פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר וה־Philosopher's Zombie

תורגם בעיקר ע"י אחיה מייזליש שגם יזם את התרגום
ניתן לעזור לתרגום בקישור: docs.google.com


הארי פוטר וה־Philosopher's Zombie

מאת אלכסנדר ווילס

מקור: https://www.fanfiction.net/s/10023949/1/Harry-Potter-and-the-Philosopher-s-Zombie 

שים לב: סיפור זה מכיל ספוילרים חשובים לספר הארי פוטר והשיטה הרציונלית. אם עדיין לא סיימת את פרק 94, אל תקרא. אינני בעל הזכויות של הארי פוטר וגם לא של הארי פוטר והשיטה הרציונלית.


הדם נשטף משם. המרפסת הייתה ללא רבב, כנראה נקיה מכפי שהייתה במשך מאות שנים. עם זאת, עדיין היה קל להארי למצוא את המקום המדויק, את צומת האריחים בהם היא נשמה את נשימתה האחרונה־לבינתים. הוא התכופף והניח עליו יד. חלק מהמוח שלו, החלק שהכיל מאה סיפורים, ציפה שהאריח עדיין יהיה חם למגע, וכאשר קצות אצבעותיו מצאו רק אבן קרירה, החלק הרציונלי במוחו אמר בשקט אמרתי לך. להרמיוני כנראה יהיה קבר ריק איפשהו, והמנהל ללא ספק יערוך הלוויה, אבל הארי רצה להיפרד בתנאים שלו. לא שלום אחרון, רק "נתראה בקרוב". ובשביל זה הארי רצה להיות לבד.

"היי הארי,“ אמר קול מוכר מאחוריו.

הארי הסתובב, ובמקביל שלף את שרביטו, וגילה שהוא מכוון היישר אל הרמיוני גריינג'ר. הוא יכול היה להביט ישר דרכה. הוא הנמיך לאט את שרביטו ותחב אותו לכיסו, ואז לקח רגע כדי להביט בה. היא הייתה אותה ילדה, עם שיער סבוך ושיניים קדמיות גדולות, והיא לבשה את גלימות בית־הספר שלה. רגליה, למרבה המזל, עדיין היו תחתיה. היא הייתה שקופה־למחצה וכל צבע לחייה ושיערה דהו לכחול בהיר. הארי נזכר במעורפל בהולוגרמה של ליה במלחמת הכוכבים.

"את רוח־רפאים,“ אמר. איכשהו זה נשמע אף יותר מגוחך בקול רם מאיך שזה נשמע בראשו.

"כן,“ היא ענתה. נראה היה שהיא מתכוונת לומר עוד משהו, אך החליטה שלא לעשות זאת.

הארי יכול היה להרגיש את הדמעות נקוות. הוא חיפש נואשות אחר משהו שיכול היה לומר כדי להסיח את דעתו. "רוחות רפאים הן פשוט זיכרונות והתנהגויות שמורים בלי מודעות או חיים, מוטבעים בטעות בחומר הסובב בפרץ הקסם שמתלווה למוות אלים של קוסם," אמר הארי. "את אמרת את זה."

"ובכן,“ אמר רוחו של הרמיוני, "למעשה היה זה לוקרטיוס פת'רבוטום, שכתב את זה ב'הגאות של המיתות העתיקות'.“

”אבל זה נכון, לא ככה?“ שאר הארי.

"אני לא יודעת,“ אמרה רוחה של הרמיוני. "המוות היה אלים. אני עדיין יכולה לחוש בשיני הטרול חודרות בבשר שלי, אם אני חושבת על זה יותר מדי.“ הארי התכווץ. "אבל אני לא מרגישה כל כך שונה.“ היא השפילה את מבטה אל ידיה. "אני מרגישה קור, ואני מרגישה עצב, אבל אני עדיין מרגישה כמוני.“

"בסדר,“ הנהן הארי. הוא חשב שזה יקח שנים, או לפחות שנה אחת כחסם־תחתון, לפני שהוא יוכל לראות אותה שוב. וברור שזו הייתה רק השתקפות חיוורת של ההרמיוני שהייתה פעם, אבל זה לפחות היה משהו. לא היא, אלא משהו כמו סרטון או צילום. אם היה חושב על זה ככה, יהיה קל יותר להתמודד עם זה. "אני אחזיר אותך לחיים,“ אמר. זה הרגיש טוב, לומר את זה בקול רם.

"הייתי רוצה את זה,“ אמרה רוחה של הרמיוני. "אבל אם אני לא אמיתית, אם אני רק סוג של - סוג של תצלום, מה יקרה לי אם תעשה את זה?“

"למה את מתכוונת?“ הוא שאל. "את תהיי בחיים.“

"לא, אני מתכוונת ... יש את הילדה הזו בשירותים של הבנות בקומה הראשונה, רוח המכונה מירטל המייללת, והיא נמצאת שם כבר שנים,“ אמרה רוחה של הרמיוני. "אם איכשהו היית מחזיר אותה לחיים, אתה חושב שהיא הייתה זוכרת חמישים שנה של בכי סביב השירותים? או שהכול פשוט יימוג כמו חלום? אם תחזיר אותי לחיים, מה יקרה לזו שאיתה אתה מדבר עכשיו?“

"אה,“ אמר הארי. "ובכן, אממ, לא ממש חשבתי על זה. אני לא חושב שצריך לקחת את זה בחשבון.“

"למה לא?“ שאלה הרוח של הרמיוני בזעף פנים.

"ובכן, את לא באמת... אֲנָשִׁית, אני מניח,“ אמר הארי בחוסר אונים.

"אני מרגישה כמו בן־אנוש,“ אמרה הרוח של הרמיוני. היא שילבה את זרועותיה, ואז חשבה על זה קצת והתרככה מעט. "אני מניחה שאני באמת מרגישה כמו רוח־רפאים, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שחוץ מלהרגיש קרה ועצובה, שלדעתי זה טבעי לחלוטין למישהי שמתה, אני לא מרגישה שלהפוך לרוח־רפאים שינה אותי הרבה.“

"הייתי רוצה להאמין שזו באמת את, אבל זה אומר שהיה עלי להאמין בהרבה דברים אחרים לא הגיוניים. הייתי צריך לקבל את הקיום של נשמה. ואם יש נשמות אז מדוע מוגלגים לא משאירים אחריהם רוחות־רפאים?“ שאל הארי. "מדוע אין תגליות מקוריות שרוחות גילו? הייתי בשיעורי היסטוריה של פרופסור בינס כל השנה, והוא אף פעם לא סוטה מההרצאות או אפילו שם לב שאני שם.“

"הארי,“ היא אמרה בעדינות, "מעולם לא ניהלנו את השיחה הזו בעבר, נכון? זה מקורי, לא? לו הייתי רק הקלטה, ואני לא חושבת שאני כזו, לא הייתי יכולה להמציא תגובות חדשות על המקום.“

"אלא אם אני איכשהו מקרין אליך תגובות, כמו מצנפת המיון, או לחשננית, או סוהרסנים, או כל תופעה אחרת שכבר נחשפתי אליה,“ אמר הארי. "חוץ מזה, דיברתי עם רוחות רפאים בעבר, ואין להן לגמרי מודעות.“

"הרוח היחידה שבאמת היית בסביבתה היא פרופסור בינס. האם חשבת פעם שאולי פרופסור בינס היה בדיוק ככה? אביך לימד באוקספורד, הוא לא הזכיר אף פעם פרופסורים שהסתובבו שם בלי להתייחס לתלמידים שלהם? אולי פרופסור בינס הוא היוצא מן הכלל לאופן שבו רוחות רפאים מתנהגות בדרך כלל. היה לך שם לזה, כשאתה מבסס את כל התצפיות שלך מתוך התבוננות בדוגמה יחידה לדבר.“

"בעיית הדגימה של מקרה אחד בלבד," אמר הארי מרוחק. היא דיברה בהגיון. העובדה שהיא דיברה בהגיון הייתה נקודה לטובת האפשרות שהיא אינה המקבילה של עולם הקוסמים לתמונה. והיא סיפרה לו את שם הספר ממנו היא ציטטה, שאולי נלקח מתת המודע של הארי עצמו אבל לפחות היה דבר שניתן לבדוק כדי להתמודד מעט עם הבעיה. "מה אני חושב שאני יודע על רוחות רפאים, ואיך אני חושב שאני יודע את זה?"

"מה אנחנו חושבים," אמרה הרוח של הרמיוני.

"טוב, אנחנו," השיב הארי. "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים שרוחות פועלות כמו הקלטה של דפוסים ואין להן באמת מודעות."

"ואנחנו יודעים את זה בגלל שאני קראתי את זה בספר של לוקרטיוס פת'רבוטום - הגאות של המיתות עתיקות," אמרה הרוח של הרמיוני.

"אבל איך הוא ידע את זה?" שאל הארי. "הוא היה קוסם, כך שככל הנראה הוא לא ערך שום ניסוי. כמוהו גם מכשפות וקוסמים אחרים שכתבו על רוחות. אולי יש דרך למדוד מקום שאדם מת בו כדי לראות את הקסם שקשור לרוח. האם רוחות קשורות למקום פיזי ספציפי?"

"אני חושבת שלא," אמרה הרוח של הרמיוני. "הגבירה באפור לא מתה בהוגוורטס, אני חושבת, גם לא הברון המגואל." הגבירה באפור הייתה הרוח של בית רייבנקלו, והברון המגואל היה הרוח של בית סלית'רין. "שנינו יכולים לבחון זאת בקלות."

"אז על פי ההשערה שרוחות הן הטבעה הן יכולות איכשהו גם לעזוב את המקום בו מתו?" שאל הארי. "נשמע שזה דורש עונש על מורכבות־יתר לדעתי, אבל אנחנו צריכים לחקור איזה קסם מעורב. מספיק עד כה, בואי נמשיך."

"אני חושבת שאני מודעת," אמרה הרוח של הרמיוני.

"אני מצטער, אבל זה לא אומר שום דבר," אמר הארי. "את רק אומרת שאת מודעת, מה שניתן לזייף על ידי תוכנת בינה מלאכותית פשוטה כמו ELIZA. אפילו לנתיק עור המוק שלי יש רמה מסוימת של עיבוד שפה טבעית. מה שאנחנו צריכים זו הגדרה תפעולית של המשמעות של להיות מודע, אחת שאנחנו יכולים לבחון." הוא לא רצה להודות בזה, אבל לרגע הוא ממש הרגיש כמו בימים ההם, לפני כל העסק עם דראקו ולחש הקפאת הדם. הוא עדיין החשיב את זה בתור פנטזיה, יום אחרון עם הרמיוני כדרך לפרדה. זה היה בטוח יותר לחשוב על זה כך, בשביל שהלב שלו לא ישבר כשהוא יגיע למחרת והיא לא תזכור דבר.

"טוב," אמר הארי, "בואי נעשה כמה בדיקות מהירות."

"בסדר," אמרה הרוח של הרמיוני. היה לה את אותו המבט המכוון שתמיד היה לה כשהיה מבחן לבצע. הרמיוני גריינג'ר אהבה מבחנים, וככל הנראה גם הרוח שלה אהבה.

"תני לי שלשות של שלשה מספרים," אמר הארי, "ואני אגיד לך 'כן' אם שלושת המספרים עונים לכלל או 'לא' אם הם לא. אני הטבע, הכלל הוא אחד מהחוקים שלי, ואת חוקרת אותי. את כבר יודעת ש־2-4-6 מקבל 'כן'. כשאת גומרת לבצע את כל הבדיקות הנוספות שאת רוצה –"

"הארי, עשינו את זה ביום הראשון שלנו על הרכבת," אמרה הרוח של הרמיוני.

"או," אמר הארי. "נכון." זה היה אחד ממשחקי הלמידה הקטנים שלו שהוא שמר בכיסו כל הזמן. הוא הרגיש קצת מובך שהוא שכח שהם כבר עשו את זה בעבר. "תני לי לבחור סט אחר של כללים ולפחות נראה את יכולה לעשות מדע. קודם כול, במהירות, את עדיין יכולה לעשות חשבון? כמה זה אחת־עשרה כפול ארבעים ושלוש?"

"ארבע מאות שבעים ושלוש," נחרה הרוח של הרמיוני בבוז. הרמיוני תמיד הייתה טובה בחשבון. לקח להארי זמן רב יותר לענות מהזמן שלקח לה, וזה הוסיף סיבוך נוסף לבעיה של מה רוחות הן באמת. הן יכולות לעשות חשבון, ככל נראה.

"בסדר," אמר הארי, "טוב מספיק." הוא הכניס את ידו לנרתיק עור המוק שלו ואמר "קוביות משחק," ואז הוציא חמש מהן מחוץ לנרתיק כשהופיעו והניח בחזרה את השאר. היה לו זיכרון מעורפל שהוא שיחק משחק הנקרא מבוכים ודרקונים בשלב מסוים, עוד לפני שהגיע להוגוורסט, ולא הייתה שום סיבה אמיתית לא לשמור שקית של קוביות בנרתיק העור מוק. לכל אחת מהקוביות היו שש פאות. "זה משחק די מפורסם, אחד שאני מקווה שלא שמעת עליו לפני. השם של המשחק הוא עלי כותרת סביב הוורד. אני יכול לספר לך את התוצאה של כל הטלה, אבל לא שום דבר אחר. את מוכנה?" הרוח של הרמיוני הנהנה, והארי הטיל את הקוביות. 4–1–6–3–6. "שתיים," הארי הכריז.

הרוח של הרמיוני הביטה בקוביות. "משנה הסדר?" היא שאלה.

"את זה את צריכה להבין בעצמך," אמר הארי בחיוך קל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חייך מאז – טוב, זמן מה.

"שוב," היא אמרה.

5–6–5–4–4. "שמונה," אמר הארי.

"שוב," היא אמרה.

2–6–2–4–1. "אפס," אמר הארי.

"אפס?" היא שאלה.

"אפס," הארי השיב. "קדימה, תתחילי ליצור כמה השערות, לא אכפת לי אם תצליחי, אני רק רוצה לראות אם את באמת יכולה לחשוב בהגיון."

"טוב אולי לא אכפת לך, אבל זה ממש חשוב לי שאגיע לתשובה הנכונה בכוחות עצמי," אמרה הרוח של הרמיוני. היא הביטה מטה על הקוביות. "עד כה הטווח של התשובות הוא בין שמונה לאפס והתשובות הן זוגיות. אבל אני צריכה עוד נתונים. אני חשבתי שאולי אתה מוסיף, מחסיר או מכפיל את הקוביות אבל זה לא ייתן אפס להטלה האחרונה אלא אם אתה יכול לעשות משהו עם הסדר של הפעולות. שתים ועוד שש חלקי שתים מינוס ארבע מינוס אחד ייתן לך אפס, אבל זה נופל תחת מורכבות יתר, וחוץ מזה זה לא תואם לשתי התוצאות של ההטלות הקודמות."

הארי כמעט פלט בדיחה על זה שהיא תְּלַמֵּד חשבון בהוגוורסט ואז הוא נזכר שהיא מתה. פרופסור בינס קיבל עבודה אבל הארי לא היה יכול לדמיין את הרמיוני מלמדת חשבון פשוט לאנשים שהיו בגילה כשהיא מתה. אם כי הוא אולי היה יכול לדמיין את דמבלדור נותן לה את המשרה, בגלל שדמבלדור היה משוגע. הוא לא אמר שום דבר מזה, והטיל את הקוביות במקום.

6–5–6–2–2. "ארבע."

3–3–5–1–1. "שמונה."

2–4–6–1–3. "שתיים."

5–3–4–3–5. "שתים עשרה."

"זה היה הגבוה ביותר שראיתי עד כה," אמרה הרוח של הרמיוני בזעף. "נראה שמספרים אי־זוגיים נותנים תוצאות גבוהות יותר."

2–2–6–1–4. "אפס."

"תזכיר לי מה היה שם המשחק?" שאלה הרוח של הרמיוני.

"עלי כותרת סביב הוורד," ענה הארי.

"או, טוב זה כמעט הופך את זה לפשוט מדי," אמרה הרוח של הרמיוני. "יכולתי להבין בקלות שהתוצאות תמיד זוגיות, ויש לזה קשר למספרים שיוצאים בקוביות. זה לא עניין של חיבור וחיסור של המספרים עצמם, או משהו דומה לזה, זה רק תמורה ואז הוספה. שש, ארבע, שתיים ואחד הופכים לאפס. חמש הופך לארבע, ושלוש הופך לשתיים. וזה נקרא עלי כותרת סביב הורד בגלל שאתה יכול לדמיין את הנקודה המרכזית כמו האמצע של פרח, אז בקוביות עם נקודה באמצע אתה סופר את הנקודות החיצונית, עלי הכותרת של הפרח."

"עלית על זה," אמר הארי. הוא לא היה מסוגל לכבוש את חיוכו. "ובכן, אם היית יכולה לפענח את זה, אז אני לא רואה דבר שיעמוד בינך ובין עבודה על מחקר מקורי." היה לו קשה לראות איך יוכל לעקוף את ההשערה המתבקשת. לו רק חשב לפני שהרמיוני מתה על האפשרות שהיא תהפוך לרוח, הוא היה אומר לה לכתוב פיסת מידע שהייתה ידועה רק לה.

"ומה בנוגע לזכרונות?" שאלה הרוח של הרמיוני.

"זה לא חלק מלהיות מודעת," אמר הארי. "האם את זוכרת שהשאלתי לך ספר על נוֹיְרוֹפְּסִיכוֹלוֹגְיָה כשאמרתי שנזק מוחי מפריך את הקיום של של נשמה?" הרוח הנידה בראשה. "ובכן, יש סוגים של נזקים מוחיים שמונעים מאנשים את היכולת ליצור זכרונות חדשים, אבל את עדיין תאמרי שיש להם מודעות עצמית, לא?"

"אני מניחה שכן," אמרה הרוח של הרמיוני.

"אם כן, זכרונות, או לפחות זכרונות לטווח ארוך, לא מוכרחים להיות תנאי למודעות. מובן שזו לא מעלה להיות משולל יכולת ליצור זכרונות, אבל זה לא פוגם במודעות העצמית." הוא קימט את מצחו. "אבל נצטרך לבחון את זה מאוחר יותר. זה יסביר מדוע לא שומעים על רוחות שעושות מחקרים מקוריים, ולמה חלקן לא זוכרות מה המאה הנוכחית, ולמה בינס מלמד את אותם שיעורי היסטוריה בכל שנה. ועדיין יש את השאלה הפתוחה על מה המוח שלך עובד, בהתחשב בעובדה שכבר אין לך נוירונים."

"אה," אמרה הרוח. "אני חשבתי שזו רק הנשמה שלי שמתגלמת בצורה גשמית." הארי נתן בה מבט משועשע. "וכן, אני זוכרת שאתה לא מאמין בקיומן של נשמות."

"רק ש -" הרוח של הרמיוני הגביהה את ידה "- אין שום -" האצבע שלה התרוממה לאיטה "- ראיות." היא הצביעה על פניה. "נו, בחייך, את לא יכולה פשוט להביא את עצמך כדוגמא לנשמה. חוץ מזה, כבר הסכמנו שאת רוח־רפאים ולא נשמה."

"אני יכולה להיות שניהם," אמרה הרוח של הרמיוני במבט פגוע.

"נזק מוחי מפריך את הקיום של נשמה," אמר הארי, אם כי הוא נראה פחות בטוח בעצמו כעת, משדיבר עם מישהו שלא היה נראה שיש לו מוח אפילו. "לפיניאס גייג' חדר מוט ברזל דרך הראש והוא התחיל להתנהג באופן שונה בתכלית. זה מדע מוגלגי די בסיסי."

"אולי הוא לא תקף לגבי קוסמים," אמרה רוחה של הרמיוני.

“מה?" שאל הארי. "מובן ש -“ הוא עצר וסגר את פיו. היה בדעתו לומר "מובן שגם לקוסמים יש נזק מוחי," אבל אז הבין שהוא למעשה לא יודע האם זה נכון או לא. בהחלט היה נראה לו שאמור להיות להם, אך להארי לא היו שום ראיות לכך שזה אכן המצב. היה ברור שהמוחות שלהם לא היו שונים, היות ומלבד הגן הקסום הרצף הגנטי שלהם היה זהה, והם יכלו להעמיד ביחד צאצאים. אבל הוא עדיין לא ערך שום מחקר כדי לבדוק האם לקוסמים יש מוח זהה לזה של מוגלגים. אחרי הכול, מוח של קוסם מתכווץ לגודל של אגוז מלך כשהוא הופך לחתול, וזה בהחלט הראה שמשהו מוזר קורה בהלך המחשבה שלהם, אפילו אם זה לא בהכרח הצביע על נשמה. הרבה שאלות עלו מקו־המחשבה הזה, והיה דבר אחד שהיה מאוד הגיוני לעשות. "בואי נראה כמה רחוק את יכולה ללכת," אמר הארי, "אני חושב שזה הזמן לערוך כמה מחקרים."


"מדאם פומפרי, האם לקוסמים יש נזק מוחי?" שאל הארי.

עיניה של מדאם פומפרי נפקחו לרווחה, נעות בתזזיתיות בין הארי והרוח של הרמיוני. "הו הארי," היא אמרה ברכוּת, "אין זה רעיון טוב להתרועע עם רוחות, זה רק ימשוך את הצער והכאב על מותם." העיניים של מדאם פומפרי האדימו מדמעות, והארי הבין שהיה טיפשי מצידו להביא לכאן את הרוח יחד איתו. הוא היה בטוח שמדאם פומפרי הרגישה את הכאב והריקנות שהרמיוני העבירה, והיא ראתה את מה שהטרול עשה לתאומים וויזלי, אלא שזה לא היה ברור עד שעצר לרגע לחשוב על זה. הארי בעצמו רצה להיות לבדו רק שעה קודם לכן. אבל עכשיו הייתה תעלומה לפתור, ויהיו אשר יהיו הרגשות של פומפרי, זה היה חשוב. אם מישהו ידע על ההשפעות שהיו לנזק מוחי על קוסמים הרי שזו הייתה המרפאת של בית־הספר.

“אני רק רוצה לדעת האם קוסמים סובלים לפעמים מנזק מוחי," אמר הארי. "ואז אלך מפה."

“מובן שכן," אמרה מדאם פומפרי.

הארי חש איך ליבו שוקע. הוא לא היה בטוח למה רצה לשמוע לא. ככל הנראה היה זה משום שעוד נותרה בו תקווה שיש משהו אחרי המוות, שאולי זה לא הדבר הנורא מכל, אפילו אם רק לקוסמים היו חיים אחרי המוות. כמובן, ההיעדרות של נזק מוחי אצל קוסמים לא אומרת בהכרח שיש נשמות, וקיום של נשמות לא אומר שיש חיים אחרי המוות, אבל בהחלט נראה כי נזק מוחי מחסל את האפשרות לקיום נשמה.

הרוח של הרמיוני דיברה. "מדאם פומפרי, כאשר קוסמים סובלים מנזק מוחי, האישיות שלהם משתנה?"

“שומו שדים, לא," אמרה מדאם פומפרי, מחזיקה את ידה קרוב ללוח ליבה. “למה שהיא תשתנה? יש להם כאבי ראש, או שִׁכָּחוֹן, אבל מעולם לא שמעתי על מישהו שהגיע לקדוש מנגו עם אישיות אחרת, לפחות לא בגלל משהו שקרה למוח שלו."

הרמיוני פנתה להביט בהארי וניסתה לחייך, אבל זה יצא יותר מדי עצוב.

“חכי," אמר הארי, “ומה בדבר אלכוהול או קפאין? לקוסמים עדיין יש סמים ממריצים וסמי הרגעה, ואלו משנים את אופן ההתנהגות של אנשים, אז את אומרת לי שהנשמה מושפעת גם מהדברים האלה? את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו הדבר כשאנחנו מדברים על נשמה, משהו חוץ־גופני שמאחסן את הזהות העצמית באופן מסוים?"

“הו, כמובן שיש דברים שיכולים להשפיע על אדם באופן זמני," אמר מדאם פומפרי, "אבל שום דבר לא משנה את האדם לנצח, לא עד לשורש נשמתו. אפילו קסמים חזקים כמו שיקוי אהבה מתפוגגים לאחר זמן, והאדם יחזור להתנהג כרגיל."

“אוקיי," אמר הארי, פונה לרוח של הרמיוני. “זה לא מכריע את הכף, אנחנו צריכים לערוך עוד מחקרים. אני מתכוון, שיצביעו על ההבדל בין מוגלגים לקוסמים, גם אם אנחנו מקבלים את זה כאמת, זה לא אומר לנו איפה טמון ההבדל. אינני הולך לומר שאני מסרב להאמין שנשמות קיימות, בגלל שאם אתה חי בעולם שיש בו נשמות אז אתה רוצה להאמין בקיומן, אפילו אם זה לא נראה הגיוני מבחינה אינטואיטיבית. וזה עדיין לא עונה על השאלה למה מוגלגים אף פעם לא משאירים אחריהם רוחות."

“אוי," אמרה מדאם פומפרי, "צר לי אבל אני חוששת שלמוגלגים אין נשמה."

“ש - מה?" שאר הארי. הוא הרגיש מבולבל למדי. “את דוגלת בטוהר־דם?"

“הו לא," אמרה מדאם פומפרי. היא סידרה את הסינר שלה. "למרות שאני בטוחה שדמבלדור יספר לך אחרת, זו עובדה רפואית פשוטה שלמוגלגים אין נשמות, ולא אכפת לי עד כמה זה לא פוליטיקלי־קורקט לומר זאת בעידן המודרני. אני לא מכירה אף מרפא שיחלוק עלי. אין זה אומר שנטפל בהם בצורה לא נחמדה, כמובן. יש כאלו שחושבים שרק משום שלאנשים אין נשמה זה אומר שהם לא אֲנָשִׁיִּים בכלל, ואני לא תומכת בזה כלל."

"אבל… זה - מניין לך שלמוגלגים אין נשמה?" שאל הארי.

"הייתה זו אחת מהשיטות שזה־שאין־לנקוב־בשמו השתמש בהן," אמרה מדאם פומפרי, "אם אתה משקה מוגל בשיקוי פולימיצי, הוא לא ישאר עוד אותו האדם. הם מאמינים שהם מי שהם הפכו אליו, היות ואין נשמה שתשמר את האישיות במהלך שינוי־הצורה."

הארי פתח וסגר את פיו מספר פעמים. "זה, ההשלכות של זה על אבטחת מידע, אם היה לך מוגל בשבי -"

“במקומך, לא הייתי אומר דבר נוסף," אמר דמבלדור מפתח הדלת. הארי לא שמע אותו נכנס. “יש לך נטייה לחשוב על פתרונות מבריקים העשויים לשמש את אויביך נגדך, וברור למדי שהוגוורטס עצמו כבר אינו בטוח לחלוטין מפני אותם אויבים." הוא נד בראשו לעבר הרוח של הרמיוני.

“המנהל, למה לא סיפרת לי דבר מכל זה?" שאל הארי. “היו אמצעי זהירות שהייתי יכול לנקוט כדי לוודא שאני לא -" הוא תפס את המבט של המנהל “- שאף אחד לא יכל להפוך אלי בעזרת שיקוי פולימיצי."

"אמצעי זהירות שעדיין לא נקטת, או שטרם ננקטו עבורך? גלימותיך מכושפות," אמר דמבלדור. "הן לוכדות ומאדות כל שערה תועה, וכל חומר אחר שיכול לשמש להכנת שיקוי כזה."

הוא הרגיש איך ראשו מסתובב. אם מוגל ששתה שיקוי פולימיצי יגמור עם מוח זהה לזה של קוסם, זה אומר שאתה יכול לקחת מוגל ברצונו או שלא ברצונו, להשקות אותו בפולימיצי, ואז יהיה לך עותק משוכפל של האויב שלך. אחר כך אתה יכול להשקות אותו בוריטסרום, או להשתמש בביאור־הכרה אם הוא אינו מליט־הכרה (ואיך זה עובד אפילו, האם הלטת־הכרה הייתה קסם מפורש או שכל אחד יכול ללמוד אותה אם הוא מוכן לעבור את כל התרגול המנטלי?), ולפרוץ את פרוטוקול האבטחה של האויב.

״אני חושב שעדיף שנמשיך את השיחה הזו במשרד שלי,״ אמר דמבלדור.  הארי נד בראשו. ״העלמה גריינג׳ר, את מוזמנת להצטרף גם כן.״

הם הלכו בשקט במסדרונות הטירה. רוחה של הרמיוני לא הלכה, במקום זאת היא ריחפה, שערה מתנפנף מאחוריה ורגליה מכוונות לרצפה. היא לא עשתה זאת קודם, והארי דאג לרגע שהיא הופכת דומה יותר לרוח מול עיניו.  הוא רצה נואשות שהיא תישאר כפי שהייתה, החֶבְרָה הטובה ביותר לה יכול היה לקוות בזמן לימודיו בהוגוורטס.

״את מרחפת,״ הוא אמר. ״לפני רגע עוד הלכת.״ דמבלדור פנה להביט ביניהם, אך המשיך ללכת כרגיל.

"אתה גם היית מרחף, לו יכולת,“ אמרה הרוח של הרמיוני.

הארי נאלץ להודות שזה היה נכון.

הם הגיעו לגרם המדרגות הלולייניות, ודמבלדור אמר את הסיסמא, "מקקים מצופים“, שהייתה גם היא סוג נוסף של ממתק. הייתה זו אבטחה נוראית. להארי היה מכתב בתוך נרתיק עור המוק שלו ובו רשימה של כל סוגי הממתקים. המכתב היה צווחן, מכתב קסום שמקריא את עצמו בקול כשהוא נפתח, ולקח לו רק חצי יום לגלות איך לגרום לו לומר את הדברים האלו ממש מהר. אם הארי אי־פעם ירצה או יצטרך להיכנס למשרד המנהל, זה לא ידרוש ממנו מאמץ רב יותר מלפתוח את הצווחן ולתת לו לחזור על הרשימה. כמובן, יתכן שיש מערכות אבטחה נוספות לעבור, אבל משתלם להחזיק נשק כזה בשרוול.

הארי התיישב מול שולחן המנהל בכיסא הממולא יתר על המידה, והרמיוני עמדה לצידו.

"חששתי שתהפכי לרוח," אמר דמבלדור להרמיוני בקול נמוך ושבור. "רוחות נוצרות בדרך כלל מאלו המפחדים מהמוות, ונראה כי החברות עם הארי עוררה את הפחד הזה בקרבך." הרמיוני השפילה את ראשה, מרגישה את העוקץ שבקבלת נזיפה, אפילו מהצד השני של הפרגוד. "אכזבתי אותך בדרכים כה רבות."

“המנהל," אמר הארי, "למה לא סיפרת לי על הטבע האמיתי של רוחות?"

דמבלדור הגביה את גבות עיניו. "לי ולך הייתה שיחה, לפני זמן רב, על טבען של נשמות. אתה צטטתָ בפני את פת'רבוטום, והנחתי שכבר גיבשת דעות בנוגע לרוחות. למיטב זכרוני, המשכנו משם לראיות חותכות בהרבה, העיקרית שבהן הייתה הפרגוד, ואף אותה דחית. בדרך כלל אני מוצא כי שיחה עם מישהו בעל עמדות מגובשות איננה דבר חיובי, היות והיא נוטה אך לחזק את התנגדותו."

הארי נתן בו עיניים זועפות. "ולמה לא סיפרו לי קודם שיש ראיות לכך שלמוגלגים אין נשמה?" זה למעשה לא היה נכון. הוא שמע על כך מדראקו ופשוט הניח שזה שטות של תומכי טוהר־הדם שלא מגובה בשמץ של ראיות.

"עליי לדבר עם מדאם פומפרי בנוגע לתכנים שראוי להציג לילדים," אמר דמבלדור. "ישנן תיאוריות מתחרות בנושא. חלקן גורסות שלמוגלגים אין נשמות, בעוד אחרות טוענות שזה פשוט קשור לאופן שבו הקסם מושפע על ידי קוסמים, ושלמוגלגים יש נשמה נצחית שממשיכה להתקיים ללא שינוי בלתי־נראית ובלתי־מורגשת, עמדה אותה אני מייצג בקסמהדרין."

"אם אכניס מוגל ששתה פולימיצי לתוך מכונת MRI, מה אני אראה?" שאר הארי.

"מכשיר מוגלגי, אני מניח?" שאל דמבלדור.

"מכונת דימות תהודה מגנטית, משתמשים בה כדי להסתכל על מוחות של אנשים," אמר הארי. "אתה יכול למפות שינויים במוח ברמה מסוימת."

"אה," אמר דמבלדור. "לא ניסיתי זאת בעצמי, אבל הניסיון שלי עם אנימאגוסים מלמד שהמוח שלהם ישתנה יחד עם הגוף שלהם. הארי, כיצד לדעתך אנימאגוס מסוגל להמשיך לחשוב, אם נשמות אינן קיימות? אין זהו אלא הרצון של הנשמה המאפשר לו להמשיך לחשוב ולהתנהג כמו בן־אדם כאשר הוא בצורת החיה שלו."

"חשבתי," התחיל הארי. הוא עצר לרגע לחשוב. "חשבתי שאולי המוח מצטמק ומחווט את עצמו מחדש כדי לספק את אותן התגובות לגירויים."

"האם אתה מבין איזה מין קסם מסובך בצורה יוצאת דופן אתה מציע?" שאל דמבלדור.

"אתם כבר הופכים אנשים לחתולים!" צעק הארי.

"הצורה של חתול ידועה," אמר דמבלדור, "לפיכך ניתן לעבוד איתה בקלות רבה יותר מההכלאה שאלה מציע. שיקוי פולימיצי יקר באופן יוצא דופן וקשה מאוד לרקוח אותו, ואתה מאמין שבנוסף לכך שהוא משנה צורה של אדם אחד לאדם אחר, הוא משאיר את המוח זהה?" הוא נד בראשו בעצב. "לפעמים אני שוכח שאתה רק בשנתך הראשונה, אבל בשיחות כאלו זה נעשה ברור. יש סיבה לכך שיש לנו בית־ספר, כדי ללמד אותך את הגבולות של הקסם, מה הוא יכול לעשות ומה לא."

הארי בהה במנהל. "אז אתה אומר שהקסם משמר עותק עדכני לחלוטין שלי - של הישות שלי, האישיות שלי, הרגשות והמחשבות שלי. ואם אני שותה שיקוי פולימיצי, קסם ישמר את כל אלו מבלי מוח ממשי." הוא פנה להביט בהרמיוני. "וזה מה שקרה להרמיוני?"

"הגדרת את זה במונחים משונים," אמר דמבלדור, "אבל זה נכון למעשה."

"איך אפשר לתקן את זה?" שאלה הרוח של הרמיוני.

"אין דרך להחזיר את המוות," אמר דמבלדור, הארי לא האמין לזה לשנייה.

"האם אני יכולה להפסיק להיות רוח?" היא שאלה.

"זה יהיה כמו למות שוב," אמר הארי. "אם את יכולה להמשיך לחיות כרוח, למה שלא תרצי?"

"זה קר," אמר רוחה של הרמיוני. "קר ועצוב. לעולם לא אתבגר, לא אראה שוב את הורי, לא אחווה את הנשיקה הראשונה שלי ולא אקבל 'קס"מ' בבגרויות. רוחות לא יכולות אפילו לאכול. האם אתה היית רוצה לחיות כך, אלמלא יכולת לעשות את הדברים שמהנים אותך?"

"מובן שכן," אמר הארי.

"דבר נורא הוא זה שאמרת, הארי פוטר," אמר דמבלדור. "הרמיוני, אני מצטער, אך מי שהופך לרוח נשאר כך לנצח. יש דרכים להניע אותם מכך, או לבודד אותם, אך מרגע שאתה הופך לרוח אתה כבול לעולם הזה לנצח, ולעולם לא ממשיך הלאה."

"אני אשאר רוח לנצח?" שאלה הרוח של הרמיוני. היא החלה לבכות, והסדק בליבו של הארי התרחב מעט.

"זה לא כזה גרוע," פתח הארי. היא הפנתה את גבה אליו, וריחפה מהמשרד, עוברת ישר דרך הקיר. לרגע הוא שקל בדעתו ללכת אחריה, אך הוא נשאר לשבת בכיסאו ונעץ עיניים במנהל. "נשמות קיימות," אמר הארי.

"אכן כך," ענה דמבלדור.

"והפרגוד שהזכרת קודם, אתה מאמין שנשמות חולפות דרכו לעולם הבא?" שאל הארי.

"אכן כן," אמר דמבלדור. "אתה ציינת שהוא תרמית מעניינת, אני זוכר, אולם הוא נבנה בכוחות קסם עוצמתיים יותר מהידועים לנו כיום. הפרגוד קדם למשרד הקסמים עצמו, שנבנה סביבו כדי להכיל אותו. אולי הייתה זו טעות לתת לך לגדול בסביבת מוגלגים, אם זה גורם לך לחשוב שקוסמים כה טיפשים."

"אין זה מוכיח דבר," אמר הארי, אם כי זה באמת הוריד את הסיכויים שמדובר בתרמית בהתחשב בתלאות שיהיו על אדם לעבור ובאבטחה ששמרה ככל הנראה על הפרגוד. "אף אילו הייתי מקבל את הקיום של נשמות בצורה כזו או אחרת, אין זה מוכיח דבר לגבי קיומן של חיים אחר המוות." הארי פנה והביט לאחור, לכיוון אליו נמלטה הרמיוני. "באמת עלי ללכת אחריה." הוא קם מכסאו ופנה לעזוב.

"הארי, לא אאסור זאת, אבל שום דבר טוב לא יצמח מקשר ממושך עם רוחה של העלמה גריינג'ר," אמר דמבלדור. הארי נד בראשו אך לא פצה את פיו, והמשיך במורד המדרגות. כשהגיע לסופן, הוא גילה שפרופסור קווירל חיכה לו שם. איכשהו, הוא לא היה מופתע.

"שמעתי," אמר המורה להתגוננות, "שאתה חוקר את טבען של הנשמות."

"אכן," אמר הארי. "המנהל אמר לי מספר דברים שגרמו לי לחשוב."

"הא?" שאל קווירל.

"האם אתה מאמין בנשמות?" שאל הארי.

"כמובן," אמר קווירל. "זה ברור שהן קיימות לכל אחד שהקדיש לכך את המחשבה הקלה ביותר."

"ייתכן ואינני שואל את השאלה הנכונה," אמר הארי. "מהי בדיוק נשמה?"

"היא האינטלקט המונפש, הרוח, והמהות של ההוויה," אמר קווירל. "היא מה שקיים מעבר לגוף. אנימאגוס, פולימיצי, דיוקנאות, תצלומים, רוחות, כולם עובדים הודות לנשמה. ישנה אף אגדה על קסם אפל שבכוחו לפצל את הנשמה, כזה שמאפשר לקוסם לשרוד את מותו."

הארי היה שקט מאוד למשך זמן ארוך. "למה למוגלגים אין נשמות?" שאל הארי. "במה הם שונים?"

"בוא איתי," אמר קווירל. הארי עשה זאת, והקדיש תשומת לב רבה לדרך בה הלכו. "מכל הדברים שבעולם, שאלת על מוגלגים?"

"ההורים שלי," אמר הארי, "מה זה אומר שאין להם את אותה הישות החוץ־גופית שיש לקוסמים?"

"הם אינם יכולים לחשוב," אמר קווירל. "לא כמוני וכמוך. יש להם זכרונות, שיכולים להימחק בקסם, אבל אתה יודע מה תראה אם תנסה לבאר את הכרתו של מוגל?" הארי נענע בראשו. "לא תראה דבר. אף מחשבה אינה נשקפת מאחורי עיניהם, לא רוח מונפשת. זה כמו להביט בפני אגם שקט לחלוטין, לא מופרע על ידי רוח או גלים. ואם תבקש להחליף את המשטח השלו הזה, יהיה זה קל כמו לתת את הדחיפה הקלה ביותר."

הארי התחלחל, הוא קיווה שקווירל לא מדבר מנסיון. "אבל הם עדיין מדברים, הם עדיין חושבים, חולמים וצוחקים," הוא נחפז לומר. "הם כתבו חיבורים רבים על טבע הפילוסופיה." הארי ייחל לפתע שהיה קורא יותר מהם.

"מילים ריקות," אמר קווירל. "תוצר של תהליך מכני, או פולסים חשמליים ותגובות כימיות. האם אי־פעם תהית האם באמת יש משהו שמפעיל את המוגלגים? עם הקסם אנו יכולים להתבונן בתוך תודעתם ולראות. לקוסמים יש נשמה, ולמוגלגים אין. זה לא ניתן לוויכוח."

"רק משום שאינך רואה משהו בביאור־הכרה - לא, אני מצטער, אין זו הטקטיקה הנכונה לנקוט כאן. בוא נניח לרגע שלמוגלגים אין נשמה, שאין להם את אותה זהות חוץ־גופית שקשורה להם. זה עדיין לא אומר שהם אינם חושבים כמוני וכמוך. הפסיכולוגיה שלהם זהה, או קרובה מספיק. הם מתנהגים בדיוק כמונו."

"ועדיין, אין דבר מאחורי ההתנהגות שלהם," אמר קווירל. הוא נתן בהארי מבט מוזר. "האינך רואה זאת? אולי אתה צריך ללמוד את זה באמצעות ביאור־הכרה בעצמך. אבל אפילו בהגיגית ניתן לראות בבירור את ההבדל. זכרונות של מוגלגים אינם מושפעים ממחשבות, הם נשארים צלולים וברורים ואין להם את העיוותים וההטיות הקוגניטיביות שיש לזכרונות של קוסמים."

"מוגלגים הם אלו שהמציאו את הרעיון של הטיות קוגניטיביות," אמר הארי.

"הם מזייפים הטיות קוגניטיביות בצורה משכנעת," אמר קווירל.

הארי לא אמר דבר. הוא הרגיש בחוסר נוחות רב ללא גישה לאותן עובדות שהיו ידועות לכל השאר. היו בספרייה כמה ספרים על נשמות, אם כי רובם היו במדור הספרים המוגבלים, והארי לא השקיע את הזמן לעבור עליהם. הוא חשב שהם אינם יותר מערמת הבלים, מאותו סוג שהיה ניתן למצוא בחנויות ספרים של מוגלגים, ספקולציות ריקות שנשלפו מהאוויר הפתוח.

"עלי לאסוף עוד מידע," אמר הארי. "אם אני מקבל את התיאוריה על נשמות כפי שהוצגה בפני, עדיין יש מספר דברים חסרי־היגיון. הקללה ההורגת, למשל. אמרת שהיא עובדת על כל דבר שיש לו מוח, ופרופסור מקגונגל אמרה שהקללה מפרידה את הנשמה מהגוף, אבל למוגלגים יש מוח, אני בטוח למדי בזה, ואם אתה צודק הרי שהקללה ההורגת עדיין הורגת אותם."

"הקללה ההורגת גורמת לשני דברים כאשר היא פוגעת בגוף," אמר קווירל. "ראשית, היא קוצרת את הנשמה מהגוף, אם יש כזאת. שנית, היא עוצרת באחת כל פעילות חשמלית במערכת העצבים של הקורבן. השיטה הראשונה יעילה אך ורק נגד קוסמים, השנייה נגד כמעט כל דבר אחר, עם יוצאי דופן בודדים כמו רוחות, שאין להם גוף שניתן להפריד מהנשמה או מערכת עצבים שניתן לכבות."

"ומניין לך כל זאת?" שאל הארי.

"שמעת על אדון האופל גרינדלוולד?" שאל קווירל.

"זה שדמבלדור הביס," אמר הארי.

"כן," ענה קווירל. "לגרינדלוולד הייתה סקרנות יוקדת בקירבו, דבר אופייני לקוסמי אופל. הוא תהה, בדיוק כמוך, מה קורה כאשר אדם נפגע בידי הקללה ההורגת אחרי שהוא מאבד את הנשמה שלו."

"איך… איך מישהו יכול לאבד את הנשמה?" שאל הארי. "איך זה בכלל אפשרי?" משהו דיגדג באחורי זכרונו, פיסת מידע זרוקה ומסווגת כלא נכונה. "סוהרסנים."

קווירל הנהן. "סוהרסנים אינם גורמים רק לפחד ואינם שואבים רק את השמחה מאנשים. הם ידביקו את השפתיים הגרומות שלהם לפנים שלך, ולא יוותר בך כל רצון לעצור בעדם, והם ימצצו ממך את הנשמה. היה זה הקסם האפל בו גרינדלוולד השתמש. למעשה, זה עדיין נמצא בשימוש כשיטת הוצאה להורג של הקסמהדרין. מה שנותר מאחור הוא גוף, כלפי חוץ נראה שהמוח עוד פועל והלב ממשיך לפעום אבל לחלוטין ללא נשמה. ללא זכרונות, ללא מחשבות, חשכה שאי־אפשר לזייפה ואין כל אפשרות להחלים ממנה."

"זה נורא," אמר הארי. הוא חש בחילה. "זה כמעט הדבר הנורא ביותר שאני מסוגל לדמיין. למה? למה לעשות את זה בדרך הזאת, למה לא פשוט להרוג אותם? האם זה עונש?"

"נסה לדמיין לרגע שראית את הפרגוד שיושב במרכז משרד הקסמים, סביבו בנויה ממשלת בריטניה הקסומה." ניצוץ של פרעות ריצד בעיניים של קווירל. "דמיין שהקוסמים שהפרגוד נמצא תחת שליטתם ניסו מספר דרכי פעולה, שונות מאוד ממדע, הם הרגו אנשים ליד הפרגוד כדי לראות את תנועת הנשמה במעופה. לא הקוסמים של ימינו, אבל אולי אלו שחיו בזמנו של מרלין. דמיין שיש את החפץ הזה שלדעת כולם כנראה מוביל אל החיים שלאחר המוות, ודמיין את אלפי השמועות על מה שמצפה בצד השני. הקסמהדרין בהחלט אינו יודע מה צופן העולם הבא, אך הם בבירור חשבו על הרעיון, כשם שכנראה חשבת עליו אתה וכך גם אני, שגם פושעים עוברים דרך הפרגוד. הפושעים, הכופרים, המתנגדים לשלטון וקוסמי האופל, את כל אלו ניאלץ להביס פעם נוספת, ובמקרים רבים ניצחון שני לא היה מובטח כלל. אם קיימת שיטה לפטור את עצמך מהאויבים באופן מוחלט ולעולמי עד, ובכן, אני אך בקושי מסוגל לחשוב שהם היו בוחרים לדבוק בערכי מוסר גבוהים ולא להשתמש בה."

"הם מתכוננים למלחמה," אמר הארי. הוא הרגיש בדם מתנקז מפניו. "הם מתכוננים למלחמה בחיים שלאחר המוות, תהיה אשר תהיה אותה מלחמה."

קווירל צחק בקול חסר שמחה. "מר פוטר, באיזה מין מרוץ חשבת שהשתתפנו עד היום?"


הארי הלך למרפסת. ראשו עדיין היה מוצף בכל הדברים שנאמרו לו. לא היה לו שום רעיון לדרך בה יוכל לבחון את נכונות הדברים, וכל זה היה רק משימה טרומית כדי להחליט מה יעשה לאחר מכן. עדיין היה עליו ללכת לדבר עם הרמיוני, לשכנע אותה שהכול יהיה בסדר. זה מה שחבר טוב היה עושה.

"היי הארי," אמרה רוחה של הרמיוני. היא ריחפה ממעל לאריחים הנקיים. "אני חושבת שאני רוח־רפאים."

הארי רק הניד בראשו. הוא הכין את עצמו לתגובה הזו, אך שזה לא ריכך את העוקץ שבה. הוא קרא ספרים על התמודדות עם רוחות, על הדרכים לתקשר איתן, והיו לו ספרי מוגלגים על טיפול בחולי אמנזיה. הרמיוני המשיכה לחיות, עם נכות מסוימת, אבל הוא יחזיר אותה לחיים אף אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה. התגליות החדשות מהיום שינו את התמונה אך במקצת, רק הוסיפו עוד מסתורין לערימת התעלומות; הוא עדיין הולך לעשות אופטימיזציה עולמית.

Scroll Up