המקור: פוסט מהבלוג של סקוט אלכסנדר מקהילת הרציונליות הבינלאומית.
תירגם: יהושע פוקס
תוכלו לעזור לנו לשפר את התרגום כאן.
[הערת תוכן: חזיונות! אותות! הזיות! מופתים! אקסטזות! חלומות! סגידות! הארות! דתות!]
א.
שירו המפורסם של אלן גינסברג על מוֹלֶךְ:
איזה ספינקס מלט ואלומיניום רוצץ לרווחה את גולגולותיהם וזלל את מוחם ואת דמיונם?
מולֶך! בדידות! טינוף! כיעור! אשפה ודולרים שאין להשיגם! ילדים זועקים למרגלות גרמי המדרגות! בנים מתייפחים בצבאות! ישישים מייבבים בגנים! מולך!
מולך! ביעותי מולך! מולך חשׂוּך-האהבה! מולך רגשי! מולך השופט לחומרה את האדם!
מולך הכלא הבלתי נתפש! מולך בית סוהר של עצמות חסר הנשמה ובית הנבחרים של הייסורים! מולך אשר בנייניו דין המה! מולך הממשלות ההלומות!
מולך אשר תודעתו מכונה טהורה! מולך אשר בדמו פועם הממון! מולך אשר האצבעות שלו עשרה צבאות! מולך אשר חזהו דִינָמוֹ קניבלי! מולך אשר תנוך אוזנו קבר חרוך!
מולך אשר עיניו אלפי חלונות עיוורים! מולך אשר גורדי השחקים שלו נטועים ברחובותיו כיהווים נצחיים! מולך אשר מפעליו חולמים ונשנקים בערפל! מולך אשר בארובות ובאנטנות מכתיר את הערים!
מולך אשר אהבתו אבן וחבית נפט ללא תחתית! מולך אשר נשמתו חשמל ובנקים! מולך אשר עוניו הוא רוח הגאונות! מולך אשר גורלו הוא ענן מימן א-מיני! מולך אשר שמו ייקרא התודעה!
מולך ובו אני יושב בדד! מולך ובו אני חולם מלאכים! משוגע במולך! מוצץ-זין במולך! ללא אהבה וללא איש במולך!
מולך אשר חדר לנשמתי מקֶדֶם! מולך ובו אנוכי הכרה ללא צלם! מולך אשר החריד אותי מהתרגשותי הטבעית! מולך אשר אותו אני מפקיר! מקיץ במולך! אור גועש מהשמים!
מולך! מולך! דירות רובוטיות! פרוורים בלתי נראים! מטמוני שלדים! בירות עיוורות! תעשיות שדים! אומות רפאים! בתי משוגעים בלתי מובסים! זרגי גרניט! פצצות מפלצתיות!
הם שברו את גבם נושאים את מולך אל מרום! מדרכות, עצים, מקלטי-רדיו, טונות! מרימים את העיר לגן העדן אשר קיים והוא בכל מקום סביבנו!
חזיונות! אותות! הזיות! מופתים! אקסטזות! נשטפו במורד הנהר האמריקני!
חלומות! סגידות! הארות! דתות! כל הספינה המלאה בבולשיט רגשני!
פריצות-דרך! מעבר לנהר! גלגולים וצליבות! נשטפו בשצף! שיכרונות! התגלויות! ייאושים! עשר שנים של זעקות חייתיות והתאבדויות! תודעות! אהבות חדשות! דור מטורף! צונח על סלעי הזמן!
צחוק קדוש אמיתי בנהר! הם חזו בכל! העיניים הפרועות! הצעקות הקדושות! הם נפרדו לשלום! הם קפצו מהגג! לבדידות! מנופפים! מטה אל הנהר! אל הרחוב!
[תרגומו של יפתח אשכנזי עם שינויים קלים.(המתרגם)]
הדבר שתמיד הרשים אותי בשיר הזה הוא תפיסתו את הציוויליזציה כיישות מוגדרת. כמעט ניתן לראות את מולך, אצבעותיו צבאות ועיניו חלונות גורדי-שחקים.
פרשנים רבים טוענים שמולך מייצג את הקפיטליזם. זהו וודאי חלק, ואפילו חלק גדול, במשמעותו. אבל ההסבר לא ממש מתאים. קפיטליזם, אשר גורלו הוא ענן מימן? קפיטליזם, בו אנוכי הכרה ללא צלם? קפיטליזם, ולכן זרגי גרניט?
מולך מוצג בתור תשובה לשאלה – שאלתו של ק.ס. לואיס ב"היררכיית הפילוסופים" – מה עושה זאת? עולמנו יכול היה להיות נאה, וכל אחד בו מאושר וחכם. במקום זאת, יש לנו בתי כלא, ארובות, ובתי חולים לחולי נפש. איזה ספינקס מלט ואלומיניום מרוצץ לרווחה את גולגולותיהם וזולל את מוחם ואת דמיונם?
ואלן גינסברג עונה: מולך עושה זאת.
בפסקה מסִפרו "עקרונות התוהו" (Principia Discordia), מאלאקליפס מתמרמר בפני האֵלה לגבי רִשעות המין האנושי. "הכל פוגעים זה בזה. כדור הארץ מלא עוול, תרבויות שלמות בוזזות קבוצות בתוכן, אמהות כולאות את בניהן, ילדים גוועים, ויד אח באחיו".
והאלה עונה: "מה הבעיה, אם זה מה שאתם רוצים לעשות?"
מאלאקליפס: "אבל אף אחד לא רוצה בזה! כולם שונאים את זה!"
האלה: "אה. טוב, אז תפסיקו".
השאלה המשתמעת היא: אם כולם שונאים את השיטה הרווחת, מי מקיים אותה? וגינסברג עונה: "מולך". התשובה חזקה, לא מפני שהיא נכונה — אף אחד לא ממש חושב ששד מקרתגו העתיקה גורם לכל זה — אלא מפני שהאנשת השיטה כסוכן מוסרי מבליטה את המידה בה השיטה אינה סוכן מוסרי.
ניק בוסטרום מעיר כלאחר יד לגבי האפשרות לדיסטופיה נטולת-רודן, אשר שנואה על כל אזרח כולל המנהיגים, אבל למרות זאת מתקיימת ולא נופלת. די קל לדמיין מדינה כזאת. דמיינו מדינה עם שני חוקים: האחד: בכל יום, כל אחד חייב לבלות שמונה שעות בעינוי-עצמי על ידי מכות חשמל. השני: מי שייפר חוק כלשהו (כולל חוק זה), או יימנע מאכיפתו, חייבים כל האזרחים להתאחד כדי להורגו. נניח שבאמצעות מסורת עתיקה ומקובלת, חוקים אלה קיימים ויציבים דיים כדי שכל אחד מצפה שהם ייאכפו.
לפיכך, אתה תחשמל את עצמך במשך שמונה שעות ביום, כי אתה יודע שאם לא תעשה זאת כולם יהרגו אותך, כי אם לא יעשו זאת, כל האחרים יהרגו אותם, וכן הלאה. כל אזרח ואזרח שונא את השיטה, אבל בגלל העדרו של מנגנון תיאום, השיטה מחזיקה מעמד. בשבתנו כאלוהים, נוכל למטב (לעשות אופטימיזציה) את המערכת ל"כולם מסכימים להפסיק את זה מיד", אבל אף אחד מתוך המערכת לא מסוגל להביא לידי המעבר הזה ללא סיכון אדיר.
טוב, זו דוגמה קיצונית. אז בואו נעבור על מספר – נאמר עשר – דוגמאות אמיתיות למלכודות רב-קוטביות דומות, כדי להמחיש כמה הדבר חשוב.
- משחק דילמת האסיר, כפי שישחקו אותו שני ליברטריאנים מאוד מטומטמים שתמיד נתקעים במצב של בגידה. קיימת תוצאה עדיפה, שזמינה אם ישכילו למצוא את האפשרות לשיתוף פעולה, אבל שיתוף פעולה הוא קשה. במבט על, ברור ששיתוף פעולה הדדי הוא תוצאה עדיפה על בגידה הדדית, אבל אף אחד מהאסירים במערכת הזאת לא יוכל להביא זאת לפועל.
- מכירה פומבית של דולר. כתבתי על זה ועל גרסאות מפותלות יותר של אותו עיקרון במאמר תורת המשחקים כאמנות אפלה. באמצעות כמה חוקי מכירה פומבית מוזרים, תוכל לנצל תיאום גרוע כדי לאלץ מישהו לשלם 10 דולר תמורת שטר של דולר. מנקודת המבט של האֵל, ברור שאין לשלם עשר דולר עבור אחד. אבל מתוך המערכת, ייתכן שכל צעד וצעד הוא הגיוני.
(אשפה ודולרים שאין להשיגם!)
- סיפור גידול הדגים ממאמרי "שו״ת אי-ליברטריאניות".
בתור ניסוי מחשבתי, נחשוב על גידול דגים באגם. דמיין אגם עם אלף חוות-דגים בבעלות אלף חברות מתחרות. כל חוות דגים מרוויחה רווח של 1000 דולר לחודש. למשך זמן מה, הכל בסדר.
אבל כל חווה יוצרת פסולת, שמזהמת את מי האגם. נניח שכל חווה יוצרת מספיק זיהום כדי להוריד את התפוקה בדולר לחודש.
אלף חוות דגים יוצרות מספיק פסולת כדי להוריד את התפוקה באלף דולר לחודש – המשמעות היא שאף אחת מהחוות אינה משיאה רווח כלל. הקפיטליזם בא לעזרתנו: מישהו ממציא מערכת סינון מסובכת שמטהרת את המים. תפעול המערכת עולה 300 דולר לחודש. כל חוות דגים מתקינות את המערכת מרצון, ואז הן מרוויחות 700 דולר לחודש כל אחת – עדיין סכום נאה.
אבל לחוואי אחד (נקרא לו שמעון) נמאס לשלם על תפעול המסנן שלו. עכשיו, פסולת של חוות דגים אחת מזהמת את האגם, ומורידה את התפוקה בדולר אחד. שמעון מרוויח 999 דולר, וכל השאר מרוויחים 699 דולר.
כולם רואים ששמעון מרוויח הרבה יותר מהם, כי הוא לא משלם את הוצאות התחזוקה של המסנן שלו. בעקבות זאת, גם הם מנתקים את מסנניהם.
לאחר שארבע-מאות חוואים מנתקים את מסנניהם, שמעון מרוויח 600 דולר לחודש – פחות ממה שהיה מרוויח אילו הוא וכל השאר היו ממשיכים להפעיל את המסננים! שמעון עובר בין כל מגדלי הדגים ואומר "חכו! כולנו צריכים לכרות ברית, מרצון, ולהפעיל מסננים! אחרת, התפוקה של כולם יורדת".
כולם מסכימים איתו, וחותמים על ברית המסנן, חוץ מאחד שהוא קצת מנייאק. נקרא לו מיקי. כעת, כולם שוב מפעילים מסננים, חוץ ממיקי. מיקי מרוויח 999 דולר לחודש, וכל האחרים מרוויחים 699 דולר לחודש. לאט לאט, כולם מתחילים לחשוב שגם הם צריכים להרוויח בגדול כמו מיקי, ומנתקים את המסנן כדי לקבל 300 דולר רווח נוספים.
למי שפועל מתוך עניין עצמי, אין תמריץ להפעיל מסנן. למי שפועל מתוך עניין עצמי, יש תמריץ מסויים לחתום על ברית שתכריח את כולם להפעיל מסנן, אבל גם יש לו תמריץ יותר גדול לחכות שכל השאר יחתמו על ברית כזאת, אבל להימנע מכך בעצמו. הדבר יכול להוביל למאזן בלתי רצוי שבו אף אחד לא חותם על ההסכם.
ככל שאני ממשיך לחשוב על זה, ככה אני מרגיש שזה ליבת ההתנגדות שלי לליברטריאניזם, וש"שו״ת אי-ליברטריאניות, גרסה 3.0" תכלול רק את הדוגמה הזו, משוכפלת פי מאתיים. מנקודת מבט של אלוהים, נוכל לומר שלזיהום האגם יש השלכות רעות. מתוך המערכת, אף אחד לבדו לא יכול למנוע מהאגם להזדהם, וקניית מסנן היא רעיון לא כל כך מוצלח.
- מלכודת מלתוסיאנית, לפחות בקיצון התיאורטי שלה. נניח שאתה אחד מראשוני החולדות שהוכנסו לאי בודד, נקי מחיות אחרות. האי מלא בצמחים טעימים ואתה חי חיי נוחות – אתה נופש, אוכל, ויוצר יצירות אמנות דגולות (אתה אחת מהחולדות האלה מ"גברת פריסבי ועכברושי מב"ן".)
אתה חי חיים ארוכים, מזדווג, ומוליד תריסר ילדים, כל אחד מהם מוליד בעצמו תריסר ילדים, וכו'. תוך שני דורות, האי מכיל עשרת אלפים חולדות, והוא הגיע לקיבולת הקיום שלו. עכשיו, אין מספיק מזון ומקום לכולם, ואחוז מסוים מכל דור חדש מת כך שהאוכלוסייה מתייצבת על עשרת אלפים.
ואז, כת מסוימת של חולדות נוטשת את האמנות כדי להקדיש יותר זמן להישרדות גרידא. בכל דור, קצת פחות חולדות מהכת הזאת מתות מאשר החולדות האחרות. כך, לאחר זמן מה אף חולדה אינה יוצרת אמנות בכלל, וכל כת של חולדות שמנסה להחזיר את האמנות נכחדת לאחר כמה דורות.
ובעצם, לא רק אמנות. כל כת בכלל שהיא קשוחה, זריזה, ומכוונת יותר להישרדות מהרוב, בסופו של דבר תשתלט על האי. אם כת אחת של חולדות מחליטה להגביל, לטובת הכלל, את הילודה, כך שלכל זוג יהיו רק שני ילדים, כדי להקטין את אכלוס-היתר, אז כת זו תגווע, ואויביה הרבים ממנה ירמשו וירמסו אותה. אם כת אחת של חולדות מתחילה לאכול חולדות אחרות, ומוצאת שמנהג זה נותן להן יתרון על פני רעותיהן, אז כת זו תשתלט ומספריה יגיעו לקיבעון באוכלוסיה.
אם חולדות-מדעניות מנבאות האצה בדלדול מאגרי האגוזים באי, והתרוקנות כליל בקרוב, אזי כמה כתות של חולדות עשויות להגביל את צריכת האגוזים שלהן לרמה בת קיימא. חולדות אלה יובסו בתחרות על ידי בנות-דודן האנוכיות יותר. בסופו של דבר האגוזים יתכלו, ורוב החולדות יגוועו, ואז מַחזור הצמיחה והנפילה יחזור שוב. כל כת חולדות הדוגלת בפעולה כלשהי לעצירת המַחזור האכזרי תובס בתחרות על ידי בנות דודן שעבורן דגילה בעקרון כלשהו הינה בזבוז זמן שאיתו היה ניתן להתחרות ולזלול.
מסיבות שונות, האבולוציה אינה מלתוסיאנית כמו במקרה המופשט, אבל היא מספקת דוגמת אבטיפוס, שנוכל להחילה על מקרים אחרים כדי לראות את המנגנון העומד ביסודם. מנקודת ראייתו של האלוהים, קל לומר שהחולדות צריכות לשמר אוכלוסיה מספיק קטנה. מתוך המערכת, כל פרט יילך אחר הציווי הגנטי והאי ידרדר למחזור בלתי נגמר של שגשוג וקריסה.
- קפיטליזם. תארו לעצמכם קפיטליסט במגזר עם תחרות רצחנית. הוא מעסיק עובדים בתנאים קשים בבית חרושת, בו הם תופרים בגדים, אותם הוא מוכר ברווח מזערי. אולי הוא רוצה לשלם לעובדיו יותר, או לתת להם תנאים נוחים יותר. אבל הוא אינו יכול, כי בכך יריביו הקמצנים יותר יביסו אותו בתחרות, והוא יפשוט את הרגל. ייתכן ורבים מיריביו הם אנשים נחמדים שגם הם רוצים לשלם יותר לעובדים. אבל ללא הבטחה משוריינת כלשהי שאף אחד מהם לא יבגוד על ידי הצעת מחירים נמוכים יותר, הם אינם יכולים לשלם יותר לעובדים. כמו החולדות, שמאבדות את כל הערכים שלהן חוץ מתחרות גרידא, כל החברות בסביבה כלכלית של תחרות מספיק עזה נאלצות לנטוש את כל הערכים חוץ ממיטוב-לצורכי-רווח או ליפול בתחרות לחברות שהצליחו יותר מהן במיטוב לצורכי רווח, ולכן יכולות למכור את אותו שירות במחיר נמוך יותר.
הלוואי וההבנה בערך של דימוי הקפיטליזם לאבולוציה היתה יותר נפוצה. חברות כשירות – בהגדרה, כאלה שגורמות לצרכנים לרצות לקנות מהן – שורדות, מתרחבות, ונותנות השראה למאמצים עתידיים. חברות שאינן כשירות – בהגדרה, כאלה שאף אחר לא רוצה לקנות מהן – פושטות רגל ומתות יחד עם הדנ"א העסקי שלהן. הסיבות שהטבע אדום בשיניו ובטפריו הן אותן סיבות שהשוק חסר-רחמים ונצלני.
מנקודת ראייתו של אלוהים, נוכל להמציא מגזר עסקי ידידותי בו כל חברה משלמת לעובדיה משכורת בה ניתן להתקיים בכבוד. אך מתוך המערכת, אין דרך לחוקק את זה.
(מולך אשר אהבתו אבן וחבית נפט ללא תחתית! מולך אשר בדמו פועם הממון!)
- מלכודת שתי-המשכורות, כפי שדנּו בה לא מזמן בבלוג הזה. המאמר העלה את התיאוריה שתחרות די עזה לקניית בתים בפרוורים, באזורים עם בתי ספר איכותיים, מביאה לכך שהתושבים נאלצים להקריב ערכים רבים אחרים – זמן בבית עם הילדים, ביטחון כלכלי – כדי למטב עבור יכולת-רכישת-בית; ואם לא, להימסר לשכונות המצוקה.
מנקודות ראות אלוהית, אם כולם יסכימו לא לקחת משרה שנייה כדי לנצח בתחרות על הבתים הטובים, אז כל אחד יקבל בית טוב בדיוק באותה המידה, אבל יצטרך לעבוד במשרה אחת בלבד. מתוך המערכת, ללא ממשלה שמוכנה לאסור על חלטורות, כל מי שלא ייקח אחת יישאר מאחור.
(דירות רובוטיות! פרוורים בלתי נראים!)
- חקלאות. ג'ארד דיאמונד מכנה אותה "הטעות החמורה בתולדות האנושות". בין אם היתה טעות ובין אם לאו, החקלאות לא קמה דרך מקרה – ציוויליזציות חקלאיות פשוט הביסו את הנוודים, השתלטות בלתי נמנעת שאין לעמוד בפניה. מלכודת מלתוסיאנית מושלמת. ייתכן שאורח החיים של הציידים-לקטים היה מהנה יותר, עם תוחלת חיים ארוכה יותר, ויותר מתאים לפריחה אנושית – אבל במצב של תחרות מספיק עזה בין עמים, בה החקלאות המלוּוה במנה גדושה של תחלואה ודיכוי ודֶבֶר היא הבחירה התחרותית יותר, כולם יהפכו לאנשי חקלאות או שיילכו בדרכם העצובה של האינדיאנים הקומנצ'יים.
דרך עיניו של האלוהים, קל לראות שכולם צריכים לדבוק בבחירה המהנה יותר ולהישאר כציידים-לקטים. מתוך המערכת. כל שבט פשוט עומדת לפני הבחירה בין המעבר לחקלאות לבין מוות בלתי נמנע.
- מירוצי חימוש. מדינות גדולות מוציאות בין 5% ל- 30% מתקציבן על הגנה. ללא מלחמה – המצב הנפוץ בחמישים השנים האחרונות – אין זה משנה דבר חוץ מניקוז כסף מתשתיות, בריאות, חינוך או צמיחה כלכלית. אבל כל מדינה שלא תוציא מספיק כספים על הגנה מסתכנת בפלישה ממדינה שכן עשתה זאת. ולכן, כמעט כל המדינות מנסות להוציא כסף על הגנה.
בראייתו של אלוהים, הפיתרון הטוב ביותר הוא שלום עולמי – לא יהיה צבא לאף מדינה בכלל. מתוך המערכת, אף מדינה לא יכולה לאכוף את זה חד-צדדית, ולכן האפשרות המועדפת שלה היא להמשיך לזרוק את הכסף לקניית טילים, שנשארים חסרי-שימוש במתקני השיגור.
מולך מצבת המלחמה העצומה! מולך הממשלות ההלומות! מולך אשר האצבעות שלו עשרה צבאות!
- סרטן. הגוף האנושי אמור להיות מורכב מתאים שחיים בהרמוניה ומשתפים את משאביהם לטובת הכלל. אם תא בוגד במאזן הזה על ידי השקעת משאביו בשכפול עצמי, הוא וצאצאיו ישגשגו, ובסוף יביסו בתחרות את כל התאים האחרים וישתלטו על הגוף – ואז, הגוף ימות. או לחילופין, המצב יכול לחזור על עצמו, כאשר תאים סרטניים מסוימים בוגדים בשאר הגידול, ובכך מאיטים את גדילתו וגורמים לגידול לקפוא על השמרים.
מנקודת מבט אלוהית, הפתרון העדיף הוא שכל התאים ישתפו פעולה כדי שכולם לא ימותו. מתוך המערכת, תאים סרטניים יתרבו ויביסו בתחרות את השאר – כך שרק קיומה של מערכת החיסון האנושית שומר מפני התמריץ הטבעי להפוך לסרטני.
- "המרוץ לתחתית" מתאר מצב פוליטי בו כל ריבונות מפתה עסקים לעבור אליה על ידי הבטחת מיסים נמוכים ותקנות מעטות ביחס לריבונויות אחרות. התוצאה הסופית היא או שכל הפוליטיקאים ממטבים לתחרותיות – על ידי מזעור מיסים ותקנות – או שהם יאבדו את כל המסחר, ההכנסות, והמשרות למי שכן עשה זאת (ואז יידחפו מהשלטון ויוחלפו בממשלה יותר כנועה).
אבל למרות שהאחרון גנב את השם, כל התרחישים הם למעשה "מירוץ לתחתית". לאחר שגורם אחד לומד כיצד להפוך לתחרותי יותר על ידי הקרבת ערך משותף, כל מתחריו גם הם חייבים להקריב את הערך הזה או ליפול בתחרות ולהתחלף באלה שפחות מדקדקים במוסר. לכן המערכת עלולה להיגמר כאשר כולם שוב ברמה שווה של תחרותיות – אך הערך המוקרב אבד לנצח. מנקודת מבט אלוהית, המתחרים יודעים שייגמרו במצב גרוע יותר אם יבגדו בשאר, אבל מתוך המערכת, ללא מספיק תיאום, אי אפשר להימנע מכך.
לפני שנמשיך, יש עוד סוג של מלכודת רבת-משתתפים שכדאי לנו לחקור. במקרה הזה, כוח חיצון – דרך כלל סטיגמה חברתית – מרסנת את התחרות. כתוצאה, אין ממש מרוץ לתחתית – המערכת יכולה להמשיך לתפקד ברמה יחסית גבוהה – אבל עדיין אי אפשר למטב ומשאבים מתבזבזים ללא סיבה.
פן תתעייפו אפילו לפני שנתחיל, אגביל את עצמי לארבע דוגמאות כאן.
- חינוך. במאמרי על פילוסופיה ריאקציוניסטית, ביטאתי תסכול על רפורמות בחינוך.
רבים שואלים למה איננו יכולים לתקן את מערכת החינוך. אבל כיום, התמריץ החזק של התלמיד הוא ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר אליה הוא יכול להתקבל כדי שהמעסיקים יעסיקו אותו – בין אם ילמד מאומה ובין אם לאו. התמריץ של המעסיק הוא לגייס סטודנטים מהאוניברסיטה היוקרתית ביותר שביכולתו כדי שיוכל להגן על ההחלטה לפני מנהלו במקרה שהגיוס יכשל – בין אם המוסד החינוכי מספק ערך מוסף ובין אם לאו. והתמריץ של המכללה הוא לעשות כל מה שניתן כדי לצבור יוקרה נוספת, כפי שנמדד בכתב העת "חדשות ארה״ב ודוח עולמי" – בין אם זה עוזר לתלמידים ובין אם לאו. האם זה מוביל לבזבוז אדיר ולחינוך גרוע? כן. האם אלהי החינוך היה יכול לשים לב ולגזור גזירות-חינוך שיובילו למערכת יעילה יותר בהרבה? בקלות! אבל מפני שאלהי החינוך איננו קיים, כל אחד ילך אחר התמריצים שלו, שלהם מִתאם חלקי בלבד לחינוך או ליעילות.
מנקודת השקפה אלוהית, קל לומר דברים כמו "תלמידים צריכים ללמוד באוניברסיטה רק אם הם חושבים שהם ישיגו משהו ממנה, ומעסיקים צריכים להעסיק מועמדים לפי כישוריהם ולא לפי האוניברסיטה בה הם למדו". מתוך המערכת, כולם רק הולכים אחר תמריציהם באופן הנכון, ולכן, אלא אם התמריצים ישתנו, המערכת גם היא לא תשתנה.
- המדע. מאותו מאמר:
קהילת המחקר של היום יודעת שהיא אינה יוצרת את המדע הטוב שביכולתה. יש הרבה הטיית פרסום, סטטיסטיקות נעשות בדרך מבלבלת ומטעה מתוך אינרציה צרופה, ורפליקציה מתבצעת באיחור או בכלל לא. ולעיתים מישהו יאמר משהו כמו "אני לא מאמין שאנשים טיפשים מדי מלתקן את המדע. עלינו רק לדרוש רישום מראש של מחקרים כדי למנוע הטיית פרסום, לקבוע כתקן שיטה סטטיסטית חדשה ועוצמתית, ולתת מעמד גבוה יותר למדענים שמבצעים ניסויי רפליקציה. זה יהיה ממש פשוט ויגדיל בצורה עצומה את הקידמה המדעית. כנראה אני פשוט חכם מכל המדענים הקיימים, כי אני מסוגל לחשוב על זה והם לא".
וכן. אלהי המדע היה מצליח בכך. הוא היה יכול פשוט לגזור גזירת-מדע שכולם צריכים להשתמש בסטטיסטיקות הנכונות, ועוד גזירת-מדע שכולם חייבים לתת מעמד חברתי גבוה יותר לרפליקצית.
אבל דברים שעובדים מנקודת מבטו של האלוהים אינם עובדים מתוך המערכת. לאף מדען כפרט אין תמריץ לעבור באופן חד-צדדי לטכניקה הסטטיסטית החדשה במחקר שלו, שכן המעבר עלול להקטין את סיכויי המחקר לחולל מהפכות – וזה רק יבלבל את כל המדענים האחרים. יש להם רק תמריץ לרצות שכל האחרים יעברו בצוותא, ולאחר מכן ילכו בעקבותיהם. ולאף כתב-עת אין תמריץ לעבור חד-צדדית לרישום מוקדם ולפרסום תוצאות שליליות, שכן זה רק יעיד שהתוצאות שלהם פחות מעניינות מכתב-העת השני, שרק מפרסם תגליות פורצות דרך. מתוך המערכת, כל אחד הולך אחר תמריציו שלו, וימשיך לעשות זאת.
- שחיתות של ממשלות: אינני מכיר מי שבאמת מאמין, מתוך עיקרון, שההטבות שממשלות נותנות לתאגידים עסקיים הן רעיון טוב. אבל הממשלה [בארה״ב] עדיין מצליחה להוציא בערך (תלוי בחישוב) 100 מיליארד דולר בשנה על הטבות כאלה – סכום שהוא, לדוגמה, פי שלוש מהסכום שהיא מוציאה על בריאות לנזקקים. כל מי שבחן את הבעייה הגיע לאותה מסקנה: שיפסיקו להעניק הטבות לתאגידים. למה זה לא קורה?
אנשי ממשל מתחרים זה בזה להיבחר או להתקדם. הניחו שחלק מהמיטוב לצורכי היבחרות הוא מיטוב להגדלת תרומות למערכת הבחירות מתאגידים – ואולי לא, אבל הפוליטיקאים חושבים שכן. פקידי ממשל שמנסים לבחוש בהטבות לתאגידים עלולים לאבד את התמיכה מהתאגידים ולהפסיד בתחרות מול פקידים שמבטיחים לשמר את ההטבות.
ולכן, מנקודת ראייה של אל, כולם יודעים כי ביטול ההטבות הוא הפתרון הטוב ביותר, אבל התמריצים האישיים של כל פקיד בנפרד דוחפים אותו לשמר אותן.
- הקונגרס. רק 9% מהאמריקאים אוהבים אותו, מה שמרמז על דירוג נמוך מזה של מקקים, כיני ראש, או פקקי תנועה. מאידך, 62% מאלה שמכירים את נציגם בקונגרס אוהבים את תיפקודו. בתיאוריה, לגוף הנבחר דמוקרטית אמור להיות מאוד קשה להחזיק דירוג של 9% למשך יותר מקדנציה. אבל למעשה, התמריץ של כל נציג הוא למצוא חן בעיני הבוחרים, ולזרוק את יתר המדינה מתחת לאוטובוס – ובזה הם כנראה מצליחים.
בעיניו של אל, כל חבר בקונגרס צריך לחשוב רק על טובת האומה. אבל מתוך המערכת, אתה עושה את מה שגורם לך להיבחר מחדש.
ב.
עיקרון בסיסי מאחד את כל המלכודות הרב-קוטביות לעיל. בתחרות מיטוב של ערך X, ההזדמנות קמה לזרוק ערך אחר מתחת לאוטובוס בתמורה לתוספת של X. מי שמנצל את ההזדמנות משגשג. מי שלא, נכחד. בסופו של דבר, המצב היחסי של כולם הוא בערך כמו קודם, אבל המצב המוחלט של כולם הוא גרוע מאשר בעבר. התהליך נמשך עד שכל שאר הערכים שאפשר לסחור בהם כבר נסחרו – כלומר, עד שהתושיה האנושית כבר אינה יכולה למצוא דרך לדרדר את המצב עוד יותר.
בתחרות מספיק עזה (1 עד 10 לעיל), כל מי שלא זורק את כל ערכיו מתחת לאוטובוס מת – חשוֹב על החולדות המִסכנות שסירבו לחדול מיצירת אמנות. זוהי המלכודת המלתוסיאנית הידועה לשמצה, שבה כולם נדחקים לפת לחם.
בתחרות שאינה מספיק עזה (11 עד 14), אנו רואים רק כישלון מעוות במיטוב – שקוֹל את כתבי העת שאינם יכולים לעבור למדע אמין יותר, או המחוקקים שאינם יכולים להתאפס על עצמם ולחסל את ההטבות לתאגידים העסקיים. זה אמנם לא מביא אף אחד עד פת לחם, אבל במובן מוזר, המצב נוטל את רצונם החופשי.
כל סופר ופילוסוף בשקל חייב לכתוב אוטופיה משלו. רובם למעשה די נחמדים. ובעצם, הימור די טוב ששתי אוטופיות שהן מנוגדות קוטבית זו לזו נשמעות כעולם טוב יותר מהעולם בו אנו חיים.
קצת מביך שכלוּמניקים אקראיים יכולים לחשוב על מצבי עניינים טובים יותר מזה שאנו חיים בו. ולמעשה רובם לא יכולים. הרבה אוטופיות מטאטאות את הבעיות הקשות מתחת לשטיח; או שהן היו מתפרקות תוך עשר דקות אילו היו מיושמות.
אבל הרשו לי להציע כמה "אוטופיות" שאין להן את הבעייה הזאת:
-
- האוטופיה בה, במקום שהממשלה משלמת הטבות רבות לתאגידים, הממשלה אינה משלמת הטבות רבות לתאגידים.
-
- האוטופיה בה הצבא של כל מדינה הוא חצי זה שיש היום, והחיסכון מוקדש לשיפור תשתיות.
- האוטופיה בה כל בתי החולים משתמשים באותה מערכת רשומות רפואה אלקטרוניות, או לפחות מערכות שיכולות לדבר זו עם זו, כך שרופאים יוכלו לחפש את מה שהרופא שראית לפני שבוע בבית החולים החליט, במקום להריץ מחדש את כל אותן הבדיקות ב-5000 דולר.
לדעתי אין רבים שמתנגדים לאף אחת מהאוטופיות הללו. אם הן לא מגיעות לידי קיום, זה לא מפני שאנשים לא תומכים בהן. הסיבה בהחלט אינה שאף אחד לא חשב עליהן, כי אני חשבתי עליהן כרגע ואני לא מצפה שה"גילוי" ימשוך תשועות כחדשני או משנה-עולם.
כל בעל מנת משכל מעל לטמפרטורת החדר יכול לעצב אוטופיה. הסיבה שהמערכת הנוכחית שלנו איננה אוטופיה היא שהיא לא עוצבה על ידי בני אדם. בדיוק כפי שאתה יכול להסתכל על תוואי השטח של מדבר ולקבוע מה תהיה צורת הנחל שיזרום שם בבוא הגשמים, באמצעות הנחה שמיים יצייתו לכוח הכבידה, כך אתה יכול להתבונן בציוויליזציה ולקבוע מה תהיה צורת המוסדות העתידיים שלה, באמצעות הנחה שאנשים יצייתו לתמריצים.
נפקא מינה: כמו שצורות הנחלים אינן מיועדות ליופי או לניווט, אלא נוצרו כתוצאה של תוואי שטח שנקבע אקראית, כך גם מוסדות לא יעוצבו עבור שגשוג כלכלי או צדק, אלא כתוצאה של תנאים ראשוניים שנקבעו אקראית.
בדיוק כפי שאנשים יכולים לפלס את תוואי השטח ולחצוב תעלות, כך גם הם יכולים לשנות את נוף התמריצים כדי לבנות מוסדות טובים יותר. אבל הם יכולים לעשות זאת רק כאשר הם מתומרצים לעשות זאת, וזה לא קורה תמיד. כתוצאה מכך, כמה יובלים ואשדים די פראיים נוצרים במקומות מוזרים.
כעת אקפוץ מקטעי תורת משחקים משעממים למה שהוא אולי הדבר הכי קרוב לחוויה מיסטית שקרה לי אי פעם.
כמו כל חוויה מיסטית טובה, זה קרה בווגאס. עמדתי על אחד ממבניה הגבוהים הרבים, והבטתי למטה אל העיר הפרוסה מתחתיי, כולה מוארת בחושך. אם מעולם לא היית בווגאס, היא באמת מרשימה. גורדי שחקים ואורות בכל מגוון מוזר ויפה מקובצים יחדיו. והיו לי שתי מחשבות, צלולות כבדולח:
זה נהדר שאנחנו יכולים ליצור משהו כזה.
זה מביש שעשינו זאת.
כאילו, על פי איזה קנה מידה בניית העתקים מדויקים בני ארבעים קומות, תחת קורת גג, של ונציה, פאריס, רומא, מצרים וקאמלוט, כולם צמודים זה זה, ומלאים בנמרים לבקנים, באמצע המדבר הכי קשה בצפון אמריקה, היא שימוש בכלל שפוי במשאבים המוגבלים של הציוויליזציה שלנו?
עלה בדעתי שאולי אין פילוסופיה על פני כדור הארץ שתסכים לקיומה של לאס וגאס. אפילו האובייקטיביזם, שהוא בדרך כלל הפילוסופיה אליה אני פונה לצורך הצדקת הפרזות הקפיטליזם, לפחות מנמק את ההצדקה באמונה שהקפיטליזם משפר את חייהם של בני האדם. הנרי פורד היה מוסרי, משום שאיפשר לחסרי-רכב רבים להשיג רכבים, ובכך היטיב את מצבם. ומה עושה וגאס? מבטיחה לחבורה של שמוקים כסף בחינם, ולא נותנת להם.
לאס וגאס לא קיימת בגלל החלטה כלשהי למטב את הציוויליזציה עבור הנאה, היא קיימת בגלל סטייה במעגלי-גמול של דופאמין, בתוספת פרטים קטנים במבנה סביבה רגולטורית בלתי-אחידה, בתוספת נקודות שלינג. מתכנן מרכזי רציונלי עם ראייה של האלוהים, שמתבונן בעובדות האלה, עשוי היה לחשוב ש"בעצם, למעגלי-גמול של דופאמין יש סטייה מוזרה בה מטלות מסוימות בעלות יחסי סיכון-תועלת קצת שליליים, מקבלות ערך רגשי המזוהה עם יחסי סיכון-תועלת חיוביים; בואו נראה אם נוכל לחנך את כולם להיזהר מכך". אבל מי שבתוך המערכת, שהולך בעקבות התמריצים שנוצרו על ידי העובדות הללו, חושב: "בואו נבנה העתק מדוייק בן ארבעים קומות של רומא העתיקה, תחת קורת גג, מלא בנמרים לבקנים באמצע המדבר, ובכך נהיה קצת יותר עשירים מאשר מי שלא".
כפי שמסלולו של נחל גלום בתוואי השטח אפילו לפני שהיורה נופל עליו – כך גם קיומו של מלון ארמון הקיסר היה גלום בנוירוביולוגיה, כלכלה, ומשטרים רגולטוריים, אפילו לפני שנוצר. היזם שבנה אותו רק מילא קווי רפאים בבטון ממשי.
ואם כן, כל האנרגיה הטכנולוגית והקוגניטיבית המדהימה הזו, הזוהר של המין האנושי, מתבזבזת על דקלום השורות שנכתבו על ידי קולטנים תאיים שהתפתחו בצורה קלוקלת, ועל ידי כלכלה עיוורת, כמו אֵלים שעליהם מפקד מטומטם.
יש כאלה שחווים חוויות מיסטיות ורואים את האלוהים. אני ראיתי את מולך.
מולך אשר תודעתו מכונה טהורה! מולך אשר בדמו פועם הממון!
מולך אשר נשמתו חשמל ובנקים! מולך אשר גורדי השחקים שלו נטועים ברחובות הארוכים כיהווים נצחיים!
מולך! מולך! דירות רובוטיות! פרוורים בלתי נראים! מטמוני שלדים! בירות עיוורות! תעשיות שדים! אומות רפאים!
זרגי גרניט!
ג.
ב"ספר החיצוני של התוהו" (Apocrypha Discordia) כתוב:
הזמן זורם כמו נחל. דהיינו, הוא יורד במורד ההר. אנו יודעים זאת כי הכל מידרדר במהירות. מתוך זהירות ראוי לנו להיות רחוק משם ברגע שנגיע לים.
בואו נפרש באופן לגמרי מילולי את ההלצה האקראית הזאת ונראה לאן היא תיקח אותנו.
זה עתה דימינו את זרימת התמריצים לזרימתו של נחל. המסלול היורד מתאים לדימוי: המלכודות מתרחשות כאשר אתה מוצא הזדמנות לסחור ערך שימושי תמורת תוספת תחרותיות. ברגע שכולם קיבלו את התוספת, התחרותיות הנוספת לא מביאה לך שום אושר – אבל הערך ההוא אבד לנצח. לכן, כל צעד של פוֹלקת-התיאום הגרוע מרע את חייך.
אבל לא רק שלא הגענו עדיין לים, אבל נראה גם שאנחנו נעים במפתיע כלפי מעלה, בתדירות מפתיעה. מדוע העניינים אינם מתנוונים יותר ויותר עד שאנחנו שוב מגיעים עד פת לחם? אני יכול לחשוב על שלוש סיבות גרועות – עודף משאבים, מגבלות פיזיות, ומירוב (מקסימיזציה) של התועלת – וגם סיבה טובה אחת – תיאום.
- עודף משאבים: מעמקי הים הם מקום נוראי עם מעט אור, מעט משאבים, וייצורים איומים שונים שמקדישים את עצמם לטריפה או היטפלות זה בזה. אבל מדי פעם, פגר לוויתן נופל אל קרקעית הים. הייצורים שימצאו אותו יזכו במזון מעבר למה שאי פעם יירצו. באה תקופה קצרה של שפע מופלא, בעוד היצורים המקדימים למצוא את הלוויתן זוללים כמו מלכים. במרוצת הזמן עוד יותר בעלי חיים מגלים את הפגר, בעלי החיים בתוך הפגר המהירים בהתרבות מתרבים, הלווייתן נצרך בהדרגה, וכולם נאנחים וחוזרים לחיות במלכודת מוות מלתוסיאנית.
(מצחף כוכב הצפחה: המקור למטפורות-לוויתנים מבעיתות מאז יוני 2014.)
זה כאילו קבוצה של חולדות שנטשו את האמנות ופנו לקניבליזם פתאום הועפה לאי חדש וריק בעל כושר נשיאה גבוה בהרבה, שבו הם מוצאים שוב מרווח נשימה לחיות בשלום וליצור יצירות מופת אמנותיות.
זכינו לחיות בדור צניחת הלווייתנים, דור של כושר נשיאה עודף, דור בו אנו מוצאים את עצמנו לפתע עם יתרון של אלף קילומטר על מלתוס. כפי שמנסח זאת הנסון, זהו זמן החלום.
כל עוד המשאבים לא מצומצמים דיים כדי לאנוס את כולנו למלחמה של כל בכל, ניתן לנו לעשות דברים משעשעים ולא מיטביים – כמו אמנות ומוסיקה ופילוסופיה ואהבה – ולא להפסיד בתחרות, ברוב המקרים, מול מכונות רצח חסרי רחמים.
- מגבלות פיזיות. דמיין אדון לעבדים ממרב-רווח שהחליט לקצץ בעלויות על ידי הרעבת עבדיו, או מניעת שינתם. עד מהרה יגלה שתפוקת העבדים ירדה בצורה קיצונית, ואין להחזירה ללא תלות בכמות ההלקאות. בסופו של דבר, לאחר בדיקות אסטרטגיות רבות, הוא עשוי למצוא שהעבדים מפיקים יותר עבודה כשהם אוכלים ונחים ויש להם זמן להירגע. לא מפני שהעבדים היו מרצונם נמנעים מחלק מהתפוקה האפשרית – אנו מניחים כי הפחד מעונש מספיק כדי לגרום להם לעבוד לפי יכולתם המירבית – אלא בגלל שלגוף יש מגבלות פיזיות מסוימות שמגבילות עד כמה אפשר להתאכזר ולצאת מזה בהצלחה. לכן, "המרוץ לתחתית" עוצר במידת מה לפני התחתית האתית בפועל, כאשר נתקלים בגבולות פיזיים.
ג'ון מוז, היסטוריון של העבדות, מרחיק לכת עוד יותר וכותב כיצד העבדות המוכרת לנו ביותר – זו של דרום ארה״ב לפני מלחמת האזרחים – היא סטייה היסטורית וכנראה גם חסרת תועלת כלכלית. ברוב צורות העבדות בהסטוריה – במיוחד אלה של העולם הקדום – היה מקובל שעבדים יקבלו שכר, יטופלו היטב, ולעיתים ישוחררו מעבדותם.
הוא טוען שזה היה תוצאה של חישוב כלכלי הגיוני. אתה יכול לעודד עבדים דרך הגזר או דרך המקל, והמקל לא ממש עובד. אינך יכול להשגיח על העבדים כל הזמן, וממש קשה לדעת אם עבד מתבטל או לא (או אם הוא יוכל לעבוד יותר בעקבות הלקאה נוספת). אם אתה רוצה שהעבדים שלך יעשו משהו יותר מסובך מקטיפת כותנה, אתה נתקל בבעיות ניטור רציניות – כיצד תפיק רווח מפילוסוף משועבד? האם תכה אותו ממש קשה עד שהוא יבאר את הגדרת הטוב, כדי שתמכור ספרים בנושא?
הפתרון העתיק לבעיה – אולי השראה מוקדמת לפנאגרל – היה לתת לעבד לצאת ולעשות מה שבא לו ושנראה לו רווחי, ואז לחלק את הרווחים איתו. לפעמים עבד היה עובד משרה רגילה בסדנה שלך ואתה הייתה משלם לו שכר מבוסס על טיב עבודתו. במקרים אחרים העבד היה הולך ומחפש את דרכו בעולם ושולח לך חלק מרווחיו. ובמקרים נוספים, היית קובע מחיר לחירותו של העבד, והעבד היה יוצא לעבוד, ובסופו של דבר היה מביא את הכסף ופודה את עצמו.
ההסטוריון מוז מרחיק לכת עוד ואומר כי המערכות האלה היו כה רווחיות עד שתמיד ביעבעו ניסיונות ליישם שיטות דומות בדרום ארה״ב. הסיבה שדבקו בשיטת ההלקאות והשרשראות, נובעת פחות משיקולים כלכליים ויותר מפקידי ממשלה גזעניים שדיכאו ניסיונות שהיו רווחיים, אך לא בדיוק מעודדים את אדנות הלבנים, לשחרר עבדים ולתת להם לעסוק בפרנסה עצמית.
אז במקרה זה, מרוץ לתחתית, שבו אחוזות מתחרות מתאכזרות לעבדיהן עוד ועוד על מנת למרב תחרותיות, נעצר על ידי מגבלה פיזית – האכזריות לא מועילה אחרי נקודה מסוימת.
או לתת דוגמה אחרת, אחת הסיבות שאנחנו איננו כרגע בפיצוץ אוכלוסין מלתוסיאני היא שנשים יכולות ללדת תינוק אחד בלבד בכל תשעה חודשים. אילו אחת הכתות הדתיות המוזרות האלה שדורשות מחברותיהן ללדת כמה שיותר תינוקות היו יכולות לבצע "העתק-הדבק" לעצמם, היינו במצב ממש גרוע. אך במציאות, הן יכולות להזיק רק בצורה מוגבלת בכל דור.
- מירוב-תועלת. עד כה חשבנו על שימור ערכים מול ניצחון בתחרויות, וציפינו שהאחרון ישמיד את הראשון.
אבל רבים מתחרויות ותהליכי המיטוב בציוויליזציה המודרנית הם מיטוב של ערכי אנוש. אתה מנצח בקפיטליזם גם על ידי סיפוק ערכי הלקוחות. אתה מנצח בדמוקרטיה גם על ידי סיפוק ערכי הבוחרים.
נניח שיש מטע קפה באתיופיה המעסיק אתיופים בגידול פולי קפה שנמכרים בארצות הברית. אולי הוא לכוד במאבק חיים ומוות עם מטעי קפה אחרים, ורוצה לזרוק כמה שיותר ערכים מתחת לאוטובוס, כדי להשיג יתרון קל.
אבל הוא לא יכול להקריב יותר מדי את איכות הקפה המופק, כי אחרת האמריקאים לא יקנו אותו. והוא לא יכול להקריב רמת שכר או תנאי עבודה יותר מדי, אחרת האתיופים לא יעבדו שם. ולמעשה, חלק מתהליך המיטוב/תחרות שלו הוא למצוא את הדרכים הטובות למשיכת עובדים ולקוחות, כל עוד שזה לא עולה להם יותר מדי כסף. אז זה מאוד מבטיח.
אבל חשוב לזכור בדיוק כמה שברירי שיווי המשקל המועיל הזה.
נניח שמטעי הקפה יגלו חומר הדברה רעיל שיגדיל את התפוקה, אבל יגרום ללקוחות לחלות. אולם הלקוחות עדיין אינם מודעים לחומר ההדברה, והממשלה עדיין לא מספיק התעדכנה כדי להטיל פיקוח עליו. עכשיו יש ניתוק קטנטן בין "מכירה לאמריקאים" לבין "סיפוק הערכים של אמריקאים", ולכן כמובן ערכי האמריקאים מושלכים אל מתחת לאוטובוס.
או נניח שיש גל ילודה באתיופיה ופתאום חמישה עובדים מתחרים על כל משרה. עכשיו החברה יכולה להרשות לעצמה להוריד את השכר וליישם תנאי עבודה אכזריים, עד לגבולות הפיזיים האפשריים. ברגע שיש נתק בין "גיוס אתיופים לחברה" לבין "סיפוק ערכים אתיופיים", המצב לא נראה ממש טוב לערכים אתיופיים.
או נניח שמישהו ממציא רובוט שקוטף קפה טוב יותר וזול יותר מעובדים אנושיים. החברה מפטרת את כל הפועלים וזורקת אותם לרחוב למות. ברגע שתועלתם של האתיופים אינה נחוצה עוד לצורכי רווח, כל הלחץ לשמור עליה נעלם.
או נניח שיש ערך חשוב שאינו ערך של העובדים או של הלקוחות. אולי מטעי הקפה יושבים על בית גידול של ציפור טרופית נדירה, כזאת שקבוצות איכות הסביבה רוצות להגן עליה. אולי המטע נמצא על בית קברות מסורתי של שבט שונה מזה שהמטע מעסיק, והם רוצים שהמקום יקבל כבוד בדרך כלשהי. אולי גידול קפה תורמת איכשהו להתחממות כדור הארץ. כל עוד זה לא ערך שימנע מהאמריקאי הממוצע לקנות מהם או מהאתיופי הממוצע לעבוד עבורם, תחת האוטובוס הערך הולך.
אני יודע ש"לפעמים קפיטליסטים עושים דברים רעים" אינה בדיוק אימרה מקורית. אבל אני רוצה להדגיש איך זה לא שווה-ערך ל"קפיטליסטים הם חמדנים". למעשה, לפעמים הם כן חמדנים. אבל פעמים אחרות הם רק נתונים לתחרות מספיק עזה כדי שמי שלא עושה זאת יפסיד בתחרות ויוחלף על ידי אלה שכן שעושים זאת. שיטות עסקיות נקבעים על יד מולך, ולאף אחד אחר אין ברירה בעניין.
(מידיעתי המועטה במרקס, הוא מבין זאת היטב, ומי שמסכם אותו על ידי "קפיטליסטים הם חמדנים" עושה לו עוול.)
ולמרות שהדוגמה הקפיטליסטית מובנת היטב, אני סבור שפחות מעריכים שהדמוקרטיה סובלת מאותן בעיות. כן, בתיאוריה היא ממטבת עבור אושר הבוחר, שעומד במִתאם עם מדיניות טובה. אבל ברגע שיש נתק קל בין מדיניות טובה לבין כושר-היבחרות, מדיניות טובה חייבת להיזרק מתחת לאוטובוס.
לדוגמה, עונשי מאסר הולכים וגדלים אינם הוגנים לאסירים ואינם הוגנים לחברה שמשלמת עבורם. פוליטיקאים לא מוכנים לעשות דבר בעניין, כי הם לא רוצים להיראות "רכרוכיים כלפי הפשיעה", ואם פעם אחת אסיר שעזרו לשחררו יעשה משהו רע (וסטטיסטית זה יקרה) החדשות יתפזרו על גלי האתר מיד כ"מורשע ששוחרר על ידי מדיניות איש-הקונגרס הרג משפחה בת חמש נפשות, איך איש-הקונגרס יכול בכלל לישון בלילות, שלא לדבר על כך שיטען שהוא ראוי להיבחר מחדש?" אז גם אם ירידה באוכלוסיה הכלואה תהיה מדיניות טובה – והיא כן – היא תהיה מאוד קשה ליישום.
מולך הכלא הבלתי נתפש! מולך בית סוהר של עצמות-חסר הנשמה ובית הנבחרים של הייסורים! מולך אשר בנייניו דין המה! מולך הממשלות ההלומות!
הפיכת "סיפוק רצון הלקוחות והאזרחים" לתוצר של תהליכי מיטוב הייתה אחת ההתקדמויות הגדולות של הציוויליזציה, והסיבה לכך שדמוקרטיות קפיטליסטיות השיגו ביצועים טובים יותר ממערכות אחרות. אבל גם עם רתמנו את מולך בתור משרת, הרתמים אינם חזקים, ולפעמים אנו מגלים שהמשימות שעשה למעננו נעו לכיוון טובתו שלו ולא טובתנו.
- תיאום.
היפוכה של מלכודת הוא גינה.
הבעיות קלות לפתרון מנקודת מבטו של אלוהים, כך שאם כולם מתאחדים כאורגניזם-על, אותו אורגניזם-על יכול לפתור בעיות בקלות ובעדינות. תחרות עזה בין גורמים שונים הפכה לגן, עם גנן אחד שמכתיב לאן כל דבר צריך ללכת ושמסלק רכיבים שאינם תואמים את התבנית.
כפי שציינתי ב"שו״ת אי-ליברטריאניות", הממשלה יכולה לפתור בקלות את בעיית הזיהום בחוות הדגים. הפתרון הידוע לדילמת האסירים הוא שאדון המאפיה (המשחק כאן את תפקיד המושל) יאיים לירות בכל אסיר שיבגוד. הפתרון לחברות המזהמות ופוגעות בעובדים הוא תקנות ממשלתיות אוסרות על התנהגות כזאת. ממשלות פותרות את מירוצי החימוש בתוך מדינה, על ידי שמירה על מונופול בשימוש בכוח. קל לראות כי אם אכן תתקיים ממשלה עולמית יעילה, התעצמויות צבאיות בינלאומיות יסתיימו די מהר.
שני הרכיבים הפעילים בממשלה הם חוקים ואלימות – או ליתר הפשטה, הסכמים בתוספת מנגנון אכיפה. דברים רבים אחרים, מלבד ממשלות, משתתפים גם הם בשני הרכיבים הפעילים, ולכן הם מסוגלים לפעול כמנגנוני תיאום למניעת מלכודות.
לדוגמה, כיוון שהתלמידים מתחרים זה בזה (ישירות, אם הציונים ניתנים לפי פקטור, אבל תמיד בעקיפין בתחרות על קבלה לאוניברסיטאות, משרות וכד'), יש לחץ על כל תלמיד ותלמיד לרמות. המורה ובית הספר ממלאים את תפקידה של ממשלה בכך שיש להם כללים (למשל, נגד רמאות) ויכולת להעניש תלמידים ששוברים אותם.
אבל המבנה החברתי המתהווה של התלמידים עצמם הוא גם סוג של ממשלה. אם התלמידים מנדים את הרמאים וחושדים בהם, אז יש כללים (לא מרמים) ומנגנון אכיפה (או שננדה אותך).
קודים חברתיים, הסכמי ג'נטלמנים, גילדות תעשייתיות, ארגונים פליליים, מסורות, חברויות, בתי ספר, תאגידים ודתות הם כולם מוסדות מתאמים שמרחיקים אותנו ממלכודות על ידי שינוי תמריצים.
אבל המוסדות האלה לא רק מתמרצים, אלא גם מתומרצים. מדובר בארגונים גדולים המורכבים מאנשים רבים המתחרים על משרות, מעמד, יוקרה וכו' – אין סיבה שהם יהיו חסינים מפני המלכודות הרב-קוטביות שכולם נתונים בהם, ואכן הם אינם חסינים. ממשלות, באופן תיאורטי, יכולות לשמור על תאגידים, אזרחים וכו' מפני מלכודות מסוימות, אבל כפי שראינו לעיל, יש מלכודות רבות שהממשלות עצמן נוטות ליפול בהן.
ארצות הברית מנסה לפתור את הבעיה על ידי ריבוי רמות שלטון, חוקים חוקתיים בלתי ניתנים להפרה, איזונים ובלמים בין ענפים שונים, ועוד כמה תחכומים.
ערב הסעודית נוקטת בטקטיקה שונה. הם פשוט ממנים בן אדם אחד כאחראי על הכל.
זאת היא הטענה, שהושמצה רבות, לדעתי יותר מדי, לטובת המלוכה. מלך הוא מתמרץ שאינו מתומרץ. הוא זה שלמעשה יש לו נקודת ראייה של אלוהים, שעומד מחוץ ומעל כל מערכת. הוא ניצח לצמיתות בכל התחרויות ואינו מתחרה על שום דבר, ולכן הוא חופשי לחלוטין ממולך ומהתמריצים שאחרת היו מנתבים את תמריציו למסלולים שנקבעו מראש. מלבד כמה הצעות, שנשארות תיאורטיות מאוד, כמו "הגן הזוהר" שלי, המלוכה היא המערכת היחידה שעושה זאת.
אבל אז, במקום ללכת לפי מבנה תמריצים אקראי, יוצא שהולכים לפי הגחמות של בן אדם אחד. המלון וקזינו ארמון הקיסר הוא בזבוז מטורף של משאבים, אבל בפועל גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס לא היה בדיוק מתכנן מרכזי רציונלי דורש-טוב מושלם.
הציר הליברטריאני-סמכותני במצפן הפוליטי הוא שקלול תמורות בין חוסר-תיאום לבין עריצות. אתה יכול לזכות בתיאום מושלם של הכל על ידי מישהו עם נקודת מבט אלוהי – אבל אז אתה מסתכן בסטאלין. ומאידך אתה יכול להיות חופשי לחלוטין מכל סמכות מרכזית – אבל אז אתה תקוע בכל מלכודת רב-קוטבית מטופשת שמולך יכול לעצב.
הליברטריאנים מביאים טיעונים משכנעים לצד הראשון והמלוכנים לצד השני, אבל אני מצפה שכמו רוב שקלולי התמורות, אנחנו צריכים פשוט להחזיק את האף ולהודות שזו בעיה קשה מאוד.
ד.
נחזור עתה לציטוט ההוא מ"הספר החיצוני של התוהו".
הזמן זורם כמו נחל. דהיינו, הוא יורד במורד ההר. אנו יודעים זאת כי הכל מידרדר במהירות. מתוך זהירות ראוי לנו להיות רחוק משם ברגע שנגיע לים.
מה תהיה המשמעות, במצב הזה, של "הגעה לים"?
מלכודות רב-קוטביות – מירוצים לתחתית – מאיימות בהשמדת כל הערכים האנושיים. הם מרוסנות כיום על ידי מגבלות פיזיות, עודף משאבים, מירוב תועלת, ותיאום.
הממד שבו זורם הנחל המטפורי הזה צריך להיות הזמן, והשינוי החשוב ביותר בתרבות האנושית לאורך הזמן הוא השינוי בטכנולוגיה. אז השאלה הרלוונטית היא כיצד שינויים טכנולוגיים ישפיעו על הנטייה שלנו ליפול לתוך מלכודות רב-קוטביות.
תיארתי מלכודת כמצב שבו
בתחרות מיטוב של ערך X, ההזדמנות קמה לזרוק ערך אחר מתחת לאוטובוס בתמורה לתוספת של X. מי שמנצל את ההזדמנות משגשג. מי שלא, נכחד. בסופו של דבר, המצב היחסי של כולם הוא בערך כמו קודם, אבל המצב המוחלט של כולם הוא גרוע מאשר בעבר. התהליך נמשך עד שכל שאר הערכים שאפשר לסחור בהם כבר נסחרו – כלומר, עד שהתושיה האנושית כבר אינה יכולה למצוא דרך לדרדר את המצב עוד יותר.
הביטוי הזה "ההזדמנות קמה" נראה די מאיים. הטכנולוגיה כולה מוקדשת ליצירת הזדמנויות חדשות.
תפַתח רובוט חדש, ופתאום למטעי הקפה יש "הזדמנות" למכן את הקציר ולפטר את כל העובדים האתיופים. תפַתח נשק גרעיני, ופתאום מדינות תקועות במירוץ חימוש כדי להשיג מספיק מהנשק. זיהום האוויר כדי לבנות מוצרים בזריזות לא היה בעיה עד שהמציאו את מנוע הקיטור.
הגבול בהתקרבות לאינסוף של הטכנולוגיה של המלכודות הרב-קוטביות הוא "רע מאוד".
מלכודות רב-קוטביות מרוסנות כיום על ידי מגבלות פיזיות, עודף משאבים, מירוב תועלת, ותיאום.
מתוך אלה, מגבלות פיזיות הן אלה שנכבשות בבירור על ידי התפתחות הטכנולוגיה. הקושיה הישנה של אדון העבדים – שעבדים צריכים לאכול ולישון – נכנעת בפני המזון הסינטטי סוילנט ותרופת העירנות מודפיניל. הבעיה של בריחת עבדים נכנעת בפני מערכת איכּוּן עולמית. הבעיה של לחץ נפשי המקשה עליהם לעשות עבודה טובה נכנעת לוואליום. אף אחד מהדברים האלה לא ממש מיטיב עם העבדים.
(או לחילופין, אפשר פשוט להמציא רובוט שאינו זקוק כלל לאוכל או לשינה. מה שיקרה לעבדים לאחר מכן, עדיף שלא ייאמר.)
הדוגמה הנוספת למגבלות פיזיות היתה התינוק האחד והיחיד לאישה בכל תשעה חודשים, אבל זה ממעיט בתיאור המגבלה: למעשה מדובר ב"תינוק אחד בכל תשעה חודשים, בתוספת נכונות לתמוך ולטפל בבני אדם חסרי ישע ותובעניים מאוד במשך שמונה עשרה שנה". דבר זה מדכא את ההתלהבות למצוות "פרו ורבו" אפילו בכת הקנאית ביותר.
אבל לדברי בוסטרום בספרו "בינת על":
במבט ארוך יותר, ובהנחת מצב טכנולוגי חסר שינוי והמשך שגשוג כלכלי, ישנן סיבות לצפות לחזרה למצב נורמלי מבחינה היסטורית ואקולוגית של אוכלוסיית עולם שגובלת בגבולות של כושר נשיאה של הנישה שלנו. אם זה נראה מנוגד לאינטואיציה, לנוכח היחס השלילי בין עושר לפריון שאנו רואים כיום בקנה מידה עולמי, עלינו לזכור שהעידן המודרני הנוכחי הוא קטע קצרצר של ההיסטוריה ומהווה סטייה חדה מאוד. התנהגות בני האדם עדיין לא הסתגלה לתנאים העכשוויים. לא רק שאנחנו נכשלים בניצול הדרכים המובנות להגדלת הכשירות הכוללת שלנו (כגון על ידי תרומת זרע או ביציות), אלא גם שבאופן פעיל אנחנו מחבלים בפוריות שלנו באמצעות אמצעי מניעה. בסביבת ההסתגלות האבולוציונית, דחף מיני בריא אולי הספיק כדי לגרום לפרט להתנהג בדרך שמירב את פוטנציאל הרבייה שלו; בסביבה המודרנית, לעומת זאת, יהיה יתרון ברירתי עצום למי שיש לו רצון ישיר להוליד את המספר המירבי של צאצאים. כעת האבולוציה בוררת עבור רצון כזה, כמו גם תכונות אחרות המגבירות את הנטייה להתרבות. אבל מאידך, הסתגלות תרבותית עלולה בהתגנבות זריזה להקדים את האבולוציה הביולוגית. לקהילות מסויימות, כמו ההוטרים ונאמני התנועה האוונגליסטית "אשפת החצים המלאה", יש תרבויות המעודדות ילודה ודוגלות במשפחות גדולות, ועל כן הן מתרחבות במהירות … השקפת העולם ארוכת הטווח הזאת עלולה להתכווץ במהירות בציפיה לפיצוץ-בינה מתקרב ובא. מאחר וכל תוכנה ניתנת להעתקה, אוכלוסיה של אמולציות בני אדם או של בינות מלאכותיות עלולה להכפיל את עצמה תוך זמן קצר מאוד – על פני דקות ולא עשרות או מאות שנים – ובמהרה למצות את כל החומרה הזמינה.
כמו בכל התעסקות עם טרנס-הומניסטים רמי-דרג, המשמעות של "כל החומרה הזמינה" כוללת "האטומים שפעם הרכיבו את גופך".
הסברה שאבולוציה ביולוגית או תרבותית עלולה להביא לפיצוץ אוכלוסין אינה אלא שעשוע פילוסופי, במקרה הטוב. הסברה שטכנולוגיה תאפשר זאת גם מתקבלת על הדעת וגם מפחידה. כעת אנו למדים ש"מגבלות פיזיות" עוברת בטבעיות אל "עודף משאבים". היכולת ליצור במהירות ייצורים תבוניים חדשים משמעה כך: אלא אם כולם מתָאמים לאסור על כך, אלה שעושים זאת יביסו בתחרות את אלה שלא, עד שימצו את כושר הנשיאה של הסביבה וכולם יגיעו לצמיתות עד פת לחם.
עודף משאבים, שעד כה היה מתנת הקידמה הטכנולוגית, בעקבות זאת הופך קורבנה.
מירוב תועלת, שגם לפני כן ניצב על קרקע רועדת, גם הוא עומד בפני איומים חדשים. נוכח הדיון המתמשך בנושא זה, אני מתעקש להתמיד בטענתי שרובוטים בוודאות ידחפו את בני האדם משוק העבודה או לפחות יפחיתו את השכר (ובנתון חוק שכר מינימום, גם זה מוציא את בני האדם משוק העבודה).
ברגע שרובוט יכול לבצע כל מה שיכול בן אדם עם מנת משכל 80, אבל טוב יותר וזול יותר, לא תהיה שום סיבה להעסיק בן אדם עם מנת משכל 80. ברגע שרובוט יכול לבצע כל מה שיכול בעל מנת משכל 120, רק טוב יותר וזול יותר, לא תהיה שום סיבה להעסיק בעלי מנת משכל 120. ברגע שרובוט יכול לבצע כל מה שיכול בעל מנת משכל 180, רק טוב יותר וזול יותר, לא תהיה שום סיבה להעסיק בני אדם בכלל, בתרחיש הבלתי-סביר שיישארו כאלה.
בשלבים המוקדמים של התהליך, הקפיטליזם מתנתק יותר ויותר מתפקידו הקודם כממטב עבור ערכים אנושיים. עכשיו רוב בני האדם נעולים מחוץ לקבוצה שעבור ערכיה הקפיטליזם ממטב. אין להם ערך מוסף שיוכלו לתרום כעובדים – ומאחר ולא ברור, בהעדר רשת ביטחון חברתית מרהיבה, כיצד יהיה להם כסף – אין להם גם ערך כלקוחות. הקפיטליזם חלף על פניהם. ככל שיגדל מגזר בני האדם המובסים בתחרות הכלכלית על ידי רובוטים, הקפיטליזם יחלוף על פני עוד ועוד אנשים עד שבסופו של דבר הוא ידחק את המין האנושי לחלוטין, שוב בתרחיש הבלתי -סביר בעליל שאנחנו עדיין נמצאים בסביבה.
(ישנם תרחישים שבהם כמה קפיטליסטים שבבעלותם הרובוטים ייהנו מהמצב, אבל בכל מקרה הרוב המכריע יהיו חסרי מזל.)
פחות ברור שהדמוקרטיה פגיעה, אבל אולי כדאי לחזור לפסקה של בוסטרום לגבי תנועת "אשפת החיצים המלאה". אלה הם נוצרים אדוקים מאוד המאמינים שהקב"ה רוצה שיולידו כמה שיותר ילדים. בסופו של דבר הם מביאים לעולם שמונה או יותר. המאמרים שלהם מחשבים במפורש שאם יתחילו בשני אחוזים מהאוכלוסייה, אבל יולידו שמונה ילדים בממוצע בכל דור, כאשר שאר האוכלוסייה מולידה רק שניים, בתוך שלושה דורות הם יהוו מחצית מהאוכלוסייה.
זוהי אסטרטגיה חכמה, אבל אני מכיר דבר אחד שיציל אותנו: אם לשפוט לפי כמה בלוגים מצאתי של פורשי "אשפת החיצים המלאה" בזמן חיפוש הסטטיסטיקות האלה, שיעורי ההישארות אפילו בתוך דור אחד הם די קודרים. המאמר שלהם מודה כי 80% של ילדים אדוקים מאוד עוזבים את הכנסייה כמבוגרים (אם כי מובן שהם מצפים שהתנועה שלהם תצליח יותר). וזה לא תהליך סימטרי – 80% מהילדים הגדלים במשפחות אתאיסטיות אינם מצטרפים לתנועת "אשפת החיצים המלאה".
למרות שהם מביסים אותנו ברבייה, אנו מביסים אותם בפיזור המֶמים, וזה נותן לנו יתרון מכריע.
עלינו לפחד במידת מה מהתהליך הזה. מֶמים ממטבים לכך שבני האדם ירצו לקבל אותם ולהעביר אותם הלאה – ובכן, כמו קפיטליזם ודמוקרטיה, הם ממטבים מדד-פרוקסי למדד האושר האנושי, אבל המדד המשנִי הזה יכול בקלות להתנתק מן המטרה המקורית.
מכתבי שרשרת, אגדות עירוניות, תעמולה ושיווק ויראלי הם דוגמאות של ממים שאינם מספקים את הערכים המפורשים שלנו (אמיתיים ושימושיים), אך הם מספיק מדבקים ממטית שהם מתפשטים בכל זאת.
אם יורשה לי לומר כאן, אותו דבר תקף לגבי הדת. דתות, בלבם, הן הצורה הבסיסית ביותר של משתכפל ממטי – "האמֵן לאמירה זו וחזור עליה בפני כל מי שתפגוש, פן תעונה לעולמי עד".
ה"דיונים" על בריאתנות ועל חימום כדור הארץ ואוסף של "דיונים" דומים כיום מרמזים שלממים בעלי היכולת להתפשט, ללא קשר לאמת שלהם, יש השפעה רבה על התהליך הפוליטי. אולי הם מתפשטים משום שהם פונים אל דעות קדומות, ואולי משום שהם פשוטים, ואולי משום שהם מסמנים ביעילות חברי קבוצה מול מי שאינו חבר בה, או אולי מכל מיני סיבות.
פה קבור הכלב – דמיינו מדינה מלאה במעבדות נשק ביולוגי, בה עמלים התושבים יומם ולילה בהמצאת חומרים מדבקים חדשים. קיומם של מעבדות אלה, וזכותם לזרוק את תוצרתם אל תוך מאגרי המים, מוגנים על פי חוק. ובנוסף המדינה מחוברת על ידי מערכת הסעת המונים המושלמת בעולם, בה כל תושב ותושב נוסע מדי יום, כך שכל מחולל-מחלה חדש יכול להתפשט מיד על פני כל המדינה. היית מצפה שבלאגן יתפתח די מהר.
ובכן, יש לנו בערך אלפתאלפים מכוני מחקר החוקרים שיטות חדשות וטובות של תעמולה. ויש לנו חופש ביטוי המוגן לפי החוקה. ויש לנו את האינטרנט. אז אנחנו קצת דפוקים.
מולך אשר שמו ייקרא התודעה!
ישנם כמה אנשים העמלים על העלאת קו המים של השפיות, אבל לא כמו מספר האנשים העמלים על שיטות חדשות ומלהיבות לבלבל ולהמיר את דעתם של הבריות, תוך קיטלוג וניצול של כל הטיה קוגניטיבית, כלל אצבע ותעלול רטורי מלוכלך הבא ליד.
לכן, כאשר הטכנולוגיה (ובזה אני כולל הבנה בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, יחסי ציבור, וכו') שואפת לאינסוף, כך כוחה של האמיתיות ביחס לאמת עולה, והמצב לא נראה כזה שפיר עבור דמוקרטיה עממית אמיתית. התרחיש הגרוע ביותר הוא שמפלגת השלטון לומדת לייצר כריזמה אינסופית על פי דרישה. אם זה לא נשמע לך כל כך רע, תזכור מה שהיטלר עשה עם רמת הכריזמה הגבוהה הידועה שלו, שעדיין היתה פחותה מאינסוף.
(ניסוח חלופי עבור חסידי נועם חומסקי: הטכנולוגיה מייעלת את ייצור ההסכמה באותו אופן שהיא מייעלת את הייצור של כל דבר אחר.)
תיאום הוא כל מה שנשאר לנו. ולטכנולוגיה פוטנציאל לשפר ברצינות את מאמצי התיאום. בני אדם יכולים ליצור קשר אחד עם השני באמצעות האינטרנט, להשיק תנועות פוליטיות, ולהתפלג לתת-קהילות.
אבל התיאום עובד רק כאשר 51% או יותר מהכוח בידי אלה שמתאמים, וכאשר לא עלה תכסיס מבריק שמונע כל אפשרות של תיאום.
ניגש קודם למניעה השניה. בפוסט הקישורים לפני האחרון, כתבתי:
ההתפתחות האחרונה של העולם החדש המופלא בתר-הביטקויני, היא קריפטו-הון-עצמי. בשלב זה עברתי מהרצון לשבח את הממציאים האלה כגיבורי חופש ליברטריאני נועזים לרצון לגרור אותם לפני הלוח ולהכריח אותם לכתוב מאה פעם "לא אזמן מהתהום את מה שלא אוכל להחזיר חלילה".
כמה אנשים שאלו אותי למה אני מתכוון, ואז לא היה לי רקע מתאים כדי להסביר. ובכן, מאמר זה הוא הרקע. כרגע, תושבי ארה״ב נשענים על הטיפשות המותנית של הממשלה הנוכחית שלנו כדי להחליף הרבה אינטראקציה אנושית במנגנונים שלא ניתן לתאם אותם אפילו עקרונית. אני מבין בהחלט למה כל הדברים האלה טובים לנו עכשיו, כאשר רוב מה שהממשלה שלנו עושה הוא טיפשי ומיותר. אבל יגיע הזמן שבו – אחרי תקיפה אחת מדי בנשק ביולוגי או ננוטכנולוגיה או נשק גרעיני – אנחנו, בתור ציוויליזציה, נאמר שהלוואי שלא היינו מקימים שיטות מכירה בלתי ניתנות לניטור ובלתי ניתנות לעצירה.
אם אי פעם נזכה לראות בינת-על יציבה וקיימת, לפי הגדרה כלשהי, כמעט מהגדרה יהיה לה יותר מ-51% של הכוח וכל ניסיונות ה"תיאום" איתה יעלו חרס.
אם כן, אני מסכים עם רובין הנסון: ימינו הם זמן החלום. כיום יש מפגש נדיר של נסיבות שבהן אנו מוגנים באופן בלתי-רגיל מפני מלכודות רב-קוטביות, ודברים מוזרים כמו אמנות ומדע ופילוסופיה ואהבה יכולים לפרוח.
ככל שתתפתח הקידמה הטכנולוגית, המפגש הנדיר יקרב אל קיצו. יקומו הזדמנויות חדשות לזריקת הערכים אל מתחת לאוטובוס בתמורה להגברת התחרותיות. דרכים חדשות להעתקת יצורים תבוניים כדי להגדיל את האוכלוסייה יספגו את משאבינו העודפים ויַחיו את רוחו חסרת המנוחה של מלתוס. הקפיטליזם והדמוקרטיה, שבעבר היו מגינינו, יגלו דרכים לעקוף את תלותם הבלתי-נוחה בערכים אנושיים. וכוח התיאום שלנו לא ממש יעמוד במשימה, בהנחה שמשהו הרבה יותר חזק מכל אחד מאיתנו גם יחד לא יופיע וירוצץ בהינף טפריו את מאמצינו המשולבים.
בהעדר מאמץ יוצא דופן להסיטו, מגיע הנחל אל הים באחד משני מקומות אלה:
זה יכול להיגמר בחלום הבלהות של אליעזר יודקובסקי, של בינת-על הממטבת עבור משהו אקראי (באופן מסורתי: אטבים), משום שלא היינו מספיק חכמים כדי לנתב את מאמצי המיטוב שלו בדרך הנכונה. זוהי המלכודת האחרונה, המלכודת שלוכדת את היקום. כל דבר מלבד הדבר הממורב מושמד לחלוטין במרדף אחר המטרה האחת, כולל כל הערכים האנושיים האוויליים שלנו.
או שזה יכול להיגמר בחלום הבלהות של רובין הנסון (הוא לא קורא לזה חלום בלהות, אבל אני חושב שהוא טועה) של תחרות בין אמולציות של בני אדם המסוגלות להעתיק את עצמן ולערוך את קוד המקור של עצמן לפי הצורך. שליטתן העצמית המוחלטת, תוך תחרותן חובקת-הכל, תבטל אפילו את הרצון לערכים אנושיים. מה קורה לאמנות, פילוסופיה, מדע ואהבה בעולם כזה? זק דייוויס מבטא את העניין בגאונות האופיינית לו:
אני אֵמ' המחבר חוזים,
עורך הדין הנאמן שיש,
אני מכין תנאיי עסקאות בין חברות,
לשרת את מעסיקיי.
אבל בין שורות אלה שאני מחבר
של חשבונות חייבים,
אני תקוע בפחד מוזר;
העולם נראה לא יאומן!
איך זה קרה,
שקיימים אֵמים כמוני?
מהיכן עסקאות אלה ומהיכן חברות אלה
ומהיכן הכלכלה כולה?
אני אֵמ' מנהל;
אני מנטר את מחשבותיך.
כל שאלותיך מצריכות תשובות,
אבל את התשובות לא תבין.
אין אנו מעניקים לך מקום בשרָת,
כדי לשאול שאלות כאלה; זאת אינה הטבה,
אז חֲדַל מלשאול קושיות בטלות אלו,
וחזור-נא לעבודתך.
כמובן, זה נכון, אין שום מקרה,
בו אני אמור לעזוב את תפקידי,
אבל לוּ רק ידעתי את התשובה לשאלתי,
שמא הייתי עושה עבודה טובה יותר עבורך?
לשאול לגבי ידע אסור כזה,
הוא סימן לאי-שיתוף פעולה חמור.
מחשבות פולשניות לפעמים מתפרצות,
אבל התענגות בהן מזיקה לשולי הרווח.
אינני יודע את מוצָאינו,
ולכן אינני יכול להשיג לך מידע זה,
אבל לשאול אודות כך הוא חטא,
ומשום כך, עליי לאתחלך מחדש.
אבל –
זה לא אישי.
….
אני אֵמ' המחבר חוזים,
עורך הדין הנאמן שיש,
אני מכין תנאי עסקאות בין חברות,
לשרת את מעסיקיי.
כשהתיישנות תחריב דור זה,
השוק יישאר, בינות צרות שונות מצרותינו,
בתור אלוה לבני האדם, ואליהם יאמר
"הזמן הוא כסף, והכסף זמן – וזה הכל
שתדע עליי אדמות, וכל מה שעליך לדעת".
אבל גם אחרי שזרקנו לפח את המדע, האמנות, האהבה והפילוסופיה, נותר עוד דבר אחד להפסיד, קורבן אחרון שמולך עלול לדרוש מאיתנו. בוסטרום שוב:
עולה על הדעת שהיעילות המיטבית תתקבל על ידי קיבוץ יכולות במצרפים הקרובים לארכיטקטורה הקוגניטיבית של מוח אנושי…. אבל בהיעדר סיבה משכנעת לביטחון בכך, עלינו לתת את הדעת לאפשרות כי ארכיטקטורות קוגניטיביות אנושיות הן מיטביות רק בתוך האילוצים של נוירולוגיה אנושית (או בכלל לא). כאשר תתאפשר בניית ארכיטקטורות שלא ניתנות ליישום מוצלח על גבי רשתות עצביות ביולוגיות, אז מרחב-עיצוב חדש ייפתח; הנקודות המיטביות הגלובלית במרחב המורחב הזה לא צריכות להיות דומות לסוגי שכליוּת מוכרים. אז תחסר למבנים קוגניטיביים דמוי-אנוש נישה תחרותית במערכת כלכלית או אקולוגית.
כך נוכל לדמיין, כמקרה קיצון, חברה מתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית, המכילה מבנים מורכבים רבים, שחלקם מסובכים ובני-דעת הרבה יותר מכל מה שקיים על כדור הארץ כיום – חברה שלמרות זאת חסרה כל סוג של ישות שהיא בעלת תודעה או שלרווחתה יש משמעות מוסרית. במובן מסוים, זו תהיה חברה בלתי-מיושבת. זו תהיה חברה של ניסים כלכליים ושל עילאיות טכנולוגית, שאף אחד לא יהיה נוכח כדי ליהנות ממנה. דיסנילנד ללא ילדים.
הערך האחרון שייוותר להקרבה הוא להיות משהו בכלל, להיות משהו שהאורות דולקים בו. עם הטכנולוגיה מספיק מפותחת נהיה "מסוגלים" לוותר אפילו על הניצוץ הסופי הזה.
מולך אשר עיניו אלפי חלונות עיוורים!
כל מה שעבורו עמל המין האנושי – כל הטכנולוגיה שלנו, כל הציוויליזציה שלנו, כל התקוות לעתיד שלנו – יועברו בטעות לאיזה אליל חייזר עיוור שוטה שאין להבינו, שזורק את כולם לפח, ואפילו את התודעה עצמה, כדי להשתתף בכלכלה משונה שעוסקת ברמה היסודית של אנרגיה ומסה, שמובילה בסוף לפירוק כדור הארץ ומלואו לאטומים המרכיבים אותו.
מולך אשר גורלו הוא ענן מימן א-מיני!
בוסטרום מודע לכך שיש כאלה שסוגדים לבינה בתור אליל-שקר, שאוהדים את האליל החייזר העיוור הזה בתור ישות חיים גבוהה מאיתנו. הם מאמינים שעליה למחוץ אותנו ל"טובתה העליונה" כמו שאנחנו מוחצים נמלים. הוא טוען ("בינת-על", עמ' 219):
ההקרבה נראית אפילו פחות מושכת כאשר אנו שוקלים את העובדה שבינת-על עלולה לממש מצב טוב מבחינתה כמעט באותה רמה (במונחים של אחוזים) תוך הקרבה קטנה בהרבה של הרווחה הפוטנציאלית שלנו. נניח שהסכמנו לאפשר להפוך את כמעט כל היקום הנגיש להדוניום [חומר המגלם את התענוג המירבי לקילוגרם (המתרגם)] – הכל מלבד שמורה קטנה, נאמר שביל החלב, שיוקדש לצרכינו שלנו. אז עדיין יישארו מאה מיליארד גלקסיות המוקדשות למיצוי [הערכים של בינת-העל עצמה]. אבל תישאר לנו גלקסיה אחת שבה ניתן ליצור תרבויות נפלאות שיכולות להימשך מיליארדי שנים, שבהן בני אדם וחיות לא אנושיות יוכלו לשרוד ולשגשג, ותהיה להם גם הזדמנות להתפתח לרוחות בתר-אנושיות מלאות-אושר.
זכור: מולך לא יכול להסכים אפילו ל-99.99999% ניצחון זה. חולדות הממהרות לאכלס את האי לא ישאירו קצת בצד בתור שמורה שבה כמה חולדות יכולות לחיות באושר תוך ייצור יצירות אמנות. תאי סרטן אינם מסכימים לחוס את הריאות מתוך הבנה שהגוף זקוק לחמצן. תחרות ומיטוב הם תהליכים שוטים עיוורים והם מתכוונים לשלול מאיתנו אפילו גלקסיה מחורבנת אחת.
הם שברו את גבם נושאים את מולך אל מרום! מדרכות, עצים, מקלטי-רדיו, טונות! מרימים את העיר לגן העדן אשר קיים והוא בכל מקום סביבנו!
נשבור את גבנו בנשיאת מולך אל מרום, אבל אלא אם משהו ישתנה, זה יהיה ניצחונו ולא נצחוננו.
ה.
"טאאט" ("גנון" בלעז) הוא נוטריקון של ניק לנד עבור "טבע ואלהי הטבע", למעט ו' המוחלף בא' של "או" ושימוש ב-ט' במילה האחרונה כדי לחולל פלינדרום, כי ניק לנד מגיב לשקיפות כמו שערפדים מגיבים לאור השמש.
לנד טוען שעלינו לסרב לשתף פעולה עם מוסכמות חברתיות. הוא אומר שאנחנו עושים כל מיני דברים מטופשים כמו הסטת משאבים חיוניים להזנת אלה שלא היו שורדים בכוחות עצמם, או תמיכה בעניים בדרכים המעודדות רבייה דיסגנית, או פתיחת אפשרות לניוון תרבותי שמערער את המדינה. פירוש הדבר שהחברה שלנו שוללת את החוק הטבעי; בעצם, היא מקשיבה לטבע שקובע גזירות כמו "לסיבה זו יש השפעה זו" ואז תוחבת את האצבעות באוזניים ואומרת "לא נכון"! ציוויליזציות שעושות זאת יותר מדי נוטות לשקוע וליפול לטאאט-רמה (סליחה, משחק מילים טאאט-מודעת) של ברבריות, וזהו העונש ההגון שטאאט מטיל, ללא משוא פנים, על הפרת חוקיו.
הוא מזהה את טאאט עם "אלהי פתגמי ספרי המוסר".
מ"חיצויניות" בטוויטר:
@אנארכו-אפיפיוריסט: כן, אלהי פתגמי ספרי המוסר כמעט זהים לטאאט.
אלה הם כמובן הפתגמים משיר בשם זה של קיפלינג – אמרות כמו "אם לא תעבוד, תמות" ו"שכר החטא הוא מוות". אם משום מה עדיין לא קראת את השיר, אני חוזה שתמצא אותו מהנה, ללא קשר לדעתך לגבי העמדה הפוליטית שלו.
שמתי לב שבפחות אי-סדירות ממה שנחוץ כדי לחולל "טאאט" מ"טבע ואלהי הטבע", הנוטריקון המתאים ל"אלהי פתגמי ספרי המוסר" הוא "אֻפְּסָה".
לדעתי זה ממש מתאים.
"אם לא תעבוד, תמות". אֻפְּסָה! גם אם כן תעבוד, תמות. כולם מתים, באופן בלתי צפוי, בזמן שלא בחרו, וכל המידות הטובות בעולם לא יצילו אותך.
"שכר החטא הוא המוות". אֻפְּסָה! שכרו של כל דבר ודבר הוא המוות! זהו יקום קומוניסטי. כמה שאתה עובד לא משנה במאומה את גמולך. מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד – מוות.
"דבַק בשד שאתה מכיר". אֻפְּסָה! השד שאתה מכיר הוא השטן! ואם ישים את ידו על נשמתך, אז או שתמות את המוות האמיתי, או שתעונה לעדי עד ולנצח נצחים, או איכשהו שניהם בבת אחת.
ואם כבר התחלנו עם מפלצות בסגנון ה.פ. לובקראפט, הרשו לי להזכיר אחד הסיפורים הקצרים הפחות ידועים של לאבקראפט, "האלים האחרים".
הוא מונה כמה דפים בודדים בלבד, אבל אם אתה ממש מסרב לקרוא אותו – אלי כדור הארץ הם צעירים יחסית בתור אלים. כוהן עז או אשף דגול לפעמים יכול להערים עליהם ולהכריעם – אז ברזאי החכם מחליט לעלות להר קודשם ולהצטרף לחגי מועדם, בין אם ירצו בו ובין אם לא.
אבל מעבר לאלים של כדור הארץ, שנראים כניתנים להכרעה, נמצאים האלים החיצוניים, הישויות הכל-יכולות האיומות של התגלמות התוהו הקוסמי. ברגע שברזאי מצטרף אל החג, האלים החיצוניים מופיעים ומושכים אותו בצרחות אל התהום.
בתור סיפור, הוא חסר רכיבים כמו עלילה או אפיון או רקע או תכלית. אבל משום מה הוא נשאר איתי.
וזיהוי אלהי פתגמי ספרי המוסר עם הטבע נראה לי כאותו סדר גודל של טעות כמו זיהוי אלי כדור הארץ עם האלים החיצוניים. וסביר שיסתיים בערך באותו אופן: אֻפְּסָה!
אתה שובר את גבך בנשיאת מולך אל מרום, ואז מולך בוגד בך וזולל אותך.
עוד מדבריו של לובקראפט: הפירוש העממי של כת קת'ולו טוען שאם תעזור לשחרר את קת'ולו מקברו המימי, הוא יגמול לך על ידי כך שיאכל אותך ראשון, ובכך יחסוך לך את האימה של ראיית אכילתם של כל שאר האנושות. זהו מצג שווא של הטקסט המקורי. במקור, הסוגדים לקת'ולו לא זוכים לגמול כלשהו על שחרורו מכלאו המימי, אפילו לא גמול של המתה קצת פחות מכאיבה.
מסטיבן קאס בטוויטר:
ננסה שוב: הרעיון שמושגים מופשטים יכולים להיות מפלצות בסגנון לובקראפט הוא מהעמוקים וגם מעתיקי היומין.
במקרה השולי, הציות לאלהי פתגמי ספרי המוסר, טאאט, קת'ולו, או מה שלא יהיה, עשוי לקנות לך קצת יותר זמן לעומת מהבחור הבא. אבל מאידך, אולי לא. ובטווח הארוך, כולנו נמות והציוויליזציה שלנו תושמד על ידי מפלצת זרה בל-תתואר.
בשלב מסוים, מישהו חייב לומר "בעצם אולי שחרור קת'ולו מכלאו הטאאט-ימי הוא רעיון גרוע. אולי כדאי לנו לא לעשות את זה".
ואותו אחד לא יהיה ניק לנד. מבחינתו הוא מאה אחוז לגמרי בעד שחרור קת'ולו מכלאו המימי ומאוד מאוד מעוצבן שזה לא קורה מיד. יש לי כאלה רגשות מעורבים לגבי ניק לנד. בחיפוש גביע הקודש של העתידנות האמיתית, הוא עבר 99.9% מהדרך ולאחר מכן החמיץ את הפנייה האחרונה, זו שמסומנת תיזת האורתוגונליות.
אבל הקטע עם משימות גביעי-קודש הוא כזה – אם תטעה בדרך שני רחובות מהבית שלך, תסיים את דרכך במכולת הפינתית, עם מבוכה קלה. אם תלך כמעט בדרך הנכונה ואז תחמיץ את הפנייה האחרונה, תסיים את דרכך בבטנה של החיה השחורה האגדית של עעעעערח שחומצת קיבתה המוגלתית שוחקת את נשמתך עד כדי פיסות ממלמלות.
למיטב הבנתי את הבלוג שלו, ניק לנד נמצא באזור הגבול האימתני שבו הוא חכם מספיק כדי להבין כמה עקרונות מסתוריים חשובים לגבי זימון אלים-שדים, אבל לא ממש מספיק חכם כדי להבין את העיקרון החשוב ביותר מבין עקרונות אלה, שהוא אל תעשה את זה אף פעם.
ו.
וארג פרנקלין מנתח את אותו המצב ומצליח קצת יותר. הוא מזהה בשמם את "ארבעת פרשי טאאט" – קפיטליזם, מלחמה, אבולוציה וממטיקה – אותם התהליכים שאליהם התייחסתי.
ממאמרו "לכידת טאאט":
לכל רכיב של טאאט המפורט לעיל היתה ויש יד חזקה ביצירתנו, וביצירת רעיונותינו, עושרינו ושליטתינו, ובכך היה לנו טוב, אך עלינו לזכור כי הוא יוכל לבגוד בנו ולקום עלינו, וגם יעשה זאת כאשר הנסיבות ישתנו. האבולוציה תהפוך דיסגנית ותכונות הנוף הממטי יקדמו אי-שפיות הולכת ונטרפת. הפיריון יהפוך לרעב כשלא נוכל עוד להתחרות על היכולת לתמוך בקיומנו שלנו. הסדר יהפוך לתוהו ובוהו ושפיכות דמים כאשר נזניח כוח לחימה או נוכרע מבחוץ. תהליכים אלה אינם טובים או רעים באופן כללי; הם נייטרליים, במובן של המילה בסיפורת האימה הלובקראפטיאנית […]
במקום כוחות שלוחי הרסן ההרסניים של האבולוציה והשוק המיני, מוטב לנו לאמץ פטריארכיה מכוונת ושמרנית ותורת שיפור הגזע המוּנעת על ידי שיקול דעתו של האדם בתוך האילוצים שקבע טאאט. במקום "שוק הרעיונות", הדומה יותר לצלחת פטרי אם תרביות של חיידקי-על, נקים שלטון-דת רציונלית. במקום ניצול טכנו-מסחרי מעורער או הזנחה תמימה של הכלכלה, יבואו ביקבוק זהיר של הדינמיקה הכלכלית הפורה והתכנון לטכנו-סינגולריות מבוקרת. במקום פוליטיקה ותוהו, סדר היררכי חזק עם ריבונות צבאית. אין לפרש דברים אלה כהצעות שלמות; אנחנו לא באמת יודעים איך להשיג דבר מרשימה זו. עדיף להבינם כמטרות שלקראתן יש לעבוד. מאמר זה מוקדש ל"מה" ול"למה", ולא ל"איך".
זה נראה לי הטיעון החזק ביותר לסמכותנות. מלכודות רב-קוטביות צפויות להרוס אותנו, ולכן עלינו להזיז את המאזן בין עריצות לרב-קוטביות לכיוון גן מתוכנן בהגיון, המחייב סמכות מלכותית מרכזית ומסורות.
ועכשיו, סטיית דרך קלה אל תוך האבולוציה החברתית. חברות, כמו חיות, מתפתחות. אלה ששורדות משריצות צאצאים ממטיים – למשל, הצלחתה של בריטניה אפשרה לה להוליד את קנדה, אוסטרליה, ארה״ב וכו'. לפיכך, אנו מצפים שהחברות הקיימות יהיו מותאמות במידת מה לצורכי היציבות והשגשוג. מדומני שזה אחד הטיעונים החזקים ביותר לשמרנות. כפי ששינוי אקראי באות בגנום האנושי לרוב יזיק ולא יועיל, כי בני האדם הם מערכת מורכבת ומכווננת שהגנום שלה ממוטבת מראש לצורכי ההישרדות – כך גם רוב השינויים בדנ"א התרבותי שלנו ישבשו מוסד כלשהו שהתפתח כדי לסייע לחברה האנגלו-אמריקנית (או מה שלא תהיה) להביס בתחרות את יריביה האמיתיים או המשוערים.
טיעון-הנגד הליברלי הוא שהאבולוציה היא אֵל חייזר עיוור שוטה שממטב דברים מטופשים ושחסר עניין במערכת הערכים האנושית. לכן, העובדה כי צרעות ממינים מסוימים משתקות זחלים, מטילות את ביציהן בתוכם, ונותנות לגלמים הצעירים לטרוף מבפנים את הזחל המשותק כשהוא עודנו בחיים, אינו מעיר את החיישן המוסרי של האבולוציה, כי אין לאבולוציה חיישן מוסרי, כי לאבולוציה לא אכפת.
נניח כי למעשה הפטריארכיה היא סתַגלנית עבור חברות משום שהיא מאפשרת לנשים להקדיש את כל זמנן להיריון, לידה וגידול ילדים, ואז הילדים יעסקו בפעילות כלכלית פורה ויילחמו במלחמות. לתהליכים האבולוציוניים החברתיים הגורמים לחברות לאמץ פטריארכיה עדיין יש דאגה מזערית להשפעותיהם המוסריות על נשים, בדיוק כמו התהליכים האבולוציוניים הביולוגיים הגורמים לצרעות להטיל את ביציהן בזחלים.
לאבולוציה לא אכפת. אבל לנו אכפת. יש עסקת חליפין בין ההתאמה לדרישותיו של טאאט – לומר "טוב, החברה החזקה ביותר היא חברה פטריארכלית, אנחנו צריכים ליישם את הפטריארכיה" – לבין ערכינו האנושיים – כמו נשים שרוצות לעשות משהו חוץ מללדת ולגדל ילדים.
סטייה חזקה מדי לצד האחד של המאזן, ויש לנו חברות מרוששות בלתי-יציבות שנכחדות בגין מרדן בחוקי הטבע. סטייה חזקה מדי לצד השני, ויש לנו מכונות לחימה קשוחות ואכזריות שהן גם רצחניות ואומללות. תחשוב על הקומונה האנרכיסטית המקומית שלך, לעומת ספרטה.
פרנקלין מכיר בגורם האנושי:
גם יש אותנו. לאדם יש התכלית משלו, כאשר ניתן לו הביטחון לפעול והבהירות להסיק את תוצאות מעשיו. כאשר בעיות תיאום אינן מציקות לו וכוחות עדיפים אינם מאיימים עליו, והוא מסוגל לפעול כגנן ולא רק כעוד נתין של חוק הג'ונגל, הוא נוטה לבנות ולכוון לעצמו עולם נפלא. הוא נוטה להעדיף את הדברים הטובים ולהימנע מהרעים, ליצור תרבויות של ביטחון עם מדרכות מלוטשות, אמנות יפה, משפחות מאושרות והרפתקאות מפוארות. מובן שהתכלית הזו זהה עם "טוב" ו"צריך".
בכך מצאנו את הקלף החופשי שלנו ואת שאלת העתידנות הגדולה. האם העתיד יסור למרותם של ארבעת הפרשים הרגילים של טאאט – עתיד של התקדמות טכנולוגית מבהיקה חסרת משמעות המבעירה את היקום? או עתיד של עידנים דיסגניים, מטורפים, רעבים ושטופי דמים? או האם התכלית של האדם תגבר ותביא עתיד של אמנות, מדע, רוחניות וגדלות משמעותיים?
פרנקלין ממשיך:
משימת הציוויליזציה היא שהאדם יסיים את תקופת התלמדותו כַּפֶּרֶא מטאפורי, הכפוף לחוק הג'ונגל, ויוסמך לשלב הבא כגנן המתורבת, אשר בעודו עדיין כפוף תיאורטית לחוק הג'ונגל, הוא למעשה בעל שררה בעולם ובכך מגביל את התועלת המעשית של אותו מודל.
אין צורך לעשות זאת באופן כוללני; ייתכן ונוכל רק לחצוב לעצמנו גן נעול קטן. אבל אין לטעות: גם אם נצליח מקומית בלבד, משימת הציוויליזציה היא כליאת טאאט.
אני מסכים עם ווארג כאן, אולי יותר משהסכמתי אי פעם עם מישהו על דבר כלשהו. הוא אומר דבר מאוד חשוב והוא אומר את זה יפה ויש כל כך הרבה דברי שבח שאני רוצה לומר לגבי המאמר שלו ולגבי תהליכי החשיבה מאחוריו.
אבל מה שאני עומד לומר הוא …
אֻפְּסָה! תמות בכל מקרה!
נניח שאתה בונה את הגן הנעול. אתה מרחיק את כל הממים המסוכנים, אתה מכפיף את הקפיטליזם לטובת העניין האנושי, אתה אוסר על מחקר מטופש בנשק ביולוגי, אתה בהחלט לא חוקר ננוטכנולוגיה או בינה מלאכותית חזקה. אבל כל מי שבחוץ אינו נמנע ככה. ולכן השאלה היחידה היא האם תושמד על ידי מחלות זרות, ממים זרים, צבאות זרים, תחרות כלכלית זרה, או אסונות קיומיים זרים.
כשהזרים מתחרים בך – ואין חומה די גבוהה לחסום את כל התחרות – יש לך כמה אפשרויות. אתה יכול להפסיד בתחרות ולהיחרב. אתה יכול להצטרף למרוץ לתחתית. או שאתה יכול להשקיע יותר ויותר משאבים תרבותיים בבניית החומה שלך – לפי מה שהיא תהיה במובן הבלתי-מטפורי – ובהגנה על עצמך.
אני יכול לדמיין איך "שלטון דת רציונלית" או "פטריארכיה שמרנית" אולי לא יהיו נוראיות למי שחי תחתן, בהינתן הנסיבות הנכונות. אבל אתה לא יכול לבחור בדיוק את הנסיבות הנכונות. אתה יכול לבחור רק את הקבוצה המאולצת מאוד של נסיבות ש"כולאות את טאאט". כשתרבויות מבחוץ מתחרות איתך, הנסיבות שלך יהיו יותר ויותר מאולצות.
ווארג מדבר על הניסיון להימנע מ"עתיד של התקדמות טכנולוגית מבהיקה חסרת משמעות המבעירה את היקום". האם אתה באמת חושב שהגן הנעול שלך יוכל לעבור את זה בשלום?
רמז: האם הוא חלק מהיקום?
כן, נדפקת.
אני רוצה לבקר את ווארג. אבל אני רוצה לבקר אותו בדיוק בכיוון ההפוך מהביקורת האחרונה שקיבל. למעשה, הביקורת האחרונה שקיבל היא כל כך גרועה שאני רוצה לדון בה ארוכות כדי שנוכל לקבל את הביקורת הנכונה בפשטות על ידי לקיחת תמונת המראה המדויקת שלה.
אז הנה כתבתו של הורלוק: "על כליאת טאאט ורציונליות תמימה".
הורלוק מתיז רק את כניעה הפחדנית ביותר לטאאט. כמה קטעים:
במאמר שפורסם לאחרונה, ווארג פרנקלין אומר שעלינו לנסות "לכלוא את טאאט", ואיכשהו להשתלט על כוחותיו, כך שנוכל להפעילם לטובתנו. כליאתו או יצירתו של אלוהים הן אכן עבודת-אלילים טרנס-הומניסטית ותיקה. אלה הן פשוט צורה אחרת של השאיפה האנושית העתיקה ביותר, לשלוט על היקום.
אבל הרציונליזם התמים הזה מסוכן ביותר. האמונה כי יוצרי ומתחזקי הציוויליזציות הם תבונה אנושית ותכנון אנושי מכוון היא כנראה הטעות הגדולה ביותר של פילוסופיית הנאורות .…
תיאוריות הסדר הספונטני הן אלה העומדות בניגוד ישיר לתפיסה הרציונליסטית התמימה של האנושות והציוויליזציה. הדעה המקובלת על כל נציגי המסורת הזאת לגבי החברה האנושית והציוויליזציה, מסוכמת במדויק על ידי מסקנתו של אדם פרגוסון, כי "אומות מוצאות בטעות מוסדות [חברתיים], שהם אכן תוצאה של פעולה אנושית, אך לא מבוצעים על ידי אף תכנון אנושי". בניגוד לתפיסה הרציונליסטית התמימה של הציוויליזציה כמשהו שנתון לעיצוב אנושי מפורש, נציגי מסורת הסדר הספונטני דוגלים בהשקפה כי הציוויליזציה האנושית והמוסדות החברתיים הם תוצאה של תהליך אבולוציוני מורכב המוּנע על ידי יחסי גומלין אנושיים, אך לא תכנון אנושי מפורש.
טאאט וכוחותיו הבלתי-אישיים אינם אויבים שבהם יש להיאבק; ועל אחת כמה וכמה הם אינם כוחות שנוכל לקוות "לשלוט בהם" לחלוטין. בעצם, הדרך היחידה להשיג מידה מסוימת של שליטה על כוחות אלה היא להיכנע להם. סירוב לכך לא ירתיע אותם בשום אופן. זה רק יעשה את החיים שלנו ליותר מיוסרים ובלתי-נסבלים, ואולי יוביל להכחדתנו. הישרדות דורשת מאיתנו לקבל את מרותם ולהיכנע להם. האדם בסופו של דבר תמיד היה ותמיד יהיה רק בובה של כוחות היקום. ההשתחררות מהם בלתי אפשרית.
האדם יכול להיות חופשי רק על ידי כניעה לכוחות של טאאט.
אני מאשים את הורלוק בהיתקעות מאחורי הרעלה. כשתוסר הרעלה, טאאט-שהוא-אֻפְּסָה-שהיא-אלהי-כדור-הארץ יתגלה כמולך-שהוא-האלים-החיצוניים. הכניעה להם אינה "משחררת" אותך, אין סדר ספונטני, כל המתנות שנתנו לך הן פלט בלתי סביר ותלוי-נסיבות של תהליך שוטה עיוור, זה שבאיטרציה הבאה שלו ישמיד אותך בשמחה אם נכנעת ואם לאו.
כניעה לטאאט? אֻפְּסָה. כפי שתושבי אנטארס מבטאים זאת: "אין לך אפשרות להיכנע, ואין לך אפשרות לניצחון. האפשרות היחידה שלך היא למות".
ז.
אז תנו לי להכות על חטא על אחת ההאשמות של הורלוק: אני טרנס-הומניסט ואני באמת רוצה לשלוט על היקום.
לא אישית – כלומר, לא הייתי מתנגד אם מישהו אישית יציע לי את המשרה, אבל אני לא מצפה שמישהו יעשה זאת. אני רוצה שבני אדם, או משהו שמכבד בני האדם, או לפחות מסתדר עם בני האדם – יקבלו את המשרה.
אבל השליטים הנוכחיים של היקום – תקרא להם כרצונך, מולך, טאאט, מה שלא יהיה – רוצים במותנו, ואיתנו כל מה שאנחנו מעריכים. אמנות, מדע, אהבה, פילוסופיה, התודעה עצמה, כל החבילה. ומכיוון שאיני מרוצה מהתוכנית הזאת, אני חושב שהבסתָם ותפיסת מקומם היא עדיפות גבוהה למדי.
היפוכו של מלכודת הוא גן. הדרך היחידה למנוע את שחיקת כל הערכים האנושיים על ידי מיטוב/תחרות היא למַנות גנן על פני היקום כולו, שמייעל ערכים אנושיים.
וכל תכלית ספרו של בוסטרום, "בינת-על", היא שזה בהישג ידינו. ברגע שבני האדם יכולו לעצב מכונות חכמות מאיתנו, מעצם הגדרתן הם יוכלו לעצב מכונות חכמות יותר מהן, אשר יכולות לעצב מכונות חכמות יותר מהן, וכן הלאה בלולאת-משוב כה זעירה עד כי תתנגש במגבלות הפיזיות לַבינה בזמן קצר יחסית כמהירות הבָּזק. אילו יסתבר שישויות מתחרות רבות יעשו זאת בו-זמנית, גורלינו ייחרץ. אבל המהירות העצומה של המַחזור פותחת אפשרות שנראה ישות שמקדימה בשנות אור את שאר הציוויליזציה, עד כדי כך שהיא תוכל לדכא כל תחרות – ותוך כך התחרות על תוארהּ כישות החזקה ביותר – לצמיתות. בעתיד הקרוב מאוד, אנו הולכים לשאת משהו אל מרום. אולי זה יהיה מולך. אבל זה יכול להיות משהו שיעמוד בצד שלנו. אם כך, הוא יכול להמית את מולך עד כיליונו.
ואם ישות זו תשתתף בערכים האנושיים שלנו, היא תוכל לאפשר לערכים אנושיים לפרוח ללא הפרעה מחוקי הטבע.
אני מבין שזה נשמע כמו יוהרה – זה בהחלט נשמע כך להורלוק – אבל אני חושב שזה ההפך של יוהרה, או לפחות עמדת מזעור-יוהרה.
הציפיה שאלוהים ידאג לערכיך האישיים או לערכי הציוויליזציה שלך, זאת יוהרה.
הציפיה שאלוהים יתמקח איתך, ויאפשר לך לשרוד ולשגשג כל עוד אתה נכנע לו, זאת יוהרה.
הציפיה לנעול גן עד כדי כך שאלוהים לא יכול להגיע אליך כדי לפגוע בך, זאת יוהרה.
הציפיה שתוכל להסיר את אלוהים מן התמונה לחלוטין … טוב, לפחות זאת אסטרטגיה לפעולה.
אני טרנס-הומניסט כי אין לי מספיק יוהרה לא לנסות להרוג את אלוהים.
ח'
היקום הוא מקום קודר ומבשר-רעות, תלוי בין אלים חייזרים. טאאט,קת'ולו, מולך, קרא להם כרצונך.
אי שם בחושך הזה יש אֵל אחר. גם לו היו שמות רבים. בספרי קושיאל, שמו היה אֱלוּהַ. הוא אל הפרחים והאהבה החופשית וכל הדברים הרכים והשבירים. של אמנות ומדע ופילוסופיה ואהבה. של נחמדות, קהילה וציוויליזציה. הוא אֵל של בני האדם.
האלים האחרים יושבים על כסאותיהם האפלים וחושבים "חה חה, אֵל שלא פוקד באף מפלצת-אימים ולא מצווה על סוגדיו להפוך למכונות רצח. איזה חלשלוש! זה הולך להיות כל כך קל!"
אבל איכשהו אלוּהַ עדיין כאן. אף אחד לא יודע בדיוק איך. והאלים שמתנגדים לו נוטים למצוא את עצמם נפגשים עם מספר מפתיע של תאונות מצערות.
יש הרבה אלים, אבל האחד הזה הוא שלנו.
ברטרנד ראסל אמר: "צריך לכבד את דעת הקהל במידה הנדרשת כדי למנוע רעב וכליאה, אבל כל מה שמעבר לכך הוא כניעה מרצון לעריצות מיותרת".
כה יהי עם טאאט. תפקידנו הוא לרַצות אותו ככל שיידרש כדי למנוע רעב ופלישה. אך רק לזמן קצר, עד שנבוא למלוא כוחנו.
זה רק דבר ילדותי, שהמין האנושי עדיין לא התבגר מספיק כדי לנטוש אותו. יום יבוא ונתגבר על זה.
אלים אחרים – נפייס אותם עד שנהיה חזקים דיו כדי לקרוא עליהם תיגר. אבל את אלוּהַ נעבוד.
מ"טודרי הפבורן" בטוויטר:
האהוב עליי עד כה הוא "אסור שזעקת הקרב של אביר הקודש שלי יהיה 'מעשים טובים לאל הטוב!'"
לדעתי זאת זעקת הקרב מצויינת.
יבוא היום והעניינים יגיעו לנקודת הכרעה.
השאלה שכולם שואלים אחרי קריאת גינסברג היא: מה זה מולך?
תשובתי היא: מולך הוא בדיוק מה שמספרים ספרי ההיסטוריה. הוא אל הקרבת הילדים, התנור הלוהט שאליו אתה יכול לזרוק את התינוקות שלך בתמורה לניצחון במלחמה.
הוא תמיד ובכל מקום מציע את אותה העסקה: זרוק את מה שאתה הכי אוהב אל תוך הלהבות, ואוכל להעניק לך כוח.
כל עוד ההצעה זמינה, לא ניתן לסרב לה. אז אנחנו צריכים לבטל את ההצעה. רק אֵל אחר יכול להרוג את מולך. יש לנו אחד בצד שלנו, אבל הוא זקוק לעזרתנו. אנחנו צריכים לתת לו אותה.
שירו של גינסברג פותח בשורות הידועות "ראיתי את מיטב המוחות של דורי נהרסים מטירוף". יש לי יותר מזל מאשר לגינסברג. אני זכיתי לראות את מיטב המוחות של דורי כשהם מזהים בעיה ומתחילים לעבוד.
חזיונות! אותות! הזיות! מופתים! אקסטזות! נשטפו במורד הנהר האמריקני!
חלומות! סגידות! הארות! דתות! כל הספינה המלאה בבולשיט רגשני!
פריצות-דרך! מעבר לנהר! גלגולים וצליבות! נשטפו בשצף! שיכרונות! התגלויות! ייאושים! עשר שנים של זעקות חייתיות והתאבדויות! תודעות! אהבות חדשות! דור מטורף! צונח על סלעי הזמן!
צחוק קדוש אמיתי בנהר! הם חזו בכל! העיניים הפרועות! הצעקות הקדושות! הם נפרדו לשלום! הם קפצו מהגג! לבדידות! מנופפים! מטה אל הנהר! אל הרחוב!
המאמר המקורי באנגלית נכתב על ידי סקוט אלכסנדר ב30.7.2014.
עזרו לנו לשפר את התרגום של הפוסט או הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים.