פרק 98

תפקידים, אחרון

יום ראשון, 19 באפריל, 6:34 בערב.

דפני גְרִינְגְרָס הלכה בשקט לכיוון חדר גְרִינגְרָס מתחת לצינוק של סְלִיתְ'רִין, זכות היתר של בית עתיק־יומין; בדרכה לפרוק את המזוודה שהביאה מהוֹגווֹרטְס אקספרס, לפני שתצטרף לתלמידים האחרים בארוחת הערב. כל האזור הפרטי היה שלה בלבד מאז שמאלפוי עזב. ידה, מוחזקת מאחוריה, החוותה תנועת בוא־הנה לתיבה העצומה והמשובצת באזמרגדים שלה, שנראתה כמהססת לבוא. אולי הלחשים על הירושה המשפחתית הכבדה צריכים להיות מוטלים מחדש; או שאולי התיבה מהססת לבוא בעקבותיה לטירת הוֹגווֹרטְס, שאינה בטוחה עוד.

הייתה שיחה ארוכה בין אימא ואבא, אחרי שסופר להם על הרמיוני; ודפני התחבאה מעבר לדלת כדי להקשיב, משתיקה את הדמעות ומנסה שלא להשמיע קול.

אימא אמרה שהעובדה העצובה היא שאם רק תלמיד אחד מת בשנה, טוב, זה עדיין הופך את הוֹגווֹרטְס לבטוח יותר מבובאטון, שלא לדבר על דורמשטרנג. ישנן דרכים נוספות בהן מכשפה צעירה יכולה למות מלבד רצח. אשף שינויי־הצורה של בובאטון פשוט לא ברמה של פרופסור מֶקגונַגל, אמרה אימא.

אבא אמר בקול מפוכח עד כמה חשוב שהיורשת לבית גְרִינגְרָס תישאר בהוֹגווֹרטְס, אליו שלחו את ילדיהן כל משפחות האצולה האחרות (הסיבה למסורת העתיקה של סינכרון לידת היורשים בין משפחות האצולה הייתה כדי שילמדו באותה שכבה בהוֹגווֹרטְס, אם יוכלו). ואבא אמר שלהיות נצר לבית עתיק־יומין משמעו שלפעמים את לא יכולה להישמר מצרות.

היא הייתה יכולה להתמודד בלי לשמוע את החלק האחרון.

דפני בלעה את רוקה בחוזקה כשסובבה את הידית ופתחה את הדלת.

"העלמה גְרִינגְרָס —" לחשה דמות אפלולית בגלימה כסופה.

דפני צרחה וטרקה את הדלת ושלפה את שרביטה ופנתה לברוח.

"חכי!" קרא הקול, גבוה וחזק יותר.

דפני עצרה. לא יכול להיות שזה מי שזה נשמע כמותו.

לאט, דפני הסתובבה ופתחה שוב את הדלת.

"אתה!" אמרה דפני בתדהמה כשראתה את הפנים מתחת לברדס. "חשבתי שאתה —"

"אני חוזר אלייך כעת," אמרה הדמות בגלימה הכסופה בקול מוזר, "לקראת הקץ —"

"מה אתה עושה בחדר השינה שלי?" צווחה דפני.

"שמעתי שאת יכולה להטיל את צורת הערפל של לחש הפטרונוס. אני יכול לראות?"

דפני בהתה, ואז הדם שלה החל לרתוח. "למה?" היא שאלה, שומרת על שרביט מורם. "כדי שתוכל להרוג כל אחד בסְלִיתְ'רִין שמטיל לחשים לא־סלית'ריניים? כולנו יודעים מי הוא זה שאירגן את המוות של הרמיוני!"

קולה של הדמות עלה. "העדתי תחת וריטסרום שניסיתי לעזור לעלמה גריינג'ר! באמת ניסיתי לעזור לה, כשתפסתי את היד שלה על הגג, כשעזרתי לה לקום מהרצפה —"

דפני שמרה על שרביטה מכוון לעברו. "כאילו שאבא שלך לא יכול לזייף את הרישומים של ההילאים אם היה רוצה! לא נולדתי אתמול, מר מאלפוי!"

לאט, כאילו כדי לא לעורר חשש, הדמות כסופת הגלימות שלפה שרביט. ידה של דפני התהדקה על שרביטה שלה, אבל אז היא זיהתה את תנוחת האצבעות על השרביט, את העמידה שהדמות אימצה, והיא שאפה שאיפת תדהמה —

"אקספקטו פטרונום!"

אור כסוף זינק מקצה השרביט האחר — והתמצק, יוצר נחש בוהק שמתפתל באוויר כאילו שהוא מקנן שם.

היא פשוט בהתה בפה פעור.

"באמת ניסיתי לעזור להרמיוני גריינג'ר," אמר דראקו מאלפוי בקול שקול. "משום שאני יודע שהחולי בלב בית סְלִיתְ'רִין, הסיבה בגללה כה רבים מאיתנו לא יכולים להטיל את לחש הפטרונוס, היא שנאה. שנאת בני־מוגלגים, או פשוט כל אחד למעשה. אנשים חושבים שזה כל מה שיש בסְלִיתְ'רִין עכשיו, לא ערמומיות או שאפתנות או אצילות מכובדת. ואני אפילו יודע, משום שזה ברור למי שמסתכל, שהרמיוני גריינג'ר לא הייתה חלשה בכישוף."

התודעה של דפני נמחקה לגמרי. העיניים שלה נעו מצד לצד בעצבנות, רק לבדוק שהדם לא יוצא שוב מתחת לדלתות, כמו בפעם הקודמת שבה משהו נשבר.

"ובנוסף הבנתי גם," אמר דראקו מאלפוי בשקט, בעוד הנחש הכסוף ממשיך לזהור באור ובחום שאין לטעות בהם, "שהרמיוני גריינג'ר מעולם לא ניסתה באמת להרוג אותי. אולי הוטל עליה לחש־זיכרון־מזויף, אולי הופעל עליה ביאור־הכרה, אבל כעת משנרצחה, ברור שהעלמה גריינג'ר הייתה המטרה מלכתחילה, כשמישהו ניסה להפליל אותה בניסיון הרצח שלי —"

"א־אתה־אתה יודע מה אתה אומר?" קולה של דפני נשבר. אם לוציוס מאלפוי ישמע את היורש שלו מדבר ככה — הוא יפשוט את עורו של דראקו ויהפוך אותו למכנסיים!

דראקו מאלפוי חייך, גלימות מתכתיות בוהקות באור הפטרונוס הגשמי שלו; היה זה חיוך יהיר ומסוכן כאחד, כאילו החשש להפוך לזוג מכנסי עור מתחת לכבודו. "כן," אמר דראקו, "אבל זה לא משנה עכשיו. בית מאלפוי מחזיר לבית פוטר את כספו ומבטל את החוב."

דפני הלכה למיטתה ונפלה עליה, מקווה שתוכל להתעורר מהחלום ברגע שתהיה במיטה.

"ברצוני שתצטרפי לקשר," אמרה הדמות בגלימות הכסופות. "כל אחד בסְלִיתְ'רִין שיכול להטיל את לחש הפטרונוס, וכל מי שיכול ללמוד. כך נדע לבטוח אחד בשני, כשהסלית'רינים הכסופים ייפגשו." בתנועה דרמטית, דראקו מאלפוי הסיר את ברדסו. "אבל זה לא יעבוד בלעדייך, דפני גְרִינגְרָס. את ומשפחתך. אימא שלך תנהל משא ומתן עם אבא, אבל אני רוצה שהגְרִינגְרָסים ישמעו את ההצעה ממך קודם". קולו של דראקו מאלפוי נעשה נמוך וקודר, "יש לנו הרבה על מה לדבר, לפני שנאכל ארוחת ערב."

הארי פוטר החליט להיות בלתי־נראה, מסתבר; הם ראו את ידו אך לרגע, כשנתן להם את הרשימה, שנכתבה על לא־קלף מוזר. הארי הסביר שבהתחשב בנסיבות, הוא איננו חושב שנבון מצידו להיות בר־מציאה למעט באירועים מיוחדים, אז הוא פשוט עומד לבצע אינטראקציה עם אנשים בתור קול חסר גוף מעתה והלאה, או בתור אור כסוף בוהק שהתחבא מאחורי פינות כך שאיש לא יראה אותו, ושתמיד יכול למצוא את חבריו לא משנה היכן ינסו להתחבא. זה היה, בכנות, אחד הדברים המטרידים ביותר שפרד וג'ורג' שמעו מעודם, במהלך חיים שכללו מילוי נעליים של כל תלמיד שנה שנייה בסלתי'רין במרבי־רגליים שנוצרו בשינוי־צורה. פרד וג'ורג' לא חשבו שזה יכול להיות טוב לשפיות של בן־אדם, אבל הם לא ידעו מה לומר. אי אפשר להכחיש, הם ראו במו עיניהם שבית־הספר הוֹגווֹרטְס...

...אינו בטוח...

"אני לא יודע למי הלכתם בשביל לחש הזיכרון המזויף לריטה סקיטר," אמר הקול חסר הגוף של הארי פוטר. "מי שזה היה... כנראה לא יוכל למלא את ההזמנה הזו ישירות, אבל אולי יכיר מישהו שיכול להשיג דברים מהעולם המוגלגי. וגם — אני יודע שיכול להיות שזה יעלה יותר, אבל מוטב שכמה שפחות אנשים ידעו שהארי פוטר קשור לזה." הבלחה נוספת של יד קטנה של ילד, ושק היכה ברצפה בקול צלצול. "חלק מהדברים האלה יקרים אפילו בעולם המוגלגים, ואיש הקשר שלכם עשוי להצטרך לצאת מחוץ לבריטניה; אבל מאה אוניות יהיו מספיק כדי לשלם על הכל, אני מקווה. הייתי אומר לכם מאיפה הגיעו האוניות, אבל אני לא רוצה להרוס את ההפתעה של מחר."

"מה זה הדברים האלה?" אמר פרד או ג'ורג' כשהביטו ברשימה. "אבא שלנו מומחה למוגלגים —"

"— ואנחנו לא מזהים חצי מהדברים האלה —"

"— בעצם, אנחנו לא מזהים אף אחד מהם —"

"— מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"

"דברים נעשו רציניים," אמר קולו של הארי ברכות. "אני לא יודע מה אצטרך לעשות. ייתכן שאזדקק לכוח המוגלגים, לא רק הקוסמים, לפני שזה ייגמר — וייתכן שאזדקק לו מיד, בלי זמן להתכונן. אני לא מתכנן להשתמש בשום דבר מזה. אני רק רוצה שהם יהיו בסביבה למקרה של... מקרים." קולו של הארי עצר. "מיותר לציין שאני חייב לכם יותר מכפי שאוכל להחזיר לכם אי־פעם ואתם לא תתנו לי לתת לכם שום דבר ממה שמגיע לכם, אני אפילו לא יודע איך להגיד תודה כמו שצריך, וכל מה שאני יכול לעשות הוא לקוות שיום אחד תתבגרו ותתנהגו בהיגיון ובבקשה קחו עשרה אחוזים עמלה —"

"שתוק," אמר פרד או ג'ורג'.

"למען השם, נלחמתם בטרול בשבילי ופרד שבר את הצלעות שלו!"

שניהם פשוט הנידו בראשיהם. הארי נותר מאחור כשאמרו לו לרוץ, וצעד קדימה כדי להסיח את דעתו של הטרול מלאכול את ג'ורג'. הארי היה מסוג האנשים, הם ידעו, שיחשוב שמשהו כזה לא מבטל את מה שהוא חייב לתאומים וויזלי, שהמעשה שלו לא הולם כפיצוי. אך מה שהתאומים וויזלי ידעו והארי לא יבין עד שיהיה מבוגר יותר הוא שזה אומר שאין חוב ביניהם, ושלעולם לא יהיה. זו אנוכיות מוזרה, הם חשבו, שהארי יכול להבין אדיבות בעצמו — לעולם לא לחלום לבקש כסף ממישהו לו עזר יותר מכפי שהשני עזר לו, או לקרוא לזה חוב — בעודו לא מסוגל לתפוש שאחרים עשויים לרצות לנהוג כך לגביו.

"תזכירו לי לקנות לכם עותק של הספר המוגלגי מרד הנפילים," אמר הקול חסר הגוף. "אני מתחיל להבין איזה מין בן־אדם יכול להרוויח מלקרוא אותו."

יום שני, 20 באפריל, 7:00 בערב.

זה קרה ללא התערבות או סימן משולחן המורים, כשהתלמידים סיימו את ארוחת הערב השקטה שלהם; זה קרה בלי רשות או בקשת סליחה מהמורים או מהמנהל.

זמן קצר לאחר שצלחות הקינוח הופיעו, תלמיד קם משולחן סְלִיתְ'רִין ועשה את דרכו ברוגע, לא לקדמת שולחן המורים, אלא לעבר הצד השני של ארבעת שולחנות הבתים של הוֹגווֹרטְס. כמה לחישות פרצו למראה השיער הקצר בצבע הלבן־בלונדיני כשדראקו מאלפוי עמד שם, בוחן בשקט את כל הוֹגווֹרטְס. דראקו מאלפוי לא אמר כמעט כלום מאז חזרתו הפתאומית. הילד הסלית'ריני לא השפיל את עצמו לאשר או להכחיש את הטענה שחזר מכיוון שכעת משהרמיוני גריינג'ר מתה מידי משפחתו, אין לו ממה לחשוש.

ואז דראקו מאלפוי הרים כפית ביד אחת, כוס מים בידו השנייה, והחל לנקוש, מפיק קול צלצול צלול.

טינג.

טינג.

טינג.

בתחילה זה גרם לעוד המולה נרגשת. בשולחן המורים, המורים השונים הביטו בבלבול לעבר המנהל בכיסאו הגדול, אך המנהל לא עשה שום סימן, והסגל לא עשה דבר.

דראקו מאלפוי המשיך לנקוש בכפו על כוסו עד שהחדר השתתק, ממתין.

ואז תלמיד נוסף קם משולחן רֵייבֶנְקְלוֹ ועשה את דרכו אל דראקו מאלפוי, פונה להביט בהוֹגווֹרטְס לצידו. שאיפות נשאפו בהפתעו; השניים הללו אמורים להיות אויבים מרים —

"אני, ואבי, לורד בית מאלפוי האצילי ועתיק־היומין," אמר דראקו מאלפוי בקול צלול, "הגענו להבנה שישנם כוחות עוינים הפועלים בהוֹגווֹרטְס. הכוחות העוינים הללו רצו להרע להרמיוני גריינג'ר. הרמיוני גריינג'ר אולי אולצה, בניגוד לרצונה, להרים את ידה כנגד הבית שלנו; או שאולי הוטל על שנינו לחש זיכרון. אנו אומרים כעת שמי שהעז להשתמש כך ביורש לבית מאלפוי הינו האויב של בית מאלפוי, וממנו נתבע את נקמתנו. למען הכבוד, החזרנו את כל התשלומים שנלקחו מבית פוטר, וביטלנו כל חוב."

ואז דיבר הארי פוטר. "בית פוטר מכיר בכך שהייתה זו טעות תמימה, ולא נוטר טינה לבית מאלפוי. אנו מאמינים ואומרים בפומבי שבית מאלפוי לא אשם במותה של הרמיוני גריינג'ר. זה שפגע בהרמיוני גריינג'ר הינו האויב של בית פוטר, ממנו נתבע את נקמתנו. שנינו."

ואז הארי פוטר החל לחזור לעבר שולחן רֵייבֶנְקְלוֹ, והמולת התדהמה הטהורה, המוחלטת, מנפצת־המציאות החלה להתפוצץ —

דראקו מאלפוי שב לנקוש עם הכף שלו על כוס המים שלו, מייצר צלצול מהדהד וצלול.

טינג.

טינג.

טינג.

ותלמידים אחרים קמו, משולחנות אחרים, עושים את דרכם לעבר דראקו מאלפוי, מסתדרים לצידו, או מאחוריו, או לפניו.

השתררה דממת מוות באולם הגדול, תחושה של עולם זז, של כוחות מסתדרים מחדש, כמעט מוחשית באוויר.

"אבי, אוון גְרִינגְרָס, באישור ובתמיכה מלאה של אימי, הליידי של בית גְרִינגְרָס האצילי ועתיק־היומין," אמרה דפני גְרִינגְרָס.

"וסבי, צ'ארלס, מבית נוט," אמר הסגן לשעבר נוט, לשעבר תיאודור מכאוס, עומד כעת מאחורי דראקו מאלפוי.

"ודודתי, אמיליה, מבית בונז, מנהלת המחלקה לאכיפת חוקי הקסם," אמרה סוזן בונז, שעמדה ליד דפני גְרִינגְרָס, לצידה נלחמה.

"וסבתי, אוגוסטה, מבית לונגבוטום האצילי ועתיק־היומין," אמר נוויל לונגבוטום, שחזר ללילה האחד הזה.

"ואבי, לוציוס, לורד מאלפוי, מבית מאלפוי האצילי ועתיק־היומין!"

"אשר יחד הם מהווים רוב בחבר המנהלים של הוֹגווֹרטְס!" אמרה דפני בקול צלול. "החליטו, כדי להבטיח את בטחונם של כלל התלמידים, כולל ילדיהם שלהם, להעביר את התקנות הבאות בבית־הספר הוֹגווֹרטְס לכישוף ולקוסמות!"

"ראשית!" אמרה דפני. היא ניסתה לשלוט ברעידות שלה כשניצבה מול ארבעת הבתים בחזית החמישה. יש גבול עד כמה השיעורים של הוריה בנשיאת נאומים יכולים לעזור לה. עיניה של דפני הבזיקו מטה במהירות אל ידה, עליה כתבה בדיו אדום חלש רמזים לשורות שלה. "על תלמידים נאסר ללכת לבד לכל מקום, אפילו לשירותים! נועו בקבוצות של שלושה לכל הפחות, וכל קבוצה תכיל תלמיד שנה שישית או שביעית!"

"שנית!" אמרה סוזן בונז מאחוריה, קולה כמעט קשוח. "כדי להבטיח עוד את בטחון התלמידים, תשעה הילאים סופחו להוֹגווֹרטְס כדי להוות כוח עזר הגנתי!" סוזן הוציאה חפץ זכוכית קטן ועגול מגלימותיה, אחת ממראות התקשורת שמאח"ק השתמשו בה, שניתנו לכולם. סוזן הרימה אותה אל פיה ואמרה, קולה גבוה יותר כעת, "ההילאי ברודסקי, זו סוזן בונז. היכנסו!"

 דלתות האולם נפתחו בטריקה ופנימה צעדו תשעה הילאים בציוד העור המחוזק שהשתמשו בו כשהיו בתפקיד. הם התפרשו מיד, שני הילאים תופסים עמדה ליד כל אחד מהשולחנות, והאחרון הלך להשגיח על שולחן המורים. נשמעו השתנקויות נוספות.

"שלישית!" אמר דראקו מאלפוי, קולו מצווה. מאלפוי שינן כנראה את השורות שלו, משום שדבר לא נכתב על ידו למיטב ראייתה של דפני. "בפני אויב משותף שלא בוחל בהריגת תלמידים מכל בית, ארבעת הבתים של הוֹגווֹרטְס מוכרחים להתאגד יחדיו ולפעול כאחד! כדי להדגיש זאת, מערכת נקודות הבית מושעית באופן זמני! כל המורים יעודדו סולידריות בין הבתים, בהוראת חבר המנהלים של הוֹגווֹרטְס!"

"רביעית!" דקלם נוויל לונגבוטום, "כל התלמידים שאינם רשומים עדיין לשיעורים לאחר הלימודים של המורה להתגוננות מפני כוחות האופל יקבלו אימונים מיוחדים בהגנה עצמית ממורים הילאים!"

"חמישית!" צעק תיאודור נוט בנימה מאיימת, "כל לחימה במסדרונות או בכל מקום מחוץ לשיעורי התגוננות תיענש בחומרה! הילחמו יחד או אל תילחמו כלל!"

"שישית!" אמרה דפני גְרִינגְרָס, ונשמה נשימה עמוקה. כשגילתה מה מתוכנן, היא שלחה בקשה קטנה נוספת משלה לאימא דרך הפלו. אפילו כשלוציוס מאלפוי משתף פעולה עם אמיליה בונז — מחשבה שהתודעה שלה עדיין התקשתה לעכל — הקול של גְרִינגְרָס היה לשון המאזניים, משום שגַ'אגְסוֹן והפלג שלו סירבו לגבות את מאלפוי. שלא להזכיר את העובדה שבונז לא סמכה על מאלפוי, ומאלפוי לא סמך על בונז. אז אימא דרשה, והגְרִינגְרָסים קיבלו — "משום שלחשי זיכרון הוטלו על תלמידים בלי להפעיל את לחשי ההגנה, ייתכן שמישהו בסגל הוֹגווֹרטְס מעורב. לפיכך! כוח העזר ההגנתי ידווח ישירות לאבי, לורד גְרִינגְרָס!" החלק הזה היה סמלי בלבד, אין סיבה שמישהו לא ייצור פשוט קשר עם ההילאים ישירות; אבל אולי זה יהפוך ליותר מזה, יום אחד, וזו הסיבה שביקשה שאימא תדרוש זאת — "ואם מישהו רוצה לדווח משהו לכוח העזר ההגנתי, הוא יכול לדבר עם ההילאים, או לעבור דרכי —" זרועה של דפני החוותה לציין את התלמידים המקובצים. "הנשיאה הממונה של וועדת העזר ההגנתית המיוחדת!"

ודפני עצרה בדרמטיות. הם התאמנו על החלק הזה.

"אנחנו לא יודעים מי האויב," אמר נוויל, שקולו לא נשבר.

"אנחנו לא יודעים מה האויב רוצה," אמר תיאודור, עדיין נראה מאיים.

"אבל אנחנו יודעים את מי האויב תוקף," אמרה סוזן, נועזת כפי שהייתה כשתקפה שלושה תלמידי שנה שביעית.

"האויב תוקף תלמידי הוֹגווֹרטְס," אמר דראקו מאלפוי, צלול ומצווה, כאילו הוא בסביבתו הטבעית.

"ובית־הספר הוֹגווֹרטְס," אמרה דפני לבית גְרִינְגְרָס, מרגישה את דמה בוער כפי שמעולם לא בער בחייה, "עומד להשיב מלחמה."