבם כרגע בשום צורה. חשב הארי לעצמו. השירות הכי טוב שאני יכול לתת להם הוא לסיים את המשימה הזו כמה שיותר מהר, כדי להשאיר לעצמי איזשהו סיכוי להשמיד את הסוהרסן לפני שהמים מגיעים לפרופסור קראוץ', וכך אולי אוכל למצוא דרך בעתיד לשחרר אותם. אני חייב לחסום את הרגש שלי.

זה היה קשה. קשה מאוד. הארי לא רצה לעשות זאת, לא רצה לברוח מהתחושות האמיתיות שלו. אבל הוא ידע שזה המוצא היחיד שלו, הדרך היחידה לחסום את עצמו ממבול הרגשות ששטף אותו. עבר זמן רב מאז השתמש הארי בצד האפל שלו. הוא עצם את עיניו והחל לשקוע בזעם קר על מי שהמציא את הטקס הזה, ועל מי שהשתמש בו בצורה הזו. תוך זמן קצר הוא שקע בצד האפל שלו, ועשרות נקודות האור הכחולות על קירות המערה היו לא יותר מעשרות סיבות לכעס ונקמה.

כעת העניינים נעו הרבה יותר מהר. זה עדיין לקח זמן, אבל הארי לא השתהה ליד כל אחד מן האסירים. הוא רק בדק האם יש דמיון לתמונה שהראה לו פרופסור קראוץ' לפני שיצאו למשימה הזו, והמשיך הלאה. הארי לא הרשה לעצמו לשקוע לחלוטין בצד האפל שלו, כך שהמראות עדיין עשו עליו רושם חזק, אבל בהשוואה למה שהרגיש בהתחלה – זה היה כמו שריטות ציפורן קטנות לעומת דקירות סכין עמוקות.

אחרי מה שנראה היה כמו נצח, הארי הביט בפניו של האסיר האחרון, על מדף הסלע הגבוה ביותר בחלל הגדול. היה לו זקן גדול ולבן, ועיניים שחורות וגדולות. הארי פנה ממנו והמשיך לרחף מעלה אל הכיפה שבתקרת החלל. הוא הבחין בפתח עגול וקטן במרכזה.

"אני לא יודע אם זה משמח אותך או לא, אבל הוא לא כאן פרופסור." אמר הארי. "אני... בדקתי את כולם."

"תודה לך מר פוטר." אמר הפרופסור בקול חתום. קולו היה נשמע מקוטע קצת. הארי לא ידע האם מדובר בבעיה בתקשורת או שמצבו של הפרופסור החמיר.

"האם מפלס המים ממשיך לעלות?" שאל הארי.

"כן." ענה הפרופסור. "אני יכול לראות את המים בבירור כעת. פחות ממטר עד שיגיעו אלי."

"קבלתי." אמר הארי ומיהר לרחף לכיוון הפתח בתקרה.

-------------

הפתח הוביל למסדרון רחב, אבל הארי העדיף להישאר על המטאטא שלו. זה היה יותר מהיר, וזה חסך לו בדיקות של מלכודות משקל על הקרקע.

תוך זמן קצר, התקשורת עם הפרופסור להתגוננות נקטעה לגמרי. זה החסיר פעימה בלב של הארי. אם המים הגיעו אליו כך שהוא לא יכול לדבר – הארי לא יספיק לעמוד במשימה בזמן. הוא קיווה מאוד שזו רק בעיה במראות התקשורת. בכל מקרה, לא היה טעם לנסות לחזור אחורה ולבדוק. כל דקה הייתה חשובה כעת.

הארי הוריד לרגע את הגלימה, ומיהר לעטות אותה בחזרה. הסוהרסן היה מאוד קרוב. תוך זמן קצר הוא יגיע למרחק שיוכל להשמיד אותו בעזרת הפטרונוס.

הארי הגביר את הקצב והתקדם בטיסה מהירה.

הוא לא שם לב אל החוט הדק המתוח במרכז המסדרון.

הרצפה נפתחה מתחתיו, והוא נזרק מן המטאטא ונפל למטה.

פרק 16

הרמיוני ישבה בכורסה צדדית בחדר המועדון של רייבנקלו, וקראה בפעם השבע-עשרה את הכרך החמישי בסדרת הוגוורטס: תולדות. איכשהו, היא תמיד הייתה חוזרת אל הספר הזה בזמנים בהם הרגישה שהיא לא מסוגלת להתרכז. זה היה אירוע נדיר למדי, אך השבת הזאת בהחלט הייתה אחד הזמנים הללו. מאז שהגיעה לארוחת הבוקר והבינה שהארי יצא למשימה מבלי להגיד לה אפילו שלום, הריכוז היה ממנה והלאה. הארי אמר שאם הכול ילך כמתוכנן הוא יחזור לבית הספר תוך כמה דקות. ועדיין, ארוחת הצהריים כבר עברה, והוא טרם הופיע.

הפטרונוס שניסתה הרמיוני לשלוח אליו מוקדם יותר במשך היום הניד בראשו לשלילה, ולא הייתה כל תגובה גם במראת התקשורת. זה כשלעצמו לא אמר הרבה. יכול להיות שהארי היה במקום מוגן מפני פטרונוסים ותקשורת חיצונית. ייתכן אפילו שהוא עצמו יצר את הניתוק הזה כדי למנוע ממישהו לגלות אותו. אבל ככל שנקפו השעות והארי לא הופיע, הלכה וגדלה הדאגה שכרסמה בה. מה השתבש בתוכנית של הארי? האם הוא נמצא בסכנה? מה היא המשימה המסתורית אליה יצא שאסור לספר עליה לאף אחד?

הרמיוני הרגישה שהטבעת עם אבן החן שענדה על אצבעה הכבידה עליה כמו משקולת. ההשלכות של מה שיקרה אם לא תשלוט היטב בשינוי הצורה היו מפחידות. האחריות הייתה כבדה. איך הארי יכול היה לשאת את המשקל הזה למשך תקופה ארוכה כל כך?

הרמיוני הבחינה שהיא קוראת במשך עשר דקות את אותה הפיסקה. המחשבות שלה עברו ללא הרף בין דאגה להארי, חשש מאבן החן שעל הטבעת שלה, ופחד שפרופסור מקגונגל תגלה את החילוף שהם ביצעו. ובכן, אם הארי ימשיך להתמהמה, במוקדם או במאוחר היא תגלה את זה.

הרמיוני סגרה את הספר בטריקה והחלה ללכת הלוך ושוב בחדר המועדון, מה שמשך אליה מבטים מופתעים מכמה תלמידים שישבו בסמוך ועבדו על שיעורי הבית שלהם. היא התעלמה מהם, והחלה לחשוב מה היא יכולה לעשות. היא שנאה את המצב הזה של חוסר הוודאות. לעזאזל, היא אמרה את זה להארי, אבל הוא התעלם ממנה. איך היא יכולה לנסות לעזור לו אם היא כלל לא יודעת לאן הוא הלך ומה הייתה המשימה שאליה יצא? ואיך היא יכולה לעזור לו מבלי לסכן את שינוי הצורה של האבן? רעיון מסוים עלה במוחה.

הרמיוני יצאה מחדר המועדון וירדה במדרגות של מגדל רייבנקלו. היא פנתה ימינה במסדרון, ונכנסה לאחת הכיתות הריקות. היא שלפה את שרביטה והטילה פטרונוס.

"לך לפרופסור קראוץ' ואמור לו שאני מבקשת להיפגש איתו." אמרה הרמיוני לדמות האדם הכסוף. זה לא היה לגמרי מקובל, לשלוח כך פטרונוס לפרופסור, אבל זה היה שווה את הסיכון.

הפטרונוס נענע בראשו לשלילה.

בדיוק כמו שהיא חשדה. היא הבחינה שהפרופסור להתגוננות נעדר מארוחת הבוקר ומארוחת הצהריים, וזה הדליק אצלה נורה אדומה. אף שרבים מהפרופסורים לא היו מגיעים לארוחות בשבתות, פרופסור קראוץ' היה מקפיד להגיע לכל ארוחה כמו שעון. החיסרון שלו היה חריג מאוד.

הרמיוני הפסיקה את לחש הפטרונוס, ויצאה מן הכיתה. היא החלה ללכת במהירות לכיוון המשרד של פרופסור קראוץ'. העובדה שהפטרונוס שלה הגיב בשלילה לא הייתה הוכחה ברורה שפרופסור קראוץ' לא היה בבית הספר, אבל זה בהחלט היה סימן שמצביע על כך. אם הוא לא יהיה במשרד שלו, בדיוק באותו יום שהארי יצא למשימה – זה כבר יהיה צירוף מקרים מוגזם מדי.

תוך זמן קצר הגיעה הרמיוני לפתח המשרד. היא דפקה על הדלת בחשש. היא הכינה תירוץ סביר למקרה שהפרופסור להתגוננות כן יהיה שם, אבל לא הייתה כל תגובה. היא דפקה על הדלת בעוצמה. לא הייתה כל תגובה.

מה עכשיו?

היא יכולה כמובן לספר לפרופסור מקגונגל, ולקוות שהמנהלת תוכל לעשות משהו בנידון. אולי יש לה דרך כלשהי לאתר את הפרופסור להתגוננות? מצד שני, הארי הדגיש שאסור שפרופסור מקגונגל תחשוד במשהו, ואם באמת העיכוב שלו אינו סיבה לדאגה, היא עלולה לקלקל יותר מאשר להועיל. שלא לדבר על זה שהיא תצטרך לספר לפרופסור מקגונגל על ההחלפה של אבן החן בטבעת, והיא ממש לא רצתה לעשות את זה.

אם היא כבר הגיעה עד לכאן, אין שום סיבה שלא תנסה להמשיך. ייתכן שהמשרד של הפרופסור להתגוננות יספק לה רמז כלשהו על מה שקרה. הרמיוני נשמה נשימה עמוקה וסובבה את הידית.

הדלת לא נפתחה. זה לא היה מפתיע. למעשה, הרמיוני הייתה מופתעת אילו הדלת כן הייתה נפתחת, אבל בכל זאת היה שווה לנסות. היא הביטה ימינה ושמאלה. המסדרון היה ריק. הרמיוני התכופפה ובחנה את המנגנון שנעל את הדלת. ממה שידעה הרמיוני, היו שני סוגים של נעילות קסומות. סוג אחד של נעילה השתמש בקסם כדי למנוע פתיחה של הדלת. הסוג השני חיזק בקסם את מנגנון הנעילה של המנעול. אם פרופסור קראוץ' השתמש בסוג הראשון של הנעילה – לא היה לה הרבה סיכוי לפרוץ למשרד שלו. הוא היה קוסם בוגר והרבה יותר חזק ממנה, ואין סיכוי שתוכל להתגבר על כוח הקסם שלו. אבל אילו הוא השתמש בסוג השני של הנעילה... ובכן, הסוג הזה של הנעילה מנע פריצה של הבריח בכוח, אבל הוא לא מנע פריצה באמצעים ידניים פשוטים. הרמיוני הוציאה מכיסה מפתח ברגים וכמה מוטות ברזל מחודדים שהכינה מראש, והחלה להתעסק עם החריץ של המנעול.

הרמיוני לא הייתה פורצת מקצועית – למעשה, היא אפילו לא הייתה פורצת חובבת – אבל כוחות העל העדינים שלה סייעו לה מאוד בעניין הזה. האצבעות שלה היו רגישות במיוחד, והיא ידעה בדיוק איזה כלי היא צריכה להכניס לחריץ המנעול, באיזה מקום היא צריכה לדחוף ואיזו עוצמה היא צריכה להפעיל.

תוך זמן קצר, הבריח הסתובב בקול 'קליק' קטן, והדלת נפתחה.

אין ספק שהחברות עם הארי השפיעה עליה. אם בתחילת השנה שעברה מישהו היה מספר לה שהיא עתידה לפרוץ למשרד של פרופסור... היא ככל הנראה הייתה בודקת אם הטילו עליו קונפונדוס, ואז שולחת אותו להתאשפז במרפאה. אבל נמאס לה לשבת בחיבוק ידיים, וזה היה הדבר היחיד שהיא חשבה שעשוי לעזור, אפילו שהיה זה ככל הנראה המשרד של הפרופסור שהכי מסוכן להסתבך איתו...

ידה רעדה במקצת כשהיא דחפה את הדלת ונכנסה פנימה.

המשרד של הפרופסור להתגוננות היה נראה בדיוק כפי שהוא נראה בפעם האחרונה שהייתה בו. כיסא בודד מאחורי שולחן משרדי שחור, כמה ארונות ספרים צמודים לקיר, וכמה מדליות ואותות כבוד בקיר האחורי. הרמיוני החלה להסתובב במשרד, נזהרת שלא לשנות את הסדר או להשאיר עקבות כלשהן.

השולחן השחור היה ריק. בארונות הספרים היא הבחינה בכמה ספרים מעניינים, אבל לא משהו שהיה נראה לא שגרתי. הרמיוני החלה להוציא ספרים ותיקיות ולעיין בהם בזהירות, נזהרת להחזיר כל דבר למקומו. אחרי כשעה של חיפוש מייגע ללא כל תוצאות, היא הגיעה למדף התחתון בארון הספרים השני. המדף נראה היה ריק, אך כשהתבוננה מקרוב היא זיהתה על גביו פס מתכת שחור ועבה. הרמיוני הסירה אותו בזהירות. מתחתיו היו שלושה מנעולים. הרמיוני נאנחה והוציאה את כלי הפריצה מכיסה.

לאחר כמה דקות היא הצליחה לסובב את הבריח במנעול הראשון. המרווח בין שני המדפים של ארון הספרים גדל והתרחב בבת אחת, כלפי מעלה ולצדדים. הרמיוני ניצבה בפתחו של גרם מדרגות קטן שהוביל מטה. היא נכנסה בחשש אל הפתח והחלה לרדת לאט במדרגות.

המדרגות הובילו אל חדר גדול ומואר, שנראה היה כמו ספרייה. הקירות היו מכוסים בעשרות מדפים עמוסים לעייפה בספרים בגדלים שונים. ארונות ספרים נוספים חצו את החדר לרוחבו, מלאים במדפי ספרים משני הצדדים. בפינת החדר עמדו ארגזי עץ ובתוכם מסודרים בערמה ספרים נוספים. הרמיוני נאנחה. היא לא תצליח לקרוא את כל הספרים הללו גם בתוך שנה. בוודאי שלא היה לה שום סיכוי למצוא כאן רמזים כלשהם.

הרמיוני החליטה להסתובב קצת בחדר בכל זאת. היא החלה לעבור על שמות הספרים בארון הצמוד לקיר מימין.

האיסור של מרלין בראי ההיסטוריה

האיסור של מרלין – תיאוריה ופרקטיקה

מרלין – חייו ומותו

מתודעה חיה לתודעה חיה – האמנם?

זה נמשך כך לאורך כל המדף. הרמיוני המשיכה ללכת לצד הקיר והמשיכה ולמדף הבא. גם הספרים במדף זה עסקו בחייו של מרלין בכלל, ובפרט באיסור של מרלין. גם המדף השלישי והרביעי והחמישי. הרמיוני האיצה את קצב ההליכה שלה, אבל היא הצליחה לראות את המילה 'מרלין' לפחות כמה פעמים בכל מדף שעברה לצידו. למעשה, אחרי זמן לא רב היא הספיקה לעבור בזריזות על כל המדפים בחדר. היו שם ספרים מסוגים שונים ומשונים – עתיקים וחדשים, גדולים וקטנים, בעלי כריכה קשה ורכה, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל עסקו בצורה כזו או אחרת במרלין.

וואו. מה יש לפרופסור קראוץ' שהוא מתעסק באובססיביות גדולה כל כך במרלין? ומדוע חשוב לו לשמור על זה בסוד?

הרמיוני טיפסה במעלה המדרגות, ויצאה מן הרווח בין המדפים, שמיד חזר לגודלו המקורי. היא החלה לעבוד במרץ על המנעול השני.

הפעם, גרם המדרגות הוביל לחדר קטן הרבה יותר. על הקירות היה שלושה מדפים קטנים, בכל אחד מהם מונח חפץ קטן. הרמיוני התקרבה והתבוננה בחפצים הקטנים שעל גבי המדפים. על אחד המדפים היה מונח נבל קטנטן עשוי עץ מהגוני מבריק. עשרות מיתרים דקיקים נמתחו מצידו העליון לצידו התחתון. על מדף אחר הייתה מונחת חרב פלדה זעירה, בעלת ניצב לבן בוהק, משובץ ביהלום כחול קטן. על גבי המדף השלישי הייתה מונחת סבכת ברזל קטנה, כשבמרכזה סמל של קשר תלתן שזור במעגל.

הרמיוני הרגישה כאילו היא נמצאת במוזיאון. היה ברור לה שמדובר בחפצים עתיקים ורבי עוצמה, אף שהיא לא זיהתה אף אחד מהם. היא לא רצתה לגעת בחפצים עצמם – הייתה זו טיפשות גמורה לנסות לעשות זאת מבלי לדעת אם רובצת עליהם איזו קללה אפלה. בכל אופן, כל זה לא עזר לה כרגע למצוא רמזים למשימה של הארי.

הרמיוני יצאה מן החדר והחלה לעבוד על המנעול השלישי.

כשהרמיוני ירדה בגרם המדרגות הזה, לקח לה כמה שניות לעכל מה היא רואה. גרם המדרגות הוביל למה שנראה היה כמו גן עדן עלי אדמות. התקרה והקירות היו מכושפים כך שהיה נראה שהיא נמצאת באוויר הפתוח, במזג אוויר חמים ונעים. הרצפה כולה הייתה מכוסה בחול ים נוצץ, ורגליה שקעו בו. הים עצמו נראה לא הרחק משם, גלי מים שוטפים את החול הרך. ערסל צבעוני נתלה בין שני עצי דקל גבוהים, ולצידו לא פחות מעשרה בקבוקי בירה קרלסברג קרים. עצים נוספים יצרו צל טבעי מעל הערסל. היא שמעה קולות של פכפוך מים, ועד מהרה הבחינה בנחל קטן הזורם בין העצים.

וואו. זה היה מראה חריג אפילו בסטנדרטים של הוגוורטס. היא מעולם לא נתקלה במשהו דומה לזה. האם פרופסור קראוץ' יצר את המקום הזה בקסם, או שהיה זה חלק מהטירה? האווירה הנינוחה והרגועה של המקום לא התאימה כלל לדמותו של פרופסור קראוץ' הקפדן. הרמיוני התקשתה לדמיין את הפרופסור מתנדנד על הערסל בגלימתו המחויטת, שותה בירה להנאתו. ומי בכלל שתה בירה בעולם הקוסמים? היה להם רק בירצפת.

אף שהיה מפתה מאוד להישאר במקום הזה עוד קצת (היא אפילו שקלה להיכנס לים לשחייה קצרה. עבר המון זמן מאז הייתה לה הזדמנות כזו), אחרי סיבוב קצר באזור, הרמיוני החליטה לצאת משם. היא לא חשבה שתוכל למצוא כאן רמזים שיעזרו לה, והארי היה זקוק לעזרתה בדחיפות. בדיוק כשפנתה ללכת, הבחינה בחלל קטן בין עצים. הרמיוני הציצה פנימה ועברה בין העצים. החלל הקטן התרחב במהרה, והיא מצאה את עצמה בתוך מנהרת אבן ארוכה וגבוהה. עששיות פליז היו תלויות בשני צידי המעבר. הרמיוני בחנה את המעבר שלפניה, והחלה להתקדם בזהירות.

המנהרה התפתלה ללא הרף. הרמיוני פנתה ימינה ושמאלה, וטיפסה מעלה ומטה במורד מדרגות אבן. היא הציצה מדי פעם בשעונה. זה נמשך כך כבר כמעט רבע שעה. לבסוף, המנהרה הסתיימה בפתאומיות בדלת עץ גדולה קבועה בקיר. הרמיוני פתחה את הדלת בזהירות ויצאה אל מה שנראה היה כמו מסדרון רגיל בטירת הוגוורטס, אף שלא היה לה שמץ של מושג היכן היא נמצאת. היא סגרה את הדלת מאחוריה. הדלת נעלמה מיד ונטמעה בתוך הקיר.

הרמיוני ניסתה למצוא את דרכה. לאחר שעברה בשני מסדרונות מבלי לראות נפש חיה, היא פלטה אנחת רווחה – היא ראתה דיוקן גדול של אישה גדולת מימדים לבושה בחלוק לבן (שגם היא לא הייתה בדיוק נפש חיה, אבל אולי היא תוכל לעזור לה למצוא את דרכה).

"שלום!" אמרה הרמיוני לאישה שבדיוקן. "תוכלי בבקשה לעזור לי למצוא את הדרך למגדל רייבנקלו?"

"אוכל גם אוכל." אמרה האישה בקול נמוך. "לכי במסדרון הזה עד סופו, פני ימינה ימינה ושמאלה, עלי שתי קומות וחצי, פני שמאלה שמאלה וימינה, ומשם תגיעי אל האולם הגדול. את בוודאי מכירה את הדרך משם, הלא כן?"

"כן, תודה רבה לך!" אמרה הרמיוני. "מה שמך? אני לא חושבת שפגשתי אותך בעבר."

האישה בדיוקן החלה להתייפח בקול גדול. הרמיוני נבהלה. האם היא אמרה משהו לא בסדר?

"אני... סליחה, הכול בסדר?" שאלה הרמיוני בקול מודאג.

"חמש מאות שנה!" בכתה האישה בדיוקן.

"סליחה?"

האישה הוציאה ממחטה גדולה מכיסה וניגבה את אפה בקול גדול. "חמש מאות שנה אני תלויה כאן, ואף אחד מעולם לא שאל אותי לשמי. לא, עבורם תמיד הייתי רק 'האישה השמנה'."

---------------------

אור כתום בוהק סנוור את הארי כשהוא פקח את עיניו. כל עצמותיו בערו בכאב מהנפילה. הוא שכב על גבו במרכזו של בור עגול שקוטרו לא עלה על שלושה מטרים. רצפת הבור, דפנותיו ותקרתו צופו בחומר כתום בוהק. באחד מצידי הבור נתלו עשרות סמרטוטים שחורים ומוזרים על קיר הבור לכל גובהו. הארי שיער שהחומר הכתום הוא אותו חומר שפרופסור קראוץ' דיבר עליו, שגרם לגופו להידבק ומנע ממנו לזוז.

למרבה המזל, מצבו היה טוב בהרבה מזה של הפרופסור להתגוננות. ראשית, הבור שהוא היה לכוד בו היה הרבה פחות עמוק מזה של פרופסור קראוץ'. לפי החישוב שלו פרופסור קראוץ' נפל כעשרים מטר, אבל תקרת הבור של הארי נראתה לו במרחק של לא יותר מעשרה מטרים. שנית, מסיבה כלשהי שהארי טרם הבין, הוא יכול היה להניע את גופו כמעט בחופשיות מלאה. משום מה, גופו לא נדבק אל החומר הכתום שברצפה. רק קצה הרגל שלו נדבק אל דופן הבור, והוא פשוט הסיר את הנעל שלו כדי לשחרר אותה. בנוסף, המים לא גאו מתחתיו ואיימו להטביע אותו. אבל החשוב מכל, שרביטו עדיין היה בידו. הארי מיהר להטיל את לחש הפטרונוס, ועד מהרה אור כסוף בוהק זרח מעליו. כעת הוא יכול היה לבחון את המצב בבהירות, מבלי להיות מוטה מהשפעתו המדכאת של הסוהרסן.

ובכן, מצבו עדיין היה נראה עגום למדי. אילו לחשים בדיוק הוא יכול להטיל כדי להיחלץ מהבור הארור הזה? מצבו של פרופסור קראוץ' היה גרוע באופן כל כך קיצוני, שהארי הצליח להיות במצב פחות גרוע ממנו בארבעה דברים, ועדיין להיות במצב גרוע מאוד. כל דקה שעברה קירבה את פרופסור קראוץ' אל מותו, אם בכלל הוא שרד עד עכשיו. אם פרופסור קראוץ' לא ישרוד, הוא לא יוכל לזמן את הגמדונית כדי להתעתק מכאן, והארי יישאר תקוע כאן לנצח.

זו הייתה מחשבה נוראית, אבל הארי התחיל לקוות שאוכל המוות המטורף ששמר על האסירים, רצח את הקוסם והמכשפה ויצר את הסוהרסן, יגיע לכאן כדי להוציא אותו. אולי הארי יוכל לשכנע אותו לשלוח מכתב לפרופסור מקגונגל ולדרוש כופר עבור השחרור שלו.

פרופסור מקגונגל. האם היא כבר גילתה על ההחלפה של אבן החן שהוא ביצע עם הרמיוני? אם כן, הרמיוני לבטח חוטפת ממנה שטיפה רצינית. ליבו של הארי התכווץ כשהוא נזכר בהרמיוני. היא הזהירה אותו מהמשימה הזו. היא בטח אוכלת את הלב עכשיו בבית הספר, מודאגת מחוסר התקשורת איתו. אם רק היה יכול לשלוח לה פטרונוס כדי ליידע אותה, היא הייתה יכולה אולי למצוא את ווינקי ולהכריח אותה להתעתק איתה לכאן כדי לנסות לחלץ אותם. אבל ההגנות שהוטלו על האזור מנעו מכל פטרונוס לצאת או להיכנס.

אח, אמר קולו של סלית'רין במוחו של הארי, אילו רק הייתם מקשיבים לי לשם שינוי, יכולנו להשתלט על שרביטים של תלמידים אחרים, ואז אפשר היה ליצור פטרונוס מן השרביט שלהם באמצעות הכוח המיוחד של שרביט הבכור. אבל כמו תמיד, יותר חשוב לכם להיראות אנשים נחמדים מאשר לשרוד.

כמובן. אמר גריפינדור. להזכירך, הקוסם שניסה לשרוד מבלי להתחשב בעצות של אנשים כמו הרמיוני, הוא זה שכלא את עשרות הקוסמים והמכשפות המסכנים ההם באור וקיפאון.

בכלל לא בטוח שהכוח המיוחד של שרביט הבכור היה עובד בטווח הזה. אמר רייבנקלו. ובכל מקרה, זה לא יעזור לנו לחשוב על הטעויות שעשינו בעבר. בואו ננסה להתמקד בשאלה איך אנחנו נחלצים מכאן. מה הם היתרונות שלנו על פני קוסם אחר שהיה נלכד בבור כזה?

הארי ניסה לחשוב.

שינוי צורה חלקי לא יעזור לנו כרגע. אם נצמיד את השרביט לקיר הוא יידבק בחומר הכתום. גם הצורה האמיתית של לחש הפטרונוס לא תעזור לנו. אנחנו עדיין רחוקים מדי מהסוהרסן מכדי להטיל אותו בצורה יעילה.

מה לגבי שאר חפצי הקסם שלנו? גלימת ההיעלמות נשמטה כשנפלנו לבור, האם היא נמצאת כאן איפשהו?

הארי ניסה לשמוע את השיר הפנימי של הגלימה, ולפתע קלט שהיא נמצאת ממש מתחתיו. הגלימה הייתה פרושה על רצפת הבור, וזו הייתה הסיבה שגופו לא נדבק אל הרצפה. הארי ביצע בדיקה קטנה, וגילה שגם הגלימה לא נדבקה אל הרצפה. היה זה ככל הנראה חלק מהקסם שלה.

אוקיי, מה לגבי מחולל הזמן?

מה???

הרמיוני נתנה לנו את מחולל הזמן שלה לפני שיצאנו. אולי נשתמש בו?

אילו הארי היה נוכח בהוגוורטס, התגובה שלו למחשבה הזו הייתה מורידה לרייבנקלו מספר דו ספרתי של נקודות.

כל הזמן הזה, מחולל הזמן היה תלוי בשרשרת על צווארו. הוא היה יכול להשתמש בו בכל רגע. ברגע שנכנסו ללחץ זמן עם מפלס המים שעלה מתחת לפרופסור קראוץ', הוא יכול היה לחזור אחורה בזמן ולהרוויח להם עוד כמה שעות. זה היה מאפשר לו להתקדם בזהירות ולהימנע מליפול במלכודת המטופשת הזו. העובדה שבמשך השנה הוא לקח צעד אחורה ונמנע משימוש במחולל הזמן גרמה לו לחשוב על כך מאוחר מדי.

כי עכשיו, מחולל הזמן לא יעזור לו כלל. אם יחזור אחורה בזמן הוא פשוט יהיה לכוד כאן לפני כמה שעות. הוא אפילו לא יכול לנסות להרוויח לעצמו עוד כמה שעות חשיבה, משום שישנו סיכוי מסוים שהבור הזה נחפר במיוחד עבורו. אם הוא יחזור אחורה בזמן לרגע שהבור הזה עדיין לא נחפר... הוא כנראה ימות במקום.

זה הזמן לחשוב יצירתי. אמר הארי למוח שלו.

אוקיי, בואו ננסה לנתח את המצב שלנו בצורה מסודרת. מה הן בדיוק הבעיות שלנו?

א. לעלות למעלה בלי לגעת בקירות. ב. הפתח סגור ואין לנו מושג איך הוא נפתח.

נתחיל מהבעיה הראשונה: איך אפשר לעלות למעלה מבלי לגעת בקירות?

אפשר למלא את הבור במים באמצעות 'אגואמנטי', ולהתרומם עם המים עד שנגיע לתקרה.

הארי שקל את הרעיון. למלא מים בבור בגובה עשרה מטרים ובקוטר שלושה מטרים... הוא לא היה בטוח שכוח הקסם שלו יספיק לכך. בנוסף, זה היה מסוכן. אם לא יצליח לשלוט בדיוק בתנועות שלו, הוא עשוי לגעת בקיר בטעות. הוא יוכל להתכסות בגלימת ההיעלמות, אבל זו עשויה להישמט ממנו במים. הארי נתן ציון לשבח למוח שלו על הרעיון, ונתן לו הוראה להמשיך לחשוב.

אנחנו יכולים לנצל את החומר הכתום הדביקי לטובתנו. אפשר ליצור מהגלימה שלנו בשינוי צורה כמה עשרות יתדות, להדביק אותן לקיר, ולטפס עליהם.

זה היה רעיון לא רע בכלל.

בוא נניח שהגענו למעלה. איך אנחנו פותחים את הפתח?

זו כבר הייתה בעיה הרבה יותר מורכבת. להארי לא היה מושג מהו המנגנון שבו פועל הפתח של הבור, כך שלא היה לו מושג איך הוא עשוי לפרוץ אותו. בוודאי הוא היה מוגן באמצעים קסומים יותר משלחש 'אלוהומורה' פשוט יוכל לפתוח.

אולי הפתח ייפתח אם נדבר בלחשננית, כמו שנפתח הכוך של תאי המאסר.

היפתח לחשש הארי בקול הכי גבוה שהצליח לייצר בלחישה. דבר לא קרה. אולי הוא היה רחוק מדי. או שהפתח הזה לא נפתח באמצעות דיבור בלחשננית. לא היה לו כל דרך לדעת.

אפשר להשתמש בחומר נפץ. יש לנו חלק מן החומרים הנחוצים בנרתיק, ואפשר לייצר את השאר בשינוי צורה. נדביק אותו על התקרה, נטיל לחש בועית הקסדה, נרד למטה, ונתפוס מחסה מאחורי מגן שנייצר בשינוי צורה.

לא. זה היה מסוכן מדי, וסיכוי גבוה שבכלל לא יעבוד.

פתאום הארי הבין שהוא היה טיפש גמור. הוא לא היה צריך למצוא דרכים לפרוץ את הפתח. הפתח הזה כבר נפתח בעבר – כשהמלכודת הופעלה והארי נפל פנימה אל תוך הבור. כל מה שעליו לעשות הוא להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ולקפוץ החוצה, שנייה לפני שהוא עצמו נופל פנימה.

הארי פשט את הגלימה שלו והחל לעבוד. תוך זמן קצר היו לידו ארבעים יתדות ברזל בצורת כ. זה אמור היה להספיק. הארי הכניס את כל היתדות אל הנרתיק שלו, התיישב על הרצפה ואחז בידו האחת בגלימת ההיעלמות שמתחתיו. בידו השנייה הוא הוציא את מחולל הזמן וסובב אותו סיבוב אחד. זה היה סיכון מסוים, אבל כזה שהוא היה חייב לקחת.

הארי הביט בשעונו. נשארה לו חצי שעה בדיוק כדי לבנות את הסולם ולטפס מעלה. הוא הצמיד כמה יתדות לדופן הבור, והם נדבקו מיד לחומר הכתום. הארי טיפס על היתד הראשונה. היא תמכה במשקלו. הוא הצמיד את היתד השנייה לדופן במרחק כמה עשרות סנטימטרים מן היתד הראשונה, והחל לבנות את הסולם.

זו הייתה עבודה מעייפת למדי. הוא היה צריך לטפס על היתדות, לקחת איתו יתדות חדשות ולהצמיד אותם אל הקיר במקום גבוה יותר. הוא היה צריך להיזהר מאוד שלא ליפול ושלא לגעת בטעות בחומר הכתום. העובדה שהוא נעל לרגליו נעל אחת בלבד לא הייתה לו לעזר. הוא ניסה לאלתר נעל נוספת בשינוי צורה, אבל התוצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד.

אף על פי כן, הוא הצליח לסיים את המשימה בזמן. היתדות שהצמיד לדופן הבור יצרו סולם מושלם שהגיע עד לתקרה. הארי הציץ בשעונו. נשארו לו עשר דקות. הוא היה חייב להזדרז. הוא ירד פעם אחרונה אל תחתית הבור, עמד על היתד הראשונה ומשך בזהירות את גלימת ההיעלמות מן הרצפה. הוא הכניס אותה אל הנרתיק שלו, והחל לטפס שוב על הסולם. כשהגיע אל היתד האחרונה, הוא נאחז בה בחוזקה ביד אחת, נזהר שלא לגעת בתקרה, והצמיד את שרביטו אל היתד שמתחת לרגליו. הוא שינה את צורתה לפלטת מתכת רחבה יותר, שאפשרה לו להניח את שתי רגליו עליה ולהסתובב.

הארי שחרר את אחיזתו ביתדות, ועמד כפוף על פלטת המתכת. הוא הפנה את שרביטו אל מתחת לפלטת המתכת, ומלמל פִינִיטֵה. עשרות היתדות שיצרו את הסולם המאולתר שלו הפכו בבת אחת לחלקים מן הגלימה שלו, שנתלו מדופן הבור כמו סמרטוטים. הארי היה זקוק לכל הכוח שלו כדי לבצע את הקפיצה מן הבור בצורה מדויקת ובתזמון מושלם. הוא התעטף בגלימת ההיעלמות וכיבה את הפטרונוס שלו.

הארי הביט בשעונו.

שתי דקות.

דקה אחת.

הארי המתין בדריכות, רגליו מכופפות בכוננות קפיצה.

הפתח שמעליו נפתח, והוא ניתר החוצה במהירות. הוא כמעט שפשף את עצמו שנפל מלמעלה, אבל התזמון שלו היה מספיק טוב. הוא התגלגל על רצפת המערה ושמע את הפתח נסגר מאחוריו.

הארי פלט אנחת רווחה והסתובב לאחור כדי להרים את גלימת ההיעלמות שנשמטה ממנו תוך כדי הגלגול.

הוא לא הספיק להגיב כשלחש בצבע אדום בוהק נורה אליו ממרחק של פחות ממטר.

פרק 17

כשהארי התעורר, ראשו כאב כל כך, שהוא הרגיש כאילו יתוש מנקר לו בתוך המוח.

כאב הראש נשטף מיד בגל של ייאוש שהטביע כל תחושה או רגש אחר. הוא הולך למות כאן. הוא לעולם לא יראה את ההורים שלו או את הרמיוני. לא היה טעם אפילו לפקוח את העיניים, משום שהמצב היה אבוד, ולא היה לו מה לעשות בנידון. הוא פשוט ימשיך לשכב כאן עד ש-

"מר פוטר!" נשמע קולו של פרופסור קראוץ'. "הטל את הפטרונוס שלך!"

הארי פקח את עיניו. הוא שכב על גבו בחדר קטן וחשוך. הקירות והרצפה היו מצופים בחומר הירוק הזוהר, שכיסה את רוב המערה ומנע אפשרות של חפירה. שער ברזל מסורג וכבד חסם את היציאה החוצה. הפרופסור להתגוננות עמד מחוץ לשער וניסה לפתוח את המנעול בשרביטו.

חבל עבה היה מונח על הרצפה ליד הארי, קצותיו קרועים. ככל הנראה הפרופסור הצליח להטיל לחש מבעד לסורגים, לקרוע את החבל שקשר את הארי, ולהעיר אותו. הארי נעמד על רגליו – זו לא הייתה משימה פשוטה כל כך – והתקרב אל שער הברזל. הוא נבהל למראה פניו של פרופסור קראוץ'. הוא היה נראה חיוור וחלש מאוד. הפרופסור הושיט להארי את שרביטו מבעד לסורגים, והארי מיהר להטיל את הפטרונוס שלו.

"איך הצלחת להשתחרר?" שאל הארי את הפרופסור.

"בקושי." סינן הפרופסור להתגוננות. "החומר הכתום מנע ממני להגיע אל השרביט, אבל במאמץ רב הצלחתי להגיע אל הסכין הקצרה שלי". הוא החווה בידו על תחבושת מאולתרת שכיסתה את כל זרועו הימנית. "כשלא הייתה ברירה והגיעו מים עד נפש, עשיתי את מה שנחוץ כדי לשחרר את היד. אחרי שהשרביט היה בידי, זו כבר הייתה משימה קלה יותר לצאת מן המלכודת. מכיוון שהקשר איתך ניתק, התחלתי לחפש אחריך. התקדמתי בזהירות במערה, וראיתי את גופך המשותק נישא בידיה של דמות עטויה ברדס. חששתי לתקוף כשאתה בידיה, ועקבתי אחרי הדמות עד לכאן. אני חייב לציין שזו לא היה קל לשרוד את הדרך ללא פטרונוס."

"אני יכול לשער." אמר הארי. "תודה."

המנעול נפתח בקול 'קליק' קטן, והארי מיהר לפתוח את השער ולצאת החוצה אל המסדרון הצר.

"אני מאמין שאלו שייכים לך." אמר הפרופסור והושיט להארי את גלימת ההיעלמות, מחולל הזמן, נרתיק עור המוק והטבעת עם אבן החן המזויפת. "מצאתי אותם בחדר לא רחוק מכאן. לעזאזל, היית צריך ליידע אותי שיש לך מחולל זמן. היינו יכולים להשתמש בו קודם לכן."

"אני מצטער." אמר הארי.

"זה לא חשוב כרגע." אמר הפרופסור. "האם אנחנו קרובים מספיק כדי שתוכל להשמיד מכאן את הסוהרסן?"

"עדיין לא." ענה הארי. "אבל אנחנו מאוד קרובים".

פרופסור קראוץ' הורה להארי להתעטף בגלימה, והתקדם בזהירות במסדרון הצר. תאי מאסר נוספים נראו מצידי המסדרון, אך הם היו ריקים.

הם הגיעו לקצה המסדרון שהתעקל ימינה. הוא נפתח אל חלל עצום בגודלו.

בקצה הרחוק היו מסודרים זה על גבי זה עשרות ארגזי עץ גדולים. בצידו השמאלי של החלל, בחלק הקרוב יותר אליהם, היו קבועים בקיר מדפים ועליהם עשרות ספרים. לצידם היו כמה ארונות סגורים. בצידו הימני של החלל היה שולחן עץ ארוך, ועליו מסודרים בקפידה כמה צלחות, כוסות וכלי אכילה נוספים. מיטת עץ גדולה ונוחה הייתה מוצעת לצד השולחן.

כל הפרטים הללו נדחקו מיד אל מקום אחורי ביותר במוחו של הארי, ופינו את המקום לדבר המשמעותי יותר שניצב בפניהם. במרכז החדר, בגלימה שחורה, עטוי ברדס, ריחף צילו של המוות.

פרופסור קראוץ' נסוג לאחור. הארי צעד קדימה והחל להגביר את עוצמת הפטרונוס שלו. הוא העלה במוחו את התמונה האלמותית של כדור הארץ מרחף בחלל. הוא חשב על המרפאה בהוגוורטס שהעניקה לאוכלוסיית הקוסמים בבריטניה חיי נצח, ועתידה להעניק חיי נצח לכלל האוכלוסייה בכדור הארץ. הפטרונוס שלו זהר באור כסוף בוהק ומסנוור.

הגלימה השחורה הייתה מוטלת על הרצפה במרכז החדר. הסוהרסן הושמד.

פרופסור קראוץ' הביט בהארי בהערכה. "מרשים ביותר, מר פוטר. הומנום רבליו!"

האור הכחול יצא משרביטו של הפרופסור וסרק את החדר. הם היו לבד. פרופסור קראוץ' פתח את הארונות בשרביט שלוף. הראשון והשני נראו כמו ארונות רגילים, שהכילו בתוכם בגדים, גלימות וחפצים נוספים. הארון השלישי היה ריק, אך נראה היה כאילו האוויר בתוכו מסתובב במעין מערבולת.

"כמו שחשבתי." אמר הפרופסור להתגוננות. "ישנה דרך נוספת לצאת מכאן – הוא נמלט מכאן באמצעות ארונית מעלימה."

"האם אי אפשר ללכת בעקבותיו?" שאל הארי שסיים לסרוק את מדפי הספרים ועבר לצידו השני של החלל.

"האור בארונית כבוי," אמר הפרופסור. "מה שמעיד על כך שהיא איננה פעילה. אני מניח שאחרי שנמלט הוא ניתק את החיבור, כדי למנוע מאיתנו לעקוב."

הארי התקרב אל שולחן העץ הגדול והבחין בשכבת ערפל דקה וסמיכה שכיסתה חלק קטן מהשולחן.

"פרופסור? מה זה?" שאל הארי והצביע על הערפל.

פרופסור קראוץ' התקרב לשולחן. הוא ראה את שכבת הערפל והורה להארי להתרחק. הפרופסור החווה בשרביטו על הערפל הסמיך ומלמל לחש שהארי לא הצליח לשמוע. הערפל הסמיך נדחק הצידה, וחשף פיסת קלף שהייתה נעוצה בשולחן.

לכבוד אדון האופל,

אחרי שתים עשרה שנה של תפקוד תחת סודיות מוחלטת, מקום המסתור התגלה. אינני יודע מי האשם בכך.

בלב כבד אני נאלץ לנטוש את המחבוא.

אני מעביר את שלושת האסירים האחרונים אל החדר הסודי בהוגוורטס, שם אמשיך להמתין לך עד שתעלה שוב.

עבדך הנאמן,

רא"ב.

פרק 18

"מדוע אנחנו לא יושבים במשרד שלך, פרופסור?" שאל הארי.

"שאלה טובה," ענה הפרופסור להתגוננות והתיישב על כיסא מצידו השני של השולחן בו ישב הארי. "מיד אסביר לך." שרוולי גלימתו הארוכים של הפרופסור הסתירו את זרועו החבושה.

היה זה יום אחרי שחזרו להוגוורטס. אחרי שהארי השמיד את הסוהרסן, פרופסור קראוץ' הצליח לזמן את גמדונית הבית שלו, והם התעתקו משם לבית הספר ללא בעיות נוספות. הארי ביקש מפרופסור קראוץ' זמן לנוח ולהתאושש לפני שידברו שוב על מה שקרה שם, והפרופסור אישר זאת, בתנאי שלא יספר כלום לאף אחד. הארי חשד שהפרופסור להתגוננות היה זקוק למנוחה לא פחות ממנו.

הארי רצה מאוד ללכת לשכב על המיטה ולהירדם. גופו היה שבור ועייף כל כך, שהוא הרגיש כאילו הוא אחרי ריצת מרתון (ליתר דיוק, הוא הרגיש את מה שדמיין שרצי מרתון מרגישים אחרי הריצה). המוח שלו היה תשוש, והוא עוד לא חשב להתחיל לעכל את כל מה שחווה וראה במערה. זה היה דבר חיובי בסך הכול, משום שהארי ידע שאם יתחיל לחשוב על מה שראה שם, הוא לא יוכל לנוח. לפני שהוא הלך לקרוס אל תוך המיטה שלו, הוא היה חייב להיפגש עם הרמיוני.

הארי לא יכול היה לספר לה מה קרה, אבל הוא גם לא יכול היה לשקר לה שהכול בסדר. אפילו אם היה מנסה, הרמיוני לא הייתה קונה את זה. היא הכירה אותו הרבה יותר מדי טוב כדי לראות שהכול לא היה בסדר. הארי יכול היה לראות שהיא קצת כועסת עליו, למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה. הוא יכול היה להבין למה. ההתעכבות שלו הכניסה אותה לחרדות, וחוסר הידיעה מה קורה היה קשה עבורה (למרות שאם הייתה יודעת מה קרה היא הייתה מן הסתם דואגת הרבה יותר). אף שהארי היה משלם הרבה כדי לדחות את זה בעוד יום, הם ביצעו מחדש את ההחלפה של אבן החן בטבעת.

הרמיוני סיפרה לו על הפריצה למשרד של הפרופסור (הארי הביט בהרמיוני במבט מוזר ושאל 'מי את, מאיפה השגת את הפולימיצי, ומה עשית להרמיוני גריינג'ר האמיתית?), ועל הדברים המסתוריים שראתה שם. הארי ניסה להקשיב, אבל העיניים שלו נעצמו מעצמן, והרמיוני שלחה אותו למיטה בהבטחה שהם ידברו מאוחר יותר.

כשהארי התעורר מאוחר למחרת בבוקר, הוא הבחין בפתק קטן ליד המיטה שלו. פרופסור קראוץ' ביקש להיפגש איתו בכיתה שעל יד כיתת הלחשים. הארי הגיע לשם והמתין בסבלנות שהפרופסור יסיים להטיל סדרה של עשרים לחשים להגנה מציתות, לפני ששאל מדוע הם נפגשים דווקא שם. הפרופסור הבטיח להסביר בהמשך.

"ראשית, מר פוטר, ברצוני להתנצל שוב על מה שקרה במערה. אילו הייתי יודע שלא תוכל להתעתק מיד בחזרה, לא הייתי חולם לבקש ממך לבוא איתי. כמו כן, תודה לך על העזרה בהתמודדות עם הסוהרסן." אמר הפרופסור להתגוננות.

"אין צורך להתנצל, פרופסור. לא היית יכול לצפות את זה, וידעתי מראש את הסיכונים. ובכל מקרה, בהתחשב בכך שהצלחנו לצאת משם ללא נזק רציני, אני שמח שהייתי שם." ענה הארי.

פרופסור קראוץ' הביט בו במבט מוזר. "שמח? האם לא היית מעדיף לחסוך מעצמך את המראות הקשים שראינו? או שמא עבורך הם לא היו קשים כל כך?"

 "המראה של עשרות האנשים הלכודים בטקס האפל היה אחד הקשים שראיתי בחיי." ענה הארי, משתדל לשמור על קולו יציב. "אבל הסבל שלהם לא היה תלוי בחוסר הידיעה שלי. אילו לא הייתי מגיע למערה הם היו ממשיכים לסבול שם,  וחוסר המודעות שלי לכך לא היה משנה את מצבם. אם לא הייתי מגיע לשם לא הייתי יכול לעשות דבר כדי לעזור להם. לפחות עכשיו הם לא סובלים מההשפעה המייסרת של הסוהרסן."

"אני מבין." אמר הפרופסור.

"האם אתה בטוח שאין דרך אחרת לשחרר אותם מלבד הריגה של הקוסם שביצע את הטקס האפל?" שאל הארי והתאמץ להתעלם מהתמונות והמראות שעלו במוחו. הוא לא רצה להתחיל להתפרק בפני הפרופסור. "טקס כזה נשמע לי לא שימושי כל כך. מדוע שמישהו ירצה לעשות זאת?"

פרופסור קראוץ' נאנח. "לצערנו, ברוב המקרים טקסים אפלים הומצאו ופותחו על ידי קוסמים אפלים, שלא תמיד היו שפויים במאת האחוזים. אני מניח שאין לזה הרבה שימושים מלבד אכזריות לשמה. אם אכן ישנה דרך אחרת לשחרר את הלכודים – איני מכיר אותה."

פרופסור קראוץ' חשב כמובן שהיה זה אוכל מוות שביצע את הטקס. אבל הארי ידע שהיה זה וולדמורט, מה שהפך את הטקס לאכזרי פי כמה. פי אינסוף למעשה, משום שוולדמורט ידע שהוא עתיד לחיות לנצח, והוא ביצע את הטקס בכל זאת. הארי הצטמרר כשהמחשבה הזאת חלפה בראשו.

"האם יש לך מושג מיהו אוכל המוות שבכוחו לבצע קסם כזה?" שאל הארי.

"לא ממש. אני מניח שמדובר באוכל מוות חזק מאוד, שהיה מקורב ביותר לאדון האופל, וכך הוא למד ממנו את הסודות הללו. מעבר לטקס האפל של אור וקיפאון, היה גם את הטקס שראינו עם החרב והחבל בחדר הראשון. כמו כן, באופן כלשהו הייתה לו יכולת לשלוט בסוהרסן מבלי להיות מושפע ממנו. בלטריקס בלק היא כמובן השערה מתבקשת, אם כי אינני יודע כמה קסם נותר לה כשהיא הצליחה להימלט מאזקבאן. היו עוד כמה אוכלי מוות חזקים, אבל רובם מתו בשנה שעברה." אמר הפרופסור להתגוננות.

"יש מישהו שיכול להתאים לראשי התיבות שראינו בפתק? רא"ב?" שאל הארי. הוא רצה לנתב את השיחה הרחק מהטקס של החרב והחבל, בפרט כאשר הוא הוזכר במשפט אחד עם הסוהרסן.

 "לא." אמר הפרופסור. "אם כי יכול להיות שאלו ראשי תיבות של כינוי, ולא של שמו האמיתי. אודה על האמת, איני מצליח להבין מדוע הוא חתם את שמו בראשי תיבות. אם לא רצה שידעו מי הוא, היה עדיף לו שלא לחתום כלל. בוודאי אדון האופל עצמו ידע מי הוא אוכל המוות שהשאיר שם במערה."

"לא חשבתי על כך." אמר הארי. זה אכן היה מוזר.

"בכל אופן, לא בטוח שזהותו של אוכל המוות תעזור לנו לגלות מידע על המיקום שלו." אמר הפרופסור.

"הוא כתב שהוא מעביר את האסירים שלו לחדר הסודי בהוגוורטס." אמר הארי, וציין לעצמו הערה לבדוק ביסודיות במפת הקונדסאים אם יש שם מישהו שלא אמור להיות שם. "אם לומר את האמת, זו נראית לי בחירה משונה ביותר. פושע נמלט אמור לברוח למקום נידח, לא למקום שמלא במאות תלמידים מבוקר עד ערב, ובטח לא כשהמקום הזה מוגן בקסמים עתיקים."

"אני יכול לחשוב על שתי סיבות לבחירה הזו." אמר פרופסור קראוץ'. "ככל הנראה אוכל המוות משוכנע לחלוטין שהוא היחיד שיודע על מיקומו של החדר הסודי הזה, ואף אחד לא יוכל למצוא אותו. אם אכן כך הדבר, לחשי השמירה וההגנה של הוגוורטס ישחקו לטובתו. בנוסף, יכול להיות שאוכל המוות לא סיכם מראש עם אדון האופל על מקום מסתור חלופי. אותו חדר מסתורי בהוגוורטס היה המקום הסודי היחיד שיכול היה להתייחס אליו כך שאדון האופל ידע את כוונתו, מבלי שיהיה לו צורך להסגיר את המיקום המדויק של המקום."

"האם לא כדאי שנספר לפרופסור מקגונגל על כך?" שאל הארי בחשש.

"חד משמעית, לא!" מיהר הפרופסור להתגוננות להתנגד. "אם היא תשמע שהייתי מעורב באירוע מסוכן כלשהו, היא תפטר אותי במקום. לא, מכל האנשים, פרופסור מקגונגל לא צריכה לדעת מזה. למעשה, כמו שהבטחת לי, אתה לא תספר לאף אחד."

"אבל זה טירוף!" מחה הארי. "היא צריכה לדעת שאוכל מוות חזק ואכזרי מסתובב לה בטירה!"

"לאט, לאט, מר פוטר. העובדה שאוכל המוות כתב שהוא מתכנן לעבור עם האסירים אל הטירה, לא אומרת שאכן הוא הצליח בכך. אחרי הכול, הטירה אכן מוגנת בלחשים עתיקים. כל חדירה של יצור כלשהו ללא רישיון אל הטירה צריכה להפעיל התרעה אצל המנהלת."

"אולי הארונית המעלימה ההיא הובילה ישירות אל אותו חדר סודי, שחלק מהקסם שלו מונע הפעלה של ההתרעה." אמר הארי.

"ייתכן," אמר הפרופסור, "אך לא נראה לי סביר שדרך היציאה היחידה שאוכל המוות או אדון האופל הכינו לעצמם הייתה דווקא אל תוך הוגוורטס."

"אז אתה סבור שהוא לא הצליח לחדור אל הטירה?" שאל הארי.

"למען האמת, אינני בטוח בכך." אמר פרופסור קראוץ'. "יש לי סיבה טובה לחשוד שהוא דווקא כן הצליח. הסיבה שאנחנו נפגשים בכיתה הזו ולא במשרד שלי, היא שמישהו פרץ אל המשרד שלי בזמן שלא הייתי פה, ואני עדיין מנסה לחקור מה בדיוק הוא עשה שם. נראה לי צירוף מקרים מוזר מדי שזה קרה בדיוק באותו היום שאוכל המוות עזב את המערה וכתב שהוא מגיע לכאן."

הארי ניסה להעמיד פני מופתע. הוא קיווה מאוד שפרופסור קראוץ' לא יגלה מי הוא הפורץ האמיתי, אחרת הרמיוני עלולה להיות בצרות צרורות.

"אם הוא אכן הצליח לפרוץ לכאן, כיצד נוכל לגלות את החדר הסודי?" שאל הארי. הוא תהה האם מדובר בחדר הסודות, שפרופסור קווירל סיפר לו עליו בשנה שעברה.

"יש לי רעיון מסוים." אמר פרופסור קראוץ'. "היכן שלא יהיה אותו חדר סודי ברחבי הטירה, אוכל המוות והאסירים שלו יצטרכו לאכול משהו. אני בספק אם החדר ההוא מכיל מאגר מזון ענק כמו שהיה במערה. אם הוא אכן נמצא כאן, במוקדם או במאוחר הוא יצטרך להשיג אוכל. אם אנסה להציב מארבים באזור המטבח, ייתכן שאעלה על משהו. כל שנותר לי הוא לקוות שאוכל המוות באמת יצליח להגיע לכאן, שאצליח לעקוב אחריו, ושאחד משלושת האסירים שנותרו אכן יתברר כבני. חוץ מזה, אינני יודע מה עוד ניתן לעשות. אפשר תמיד לחפש בספרייה אחר רמזים לחדרים סודיים בהוגוורטס, או לנסות לשאול דיוקנאות של קוסמים עתיקים שתלויים בטירה, אבל אני בספק אם זה יועיל. אוכל המוות לא היה מגיע לכאן אם לא היה בטוח במאת האחוזים שרק הוא יודע על קיומו של החדר הזה."

הארי לא יכול היה לשתף בזה את פרופסור קראוץ', אבל האמת היא שהייתה סיבה טובה לחשוב שאחד האסירים שנותרו הוא אכן בנו. התחבולה של וולדמורט להפליל את ברטימיוס קראוץ' הבן באמצעות כפיל יצאה לפועל רק אחרי שהוא עצמו נפל, כך שסיכוי גבוה שברטימיוס קראוץ' הבן לא היה בין האסירים שנלכדו באור וקיפאון על ידי וולדמורט.

"קשה לי להיות שותף לתקווה שלך שאוכל המוות הצליח או יצליח לפרוץ אל תוך בית הספר." אמר הארי. "אבל בכל מקרה אשתדל לפקוח עין."

------------------

הרמיוני ישבה במשרד של הארי, מצידו השני של השולחן. היא הייתה צריכה לעזור לפרופסור מקגונגל בלימודים במשך רוב היום, ורק עכשיו היה לה זמן לבוא להיפגש עם הארי. היא עדיין לא החליטה עד כמה היא כועסת עליו. היא הרגישה הקלה גדולה כשהוא חזר כמובן. רק כשהיא ראתה אותו היא הבינה עד כמה באמת היא דאגה לו כשהוא נעדר. הבעיה הייתה שהארי ידע את זה, ולא היה נראה שהוא מתרשם כל כך. זה הרגיז אותה – האם הוא לא מבין עד כמה אכפת לה ממנו? האם הוא לא מבין עד כמה נואשת היא הייתה כשניסתה לחפש רמזים כדי לגלות להיכן הוא הלך? כמה אומץ נדרש ממנה כדי לפרוץ למשרדו של הפרופסור להתגוננות? היא הזהירה אותו לפני שהוא יצא, והוא התעלם כדרכו. הוא אפילו לא ראה צורך להתנצל כשחזר. וכמובן שהוא לא הסכים לספר לה דבר על המקום שאליו הוא הלך, ומה קרה שם. היא מצידה סיפרה לו על כל הדברים המסתוריים שראתה בפריצה שלה למשרד של פרופסור קראוץ'.

הארי האזין בסבלנות לסיפור שלה. "זה נשמע מאוד מעניין, הרמיוני, אם כי אין לי מושג מה המשמעות של כל זה, או איך זה יכול לעזור לנו."

"אין לך השערה כלשהי?" שאלה הרמיוני, מתוסכלת מחוסר העניין שהארי הביע בגילוי שלה.

"לא." אמר הארי. "אם כי אני בהחלט מקווה שאכן יש לגילוי הזה משמעות, כדי שזה יצדיק את הסיכון שלקחת, הרמיוני. פרופסור קראוץ' כבר גילה שמישהו פרץ לו למשרד. הוא דיבר איתי על כך לפני כמה שעות."

"הוא – מה?" נבהלה הרמיוני. "איך הוא גילה? הקפדתי לא להשאיר שום עקבות! אחרי שיצאתי מהמנהרה ההיא חזרתי למשרד שלו והיסוותי את הפריצה!"

"הוא לא חושד בך." הרגיע הארי. "ובכל מקרה לא הייתי מטריד את עצמי יותר מדי בזה. זה באמת שטויות."

הרמיוני עמדה להביע מחאה. הזלזול של הארי בחששות שלה קומם אותה. אבל היא הבחינה שמבטו של הארי נעשה מרוחק פתאום. הוא היה נראה שקוע במחשבות. היא שמה לב שהוא נראה מנותק קצת מאז שהוא חזר. כאילו משהו מושך את מחשבותיו שוב ושוב למקומות אחרים. האם ייתכן שהוא זקוק לה כעת יותר משהיא זקוקה לו? מה הוא מסתיר ממנה?

"הארי, לאן הלכת אתמול? ומה השתבש שם?" שאלה הרמיוני.

"אני מצטער, הרמיוני, אבל אני לא יכול לספר." אמר הארי, וניכר היה שהוא באמת מצטער.

"האם יש משהו שאתה כן יכול לספר לי?" שאלה הרמיוני. "בלי לספר בדיוק איפה היית ומה באמת קרה שם?"

"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" שאל הארי.

הרמיוני הנהנה. אם הארי לא יספר לה, הוא לא יספר לאף אחד.

הארי נשם כמה נשימות עמוקות. "אני יכול לספר לך שראיתי מראות קשים. ראיתי אנשים סובלים. הבטתי בפניהם של עשרות אנשים שעוברים עינוי נוראי במשך שנים ארוכות."

הרמיוני נרתעה מעט, אבל ניסתה לשדר רוגע. "ומה אתה מרגיש עכשיו?" שאלה בעדינות.

"אני מרגיש כאילו הלב שלי נדקר בסכין שוב ושוב. " אמר הארי, קולו רועד. "אני מרגיש תחושה נוראית של תסכול וחוסר אונים. אני יודע שזה לא היה אמור להפתיע אותי כל כך, לא אחרי מה שראיתי באזקבאן. אבל באזקבאן לפחות ידעתי שיש דרך לתקן את המצב, ושיום אחד אעשה זאת. נשבעתי לעצמי שאשמיד את המקום הזה, ובעזרתך, כך אכן עשיתי. עכשיו, אני לא רואה שום דרך אפשרית לפתור את הבעיה ולשים סוף לעינוי הנוראי הזה. אני תקוע במקום, ואיני יכול לעשות דבר."

הרמיוני פתחה פיה כדי לענות, ואז סגרה אותו שוב. מבטו של הארי היה מופנה אל חלון המשרד, מביט בשמש השוקעת. הוא המשיך לדבר מבלי ששם לב אליה.

"כמובן, העובדה שאני לא רואה פתרון אפשרי לא אומרת שפתרון כזה אינו קיים. אבל מי יודע כמה כאב וסבל ימשיך העולם הזה לשאת עד שאגיע לפתרון הזה, בהנחה שאכן אצליח להגיע אליו לבסוף? וכמה רוע ואכזריות יש עוד בעולם שלנו?"

קולו של הארי נשבר. הוא המתין במשך כמה שניות, והמשיך בלחישה. "כמה עוד אזקבאנים אצטרך להשמיד? כמה עוד אנשים אצטרך לרפא?"

הרמיוני הקשיבה להארי בשתיקה. היא רצתה לומר לו הרבה דברים. היא רצתה לומר לו שהוא לא צריך לשאת את משא כל הסבל שבעולם על כתפיו. שאפילו אם לא יעשה עוד דבר אחד טוב בחייו, אף אחד לא יוכל להשתוות לדברים הטובים שהוא כבר עשה, לריפוי הגדול שהוא כבר הביא לעולם. היא רצתה לומר לו שהיא מאמינה בו, שהיא יודעת שהוא לא ינוח עד שימצא את הפתרון שהוא מחפש, ושהוא ימצא אותו מהר יותר ממה שהוא חושב.

אבל הרמיוני ידעה שהארי לא מעוניין לשמוע את כל זה, אז היא רק הקשיבה לו בדממה. כשהארי סיים לדבר, היא הביטה בו וראתה שפניו לחות מדמעות.

הרמיוני קמה ממקום מושבה, והקיפה את השולחן שהפריד ביניהם. הארי קם מכיסאו והביט בה במבט שואל. הרמיוני הקיפה את גופו בזרועותיה, וחיבקה אותו בעדינות. הארי הופתע בתחילה, אבל אז הרשה לעצמו לחבק אותה בחזרה. הוא הניח את ראשו על כתפיה, והיא אחזה בו ביד אחת. היא הרגישה את הרעידות שאחזו בכל גופו. הארי ממש התפרק עליה. היא הייתה צריכה להחזיק אותו, לתמוך בגופו כדי שלא ייפול. היא חשה בדמעות החמות שעל פניו.

"יש לך לב טוב הארי." לחשה הרמיוני.

היא המשיכה לחבק אותו גם כשהשמש שקעה לגמרי, והשמיים התמלאו באלפי כוכבים נוצצים.

פרק 19 - עירנות מתמדת

"שונרא" לחש הארי את הסיסמה החד פעמית, וגרגולי האבן שינו את צורתם וחשפו את הפתח לחדר המדרגות שהוביל למשרד המנהלת (שמאז שמונתה לתפקיד הפסיקה להשתמש בסיסמאות מהעולם הקולינרי של דמבלדור ובחרה בסיסמאות מעולמות הקרובים יותר לליבה).

הארי עלה במדרגות הנעות. דלת האלון הכבדה נפתחה לפניו מבלי שדפק עליה, והוא נכנס פנימה. פרופסור מקגונגל הייתה עסוקה בכתיבה על גיליון קלף ארוך במיוחד, שהשתלשל מן השולחן שלה עד הרצפה. הארי התיישב בכיסא מן העבר השני של השולחן, והמתין בסבלנות עד שהמנהלת הרימה את ראשה ופנתה אליו.

"מה העניין, מר פוטר?" שאלה פרופסור מקגונגל. היא נשמעה עייפה.

"אני מצטער להטריד אותך בהתראה קצרה כל כך, המנהלת," אמר הארי, "אבל רציתי להספיק להתייעץ איתך באיזה עניין לפני היציאה לחופשת הפסחא."

הארי הוציא מכיס גלימתו מעטפה והושיט אותה אל פרופסור מקגונגל.

"קיבלתי את המכתב הזה בדואר ינשופים היום בבוקר, ולמען האמת אני לא ממש יודע מה לעשות בעניין." אמר הארי.

פרופסור מקגונגל פתחה את המעטפה, הוציאה את פיסת הקלף הקטנה שבתוכה, וקראה אותה.

"משפחת בּוֹנָסֵרָה מצפון לונדון רוצה שתהיה הסנדק של בנם הבכור שנולד לפני כמה חודשים." אמרה פרופסור מקגונגל (לשמחתו של הארי, היא לא חזרה על שלל התארים המביכים שמשפחת בּוֹנָסֵרָה הצמידה לו). "האם אתה מכיר את המשפחה הזו, מר פוטר?"

"לא," אמר הארי, "אין לי שמץ של מושג מי זה."

"זה כשלעצמו אינו מוזר." אמרה המנהלת. "אתה אדם מפורסם, הארי, ובעל כוח והשפעה גדולים ביותר, כמו גם כסף רב. הגיוני שאנשים שאינך מכיר יבקשו ממך דברים מן הסוג הזה. מה שמטריד אותי הוא כיצד הצליח המכתב הזה לחדור את האבטחה של הוגוורטס, שאמורה למנוע ממכתבים כאלו להגיע אליך."

הארי משך בכתפיו. "זה לא נשמע לי קשה כל כך. כל מה שצריך לעשות הוא לשלוח מכתב לאחד מתלמידי הוגוורטס, ולבקש ממנו לנסח מכתב כזה ולשלוח אותו אלי מתוך הטירה עצמה."

פרופסור מקגונגל נענעה בראשה לשלילה. "מנגנוני האבטחה של בית הספר אמורים למנוע גם תופעה כזו. אני צריכה לבדוק זאת. בכל מקרה אמליץ לך להתעלם מהמכתב ולא להיענות לבקשה. אם אנשים יראו שאתה נענה לבקשות כאלו, הם ינסו להטריד אותך ביתר שאת."

הארי הנהן, וקם מכיסאו. "כך חשבתי."

"בעצם, חכה רגע, יש לי רעיון." אמרה המנהלת. "עין הזעם מודי אמור להגיע לכאן עכשיו להיפגש איתי. אני מציעה שתישאר ותדבר איתו."

הארי חזר לשבת והמתין בשעה שפרופסור מקגונגל חזרה לכתוב במרץ. האם ייתכן שהמכתב הצליח לחדור את האבטחה של הוגוורטס משום שהוא נשלח מבפנים על ידי אוכל המוות שכבר הצליח לפרוץ לטירה? זה היה מעורר חשד שהמכתב הצליח להגיע אליו בדיוק עכשיו. או שאולי הוא סתם רואה סימנים מחשידים בכל מקום, כמו שהפרופסור להתגוננות ראה בפריצה למשרד שלו?

לאחר כמה דקות של המתנה, האש באח התלקחה בבת אחת בשלהבת ירוקה, ועין הזעם מודי הגיע אל המשרד באמצעות רשת הפלו.

כשהארי סיפר לו על המכתב שקיבל, מודי הגיב מבלי לחשוב לשנייה.

"מישהו רוצה להתנקש בך, פוטר."

הארי לא יכול היה שלא לחייך. רק מודי יכול היה להגיע למסקנה כה דרמטית ממכתב תמים כל כך.

"משהו מצחיק, פוטר?" שאל מודי בחומרה.

"לא, סליחה," התנצל הארי, עדיין מחייך. "זו פשוט הייתה תגובה אופיינית כל כך שלא יכולתי להתאפק. אני בטוח שהיית מגיע למסקנה דומה אם הייתי מקבל מכתב עם ציור של פו הדוב וחזרזיר משחקים בדשא בהייד פארק."

"הא!" נבח מודי. "ואני חשבתי שלמדת דבר או שניים בשנה האחרונה. אם אתה מתכנן לחצות את גיל שלוש עשרה בחיים, אני מציע שתתחיל להתייחס לזה ברצינות, פוטר."

"תואיל להסביר בבקשה, אלאסטור?" שאלה פרופסור מקגונגל. "משום שעל אף שמדאיג אותי שהמכתב הזה מצא את הארי, אני לא רואה איך הגעת למסקנה שמישהו רוצה להתנקש בו."

"זה היה תרגיל ידוע למדי בעבר, אם כי בדורות האחרונים הוא נעשה הרבה פחות פופולרי." אמר מודי בקול מחוספס. הוא זימן לעצמו כיסא והתיישב. "כמו שאתם יודעים, תפקידו של הסנדק הוא לדאוג לבן הסנדקאות שלו במקרה שהוא מתייתם מהוריו – לתמוך בו כלכלית, לגדל אותו וכו'. חוק עתיק קובע שבמקרה שקוסם או מכשפה מתים ואין להם יורש חוקי – הכספים והנכסים שלהם עוברים אל בני הסנדקאות שלהם, כדי שתהיה להם תמיכה כלכלית במקרה הצורך. קוסמים ומכשפות עשירים ועריריים היו מקבלים בקשות מתחנפות להיות הסנדקים של בני מעריצים כביכול, וכמה ימים מאוחר יותר היו מוצאים את מותם בתאונה מסתורית, ומורישים את כל הונם לתינוק צעיר."

"זה נשמע הגיוני." הודה הארי. בהתחשב בזה שהוא היה הנצר האחרון למשפחת פוטר, והוריו השניים היו מוגלגים – בעיני בריטניה הקסומה לא היו לו יורשים חוקיים. "אז משפחת בּוֹנָסֵרָה הזו – הם בעצם מתנקשים מקצועיים?"

"סביר יותר להניח שהם משפחה תמימה שנוצלה על ידי קוסמים חזקים." אמר מודי.

"זה מסביר מדוע הם התאמצו כל כך לעקוף את האבטחה ולהעביר את המכתב להארי." אמרה פרופסור מקגונגל. "כמות הכסף שבכספת שלו בהחלט עשויה להצית את הדמיון של קוסמים מהעולם התחתון."

"אז... אני פשוט צריך להתעלם מהמכתב?" שאל הארי.

"לא." אמר מודי. "אתה לא יוצא מבית הספר עד שאני מברר מי האחראי למכתב הזה. אתה תישאר כאן במהלך החופשה."

הארי החמיץ פנים. הוא תכנן לנסוע לבלות עם ההורים שלו. הוא הרגיש שהוא זקוק לנסיעה הזו. ביטול החופשה יומיים לפני היציאה לבית – הוא לא ציפה לזה, וזה הרגיז אותו. הוגוורטס לא בהכרח היה מקום בטוח יותר בימים אלה, אם באמת הצליח אוכל המוות מהמערה לחדור אל הטירה. למרות שהארי השתכנע בינתיים שלא היה זה אוכל המוות ששלח לו את המכתב – מי שבאמת היה רוצה להתנקש בו, לא היה שולח לו מכתב שעלול להדליק אצלו נורת אזהרה. לא, אם עין הזעם צדק בהשערה שלו, זה היה ניסיון מתוחכם לשדוד מהארי את כספו, והמוות שלו היה רק שלב נצרך במזימה הזו.

"אני חוששת שעין הזעם צודק, מר פוטר." אמרה פרופסור מקגונגל. "אני מצטערת, אבל זה לא יהיה נבון לקחת סיכון כזה. אני אדאג ליידע את ההורים שלך ולהסביר להם את העניין."

------------------

ברגע שדראקו ראה את הפנים של הארי פוטר, הוא ידע שמשהו לא בסדר איתו. הוא היה נראה חיוור ועייף, ותווי פניו היו מהודקים במקצת, כאילו הוא מתאמץ להחזיק את הפרצוף שלו ביחד. היה ברור גם שהוא מנסה להעמיד פנים שלא קרה שום דבר, ולשדר תחושה מזויפת של רוגע. פוטר היה גרוע כל כך בהעמדת פנים, שהניסיון המגושם שלו לא היה מטעה אפילו סלית'רין שנה ראשונה.

דראקו מצידו העמיד פנים שהוא קונה את העמדת הפנים של פוטר. הוא ינסה לדלות ממנו מידע ברגע שייראה לו המתאים ביותר.

"זו הפעם האחרונה שניפגש לפני חופשת הפסחא, דראקו." אמר הארי פוטר בקול שקט. "אז חשבתי שבמקום שנראה זיכרון נוסף של דמבלדור, נדבר קצת על כל הזיכרונות שראינו עד עכשיו. קודם כל רציתי להודות לך על העזרה שלך בעניין הזה. בלי התרומה שלך לא הייתי מצליח להבין הרבה מהרקע והמשמעות של חלק מן הזיכרונות."

דראקו הנהן. "תודה לך ששיתפת אותי בהם."

"רציתי לשאול אותך האם בעקבות הזיכרונות שראית חל איזה שינוי ביחס שלך אל דמבלדור או אל אוכלי המוות? האם זווית הראיה הזו נתנה לך פרספקטיבה אחרת למלחמה?" שאל הארי.

דראקו שקל את התשובה שלו. "ראשית, אתה צריך להבין שאני לוקח את כל הזיכרונות שהראית לי בעירבון מוגבל. הראית לי רק את הזיכרונות שאתה בחרת, שלדעתך יציגו את דמבלדור באור החיובי ביותר. בהתחשב בזה שמלכתחילה דמבלדור בחר רק את הזיכרונות שמראים אותו באור חיובי, ושהחוויה של הזיכרון מושפעת מהצורה בה דמבלדור עצמו חווה אותו... המשמעות שלהם מצומצמת למדי."

הארי הנהן.

"אף על פי כן, אני יכול לומר שהפרספקטיבה שלי התרחבה קצת, ושאני יכול להבין שלפעמים יש יותר מצד אחד למטבע. לא הכול שחור ולבן, וכמו בכל מלחמה, שני הצדדים ספגו אבדות קשות וכואבות." אמר דראקו.

"אני שמח לשמוע זאת ממך." אמר הארי.

"עם זאת, ובניגוד למה שאתה חושב, המחשבות הללו לא משפיעות אפילו כהוא זה על הרצון שלי לנקום את מותו של אבי. אני אנקום במי שהרג אותו, גם אם הוא חשב שזה הדבר המוצדק ביותר לעשות." אמר דראקו בהחלטיות.

"מותר לשאול למה?" שאל הארי. "אם אתה באמת מצליח להבין שהייתה יכולה להיות סיבה מוצדקת לכך, מדוע אתה מתעקש כל כך לחפש נקמה?"

"משום שישנם דברים שלא ניתן לשנות." ענה דראקו. "המים זורמים כלפי מטה, האש בוערת כלפי למעלה, ומי שפוגע במשפחת מאלפוי מת. זה לא משהו שניתן לבחירה או לשינוי. זוהי הדרך בה העולם הזה עובד. הדברים הפשוטים האלו לא ישתנו גם אם נצפה ביחד בעוד מאה זיכרונות. העולם נמצא כרגע במצב לא מאוזן, ושיווי המשקל ישוב אליו רק אם אנקום את מותו של אבי."

הארי פוטר הניד בראשו בעצב, אבל לא אמר מילה.

"ומה איתך, הארי?" שאל דראקו בעדינות. "האם הפרספקטיבה שלך השתנתה?"

"אינני יודע." ענה הארי, מבטו מרוחק. "אבל אני חושב שאני יכול להתחבר לתפיסה שלך על חוסר האיזון ששֹורר בעולם."

דראקו הביט בהארי פוטר במבט מופתע, אבל היה נראה שהוא כלל לא שם לב אליו.

"בעבר חשבתי שהעולם שלנו פצוע, ושמה שמוטל עלינו לעשות הוא לרפא אותו." המשיך הארי באותו טון מהורהר. "עכשיו אינני בטוח בכך עוד. אני מתחיל לחשוש שריפוי לבד איננו מספיק. ישנם חלקים חולים כל כך, שאולי צריך לבצע ניתוח כואב ולחתוך אותם מן הגוף. עולם לא מאוזן. חוסר בשיווי משקל. כן, אני חושב שזה דימוי טוב."

לדראקו לא היה מושג על מה בשם מרלין הארי פוטר מדבר, אבל הוא היה די בטוח שזה לא קשור לאבא שלו. "למה אתה מתכוון, הארי?"

"אני חושש שאינני יכול לומר יותר." אמר הארי. "חופשה נעימה שתהיה לך, דראקו."

"לפני שאנחנו נפרדים," אמר דראקו שהופתע מהסיום המהיר של השיחה, "רציתי לבקש ממך משהו. יש לי איזה זיכרון אישי שאני רוצה לצפות בו. אוכל להשתמש בהגיגית שלך?"

"בוודאי." ענה הארי.

דראקו הוציא מכיס גלימתו את המבחנה עם החומר הכסוף. במהלך ארוחת הבוקר הוא קיבל את המבחנה הזאת בדואר ינשופים, חתומה במעטפה, ללא שם השולח. כל מה שנכתב בפנים הוא שזוהי מתנה מחבר ותיק של המשפחה, ושהגיע הזמן. דראקו חשד שזו עשויה להיות מלכודת, אבל הניסיון לימד אותו שצפייה בזיכרון לא יכולה לגרום שום נזק לצופה, והוא יוכל להפסיק את החוויה בכל רגע.

דראקו פתח את המבחנה ושפך תכולתה אל תוך ההגיגית. הוא התבונן לרגע בחומר שהתערבל בתנועות חלקות, ואז הושיט את ידו ונגע בו.

הוא צלל פנימה אל תוך הזיכרון.

פרק 20

הירח ממעל היה מלא כדי שלושה רבעים, מאיר בבהירות את שמי הלילה השחורים.

הגבעה הקטנה שבראשה עמד דראקו השקיפה על פני שטח מישורי נרחב ממערב. מאחוריו, צמרות העצים של יער צפוף חסמו את שדה הראיה. הוא שאף לריאותיו אוויר לילה קריר. הדממה הייתה מוחלטת.

דראקו חיפש את הדמות שיצרה את הזיכרון הזה. הוא לא ראה אף אחד באזור, אבל הוא כבר ידע מה המשמעות של זה. לאחר כדקה הוא זיהה את העווית הקטנה באוויר. הדמות המונגזת שכבה על הקרקע ממש לצידו. דראקו התיישב לצידה של הדמות, ששכבה על הגבעה בשקט מוחלט.

דראקו שמע רחש קל מצידה של הדמות. הוא ניסה לאמץ את עיניו, אך לא ראה דבר מבעד להנגזה הכמעט מושלמת. הוא נשא את עיניו לכיוון השטח המישורי ממערב, והופתע לגלות שהוא פתאום רואה את השטח ממבט קרוב הרבה יותר, כאילו הוא מתבונן בו מבעד לטלסקופ או כלמשקפת. דראקו מעולם לא חווה דבר כזה בזיכרון, אבל הוא הבין שככל הנראה הדמות שלצידו, שדרכה הוא חווה את הזיכרון, השתמשה באמצעי לראייה מרחוק. ראייתו של דראקו השתפרה כל כך, שהוא הצליח לראות אפילו את הפרחים הקטנים של השיחים במרחק.

דראקו סקר את השטח המישורי שלפניו משמאל לימין. לפתע הגיע לנקודה מסוימת בה לא ראה דבר. דראקו הופתע. הוא ראה את כל השטח היטב, אבל הייתה נקודה מסוימת – הוא שיער שמדובר בשטח של כמה מאות מטרים – שהייתה שחורה לחלוטין, ומבטו לא הצליח לחדור לשם. כאילו בועה שקופה בלעה את כל האור של הירח וחסמה אפשרות להסתכל פנימה.

דראקו המשיך לשבת בדממה. במשך למעלה מרבע שעה, דבר לא קרה. דראקו כבר החל לאבד סבלנות. ואז, הוא שמע קול פיצוץ חזק מגיע מכיוונו של השטח השחור. הוא מיהר להביט לשם, וגילה שהשטח כבר לא היה שחור. הוא ראה היטב את התמונה המחרידה שנגלתה למול עיניו.

היה זה שטח של בית קברות. מצבות היו פזורות שם ללא סדר, לוחות שיש עולים מתוך האדמה החשופה. הרמיוני גריינג'ר לבושה בגלימות הוגוורטס אדומות שוליים נחה בשלווה על מזבח אבן צר. גופות בגלימות שחורות היו מפוזרות על גבי הקרקע במעגל רחב, ספוגות בחומר לח ואדמדם. לצידן, מסכות כסופות על פניהם של ראשים ללא גוף.

במרכז המעגל, עמדה דמות בודדת ללא בגדים, שדראקו לא התקשה לזהות. הארי פוטר.

הערפל המוכר החל למלא את האוויר מסביבו.

הערפל התפוגג. הוא עמד כעת במרכז בית הקברות, סביבו פזורות גלימות שחורות וראשים עם מסכות כסופות. הארי פוטר לא נראה שם עוד. הדמות המונגזת שלצידו הסתובבה והרימה את המסכה מעל אחד הראשים.

דראקו ראה את פניו של אביו באור הירח הבהיר, שערו הכסוף והחלק מוכתם בדם.

דמו רתח.

הזיכרון היה בהיר וחד כל כך, שלא הייתה כל אפשרות שמדובר בזיכרון שנוצר באמצעות לחש זיכרון מזויף.

היה זה הארי פוטר שרצח את אביו.

והארי פוטר ישלם על כך.

----------------

נרקיסה נתנה לדמעות שזלגו על לחייה להמשיך לזרום ללא הפסקה. הפנים של לוציוס נראו כל כך אמיתיים בחוויה של הזיכרון הזה, וזה העלה במוחה זיכרונות ישנים.

הזיכרון הזה הכה בה בחוזקה, מטלטל בכוח את נפשה. היא הרגישה שמעט היציבות ששבה לחייה לאחרונה נשמטת מתחת לרגליה. הצורה בה לוציוס סיים את חייו, ראשו ניתק מעל צווארו בצורה כל כך ברוטלית... זה לא היה צריך להיות כך. זה היה שגוי.

היא לא רצתה את זה. היא לא חשבה שזה יגיע לכדי כך. כשהיא הטילה לחש עיקוב על הרכב המשפחתי של הארי פוטר, ליתר ביטחון, היא לא האמינה שהיא תזדקק לו מהר כל כך. היא רצתה לשכוח את העבר, לשים אותו מאחוריה. לגדל את דראקו ולראות אותו מפתח ומממש את הכישרונות הגדולים שלו. היא לא רצתה שהוא ישקיע את כל כוחו בסגירת חשבונות מן העבר.

אבל עכשיו לא באמת הייתה ברירה אחרת.

הפגיעה בבית מאלפוי לא יכולה להישאר ללא תגובה. והיא תכאב מאוד. הנקמה תהיה חייבת להגיע, ודראקו יהיה זה שיגיש אותה. נרקיסה ידעה שזה חייב להיות דראקו. היא מעולם לא הייתה בנויה לדברים הללו, אבל דראקו היה הבן של אביו. היורש והנצר האחרון לבית מאלפוי האצילי ועתיק היומין. הוא חייב לנקום את הרצח של אביו. רק אז תוכל הנפש שלו לשקוט. נרקיסה תעזור לו בכל דרך שרק תוכל.

נפש תמורת נפש.

דם תחת דם.

חלק שלישי - הארי פוטר ואוצרות המוות

פרק 1

בייייייייייפ- טראח. זבנג, בום, קראש. בנג, קרנץ', סמאש.

----------

"אז, מה בדיוק אנחנו מחפשים?" שאלה הרמיוני את הארי בעודם משוטטים בספריה באגף של ספרי רפואה מתקדמים. היה זה היום השלישי של חופשת הפסחא, והם בדקו כמה רעיונות שהארי רצה לנסות. לא נשארו הרבה תלמידים בטירה בכלל, ולמעט מדאם פינץ' הם היו לגמרי לבדם בספרייה הגדולה.

"אנחנו מחפשים לחש שימדוד בצורה אמינה הפרשה של הורמונים במוח ובגוף." ענה הארי, סורק במבטו במהירות את שמות הספרים באחד המדפים.

"ולמה אנחנו מחפשים לחש כזה?" שאלה הרמיוני.

"כדי שנוכל ליצור מערכת אחידה של סולמות על ידי מיפוי של כלל ההורמונים שהגוף מפריש, ולייצר שפה אחידה בין בני האדם כשהם מדברים על רגשות." ענה הארי.

"אה?"

"איך אני אסביר את זה..." חשב הארי. "אם הייתי שואל אותך בתחילת השנה שעברה מה האירוע המפחיד ביותר שעברת, מה הייתה התשובה שלך?"

"מממ..." חשבה הרמיוני. "ככל הנראה המבחן בהיסטוריה בכיתה ג ששכחתי להתכונן אליו."

"באותו זמן, כמה היית מדרגת את רמת הפחד שלך מ-1 עד 10, כש-10 היא הדרגה הגבוהה ביותר?" שאל הארי.

"עשר?" ענתה הרמיוני.

"בדיוק." אמר הארי. "אם אני אשאל אותך עכשיו מה האירוע המפחיד ביותר שעברת, מה תהיה התשובה שלך?"

"המוות שלי. אם כי גם המשפט בקסמהדרין נותן פייט יפה." ענתה הרמיוני בקול קליל.

"כך חשבתי." אמר הארי. "וכמה היית מדרגת את רמת הפחד שלך בשני האירועים הללו?"

"עשר." ענתה הרמיוני מיד. "את רמת הפחד מהמבחן בהיסטוריה הייתי מדרגת בדיעבד כ-1.3."

"בדיוק. באותו זמן זה היה האירוע המפחיד ביותר שחווית, ולכן לא היו לך שום כלים לדרג את רמת הפחד שלך." אמר הארי. "וכך מי ששומע אותך עשוי לחשוב שאת מפחדת ממבחנים בהיסטוריה באותה מידה שאת מפחדת מטרולים ומסוהרסנים."

"אני מבינה למה אתה מתכוון." אמרה הרמיוני.

"עכשיו דמייני עולם שבו ניתן לדרג את התחושות שלך באופן אמין בעזרת נתונים ועובדות. האם אין זה עולם שנוח יותר לחיות בו?" שאל הארי.

"ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות זאת?"

"ובכן, התחושות שאנחנו חשים בגוף כשאנחנו מדברים על פחד, הנאה, או דיכאון, מושפעות מהורמונים שהגוף שלנו משחרר כשהוא נתקל בסיטואציות מסוימות." הסביר הארי. "כשאנחנו נתקלים באירוע מפחיד, הגוף משחרר אדרנלין וקורטיזול. זה אמור לגרום לנו להגיב לאירוע בצורה טובה יותר. כשדבר מרגש או משמח קורה, המוח שלנו מפריש דופמין, מה שנותן לנו תחושה מהנה ומשמחת. זה אמור לגרום לנו לרצות לחזור על כך, כחלק ממערכת של גמול והנאה. מדובר כאן על חומרים כימיים שאפשר ממש למדוד אותם. עכשיו, בעולם המוגלגי זה לא ממש ריאלי, אבל אם נמצא לחש שיכול למדוד את רמת האדרנלין בגוף תוך רגע, נוכל לייצר שפה משותפת. נגיד, אם תוקף אותך טרול תוכלי לומר 'אני מרגישה מפוחדת כל כך, 9.8 בסולם אדרנלין'. כמובן, בהנחה שיהיה לך זמן למדוד דברים כאלו כשטרול תוקף אותך. אבל נראה לי שהבנת את הרעיון."

"נראה לי שכן." אמרה הרמיוני. "אני פשוט קצת מתקשה לראות את הנחיצות בבניית מערכת כזאת."

"סמכי עלי, זה דבר נצרך מאוד." אמר הארי ברצינות. "כרגע המצב ממש קטסטרופה. כל אחד יכול לומר שהוא מרגיש כל כך שמח עד ש'הלב שלו גורם לגוף שלו לרחף', או דימויים מטורפים מעין אלו, מבלי להבין בעצמו מה הוא אומר, ומבלי שיהיה אפשר להבין באמת מה רמת השמחה שלו. מי שיש לו דמיון מוצלח יותר, מצליח להעביר מסרים מוגזמים יותר על התחושות שלו. אני מחפש נתונים. עובדות. דברים שאפשר למדוד. אם מישהו אומר לי שהוא מצטער לשמוע על משהו שקרה, אני רוצה להיות מסוגל להצביע עליו בשרביט שלי, לומר 'דוֹלוֹרְמוֹלְס', ולבדוק האם ועד כמה הוא באמת מצטער."

הרמיוני הסתכלה עליו ועשתה פרצוף לא מרוצה. "לא יודעת. לא נראה לי כל כך העניין הזה. לא כל דבר חייבים להכניס למספרים, הארי. יש דברים שעדיף להשאיר מעורפלים."

הארי הביט עליה בהפתעה. "הרמיוני! זה הדבר הכי לא-מדעי ששמעתי ממך. כמובן שצריך להכניס הכול למספרים. זו בדיוק הדרך שמדע עובד."

"אז אולי לא צריך להכניס את המדע לענייני רגשות." אמרה הרמיוני.

"אני רואה שאת עדיין לא מבינה את נחיצות העניין." אמר הארי. "האם קרה לך פעם שהיית בסערת רגשות, לא יודעת ולא מצליחה להגדיר איך ומה את מרגישה?"

 "כמובן. זה קורה לי בעיקר אחרי שיחות איתך." ענתה הרמיוני.

"מצטער על זה," התנצל הארי, "אבל בעזרת הסולמות שלי תוכלי להגדיר בדיוק איך את מרגישה: 3 בסולם דופמין, 7 בסולם אדרנלין, ו-4 בסולם סֵרוֹטוֹנִין. חוץ מזה, ברגע שיהיה לנו מערכת-"

הארי קטע את עצמו באמצע המשפט, כשהבחין בכתם אור כסוף טס לכיוונם. האור התערבל ויצר צורה של עורב, שפתח את מקורו ודיבר בקולו של פרופסור פליטיק.

"מר פוטר, גש בבקשה למשרד המנהלת באופן מיידי. היא מבקשת לשוחח איתך."

"האם המנהלת ציינה במה מדובר?" שאל הארי בסקרנות.

"לא," אמר קולו של פרופסור פליטיק. "רק שמדובר בעניין דחוף ביותר. מהר בבקשה מר פוטר."

הרמיוני תהתה מדוע המנהלת לא הטילה את הפטרונוס בעצמה, והאם זה אומר שמדובר בחדשות רעות.

-------------------

הארי הלך בזריזות אל הכניסה לחדר המנהלת. לחש לגרגולים את הסיסמה שמסר לו פרופסור פליטיק, ועלה במדרגות הספירלה. דלת העץ הכבדה נפתחה לקראתו, והוא נכנס למשרד. פרופסור מקגונגל ישבה בכיסאה והביטה בפנים מתוחות בפיסת קלף קטנה. כשהארי נכנס למשרד, היא הרימה את מבטה אליו והבעת פניה התרככה.

"הארי, שב בבקשה." אמרה פרופסור מקגונגל בקול עדין שלא ממש התאים לה.

"מה העניין, פרופסור?" שאל הארי והתיישב בכיסא שמן העבר השני של שולחן העץ הגדול.

"כמו שאתה ודאי זוכר," אמרה פרופסור מקגונגל, "הסיבה שלא יצאת מבית הספר לחופשת הפסחא היא המכתב המסתורי שקיבלת עם הבקשה האנונימית שתהיה סנדק של משפחה כלשהי. עין הזעם חשש מניסיון התנקשות בך."

הארי הנהן.

"ובכן, מסתבר שהוא צדק. היום בבוקר נעשה ניסיון להתנקש בך."

"לא בפעם הראשונה, הפרנויה של מודי הוכיחה את עצמה." אמר הארי. "טוב שנשארתי בבית הספר."

פרופסור מקגונגל חיכתה כמה שניות, כאילו היא מצפה שהארי יגיד משהו.

"אנשים אחרים נפגעו בניסיון הזה, הארי." אמרה פרופסור מקגונגל בעדינות. "ההורים שלך היו ברכב שלכם באותו זמן."

הלב של הארי החל להלום בחזהו בעוצמה. לא, רק לא זה, רק לא זה רק לא זה רק לא זה

"הם מתו?" שאל הארי בשקט.

"לא." אמרה פרופסור מקגונגל. "אבל הם נפצעו קשה מאוד. שניהם נמצאים כרגע בטיפול נמרץ בבית החולים סיינט תומאס בלונדון. מצבו של אביך קשה אך יציב. מצבה של אמך קשה מאוד, והרופאים נאבקים על חייה."

הארי קפץ מכיסאו כנשוך נחש. "למה את מחכה? תביאי אותם להוגוורטס, נטפל בהם בעזרת האבן!"

פרופסור מקגונגל עצמה את עיניה לרגע ופקחה אותם שוב. "אני מצטערת מאוד הארי, אבל זה לא אפשרי."

"מה זאת אומרת 'לא אפשרי'?" שאל הארי בחרדה. הוא הרגיש שמישהו מכניס יד אל תוך גופו ומערבל את הרגשות שלו. עצב, פחד, כעס ותדהמה התחברו להם לגוש ענק שנע בעוצמה בתוך הגוף שלו. דימויים מטומטמים. אם רק היה לו סולם רגשות נורמלי.

"ברגע ששמעתי על מה שקרה, יצרתי קשר עם ד"ר דה לאודר כדי לארגן את ההעברה של הוריך למרפאה בהוגוורטס. זו התגובה שקיבלתי ממנו." אמרה פרופסור מקגונגל והושיטה להארי את פיסת הקלף שאחזה בידה. "הייתי צריכה לצפות זאת, הארי, אני מצטערת."

הארי לקח את הקלף והביט בו.

לכבוד פרופסור מקגונגל הנכבדה, מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

קיבלתי את בקשתך החריגה בנוגע להוריו של הארי פוטר.

הצטערתי לשמוע על שאירע להוריו של הנער, אך למרבה הצער לא אוכל להיענות לבקשתך. בשבוע שעבר אושרה במשרד הקסמים החקיקה שניסח מר פוטר עצמו, הקובעת בחוק את סדרי העדיפויות בהעברת החולים למרפאה בהוגוורטס. כמו שאת וודאי יודעת – משום שאת עצמך לחצת להעביר את החוק הזה במהירות – מוגלגים אינם זכאים לקבלת השירות במרפאה, ללא יוצא מן הכלל.

כשישבתי במשרדך לפני כשלושה חודשים, את ומר פוטר התעקשתם לקבוע עונשי מינימום לכל מי שיסייע לעקוף את התור. את מבינה אם כן שאין ביכולתי לסייע לכם.

אני סמוך ובטוח שעמדתי תתקבל בהבנה, ושתדעו לכבד את החוק גם בשעה קשה כזו.

על החתום, ד"ר וויליאם ביל רוברט בוב דה לאודר, היורש העשירי לבית דה לאודר האצילי ועתיק היומין, נשיא בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים

הארי הושיט את הקלף בחזרה למנהלת. טמפרטורת הדם שלו צנחה בבת אחת. סערת הרגשות שאחזה בו פינתה את מקומה לזעם עצור שמילא כעת כל נים מנימי גופו. פניו הפכו חסרי הבעה.

הוא ראה שפרופסור מקגונגל הבחינה בשינוי שעבר, ונרתעה מעט. "אתה בסדר, הארי?" שאלה ברוך.

"הוא עושה את זה כדי להתנקם בי, על שהשפלתי אותו כשהיה כאן." אמר הארי בקול קר.

"כן, הארי. אבל למרבה הצער הוא לא משקר. החוק באמת עבר שבוע שעבר, ואין לנו דרך לשנות את זה." אמרה פרופסור מקגונגל.

"ולמה זה אמור לעניין אותי?" שאל הארי באדישות. "זו האבן שלי. אני יכול בכל רגע לקחת אותה ולהשתמש בה כרצוני."

"זה היה נכון לפני שהחלטת להעביר את החוק הזה, הארי. ברגע שהחלטת לערב את משרד הקסמים בעניין, אתה כבר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחך. אפילו אתה עשוי להיענש על שימוש כזה באבן."

"את יודעת שפחד מעונש מעולם לא הרתיע אותי." אמר הארי.

"כן," נאנחה פרופסור מקגונגל. "אבל אני חוששת שכעת לא תוכל להשתמש באבן בכל מקרה. כמו שאמרת, ד"ר דה לאודר מנסה להתנקם בך. הוא דאג ליידע אותי שהוא העביר את המידע למשרד הקסמים והם הציבו שמירה בבית החולים שהוריך מאושפזים בו כדי למנוע ממך אפשרות לרפא אותם בעזרת האבן. אני מצטערת, הארי, זו לגמרי אשמתי."

כמובן שזו הייתה אשמתו המלאה של הארי. ברגע שמודי הזהיר אותו מניסיון התנקשות הוא היה צריך לחשוב על ההורים שלו, לוודא שהם מוגנים. בדיוק כמו בשנה שעברה עם הרמיוני, הטיפשות שלו עלתה לו ביוקר. הוא חייב למצוא דרך לתקן את הנזק שגרם. בתור התחלה, להפסיק להיות טיפש.

"איך בדיוק הם נפגעו?" שאל הארי. אולי אם ידע יותר על מה שקרה, הוא יוכל לגלות מי עומד מאחורי ניסיון ההתנקשות הזה. מה שהיה כרגע בעדיפות שנייה, אבל עדיין חשוב.

"זו הייתה תאונת דרכים מבוימת." אמרה המנהלת. "משאית גדולה התנגשה בהם בצומת בפינת הייד פארק. הרכב שלהם התהפך כמה פעמים וניזוק קשות. הם נלכדו בפנים עד שהגיעו כוחות חילוץ מוגלגים ופינו אותם לבית החולים. אינני יודעת בדיוק ממה הם סובלים, או כיצד עובד בית חולים מוגלגי, אבל נאמר לי שמצבם קשה."

"אז איך בעצם את יודעת שלא מדובר בתאונה?" שאל הארי. הוא לא האמין בזה בעצמו. צירוף המקרים היה מוגזם מדי.

"מיד כשנודע לי מה קרה יצרתי קשר עם עין הזעם." אמרה פרופסור מקגונגל. "הוא הגיע אל זירת התאונה כדי לחפש ראיות. הוא אמר לי שיש לו הוכחה שאין מדובר בתאונה, אם כי כרגע אין לו קצה חוט בשאלה מי עומד מאחורי זה."

"האם ישנה דרך חוקית כלשהי לעקוף את החוק ולאפשר טיפול בהורים שלי?" שאל הארי.

"תמיד ישנה אפשרות לכנס את הקסמהדרין ולאפשר החרגה. כבר יצרתי קשר עם אמיליה ועדכנתי אותה במה שקרה. למעשה," אמרה פרופסור מקגונגל והעיפה מבט לעבר אחד מן השעונים הגדולים שהיו תלויים על הקיר, "היא צריכה להגיע לכאן בכל רגע."

הארי הפנה את מבטו אל האח בדיוק ברגע שלהבה ירוקה התלקחה בתוכו, ואמיליה בונז, ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם במשרד הקסמים, וראשת הקסמהדרין למיטב ידיעתו של כל עולם הקסמים למעט שני קוסמים ושלוש מכשפות, הופיעה מתוך האש הקסומה. היא ניערה את גלימתה ויצאה מן האח.

"הצטערתי לשמוע על הוריך, הארי פוטר." אמרה אמיליה (כמובן שזה מה שהיא אמרה, אבל מה באמת היא הרגישה?) והתיישבה ליד השולחן. "איך אתה מתמודד?"

"אני בסדר." אמר הארי. הצד האפל שלו לא באמת יכול היה להתמודד עם שאלות מן הסוג הזה.

"הודעתי לחברי הקסמהדרין שנתכנס מחר על פי הבקשה שלך, מר פוטר." אמרה אמיליה. "הם עודכנו בפרטי האירוע."

"מה הסיכויים?" שאל הארי.

"אתה יכול לבנות כמובן על התמיכה של אוגוסטה, שלי, ושל עוד כמה ידידים. עם זאת, אתה חייב להבין שלא יהיה קל לשכנע את שאר הקסמהדרין לאפשר טיפול רפואי עבור ההורים שלך."

"כמובן." ירק הארי. "אחרי הכול, הם רק מוגלגים."

"זה לא רק זה." אמרה אמיליה. "יש עוד גורמים שצריך להביא בחשבון. אמנם העובדה שהאבן באמת שייכת לך מבחינה חוקית משחקת לטובתנו, אבל החוק הזה עבר רק בשבוע שעבר, והקוסמים יחששו מהתדמית הרעה שעשויה לייצר החרגה מן החוק בשלב מוקדם כל כך. בנוסף לכך, העובדה שמדובר בהורים שלך מסבכת את העניין. חברי הקסמהדרין עשויים להתנגד לכך בטענה שזהו מדרון חלקלק שאין לצפות את סופו. אם כל אחד יבקש החרגה עבור קרובי המשפחה שלו – לא תהיה משמעות לחוק."

"אנחנו יכולים לשחד את כולם במספיק כסף כדי שיצביעו נכון." אמר הארי. "יש לי די והותר לכך בכספת."

"לרוע המזל, כסף אינו הכול בחיים." אמרה אמיליה ופנתה לפרופסור מקגונגל. "האם עין הזעם הצליח לגלות מי עומד מאחורי ניסיון ההתנקשות?"

המנהלת נענעה בראשה לשלילה.

"העובדה שעוצמת ההתנגדות של דה לאודר לטיפול הייתה חזקה כל כך," אמרה אמיליה, "מעידה שמישהו בעל השפעה מעורב בעניין, ושהפגיעה בהורים שלך לא הייתה רק נזק היקפי, אלא עשויה לשמש כמטרה בפני עצמה."

"את חושבת שמישהו עומד מאחורי דה לאודר?" שאל הארי. "חשבתי שהוא עושה את זה כדי לנקום בי."

"דה לאודר אדם יהיר, אך הוא אינו טיפש." אמרה אמיליה. "הוא יודע שהוא לא יכול להשתוות אליך במעמד שלו. אם הוא מתעקש לצאת נגדך, יש מישהו שעומד מאחוריו. החשש שלי הוא שאותו אדם עשוי להשפיע גם על ההצבעה בקסמהדרין. מנופי הלחץ של אנשים לא מוסריים עשויים להיות משמעותיים הרבה יותר מכסף, מר פוטר."

"אני מבין..." אמר הארי. "במי את חושדת?"

"קשה לומר." אמרה אמיליה. "אנחנו צריכים להיזהר ולבדוק לעומק לפני שאנחנו נוקטים בצעדים כלשהם. אבל אם היו מבקשים ממני להמר על מי עומד מאחורי דה לאודר – הייתי מהמרת על מאלפוי."

פרק 2

מאלפוי? דראקו מאלפוי??

הארי התקשה לעכל את האפשרות הזאת. כן, בתחילת השנה הוא שנא אותו, אבל בחודשים האחרונים הוא התקדם כל כך, והיחסים ביניהם שוב נהיו קרובים יותר... האם הוא העמיד פנים כל הזמן הזה? האם דראקו עד כדי כך מנוסה שהוא הצליח לשטות בהארי ולהעמיד פנים כשהוא חבר שלו, כשכל הזמן הזה הוא בעצם מתכנן לרצוח את ההורים שלו? הארי התקשה להאמין בכך. אפילו דראקו לא היה מוכשר עד כדי כך בהעמדת פנים. אם כך, מה השתנה פתאום? האם זה קשור לזיכרון שהוא ביקש לצפות בו לפני היציאה לחופשה?

הארי ירד במדרגות הספירלה ויצא אל המסדרון. צעדיו היו מהירים אף שראשו היה מלא במחשבות.

האם ייתכן שמי שאחראי לזה היא נרקיסה מאלפוי, ולא דראקו? הארי לא ידע בדיוק מה טיב היחסים ביניהם. יכול להיות שנרקיסה תעשה דבר כזה מבלי ליידע את דראקו? או שאולי אמיליה טועה, ובעצם מישהו אחר אחראי לכל זה?

הארי היה חייב להודות שהאפשרות שמישהו ממשפחת מאלפוי אחראי מסבירה הרבה יותר טוב את האירועים שקרו. לא היה מדובר כאן בניסיון התנקשות בו, אלא בנקמה על מותו של לוציוס. המטרה של המכתב שקבל לפני החופשה לא הייתה להוציא ממנו כסף אחרי שיתנקשו בו, אלא לגרום לו להישאר בבית הספר במהלך החופשה, ולהשאיר את ההורים שלו חסרי הגנה. המכתב השיג בדיוק את המטרה שלשמה נשלח.

הארי הרגיש טיפש שלא הקשיב לפרופסור קראוץ' כשחזרו מחופשת חג המולד. הוא ידע שישנה אפשרות שנרקיסה הטילה לחש עיקוב על הרכב של ההורים שלו. הוא פשוט היה תמים מדי. הוא חשב שהצליח לגרום לדראקו לראות שוב את התמונה הגדולה. עכשיו, ההורים שלו היו במצב קשה. הוא חייב לתקן את הטעות הזו. ההצבעה בקסמהדרין תהיה רק מחר, אבל הארי לא תכנן להגביל את עצמו לאמצעים חוקיים בלבד. היה עוד מישהו שהארי היה צריך לדבר איתו. קוסם חזק, שבקשר לסיוע לקרובי משפחה, היה חייב להארי בגדול.

----------------

"אני מצטער לשמוע על הוריך." אמר פרופסור קראוץ'. "אבל איך בדיוק אתה רוצה שאסייע לך? בשנה האחרונה לא התעדכנתי כלל במה שקורה בפוליטיקה, כך שאני בספק אם אוכל להיות לך לעזר בעניין ההצבעה מחר בקסמהדרין."

"כן, אבל מכיוון שצברת ידע וניסיון רב בריגול והתחזות, חשבתי שתוכל אולי לעבור את השמירה שהציב משרד הקסמים בבית החולים, ולרפא את ההורים שלי." אמר הארי. "אני יודע שזה סיכון גדול, ושאתה לא אחד שממהר לעבור על החוק, אבל נראה לי שאתה חייב לי בעניין הזה. כשיצאתי לחפש את הבן שלך נטלתי סיכון גדול הרבה יותר."

הפרופסור להתגוננות שתק למשך כמה שניות. הוא העביר את ידו בשביל שבשערו כמה פעמים, ולבסוף אמר "אני מוכן לסייע לך."

"תודה לך." אמר הארי. "אני חושש שלא נוכל להשתמש בחפץ הקסום שנמצא במרפאה כאן בהוגוורטס. ברגע שניקח אותו איתנו – בית החולים על שם הקדוש מנגו ירגיש בחיסרון שלו, ויבין מה קרה. נצטרך להסתפק בלחשי רפואה רגילים."

"אינני מומחה גדול בלחשי רפואה." אמר פרופסור קראוץ'. "אבל דומני שאני יודע קצת יותר מן הקוסם הממוצע, וזה בוודאי טוב יותר מהטוב ביותר שיש לרופאים המוגלגים להציע."

הארי הנהן. "אבקש מן המנהלת שתאשר לך ללוות אותי כשאבוא לבקר את ההורים שלי בבית החולים. כך תוכל להגיע להיכנס פנימה ללא בעיה ולבחון את האבטחה."

---------------

הם הגיעו לבית החולים בשעת לילה מאוחרת. פרופסור קראוץ' היה לבוש בחליפה מחויטת, לבושו מוקפד מאוד ונעליו מצוחצחות. בניגוד לקוסמים רבים, נראה היה שהוא מרגיש בנוח בבגדים המוגלגים. הארי מצידו לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טי שירט פשוטה. דלתות הזכוכית הגדולות נפתחו לקראתם, והם נכנסו פנימה.

קומת הכניסה הייתה ריקה לגמרי בשעת לילה מאוחרת זו, למעט איש אחד שישב על ספסל בקצה החדר, והיה נראה רדום. בפינת החדר כיסאות היו מונחים הפוך על השולחנות, מעידים על כך שהרצפה מוכנה לשטיפה. עובדת ניקיון בסרבל צהוב הסתובבה בין השולחנות באיטיות, בידיה מגב וסמרטוט.

רעד קל חלף בגופו של הארי. הוא לא אהב את האווירה שהשרה המקום הזה. הרצפה הנקייה מדי, הסדר המוקפד, הריח הנעים. כל זה היה ניגוד גמור למה שבאמת התרחש בבניין הזה. אנשים מתו בבניין הזה כל הזמן. זה היה צריך להיות המקום הכי פחות נעים להיות בו.

פרופסור קראוץ' ניגש אל דלפק הקבלה בצעד בטוח. הוא פנה אל הפקיד המנומנם, ושאל אותו על מייקל ופטוניה וורס. הפקיד תקתק קצת במחשב, ולבסוף הפנה אותם אל חדר 3 באגף ד שבקומה 1, מחווה בידו על המעלית בצד השני של החדר.

הם יצאו מן המעלית, ועברו שני מסדרונות, לפני שהגיעו אל אגף ד. היה קל להבחין שבאגף זה הייתה הרבה יותר תכונה. היו שם שישה חדרים גדולים משני צידי המסדרון, חלונות זכוכית גדולים מאפשרים לראות את המתרחש בחדר מבחוץ. וילונות לבנים הסתירו את מיטות המטופלים בתוך החדרים. רופאים ואחיות בחלוקים לבנים הסתובבו בתוך החדרים בפנים רציניות, אוחזים בידיהם כלים שונים, פיהם ואפם מכוסה במסכה, וכפות ידיהם עטויות כפפות לבנות.

הארי ופרופסור קראוץ' התקרבו אל חדר 3. אחת האחיות שבתוך החדר הבחינה בהם מבעד לזגוגית, יצאה מן החדר, והסירה את המסכה ואת הכפפות. היא פנתה אל הארי.

"אתה הבן של מייקל ופטוניה?" שאלה האחות, תוך כדי שהוא כורעת ומושיטה את ידה ללטף את ראשו. "אמרו לי שאתה אמור להגיע בקרוב."

הארי נרתע לאחור, מונע מן האחות לגעת בו. "כן, אני הבן שלהם. מה שלומם?"

"הרופאים עושים ככל יכולתם כדי לעזור להם." אמרה האחות. "אני בטוחה שהם יהיו בסדר."

"אוכל להיכנס לראות אותם?" שאל הארי.

"לצערי לא." ענתה האחות בעדינות. "רק הרופאים והאחיות יכולים להיכנס אל תוך החדר. אבל תוכל להביט בהם מבעד לחלונות הזכוכית כאן."

האחות פנתה אל פרופסור קראוץ' ולחצה את ידו. "אתה המורה שלו, אם הבנתי נכון?"

"אכן." אמר פרופסור קראוץ'. "נוכל לדבר רגע בצד?"

הארי שנא את העובדה שמתייחסים אליו כמו ילד קטן, אבל הוא לא הביע התנגדות. הפרופסור והאחות הלכו הצידה ודיברו בקול נמוך, כך שהארי לא יכול היה לשמוע. לאחר כמה דקות פרופסור קראוץ' חזר אל הארי, והאחות חזרה ונכנסה אל החדר.

"הרופאים הצליחו לייצב את מצבה של אימך, אבל היא עדיין במצב קשה, כמו גם אביך." אמר פרופסור קראוץ' בשקט. "ודאי שמת לב שהחלוק של האחות שדיברה איתנו היה ארוך במיוחד, כך שהוא כיסה את ידה השמאלית."

הארי נדהם. "היא מכשפה??"

"אני כמעט בטוח בכך." אמר פרופסור קראוץ'. "אצטרך יותר זמן כדי לבחון את האבטחה כאן. הישאר כאן בינתיים."

הפרופסור להתגוננות עזב את הארי והלך אל היציאה מן המסדרון, לכיוון השירותים.

הארי הביט במיטות שבתוך החדר מבעד לזגוגית. הוא לא יכול היה לראות את פניהם של הוריו ממרחק כזה, אבל עצם הידיעה שהם אלו ששוכבים במיטות הללו, מחוברים למכשירים שונים ומוקפים ברופאים, גרמה לגופו לרעוד ללא שליטה. זכרונות מן הפעם האחרונה שנפרד מהם החלו לעלות במוחו. אימו מחבקת אותו בתחנת קינגס קרוס לפני המעבר לרציף תשע ושלושה רבעים. אביו נפרד ממנו בקול יציב, מנסה להסתיר את ההתרגשות שלו. דמעות החלו לזלוג במורד לחייו של הארי.

איך? איך מישהו יכול היה להיות אטום כל כך כדי לעשות דבר כזה? כמה שנאה צריכה להיות באדם כדי לרצות שדבר כזה יקרה? ואיך דראקו היה מסוגל לשנוא אותו כל כך? הארי ניסה לבחון כיצד הוא מרגיש ביחס לדראקו, אחרי שניסה לרצוח את ההורים שלו. בהנחה שזה היה דראקו כמובן. האם הארי שנא אותו על זה? לא היה לו מד רגשות, והיה קשה לבודד רגש אחד משאר המערבולת שהרגיש כרגע, אבל הוא היה די בטוח שהוא לא מרגיש שום שנאה. הדבר היחיד שחש כלפי דראקו היה... רחמים. הוא ריחם על דראקו. ריחם על הכבלים הנסתרים שכבלו את דראקו, שלא הרשו לו להתרומם מעל הרגשות שלו, שלא נתנו לו להתעלות מעל הרצון לנקום. הוא היה בטוח שדראקו לא נהנה לרצוח, אבל הוא כנראה חשב שהוא מוכרח לעשות זאת, כנקמה על מות אביו.

נקמה. הארי שנא את המושג הזה. כל כך הרבה מלחמות יכולות היו להימנע אם אנשים היו מצליחים לחשוב בהיגיון ולהתגבר על היצר האימפולסיבי שלהם ששאף לנקום. אם אנשים היו מנסים לחשוב על העתיד, במקום להיתקע בחשבונות של העבר, כל כך הרבה דם היה נחסך. למעשה, הארי היה משוכנע שרוב הסכסוכים בעולם נבעו מיצר הנקמה. מספיקה מריבה אחת שתצית את האש על מנת להוביל למעגל אינסופי של שפיכות דמים חסר תוחלת.

עד כמה שזה היה מתסכל, הארי ידע שזה לא לגמרי נכון. במידה מסוימת, קיים היגיון רציונלי ברצון לנקמה. כמו שהארי אמר לדראקו בשבוע הראשון ללימודים השנה, אי אפשר לשדר הרתעה מבלי לתת סימנים אמינים לכך. לא ניתן להזהיר מישהו שלא יפגע במשפחה שלך, ולאיים עליו שאם יעשה כן ימות, אם הוא יודע שלאחר מעשה אתה תרחם עליו ולא תממש את האיום שלך. לפעמים, לטווח הארוך, הנקמה משרתת מטרה חיובית. אם אנשים יודעים שבכל מצב ובכל אופן מי שיפגע במישהו ממשפחת מאלפוי ישלם על כך בחייו, ולאורך זמן הם רואים שזה אכן קורה – הם יימנעו מלפגוע במשפחת מאלפוי. אם אנשים יודעים שהנקמה שתגיע ממשפחת מאלפוי לא תהיה תלויה בשיקול דעת של אף אחד – הם יעשו הכול כדי להימנע מלפגוע במשפחת מאלפוי. זה נקרא אסטרטגיית התחייבות מוקדמת. לפעמים אתה רוצה לצמצם מראש את מרחב האפשרויות שלך, כדי להשפיע על מהלכים של האויב. אם הממשלה מעבירה חוק שלא ניתן לשחרר אסירים בתמורה לבני ערובה חטופים – טרוריסטים יימנעו מלחטוף בני ערובה מלכתחילה.

למען האמת, זה לא היה מפתיע כל כך. אחרי הכול, העובדה שיצר נקמה טבוע חזק כל כך בבני האדם, מעידה ככל הנראה שמבחינה אבולוציונית הוא שירת מטרת הישרדות חשובה. למרות שהארי הכיר את הקונספט הזה, וידע לזהות אותו, הוא עדיין ריחם על דראקו. כן, לפעמים יצר הנקמה שירת מטרה חשובה לטווח הארוך. כשמתעסקים עם אנשים אלימים, לפעמים זה היה הפתרון המועדף. אבל האם זה היה שווה את המחיר? מה לגבי כל הפעמים בהם הנקמה גרמה למעגלים אינסופיים של סכסוכים ומלחמות? האם הגישה הפייסנית לא עדיפה על כך עשרות מונים? ומה בדבר האנשים החפים מפשע, שלא עשו דבר רע ומשלמים מחיר כבד רק בגלל הנקמה? מה לגבי אנשים שפגעו במשפחת מאלפוי משום שלא הייתה להם שום ברירה אחרת?

מה לגבי הנוקם עצמו, שעשוי להקדיש את כל חייו רק כדי לפגוע באדם אחר? האם לא חבל על דראקו, שמקדיש את כל כוחו ומרצו כדי להוריד את הארי למטה – אפילו ירד הוא מטה יחד איתו? האם לא עדיף פי כמה ששניהם ישאפו מעלה אל עבר הכוכבים?

הארי ידע כיצד הוא רוצה שחייו ייראו. לא נקמה, לא שנאה, לא סכסוכים ומלחמות ומריבות ורציחות. הוא רצה להגיע אל הכוכבים, והוא ידע שכל אלו יישארו מאחור.

באמת? אמר קול קטן במוחו של הארי. האם אתה לא חשת רצון לנקמה כשראית את מה שעשה וולדמורט לקוסמים והמכשפות הלכודים במערה באור וקיפאון? האם לא אמרת לדראקו רק לפני קצת זמן שאתה מזדהה עם נקודת המבט שלו, שיש חוסר איזון בעולם שניתן להשיב אותו רק על ידי פגיעה בצד השני?

הארי השתיק במהירות את הקול הקטן במוחו. הוא הרגיש מזוהם. הוא לא רצה להרגיש תחושות כאלו. הוא אמור היה להיות מעבר לזה.

הארי קפץ לאחור כשיד בטוחה נגעה בכתפו. פרופסור קראוץ' חזר. הארי הביט בשעונו. הוא היה כל כך שקוע במחשבות שלא שם לב שכבר עברה כמעט חצי שעה מאז עזב אותו הפרופסור. הארי שפשף את אפו שכאב מהלחיצה המתמשכת לזגוגית החלון.

"אעדכן אותך בחוץ." אמר הפרופסור להתגוננות.

---------------

"מעולם לא ראיתי אבטחה גבוהה כל כך על אזרחים." אמר הפרופסור להתגוננות כשהגיעו להוגוורטס. "זו הייתה אבטחה ברמה כמעט דומה לזו של ראש הממשלה."

"כלומר, לא הצלחת לעבור את השמירה?" שאל הארי.

"זה קצת יותר מורכב." אמר הפרופסור. "אחרי שהנגזתי את עצמי עשיתי כמה בדיקות. מלבד האחות שדיברה איתנו, איתרתי עוד עובד ניקיון אחד שהוא כנראה קוסם, ואני חושד בעוד אחות אחת. חוץ מזה, היו במסדרון עוד שני שומרים מונגזים. הם התקינו מפולת הגנב בכניסה, כך שלא יכולתי להיכנס מבלי לחשוף את עצמי. כשהבנתי שלא אצליח לחדור פנימה, ניקבתי חור זעיר בחלון הזכוכית והטלתי דרכו כמה לחשי מרפא כלליים לכיוון המטופלים במיטה. זה לא הרבה, אבל זה המקסימום שיכולתי לאלתר בשטח. עם יותר זמן ועבודת הכנה מתאימה, אוכל להתחזות לאחד הרופאים ולהיכנס פנימה."

הארי התאכזב. "תודה לך."

"אני אתחיל מיד בעבודת הכנה, כדי שאוכל להיכנס פנימה כמה שיותר מהר."

"בוא נקווה שלא נזדקק לכך." אמר הארי. הוא היה צריך ללכת לישון עכשיו אם הוא רוצה לתפקד בצורה טובה בדיון מחר. השעה הייתה מאוחרת, והוא כבר השתמש במחולל הזמן שלו מוקדם יותר לטובת למידה מסוימת של הכוחות הפוליטיים בקסמהדרין.

למחרת, הדיון בקסמהדרין התחיל כמתוכנן.

פרק 3

האולם עתיק־היומין של הקסמהדרין היה קריר ואפלולי, עם חצאי מעגלים מתרוממים מהמרכז, וספסלי עץ פשוטים מונחים על חצאי המעגלים. לא היה שם מקור אור, אך ההיכל היה מואר היטב, ללא כל סיבה או גורם הנראה לעין. הקירות, כמו הרצפה, היו עשויים מאבן כהה, צירוף אלגנטי ומסתורי של אבנים נאות מאוד למראה, עם מרקם חלק שנראה כאילו הוא זורם ומשתנה מתחת לפני השטח. זהו האולם עתיק־היומין, מקום הקסם העתיק ביותר ששרד עד היום.

מכשפות וקוסמים בגלימות בצבע שזיף, אות ק' כסופה רקומה עליהן, החלו למלא את החדר בשתיקה מאופקת. רבים מהם קיבלו אתמול בערב ינשופי תזכורת חשובים. דראקו הלך לישון בשעה מאוחרת, כדי לוודא שכל אחד קיבל את התזכורת המתאימה עבורו – העתק של תמונה מביכה, איום מרומז על קרוב משפחה, או קבלה על העברת כמה מאות אוניות לכספת סודית בגרינגוטס.

דראקו זעם בתחילה כשקיבל את ההודעה על פציעתם הקשה של ההורים של הארי פוטר. המתנקש ששכר עבור העבודה הזאת קבל מחיר גבוה במיוחד בדיוק כדי למנוע טעויות מן הסוג הזה. הם היו אמורים להיות מתים. בעתיד דראקו כבר ידאג שהמתנקש הזה לא יקבל הזמנות נוספות ממנו או מכל אחד אחר, אבל עכשיו כשהארי פוטר ומשרד הקסמים מודעים לסכנה, יהיה הרבה יותר קשה להשלים את המלאכה. אף על פי כן, היה משהו מספק בכך שהוא עמד לקחת חלק בתהליך באופן אקטיבי בעצמו, ולא רק על ידי שליח.

האולם התמלא, וכל הקוסמים והמכשפות תפסו את מקומם על ספסלי העץ. דראקו הבחין בהארי פוטר נכנס אל האולם ומתיישב בספסל הגבוה ביותר, לצידה של פרופסור מקגונגל. הארי הביט לכיוונו ויצר אתו קשר עין. דראקו הביט לכיוונו מבלי למצמץ, עד שהארי הסיט את מבטו.

------------------------

נקישה קטנה וחדה נשמעה, והרחשים באולם הושתקו מיד. אמיליה בונז עמדה לצד הדוכן. "הישיבה העשרים-ושתיים של הקסמהדרין המאתיים ושמונה מתכנסת לבקשתו של הארי פוטר, שאושרה על יָדִי. מר פוטר, הצג את הבקשה שלך."

הארי נעמד במקומו.

"אני מציג בפני חברי הקסמהדרין הנכבדים את בקשתי לאפשר חריגה לתיקון מספר מאתיים ושבע-עשרה לחוק הבריאות, ולאפשר להורי הפצועים לקבל טיפול במרפאה בהוגוורטס." אמר הארי וחזר לשבת במקומו.

"האם מי מחברי הקסמהדרין מתנגד לבקשה?" שאלה אמיליה.

במשך כמה שניות לא נשמעה כל תגובה, וליבו של הארי קפץ לרגע בתקווה-

"כן." נשמע קולה של נרקיסה מאלפוי, שנעמדה במקומה. ליבו של הארי צנח בחזרה. "בשם בני, הלורד מאלפוי הצעיר, אני מתנגדת לבקשה של מר פוטר."

"מר פוטר, אתה מוזמן לדבר בפני הקסמהדרין ולפרט את בקשתך." אמרה אמיליה.

הארי הלך לאורך שורת הספסלים עד שהגיע אל מדרגות האבן, וירד בהן אל הרחבה שבמרכז האולם. ליבו הלם בקרבו בקול גדול. היה לו הרבה יותר קל להיכנס למצב האפל שלו, שידע להתמודד הרבה יותר טוב עם מצבי לחץ. אבל הוא ידע שאם הוא רוצה לזכות באמפתיה מחברי הקסמהדרין, אסור לו להראות להם את הצד הזה. הם צריכים לראות את הצד האנושי שלו.

הוא נשא את מבטו מעלה והביט אל עשרות הקוסמים והמכשפות שהביטו בו ממקומותיהם. הארי המתין מספר שניות ונשם כמה נשימות עמוקות. הוא התרגל במהלך השנה לדבר בביטחון מול קהל, אבל הידיעה שהחיים של הוריו עשויים להיות תלויים במה שהוא הולך לומר, לא עזרה לו להירגע.

הוא תיאר בפני חברי הקסמהדרין את המרפאה שהוקמה ביוזמתו בהוגוורטס. הוא סיפר להם על כמות החולים שחייהם ניצלו בזכות המרפאה. הוא הסביר להם מדוע חוקק החוק המסדיר את סדרי העדיפויות. הוא רמז להם בצורה עדינה שהחפץ הקסום במרפאה עדיין שייך לו מבחינה חוקית, ובאופן תיאורטי הוא יכול לקחת אותו לעצמו ולסגור את המרפאה. לבסוף, הוא סיפר להם על ההורים שלו. זה היה החלק הכי קשה. לחשוף בפני עשרות אנשים זרים את היחסים בינו לבין הוריו – הארי התקשה ממש להוציא את המילים מפיו. אבל הוא הבין שזה ככל הנראה החלק הכי חשוב. הדמעות זלגו מעיניו מעצמן, והוא לא ניסה לעצור בעדן.

הארי לא היה בטוח שהוא עשה עבודה טובה. משום מה כשהוא ישב וכתב את הדברים בהוגוורטס, זה היה נשמע לו הרבה יותר משכנע. כשהארי סיים לדבר, אמיליה פנתה אל נרקיסה ודראקו, והזמינה אותם להציג את ההתנגדות שלהם.

דראקו היה זה שעשה את דרכו במורד מדרגות האבן לכיוון מרכז האולם. הוא חלף על פניו של הארי, שהלך לעמוד בצד הרחבה, ומלמל לכיוונו בפרצוף זחוח "לחוץ, פוטר?"

ולמרות שפניו היו עדיין לחות מדמעות, ולמרות שזה ממש, אבל ממש, לא היה הזמן המתאים, הארי לא יכול היה להתאפק מלמלמל בתגובה "מובן שלא. אתה לא יכול להביס אותי ללא המשרתים שלך לצידך."

דראקו עיוות את פניו בתגובה, אבל מיד לבש שוב את החיוך הזחוח שלו. הוא המשיך אל מרכז הרחבה, ופנה אל חברי הקסמהדרין.

"חברי קסמהדרין אצילים ונכבדים." פתח דראקו בחנופה אופיינית. "ראשית, אני רוצה להגיב לדבריו של ידידי הארי פוטר. מר פוטר ציין בדבריו שהחוק המסדיר את הטיפול בחולים עבר 'לאחרונה', אך הוא לא הזכיר שלמעשה החוק עבר רק בשבוע שעבר. אין צורך להסביר שסטייה מן החוק בשלב מוקדם כל כך תהפוך אותו לחוכא ואטלולא."

דראקו החל להסתובב בביטחון במעגל קטן במרכז הרחבה, מוודא שהוא תופס את מבטו של כל אחד מחברי הקסמהדרין.

"שנית, אני רוצה להביע התנגדות תקיפה לרמיזות של מר פוטר בנוגע לדרך התנהלותו של היורש העשירי לבית דה לאודר האצילי ועתיק היומין, נשיא בית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים הד"ר וויליאם ביל דה לאודר. ד"ר דה לאודר מנהל את בית החולים ואת העברת החולים למרפאה בהוגוורטס בצורה מקצועית ונאמנה, ולא אתן לרמיזות מסוג זה לפגוע בכבודו. כמו כן, מר פוטר 'שכח' להזכיר בדבריו שד"ר דה לאודר הביע את עמדתו המקצועית בהתנגדות נחרצת לחריגה כלשהי מן החוק.

"עוד ברצוני לומר שאני סמוך ובטוח שהאיום המרומז של מר פוטר, כאילו אם לא ניענה להצעתו הוא יפסיק את פעילות המרפאה בהוגוורטס, אינו עושה רושם על חברי הקסמהדרין הנכבדים. חברי הקסמהדרין אינם נוטים להתקפל בקלות מפני איומים, וכדאי שמר פוטר יפנים עניין זה. אוסיף ואומר שמהיכרותי עם מר פוטר, מדובר באיום סרק. כמו שהארי פוטר בוודאי יודע, כשצבי מבחין שמתקרב אליו טורף, הוא נעמד במקום ורוקע ברגליו. כשהטורף מתקרב אליו, במקום להתחיל לברוח, הצבי מתחיל לנתר במקום. אחד ההסברים לתופעה זו הוא 'עיקרון ההכבדה'. הצבי בוחר להראות לטורף את חוסנו בצורה אמינה – ההסתכנות בקרבה היתרה אל הטורף היא רבה ביותר עבור מי שאינו יכול להימלט במהירות. לטורף כדאי לשים לב למה שהצבי מראה לו, ולהעדיף מרדף משתלם יותר, אחרי טרף חלש יותר. במילים אחרות, מר פוטר," אמר דראקו ופנה להארי, "המסר שאתה משדר אינו אמין. אתה לא תעצור את פעילות המרפאה, מאותה הסיבה שבגללה הקמת אותה מלכתחילה."

הארי חרק שיניים כששמע את דראקו מציג את הטיעונים שלו בצורה רהוטה ובטוחה כל כך, משתמש בטיעון שהארי עצמו הסביר לו בתחילת השנה. איך הוא יכול לעשות לו דבר כזה? מה קרה פתאום שדראקו התהפך עליו במאה שמונים מעלות? הוא רצה להגיב לדברים, להסביר שהוא לא התכוון לאיים שייקח את האבן לעצמו, אלא רק לבקש שיכירו לו תודה ויתחשבו בבקשה שלו. אבל דראקו סובב את הדברים בצורה מקצועית כל כך, שהתנגדות שלו כעת תהיה מגושמת מאוד. הוא ידע להציג את זה כאיום של הארי על הקסמהדרין, וכעת הם יראו צורך להתנגד.

דראקו סיים לדבר, וקד קידה קלה. אמיליה בונז העיפה מבט מוטרד מאוד לכיוונו של הארי. "תודה על דבריך, מר מאלפוי הצעיר. אין ספק שירשת את כושר התמרון והחנופה של אביך המנוח, ממש כמו שמר פוטר ירש מהוריו את טוב הלב והכנות שלו."