רציונליות ישראל

NONLINEAR REGRESSION

רגרסיה לא לינארית

המשך חלופי לפרק 113, פתרון למבחן האחרון. פורסם ב־reddit ע"י u/ludichrisness .

Sixty.

שישים.

Harry stopped.

הארי עצר.

His mind stopped thinking, his breath stopped, everything just paused, as he stared in dismay into the Defense Professor - into Lord Voldemort's - snakelike eyes. For three and a half seconds, he did absolutely nothing, the mental equivalent of a blue screen of death. Finally, with a sickening lurch, his cognitive gears started turning as he understood fully the true situation he was in. This is it. There are no do-overs, there's no asking for help, there's no victory in defeat, there's no running away. Today is the day my real test has come.

המוח שלו הפסיק לחשוב, נשימתו נעתקה, הכול פשוט עצר, בשעה שהביט בפחד במורה להתגוננות - בלורד וולדמורט - ובעיניו הנחשיות. במשך שלוש שניות וחצי, הוא לא עשה כלום ושום דבר, המקבילה המנטלית של מסך המוות הכחול. לבסוף במרץ של בהלה, גלגלי השיניים הקוגניטיביים שלו התחילו להסתובב כשהבין לגמרי את הסיטואציה שהיה בתוכה. זהו זה. אין אפשרות לנסות שוב, אין דרך לקרוא לעזרה, אין ניצחון בתבוסה, אין לאן לברוח. היום זה היום שהמבחן האמיתי הגיע.

Nearby, one of the Death Eaters snickered, a muffled and high-pitched sound. With a twitch of one finger Voldemort silenced him, continuing to watch Harry carefully as the masked figure behind him writhed in perfectly silent agony. Seconds ticked by as the crowd of figures watched, both in triumph and anxiety, the Boy Who Lived.

לידו, אחד מאוכלי־המוות צחקק, צליל עמום וגבוה. בנקיפת אצבע וולדמורט השתיק אותו, ממשיך לצפות בהארי בזהירות בעוד הדמות במסכה שעמדה מאחוריו התפתלה מייסורים בשקט מופתי. השניות חלפו להן בזמן שקהל הדמויות צפו, ברגשות מעורבים של חדוות ניצחון מהולה בחרדה, בילד־שנשאר־בחיים.

Fifty.

חמישים.

Harry's eyes darted back and forth, a waking mockery of REM patterns. There must be something. There must be something he could offer, or bribe with, or some way he could convince the Dark Lord not to do this. He knew the whole thing was pointless, after all. You can't change information from the future, we discovered that in like our first week, thought Ravenclaw scornfully. Voldemort's done this before, how can he be so stupid as to try to stop a prophecy he doesn't like a second time? All you can do is try to make it work out as well as possible for you. Explaining this, though, would seem pointlessly self-serving. There was no way, after all of this, Voldemort was letting him out of here alive. There was literally no argument he could make that was going to change the Dark Lord's utility function; he had already written his bottom line, and Harry's mutilated body lay just below it.

העיניים של הארי נעו קדימה ואחורה, בדפוסים דמויים שינת REM. חייב להיות משהו. חייב להיות משהו שהוא יכול להציע, או לשחד בעזרתו, או דרך בה יוכל לשכנע את אדון האופל לא לעשות את זה. הוא ידע שכל העניין היה חסר טעם, אחרי הכול. אינך יכול לשנות מידע מהעתיד, גילינו את זה בערך בשבוע הראשון שלנו, חשב רייבנקלו בלגלוג. וולדמורט עשה זאת בעבר, איך הוא יכול להיות כה טיפש ולנסות למנוע פעם נוספת נבואה שהוא לא אוהב? כל שאתה יכול לעשות הוא לגרום לזה לצאת על הצד הטוב ביותר בשבילך. להסביר את זה, עם זאת, יהיה חסר טעם, ויראה רק כאילו הוא חושב על טובת עצמו. אין שום דרך, אחרי כל זה, שוולדמורט יתן לו לצאת מזה בחיים. אין שום דרך, פשוטו כמשמעו, שבה יוכל לשנות את פונקציות התועלת של אדון האופל; הוא כבר כתב את השורה התחתונה, וממש תחתיה נחה גופתו המבותרת של הארי.

Power the Dark Lord knows not. What was it that Snape had said: not power the Dark Lord has not, or power the Dark Lord cannot have. Power he knows not. Something foreign to him, that he couldn't understand even after having been explained to him… Something tickled at Harry's memory, but he knew better than to pursue a recalcitrant memory when under time pressure. He needed to attack the problem differently, see it from a different light.

כוח שאדון האופל אינו מכיר. מה בדיוק סנייפ אמר לו: הנבואה לא אמרה, כוח שאינו ברשותו של אדון האופל, או כוח שלא יוכל להיות של אדון האופל. כוח שאדון האופל אינו מכיר. משהו זר עבורו, שלא יוכל להבין אפילו אחרי שיסבירו לו אותו… משהו דיגדג בזכרונו של הארי, אבל הארי היה חכם מזה ולא רדף אחרי זיכרון עקשן כשהיה נתון תחת לחץ זמן. היה עליו לתקוף את הבעיה מכיוון אחר, לראות אותה באור אחר.

Forty.

ארבעים.

What did Harry have? The word 'nothing' came to mind, but that wasn't quite true upon reflection. From the outside, he looked to all the world (or at least to 36 and a tenth souls) like a naked, helpless little boy, but he had his knowledge, and he had his rationality. There was a way out, and Harry would find it. He had his body. He had his wand (had Voldemort just forgotten about it… No, there was some deeper game there, or perhaps Voldemort just truly didn't fear anything Harry might conjure up). He had his memories. He had his magic.

מה נותר להארי? המילה 'כלום' צצה במוחו, אך לא היה זה לגמרי נכון. מבחוץ, הוא נראה לכולם (או לפחות ל־36.1 נפשות) כמו ילד ערום וחסר אונים, אבל יש לו ידע, ויש לו חשיבה רציונלית. יש דרך החוצה, והארי ימצא אותה. יש לו הגוף שלו. יש לו השרביט (האם וולדמורט פשוט שכח את זה… לא, היה פה וודאי משחק עמוק יותר, או שאולי וולדמורט פשוט לא חושש כלל משום דבר שהארי עלול לעשות). יש לו הזכרונות שלו. יש לו הקסם.

He looked around at the Death Eaters, all blood purists of the worst kind. These people truly believed that magic and heritage were all that mattered to being a person. That magic existed, and that it belonged to these kinds of people, was almost inexcusable. Harry wept to think what could be done in the world if magic didn't belong to this tiny, archaic, inbred population of bigoted racists. It didn't have to be this way, thought Gryffindor with fervor. This wasn't an accident. Somebody built this society, they built this culture. It's not enough to say that everything falls apart over time, you must take responsibility for the things you create. It is inexcusable that this world be the way it is, and somebody is responsible for this.

הוא הביט סביב באוכלי־המוות, בכל תומכי טוהר־הדם מהסוג הגרוע ביותר. האנשים הללו האמינו באמת ובתמים בכך שקסם ותורשה היו התכונות ההכרחיות והמספקות כדי להיחשב אנשי. העובדה שקסם התקיים, ושהיה שייך לאנשים מסוג זה, הייתה כמעט בלתי־נסלחת. הארי הזיל דמעה לנוכח המחשבה איך היה נראה העולם לו הקסם לא היה נחלתם של אותה קבוצה זעירה וארכאית המבוסס על נישואי קרובים של גזענים בעלי דעות קדומות. זה לא חייב להיות ככה, חשב גריפינדור בלהט. זה לא קרה בטעות. מישהו בנה את החברה הזו, הם בנו את התרבות הזו. לא די לומר שהכול יסתדר עם הזמן, אתה חייב לקחת אחריות על הדברים שאתה יוצר. זה בלתי־נסלח שהעולם ישאר כך, ומישהו אחראי לכך.

Thirty.

שלושים.

What secrets did Harry even have to share? Partial transfiguration, that was obvious enough, but was it worth giving that up to save one person? Voldemort might study science and physics, but Harry doubted he could ever reach the level of intrinsic understanding that he'd acquired in his childhood of the deeper quantum nature of the world. How many Muggle scientists truly understood that, as in got it on a gut level, that that was the way the world really was? It's all too easy to imagine that you're outside of what you study, that you are a silent observer, a witness to the strange things in the world, never interacting in a way that the world would interact with you. No, Voldemort might read books, but it would be a long time, if at all, before he realized the implications of timeless physics on his own. And if Harry taught him this secret, what fresh horrors would he cause? Partial transfiguration, a psychopathic genius, and the Philosopher's Stone walk into a bar… The possibilities were endless. No, Harry would not share that secret, unless there was a very good reason…

אילו סודות יכול הארי בכלל לחלוק? שינוי־צורה חלקי, זה היה מספיק ברור, אך האם שווה לגלות את זה כדי להציל חיים של אדם אחד? וולדמורט עשוי ללמוד מדע ופיסיקה, אך הארי פקפק ביכולת שלו להגיע אי־פעם לרמה של הבנה פנימית אותה רכש בילדותו על הטבע הקוונטי העמוק של העולם. כמה מדענים מוגלגים באמת הבינו את זה, ברמה שזה היה טבוע בקרבם, שזו הדרך בה העולם באמת פועל? קל לדמיין את כל זה כצופה חיצוני לחומר הנלמד, בלי להיות מושפע מזה באותו האופן בו אתה מרגיש את העולם משפיע עליך. לא, וולדמורט עשוי לקרוא ספרים, אך זה יקח עוד זמן רב, אם בכלל, לפני שיבין בעצמו את היישומים האפשריים לפיזיקה נטולת זמן. ואם הארי ילמד אותו את הסוד הזה, לאיזו אימה הוא יגרום? שינוי־צורה חלקי, גאון פסיכופת ואבן החכמים נכנסים לבר… האפשרויות היו בלתי־מוגבלות. לא, הארי לא יחלוק איתו את הסוד הזה, אלמלא תהיה לו סיבה מאוד טובה...

His mind quickly raced through the other secrets he had learned. The Patronus 2.0, which Voldemort can't cast. Old secrets of potion-making which he almost certainly already knows. I don't have anything to offer him at all, do I?

מוחו הריץ במהירות את הסודות האחרים שלמד. לחש הפטרונוס 2.0, שוולדמורט לא יכול להטיל. סוד עתיק על רקיחת שיקויים שהוא כמעט בוודאות כבר יודע. אין לי דבר להציע לו, לא?

Twenty.

עשרים.

Desperately, Harry dropped into free association, looking for any kind of connection that would trigger another connection, that would lead to an idea. He consulted his inner voices, his inner demons, his Inner Critic. Four Houses divided in his mind, and not a good idea among them. Finally, he turned (figuratively) to the cold and dark place inside him, to the inner reflection of those glowing eyes that still coldly watched him in the middle of a graveyard.

ביאוש, הארי גלש לאסוציאציות חופשיות, מחפש כל חיווט שיעורר חיווט נוסף, שיוביל לרעיון כלשהו. הוא נועץ בקולותיו הפנימיים, בשדונים הפנימיים, במבקר הפנימי. ארבעה בתים מחולקים במוחו, ושום רעיון טוב לא נשקף מתוכם. לבסוף, הוא פנה (באופן ציורי) לצד הקר והאפל שלו, לשיקוף הפנימי של העיניים הרושפות שעדיין צפו בו במרכז בית־הקברות.

How do I beat him? How do I beat you? Harry tried to will the shade of Riddle into cognizance, but the patterns were buried too deep. There was a piece of Voldemort inside him, a portion of all his cunning. Not just a mysterious dark side, it had made him smarter, more ruthless, it had given him both the intent to win and the intent to kill, and linked them so closely that sometimes he couldn't even tell the difference. And yet…

איך אביס אותו? איך אביס אותו? הארי ניסה לגרום לרוח של רידל לפעם בו, אך התבניות היו קבורות עמוק מדי. חלק מוולדמורט היה טמון בו, חלק מהערמומיות שלו. לא רק צד אפל מסתורי, זו עשה אותו חכם יותר, אכזר יותר, זה החדיר בו הן את הכוונה לנצח והן את הכוונה להרוג, וקירב אותם כל־כך אחד לשני עד שלפעמים לא היה יכול להבדיל ביניהם. ועדיין...

Harry remembered a frightened child, from a time when he had split his mind in two. Wing of sunlight spreading around that child and cradling him, protecting him from the overwhelming, desperate fear of death incarnate. I protected you once. Will you protect me?

הארי זכר ילד מפוחד, מהפעם בה האישיות שלו התפצלה לשניים. כנפיים של אור שמש מתפשטות סביבו ומערסלות אותו, מפני הפחד המשתלט, של המוות המוגשם. הגנתי עליך בעבר. האם תגן אתה עלי?

Ten.

עשר.

Something was happening inside Harry Potter's mind, things were coming to the surface that had been deeply buried. In the recesses of his mind, he heard a young boy's voice speaking to him as if from a great distance. "I find that I do not want to die, Harry Potter. Believe that, if you believe in anything. I think… That there could be an accord, between us."

משהו התחולל במוחו של הארי פוטר, דברים שהיו קבורים עמוק צפו ועלו לפני השטח. בירכתי מוחו הוא שמע קול של ילד צעיר מדבר אליו ממרחק רב. "הבנתי שאני לא רוצה למות, הארי פוטר. האמן לזה, אם אתה מאמין למשהו. אני חושב… שיכלה להיות ברית, בינינו."

As the time ran out, and the Death Eaters readied their wands, Harry knew the answer. Everything fell into place, with a mental step that felt like the world had stopped turning but Harry had kept his momentum. He could see the path of the future, as surely as any seer. The future spread before the two boys, and they saw how it could be guided. After all, it was easy to change the past, you just had to think of it at the right time. He couldn't quite see how it all connected, but he knew how it had to start.

כשהזמן נגמר, ואוכלי המוות הכינו את שרביטיהם, הארי ידע את התשובה. הכל בא על מקומו, בקפיצה מחשבתית שהרגישה כאילו העולם עצר מלכת בעוד הארי שמר על התנע שלו. הוא יכול היה לראות את העתיד, במדויק כמו כל ידעוני. העתיד נפרש בפני שני הנערים, והם ראו איך אפשר להנחות אותו. אחרי הכל, לשנות את העבר הרחוק זה קל; פשוט צריך לחשוב על כך בזמן. הוא עוד לא היה יכול לראות איך הכל מתחבר, אך הוא ידע איך זה חייב להתחיל.

Voldemort frowned, and finally spoke, breaking the veil of silence that had hung over the graveyard. "Again you disssappoint me, idiot-boy. Do you care sso little for your friendss, or perhapss you truly have no more trickss up your ssleeve…"

וולדמורט הקשה את פניו, ולבסוף דיבר, שובר את מסך השקט שהיה תלוי בבית־הקברות. "שוב אכזבת אותי, ילד־טיפשש. דואג כה מעט לחברים ששלך, או ששמא אין לך עוד תעלולים בששרוול…"

"Wait."

"חכה."

Harry looked up at that horrible face that towered over him, and spoke calmly yet steadily. "Ssecretss I have, and ssecretss I would ssay, if your promisse is true. Four I would name, for four powerss, and one of thesse powers is so potent that I feared to ssay it to you, no matter the cosst… And yet I find that I wissh to live… Perhaps just a bit longer…"

הארי הרים את מבטו להביט בפנים הנוראות שהיתמרו מעליו, ודיבר בקול רגוע ויציב. "ססודות ישש לי, ששל ארבע כוחות, ולאחד מהם כוח כה רב עד ששאני חושששש לחששוף בפניך, לא חששוב מה ארוויח… ועדיין אני מגלה ששאני רוצה לחיות… גם אם רק מעט יותר…"

The Dark Lord laughed at that, so unexpected to the Death Eaters around them that more than a few jumped in shock and resteadied wand arms that had begun to droop.

אדון האופל צחק למשמע זאת, היה זה עד כדי כך לא צפוי בשביל אוכלי־המוות שעמדו סביבו שחלקם קפצו בבהלה וכיוונו מחדש את יד השרביט שלהם לאחר שהחלה ליפול.

"Very well, idiot-child, I have ssworn to sstay my hand while you sspeak, and if you pleasse me, to grant ssome ssmall meassure of protection to thosse you pretend to love. Sspeak these ssecretss and you will find that I sspeak only truthss."

"טוב ויפה, ילד־טיפשש, נששבעתי לא לששלוח בך את ידי בעודך מדבר, ואם תרצסה אותי, לחוסס על מסספר קטן מאלה ששאתה מעמיד פנים ששל אוהב. אמור ססודות וגלה ששאני מדבר רק אמת"

Harry nodded. "The firsst ssecret I have involvess the creation of magical mindss. Firsst day at the magic-school, accidentally created mind out of hat that ssortss. Caussed by quesstioning, alwayss quesstioning, and the hat that ssortss ssaw the quesstion and assked quesstions back. Hard to explain, but easy to demonsstrate, and I have an idea in mind which I think you will enjoy. You know ass well ass I the cruelty and unfairnesss of the hat that ssortss. Iss it fair or jusst that the fate of a child be decided by a magic hat put on hiss head at the age of eleven? You told me once that you desspisse bulliess, and I believe this to be true. Also remember your Winter sspeech, about the need for unity."

הארי הנהן. "הססוד הראששון קששור ליצסירה ששל ששכל קססום. ביום ראשון ששל בית־סספר לקוססמים, בטעות יצסרתי ששכל לכובע ששל מיון. נגרם בגלל ששאלה, תמיד ששאלה, וכובע ששל מיון רואה ששאלה וששואל בחזרה. קששה להססביר, אבל קל להדגים, וישש לי רעיון בראשש ששאני חוששב ששאתה תאהב. אתה יודע כמוני על אכזריות וחוסר של הגינות של כובע של מיון. האם זה צסודק ששעתיד ששל ילד יקבע אותו כובע על הראשש בגיל אחת־עששרה? אמרת לי פעם ששאתה מתעב בריונות, ואני מאמין ששזו אמת. גם זוכר נאום בחורף, על צסורך באחדות."

Glowing eyes appraised him carefully. "It iss true that I bear no ssmall amount of ill will for the hat that ssortss. The humiliation I felt as it read my deepest thoughts in an insstant, I sswore never to allow that intrussion again. Tell me your plan, idiot-boy."

עיניים רושפות בחנו אותו בזהירות. "זה נכון ששאני לא מחזיק אף בדאגה חולנית קטנה לכובע ששל מיון. ההששפלה ששחששתי מתי ששזה קרא מחששבות כמוססות ששלי בין רגע, נששבעתי לא לאפששר ששוב לעולם התערבות כזו. סספר לי תוכנית ששלך, ילד־טיפשש.

"Sstole ssecret from the sschoolmaster, can make hat appear before uss. Ussing mind magic can make it think ass before, and then can desstroy it. Would break itss power and free the sschool from its invassionss of privacy and judgmentss both. I cannot believe you have no intentionss of ussing the magic-sschool sstill. Too effective at teaching children your lesssons at an age when they will believe anything… I do not believe you have the way of thinking to make the hat think, but I could do thiss for you…" Harry's throat was dry as he whispered out the sibilant syllables, as he even contemplated this. "In return, I would assk protection for one who makes pretend at being mother to me. Sswear that thiss hat trick will causse no harm to you or your eaterss of death."

"גנבתי ססוד מאדון בית־סספר, יכול לגרום לכובע להופיע לפנינו. מששתמשש בקססם ששכל יגרום לזה לחששוב כמו פעם, ואז יכול להששמיד את זה. יששבור קססם של זה ויששחרר בית־סספר מחדירה של זה לפרטיות ויכולת לששפוט. איני מאמין ששאינך מתכוון להששתמשש עוד בבית־סספר ששל קוססמים. כה רבה הששפעה ששל לימוד ילדים בגיל צסעיר כאששר הם מאמינים לכול… לא מאמין ששאתה יכול לחששוב בדרך ששגורמת לכובע לחששוב, אבל אני יכול לעשות זאת בששבילך…" גרונו של הארי היה יבש כאשר לחש את העיצורים השורקים, אפילו ששקל את זה. "בתמורה, אבקשש הגנה על זאת שמגלמת אימא ששלי. נששבע שתעלול זה עם כובע לא יגרום נזק לך או לאוכלים ששל מוות ששלך."

The Dark Lord tilted his head in consideration. "I do have dessigns on magic sschool of my own, and would enjoy sseeing thiss… hat trick… ass you ssay. Granted." In English, he spoke to his servants. "Harry Potter is going to do a little trick for us, friends. He will speak an incantation, but you will not harm him, even if you see something unexpected. Once he has spoken, you will continue your watch, and kill him the instant he says anything that is not in hisses." He gestured at Harry expectantly with one long fingered hand.

אדון האופל היטה את ראשו בהסכמה. "ישש לי תכנונים לבית־ספר ששל קוססמים מששלי, ואהנה לראות זאת… תעלול של כובע… כפי ששאתה אומר. מוססכם." בשפת־אנוש, הוא דיבר לתומכיו. "הארי פוטר עומד לבצע עבורנו טריק קטן, חברי. הוא יבטא לחש, אך אל תפגעו בו, אפילו אם תראו דבר מה בלתי־צפוי. ברגע שיגמור, המשיכו במעקב שלכם, והירגו אותו ברגע שיאמר משהו שאיננו ליחשוש." הוא החווה בציפייה את זרועו הארוכה לעבר הארי.

Harry took a deep breath, and yelled out the words he remembered from that horrible day so long ago, the first truly bad day, the first awful day of many. Even as he spoke them, he wondered if the Sorting Hat would truly come. It must know something of what he intended, so close to the edge of the school grounds, and him being who he was. And yet he knew that the magic of the Founders had given the Hat not just purpose, but intent. Intent to protect, at any cost, at any cost. Were he a Muggle, and religious, Harry might have considered Gethsemane, of being able to accept death because the alternative was even worse. It was not something Harry could ever do, he'd proved that with the phoenix. But then, the hat was almost certainly a better person than either of him.

הארי לקח נשימה עמוקה, וצרח את המילים שזכר מאותו יום נורא שהיה לפני זמן כה רב, היום הרע באמת הראשון, היום הנורא הראשון מני רבים. אף כשאמר אותן, הוא תהה האם מצנפת המיון באמת תגיע. היא חייבת לדעת משהו על הכוונות שלו, במרחק כה קטן מקרקעות בית־הספר, ועל מי שהוא היה. ועדיין הוא ידע שהכישוף של המייסדים לא העניק למצנפת רק מטרה, אלא כוונה. כוונה להגן, בכל מחיר, בכל מחיר. לו היה מוגל, ואדם דתי, הארי עשוי היה לקבל את הרעיון של גת שמנים, ועל היכולת לקבל את המוות משום שהחלופה אף גרועה ממנו. לא היה זה דבר שהארי יכול לעשות, הוא הוכיח זאת עם עוף־החול. ומנגד, המצנפת הייתה כמעט בוודאות טובה יותר ממנו.

"DELIGITOR PRODEAS!"

"דֵלִיגִיטוֹר פְּרוֹדִיס!"

With a sudden *crack* the Sorting Hat of Hogwarts appeared on Harry's head. He furrowed his brow, his view of the Death Eaters suddenly obscured, and began thinking extremely hard.

בצליל קראק פתאומי הופיע מצנפת המיון על ראשו של הארי. הוא קימט את מצחו, מבטו באוכלי־המוות התעמעם לפתע, והחל לחשוב מאוד חזק.

"Oh, dear. This has never happened before… Or perhaps once, I think..."

"אוי ואבוי. זה מעולם לא קרה בעבר… או אולי פעם אחת, אני חושבת…"

37 figures stood around the boy, clothed only in a comically large wizard's hat, for several minutes. Voldemort, his eyes closed, and his tongue flicking out, almost seemed to be tasting for the magic going on, but what happened beneath the hat's brim seemed to be beyond even his senses. He frowned, and was lifting his hand to give a signal, when there was a sudden impact to the air, like thunder with no lightning. The Hat spoke then, and Harry knew that everyone could hear it.

שלושים ושבע דמויות ניצבו סביב הילד, הלבוש אך במצנפת קוסמים גדולה עד כדי גיחוך, במשך כמה דקות. וולדמורט, עיניו סגורות, ולשונו מצקצקת החוצה, נראה כמעט כאילו טעם את הקסם המתחולל, אך מה שקרה תחת למצנפת היה אף מעבר להשגתו וחושיו. הוא הזעיף את פניו, והניף את ידו להחוות סימן, בזמן שהייתה התנגשות פתאומית באוויר, כמו רעם ללא ברק. המצנפת דיברה אז, והארי ידע שכולם יכולים לשומעה.

"I am… diminished."

"אני… ממעטת את עצמי."

And the Sorting Hat of Hogwarts was broken.

ומצנפת המיון של הוגוורטס נהרסה.

Harry lifted the thing off his head carefully, sorrowfully, and stared at what was now just an old bit of cloth. Voldemort cackled, and gesturing with his hand the hat took flame, burning to ashes in an instant. Harry hastily dropped it, and watched as it was consumed. Voldemort stared at him with open curiosity. "How did you do thiss… The hat wass ancient relic, ssome ssay even older than founderss themsselvess, only turned to new usse, and protected by old magicss… But no matter. It iss done, and my new world iss ssomewhat brighter without meddlessome hat to dictate sschool policy. You have pleased me boy, though I hope for your ssake that that wass not the ssecret of true power which you sspoke of."

הארי הרים את החפץ מראשו בזהירות, בצער, ובהה במה שהיה כעת לא יותר מחתיכה של בד. וולדמורט צחק, ובהינף שרביט עלתה המצנפת בלהבות, נשרפת בן רגע לאפר. הארי נחפז לשמוט אותה, והתבונן בה כיצד מתאכלת. וולדמורט נתן בו את עיניו בסקרנות גלויה. "איך עששית זאת… כובע היה עתיק־יומין, ישש אומרים אף יותר ממיססדים עצסמם, רק הוססבה לששימושש חדשש, ומוגנת בידי כששפים עתיקים… אך אין זה מששנה. זה נעששה, והעולם החדשש מואר מעט יותר בלי כובע מתערב ומכתיב מדיניות ששל בית־סספר. ריצסית אותי ילד, אז אני מקווה לטובתך ששלא היה זה ססוד ששל כוח אמיתי עליו דיברת."

With a swallow, Harry shook his head. It was not," he said. "Though I musst tell ssecretss in order, for true revelationss to occur. Pleasse trusst me on thiss, for I know that if I do not please you, I sshall ssurely die. The ssecond ssecret I have to sshare concerns the phoenix. You ssaid before that phoenixess came from the old-old mirror, but I know true ssecret of how to get phoenix to appear before you. Phoenixess are like the mirror they passs through, they know what your thoughtss are like, but not who you are. And ssusspect that phoenixess have power no other creature posssesssess, to travel between firess of different worldss. Thiss is how I now think old sschoolteacher killed and did not kill wife of your besst eater of death. Looked like burned alive, but really jusst hidden in secret world insside mirror, where sshe could ssurvive ssurrounded by her heart'ss dessire, with imagess of her family. Old sschoolteacher could never kill innocent, know that now…" Harry's voice trailed off, thinking off Dumbledore's wisdom which he'd passed off so casually. How could he have ever though Dumbledore would hurt someone who had done no wrong?

בולע את רוקו, הארי ניענע בראשו. "לא היה זה," אמר. "אבל אני מוכרח לסספר ססודות לפי ססדר, כדי לגרום לגילוי אמיתי. אנא ססמוך עלי בזאת, כי אני יודע ששאם לא ארצסה אותך, לבטח אמות. ססוד ששני שצסריך לספר קששור לעופות־נצסח. אמרת קודם שעופות־נצסח באו מתוך מראה עתיקה עתיקה, אולם אני יודע ססוד אמיתי איך לזמן לפניך עוף־נצסח. עופות־נצסח דומים למראה ששעברו דרכה, הם יודעים מה מחששבות ששלך, אבל לא מי אתה. וחוששד כי לעופות־נצסח כוחות שלכל יצסורים אחרים אין, לעבור בין ששלהבות אשש ששל עולמות אחרים. כך אני חוששב שאדון בית־סספר קטל או לא קטל איששה של אוכל של מוות טוב ביותר ששלך. נראה כמו נששרפה חיה, אך באמת רק נססתרת בעולם כמוסס בתוך מראה, מקום בו תוכל לששרוד ולהיות בין משאלות ליבה, עם דמויות ששל מששפחה ששלה. מנהל בית־ספר עתיק לא הורג לעולם נקי מפששעים, יודע זאת כעת…" קולו של הארי מעד, חושב על חוכמתו של דמבלדור שהשליך הצידה כלאחר יד. איך יכול היה לחשוב שדמבלדור היה פוגע במי שלא עשה דבר רע?

Under Voldemort's gaze, he continued. "Like mirror, believe that phoenixess can be tricked. Musst happen from within, ssame as mirror. You musst make yoursself believe you are truly a hero, desstined to desstroy true evil. Phoenixess pressent to those who believe their livess are truly in danger but who may choosse to purssue noble aim in any casse, who risk their full livess… Mind magic from within could create that idea, and phoenix would be drawn to it like inssect to flame. I know, for phoenix came to me like thiss. Sstate of mind iss insside me, for you to sseize and mimic."

תחת מבטו של וולדמורט, הוא המשיך. "כמו מראה, מאמין ששעופות־נצח יכולים ללכת ששולל. חייב לקרות בפנים, אותו דבר כמו מראה. אתה חייב לגרום לעצסמך להאמין ששאתה באמת גיבור, מיועד להששמיד רישעה אמיתית. עופות־נצח מתגלים לאלו אששר מאמינים שחיים ששלהם באמת בססכנה אך יבחרו להששיג מטרה אצסילית בכל מחיר, אששר מססכנים כל חיים שלהם… קססם־ששכל מבפנים יכול ליצסור רעיון זה, ועופות־נצסח ימששכו לזה כמו חרקים נמששכים ללהבות. אני יודע, באששר עוף־נצח התגלה בפני בדרך כזו. מצסב נכון ששל ששכל בתוכי, בששבילך כדי לתפוסס ואותו לחקות."  

Cocking his head, the Dark Lord frowned. "And why, idiot-boy, would I ever need a phoenix… No, wait, ssee it now. Ssacrificial ritual, like for girl-child. Ssumon phoenix with mind trick, and desstroy it to give mysself itss power to sstep between worldss and to be reborn. If this iss truly posssible, thiss is excellent idea, boy, for no world will be ssafe from Lord Voldemort now. Once thiss iss done, will be able to move to alternate realmss of exisstence like fool of sschoolmasster. Now musst no longer fear the… heat death of everything, ass your bookss would ssay. I thank you greatly for thiss, and sshall have one of my sservants rip thiss sstate of mind from you before your death, to mimic perfectly. Who would you protect with thiss ssecret? He that playss at being father? Sspeak and it iss done, for I much dessire to hear thesse other ssecretss now."

מכין את ראשו, פניו של אדון האופן קדרו. "ולמה, ילד־טיפשש, אהיה צסריך עוף־נצסח… לא, חכה, רואה זאת עכשיו. טקסס קורבן, כמו בששביל חברה־ילדה. לזמן עוף־נצסח ברמאות ששכל, ולהששמיד אותו כדי להעניק לי יכולת מעבר בין עולמות ולהיוולד מחדשש. אם זה אכן אפששרי, זה רעיון מעולה, ילד, ואף עולם לא יששאר בטוח מפני לורד וולדמורט עכשיו. ברגע ששזה נעששה, אהיה מססוגל לעבור לקיומים חלופיים ששל מצסיאות כמו טיפששות ששל אדון בית־סספר. כעת לא חייב עוד לפחד מ… מוות ששל חום ששל הכול. כמו ששספרים ששלך אומרים. אני מודה לך מאוד על זה, ואפקוד על מששרתים ששלי לתלושש מצסב ששל ששכל ששלך לפני מוות ששלך, כדי לחקותו באופן מוששלם. על מי תגן עם ססוד זה? זה ששמגלם דמות ששל אבא? אמור לי וססיים עם זה, כי אני מששתוקק לששמוע אותם ססודות אחרים עכששיו."

"No," hissed Harry, "I would choosse boy-child, sson of your besst eater of death. He hass been true friend to me, and I would ssave him ssuffering if I can."

"לא," לחשש הארי, "אבחר ילד־חבר, בן ששל אוכל ששל מוות טוב ביותר ששלך. הוא היה חבר אמת ששלי, ואחמול עליו מססבל אם אוכל."

"Done. Now the resst."

"מקובל. עכשיו הששאר."

Harry paused, looking out at the row of masks, and thought about that moment not that long ago, thought about a girl.

הארי עצר, מביט בשורת המסכות, וחשב על אותו הרגע לפני זמן לא רב, חשב על ילדה.

"The third ssecret I have for you iss masstery of something you dessire most, over time itsself." Voldemort stiffened, and stared at Harry with an exacting gaze. Harry continued, "Iss ssecret ussing turner of time. To teach thiss ssecret I will need to usse turner of time, but only in way that you control. In one hour I will go back in time to demonsstrate this ssecret. Iss no trick, but really musst be done to sshow truth of this power. Will need to passs sself piece of paper, ssugesst you put me under cloak of ssecrecy if you do not trusst me."

"ססוד ששליששי ששישש לי בששבילך הוא ששליטה על דבר ששאתה חומד ביותר, על זמן בעצסמו." וולדמורט נעשה קשוח, והביט בהארי במבט נוקשה. הארי המשיך, "ססוד ששמששתמשש בששעון ששל חול. כדי ללמד ססוד זה עלי להששתמש בששעון ששל חול, אבל רק בדרך עליה אתה ששולט. בעוד ששעה אחזור בזמן כדי להדגים ססוד זה. לא תכססיסס, אבל באמת חייב להֵעשות כדי להראות אמיתות ששל כוח זה. אהיה צסריך להעביר מעצסמי חתיכה ששל נייר, מצסיע שאתה תצספין אותי בתוך גלימה מעלימה אם אינך ססומך עלי."

Voldemort frowned; Harry knew that he sensed a trick of some kind, since that's what his inner Tom Riddle would have sensed. But, as he'd thought, the lure of finally gaining some power over time was too much for the Dark Lord to ignore. He arranged six Death Eaters to arrange a circle where Harry would time-turn back to an hour in the future, and set up all manner of wards around the circle that would allow a paper to pass through unharmed, but which would obliterate Harry if he stepped outside. Once the precautions were set, Voldemort spoke aloud the time to mark when Harry would go back in time one hour hence, and a piece of paper flitted out through the air from the apparently empty circle. Voldemort looked at the paper, frowning.

וולדמורט הזעיף את פניו; הארי ידע כי הוא חש בתכסיס מסוג כלשהו, כי כך טום רידל הפנימי שבו חש. ברם, כמו שחשב, גודל הפיתוי שביכולת להשיג שליטה על הזמן עצמו היה גדול מכדי שאדון האופל יתעלם ממנו. הוא ציווה על שישה אוכלי מוות לבנות מעגל סביב המקום בו הארי בעוד שעה יחזור בזמן, והציב כל מיני סוגים של הגנות שיאפשרו לפיסת נייר לעבור ללא פגע, אך ישמידו את הארי אם יצעד החוצה. לאחר שאמצעי הזהירות ננקטו, וולדמורט קרא בקול את השעה כדי לסמן להארי מתי לחזור בזמן שעה אחת אחורה, ופיסת נייר ריחפה באוויר מתוך מעגל שהיה ריק למראית עין. וולדמורט הביט בפתק, במצח נחושה.

"Very well, sspeak of thiss ssecret, and tell me what thiss messsage meanss."

"טוב ויפה, דבר על ססוד, ואמור לי מששמעות ששל הודעה."

Harry smiled. "Muggle thinkerss have idea of thought problemss, and they name two kindss. Firsst kind is easy to ssolve and eassy to check ansswer. But ssecond kind iss more interessting, iss eassy to ssee ansswer when told, but very very hard to ssolve the firsst time. I think perhapss you know ssome problemss like these?"

הארי חייך. "למוגלגים חושבים ישש רעיון על בעיות ששל חששיבה, והם הגדירו ששני ססוגים. ססוג ראששון קל לפתור וקל לבדוק פתרון. אבל ססוג ששני הוא יותר מעניין, קל לזהות פתרון אם ששומעים אותו, אבל קששה קששה לפתור בעצסמך בפעם ראשונה. אני חוששב ששאתה אולי מכיר כמה בעיות כאלה?״

"I know ssuch thingss well - there are but a few new sspellss invented each year, which any fool can perform once known. There musst be countlesss unknown sspellss to disscover, if only one had the time to try every incantation and wand movement."

"אני מכיר היטב דברים כאלה - רק מעט כששפים חדששים מומצאים בכל ששנה, אותם כל טיפשש יוכל להטיל אחרי ששידע עליהם. ודאי יששנם אינסספור לחששים בלתי־ידועים ששיכולים אנו לגלות, אילו היה למיששהו זמן לנססות כל לחשש וכל תנועת ששרביט אפששרית."

"Indeed." Actually, Harry had been thinking of creating new potion recipes, but spell-creation worked just as well for a P=NP problem that Voldemort could understand. "Ssecret iss that all ssuch problemss are ssolvable with turner of time, becausse the universse decidess itsself with knowledge from both ssidess of time."

״בדיוק.״ למעשה, הארי חשב על יצירת שיקויים חדשים, אבל יצירת לחשים גם היא בעיית P=NP שוולדמורט יוכל להבין. ״ססוד הוא ששכל בעיות אפששר לפתור עם ששעון ששל חול, כי יקום מחליט עצסמו עם ידע מששני צסידי זמן.״

Very briefly, as much as Parseltongue would allow, Harry laid out the premise of the time-turner experiment he had come up with early in the semester. Leaving out the part where it had led to paradox, he emphasized that the trick was generalizable - it could be applied to any problem whose answer could be checked inside of the universe's six-hour window of self-computation.

בתימצוּת, ככל שהלחשננית אפשרה, הארי פרש את הנחת היסוד של ניסוי מחולל־הזמן עליו חשב מוקדם יותר בשנת הלימודים. בלי לציין את החלק בו הניסוי הוביל לפרדוקס, הוא הדגיש שהטריק ניתן לביצוע - אפשר ליישם אותו על כל בעיה שניתן לבדוק את התשובה שלה בתוך חלון שש השעות של חישוב עצמי של היקום.

"I will demonsstrate thiss ssecret, for it iss more ssubtle than it appearss. The problem will be to determine the name of one of your eaterss of death, ssomething I could not know, one I have never met. Sshall write one letter on paper, and pass it through time. If it iss correct, you will tell me and I will write ssecond letter. If it iss wrong, I sshall guess different firsst letter. If we both do thiss then the only true thing that can happen in universse iss that paper has correct name, for only then doess the game end."

"אני אדגים ססוד זה, כי הוא עדין יותר מכפי ששנששמע. הבעיה תהיה לגלות ששם ששל אחד מאוכלים ששל מוות, כזה ששאין לי דרך לדעת, אחד ששמעולם לא פגששתי. אכתוב אות אחת על נייר, ואששלח אותה לאחור בזמן. אם זה נכון, אתה תגיד לי ואני אכתוב אות ששניה. אם זה ששגוי, אני אנחשש אות ראששונה אחרת. אם ששנינו נעששה זאת, הדבר האמיתי היחיד ששיכול לקרות ביקום זה ששישש בנייר ששם אמיתי, כי רק אז המששחק יגמר.״

Voldemort considered this, frowning. He had already read the paper, and Harry knew that he knew that Harry couldn't be allowed to pick the Death Eater for the game to work. "Very well." And in English: "Mr. Happy. I would like you to select a single one of your brothers here. No harm will come to them just yet, but you must select them of your own full volition."

וולדמורט שקל זאת, במבט חמור סבר. הוא כבר קרא את הכתוב על הנייר, והארי ידע שהוא ידע שאין להרשות להארי לבחור בעצמו את אוכל־המוות הרצוי למשחק. "טוב ויפה." ובשפת אנוש: "מר שמחה. אשמח שתבחר אחד מאחיך. לא יאונה להם כל רע בינתיים, אך עליך לבחור אותם מרצונך החופשי בלבד."

The Death Eater he named stepped forward, appearing to hesitate, and then gestured towards towards a heavy-set masked figure. "Here Master, I select Mr. Strong." The large man quaked under Voldemort's gaze, but the Dark Lord only frowned in thought. "A pity you had only one usse of your turner of time left. Would enjoy repeating tesst now that know full detailss of how it workss. Sseemss wrong ssomewhow, but have no other way to explain thiss." He unfolded the paper which future-Harry had passed him, and showed it to Harry. Written in Harry's own writing, clearly one letter at a time at slightly different angles and pressures, was the single word, MULCIBER.

אוכל המוות שבשמו קרא צעד קדימה, נראה מפוחד, והחווה כלפי דמות שרירית במסכה. ״אדוני, אני בוחר את מר עוצמה.״ האדם הגדול רעד תחת מבטו של וולדמורט, אבל אדון האופל רק קימט את מצחו במחשבה. ״חבל ששרק ששימושש אחד ששל ששעון ששל חול ששלך נששאר.  הייתי ששמח לחזור על ניססוי עכששיו כששאני יודע כל פרטים על אופן בו זה עובד. זה נראה לא הגיוני, אבל אין ששום דרך אחרת להססביר זאת.״  הוא פתח את הפתק שהארי־עתיד העביר לו, והראה אותו להארי. כתוב בכתב היד של הארי, כל אות כתובה בזווית ובחוזק מעט שונים, הופיע השם 'מאלסיבר'.

Harry smiled. "Iss true ssecret, to bend time to your will. For thiss ssecret I assk for life of army-friend who fled sschool at my requesst. I would have him be ssafe after whatever comess next for country." The Dark Lord still frowned in confusion about the note, but he hissed, "Granted. And now we wait to complete loop of time before your next ssecret, for I sshall take no chancess of breaking cycle if forced to kill you before that."

הארי חייך. "זה ססוד אמיתי, לכפוף זמן תחת רצסונך. בששביל ססוד זה אבקשש להצסיל חיים ששל חבר ששלי בצסבא ששעזב בית־סספר לפי בקששתי. ששיהיה בטוח במהלך ששינויים ששיתחוללו במדינה." מצחו של אדון האופל עוד היה חרוש קמטים של בילבול מהמחשבה על הפתק, אבל ליחשש, ״מקובל. ועכששיו נחכה להששלים לולאה ששל זמן לפני ססוד הבא ששלך, כי אינני לוקח ססיכון ששל ששבירת מעגל אם יהיה עלי להרוג אותך לפני.״

A chill silence fell over the graveyard, as Voldemort explained to his Death Eaters that yes, they were going to wait there for an hour, and that no, he would not tell any of them what it was about.

שתיקה מקפיאה נפלה על בית הקברות, כשוולדמורט הסביר לאוכלי המוות שכן, הם עומדים לחכות שעה, ולא, הוא לא יספר לאף אחד מהם על מה כל הסיפור.

And so they waited. Harry stood, still naked, still alone, while Voldemort considered the impossible things he had seen.

וכך הם חיכו. הארי עמד, עדיין ערום, עדיין בדד, בזמן שוולדמורט חשב על הדברים הבלתי־אפשריים שזה עתה ראה.

After twenty minutes, one of the Death Eaterss approached him. "Master. I am sorry, I would not dare to interrupt, normally…" His voice shook under Voldemort's stare. "I… We… I did not anticipate, tonight, that this could… That you might return to us, Lord. I have made a commitment that I cannot break, that I must attend. If there were any other way…"

אחרי עשרים דקות, אחד מאוכלי המוות ניגש אליו. "אדון, אני מצטער, לא הייתי מעז להתפרץ, בדרך כלל…" קולו רעד מול מבטו הבוחן של וולדמורט. "אני… אנחנו… אני לא ציפיתי, הלילה, שזה יכול… שיתכן ותשוב אלינו, אדון. כבר יש לי תוכניות קודמות שאני מחוייב אליהן, שעלי להשתתף בהן. אילו הייתה איזו שהיא דרך אחרת…"

Voldemort smiled cruelly. "And what, Mr. Counsel, could possibly be more important than attending to me on the eve of our great victory, at my true rebirth. But then, perhaps you don't truly feel the joy your brothers do at such an auspicious event. Perhaps you have thought of leading someone here? Perhaps you tire of serving me…"

וולדמורט חייך באכזריות. "ומה, מר עצה, יכול להיות יותר חשוב מלבקר אותי בערב הניצחון הגדול שלי, בלידה המחודשת האמיתית שלי. אך בעצם, אולי אתה לא באמת מרגיש את השמחה שאחיך מרגישים בערב מבשר טובות זה. אולי חשבת על להוביל מישהו לכאן? אולי עייפת מלשרת אותי...״

"No! Lord, it is not that! I have sworn… The Grand Manager of Gringotts has affixed his seal, it cannot be altered! It binds me as surely as any Vow, bends my will to attending this creditor's meeting, you know the truth of this!"

״לא! אדון, אין זה כך! אני נשבעתי... המנהל העליון של גרינגוטס הפעיל את חותמו, לא ניתן לשנות זאת! זה כובל אותי בדיוק כמו כל שבועה, מכופף את רצוני להגיע לפגישה של הנושים, אתה יודע שזו האמת!

Of course, Harry thought. How could goblins possibly enforce contracts between wizards with no wands of their own? They must have some kind of magic, whether it's devices or rituals, or something, that gives them a power over wizardkind. And it needs to be strong enough that wizards wouldn't fear it, not exactly, but they would need to respect it, since the goblins are backing their currency. A seal that binds wills like an Unbreakable Vow, but with no cost of magic, that would be a valuable thing indeed. You would want it invoked for any kind of important contract, betrothal, debt… And Professor Quirrell did seem to think it was absolutely impossible that it was forged in the Weasleys' plot.

כמובן, חשב הארי. איך יכלו הגובלינים לאכוף חוזים מול קוסמים כשאין להם שרביטים משלהם? חייב להיות להם קסם כלשהו, מכשיר או טקס, שנותן להם כח על קוסמים. אסור לו להיות חזק מדי כדי שהקוסמים לא יפחדו ממנו, ומצד שני, מספיק חזק כדי שיכבדו אותו, כיוון שהגובלינים אחראים על הכסף בעולם הקוסמים. חותם המשתלט על הרצון בדומה לנדר הכובל, רק בלי צורך בקסם, יהיה זה דבר יקר ערך, ללא ספק. אתה תרצה שהוא יופעל בשביל כל סוג של הסכם חשוב, אירוסין, חובות… ונראה שפרופסור קווירל חשב שהיה זה בלתי־אפשרי לחלוטין לזייף אותו בעלילת הוויזלים.

And then, he realized it. The final piece, thinking of that day, he knew finally how he would survive this. His mind had continually been running during the demonstrations, as he searched for some way out, some way to win. He'd set events in motion, not entirely sure on where they would lead, but with enough of a hunch to stay ahead of it. And now, thinking of the Weasley Twins' prank on Rita Skeeter, he had the final answer to his exam.

ואז, הוא הבין. הפיסה האחרונה, כשהוא חשב על אותו היום, הוא לבסוף ידע איך הוא ישרוד. מוחו פעל ללא הרף במהלך ההדגמות, כשהוא חיפש דרך להימלט, דרך לנצח. הוא התחיל מספר פעולות, לא לגמרי בטוח לאן הן יובילו, אבל עם תחושה מספיקה כדי להישאר צעד אחד לפניהם. ועכשיו, כשחשב על המתיחה שעשו התאומים וויזלי לריטה סקיטר, הייתה לו התשובה הסופית למבחן.

Voldemort waved his hand. "Go, if your will be bound. But I would avoid making too many more unbreakable commitments, now that you know I have returned to you, Mr. Counsel." The Death Eater shrank back under the full force of Voldemort's disdain, but he picked up the broomstick that still lay on the ground next to all the other trinkets and devices that had spilled from Quirrell's robes, and took flight, skimming low across the ground. Harry knew when he had left the Anti-Disapparition jinx, because small on the horizon he saw the figure vanish off of the broom in midflight.

וולדמורט החווה בידו. ״לך, אם הרצון שלך כבול. אבל אני הייתי נמנע מליצור יותר מדי התחייבויות כובלות, עכשיו משחזרתי אליכם, מר עצה.״ אוכל המוות התכווץ תחת מבטו מלא הבוז של וולדמורט, אבל הרים את המטאטא שעדיין שכב על הרצפה ליד כל שאר התכשיטים והמכשירים שנפלו מחלוקו של פרופסור קווירל, והמריא, טס בצמוד לקרקע. הארי ידע מתי הוא עזב את  אזור ההשפעה של הקללה למניעת התעתקות, בגלל שהוא ראה את הדמות הקטנה באופק נעלמת מהמטאטא תוך כדי טיסה.

Time continued to pass. Harry considered, and reconsidered, how sure he was about the conclusions he'd drawn. It all seemed to fit, but he also knew he could be seeing patterns where none existed. But it was the only thing he could try, and damnit, despite it all, Harry wanted to win.

הזמן המשיך לחלוף. הארי שקל, ושקל שוב עד כמה בטוח הוא היה באשר לנכונות המסקנות אליהן הגיע. הכל נראה מתאים, אבל הוא ידע שהוא יכול לראות תבניות במקום בו הן לא קיימות. אך היה זה הדבר היחיד שיכול היה לנסות, ולעזאזל, למרות הכל, הארי רצה לנצח.

He would win.

He had to.

At the end of the hour, Harry was marched over to the same circle, while his invisible double left it. They stood back to back while the cloak of invisibility was moved from one to the other. Harry was given his time turner, and spun it at wandpoint. Arriving back an hour previously, he saw his past self standing, lecturing the Dark Lord on time travel. He smiled, and passed his first message. The next hour passed, Mr. Counsel took his leave, and Harry passed his other message.

הוא ינצח.

הוא חייב לנצח.

כשלבסוף עברה שעה, הארי מיהר אל המעגל, כשהכפיל הבלתי־נראה שלו עזב אותו. הם עמדו גב אל גב כשגלימת ההיעלמות עברה מאחד לשני. הארי קיבל את מחולל הזמן שלו, וסובב אותו at wandpoint. הוא הגיע שעה קודם, וראה את עצמו־מהעבר עומד, מרצה לאדון האופל על מסע בזמן. הוא חייך, והעביר את ההודעה הראשונה. השעה הבאה עברה, מר עצה עזב, והארי העביר את ההודעה האחרת.

Finally, after an intolerable amount of just standing around, Harry left the circle. The cloak was drawn from him, and Voldemore regarded him frankly.

לבסוף, אחרי סך בלתי־נסבל של עמידה ממושכת, הארי עזב את המעגל. גלימתו הוסרה ממנו, ווולדמורט דיבר אליו ישירות.

"You have sspoken true, boy. You know it to be true when I ssay that I truly am ssorry you musst die, for I cannot imagine what elsse you might imagine in yearss to come. But I musst protect the world at every posssible point, and thiss you alsso know to be true. Now, speak your next ssecret, and name your next friend."

״דיברת אמת, ילד. אתה יודע ששזו אמת כששאני אומר ששאני באמת מצסטער ששאתה חייב למות,  כי אי אפששר לדמיין מה אתה יכול לדמיין בששאר ששנותיך. אבל אני חייב להגן על עולם בכל נקודה אפששרית, ואתה יודע ששזה נכון. עכששיו, אמור ססודותיך, ואת ששמו ששל חבר הבא.״

Harry smiled, and spoke for the first time in more than an hour. "This is besst ssecret, teacher, that I sshare with you now. Iss true miracle, that you might usse with sstone of permanence. All I can ssay now however iss that it iss posssible. You cannot grassp it now, but I will tell you that if you continue to sstudy my bookss of knowledge, you will one day come to undersstand it."

הארי חייך, ואז דיבר לראשונה מזה יותר משעה. ״זה ססוד הכי מוצסלח, מורה, ששאני אחלוק עכששיו. נסס אמיתי, ששאפשר להששתמש עם אבן ששל קביעות. אבל כל ששאני יכול לומר עכששיו זה ששזה אפששרי. אינך יכול להבין זאת עכששיו, אבל אסספר לך ששאם תמששיך ללמוד סספרים ששלי ששל ידע, יבוא יום ששבו תבין זאת.״

He spoke of reality. He spoke of quantum mechanics, or at least how a snake might grasp it. He spoke of the veil of Maya, the vast unknown that humans could only interpret tiny parts of. And finally, he explained what things were actually made of. "Thiss iss the ssecret of how we esscaped prisson of life eaterss. With thiss knowledge from bookss, am able to imagin world ass cloud of bitss that fit together." Not quite clouds of amplitude, but it would do. "Thiss allowss one to change only part of a thing, for true undersstanding iss that there iss no ssuch thing ass a thing whole and entire, only interactionss between posssibilitiess."

הוא דיבר על המציאות. הוא דיבר על מכניקת קוונטים, או לפחות איך שנחשים יכלו להבין אותה, הוא דיבר על מסך המאיה, הלא־נודע העצום שבני־האדם התחילו לפרש רק פיסות זעירות ממנו. ולבסוף, הוא הסברים ממה המציאות באמת הייתה מורכבת. "זה ססוד של דרך בה ברחנו מכלא ששל אוכלי־חיים. עם ידע זה מתוך סספרים, אני מססוגל לדמיין עולם כמו ענן ששל חתיכות ששלובות יחד." לא בדיוק ענן של אמפליטודות, אבל זה יספיק. "זה מאפששר לששנות רק חלק ששל דבר, כי הבנה אמיתית היא ששאין כזה דבר חלק וששלם, רק קששרים הדדיים בין אפששרויות."

It took discussion, but Voldemort did grasp the nature of the power, and looked staggered at the enormity of it. "You… You ssay thiss iss conceptual limitation? That it iss… Only in the mind? That there iss no true Form. Thiss iss mosst important disscovery in Transsfiguration ssince… Do not know. It iss certainly incredible, and by incredible I do mean I do not believe it desspite the tongue we sspeak. You musst prove thiss to me, and if it iss true that I may grassp it in time from your bookss of knowledge, you will have well pleassed me, boy."

היה צורך בדיון, אך וולדמורט הבין את טבעו של הכוח, והביט בברכיים כושלות על הפלא הנשגב. "אתה… אתה אומר ששזו מגבלה בגלל ששכל? ששזה… רק בששכל? ששאין צסורה אמיתית. זו תגלית חששובה ביותר בשינויי־צסורה מאז… איני יודע. זה לא־יאמן ממשש, וכששאני אומר לא־יאמן כוונתי ששאיני מאמין אף חרף ששפה שאנחנו מדברים. אתה חייב להוכיח את זה בששבילי, ואם זה נכון ששאני אולי אלמד זה בבוא זמן מתוך סספרים ששלך ששל ידע, בהחלט ריצסית אותי, ילד."

Harry was led to the altar where Hermione lay. Voldemort announced in a ringing voice that Harry would be demonstrating one of the uses of the Philopher's stone for them, to turn the altar beneath Hermione into gold.

הארי הובל אל המזבח עליו נחה הרמיוני. וולדמורט הכריז בקול מצלצל שהארי ידגים עבורם את אחד השימושים של אבן החכמים, להפוך את המזבח תחת הרמיוני לזהב.

Now.

עכשיו.

It was now or never.

זה עכשיו או לעולם לא.

Harry thought back to when his future self had arrived. He remembered using his mastery over the cloak to see through the invisibility, and the hand signal that future-Harry had given him, using a code he had devised only moments beforehand. He remembered giving the same signal to his past self during that interminable hour, as he had to do.

הארי חשב על הזמן שבו הופיע מהעתיד. הוא זכר שהשתמש בשליטה שלו על הגלימה כדי לראות למרות ההיעלמות, ואת הסימן שעצמו העתידי החווה בידו, תוך שימוש בקוד שהגה מראש רגעים ספורים קודם לכן. הוא זכר שנתן לעצמו את אותו הסימן בזמן השעה הלא־נגמרת ההיא, כפי שהיה עליו לעשות.

He remembered the Hat on his head. It had understood immediately of course, its intelligence being a clothy reflection of his own. And like waiting at Gethsemane, it was resolved to do whatever it took to save those in its charge. Three intelligences there were, three intelligences there were under that hat. Harry himself, young and certain of everything; the shade of Tom Riddle, angry, furious, and most of all scared; and the ancient Hat, brought into sentience once more at the touch of Harry's own mind. Three intelligences there were, and that just happened to be enough… for an Unbreakable Vow.

הוא זכר את המצנפת שנחה על ראשו. הוא הבין מייד כמובן, הבּינה שלה הייתה בבואה מוטמעת בבגד של בינתו שלו. ובדומה להמתנה בגת־שמנים, היה נדרש לעשות מה שצריך כדי לשמור על חייהם של אלו שהיו תחת פיקודו. שלוש תודעות הן היו, שלוש תודעות תחת למצנפת. הארי עצמו, צעיר ומלא ביטחון עצמי; הצללים של טום רידל, מלא בכעס, ובזעם, אך יותר מכל בפחד; והמצנפת העתיקה, שהפכה תבונית בשנית למגע בינתו של הארי. שלוש תודעות הן היו, והיה זה מספיק בדיוק… בשביל הנדר הכובל.  

Harry had explained the Vow to the Hat, although it understood the idea well enough from its probing. He explained the full intent, how he could not stop at anything, for any reason, from completing it. "I vow to pass the messages I take with me through time, and to deliver them faithfully to myself. I vow that I shall not stop on pain of paradox, and that the algorithm I lay out ahead of time will be fulfilled. I vow that I will complete this task, for however much Time it takes, no matter the cost to myself." And Tom Riddle had repeated back his understanding of what Harry would do, finding somewhere deep inside himself something that had started in Azkaban, some flower of humanity that gave him, now, the capacity to trust in Harry. And it was sad, sacrificing that trust, knowing what it would do to Tom again. But it was the only way, they all knew, to win. And the Hat: "Magic that flows in me, bind this Vow." And it was done, and the Hat was diminished, and it was destroyed.

הארי הסביר את הנדר בפני המצנפת, אפילו שהיא הבינה את הרעיון די טוב בסקירה הזריזה שלה. הוא הסביר את הכוונה במלואה, איך אסור לא לעצור כלל, מכל סיבה שהיא, ועליו להשלים את התוכנית. "אני נודד להעביר את ההודעות שאקח איתי חזרה בזמן, ולמסור אותן בכנות לעצמי. אני נודר שלא אתן לפחד מיצירת פרדוקס לעצור בעדי, והאלגוריתם שאני מתכנן דרך הזמן יושלם. אני נודר שאשלים את המשימה, לא משנה כמה זמן היא תדרוש, לא משנה מה זה ידרוש ממני." וטום רידל חזר על מה שהבין שהארי יעשה, מוצא במקום כלשהו בעמקי נפשו משהו שהחל באזקבאן, ניצנים של אנושיות שנתנו לו, כעת, את האפשרות לרכוש אמון בהארי. והיה זה עצוב, ההקרבה של האמון הזה, בידיעה מה זה יעשה שוב מטום רידל. אך הייתה זו הדרך היחידה, הם היו תמימי דעים בנוגע לזה, שבה יכול היה לנצח. והמצנפת: "בקסם שזורם בי, היה כבול." וזה נעשה, והמצנפת התמעטה, והושמדה.

That was the secret that Harry had realized in that endless minute: the secret of predetermining your fate. Not destiny like Muggle philosophy students thought about it, but truly deciding, ahead of time, what the future would be. It was easy to change the past, you just had to think of it at the right time.

זה הסוד שהבין הארי בדקה הבלתי־נגמרת: הסוד שבאפשרות לקבוע מראש את עתידך. לא את הגורל כמו שחשבו סטודנטים מוגלגים לפילוסופיה, אלא החלטה אמיתית, מעבר לזמן, מעל הזמן, איך יראה העתיד. לשנות את העבר זה קל; פשוט צריך לחשוב על כך בזמן.

The problem with his original experiment was that there was what mathematician's called a trivial solution. There was a way to plug zero into the equation and get nothing out of it. And for whatever reason, the universe seemed to like simple time loops, as little complexity as possible. The secret to solving a true NP problem in finite time, in fact in an hour, was to remove the trivial solution. To make it literally impossible that he could fail to perform the algorithm, to close off that branch of Time.

הבעיה בניסויי המקורי הייתה הקיום של מה שמתמטיקאים קראו פתרון טריוויאלי. הייתה דרך לדחוף אפס לתוך המשוואה ולא לקבל שום דבר. ותהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שהיקום חיבב לולאות זמן פשוטות, הסיבוך המועט ביותר האפשרי. הסוד שמאפשר פתירת בעיות NP בפרק זמן סופי, תוך שעה למעשה, היה סילוק הפתרון הטריוויאלי. לגרום לכך שיהיה אשכרה בלתי־אפשרי שהוא ימלא את תנאי האלגוריתם, לגדוע את ענף הזמן הזה.

And wouldn't you know, but that there was a magical binding spell to do just that.

ותאמינו או לא, אבל היה קסם כובל שזה בדיוק מה שהוא עושה.

Actually, reflecting on it now, Harry kind of wished he'd known about the Great Seal of Gringotts ahead of time, since that would have been much more pleasant than murdering a thousand year old hat of incredible magic and kindness, as well as destroying whatever progress he'd made in reforming his own personal avatar of death that lived in his head, but it was what he'd had at the time. Maybe not the best solution, but one that he could enact now, immediately, without any additional setup. At least it was a bit better than a wand through an eyeball.

למעשה, במבט לאחור, הארי סוג של קיווה לשמוע מוקדם יותר על החותם הגדול של גרינגוטס, היות והייתה זו אפשרות נחמדה בהרבה מאשר רצח של מצנפת נחמדה בת אלף שנים ובעלת כוחות קסם פלאיים, כמו גם הרס ההתקדמות שעשה בעיצוב מחדש של התדמית שהייתה למוות במוחו, אך באותו הזמן זה כל שהיה לו. אולי לא הפתרון הטוב ביותר, אך כזה שיכול היה לבצע באותו הזמן, באופן מיידי, ללא כל הכנות נוספות. לפחות היה זה טוב יותר מלדחוף את השרביט לארובת העין.

Now.

Harry prepared his partial transfiguration. Voldemort had never witnessed this before, he didn't know what it should look or seem like. Harry had a license to kill, literally. He could easily transfigure parts of the Death Eaters' brains into sulfuric acid, or use nanofilaments to slice them apart, or create sarin gas from the air, or anything else he could imagine. But those wouldn't stop Voldemort, and above all, they would be dead. And Harry just couldn't do that. No matter how much he hated them, no matter what they had done to him or what they planned to do, he simply could not take a human life if it could be prevented. These people had families that loved them, they had people that depended on them, they had secret dreams and hopes and thoughts no one could ever understand. The human race would be diminished if they were removed. And maybe, maybe, if there was no other way, and it was kill them or let Voldemort win, Harry could have done it. But he had found a way to win.

עכשיו.

הארי תכנן את שינוי־הצורה החלקי שלו. וולדמורט מעולם לא היה עד לכך קודם, הוא לא ידע כיצד זה יראה. הארי קיבל רישיון להרוג, פשוטו כמשמעו. היה יכול בקלות רבה להפוך בשינוי־צורה חלקים ממוחותיהם של אוכלי־המוות לחומצה גופרתית, או לחתוך אותם בעזרת ננו־צינוריות, או ליצור גז סארין מהאוויר, או כל דבר אחר שביכולתו לדמיין. אך כל אלו לא יעצרו את וולדמורט, ומעל הכול, הם ימותו. והארי פשוט לא יכול היה לעשות זאת. לא משנה עד כמה תיעב אותם, לא משנה מה עשו לו או מה הם מתכננים לעשות, הוא פשוט לא יכול היה ליטול את חייו של בן־אנוש כל עוד ניתן היה למנוע זאת. לאנשים האלו היו משפחות שאהבו אותם, היו אנשים שהיו תלויים בהם, היו להם חלומות כמוסים, תקוות ומחשבות שאיש לא יוכל להבין לעולם. המין האנושי יצטמצם אם יחסל אותם. ואולי, אולי, אילו הייתה זו הדרך היחידה, או שיהרוג אותם או שוולדמורט ינצח, הארי יכול היה לעשות זאת. אך הוא מצא דרך לנצח.

Thinking back to the signal he had given himself under the cloak, he focused his awareness on the bodies of everyone around him, carefully excluding Voldemort. He focused very carefully on a single, tiny piece of one of those bodies. Deep inside a fragment of that piece of that body, he found what he was looking for. He knew that in countless other worlds, in other realities, he had tried this transfigurations on cells in his own body looking for the effect he wanted. He shuddered in absolute horror to imagine the uncountable Harries that had been contained within that hour, within that circle, who had transfigured a piece of themselves in vain, and passed a message along to his past self of where they should continue the search. He literally couldn't imagine (as in it was unimaginable) the relief and the fear when he'd finally done it.

הוא חשב על הסימן שהעביר לעצמו מתחת לגלימה, ומיקד את המודעות שלו בגופיהם של כל האנשים סביבו, פרט לוולדמורט. הוא התמקד בזהירות בפיסה קטנה של אחד הגופים האלה. עמוק בתוך שבריר מהפיסה הזו, הוא מצא את מה שחיפש. הוא ידע שבאינספור עולמות אחרים, מציאויות אחרות, הוא ניסה את שינויי הצורה האלה על תאים בתוך גופו שלו, מחפש אחרי האפקט שרצה. הוא נחרד באימה כשדמיין את אינספור השכפולים שלו שהוכלו בשעה הזו, במעגל הזה, שביצעו שינוי צורה על פיסה מעצמם לשווא, והעבירו את המסר הלאה לעצמו מהעבר כדי להמשיך את החיפוש. הוא באמת לא יכול היה לדמיין (כי היה זה מחוץ לגבולות הדמיון) את ההקלה והפחד כשלבסוף הצליח באמת לעשות זאת.

When he'd managed to transfigure the magic out of a patch of skin on his hand.

כשהצליח להוציא את הקסם בשינוי צורה מטלאי עור על ידו.

It was all a matter of locating the gene that called the Source of Magic. Harry still, after a year of experiments, had no idea what that Source was. But he knew that there was a gene, one gene on one chromosome in the human genome, which was different in wizards. Which called the Magic. Which gave a witch or a wizard a user ID for the ancient machine, whatever its true nature was.

זה היה עניין של איתור הגן שהיה מקור הקסם. הארי עדיין, גם אחרי שנה של ניסויים, לא ידע מהו אותו מקור. אבל הוא ידע שישנו גן, גן יחיד על כרומוזום יחיד בגנום האנושי, שהיה שונה עבור קוסמים. שקרא לקסם. שנתן לכל מכשפה וקוסם מספר משתמש בשביל המכונה העתיקה, יהיה הטבע שלה אשר יהיה.

And now he had found it. It was one of the biggest NP problems he could possibly imagine. Locating a single gene in the entire genome. It had taken 13 years for the Human Genome Project to map the thing, and uncountable Harrys had gone through it gene… by… gene… an hour at a time, compelled by an Unbreakable Vow to a Hat dead and gone. But now he had it. He had given himself the exact location of the gene, and testing it in that hour, he had found that he could feel the magic leave part of him when so transfigured, in the same place he felt exhaustion when he overdid it in Charms class.

וכעת הוא מצא אותו. הייתה זו אחת מבעיות NP הכי גדולות שיכול היה לדמיין. לאתר גן יחיד מתוך הגנום. לפרוייקט הגנום האנושי לקח 13 שנים לסיים את המיפוי, ואינספור שכפולים שלו עברו עליו גן אחר גן, שעה אחר שעה, כבולים בידי נדר כובל למצנפת שהייתה ואיננה. אבל לבסוף הוא הגיע לתשובה. הוא נתן לעצמו את המיקום המדויק של הגן, ובמשך השעה הזו, הוא גילה שהוא יכול להרגיש את הקסם עוזב חלק ממנו בעקבות שינוי הצורה, באותו אופן שהרגיש תשישות לאחר שיעור לחשים קשה.

But for now, he could win. Harry reached out, imagined the change he wanted, and applied it. It rippled through the Death Eaters, changing them in a way they could not possibly understand. Nearby, the Philosopher's Stone did its quiet work making the change permanent.

אבל בינתיים, הוא יכול לנצח. הארי דמיין את השינוי שרצה שיקרה, והוציא אותו לפועל. הקסם פעפע באוכלי המוות, שינה אותם בדרך שהם לא יכולים אפילו להעלות על דעתם. לידו, אבן החכמים ביצעה את מלאכתה והפכה את השינוי לקבוע.

These people do not deserve magic. They deserve life. But they do not deserve to have this gift when this is what they do with it.

לאנשים האלה לא מגיע קסם. מגיע להם לחיות, אבל לא מגיע להם להחזיק במתנה הזו כשזה השימוש שהם עושים בה.

The Death Eaters fell to the ground, throwing up as they felt themselves diminished, as the Hat would have put it. Voldemort snapped around and stared at them in dismay, looking back at Harry with a cold fury in his eyes. Harry smiled, completing the transfiguration of the altartop to gleaming gold.

אוכלי המוות נפלו לקרקע, מקיאים כשהם הרגישו את עצמם דועכים, כפי שהמצנפת היתה אומרת. וולדמורט הסתובב והסתכל עליהם בחוסר אמון, מסתכל חזרה על הארי וזעם קר בעיניו. הארי חייך, והשלים את הפיכת החלק העליון של המזבח לזהב בוהק.

"What- What have you DONE," the Dark Lord said, at a loss for words.

״מה - מה עשית,״ אמר אדון האופל, ללא מילים.

Harry smiled, and walked over to the pile of items that had fallen out of Quirrell's robes, and rooted around in it. "I've given them a gift, Professor. They will have the opportunity to live and see what life is like for the deserving many. They will be able to see firsthand the value of the life of a Muggle." He paused, looking down at them. "Although I imagine they're going to be in a great deal of pain for quite a while first."

הארי חייך, הלך אל ערמת החפצים שנפלה מתוך גלימותיו של קווירל, וחפר בסביבה. ״הענקתי להם מתנה, פרופסור. תהיה להם ההזדמנות לחיות ולראות מהם החיים עבור ההמון הפשוט. הם יזכו לחוות מיד ראשונה מהם חייו של מוגל.״ הוא עצר, והוריד את מבטו אליהם. ״אם כי אני מעריך שהם יחוו כאב לא קטן לפני כן.״

Frantic, Voldemort tried a simple charm, and fire sprang into life at his gesture. His eyes narrowed and he said, "But you have not changed me. Is this another one of your secrets? Because I would well be willing to trade the lives of these idiots for mastery over the gift of magic itself."

אחוז תזזית, וולדמורט ניסה קסם פשוט, ואש פרצה לאוויר במחווה פשוטה של ידו. עיניו הוצרו והוא אמר, ״אבל לא שינית אותי. האם זה עוד אחד מסודותיך? כי אהיה מוכן להחליף את חיי האידיוטים האלה בשביל לשלוט במתת הקסם עצמה.״

He found what he was looking for. Harry picked up a ring, emblazoned with the symbol of the Deathly Hallows. "Why look at that, I believe this is mine. Returned to the Potters at last, bequeathed from the Peverell line so long ago. Do you know, it took me quite a while to realize that you had some amount of mastery over my cloak? I only just understood it now, during that minute you had me truly think. I remembered when I found you eating that unicorn, you pulled off quite a trick: you somehow sensed when I swapped places with my future self, while I was under my cloak. Quite a feat, given that even the Mirror of Atlantis was unable to see what was underneath."

הוא מצא את מה שחיפש. הארי הרים את הטבעת, מעוטרת בסמל אוצרות המוות. ״תראה, אני מאמין שזה שלי. חזרה למשפחת פוטר לבסוף, אחרי שנותקה משושלת פברל לפני זמן כה רב. האם ידעת שלקח לי לא מעט זמן להבין שיש לך שליטה מסוימת על הגלימה שלי? רק עכשיו הבנתי את זה, בתוך הדקה בה גרמת לי באמת לחשוב. זכרתי שכשמצאתי אותך אוכל את החד־קרן ההוא, ביצעת תעלול מרשים: בדרך כלשהי הרגשת כשהחלפתי מיקום עם עצמי העתידי, בזמן שהייתי תחת הגלימה שלי. עניין די מרשים, בהתחשב בעובדה שאפילו המראה מאטלנטיס לא הייתה מסוגלת לראות מה יש תחת הגלימה.

Voldemort's eyes narrowed, and he hissed at Harry. "I believe I felt the wind shift—"

עיניו של וולדמורט הצטמצמו, והוא לחשש לעבר הארי. ״אני מאמין שחשתי בתזוזת הרוח -״

"And then," said Harry more loudly, "I remembered the Hogwarts Map, and how it couldn't tell us apart, how it only understood Tom Riddle. Tell me, do you think other magical artifacts could have a similar glitch? I certainly think so. I think all of the Hallows might have this flaw, that we might both be masters of my cloak." He paused. "And also masters of this stone. You must have needed it close by, to move back to your original body, otherwise why risk bringing it here? But then, the legends of the Stone say nothing of conjuring shades far away, only close at hand, to the sight of the master of the Stone."

״ואז,״ אמר הארי בקול רם יותר, נזכרתי במפה של הוגוורטס, ובאופן שהיא לא יכלה להפריד בינינו, איך היא זיהתה רק את טום רידל. תאמר לי, אתה חושב שלחפצי קסם אחרים יש אולי בעיה דומה? אני בהחלט חושב. אני חושב שלכל אוצרות המוות יכול להיות הפגם הזה, ואולי שנינו אדוני הגלימה שלי.״ הוא עצר. ״וגם אדוני האבן הזו. בטח היית צריך אותה קרובה אליך, כדי לשוב לגופך המקורי, אחרת למה שתסתכן בהבאתה לפה? והרי האגדות על האבן לא אמרו דבר על השבת צללים במקום מרוחק, רק בקרבת מקום, בטווח ראיה של אדונה של האבן.

He felt at the Stone with his magic, and it came alive at his touch. Voldemort brandished his wand to utter a curse, but thought better of it. Harry smiled. "That's right, the resonance. I figured that one out hours ago, that the resonance is deadly for you and only painful to me? That explains much of Azkaban, in retrospect."

הוא הרגיש את האבן עם הקסם שלו, והיא קמה לתחיה למגעו. וולדמורט התחיל להניע את שבריטו כדי להטיל קללה, אבל חזר בו. הארי חייך. ״זה נכון, התהודה. הבנתי את זה לפני שעות, שהתהודה היא קטלנית עבורך, אבל רק כואבת עבורי? זה מסביר הרבה ממה שקרה באזקבאן, במבט לאחור.״

Voldemort flicked his wand, and the gun flew to his hand. He stared with cold anger at Harry. "You will return the Stone now, and I may consider allowing some of your friends to survive this night. Otherwise, there will be no more games, and you and everyone you love will be ended."

״וולדמורט הניף את שרביטו, והאקדח זינק לידו. הוא הביט בזעם קר על הארי. ״אתה תחזיר את האבן עכשיו, ואני אשקול לתת לכמה מחבריך לשרוד את הלילה הזה. אחרת, לא יהיו עוד משחקים, ואתה וכל מי שאתה אוהב תסיימו את חייכם.״

"You have the gun. Why not just shoot me?" Harry chuckled at the thought, and continued his study of the stone. "Oh right, you're afraid you'll hit the Stone. That's plausible, I guess. Let's go with that. Now, where is it…" He walked over to Hermione's body on the golden altar, and picked up Bacon's diary. "It's the stone that lets you step out of your body, right? I mean, that's why you're still here, because you really do need it. Now, I wonder if…"

״יש לך את האקדח. למה שלא תירה בי?״ המחשבה גרמה להארי לצחקק, והוא המשיך לחקור את האבן. ״אה, כן, אתה חושש שתפגע באבן. זה הגיוני, אני מניח. נעבוד עם זה. עכשיו, איפה זה...״ הוא הלך לגופתה של הרמיוני על המזבח המוזהב, והרים את היומן של בייקון. ״זו האבן שמאפשרת לך לעבור החוצה מהגוף שלך, נכון? כלומר, זו הסיבה שאתה עדיין כאן, כי אתה באמת ממש צריך אותה. עכשיו, אני תוהה...״

The diary glowed in his hand, a bright green light. Harry felt a most curious sensation, as if he was looking down on himself from a very great height. It seemed like the easiest thing in the world, following a tiny trail of light leading from the book to Hermione's body, and when he opened his eyes next, he was lying on the altar.

היומן זהר בידיו, באור ירוק ובהיר. הארי הרגיש הרגשה משונה מאוד, כאילו הסתכל על עצמו מגובה רב מאוד. זה הרגיש כמו הדבר הקל ביותר בעולם, לעקוב אחרי שובל זעיר של אור מהספר אל גופה של הרמיוני, וכאשר הוא פקח את עיניו, הוא שכב על המזבח.

"Well that was weird," she said to no one in particular. She sat up, blinking, and looked at Harry's body leaned over on the altar, semi-conscious. Much like Quirrell's zombie-state, now that she thought about it. Considering her mind, she realized that she still thought of herself as Harry, but just below the surface, she could feel the person-ness that was Hermione still asleep. She reached down into Hermione's and Harry's combined memories, and flawlessly recited the entire litany of sealing spells and wards which Quirrell had once taught Harry.

״טוב, זה היה מוזר,״ היא אמרה לאף אחד במיוחד. היא התיישבה, מצמצה, והסתכלה על גופו של הארי שהיה שעון על המזבח, מודע־למחצה. בדומה למצב הזומבי של קווירל, עכשיו כשהיא חשבה על זה. בבחינה של התודעה שלה, היא הבינה שהיא עדיין חושבת על עצמה כעל הארי, אבל ממש מתחת לפני השטח היא יכלה להרגיש את האדם שהיה הרמיוני עדיין ישן. היא פנתה לזכרונות המשותפים של הרמיוני והארי, ונזכרה בכל הלחשים הכובלים וההגנות שקווירל לימד את הארי בעבר.

"There won't be any escape," she said mildly. Voldemort stared in horror, and aimed his wand. "I made you, girl, and I can unmake you. Fiendfyre and the Killing Curse, those are still your weaknesses."

״לא יהיה שום מנוס,״ היא אמרה ברוגע. וולדמורט הביט באימה, וכיוון את שרביטו. ״אני יצרתי אותך, ילדה, ובכוחי להרוס אותך. שלהבת־שדים והקללה ההורגת, אלה עדיין החולשות שלך.״

Harry cocked his head. "I guess you'd better get on with it, then."

הארי הטה את ראשו. ״אם כך, כדאי שתתחיל.״

Voldemort stood still.

וולדמורט עמד בדממה.

Harry stood still.

הארי עמד בדממה.

Harry's body drooled.

גופו של הארי רייר.

Voldemort narrowed his eyes. "No… I still may have a use for you..."

וולדמורט צמצם את עיניו. ״לא… אולי נותר לי שימוש עבורך...״

Harry laughed. "I'm sorry to say, Professor, but you've got no winning move left, and you can't even see it. Tell me, the Curse of Tom Riddle that you created, how exactly does it work?"

הארי צחק. ״צר לי, פרופסור, אבל לא נותרו לך עוד מהלכים מנצחים, ואתה אפילו אינך יכול לראות זאת. אמור לי, הקללה של טום רידל שיצרת, כיצד בדיוק היא עובדת?״

Silence.

דממה.

"Because the way I think it might work, it sounds very very similar to the curse you described involving the Goblet of Fire. Wait, didn't you say you'd stolen that?"

״כי אם היא עובדת כמו שאני חושב שהיא עובדת, היא נשמעת מאוד־מאוד דומה לקללה שהזכרת שעירבה את גביע האש. רק רגע, לא אמרת שגנבת אותו?

Silence intensifies.

דממה מתעצמת

"What if, and I'm just spitballing here, you used the Goblet and put in only the name Tom Riddle? That seems like it might produce an effect very similar to what you talked about, doesn't it?"

״מה אם, ואני סתם זורק, השתמשת בגביע האש ושמת בפנים רק את השם טום רידל? נדמה שזה עשוי ליצור אפקט דומה מאוד לזה שדיברת עליו, לא?״

Voldemort scowled, and opened his mouth, but Harry pressed on.

״וולדמורט נדהם, ופתח את פיו, אבל הארי המשיך.״

"Perfect mutual protection, as long as you never shed a drop of blood or take what rightfully belongs to the other. Seems like a perfect plan, unless it's possible to accidentally break it. After all, that's what happened to Baba Yaga, isn't it? She never intended to break the compact, but break it she did. If she had realized what she was doing, why, she wouldn't have been able to do it. Not that a young girl like myself would know of such matters, of course." She giggled. "And that, Professor, is exactly what happened. Do you remember a day, not that long ago, in Diagon Alley? My friends had pulled off the most amazing prank on Rita Skeeter, and I mentioned a prophecy had been involved…"

״הגנה הדדית מושלמת, כל עוד לא תשפוך טיפה מדמו של אחר או תיקח את מה ששייך לו בצדק. נראה כמו תוכנית מושלמת, אלא אם אפשר לשבור אותה בטעות. אחרי הכל, זה מה שקרה לבאבא יאגה, לא? היא לא התכוונה לשבור את ההסכם, אבל שברה אותו בכל זאת. אילו היא הייתה מבינה מה היא עושה, היא לא הייתה יכולה לעשות את זה. לא שילדה צעירה כמוני יודעת הרבה על נושאים כאלה, כמובן.״ היא צחקקה. ״וזה, פרופסור, בדיוק מה שקרה. אתה זוכר יום, לפני זמן לא רב, בסמטת דיאגון? החברים שלי מתחו את ריטה סקיטר מתיחה אדירה, ואני הזכרתי שהייתה נבואה מעורבת...״

Harry remembered back to that day, walking through the street and reading the paper. He'd thought, at the time, Quirrell was taking the paper far too seriously, but now he realized that the Professor had learned his lesson about Time. He was obsessed with prophecy, and scraped for every piece of information from the future he could get his hands on. And in his haste…

הארי נזכר באותו יום, כשהלך ברחוב וקרא את העיתון. הוא חשב, באותו זמן, שקווירל לקח את העיתון ברצינות רבה מדי, אבל עכשיו הוא הבין שהפרופסור למד את השיעור שלו בנוגע לזמן. הוא היה משוגע לענייני נבואה, וחיפש כל פיסת מידע על העתיד שיכל לשים עליה את ידיו. ומרוב חיפזון...

"And in your haste to read it, do you remember what happened? You cut me."

״ומרוב החיפזון שלך לקרוא אותו, אתה זוכר מה קרה? אתה חתכת אותי.״

Voldemort stepped back, aghast. She continued, "you cut me, drawing blood, and forswearing yourself before I ever had the chance to threaten your true death. And now, and now, and now we find ourselves here. You holding the gun, and utterly unable to use it."

״וולדמורט פסע צעד אחורה, המום. היא המשיכה, ״אתה חתכת אותי, שפכת מדמי, והתרחקת לפני שהייתה לי הזדמנות לאיים עליך באמת. ועכשיו, ועכשיו, אנחנו מוצאים את עצמנו כאן. אתה אוחז באקדח, חסר כל יכולת להשתמש בו.

She stepped closer to Voldemort. His face, for the first time, showing true fear. He closed his eyes, and the Stone in Harry's hand began humming. Harry called upon Hermione's newfound troll-strength, and crushed the Stone to powder in her hand. "You don't get it, do you? There is no escape. There is no retreating to a different body. Your mind is trapped here, in this body, with me. You have abused magic. You have caused pointless and needless suffering. You deserve death, if any do, and yet I find myself unwilling to give it to you. You'll pay for your crimes, all of them."

היא התקרבה לוולדמורט. פניו, לראשונה, הציגו פחד אמיתי. הוא עצם את עיניו, והאבן בידו של הארי החלה להמהם. הארי זימן את הכח דמוי־הטרול של הרמיוני, ומחץ את האבן לאבקה בידו. ״אתה לא מבין את זה, אה? אין שום מנוס. לא תוכל לסגת לגוף אחר. התודעה שלך כבולה פה, לגוף הזה, איתי. השתמשת בקסם בדרכים מזעזעות, גרמת כאב חסר תוחלת ומטרה. העונש שמגיע לך הוא מוות, אם למישהו מגיע, ובכל זאת אני מוצא את עצמי לא מסוגל להעניש אותך. אתה תשלם על פשעיך, על כולם.

He stared in horror. "You have doomed yourself! You cannot retreat to your own body, now!"

הוא בהה בו באימה. ״דנת את עצמך לאבדון! לא תוכל לחזור לגופך שלך עכשיו!״

"You really have no idea what a person is, do you? A person is a mind, and mine's just been uploaded to the most awesome indestructible platform ever devised — thanks for that, by the way. Hermione and I can share the body; I already know that multiple people can simultaneously exist in the same brain, after all. I'm sure that somewhere down the line I'll figure out how to build a new, better Stone. But for now, it's too dangerous to leave lying around while its Master is a body-hopping magic terrorist."

״אין לך מושג מהו אדם באמת, אה? אדם הוא תודעה, ושלי פשוט הועלתה כרגע לפלטפורמה הכי מדהימה ובלתי ניתנת להריסה שתוכננה אי פעם - תודה על זה, אגב. הרמיוני ואני נוכל חלוק את הגוף הזה; אני כבר יודע ששני אנשים יכולים להתקיים באותו מוח, אחרי הכל. אני בטוח שמתישהו אני אגלה איך לבנות אבן חדשה, טובה יותר. אבל בינתיים, מסוכן מדי להשאיר אותה מסתובבת כשהאדון שלה הוא קוסם טרוריסט שמקפץ בין גופים.״

"Now, let's talk about what happens next." She smiled in anticipation. "Remember Mr. Counsel, or should I say, Mr. Malfoy? Would it interest you to know that he has in fact assembled an army from Gringotts, and will be returning here shortly? Would you believe it, I think that the goblins may have some issues with a piece of their currency being used as part of a death trap to murder hundreds of Hogwarts students." They will not send an auror. They will send an army. "You know, I seem to remember that the goblins aren't that fond of Lord Voldemort either, are they?"

״עכשיו, בואו נדבר על מה שקורה הלאה.״ היא חייכה בציפיה. ״זוכר את מר עצה, או שמא עליי לומר, מר מאלפוי? האם יעניין אותך לדעת שהוא למעשה אסף צבא בגרינגוטס, וישוב לכן בקרוב? אם תאמין לכך, אני חושב שלגובלינים יש בעיה עם השימוש במטבע משלהם ששימש כחלק ממלכודת מוות להרוג מאות תלמידי הוגוורטס.״ הם לא ישלחו הילאי. הם ישלחו צבא. ״אתה יודע, נדמה לי שאני נזכר - הגובלינים אינם מעריצים גדולים של לורד וולדמורט, לא כך?״

She remembered, after saying in Parselmouth that Narcissa was most likely alive, the touch of Malfoy's Legilimency on her verifying Harry's thoughts on the matter. She had known that Lucius cared more for his family than he did for any kind of Dark Lord or crazy blood purist agenda. The only problem had been how to get the information to him when Harry had been forced to speak in Parselmouth.

היא נזכרה, אחרי שאמרה בלחשננית שנרקיסה ככל הנראה חיה, את המגע של ביאור ההכרה של מאלפוי שווידא מה הארי באמת חשב בנדון. היא ידעה שלוציוס דאג למשפחה שלו יותר מלכל אדון אופל או אידאולוגיית טוהר־דם מטורפת. הבעיה היחידה הייתה איך להעביר אליו את המידע כשהארי היה חייב לדבר לחשננית.

Until he'd realized that it didn't matter. The Malfoys loved snakes. They loved snakes. As in, they practically worshipped Slytherin house and Slytherin himself. Lucius had built an ophidiarium into his ancestral home, and filled it with a snake that ate other snakes. There was literally no way that a wizard with the money and resources of Lucius Malfoy could know about the existence of a secret snake language created by Slytherin himself, and not find a way to understand it. Harry's guess was the cane he held, concealed, even under his robes, the cane with the head of the Blue Krait, was what gave him the understanding. But who knew, really. Harry had figured that Malfoy would be able to come up with some way to contact the goblins, with all of his financial connections. The idea of the forced meeting with the Grand Manager was deliciously clever, the work of a true Slytherin.

עד שהיא הבינה שזה לא משנה. המאלפויים אהבו נחשים. הם אהבו נחשים. כלומר, הם העריצו את בית סלית׳רין ואת סלית׳רין עצמו. לוציוס בנה אופידיאריום במיוחד בבית אבותיו, ושם בו נחש שטרף נחשים אחרים. אין סיכוי שקוסם עם הכסף והמשאבים של לוציוס מאלפוי יכול היה לדעת על קיומה של שפת נחשים סודית שנוצרה בידי סלית׳רין עצמו, ולא למצוא דרך להבין אותה. הניחוש של הארי היה שהמטה שהוא החזיק, מוחבא, אפילו תחת גלימותיו, זה עם הראש של הקראיט הכחול, היה זה שנתן לו את היכולת להבין. אבל מי ידע, בעצם. הארי הבין שמאלפוי יוכל לחשוב על דרך ליצור קשר עם הגובלינים, עם כל המשאבים הפיננסיים שלו. הרעיון של פגישה כפויה עם המנהל העליון היה מתוחכם להפליא, תוצר עבודתו של סלית׳רין אמיתי.

"However, before they arrive to lock you all up, I have a few more things to do. Remember that second secret I told you?"

״בכל מקרה, לפני שהם מגיעים לכלוא אותך, יש לנו מספר דברים לעשות. זוכר את הסוד השני שגיליתי לך?״

Without further ado, she raised her wand to her own head, and said, "Confundus". A vague stupor took over her, and she glared down at the Dark Lord. "I have just committed myself, at the risk of my own life, to destroying the Evil Lord Voldemort's magic and breaking his reign of terror. Do you remember what happens next?"

בלי להתעכב, היא הרימה את שרביטה לעבר ראשה, ואמרה ״קונפונדוס״. מבט מעורפל עלה על פניה, והיא הביטה אל אדון האופל. ״הרגע הצלחתי, בעצמי, תוך סיכון חיי שלי, להשמיד את הקסם של לורד וולדמורט הרשע ואת שלטון הטרור שלו. זוכר מה קורה עכשיו?״

A shriek of fire in the distance, and a glorious bird fell from the sky. Caaaaww? it asked curiously, and Harry replied, "yes." She raised Harry's wand and pointed it at Voldemort. Hermione's magic, tied by her genome with a different user ID to the Source, had no problems interacting with the elder Riddle's body. The phoenix sang a beautiful song that seemed to pierce the heavens with fire. The transfiguration took but a moment, and he dropped to the ground writhing.

שריקה נשמעה במרחק, וציפור מהודרת צנחה מהשמים. קאאא? היא שאלה בסקרנות, והארי ענה, ״כן.״ היא הרימה את השרביטו של הארי והפנתה אותו אל וולדמורט. הקסם של הרמיוני, שנקשר דרך הגנום שלה במזהה משתמש אחר למקור, יכל לקיים אינטראקציה עם גופו של הרידל המבוגר יותר. עוף־החול שר שיר נפלא שנדמה היה שניקב את השמיים באש. שינוי־הצורה לקח רק רגע, והוא צנח לקרקע.

"Well look at that. Guess I did it," she said smiling, as the Confundus wore off. She stroked the phoenix's head as it looked around confused, but it remained where it was. "Don't rest just yet bird, I have another task first, in a place only you can go." In a crack of fire, she disappeared, reappearing in almost an instant holding a short rod of stone.

״תראו, תראו. נראה לי שעשיתי זאת,״ היא אמרה בחיוך, כשהקונפונדוס התפוגג. היא ליטפה את ראשו של עוף־החול כשהוא הסתכל מסביב מבולבל, אבל נזכר איפה היה. ״אל תנוחי עדיין, ציפור, יש לי משימה נוספת עבורך, במקום אליו רק את תוכלי להגיע.״ בשאגת אש, היא נעלמה, והופיעה כמעט מיד, מחזיקה מוט אבן קצר.

"Only a phoenix can enter into the mirror the way Dumbledore did," she said. "Only a phoenix could retrieve this." She held it up for Voldemort to see in his agony.

״רק עוף־חול יכול להיכנס למראה כפי שדמבלדור עשה,״ היא אמרה. ״רק עוף־חול יכול להחזיר את זה.״ היא החזיקה אותו למול וולדמורט, שיראה אותו ביגונו.

"The — the Line. The Line of Merlin Unbroken." He coughed out a gasping wheeze, and dry heaved into the gravedirt. "So — so you wish — to rule — after all." He broke out into a sad, coughing, wheezing, laugh.

״ה־השושלת. שושלת מרלין הנצחית.״ הוא השתעל, גנח, והתרומם מהאדמה. ״אז - אז אתה רוצה - לשלוט - אחרי הכל.״ הוא פרץ בצחוק עצוב, משעל, גונח.

"This," said Harry, "is everything that is wrong with this world. The Interdict of Merlin. The Hall of Prophecy. The idea, echoing down wizardry's annals of history, that power should reside with the few and mighty, that secrets of magic must never get out. Merlin may not have himself intended it, but that does not mean he is not responsible for your own actions. It's the hero's price, the hero's responsibility. Nihil Supernum. Nothingness above. When Merlin forged this Line, when he set up the Interdict, when he decided to record all prophecy inside Britain and make us its slave, he was guaranteeing that something like this, hundreds or thousands of years down the line, would happen. What else could possibly happen? The natural result of the Interdict is for knowledge of powerful spells to be concentrated into power clusters, eventually resulting in ridiculously powerful wizards that the rest of the world is simply not equipped to deal with. He may have intended knowledge to be given carefully to those who earned it, but the result was that inevitably someone just like you would come around who figured out a loophole in the Interdict and became an extinction-level event for the entire world."

״זה,״ אמר הארי, ״כל מה שרע בעולם הזה. האיסור של מרלין. היכל הנבואה. הרעיון, שמהדהד בכל ספרי ההיסטוריה של הקוסמים, שכוח צריך לנוח בידיהם של המעטים והחזקים, שסודות הקסם חייבים להישאר כמוסים. מרלין עצמו אולי לא התכוון לכך, אבל אין זה אומר שהוא לא אחראי למעשיו שלו. זה מחיר הגיבור, זו אחריותו. ניהיל סופרנום. ריקנות ממעל. כאשר מרלין חישל את השושלת שלו, כאשר הוא הציב את האיסור, כאשר החליט להקליט כל נבואה בבריטניה ולהפוך אותנו לעבדיה, הוא הבטיח שמשהו כזה, מאות או אלפי שנים בעתיד, יקרה. איזה דבר אחר היה יכול לקרות? התוצאה המיידית של איסור כזה היא שהידע על לחשים עוצמתיים יוגבל לתוך קבוצות קטנות ומלאות בכח, ולבסוף ייווצרו קוסמים עוצמתיים עד גיחוך כך שיתר העולם פשוט אינו מצויין להתמודד איתם. הוא אולי התכוון שהידע יינתן בזהירות לאלה שהרוויחו אותו, אבל התוצאה הייתה שבאופן בלתי־נמנע מישהו כמוך יוכל לעלות, לזהות חור באיסור, ולהפוך לאירוע הכחדה המוני עבור העולם כולו.״

"I choose a different path. Knowledge is freedom. Understanding the secrets of the world is the only path to true progress, it's been true in history, and it's true today. When magic is hoarded and kept locked away, we are ignoring the world and hoping it goes away. Information wants to be free, and I intend to make it that way. And it starts," she gritted her teeth. "With this."

״אני בוחר בנתיב אחר. ידע הוא חופש. הבנת סודות העולם היא הדרך היחידה לקדמה אמיתית, כך היה זה בעבר, וכך זה גם עכשיו כאשר קסם מוגן ונשמר נעול, אנחנו מתעלמים מהעולם ומקווים שהוא ייעלם. מידע רוצה להיות חופשי, ואני מתכוון להפוך אותו לכזה. וזה מתחיל,״ היא חייכה, ״ככה.״

Flexing her troll-powered muscles, she brought her hands down and snapped the Line of Merlin, Now Broken, over her knee. A great freedom opened in her mind as she realized that the Interdict had lifted.

מאמצת את שרירי כח־הטרול שלה, היא הביאה את ידיה למטה ושברה את שושלת מרלין, כבר לא נצחית, על ברכה. חופש עצום נפרש בראשה כשהיא הבינה שהאיסור נעלם.

The fragments of the Line fell to the ground.

שברי השושלת נפלו לקרקע.

As the goblin army arrived on dragonback overhead, she held her hand over Quirrell's dead body. "Up!" The body leapt up at her command, and she swung a leg over it.

כשצבא הגובלינים הגיע רכוב על גב דרקון, היא החזיקה את ידה מעל גופו המת של קווירל. ״עלה!״ הגוף קפץ לפקודתה, והיא הניפה את רגלה מעליו.

"Welcome to the new world, Tom. I don't think you're going to like it."

״ברוך הבא לעולם החדש, טום. אני לא חושבת שתאהב אותו.״

She flew off into the East.

היא עפה לדרכה למזרח.