פרק 86

בחינת השערות מרובות

(כותרות עיתונים בינלאומיים ב־7 באפריל, 1992)

ידיעות טורונטו הקסומה:

כל הקסמהדרין הבריטי

מדווח שראה את 'הילד־שנשאר־בחיים'

מפחיד סוהרסן

מומחה ליצורים קסומים:

"עכשיו אתם סתם משקרים"

צרפת וגרמניה מאשימות את בריטניה

שהמציאה את כל הסיפור

העלון היומי למטיל הלחשים הניו־זילנדי:

מה הוציא מדעתה את הרשות המחוקקת הבריטית?

האם הממשלה שלנו הבאה בתור?

מומחים מונים 28 סיבות

להאמין שזה כבר קרה

מג אמריקאי:

שבט אנשי זאב הוא

הראשון ליישב את ויומינג

הפקפקן:

מאלפוי נס מהוֹגווֹרטְס

לאחר התעוררות כוחות ויליה

הנביא היומי:

תכסיסים משפטיים משחררים את

"המוגלגית המטורפת";

פוטר מאיים על משרד הקסמים

בתקיפת אזקבאן

השערה: וולדמורט

(8 באפריל, 1992, 7:22 בערב)

פעם נוספת נאספו ארבעתם סביב שולחנו העתיק של מנהל הוֹגווֹרטְס, עם המגירות בתוך המגירות בתוך המגירות שלו, בהן אוכסנו כל מסמכי העבר של הוֹגווֹרטְס; האגדה מספרת שהמנהלת שיהְלה הלכה שם לאיבוד, ונמצאת שם עד היום, למעשה, ולא מרשה שיוציאו אותה עד שתסיים לארגן את המסמכים שלה. מינרווה לא ממש ציפתה לרשת את המגירות הללו ביום בו תירש את השולחן הזה — אם מישהו מהם ישרוד.

אלבוּס דמבלדור ישב מאחורי שולחנו, נראה חמור סבר ושקול.

סוורוס סנייפ עמד ליד אח הפלו הכבויה והאפר שבה, מרחף בצורה מבשרת רעות, כמו הערפד שתלמידיו האשימו אותו שהוא מעמיד פנים שהוא.

עין־הזעם מוּדי היה אמור להצטרף אליהם, אך טרם הגיע.

והארי...

גופו הקטן והרזה של ילד, ישוב על משענת הכיסא שלו, כאילו האנרגיות שבו גדולות מכדי לאפשר ישיבה רגילה. פרצוף מקובע, שיער מיוזע, עיניים ירוקות דרוכות, ובתוך כל זה, הצלקת בצורת הברק המזוגזג של צלקתו הבלתי נרפאת. הוא נראה קודר יותר כעת; אפילו בהשוואה לשבוע שעבר.

לרגע אחד מינרווה נזכרה בביקור שלה עם הארי בסמטת דיאגון, מה שנראה כאילו היה לפני עידן ועידנים. הילד הרציני הזה היה בתוך הארי, איכשהו, אפילו אז. זו לא הייתה לגמרי אשמתה, או אשמתו של אלבוּס. אך עם זאת היה משהו עצוב במידה שלא תתואר בניגוד בין הילד הצעיר שפגשה לראשונה, ובין מה שבריטניה הקסומה עשתה ממנו. להארי מעולם לא הייתה ממש ילדות רגילה, היא הסיקה; ההורים המאמצים של הארי אמרו לה שהוא דיבר מעט ושיחק אף פחות עם ילדים מוגלגים. כאב לחשוב שלהארי יש אולי רק כמה חודשים לשחק עם הילדים האחרים בהוֹגווֹרטְס, לפני שדרישות המלחמה ייקחו את הכל. אולי ישנן פנים אחרות שהארי מציג לילדים בגילו, כשהוא לא מכניע את הקסמהדרין בכוח רצונו. אבל היא לא הצליחה שלא לדמיין את הילדות של הארי פוטר בתור עצי הסקה, ואותה ואת אלבוּס מכניסים את בולי העץ ללהבות, אחד אחרי השני.

"נבואות הן דברים מוזרים," אמר אלבוּס דמבלדור. עיניו של הקוסם הזקן היו עצומות למחצה, כאילו בעייפות. "עמומות, לא ברורות, משמעות חומקת כמו מים בין אצבעות. נבואה היא עול תמידי, משום שאין בה תשובות, רק שאלות."

הארי פוטר ישב במתח. "המנהל דמבלדור," אמר הילד בדיוק רך, "החברים שלי סומנו כמטרות. הרמיוני גריינג'ר כמעט נשלחה לאזקבאן. המלחמה החלה, כדבריך. הנבואה של פרופסור טרלוני היא מידע מכריע בבחינת ההשערות שלי בנוגע למה שקורה. שלא לדבר על כמה זה מטופש — ומסוכן — שאדון האופל מכיר את הנבואה ואני לא."

אלבוּס העיף בה מבט שואל וקודר, והיא הנידה בראשה בתשובה; תהא אשר תהא הדרך שבה הארי גילה שטרלוני ניבאה את הנבואה ושאדון האופל מכיר אותה, הוא לא שמע על כך ממנה.

"וולדמורט הלך אל תבוסתו מידיך בניסיונו להימנע מהנבואה הזו ממש," אמר אז הקוסם הזקן. "הידע שלו הביא רק רע. חשוב על כך היטב, הארי פוטר."

"כן, המנהל, אני מבין זאת. גם התרבות בבית שלי הייתה מבוססת על המסורת הספרותית של נבואות המגשימות את עצמן ונבואות שאינן מפורשות כהלכה. אני אפרש בזהירות, אל חשש. אבל כבר ניחשתי לא מעט. האם בטוח יותר בשבילי לעבוד עם ניחושים חלקיים?"

זמן חלף.

"מינרווה," אמר אלבוּס. "אם תואילי."

"זה..." היא החלה. המילים הגיעו לגרונה בהיסוס; היא לא הייתה שחקנית. היא לא הייתה מסוגלת לחקות את הנימה העמוקה והמצמררת של הנבואה המקורית; אך עם זאת נראה כאילו הנימה הזו נשאה את כל המשמעות. "זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא... הם שחמקו ממנו שלוש פעמים, להם יוולד הוא בשלהי החודש השביעי..."

"ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו," נשמע קולו של סוורוס סנייפ, גורם לה לקפוץ בכיסאה. המורה לשיקויים עמד ליד האח, גבוה ומאיים. "אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר... ואחד מהם מוכרח להשמיד את רעהו ולא יוותר ממנו אלא זֵכר, כי שתי נפשות שונות אלו לא תוכלנה להתקיים באותו העולם."

את השורה האחרונה אמר סוורוס בנימה מבשרת רעות שכזו שהיא הצטמררה עד לשד עצמותיה; זה היה כמעט כמו לשמוע את סיביל טרלוני.

הארי הקשיב במצח מקומט. "אתה יכול לחזור על זה?" שאל הארי.

"זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא, הם שחמקו ממנו שלוש פעמים, להם יוולד הוא בשלהי החודש השביעי —"

"בעצם, חכה רגע, אתה יכול לרשום את זה? אני צריך לנתח את זה בזהירות —"

זה נעשה, אלבוּס וסוורוס צופים שניהם בקלף כמו נִצים, כאילו לוודא ששום יד נעלמה לא מושטת וגונבת את המידע היקר.

"בואו נראה..." אמר הארי. "אני זכר ונולדתי ב־31 ביולי, יש. אכן הבסתי את אדון האופל, יש. כינוי גוף מעורפל בשורה השנייה, אבל עוד לא נולדתי אז קשה לראות איך ההורים שלי חמקו ממני שלוש פעמים. הצלקת הזו היא מועמד ברור לסימן..." הארי נגע במצחו. "ואז יש את הכוח שאדון האופל לא מכיר, שכנראה מתייחס לרקע המדעי שלי —"

"לא," אמר סוורוס.

הארי הביט במורה לשיקויים בהפתעה.

עיניו של סוורוס היו עצומות, פניו מכווצות בריכוז. "אדון האופל מסוגל לרכוש את הכוח הזה בכך שיקרא את אותם הספרים כמוך. אבל הנבואה לא אמרה, כוח שאינו ברשותו של אדון האופל. אפילו לא, כוח שלא יוכל להיות של אדון האופל. היא דיברה על כוח שאדון האופל אינו מכיר... זה יהיה משהו זר עבורו יותר מחפצים מוגלגיים. משהו שהוא אולי לא מסוגל להבין כלל, אפילו לאחר שראה זאת..."

"מדע זה לא שק של טריקים טכנולוגיים," אמר הארי. "זה לא כמו הגרסה המוגלגית לשרביט. זה אפילו לא ידע כמו לשנן את הטבלה המחזורית. זו צורה שונה של חשיבה."

"ייתכן..." מלמל המורה לשיקויים, אולם קולו היה ספקני.

"עניין מסוכן הוא," אמר אלבוּס, "לקרוא יותר מדי בנבואה, אפילו אם שמעת אותה בעצמך. אלה דברים הגורמים לתסכול יוצא דופן."

"כך אני רואה," אמר הארי. ידו עלתה ושפשפה את הצלקת שעל מצחו. "אבל... אוקיי, אם זה באמת כל מה שאנחנו יודעים... תראו, אני פשוט אוֹמַר את זה. איך אתה יודע שאדון האופל באמת שרד?"

"מה?" קראה פרופסור מֶקגונַגל. אלבוּס פשוט נאנח ונשען לאחור בכיסא המנהל העצום.

"טוב," אמר הארי, "דמייני לעצמך איך הנבואה נשמעה כשנחזתה. את־יודעת־מי שומע על הנבואה, וזה נשמע כאילו נועדתי לגדול ולמוטט את שלטונו. ששנינו מיועדים לערוך קרב אחרון שבו אחד ישמיד את רעהו ולא יוותר ממנו אלא זכר. אז את־יודעת־מי תוקף את מכתש גודריק ומיד מובס, מותיר מאחור זכר כלשהו שהוא אולי נשמתו חסרת הגוף ואולי לא. אולי אוכלי־המוות הם הזכר שלו, או האות האפל. יכול להיות שהנבואה הזו כבר התגשמה, זה מה שאני אומר. אל תבינו אותי לא נכון — אני מבין שהפרשנות שלי נשמעת מאולצת. הניסוח של טרלוני לא נשמע טבעי לתיאור האירועים שקרו היסטורית ב־31 באוקטובר, 1981 בלבד. לתקוף תינוק ושהלחש יחזור בחזרה אליך זה לא משהו שהיית קוראת לו 'כוח להביס'. אבל אם את חושבת על הנבואה כמדברת על אחד מעתידים אפשריים, שרק אחד מהם קרה בליל כל הקדושים, אז יכול להיות שהנבואה כבר התגשמה."

"אבל —" פלטה מינרווה. "אבל הפשיטה על אזקבאן —"

"אם אדון האופל שרד, אז בטח, הוא החשוד הסביר ביותר בבריחה מאזקבאן," אמר הארי בקול שקול. "את אפילו יכולה לומר שהבריחה מאזקבאן מהווה ראיה בייסיאנית להישרדות של אדון האופל, משום שבריחה מאזקבאן סבירה יותר בעולמות בהם הוא חי מאשר בעולמות בהם הוא מת. אבל זו לא ראיה בייסיאנית חזקה. זה לא משהו שלא יכול לקרות אלא אם אדון האופל חי. פרופסור קווירל, שלא התחיל מההנחה שאת־יודעת־מי עדיין בסביבה, לא התקשה לחשוב על הסבר משלו. בעיניו, ברור שקוסם חזק כלשהו עשוי לרצות את בלטריקס בלק משום שהיא יודעת סוד כלשהו של אדון האופל, כמו ידע קסום שגילה רק לה. ההסתברות הפריורית שמישהו ישרוד את המוות של הגוף שלו נמוכה מאוד, אפילו אם זה אפשרי בקסם. רוב הזמן זה לא קורה. אז אם זו רק הבריחה מאזקבאן... אני מוכרח לומר שמבחינה רשמית זו לא ראיה בייסיאנית מספקת. חוסר־הסבירות של הראיה בהנחה שההשערה שגויה לא פרופורציונלית לחוסר הסבירות הפריורי של ההשערה."

"לא," אמר סוורוס בקול יבש. "הנבואה עוד לא התגשמה. הייתי יודע אם זה היה כך."

"אתה בטוח בזה?"

"כן, פוטר. אם הנבואה כבר התגשמה, הייתי מבין אותה! שמעתי את מילותיה של טרלוני, אני זוכר את קולה של טרלוני, ואם הייתי שומע על האירועים שתואמים לנבואה, הייתי מזהה אותם. מה שכבר קרה... לא מתאים." המורה לשיקויים דיבר בביטחון.

"אני לא בטוח לגמרי מה לעשות עם האמירה הזו," אמר הארי. ידו עלתה לשפשף את מצחו בהיסח הדעת. "אולי זה רק שמה שאתה חושב שקרה לא מתאים, וההיסטוריה האמיתית שונה..."

"וולדמורט חי," אמר אלבוּס. "ישנן ראיות אחרות."

"כמו?" תשובתו של הארי הייתה מידית.

אלבוּס היסס. "ישנם טקסים נוראים באמצעותם קוסמים שבו מהמוות," אמר אלבוּס לאיטו. "זאת כל אחד יכול להסיק מהיסטוריה ומאגדות. אך עם זאת הספרים הללו נעלמו, לא הצלחתי למצוא אותם; היה זה וולדמורט שלקח אותם, אני משוכנע —"

"אז אתה לא יכול למצוא ספרים על אלמוות, וזה מוכיח שהם אצל אתה־יודע־מי?"

"אכן," אמר אלבוּס. "ישנו ספר מסוים — לא אחזור על שמו בקול רם — שחסר ממדור הספרים המוגבלים בספריית הוֹגווֹרטְס. מגילה עתיקה שהייתה אמורה להיות בבורגין וברקס, ובמקומה נותר רק מקום ריק על מדף, לסמן היכן הייתה —" הקוסם הזקן עצר. "אבל אני מניח," אמר הקוסם הזקן, כאילו לעצמו, "שאתה תאמר כי העובדה שוולדמורט ניסה להפוך את עצמו לבן אלמוות, אינה מוכיחה שהצליח..."

הארי נאנח. "הוכחה, המנהל? ישנן רק הסתברויות. אם ישנם ספרים מוכרים וספציפיים על טקסי אלמוות שנעלמו, זה מגדיל את ההסתברות שמישהו ניסה טקס כזה. מה שבתורו מגדיל את ההסתברות שאדון האופל שרד את מותו. זאת אני מוכן לומר, ותודה לך על שנידבת את העובדה. השאלה היא האם ההסתברות הפריורית גדלה מספיק."

"וודאי," אמר אלבוּס בשקט, "אם אתה מוכן לומר שישנו אפילו סיכוי שוולדמורט שרד, שווה להישמר מפני זה?"

הארי היטה את ראשו. "כפי שאמרת, המנהל. אם כי כשההסתברות קטנה מספיק, ישנה שגיאה גם בהתעסקות אובססיבית בה... בהינתן שספרים על חיי אלמוות נעלמו, ושהנבואה הזו תישמע קצת יותר טבעית אם היא מתייחסת לקרב עתידי שלי ושל אדון האופל, אני מסכים שקיימת אפשרות סבירה שאדון האופל חי, לא רק אפשרות. אבל יש להתחשב גם באפשרויות סבירות אחרות — ובעולמות הסבירים שבהם אתה־יודע־מי לא חי, מישהו אחר הפליל את הרמיוני."

"טיפשות," אמר סוורוס בקול רך. "טיפשות גמורה. האות האפל לא דהה, וכך גם כוח אדונו."

"אתה רואה, לזה אני מתכוון כשאני אומר ראיה בייסיאנית לא מספקת מבחינה פורמלית. נכון, זה נשמע קודר ומבשר רעות והכל, אבל האם זה עד כדי כך לא סביר שאות קסום ישרוד אחרי שהיוצר שלו מת? נניח שהאות בטוח יישאר כל עוד המודעות של אדון האופל ממשיכה לחיות, אבל אפריורית ניחשנו רק עשרים אחוז שהאות האפל ימשיך להתקיים אחרי שאדון האופל ימות. אז התצפית, 'האות האפל לא דהה' סבירה פי חמישה שתקרה בעולמות שבהם אדון האופל חי מאשר בעולמות שבהם אדון האופל מת. האם זה פרופורציונלי לחוסר־הסבירות האפריורי של חיי אלמוות? בואו נגיד שהסיכויים האפריורים הם מאה לאחד נגד ההישרדות של אדון האופל. אם סביר פי מאה שההשערה שגויה מאשר שהיא נכונה, ואז אתה רואה ראיה שסבירה פי חמישה אם ההשערה נכונה מאשר שגויה, אתה צריך לעדכן את האמונה שלך בסיכויי ההשערה כך שיהיו עשרים לאחד כנגד הנכונות שלה. סיכויים של מאה לאחד, כפול יחס סבירות של אחד לחמש, שווים לסיכויים של עשרים לאחד שאדון האופל מת —"

"מאיפה אתה מביא את המספרים האלה, פוטר?"

"זו אכן חולשה של השיטה," אמר הארי בכנות. "אבל מה שאני מנסה לומר איכותנית הוא שהתצפית, 'האות האפל לא דהה', לא מהווה תמיכה מספקת להשערה, 'אדון האופל בן אלמוות'. הראיה לא יוצאת דופן באותה מידה כמו הטענה." הארי עצר. "שלא להזכיר את העובדה שאפילו אם אדון האופל חי, הוא לא מוכרח להיות זה שהפליל את הרמיוני. אדם ערמומי אמר פעם, יכול להיות יותר מזומם אחד ויותר ממזימה אחת."

"כמו המורה להתגוננות מפני כוחות האופל," אמר סוורוס בחיוך דק. "אני מניח שעליי להסכים שהוא חשוד. גם בשנה שעברה זה היה המורה להתגוננות, אחרי הכל; ובשנה שלפני, ובשנה שלפניה."

עיניו של הארי ירדו בחזרה אל הקלף שבחיקו. "נתקדם. האם אנחנו בטוחים שהנבואה מדויקת? אף אחד לא התעסק עם הזיכרון של פרופסור מֶקגונַגל, ערך או הוריד שורה?"

אלבוּס עצר, ואז דיבר באיטיות. "ישנו לחש גדול על כל בריטניה, שמתעד כל נבואה שנאמרת בגבולותינו. הן מתועדות עמוק מתחת לאולם עתיק־היומין של הקסמהדרין, במחלקת המסתורין."

"אולם הנבואה," לחשה מינרווה. היא קראה על המקום הזה, נאמר שהוא חדר גדול עם מדפים מלאים בכדורים זוהרים, אחד אחרי השני לאורך השנים. מרלין עצמו בנה אותו, כך נאמר; הסטירה האחרונה בפני הגורל של גדול הקוסמים. לא כל הנבואות גרמו לטוב; ומרלין רצה שלפחות אלה שעליהם דובר בנבואה ידעו מה נאמר עליהם. היה זה הכבוד שמרלין רחש לרצון החופשי שלהם, שהגורל לא ישלוט בחייהם מבחוץ, ללא ידיעתם. לאלה המוזכרים בנבואה יגיע בריחוף כדור זוהר, והם ישמעו את קולו האמיתי של הנביא. אחרים שינסו לגעת בכדור יצאו מדעתם, כך נאמר — או אולי פשוט יתפוצץ להם הראש, האגדות לא היו ברורות בנקודה הזו. לא משנה מה הייתה כוונתו המקורית של מרלין, השושואיסטים לא נתנו לאיש להיכנס, למיטב ידיעתה. מעשי קוסמים עתיקים ציין שהשושואיסטים גילו שלגלות למושאי נבואה על הנבואות שלהם יכול להפריע לחוזים לשחרר את הלחצים הזמניים שהם משחררים; ולכן יורשי מרלין חתמו את האולם שלו. מינרווה תהתה (כעת לאחר שבילתה כמה חודשים בסביבתו של מר פוטר) איך מישהו יכול היה לדעת את זה; אבל היא ידעה שמוטב לה לא לשאול את אלבוּס, למקרה שאלבוּס ינסה להסביר לה. מינרווה האמינה באמונה שלמה שאתה צריך לדאוג בנוגע לזמן רק אם אתה שעון.

"אולם הנבואה," אישר אלבוּס בקול נמוך. "אלה אשר דובר עליהם בנבואה יכולים ללכת להקשיב לנבואה שם. האם אתה מבין את ההשלכה, הארי?"

הארי קימט את מצחו. "טוב, אני יכול לשמוע אותה, או אדון האופל... או, ההורים שלי. הם שחמקו ממנו שלוש פעמים. הם גם מוזכרים בנבואה, אז גם הם יכולים לשמוע את ההקלטה?"

"אם ג'יימס ולילי שמעו משהו שונה ממה שמינרווה דיווחה," אמר אלבוּס בשוויון־נפש, "הם לא אמרו לי זאת."

"לקחת את ג'יימס ולילי לשם?" אמרה מינרווה.

"פוקס יכול להגיע למקומות רבים," אמר אלבוּס. "אל תחשבי על זה."

הארי הביט ישירות באלבוּס. "האם אני יכול ללכת למחלקת המסתורין הזו ולשמוע את הנבואה? הנימה המקורית של הקול עשויה להועיל, ממה ששמעתי."

אור נצנץ מההשתקפות של משקפי חצי־הסהר כשהקוסם הזקן הניד בראשו. "אינני חושב שיהיה זה נבון," אמר אלבוּס, "מסיבות שמעבר לברורות מאליהן. הוא מסוכן, המקום שמרלין יצר; מסוכן יותר לאנשים מסוימים מאשר לאחרים."

"אני מבין," אמר הארי בקול נטול צבע, והשפיל את מבטו שוב אל הקלף. "אני אתייחס לנבואה כמדויקת לעת עתה. החלק הבא אומר שאדון האופל סימן אותי כשווה לו. יש למישהו רעיון מה זה אומר בדיוק?"

"זה בטח לא אומר," אמר אלבוּס, "שאתה מוכרח לחקות את דרכיו בצורה כלשהי."

"אני לא אידיוט, המנהל. מוגלגים הבינו דבר או שניים בנוגע לפרדוקסים, גם אם כל זה תיאורטי בשבילם. אני לא אשליך את המוסר שלי רק משום שאות מהעתיד טוען שזה מה שהולך לקרות, משום שאז זה הופך לסיבה היחידה שבגללה זה קרה מלכתחילה. אבל בכל זאת, מה זה כן אומר?"

"אינני יודע," אמר סוורוס.

"גם אני לא," היא אמרה.

הארי הוציא את שרביטו, הופך אותו בידיו, מביט בעץ בהרהור. "עשרים ושמונה סנטימטרים, צינית, עם ליבה של עוף־חול." אמר הארי. "ועוף־החול שהעניק נוצה מזנבו לשרביט הזה העניק רק אחת נוספת, שמר... מה היה שמו, אוליב־משהו... הכין ממנה ליבה לשרביט של אדון האופל. ואני לחשנן. זה היה נראה כמו הרבה צירופי מקרים כבר אז. ועכשיו אני מגלה שיש נבואה שאומרת שאני אהיה שווה לאדון האופל."

עיניו של סוורוס היו מהורהרות; מבטו של המנהל היה סתום.

"יכול להיות," אמרה מינרווה בהיסוס, "שאתם־יודעים־מי — שוולדמורט — העביר חלק מהכוחות שלו למר פוטר, בלילה שהעניק לו את הצלקת הזו? לא משהו שהתכוון לעשות, בוודאי. אבל עדיין... אני לא רואה איך מר פוטר יכול להיות שווה לו, אם יש לו פחות קסם מלאדון האופל..."

"אה," אמר הארי, עדיין מביט בהרהור בשרביט שלו. "אני אלחם באדון האופל בלי שום קסם אם אצטרך. הומו סאפיינס לא נהפכו למין השליט על כוכב הלכת בכך שהיו להם את הטפרים החדים ביותר או את השריון הקשה ביותר — אם כי אני מניח שקוסמים עשויים שלא להבין את הנקודה הזו. עדיין, מתחת לכבודי כבן אדם לפחד ממשהו שלא חכם יותר ממני; וממה ששמעתי, בתחום הספציפי הזה אדון האופל לא היה מאוד מפחיד."

המורה לשיקויים דיבר, קולו עוטה מעט מהלגלוג המזלזל הרגיל שלו. "אתה חושב את עצמך חכם יותר מאדון האופל, פוטר?"

"כן, למעשה," אמר הארי, מפשיל את שרוול גלימותיו השמאלי לחשוף את מרפקו. "הו, זה מזכיר לי! בואו נוודא שלאיש כאן אין את הקעקוע הגלוי במקום הסטנדרטי והקל לבדיקה שמסמן אותו כמרגל סודי של האויב."

אלבוּס היסה את המורה לשיקויים בתנועה לפני שיאמר משהו חורך. "אמור לי, הארי," אמר אלבוּס, "איך אתה היית יוצר את האות האפל?"

"במקום לא סטנדרטי," אמר הארי מיד, "במקום שלא ניתן למצוא בקלות בלי מבוכה ועניין, אם כי כמובן שמישהו מודע לבטיחות יבדוק בכל מקרה. לעשות אותו קטן יותר, אם אפשרי. לשים עליו קעקוע לא־קסום כדי להסתיר את הצורה המדויקת — יותר טוב, לכסות אותו עם שכבת עור מזויף —"

"ערמומי בהחלט," אמר אלבוּס. "אבל אמור לי, נניח שאתה יכול ליצור אילו תנאים שאתה רוצה לאות, לגרום לו לדהות או להופיע כרצונך. מה היית עושה אז?"

"עושה אותו בלתי נראה תמיד," אמר הארי בנימה של מישהו שאומר את המובן מאליו. "אתה לא רוצה שיהיה הבדל ניתן לגילוי בין מרגל ללא־מרגל."

"נניח שאתה ערמומי אף יותר," אמר אלבוּס. "אתה אשף תרמיות, אשף הונאות, ואתה מנצל את יכולותיך עד תום."

"טוב —" הילד נעצר, מקמט את מצחו. "זה נראה מסובך שלא לצורך, יותר כמו טקטיקה שנבל ישתמש בה במשחק תפקידים מאשר משהו שהיית מנסה בחיים האמיתיים. אבל אני מניח שאתה יכול לשים אותות אפלים מזויפים על אנשים שהם לא באמת אוכלי־מוות, ולהשאיר את האותות האפלים על אוכלי־המוות האמיתיים בלתי נראים. אבל ישנה שאלה למה שאנשים יתחילו להאמין מלכתחילה שהאות האפל מזהה אוכלי־מוות... אני צריך לחשוב על זה חמש דקות לפחות, אם אני עומד לקחת את הבעיה ברצינות."

"אני שואל אותך זאת," אמר אלבוּס, "משום שאכן ביצעתי בדיקות כאלה, בימים הראשונים של המלחמה. המסדר שרד את האיוולת שלי רק משום שאלאסְטור לא בטח בזרועות החשופות שראינו. חשבתי, לאחר מכן, שנושאי האות יכולים להסתיר או לחשוף אותו כרצונם. אך עם זאת כאשר הבאנו את איגור קרקרוף בפני הקסמהדרין, האות היה גלוי על זרועו, למרות מאמציו להצהיר על חפותו. מה הכלל האמיתי השולט באות האפל, איני יודע. אפילו סוורוס עדיין כבול על־ידי האות שלו לא לגלות את הסודות למי שאינו מכיר אותם."

"הו, טוב, זה הופך את זה לברור," אמר הארי מיד. "רגע, עצור — היית אוכל מוות?" הארי העביר את מבטו אל סוורוס.

סוורוס השיב לו חיוך דק. "הייתי ועודני, ככל שזה נוגע להם."

"הארי," אמר אלבוּס, עיניו מרוכזות רק בילד. "למה אתה מתכוון, זה הופך את זה לברור?"

"מבוא לתורת האינפורמציה," אמר הילד בנימה של הרצאה. "לצפות במשתנה x מעביר מידע בנוגע למשתנה y אם ורק אם למצבים השונים של x יש הסתברויות שונות בהינתן מצבים שונים של y. ברגע שאתה שומע על משהו שמבדיל בין מרגל ולא־מרגל, אתה מיד צריך לחשוב לנצל את זה כדי להבחין בין מרגלים ללא־מרגלים. באופן דומה, כדי להבחין בין מציאות לשקרים, אתה צריך תהליך שמתנהג שונה בנוכחות אמיתות ושקרים — זו הסיבה ש'אמונה' לא עובדת כקריטריון מבחין, בעוד 'ערוך תחזיות ניסיוניות ובחן אותן' כן עובד. אתה אומר שמישהו עם האות האפל לא יכול לגלות את הסודות שלו למישהו שלא יודע אותם כבר. אז כדי לגלות איך האות האפל עובד, תרשום כל דרך שאתה מסוגל לדמיין שבה האות האפל עשוי לעבוד, ואז תצפה בפרופסור סנייפ מנסה לומר את כל הדברים האלה למשתף פעולה — אולי אחד שלא יודע על מה הניסוי — אני אסביר על חיפוש בינארי אחר־כך, כך שתוכל לשחק עשרים ואחת שאלות כדי לצמצם דברים — ומה שהוא לא יכול לומר זו האמת. השתיקה שלו תהיה משהו שמתנהג בצורה שונה בנוכחות אמירות אמיתיות בנוגע לאות, בניגוד לאמירות שקריות, אתה מבין."

הפה של מינרווה היה פעור לרווחה, היא הבינה; היא סגרה אותו במהירות. אפילו אלבוּס נראה מופתע.

"ואחרי זה, כמו שאמרתי, כל הבדל התנהגותי בין מרגלים ללא־מרגלים יכול לשמש כדי לזהות מרגלים. ברגע שגילית לפחות סוד אחד של אדון האופל שצונזר בקסם של האות האפל, אתה יכול לבחון את קיום האות האפל על מישהו בכך שתראה האם הוא יכול לגלות את הסוד הזה למישהו שלא יודע אותו כבר —"

"תודה לך, מר פוטר."

כולם הביטו בסוורוס. המורה לשיקויים התיישר, שיניו נחשפו בהעוויית פנים של ניצחון כועס. "המנהל, אני יכול לדבר כעת בחופשיות על האות. אם אנחנו יודעים שנתפסנו כאוכלי־מוות, בפני אחרים שעוד לא ראו את זרועותינו החשופות, האות שלנו מתגלה בין אם אנחנו רוצים ובין אם לאו. אבל אם הם כבר ראו את זרועותינו החשופות, הוא לא מתגלה; גם לא אם אנחנו רק נבדקים בחשד להיותנו אוכלי־מוות. כך האות האפל מזהה אוכלי־מוות — אך רק כאלה שכבר נתפסו, אתה מבין."

"אה..." אמר אלבוּס. "תודה לך, סוורוס." הוא עצם את עיניו לרגע קצר. "זה אכן יסביר מדוע בלק חמק אפילו מעינו של פיטר... אה, טוב. והמבחן שהארי הציע?"

המורה לשיקויים הניד בראשו. "אדון האופל אינו שוטה, על אף השיגיונות של פוטר. ברגע שאוכלי־מוות חושדים במבחן כזה, האות האפל מפסיק לכבול את לשונותינו. אך עם זאת לא הייתי יכול לרמוז על האפשרות הזו, רק להמתין שאחר יסיק אותה." חיוך דק נוסף. "הייתי מעניק לך נקודות בית רבות, מר פוטר, אם זה לא היה מסכן את סיפור הכיסוי שלי. אבל כפי שאתה רואה, אדון האופל ערמומי למדי." מבטו של סוורוס נעשה מרוחק. "הו," התנשם סוורוס, "הוא היה בהחלט ערמומי ביותר..."

הארי פוטר ישב דומם לרגע ארוך.

ואז —

"לא," אמר הארי. הילד הניד בראשו. "לא, לא יכול להיות שזה באמת נכון. ראשית כל, אנחנו מדברים על חידה לוגית שתופיע בפרק הראשון של ספר של ריימונד סמוליאן, לא קרוב לרמה של מה שמדענים מוגלגים עושים למחייתם. ושנית כל, למיטב ידיעתי לקח לאדון האופל חמישה חודשים לחשוב להמציא את החידה שפתרתי הרגע בחמש שניות —"

"האם זה כה בלתי נתפש בשבילך, הארי פוטר, שמישהו יכול להיות אינטליגנטי כמוך?" בקולו של המורה לשיקויים הייתה יותר סקרנות מאשר בוז.

"זה נקרא שיעור בסיס, פרופסור סנייפ. הראיות מתאימות במידה שווה להשערה שאדון האופל המציא את החידה הזו במהלך חמישה חודשים או במהלך חמש שניות, אבל בכל אוכלוסייה נתונה יהיו הרבה יותר אנשים שיכולים לעשות את זה בחמישה חודשים מאשר בחמש שניות..." הארי הצמיד יד למצחו שוב. "לעזאזל, איך אני יכול להסביר את זה? אני מניח, מנקודת המבט שלך, שאדון האופל המציא חידה מתוחכמת ואני פתרתי אותה וזה גורם לנו להיראות שווים."

"אני זוכר את שיעור השיקויים הראשון שלך," אמר המורה לשיקויים ביובש. "אני חושב שיש לך עוד לאן לשאוף."

"הירגע, סוורוס," אמר אלבוּס. "הארי כבר השיג יותר מכפי שאתה יודע. אך עם זאת אמור לי, הארי — למה אתה מאמין שאדון האופל פחוּת ממך? אין ספק שהנשמה שלו פגומה בדרכים רבות. אבל ערמומיות מול ערמומיות — אתה עוד לא מוכן להתמודד מולו, למיטב שיפוטי; ואני יודע את כל רשימת מעלליך."

הדבר המתסכל בשיחה הזו היה שהארי לא יכול לומר את הסיבות האמיתיות לחוסר ההסכמה שלו, מה שהפר כמה עקרונות יסוד של שיח קואופרטיבי.

הוא לא יכול היה להסביר איך בלטריקס באמת נלקחה מאזקבאן — לא על־ידי אתה־יודע־מי בצורה כלשהי, אלא באמצעות התבונה המשולבת של הארי ופרופסור קווירל.

הארי לא רצה לומר בפני פרופסור מֶקגונַגל שהקיום של נזק מוחי מרמז על כך שאין דבר כזה נשמות. מה שהופך טקס אלמוות מוצלח... טוב, לא לבלתי אפשרי, הארי בהחלט התכוון לפלס דרך לאלמוות קסום יום אחד, אך זה יהיה הרבה יותר קשה וידרוש הרבה יותר תושייה מאשר פשוט לכבול נשמה־קיימת לקמע. מה ששום קוסם אינטליגנטי לא היה מנסה לעשות מלכתחילה, אם הוא יודע שהנשמה שלו בת אלמוות.

והסיבה האמיתית שהארי ידע שאדון האופל לא יכול להיות כזה חכם... טוב... אין שום דרך לומר את זה עם טאקט, אבל...

הארי היה בכינוס של הקסמהדרין. הוא ראה את 'אמצעי הבטיחות' הנלעגים, אם אפשר לקרוא להם כך, ששומרים על הקומות הנמוכות ביותר במשרד הקסמים. אפילו לא הייתה להם מפולת הגנב כמו שהייתה לגובלינים כדי לשטוף פולימיצי וקללות אימפריוס של אנשים שנכנסים לגרינגוטס. נתיב ההשתלטות המתבקש הוא להטיל אימפריו על שר הקסמים ועל כמה ראשי מחלקות, ולשלוח רימון יד בדואר ינשופים לכל מי שחזק מדי לאימפריוס. או לשלוח להם גז מעלף, אם אתה צריך אותם בחיים ובמצב של מוות חי כדי לקחת מהם שערות לשיקויי פולימיצי. ביאור־הכרה, זיכרונות מזויפים, לחש הקונפונדוס — זה מגוחך, עולם הקסמים רווי בדרכים לרמות. הארי אולי לא יעשה את הדברים האלה בעצמו, במהלך ההשתלטות שלו על בריטניה, מאחר והוא מוגבל על־ידי מוסר... טוב, הארי אולי יעשה חלק מהדברים הפחותים, משום שפולימיצי או קונפונדוס זמני או ביאור־הכרה במצב קריאה־בלבד כולם נשמעים טובים בהרבה מעוד יום של אזקבאן... אבל...

אם הארי לא היה מוגבל על־ידי מוסר, ייתכן שהיה מוחק את החלקים המרושעים של הקסמהדרין כבר היום; בכוחות עצמו, משתמש רק בכוח הקסם של תלמיד שנה ראשונה, משום שהיה חכם מספיק להבין סוהרסנים. אם כי ייתכן שהארי לא היה נמצא בעמדה פוליטית מזהירה לאחר מכן, חברי הקסמהדרין שישרדו עשויים לחשוב שקל וזול להוקיע את פעולותיו משיקולי יח"צ ולגנות אותו, אפילו אם החכמים יבינו שזה למען טובת הכלל... אבל עדיין.

אם אתה לא מוגבל כלל על־ידי מוסר, חמוש בסודות העתיקים של סלזאר סְלִיתְ'רִין, יש לך עשרות תומכים חזקים כולל לוציוס מאלפוי, ולקח לך יותר מעשר שנים להיכשל במיטוט ממשלת בריטניה הקסומה, זה אומר שאתה טיפש.

"איך אני יכול לנסח זאת..." אמר הארי. "תראה, המנהל, יש לך מוסר, ויש הרבה טקטיקות שלא תשתמש בהן משום שאתה לא מרושע. ואתה נלחמת באדון האופל, קוסם חזק ביותר שלא היה מוגבל ככה, והחזקת מעמד בכל זאת. אם אתה־יודע־מי היה סופר־חכם בנוסף לזה, הייתם מתים. כולכם. הייתם מתים מיד —"

"הארי," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. קולה רעד. "הארי, כמעט כן מתנו כולנו. יותר מחצי ממסדר עוף־החול מת. אלמלא אלבוּס — אלבוּס דמבלדור, הקוסם הגדול ביותר מזה מאתיים שנה, הארי — בוודאי היינו נהרגים."

הארי העביר יד על מצחו. "אני מצטער," אמר הארי. "אני לא מנסה להקטין את מה שעברתם. אני יודע שאתם־יודעים־מי היה קוסם אופל מרושע לגמרי ועם עשרות תומכים חזקים, וזה... רע, כן, בהחלט רע. זה פשוט..." כל זה לא קרוב להיות באותה הסקאלה כמו אויב חכם, שפשוט יצור בשינוי־צורה טוקסין בוטולינום ויגניב מיליונית גרם לספל התה שלכם. האם יש דרך בטוחה להעביר את הנקודה בלי לדבר על דברים ספציפיים? הארי לא היה מסוגל לחשוב על כזו.

"בבקשה, הארי," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "בבקשה, הארי, אני מתחננת בפניך — קח את אדון האופל ברצינות! הוא יותר מסוכן מ —" המכשפה המבוגרת נראתה כאילו היא מתקשה למצוא את המילים. "הוא הרבה יותר מסוכן משינויי־צורה."

הגבות של הארי עלו לפני שהספיק לעצור את עצמו. גיחוך מרושע נשמע מכיוונו של סוורוס סנייפ.

אממ, אמר קול רֵייבֶנְקְלוֹ בתוכו. אממ, ברצינות, פרופסור מֶקגונַגל צודקת, אנחנו לא מתייחסים לזה ברצינות כמו שהיינו מתייחסים לבעיה מדעית. הדבר הקשה הוא להגיב בצורה כלשהי למידע חדש, במקום פשוט לזרוק אותו מהחלון. כרגע זה נראה כאילו לא שינינו אמונה בכלל אחרי שנתקלנו בטיעון חדש ולא צפוי. הביטול שלנו את אדון האופל כאיום רציני בוסס במקור על העובדה שהאות האפל טיפשי בבירור. יידרש מאמץ ממוקד לבטל את העדכון ולחשוד בכל הדרך המחשבתית שעשינו בהתבסס על ההנחה השגויה הזו, ואנחנו לא משקיעים את המאמץ הזה עכשיו.

"בסדר," אמר הארי, בדיוק כשפרופסור מֶקגונַגל נראתה כאילו היא עומדת לדבר שוב. "בסדר, כדי לקחת את זה ברצינות, אני צריך לעצור ולחשוב לחמש דקות."

"אנא עשה זאת," אמר אלבוּס דמבלדור.

הארי עצם את עיניו.

הצד הרֵייבֶנְקְלוֹאי שלו התפצל לשלושה.

הערכת הסתברות, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ אחד, שתפקד כבורר. לכך שאדון האופל חי, וחכם כמונו, ולפיכך מהווה סיכון ממשי.

למה כל האויבים שלו לא מתים כבר? שאל רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים, שהיה התובע.

הערה, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ אחד, כבר חשבנו על הטיעון הזה אז אנחנו לא יכולים להשתמש בו לשנות אמונה שוב בכל פעם שאנחנו חוזרים עליו.

אבל מה הפגם בהיגיון? שאל רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים. בעולמות שבהם יש לורד וולדמורט חכם, כל חברי מסדר עוף־החול מתו בחמש השניות הראשונות של המלחמה. העולם לא נראה ככה, ולכן אנחנו לא חיים בעולם כזה. מש"ל.

האם זה באמת וודאי? שאל רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש, שמונה לתפקיד ההגנה. אולי יש סיבה כלשהי שבגללה לורד וולדמורט לא נתן אז את כל מה שהיה לו —

כמו מה? דרש רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים. בנוסף, יהיה מה שיהיה התירוץ שלך, אני דורש שההסתברות של ההשערה שלך תיענש בהתאם לסיבוכיות הגדולה שלה —

תן לשלוש לדבר, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ אחד.

אוקיי... תראו, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש. דבר ראשון, אנחנו לא יודעים שאפשר להשתלט על משרד הקסמים בעזרת שליטה מוחית ותו לא. אולי בריטניה הקסומה היא בעצם אוליגרכיה ואתה צריך מספיק כוח צבאי כדי לאיים על ראשי המשפחות שיתמכו בך —

תטיל אימפריוס גם עליהם, התערב רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים.

— ולאוליגרכים יש מפולת הגנב בכניסה לבתים שלהם —

עונש על מורכבות! צעק רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים. עוד אפיציקלים!

— הו, תהיה הגיוני, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש. לא באמת ראינו מישהו משתלט על משרד הקסמים עם שתי קללות אימפריוס ממוקמות היטב. אנחנו לא יודעים אם באמת ניתן לעשות את זה בכזו קלות.

אבל, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים, אפילו כשאנחנו מתחשבים בזה... באמת נראה כאילו הייתה צריכה להיות דרך אחרת. עשר שנים להיכשל, באמת? כשאתה משתמש רק בטקטיקות טרור רגילות? זה פשוט... אפילו לא לנסות.

אולי ללורד וולדמורט כן היו רעיונות יצירתיים יותר, השיב רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש, אבל הוא לא רצה לחשוף את היד שלו בפני ממשלות של מדינות אחרות, לא רצה להזהיר אותן שידעו עד כמה הם פגיעים ושכדאי להם להתקין את מפולת הגנב במשרדי הקסמים שלהם. לא עד שיהיה לו את בריטניה כבסיס ומספיק משרתים כדי להכניע את כל הממשלות הגדולות האחרות בו זמנית.

אתה מניח שהוא רוצה לכבוש את כל העולם, ציין רֵייבֶנְקְלוֹ שתיים.

טרלוני ניבאה שהוא יהיה שווה לנו, השיב רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש בכובד ראש. לפיכך, הוא רוצה להשתלט על העולם.

ואם הוא באמת שווה לך, ואתה כן חייב להילחם בו —

לרגע אחד התודעה של הארי ניסתה לדמיין את מחזה האימים של שני קוסמים יצירתיים שנלחמים במלחמה כוללת זה בזה.

הארי מנה את כל הלחשים והשיקויים בספרי הלימוד לשנה הראשונה שלו שניתן להשתמש בהם כדי להרוג אנשים. הוא לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא לא היה מסוגל, פשוטו כמשמעו. הוא ניסה לעצור את המוח שלו מלעשות את זה, אבל זה היה כמו להסתכל על דג ולנסות למנוע מהמוח שלך לשים לב שזה דג. מה שמישהו יוכל לעשות ביצירתיות עם קסם ברמה של שנה שביעית, או של הילאים, או של קסם עתיק ואבוד כמו שהיה ללורד וולדמורט... לא ניתן לחשוב על זה. גאון־יצירתי ופסיכופת עם כוחות־על־קסומים איננו 'איום', הוא אירוע הכחדה.

ואז הארי הניד בראשו, מסלק את חוט המחשבה העגום בו הלך. השאלה היא האם מלכתחילה יש הסתברות משמעותית לפגוש דבר נורא כמו רציונליסט אפל.

סיכויים אפריוריים שמישהו שינסה טקס אלמוות יצליח לגרום לו לעבוד...

נקרא לזה אחד לאלף, כהערכת־יתר נדיבה; אין זה נכון שקוסם אחד מאלף שורד את מותו. אם כי, להארי אין מידע על מספר הקוסמים שניסו טקסי אלמוות לפני כן.

מה אם אדון האופל באמת חכם כמונו? אמר רֵייבֶנְקְלוֹ שלוש. אתם יודעים, כמו שטרלוני ניבאה שהוא יהיה שווה לנו. אז הוא יגרום לטקס האלמוות שלו לעבוד. נ"ב, אל תשכח את השורה 'ואחד מהם מוכרח להשמיד את רעהו ולא יוותר ממנו אלא זכר'.

לדרוש רמה כזו של אינטליגנציה זה פרט מעיק נוסף — הסיכויים הפריוריים שחבר אקראי באוכלוסייה יהיה כל־כך אינטליגנטי הם נמוכים...

אבל לורד וולדמורט לא היה קוסם שנבחר באקראי, הוא היה קוסם ספציפי באוכלוסייה שהובא לתשומת הלב של כולם. חידת האות האפל רמזה על סף מינימלי מסוים לאינטליגנציה, אפילו אם (היפותטית) נדרש לאדון האופל יותר זמן לחשוב עליה. מצד שני, בעולם המוגלגי, כל האנשים הממש אינטליגנטים שהארי הכיר לא נהיו דיקטטורים מרושעים או טרוריסטים. הדבר הקרוב ביותר לזה בעולם המוגלגי הוא מנהלי קרנות גידור, ואיש מהם לא ניסה להשתלט אפילו על מדינת עולם שלישי, עובדה ששמה חסם מלמעלה גם על הרוע וגם על הטוב האפשריים שלהם.

ישנן השערות בהן אדון האופל חכם ומסדר עוף־החול לא פשוט מת מיד, אבל ההשערות האלה מורכבות יותר ומחייבות עונשי מורכבות. אחרי שחושבו עונשי המורכבות של התירוצים הנוספים, יהיה יחס סבירות גבוה בין ההשערה 'אדון האופל חכם' ו־'אדון האופל טיפש' לתצפית של 'אדון האופל לא ניצח מיד במלחמה'. זה בטח ראוי ליחס סבירות של 10:1 לטובת אדון האופל טיפש... אבל אולי לא 100:1. אתה לא באמת יכול לומר של'אדון האופל מנצח מיד' יש הסתברות של יותר מ־99%, בהנחה שאדון האופל התחיל חכם; סך כל התירוצים האפשריים יהיה יותר מ־0.01.

וישנה גם הנבואה... שאולי כן ואולי לא כללה במקור שורה על איך לורד וולדמורט ימות מיד אם יתעמת עם הפוטרים. אולי אלבוּס ערך את זיכרונה של פרופסור מֶקגונַגל כדי לפתות את לורד וולדמורט אל מותו. אם לא הייתה שורה כזו, הנבואה נשמעת קצת יותר כאילו אתה־יודע־מי והילד־שנשאר־בחיים נועדו לערוך עימות עתידי כלשהו. אבל במקרה הזה, פחות סביר שדמבלדור היה ממציא תירוץ סביר־למשמע לא לקחת את הארי לאולם הנבואות...

הארי החל לתהות אם הוא בכלל יכול להוציא מזה חישוב בייסיאני. כמובן, המטרה של חישוב בייסיאני סובייקטיבי אינה שאחרי שתמציא כמה מספרים תכפיל אותם ותקבל את התשובה הנכונה. המטרה האמיתית היא שהתהליך של המצאת המספרים הללו יכריח אותך למנות את כל העובדות הרלוונטיות ולשקול את כל ההסתברויות הרלוונטיות. כמו להבין, ברגע שממש חשבת על ההסתברות שהאות האפל לא דועך אם אתה־יודע־מי מת, שההסתברות לא נמוכה מספיק כדי שהתצפית תיחשב ראייה חזקה. גרסה אחת של התהליך הזה היא למנות השערות ולרשום ראיות, להמציא את כל המספרים, לעשות את החישוב, ואז לזרוק את התשובה הסופית וללכת עם תחושת הבטן של המוח שלך אחרי שהכרחת אותו באמת לשקול הכל. הצרה היא שפריטי הראיה לא בלתי־תלויים סיבתית, ואם יש עובדות רקע רבות, רלוונטיות וקשורות זו לזו...

...טוב, דבר אחד בטוח.

אם החישוב הזה ניתן לביצוע, הוא דורש נייר ועיפרון.

באח שבצד משרד המנהל פרצו לפתע להבות, הופכות מכתומות לירוק מבחיל.

"אה!" אמרה פרופסור מֶקגונַגל לאי־השתיקה הלא נעימה. "זה יהיה עין־הזעם מוּדי, אני מניחה."

"הבה נניח את העניין בצד לעת עתה," אמר המנהל בהקלת מה כשפנה גם הוא להביט בפלו. "אני מאמין שאנחנו עומדים לקבל חדשות הנוגעות לו, אחרי הכל."

השערה: הרמיוני גריינג'ר

(8 באפריל, 1992, 6:53 בערב)

בינתיים באולם הגדול של הוֹגווֹרטְס, בעוד תלמידים שאין להם פגישות סודיות עם המנהל אכלו את ארוחת הערב שלהם מסביב לארבעה שולחנות ענקיים — "זה מוזר," אמר דין תומאס בכובד־ראש. "לא האמנתי לגנרל כשהוא אמר שמה שלמדנו ישנה אותנו לעד, ולעולם לא נוכל לחזור לחיים הרגילים שלנו לאחר מכן ברגע שנדע. ברגע שנדע מה הוא יכול לראות."

"אני יודע!" אמר שיימוס פיניגן. "גם אני חשבתי שזו סתם בדיחה! כמו, אתה יודע, כל דבר אחר שגנרל כאוס אמר אי־פעם."

"אבל עכשיו —" אמר דין בעצבות. "אנחנו לא יכולים לחזור, נכון? זה יהיה כמו לחזור לבית־ספר מוגלגי אחרי שהיית בהוֹגווֹרטְס. אנחנו פשוט... אנחנו פשוט צריכים לדבוק זה בזה. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, או שנשתגע."

שיימוס פיניגן פשוט הנהן ללא מילים לצידו ולקח עוד ביס של סטייק גנו.

השיחה בשולחן גְרִיפִינְדוֹר נמשכה סביבם. היא לא הייתה חסרת לאות כמו שהייתה אתמול, אך מדי פעם הנושא חזר.

"טוב, חייב היה להיות משולש אהבה כלשהו," אמרה מכשפה משנה שנייה ששמה סמנתה קראולי (היא לא ענתה כששאלו אותה האם יש קשר משפחתי). "השאלה היא, לאן זה הלך לפני שהכל השתבש? מי היה מאוהב במי — והאם האדם הזה אהב אותו בחזרה או לא — אני לא יודעת כמה אפשרויות יש —"

"שישים וארבע," אמרה שרה ואריאביל, יפהפייה פורחת שכנראה הייתה צריכה להתמיין לרֵייבֶנְקְלוֹ או להַפְלְפַּאף במקום. "לא, רגע, זה לא נכון. כלומר, אם אף אחד לא אהב את מאלפוי ומאלפוי לא אהב אף אחד הוא לא ממש יהיה חלק ממשולש האהבה... זה הולך לדרוש כשפומטיקה, אתם יכולים לחכות שתי דקות?"

"אני, באופן אישי, חושבת שברור שגריינג'ר היא המוירל של פוטר, ושפוטר היה אוספיסטיקר בין מאלפוי וגריינג'ר." המכשפה שדיברה הנהנה במבט של סיפוק־עצמי של מישהו שהרגע פתר במדויק עניין סבוך.

"אלה אפילו לא מילים," התנגד קוסם צעיר. "את פשוט ממציאה אותן תוך כדי."

"לפעמים אתה לא יכול לתאר משהו באמצעות מילים אמיתיות."

"זה כל־כך עצוב," אמרה שריס נגאסרין, שממש היו לה דמעות בעיניים. "הם פשוט היו — הם פשוט כל־כך נועדו להיות ביחד!"

"את מתכוונת לפוטר ולמאלפוי?" שאל תלמיד שנה שנייה ששמו קולין ג'ונסון. "אני יודע — המשפחות שלהם שנאו אחת את השנייה כל־כך, אין סיכוי שהם לא יתאהבו —"

"לא, אני מתכוונת לכל השלושה," אמרה שריס.

זה גרם לעצירה קלה בשיחה. דין תומאס נחנק בשקט מהלימונדה שלו, מנסה לא להשמיע קולות בעודה מטפטפת מפיו ונספגת בחולצה שלו.

"וואו," אמרה מכשפה שחורת שיער בשם ננסי הואה. "זה ממש... מתוחכם מצידך, שריס."

"תראו, חבר'ה, אנחנו צריכים להישאר מציאותיים," אמרה אלואיז רוזן, מכשפה גבוהה שהייתה גנרל בצבא ולפיכך דיברה עם אווירה של סמכות. "אנחנו יודעים — משום שהיא נישקה אותו — שגריינג'ר הייתה מאוהבת בפוטר. אז הסיבה היחידה שתנסה להרוג את מאלפוי היא אם היא יודעת שהיא מאבדת לו את פוטר. אין שום סיבה לעשות את זה מסובך כל־כך — אתם מתנהגים כאילו זה מחזה ולא החיים האמיתיים!"

"אבל אפילו אם גריינג'ר הייתה מאוהבת, זה עדיין מוזר שהיא פשוט תישבר ככה," אמרה קלואי, שגלימותיה השחורות התמזגו עם עורה השחור כלילה וגרמו לה להיראות כמו צללית. "אני לא יודעת... אני חושבת שאולי יש פה יותר מרק סיפור רומנטי שהשתבש. אני חושבת שאולי לרוב האנשים אין מושג בכלל מה קורה."

"כן! תודה לך!" התפרץ דין תומאס. "תראו — אתם לא מבינים — כמו שהארי פוטר אמר לנו — אם לא חזיתם שמשהו יקרה, אם הוא מפתיע אתכם לחלוטין, אז מה שהאמנתם על העולם כשלא ראיתם את זה בא, לא מספיק כדי להסביר..." קולו של דין דעך כשראה שאיש אינו מקשיב. "זה לגמרי חסר תקווה, נכון?"

"עוד לא הבנת את זה?" שאלה לבנדר בראון, שישבה ממולו עם שני רעיה הכאוטים לשעבר. "איך בכלל נהיית סגן?"

"הו, שקט שניכם!" ירתה לעברם שריס. "ברור ששניכם רוצים את שלושתם לעצמכם!"

"אני רצינית!" אמרה קלואי. "מה אם מה שבאמת קורה שונה מכל הדברים הרגילים שכל האנשים הרגילים מדברים עליהם? מה אם מישהו גרם לגריינג'ר לעשות את מה שעשתה, בדיוק כמו שפוטר ניסה לומר לכולם?"

"אני חושב שקלואי צודקת," אמר ילד זר למראה שתמיד הציג את עצמו בתור 'אדריאן טורניפסיד', על אף שהוריו קראו לו דרונגו המשוגע. "אני חושב שכל הזמן הזה הייתה..." אדריאן הנמיך את קולו באיום, "...יד נעלמה..." אדריאן הרים שוב את קולו, "שעיצבה את כל מה שקרה. אדם אחד שהיה מאחורי הכל, מההתחלה. ואני לא מתכוון לפרופסור סנייפ."

"אתה לא מתכוון —" השתנקה שרה.

"כן," אמר אדריאן. "מי שבאמת עומדת מאחורי זה — טרייסי דייוויס!"

"זה גם מה שאני חושבת," אמרה קלואי. "אחרי הכל —" היא העיפה מבט סביב. "מאז הדבר הזה עם הבריונים והתקרה — אפילו העצים מסביב להוֹגווֹרטְס נראים כאילו הם רועדים, כאילו הם מפחדים —"

שיימוס פיניגן קימט את מצחו במחשבה. "אני חושב שאני יודע מאיפה הארי מקבל את ה... אתם יודעים... שלו," אמר שיימוס, מנמיך את קולו כך שרק לבנדר ודין יוכלו לשמוע.

"או, אני לגמרי מבינה למה אתה מתכוון," אמרה לבנדר. היא לא טרחה להנמיך את קולה שלה. "פלא שהוא לא נשבר והתחיל להרוג את כולם לפני שנים."

"באופן אישי," אמר דין, גם הוא בקול שקט, "אני חושב שהחלק המפחיד באמת הוא — אלה היו יכולים להיות אנחנו."

"כן," אמרה לבנדר. "טוב שאנחנו שפויים לגמרי עכשיו."

דין ושיימוס הנהנו ברצינות.

השערה: ג. ל.

(8 באפריל, 1992, 8:08 בערב)

אש הפלו במשרד המנהל בערה בירוק חיוור, האש מתרכזת בתוך עצמה למערבולת אזמרגדית מסתחררת, ואז התחזקה עוד יותר וירקה דמות אדם לאוויר —

היה טשטוש של תנועה כשהדמות שלפה שרביט, מסתובבת בצורה חלקה עם התנופה של הפלו כמו בצעד בלט, כך שטווח האש שלה היה קשת של 360 מעלות; ובאותה פתאומיות, הדמות נעצרה במקומה.

ברגע הראשון שהארי ראה את האיש הזה, אפילו לפני שראה את העין, הוא הבחין בצלקות על הידיים, בצלקות על הפנים, כאילו האיש נשרף ונחתך בכל גופו; על אף שרק פניו וידיו של האיש היו גלויות. שאר גופו הוסתר, לא על־ידי גלימות, אלא על־ידי עור שנראה יותר כמו שריון מאשר בגד; עור אפור כהה, תואם לסבך השיער המאפיר שלו.

הדבר הבא שהראייה של הארי קלטה היה העין בצבע הכחול הבוהק שאיכלסה את צד ימין של פני האיש.

חלק אחד מהתודעה של הארי הבין שהאדם לו קראה פרופסור מֶקגונַגל 'עין־הזעם מוּדי' היה אותו אחד לו דמבלדור קרא 'אלאסְטור', בזיכרון שדמבלדור הראה לו; שהיה תמונה מלפני האירוע שצילק כל סנטימטר בגופו של האיש ולקח חתיכה מאפו —

וחלק אחר בתודעתו הבחין בזרם האדרנלין. הארי שלף את שרביטו שלו ברפלקס טהור כשהאיש הסתחרר כך מתוך הפלו, היה בזה משהו שהרגיש כמו מארב, היד של הארי כבר החלה לכוון את שרביטו בשביל סומניום לפני שהצליח לעצור את עצמו. אפילו כעת הגבר המשוריין החזיק את שרביטו מורם, לא מכוון אל איש אבל מכסה את כל החדר, והשרביט הזה כבר היה בקו ישר עם עיניו, כמו חייל המכוון רובה. הייתה סכנה בעמידה של הגבר ובמגפיו היציבות, סכנה בשריון העור שלבש וסכנה בעין הכחולה הבוהקת הזו.

כשהגבר המצולק דיבר, פונה למנהל, קולו היה חד. "אני מניח שאתה חושב שהחדר הזה מאובטח?"

"רק ידידים נמצאים פה," אמר דמבלדור.

ראשו של הגבר נע לעבר הארי. "זה כולל אותו?"

"אם הארי פוטר אינו ידידנו," אמר דמבלדור בקול קודר, "אזי כולנו אבודים לבטח; נניח אם כן שהוא ידיד."

שרביטו של הגבר נותר יציב, לא מכוון לעבר הארי. "הילד כמעט שלף עליי עכשיו."

"אה..." אמר הארי. הוא שם לב שידו עדיין אוחזת בשרביטו בחוזקה, ועשה מאמץ מודע להרפות את האחיזה ולהוריד אותו לצידו. "סליחה בקשר לזה, נראית קצת... מוכן־לקרב."

שרביטו של הגבר המצולק זע במקצת מהמקום בו כמעט הצביע על הארי, על אף שלא הונמך, והגבר פלט נביחת צחוק קצרה. "עירנות מתמדת, אה, נערי?" אמר הגבר.

"זו לא פרנויה אם באמת רודפים אותך," ציטט הארי את הפתגם.

הגבר פנה כולו לעבר הארי; וכמיטב יכולתו לקרוא את הפנים המצולקות, הגבר נראה מתעניין.

עיניו של דמבלדור קיבלו שוב חלק מהנצנוץ שהיה להן לפני הבריחה מאזקבאן, חיוך מתחת לשפם הכסוף שלו כאילו שהחיוך מעולם לא עזב. "הארי, זהו אלאסְטור מוּדי, הנקרא גם עין־הזעם, שיפקד על מסדר עוף־החול אחריי — אם משהו יקרה לי, זאת אומרת. אלאסְטור, זהו הארי פוטר. כולי תקווה ששניכם תסתדרו מצוין."

"שמעתי עליך לא מעט, ילד," אמר עין־הזעם מוּדי. עינו הטבעית והכהה נותרה מקובעת על הארי, בעוד נקודת הכחול הבוהק הסתובבה בתזזיתיות, עושה סיבובים שלמים בארובתה. "לא הכל טוב. שמעתי שהם קוראים לך מפחידן הסוהרסנים, במחלקה."

לאחר הרהור קל, הארי החליט להשיב בחיוך ידעני.

"איך עשית את זה, ילד?" שאל הגבר ברכות. עכשיו גם העין הכחולה שלו הייתה מקובעת על הארי. "הייתה לי שיחה קטנה עם אחת ההילאיות שליוותה את הסוהרסן לשם מאזקבאן. בת' מרטין אמרה שהוא הגיע ישר מהבור, ושאף אחד לא נתן לו הוראות בדרך. כמובן, ייתכן שהיא משקרת."

"לא היה שום טריק מלוכלך," אמר הארי. "עשיתי את זה בדרך הקשה. כמובן, ייתכן שגם אני משקר."

דמבלדור נשען לאחור בכיסאו, מגחך ברקע, כאילו הוא אחד מהמכשירים של משרד המנהל וזה הצליל שהוא משמיע.

הגבר המצולק פנה להביט במנהל, על אף ששרביטו נותר נמוך ומכוון לכיוון הכללי של הארי. כשדיבר קולו היה מחוספס וענייני. "יש לי קצה חוט לפונדקאי של וולדי. אתה משוכנע שהצל שלו בהוֹגווֹרטְס עכשיו?"

"לא משוכנע —" החל דמבלדור.

"מה?" הפריע הארי. אחרי שכמעט הסיק שאדון האופל לא קיים, היה זה הלם לשמוע את העובדה נידונה כלאחר יד.

"הפונדקאי של וולדי," אמר מוּדי קצרות. "זה ששלט בו לפני שהשתלט על גריינג'ר."

"אם הסיפורים נכונים," אמר דמבלדור, "יש מכשיר עוצמה כלשהו שכובל את הצל של וולדמורט לעולם הזה; וכך הוא יכול לשאת ולתת עם פונדקאי על האפשרות להשתלט על גופו, ולתת לו חלק מכוחו ומגאוותו —"

"אז השאלה המתבקשת היא מי השיג יותר מדי כוח יותר מדי מהר," אמר מודי. "ומסתבר שיש בחור שגירש את הבנשי מבנדון, שיפד שבט שלם של ערפדים סוררים באסיה, איתר את וואגה־וואגה איש הזאב, והדביר להקה של רולים באמצעות מסננת תה. והוא חולב את זה עד הסוף; יש דיבור על אות מסדר מרלין. נראה שהוא הפך לצ'ארמר ולפוליטיקאי, לא רק לקוסם רב־עוצמה."

"בחיי," מלמל דמבלדור. "אתה בטוח שהוא לא מסתמך על כישוריו שלו?"

"בדקתי את הציונים שלו," אמר מודי. "הרשומות מראות שגילדרוי לוקהרט קיבל 'קדחת' בבגרות בהתגוננות, לא טרח בכלל להגיע לכשיפומטרי. בדיוק פראייר מהסוג שייקח את העסקה שוולדי מציע." העין הכחולה הסתחררה בטירוף בארובה. "אלא אם אתה זוכר את לוקהרט כתלמיד, וחושב שהיה לו מספיק פוטנציאל כדי לעשות את כל זה בעצמו?"

"לא," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, בפנים זעופות. "אין סיכוי, עליי לומר."

"חוששני שמחובתי להסכים," אמר דמבלדור בנימת כאב. "אה, גילדרוי, שוטה אומלל שכמוך..."

החיוך של מודי דמה יותר לנחרת זעם. "שלוש לפנות בוקר מתאים לך, אלבוּס? לוקהרט אמור להיות בבית שלו הלילה."

הארי הקשיב לכל זה בדאגה גוברת, תוהה האם אפילו למשרד הקסמים יש כללים בנוגע לשופטים שצריכים לחתום על צווי חיפוש — שלא לדבר על ארגון פורעי החוק אליו הארי גילה שהצטרף כרגע. "סלחו לי," אמר הארי. "מה בדיוק קורה בשלוש לפנות בוקר?"

בטח היה משהו בקולו של הארי שהסגיר אותו, משום שהגבר המצולק הסתובב לעברו. "יש לך בעיה עם זה, ילד?"

הארי עצר, מנסה להבין איך לנסח את זה לזר —

"אתה רוצה לקחת אותו בעצמך?" לחץ הגבר המצולק. "לנקום על ההורים שלך, אה?"

"לא," אמר הארי בנימוס ככל שהצליח. "בכנות — תראה, אם היינו יודעים בוודאות שהוא היה פונדקאי מרצון של אתה־יודע־מי, זה דבר אחד, אבל אם אנחנו לא בטוחים ואתה הולך להרוג אותו —"

"להרוג?" נחר עין־הזעם מודי. "זה מה שיש לו בראש," מודי נקש על מצחו, "שאנחנו רוצים להשיג ממנו, ילד. אם יש לנו מזל, וולדי לא יכול למחוק את הזיכרון של הפראייר בקלות כמו שהיה יכול כשהיה בחיים, ולוקהרט יזכור איך נראה ההורקרוקס."

הארי ציין לעצמו מנטלית את המילה הורקרוקס למחקר עתידי, ואמר, "אני פשוט מודאג מכך שמישהו חף מפשע — ואחד שנשמע כמו בחור די טוב, אם הוא כן עשה את כל זה בעצמו — עלול להיפגע."

"הילאים פוגעים באנשים," אמר הגבר המצולק בקצרה. "אנשים רעים, אם יש לך מזל. לפעמים אין לך מזל, וזה מה שיש. פשוט תזכור, קוסמי אופל פוגעים בהרבה יותר אנשים מאיתנו."

הארי נשם נשימה עמוקה. "אתה יכול לפחות לנסות לא לפגוע באיש הזה, למקרה שהוא לא —"

"מה תלמיד שנה ראשונה עושה בחדר הזה, אלבוּס?" דרש הגבר המצולק, מסתובב כעת להביט במנהל. "ואל תגיד לי שזה בגלל מה שעשה כשהיה תינוק."

"הארי פוטר איננו תלמיד שנה ראשונה רגיל," אמר המנהל בשקט. "הוא כבר הגיע להישגים בלתי־אפשריים מספיק כדי להדהים אפילו אותי, אלאסְטור. האינטלקט שלו הוא היחיד במסדר שאולי יום אחד ישתווה לזה של וולדמורט עצמו, כפי שאתה ואני מעולם לא הצלחנו."

הגבר המצולק נשען מעל שולחנו של המנהל. "הוא מעמסה. נאיבי. לא יודע שום דבר מזורגג על מה זה מלחמה. אני רוצה שהוא יצא מפה ושהזיכרונות שלו על המסדר יימחקו לפני שאחד המשרתים של וולדי יוציא אותם ישר מהראש שלו —"

"למעשה, אני מליט־הכרה."

עין־הזעם הפנה מבט צר למנהל, שהנהן.

ואז הגבר המצולק פנה להביט בהארי, מבטיהם נפגשים.

הזעם הפתאומי של מתקפת ביאור־ההכרה כמעט גרמה להארי ליפול מכיסאו, כשלהב של פלדה מלובנת חתך את האיש הדמיוני בקדמת תודעתו. להארי לא הייתה הזדמנות להתאמן מאז האימונים של מר בסטר, והוא כמעט איבד את אחיזתו באיש הדמיוני שאחורי־תודעתו העמידה פנים שהיא, כשהעולם של האיש הזה הפך ללבה חורכת ולמטר שאלות. הארי כמעט איבד את אחיזתו בהעמדת הפנים של ההזיה, בהעמדת הפנים שהאיש הדמיוני צורח בהלם ובכאב כשביאור־ההכרה קרע את השפיות שלו ובנה אותה מחדש להאמין שהוא עולה באש —

הארי הצליח לנתק קשר עין, מוריד את עיניו לסנטרו של מודי.

"אתה לא מאומן, ילד," אמר מודי. הארי לא הביט בפניו של הגבר, אבל קולו היה קודר וקטלני. "ואני אזהיר אותך רק פעם אחת. וולדי שונה מכל מבאר־הכרה אחר בהיסטוריה המתועדת. הוא לא צריך להביט לך בעיניים, ואם ההגנות שלך כל־כך חלודות הוא יתגנב פנימה בלי שתשים לב לכלום."

"רשמתי לפניי," אמר הארי לסנטר המצולק. הארי היה יותר מעורער מכפי שהודה; מר בסטר לא היה קרוב לעוצמה הזו, ומעולם לא בחן את הארי כך. להעמיד פנים שהוא מישהו שסובל כל־כך היה... הארי לא הצליח למצוא את המילים לתאר איך הרגיש להכיל אדם דמיוני שסובל כל־כך, אבל זה לא היה נורמלי. "אני מקבל קרדיט על זה שאני מליט־הכרה בכלל?"

"אז אתה חושב שאתה כבר מבוגר, הא? תסתכל לי בעיניים!"

הארי חיזק את ההגנות שלו והביט פעם נוספת בעין האפורה הכהה ובעין הכחולה הבוהקת.

"ראית פעם מישהו מת?" שאל עין־הזעם מודי.

"ההורים שלי," אמר הארי בקול שקול. "קיבלתי בחזרה את הזיכרון בינואר כשעמדתי לפני סוהרסן כדי ללמוד את לחש הפטרונוס. אני זוכר את קולו של אתה־יודע־מי —" צמרמורת עברה בגופו של הארי, שרביטו מתעוות בידו. "הדיווח הטקטי העיקרי שלי הוא שאתה־יודע־מי יכול לומר את הקללה ההורגת בפחות מחצי שנייה, אבל בטח כבר ידעת את זה."

נשמעה השתנקות מכיוונה של פרופסור מֶקגונַגל, ופניו של סוורוס התכווצו.

"בסדר," אמר עין־הזעם מודי בקול רך. חיוך דק ומוזר הופיע על השפתיים שבפנים המצולקות. "אני אציע לך את אותה ההצעה שאני מציע לכל הילאי מתלמד. תפגע בי פעם אחת, ילד — מכה אחת, לחש אחד — ואני אתן לך את הזכות לענות לי."

"אלאסְטור!" קרא קולה של פרופסור מֶקגונַגל. "כמובן שאין זה מבחן הגיוני! למר פוטר, יהיו אשר יהיו מעלותיו האחרות, אין מאה שנות ניסיון בלחימה!"

עיניו של הארי הביטו בחטף מסביב לחדר, חולפות על המכשירים המוזרים, עוברות על דמבלדור וסוורוס ומצנפת המיון, נחות לרגע פה ושם. הארי לא היה מסוגל לראות את פרופסור מֶקגונַגל ממקומו, אבל זה לא היה משנה. יש רק מכשיר אחד שבאמת רצה להביט בו, והמטרה של יתר המבטים הייתה להסתיר זאת.

"בסדר," אמר הארי וקפץ מכיסאו, מתעלם מהשאיפה של פרופסור מֶקגונַגל ומנחרת הספק של המורה לשיקויים. גבותיו של דמבלדור התרוממו, ומודי חייך כמו טיגריס. "תעיר אותי עוד ארבעים דקות אם הוא יפגע בי." הארי נעמד בעמידה של דו־קרב, שרביטו נמוך. "בוא נתחיל —"

הארי פקח את עיניו, ראשו מרגיש כאילו הוא מלא בצמר גפן.

כל השאר עזבו את משרד המנהל, אש־הפלו דעכה; רק דמבלדור עדיין ישב מאחורי שולחנו.

"שלום, הארי," אמר המנהל בשקט.

"אפילו לא ראיתי אותו זז," התפלא הארי, שרירים חורקים כשהתיישב.

"עמדת במרחק שני צעדים מאלאסְטור מודי," אמר דמבלדור, "והורדת את העיניים מהשרביט שלו."

הארי הנהן בעודו מוציא את גלימת ההיעלמות מנרתיקו. "כלומר — עמדתי בעמידה של דו־קרב כדי שיחשוב שאני אידיוט סטנדרטי וימעיט בערכי — אבל אני מוכרח להודות, זה באמת היה מרשים."

"אז תכננת את הכל מראש, הארי?" אמר דמבלדור.

"כמובן," אמר הארי. "שים לב שאני עושה את זה ברגע שאני מתעורר, ולא עוצר לחשוב על זה."

הארי משך את ברדס גלימת ההיעלמות על ראשו והביט שוב בשעון שראה בחטף מקודם.

קודם הוא הראה עשרים ושלוש דקות אחרי שמונה, ועכשיו הוא הראה חמש דקות אחרי תשע.

מינרווה הביטה בילד שנעמד בעמידה של דו־קרב, שרביטו נמוך, לשנייה מינרווה תהתה האם הארי יכול — לא, זה מגוחך לגמרי, מדובר בעין־הזעם מודי וזה מעבר לבלתי אפשרי. כמובן, זה מה שחשבה גם על שינוי־צורה חלקי...

"בוא נתחיל," אמר הארי ונפל.

סוורוס גיחך גיחוך יחיד. "למר פוטר יש יכולות, אני מוכרח להודות," אמר המורה לשיקויים. "אם כי לעולם לא אומר זאת כשהוא ער, ואם תחזור על המילים אכחיש אותן, משום שהאגו של הילד גדול דיו כבר עכשיו. למר פוטר יש יכולות, עין־הזעם, אבל דו־קרב אינו אחת מהן."

הגיחוך של עין־הזעם היה נמוך יותר וקודר יותר. "הו, כן," אמר עין־הזעם. "רק שוטים עורכים דו־קרבות. לעמוד ככה ולחכות שאני אתקוף, מה הילד חשב לעצמו? אני צריך לתת לו צלקת שיזכור את המאורע —"

"אלאסְטור!" נבח אלבוּס ברגע שקראה "עצור!", סוורוס זינק קדימה, ועין־הזעם מודי כיוון את שרביטו בכוונה רבה לעבר גופו של הארי פוטר.

"שתק!"

גופו של עין־הזעם כמעט הבהב כשהסתובב על רגל העץ שלו, מהר מכפי שראתה מישהו עושה זאת ללא קסם, קללת השיתוק האדומה חלפה דרך האוויר שהתרוקן לפתע ובקושי פספסה את סוורוס בדרכה להתרסק בקיר הנגדי, וכשעיניה חזרו למודי היו סביבו שבעה עשר כדורים בוהקים בתבנית של סאגיטה מאג'יקה, נראים רק לרגע לפני שנורו במהירות, שובלים זוהרים מאחוריהם, ופגעו במשהו שנפל לרצפה בבום —

"שוב שלום, הארי," אמר דמבלדור.

"אני לא מאמין לזמן התגובה של הבחור הזה," אמר הארי, מנקה את גלימת ההיעלמות כשקם מהרצפה, בלתי־נראה לעצמו הקודם. "אני לא מאמין גם למהירות התנועה שלו. אני צריך לחשוב על דרך לפגוע בו בלי לומר לחש שיסגיר את זה..."

— ואז עין־הזעם התכופף מהר ונמוך, ידיו מכות ברצפת האבן. היא כמעט לא ראתה את שני החוטים הלבנים הזעירים שחלפו דרך החלל שבו היה, אך עיניה הלכו לניצוץ הכחול כשהחוטים פגעו באחד המכשירים של המנהל, ועד שהצליחה להסב את עיניה בחזרה, עין־הזעם הסתובב בצורה חלקה וקם על רגליו, שרביטו רוקד מהר מכדי שיהיה ניתן לראותו ונשמע קול בום נוסף —

"שוב שלום, הארי."

"סלח לי, המנהל, אבל אתה יכול בבקשה לתת לי לרדת במדרגות שלך ואז לעלות שוב לפני שאעשה את הקפיצה האחרונה שלי אחורה? זה הולך לדרוש יותר משעה אחת של הכנה —"

מינרווה הביטה פעורת פה בעין־הזעם מודי, שלא הנמיך את שרביטו; ועל פניו של סוורוס היה מבט של כמעט תדהמה.

"טוב, ילד?" אמר עין־הזעם מודי. "מה עוד יש לך?"

ראשו של הארי פוטר הופיע, מרחף באוויר, כשיד בלתי־נראית הסירה את ברדס גלימת ההיעלמות.

"העין הזאת," אמר הארי פוטר. בעיניו של הילד היה אור מוזר וחזק. "זה לא פריט רגיל. היא יכולה לראות דרך גלימת ההיעלמות שלי. התחמקת מהטייזר שיצרתי בשינוי־צורה ברגע שהתחלתי להרים אותו, אף על־פי שלא אמרתי שום לחש. ועכשיו כשראיתי את זה שוב — ראית את כל העצמיים שלי שנוצרו באמצעות מחולל־הזמן ברגע שנכנסת לחדר בפלו, נכון?"

עין־הזעם חייך, אותו חיוך חשוף שיניים שראתה כשניצב מול וולדמורט עצמו. "תבלה מאה שנה בציד קוסמי אופל, ותראה הכל," אמר מודי. "פעם עצרתי יפני צעיר שניסה את אותו הטריק. הוא גילה בדרך הקשה שטכניקת כפיל־הצל שלו לא משתווה לעין שלי."

"אתה רואה בכל הכיוונים," אמר הארי פוטר, אותו אור מוזר וחזק בעיניו. "לא משנה לאן העין מכוונת, היא רואה לכל הכיוונים סביבך."

חיוך הנמר של מודי התרחב עוד יותר. "אין עוד ממך בחדר הזה עכשיו," אמר עין־הזעם. "חושב שזה בגלל שוויתרת אחרי הפעם הזו, או בגלל שניצחת? יש לך הימור, ילד?"

"זה הניסיון האחרון שלי משום שהחלטתי להשקיע את שלוש השעות הנותרות שלי בניסיון אחד," אמר הארי פוטר. "באשר להאם אנצח —"

טשטוש מילא את כל האוויר במשרד המנהל. עין־הזעם מודי זינק לצד אחד במהירות מסחררת ורגע לאחר מכן ראשו של הארי נורה לאחור והוא צעק "שתֵייק!"

שלושה הבהובים חלפו באוויר ליד ראשו של הארי, בדיוק כשקליע אדום בקע מכיוונו של הארי, נורה מעבר למודי כשהתחמק לכיוון נוסף —

אם הייתה ממצמצת היא הייתה מחמיצה את זה, הקליע האדום עשה פניה בזווית באוויר והתנגש באוזנו של מודי.

מודי נפל.

ראשו המרחף של הארי פוטר ירד לגובה של תלמיד שנה ראשונה על ידיו וברכיו, ואז ירד עוד, פניו נראות מותשות לפתע.

מינרווה מֶקגונַגל אמרה, "מה בשם מרלין —"

"אז הלכת לפליטיק, אם כך," אמר מודי. ההילאי בגימלאות ישב בכיסא, שותה לגימות ארוכות ממשקה מאושש שהוציא מחגורתו.

הארי פוטר הנהן, יושב כעת על כיסא משלו במקום על משענת. "ניסיתי את המורה להתגוננות ראשון, אבל —" הילד העווה את פרצופו. "הוא... לא היה זמין. טוב, החלטתי שזה שווה לסכן חמש נקודות בית, ואם אומרים שהסיכון שווה את זה, אי אפשר להתלונן כשצריך לשלם. בכל מקרה, הבנתי שאם יש לך עין שרואה דברים שאנשים אחרים לא יכולים לראות, אז כמו שאייזק אסימוב ציין במוסד האחר, הנשק שצריך להשתמש בו הוא אור בוהק. אתה יודע, אם תקרא מספיק מדע בדיוני, תקרא כל דבר לפחות פעם אחת. בכל מקרה, אמרתי לפרופסור פליטיק שאני צריך לחש שיעשה המון צורות, בהירות ומהבהבות שימלאו את כל המשרד, אבל בלתי נראות, כך שרק העין שלך תראה אותן. לא היה לי מושג מה זה אומר להטיל אשליה ולהפוך אותה לבלתי־נראית, אבל הנחתי שאם לא אומר את זה בקול רם, פרופסור פליטיק פשוט יעשה את זה בכל מקרה, וזה מה שהוא עשה. מסתבר שהיה לחש כזה שאני יכול להטיל בעצמי, אבל פליטיק יצר עבורי מכשיר חד־פעמי כדי לעשות זאת — אם כי הייתי מוכרח לשכנע אותו שזו לא רמאות, משום ששום דבר לא יכול להיות רמאות נגד הילאי שחי מספיק שנים כדי לפרוש לגמלאות. ואז עדיין לא ראיתי איך אני יכול לפגוע בך, כשאתה זז כל־כך מהר. אז שאלתי על לחשים מתבייתים, ואז פליטיק הראה לי את הקללה שהטלתי בסוף, המשתק הפונה. זו אחת מההמצאות של פרופסור פליטיק עצמו — הוא אלוף דו־קרב בנוסף להיותו אשף לחשים —"

"אני יודע את זה, בן."

"סליחה. בכל מקרה, הפרופסור אמר שעזב את זירת הדו־קרב לפני שהספיק להשתמש בלחש הזה, משום שהוא עובד רק כמהלך סופי נגד מטרה ללא הגנה. הלחש מתקרב למטרה כמה שהוא יכול במסלול המקורי, ואז ברגע שהוא מזהה שהמטרה מתרחקת שוב, הקללה פונה באוויר ישר לעבר המטרה. הוא יכול לפנות רק פעם אחת — אבל הלחש נשמע דומה מאוד ל'שתק' והקליע בצבע אדום זהה, אז אם האויב חושב שזה קליע שיתוק רגיל ומנסה התחמקות רגילה, הנעילה המחודשת באוויר תחסל אותו. אה, והפרופסור ביקש שלא נדבר על המהלך המיוחד שלו, רק למקרה שתהיה לו הזדמנות להשתמש בו בתחרות יום אחד."

"אבל —" אמרה פרופסור מֶקגונַגל. היא העיפה מבט בעין־הזעם מודי, שהנהן באישור, ובסוורוס, ששמר על פניו חתומות. "מר פוטר, הרגע שיתקת את עין־הזעם מודי! צייד קוסמי האופל המפורסם ביותר בהיסטוריית ההילאים! זה לא אמור להיות אפשרי!"

מודי גיחך גיחוך אפל. "מה התשובה שלך לזה, ילד? אני סקרן."

"טוב..." אמר הארי. "דבר ראשון, פרופסור מֶקגונַגל, איש מאיתנו לא נלחם ברצינות."

"איש מכם?"

"כמובן," אמר הארי. "בקרב רציני, מר מודי היה מפיל את כל העותקים שלי מיד בלי לחכות שיתקפו. ומצידי, אם באמת הייתי צריך לנצח את ההילאי המפורסם ביותר בהיסטוריית ההילאים, הייתי משכנע את המנהל דמבלדור שיעשה את זה בשבילי. ומעבר לזה... מכיוון שזה לא היה קרב אמיתי..." הארי עצר. "איך אני יכול לומר את זה? קוסמים רגילים לדו־קרבות שבהם אנשים נלחמים זה בזה עם לחשים במשך זמן. אבל אם שני מוגלגים עם אקדחים עומדים בחדר קטן ויורים אחד על השני... אז מי שפוגע ראשון מנצח. ואם אחד מהם מפספס בכוונה, נותן לאדם השני הזדמנות אחרי הזדמנות — כמו שמר מודי נתן לי הזדמנות אחרי הזדמנות — טוב, אתה צריך להיות די עלוב כדי להפסיד."

"הו, לא כזה עלוב," אמר מודי בחיוך מאיים מעט.

הארי לא נראה כאילו שם לב. "את יכולה לומר שמר מודי בחן אותי כדי לראות אם אני אנסה להילחם בו, או אם אנסה לנצח. כלומר, האם הייתי מגלם תפקיד של מישהו שנלחם — משתמש בלחשים רגילים שאני כבר מכיר, על אף שלא ציפיתי שהתוצאות של הפעולה הזו יהיו ניצחון — או שאבדוק תוכניות לא שגרתיות עד שאמצא משהו שיכול לנצח. כמו ההבדל בין תלמיד שיושב בכיתה משום שזה מה שתלמידים עושים, לבין תלמיד שאכפת לו מספיק כדי לשאול את עצמו מה נדרש כדי באמת ללמוד חומר כלשהו, ומתאמן איך שצריך — את מבינה, פרופסור מֶקגונַגל? כשאת מסתכלת על זה ככה — הביני שמר מודי נתן לי הזדמנויות, ושאני לא צריך לתקוף מלכתחילה אם אני לא חושב שאנצח — אז אני לא יוצא מזה כל־כך טוב, מכיוון שנדרשו לי שלושה ניסיונות לפגוע בו. בנוסף, כמו שאמרתי, בקרב אמיתי מר מודי היה יכול להפוך את עצמו לבלתי־נראה, או להטיל מגנים —"

"אל תסתמך יותר מדי על מגנים, נערי," אמר עין־הזעם. ההילאי העטוף בעור לגם לגימה נוספת מהבקבוקון שלו. "מה שאתה לומד בשנה הראשונה באקדמיה לא נשאר נכון לנצח, לא נגד קוסמי האופל החזקים ביותר. לכל מגן שנוצר אי־פעם יש קללה שעוברת אותו כמו כלום, אם אינך זריז מספיק כדי להטיל מתקפת נגד. ויש קללה אחת שחודרת הכל, וזו קללה שכל אוכל מוות ישתמש בה."

הארי פוטר הנהן ברצינות. "נכון, יש לחשים שאי אפשר לחסום. אני אזכור את זה. למקרה שמישהו ינסה להטיל עליי את הקללה ההורגת. שוב."

"חכמולוגיות כזו גורמת לאנשים למות, נערי, אל תשכח את זה."

אנחה עצובה נשמעה מהילד־שנשאר־בחיים. "אני יודע. סליחה."

"אז, בן, היה לך משהו לומר על זה שאלבוּס ואני הולכים לתפוס את לוקהרט?"

הארי פתח את פיו, ואז עצר. "אני לא אומר לך איך לנהל מלחמה," אמר לבסוף הילד־שנשאר־בחיים. "אין לי שום ניסיון בזה. כל מה שאני יודע הוא שישנן השלכות. אנא קח בחשבון שההערכה שלי היא שלוקהרט כנראה חף מפשע, אז אם אתה יכול להימנע מלפגוע בו בלי יותר מדי סיכון —" הילד משך בכתפיו. "אני לא יודע מה המחיר. רק בבקשה, אם אתה יכול, תיזהר לא לפגוע בו אם הוא חף מפשע."

"אם אוכל," אמר מודי.

"ואתה — אתה מתכנן להסתכל בתודעה שלו ולחפש ראיות הקשורות לאדון האופל, נכון? אני לא יודע מה החוקים בבריטניה הקסומה בנוגע לראיות חוקיות — אבל כל אחד תמיד אשם בהפרת חוק כלשהו, יש פשוט יותר מדי חוקים. אז אם זה לא קשור לאדון האופל, אל תסגיר אותו למשרד הקסמים, פשוט תטיל עליו אובליוויאטה ותלך, טוב?"

מודי קימט את מצחו. "בן, אף אחד לא משיג כוח כל־כך מהר בלי לזמום משהו."

"אז תשאיר את זה להילאים הרגילים, אם וכאשר הם ימצאו ראיות בדרך הרגילה. בבקשה, מר מודי. קרא לזה מוזרות של הגידול המוגלגי שלי, אבל אם זה לא קשור למלחמה אני לא רוצה שנהיה המשטרה המרושעת שפורצת לבתים של אנשים באמצע הלילה, מחטטת להם בתודעה ושולחת אותם לאזקבאן."

"אני לא מבין את ההיגיון בזה, בן, אבל אני מניח שאני יכול לעשות לך טובה."

"יש משהו נוסף, אלאסטור?" חקר אלבוּס.

"כן, אמר מודי. "בנוגע למורה הזה שלך להתגוננות מפני כוחות האופל —"

השערה: גילדרוי לוקהרט: סוף

השערה: דמבלדור

(9 באפריל, 1992, 5:32 בערב)

כשפרופסור קווירל הרים את התה שלו, כוס התה רטטה באוויר, שולחת את הנוזל השקוף הכהה כמעט מעבר לשפה, כך שרק שלוש טיפות זחלו על צד הספל. הארי היה מחמיץ זאת אם לא היה מביט בקפידה; משום שידו של פרופסור קווירל הייתה יציבה לגמרי לפני ואחרי.

אם התנועה העוויתית הקטנה הזו תתקדם לרעד תמידי, זה יהיה הסוף לכל קסם שאינו נטול־שרביט בשביל המורה להתגוננות. בתנועות שרביט אין מקום לאצבעות רועדות. עד כמה זה באמת יגביל את פרופסור קווירל אם בכלל, הארי לא היה מסוגל לנחש. המורה להתגוננות בהחלט מסוגל לקסם נטול־שרביט, אך עם זאת הוא נטה להשתמש בשרביט לדברים גדולים — אבל ייתכן שעבורו זה רק עניין של נוחות...

"טירוף," אמר פרופסור קווירל כשלגם בזהירות מהתה שלו הוא הביט בספל, ולא בהארי, וזה לא רגיל בשבילו — "יכול להיות סימן בפני עצמו."

המשרד הקטן של המורה להתגוננות היה שקט, החדר המוגן מרעש שקט באופן שמשרד המנהל לעולם לא יוכל להיות. לפעמים שניהם סיימו במקרה לשאוף או לנשוף באותו הזמן; ואז הייתה ריקנות שמיעתית שהייתה כמעט צליל בפני עצמה.

"אני מסכים עם זה במובן מסוים," אמר הארי. "אם מישהו אומר לי שכולם בוהים בו ושהתחתונים שלו מאובקים באבקה הנשלטת באמצעות המחשבה, אני יודע שהוא פסיכוטי, משום שזה הסימן הרגיל לפסיכוזה. אבל אם תאמר לי שכל דבר מבלבל מצביע לכיוון דמבלדור כחשוד, זה נראה לי... הגזמה. רק משום שאני לא רואה מטרה אין זה אומר שאין מטרה."

"חסר מטרה?" אמר פרופסור קווירל. "הו, אבל השיגעון של דמבלדור אינו מהסוג חסר המטרה, אלא שיש לו יותר מדי מטרות. ייתכן שהמנהל תכנן את זה כדי לגרום ללוציוס מאלפוי לזרוק את המשחק שלו בשביל לנקום בך — או שזו עשויה להיות אחת מתוך תריסר מזימות אחרות. מי יודע מה המנהל חושב שיש לו סיבה לעשות, כשכבר מצא סיבה לעשות כל־כך הרבה דברים מוזרים?"

הארי סירב לתה בנימוס, אפילו שידע שפרופסור קווירל ידע מה זה אומר. הוא שקל להביא פחית גזוז משלו — אבל החליט גם נגד זה, אחרי שהבין עד כמה קל יהיה למורה להתגוננות לשגר פנימה קצת שיקוי, אפילו אם שניהם לא יכולים לגעת זה בזה ישירות עם קסם.

"ראיתי כבר קצת מדמבלדור," אמר הארי. "אלא אם כל מה שראיתי הוא שקר, אני מתקשה להאמין שהוא יזמום לשלוח תלמידת הוֹגווֹרטְס לאזקבאן. אי־פעם."

"אה," אמר המורה להתגוננות ברכות, ההשתקפות הזעירה של ספל התה מנצנצת בעיניו החיורות. "אבל ייתכן שזהו סימן נוסף, מר פוטר. עוד לא הבנת את נקודת המבט של אדם כמו דמבלדור. אם הוא מוכרח, למען מטרה אצילית במידה מספקת, להקריב תלמידה — טוב, במי יבחר, אם לא במי שהכריזה על עצמה כגיבורה?"

זה גרם להארי לחשוב מעט. ייתכן שזו רק הטיית הבדיעבד, אבל זה כן ריכז חלק ממסת ההסתברות של ההשערה להפללת הרמיוני במיוחד. באופן דומה, פרופסור קווירל באמת צפה מראש שדמבלדור עשוי לסמן את דראקו כמטרה...

אבל אם זה אתה מאחורי זה, פרופסור, ייתכן שעיצבת את תוכניותיך להפליל את המנהל, ודאגת להטיל בו חשד מראש.

לרעיון של 'ראיה' יש משמעות שונה קצת, כשאתה מתעסק עם מישהו שהכריז שהוא משחק את המשחק 'רמה אחת מעליך'.

"אני רואה את הנקודה שלך, פרופסור," אמר הארי באיטיות, איננו מסגיר את מחשבותיו האחרות. "אז אתה חושב שההשערה הסבירה ביותר היא שהיה זה המנהל שהפליל את הרמיוני?"

"לא בהכרח, מר פוטר," פרופסור קווירל רוקן את ספל התה שלו בלגימה אחת ואז הניח אותו, משמיע צליל נקישה חד. "ישנו גם סוורוס סנייפ — אם כי מה הוא יכול להרוויח מכך, איני יכול לנחש. וגם הוא אינו החשוד העיקרי שלי."

"אז מי זה?" שאל הארי, מבולבל מעט. פרופור קווירל בטח לא עומד לומר 'אתה־יודע־מי' —

"להילאים יש כלל," אמר פרופסור קווירל. "חקור את הקורבן. הרבה פושעים חושבים שאם הם הקורבנות לכאורה של פשע, לא יחשדו בהם. כל־כך הרבה פושעים חושבים זאת, למעשה, שכל הילאי וותיק ראה זאת עשרות פעמים."

"אתה לא מנסה ברצינות לשכנע אותי שהרמיוני —"

המורה להתגוננות הביט בהארי באחד המבטים עם העיניים המצומצמות שמשמעו שהוא טיפש.

דראקו? דראקו נחקר תחת וריטסרום — אבל ייתכן שללוציוס יש מספיק השפעה כדי להשפיע על ההילאים ש... הו.

"אתה חושב שלוציוס מאלפוי תקף את בנו שלו?" שאל הארי.

"למה לא?" אמר פרופסור קווירל ברוך. "מהעדות המתועדת של מר מאלפוי, מר פוטר, אני מסיק שזכית להצלחת־מה בשינוי העמדות הפוליטיות של מר מאלפוי. אם לוציוס מאלפוי גילה זאת לפני כן... הוא עשוי היה להחליט שהיורש שלו לשעבר הפך למעמסה."

"אני לא קונה את זה," אמר הארי בנימה יבשה.

"אתה נאיבי בצורה גחמנית, מר פוטר. ספרי ההיסטוריה מלאים במחלוקות משפחתיות שהפכו לרצחניות, עקב גורמי אי־נוחות ואיומים פחותים בהרבה מאלה שמר מאלפוי הציב לאביו. אני מניח שמיד תאמר לי שלורד מאלפוי מאוכלי־המוות עדין מכדי להביא על בנו פגיעה שכזו." קמצוץ של סרקזם עבה.

"טוב, כן," אמר הארי. "אהבה היא דבר אמיתי, פרופסור, תופעה עם השפעות ניתנות לצפייה. מוחות הם אמיתיים, רגשות הם אמיתיים, ואהבה היא חלק מהעולם האמיתי כמו תפוחים ועצים. אם תערוך תחזיות ניסיוניות בלי להתחשב באהבת הורים, יהיה לך קשה מאוד להסביר למה ההורים שלי לא נטשו אותי בבית יתומים אחרי התקרית עם הפרויקט המדעי."

המורה להתגוננות לא הגיב לזה כלל.

הארי המשיך. "ממה שדראקו אומר, לוציוס תיעדף אותו על פני הצבעות חשובות בקסמהדרין. זו ראיה משמעותית, משום שיש דרכים פחות יקרות לזייף אהבה, אם אתה פשוט רוצה לזייף אותה. וזה לא כאילו שההסתברות הפריורית שהורה יאהב את הילד שלו נמוכה. אני מניח שזה אפשרי שלוציוס פשוט מגלם את התפקיד של אב אוהב, והוא וויתר על התפקיד הזה אחרי שגילה שדראקו התרועע עם בני־מוגלגים. אבל כמו שאומרים, פרופסור, צריך להבדיל בין אפשרות לסבירות."

"פשע מוצלח אף יותר," אמר המורה להתגוננות, עדיין בנימה הרכה הזו, "אם איש לא יאמין שזה הוא."

"ואיך בכלל לוציוס יטיל לחש־זיכרון על הרמיוני מלכתחילה, בלי להפעיל את לחשי ההגנה? הוא לא פרופסור — אה, כן, אתה חושב שזה פרופסור סנייפ."

"טעות," אמר המורה להתגוננות. "לוציוס מאלפוי לא יבטח במשרת לבצע משימה כזו. אבל נניח שמורה כלשהי בהוֹגווֹרטְס, אינטליגנטית מספיק כדי להטיל לחש זיכרון מוצלח אבל חסרת יכולת לחימה גדולה, מבקרת בהוגסמיד. מסמטה אפלה דמותו עטויית־השחורים של מאלפוי צועדת קדימה — הוא ילך באופן אישי, עבור דבר כזה — ואומרת לה מילה יחידה."

"אימפריו."

"לגילימנס, למעשה," אמר פרופסור קווירל. "אני לא יודע אם לחשי ההגנה של הוֹגווֹרטְס יופעלו בגלל מורה שחוזרת תחת השפעת קללת האימפריוס. ואם אני לא יודע, גם מאלפוי כנראה לא יודע. אבל מאלפוי הוא מליט־הכרה מושלם לכל הפחות; ייתכן שהוא מסוגל להשתמש בביאור־הכרה. ובאשר למטרה... אולי אורורה סיניסטרה; איש לא יחשוד במורה לאסטרונומיה שמסתובבת בלילה."

"או אפילו יותר מתבקש, פרופסור ספראוט," אמר הארי. "משום שהיא האדם האחרון שמישהו יחשוד בו."

המורה להתגוננות היסס לרגע. "ייתכן."

"למעשה," אמר אז הארי, מקמט את מצחו במחשבה, "אני מניח שאתה לא יודע בעל־פה מי מהמורים הנוכחיים היה בסביבה כשמר האגריד הופלל ב־1943?"

"דמבלדור לימד שינויי־צורה, קטלברן לימד חיות פלא, ווקטור לימדה כשפומטיקה," אמר מיד פרופסור קווירל. "ואני מאמין שבתשֶדה בַּבלינג, שמלמדת כיום רונות עתיקות, הייתה אז מדריכה ברֵייבֶנְקְלוֹ. אבל מר פוטר, אין סיבה להניח שמישהו מלבד אתה־יודע־מי היה מעורב בעניין הזה."

הארי משך בכתפיו. "נראה שווה לשאול את השאלה, רק כדי לבדוק. בכל מקרה, פרופסור, אני מסכים שישנה אפשרות שמישהו מבחוץ הפעיל ביאור־הכרה על חבר בסגל הוֹגווֹרטְס — ולאחר מכן הטיל עליו אובליוויאטה, אין סיכוי שמישהו ישכח את זה. אבל אני לא חושב שלוציוס מאלפוי הוא מועמד סביר לתפקיד המושך בחוטים. אפשרי אך כלל לא סביר שכל האהבה לכאורה של לוציוס לדראקו היא רק תחושת חובה, וכל זה נעלם בענן עשן. ואפשרי אך לא סביר שכל מה שלוציוס עשה בפני הקסמהדרין היה רק העמדת פנים. אנשים, אינם תמיד תוכם כברם, כמו שאמרת. אבל יש ראיה אחת שלא מתאימה."

"והיא?" שאל המורה להתגוננות, עיניו עצומות למחצה.

"לוציוס ניסה לסרב למאה אלף אוניות בתמורה לחייה של הרמיוני. ראיתי עד כמה הקסמהדרין היה מופתע כשלוציוס אמר שהוא מסרב לזה על אף חוקי הכבוד. הקסמהדרין לא ציפה לזה ממנו. למה שלא פשוט ייקח את הכסף בעודו מעמיד פנים שהוא מתרעם וחורק בשיניו? לא באמת יהיה אכפת לו עד כדי כך לזרוק את הרמיוני לאזקבאן."

השתררה שתיקה. "ייתכן שהוא נסחף עם התפקיד שגילם," אמר פרופסור קווירל. "זה קורה, מר פוטר, בלהט הרגע."

"ייתכן," אמר הארי, "אבל זה עוד חוסר־סבירות שצריך לשער — וכשאתה מוסיף את זה לתירוצים הרבים שבתיאוריה, היא כבר אינה יכולה להיות בראש הרשימה. עוד מישהו שאתה חושב שאני צריך לחשוב עליו, בטווח כל האפשרויות האחרות?"

שקט ארוך השתרר. עיניו של המורה להתגוננות ירדו אל ספל התה הריק שלפניהם, נראות מרוחקות בצורה יוצאת דופן.

"אני מניח שאני יכול לחשוב על חשוד אחרון," אמר המורה להתגוננות לבסוף.

הארי הנהן.

לא נראה כאילו המורה להתגוננות שם לב, הוא פשוט המשיך לדבר. "האם המנהל אמר לך משהו — אפילו רמז — על הנבואה של פרופסור טרלוני?"

"הא?" אמר הארי אוטומטית, ממיר את ההלם הפתאומי שלו להעמדת הפנים הטובה ביותר שהצליח להפיק. זו בטח אינה הרמה הנכונה כדי לשטות את פרופסור קווירל אבל הארי היה בטוח שהוא לא יכול לקחת את הזמן לענות — רגע, אבל איך לעזאזל פרופסור קווירל ידע על זה — "פרופסור טרלוני ניבאה נבואה?"

"אתה היית שם לשמוע את ההתחלה," אמר פרופסור קווירל, מקמט את מצחו. "אתה צעקת לכל בית־הספר שהנבואה לא יכולה להיות עליך, משום שאתה לא מגיע, אתה כבר נמצא."

הוא מגיע. זה שיקרע לגזרים את כ —

וזה כל מה שפרופסור טרלוני הספיקה לומר לפני שדמבלדור תפס אותה ונעלם.

"אה, הנבואה הזו," אמר הארי. "סליחה! לגמרי שכחתי ממנה."

הארי חשב שהדגיש יותר מדי את ההצהרה האחרונה, והוא 80% ציפה שפרופסור קווירל יאמר, אהא, מר פוטר, מה היא הנבואה המסתורית האחרת שעשית מאמצים כאלה להכחיש —

"זוהי שטות," אמר המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בחדות, "אם אכן אתה אומר לי את האמת. נבואות אינן עניין פעוט. הפכתי במחשבתי על המעט ששמעתי, אבל רסיס קטן שכזה הוא פשוט מעט מדי."

"אתה חושב שזה שמגיע, הוא זה שהפליל את הרמיוני?" שאל הארי, כשהתודעה שלו הקצתה השערה נוספת, נשוא לא ידוע, זה־שמגיע.

"בלי להעליב את העלמה גריינג'ר," אמר המורה להתגוננות, מקמט את מצחו שוב, "ייתכן שחייה או מותה לא היו כה משמעותיים. אבל מישהו כן אמור לבוא — אחד שעל־פי הפרשנות שלך לא נמצא כבר — ומישהו משמעותי כל־כך, שחקן לא ידוע... מי יודע מה עוד הוא עשה?"

הארי הנהן ונאנח מנטלית, משום שהוא ייאלץ לערוך את חישוב סיכויי לורד־וולדמורט שלו שוב, עם ראיה נוספת.

פרופסור קווירל דיבר עם עיניים עצומות למחצה, מביט מבעד לחרכים. "יותר מאשר על מי הנבואה דיברה — מי נועד לשמוע אותה? נאמר שעתידות נאמרים לאלה שבכוחם לגרום להם לקרות, או למנוע אותם. דמבלדור. אני. אתה. כרביעי מרוחק, סוורוס סנייפ. אבל מבין הארבעה הללו, דמבלדור וסנייפ יהיו בנוכחותה של טרלוני פעמים רבות. אתה ואני היחידים שלא בילו זמן רב במחיצתה עד יום הראשון ההוא. אני חושב שסביר למדי שהנבואה הזו יועדה לאחד מאיתנו — לפני שדמבלדור לקח את החוזה. האם המנהל לא אמר לך דבר נוסף?" קולו של פרופסור קווירל דרש כעת. "אני חושב ששמעתי יותר מדי כוח בהכחשה הזו, מר פוטר."

"בכנות, לא," אמר הארי. "זה באמת פרח לי מהראש."

"אז אני מרוגז למדי בגלל דמבלדור," אמר פרופסור קווירל ברכות. "למעשה, אני חושב שאני כועס."

הארי לא אמר דבר. הוא אפילו לא הזיע. זו אולי סיבה גרועה לביטחון עצמי, אבל במקרה המסוים הזה, הארי חף מפשע במקרה.

פרופסור קווירל הנהן פעם אחת, בחדות, כאילו בהכרה. "אם אין עוד דבר שצריך להיאמר בינינו, מר פוטר, אתה רשאי ללכת."

"אני יכול לחשוב על עוד חשוד," אמר הארי. "מישהו שלא שמת ברשימה שלך בכלל. האם תנתח אותו בעבורי, פרופסור?"

השתרר עוד אחד מרגעי השתיקה הללו שהיה כמעט צליל בפני עצמו.

"באשר לחשוד הזה," אמר פרופסור קווירל ברכות, "אני חושב שמוטב שתחקור אותו בעצמך, מר פוטר, ללא עזרתי. שמעתי בקשות כאלה בעבר, והניסיון מלמד אותי לסרב. או שאעשה עבודה טובה מדי בלהרשיע את עצמי, ואשכנע אותך שאני אשם — או שתחליט שההרשעה שלי נעשתה ביד רפה, ושאני אשם. רק אומר שלהגנתי — אצטרך סיבה טובה מאוד לסכן את הברית השברירית שלך עם היורש לבית מאלפוי."

השערה: המורה להתגוננות מפני כוחות האופל

(8 באפריל, 1992, 8:37 בערב)

"...אז אני חושש שעליי לעזוב אתכם," אמר דמבלדור בחומרה. "הבטחתי לקווירינוס... כלומר, הבטחתי למורה להתגוננות... שלא אעשה שום ניסיון לגלות את זהותו האמיתית, בעצמי או באמצעות אחרים."

"ומה גרם לך להבטיח הבטחה טיפשית שכזו, אם כך?" ירה עין־הזעם מודי.

"היה זה תנאי שאינו פתוח למשא ומתן להעסקה, או כך לפחות אמר." דמבלדור העיף מבט בפרופסור מֶקגונַגל, חיוך אירוני חולף לרגע על פניו. "ומינרווה הבהירה לי היטב שבית־הספר הוֹגווֹרטְס זקוק למורה ראוי להתגוננות מפני כוחות האופל השנה, אפילו אם אצטרך לגרור את גרינדלוולד מנירמנגרד ולקוות שהוא זוכר לי חסד נעורים כדי שישתכנע לקחת את המשרה."

"לא ניסחתי זאת בדיוק כך —"

"ההבעה שלך אמרה זאת בעבורך, יקירתי."

וכך ארבעתם — הארי, פרופסור מֶקגונַגל, המורה לשיקויים, ואלאסטור מודי, הידוע גם כ־'עין־הזעם' — היו ספונים לבדם במשרד המנהל.

מוזר עד כמה משרד המנהל נראה... לא מאוזן... ללא המנהל. אם אין לכם אשף עתיק וכמוש שיגרום לכול להיראות רציני, אתם פשוט ארבעה אנשים שמנסים לערוך פגישה רצינית בעודם מוקפים בשליפציקים ביזאריים ורעשניים.

גלוי לגמרי ממקום מושבו של הארי, על ידית הכיסא, היה חפץ בצורת חרוט קטום שהסתובב באיטיות מסביב לאור מרכזי שעמעם אך לא הסתיר; ובכל פעם שהאור המרכזי פעם, המערכת השמיעה צליל וורופ־וורופ־וורופ שנשמע מרוחק בצורה מוזרה, מעומעם כאילו הגיע מאחורי ארבעה קירות מוצקים, אף על־פי שהחרוט־הקטום־המסתובב היה במרחק של מטר.

וורופ... וורופ... וורופ...

ובנוסף ישנם הגופים הנושמים עדיין של הארי פוטר שהסתיר בפינה שקטה אחת, מנקה את הבלאגן שהיה שלו ביותר ממובן אחד. (רק גוף אחד לא היה בתוך עותק של גלימת ההיעלמות; אבל נדרש רק מאמץ ריכוז קטן לראות את העצמיים האחרים שלו מתחת לגלימה שהוא אדונה — מאמץ שהארי השתדל לא להשקיע קודם, כדי להימנע מלקבל מידע זמני מוקדם שהוא רוצה לקבוע על־ידי הבחירה שלו.) הדבר העצוב היה שבשלב הזה, העובדה שהגוף שלו שכב בגלוי בפינה לא נראתה מטורפת בכלל. זה פשוט היה... הוֹגווֹרטְס.

"בסדר," אמר מודי, נראה חמוץ למדי. מתוך שריון העור שלו הגבר המצולק הוציא תיקייה שחורה. "זה עותק של מה שהאנשים של אמיליה אספו. היא כמעט בוודאות יודעת שיש לנו את זה, אבל הכל מתחת לשולחן, זה ברור? בכל אופן —"

ומודי אמר להם שהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם חושבת שהיא יודעת מי הוא באמת 'קווירינוס קווירל'. תלמיד הוֹגווֹרטְס רגיל למראה (אם כי מוכשר מספיק כך שרק בקושי לא היה מדריך ראשי) שיצא לחופשה באלבניה אחרי שסיים את לימודיו, נעלם, חזר 25 שנה לאחר מכן, ואז נקלע למלחמת הקוסמים —

"היה זה רצח בית מונרו שעשה את שמו של וולדי," אמר מודי. "עד אז הוא היה פשוט עוד קוסם אפל עם שגעון גדלות ובלטריקס בלק. אבל אחרי זה —" מודי נחר. "כל שוטה במדינה התקבץ לשרת אותו. היית מקווה שהקסמהדרין ייעשה רציני, ברגע שהיה מבין שוולדי מוכן להרוג את חבריו הקדושים. וזה בדיוק מה שהממזרים עשו — קיוו שממזר אחר יהפוך לרציני. איש מהפחדנים לא רצה לצעוד קדימה. היו אלה מונרו, קראוץ', בונז, ולונגבוטום. אלה היו כמעט כל אלו במשרד הקסמים שהעזו לומר מילה שעלולה לפגוע בוולדי."

"כך הבית שלך נעשה לבית־אצולה, מר פוטר," התערב קולה הרציני של פרופסור מֶקגונַגל. "ישנו חוק עתיק לפיו אם מישהו שם קץ לבית עתיק־יומין, זה שנוקם את נקמת דמו נעשה לבית־אצולה. אין ספק, בית פוטר כבר היה עתיק יותר משושלות מסוימות שנקראו עתיקות־יומין. אבל התואר שלך נהיה אציל של בריטניה רק אחרי סוף המלחמה, כהכרה בכך שנקמת את בית מונרו עתיק־היומין."

"שטף של הכרת תודה וכל זה," אמר עין־הזעם מודי בחמיצות. "זה לא החזיק מעמד, אבל לפחות ג'יימס ולילי קיבלו תואר מפונפן ומדליה חסרת־תועלת לקחת לקבר שלהם. אבל נשים בצד שמונה שנים של אימה מוחלטת אחרי שמונרו נעלם ורגולוס בלק — הוא היה המקור האישי של מונרו אצל אוכלי־המוות, אנחנו די בטוחים — הוצא להורג על־ידי וולדי. זה היה כמו סכר שנפרץ ודם ששוטף החוצה, מטביע את כל המדינה. אלבוּס דמבלדור המזורגג בכבודו ובעצמו נאלץ להיכנס לנעליו של מונרו, וזה בקושי הספיק בשביל שנשרוד."

הארי הקשיב בתחושה מוזרה של חוסר־מציאותיות. חלק מזה הרגיש נכון, מתאים לתצפיות — במיוחד לנאום שפרופסור קווירל נשא לפני חג־המולד — אך עם זאת...

הם מדברים פה על פרופסור קווירל.

"אז זוהי הזהות האמיתית של פרופסור קווירל, על־פי המחלקה," עין־הזעם מודי סיים את דיווחו. "עכשיו מה אתה חושב, בן?"

"טוב..." אמר הארי באיטיות. יכולה להיות מסכה מתחת למסכה. "המחשבה המתבקשת הבאה היא שה'דיוויד מונרו' הזה מת במלחמה אחרי הכל, וזה רק מישהו אחר שמעמיד פנים שהוא דיוויד מונרו שמעמיד פנים שהוא פרופסור קווירל."

"זה מתבקש?" אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "מרלין הקדוש..."

"באמת, ילד?" שאל עין־הזעם מודי, עינו הכחולה מסתחררת במהירות. "הייתי אומר שזה קצת... פרנואידי."

אתה לא מכיר את פרופסור קווירל, הארי לא אמר. "זו תיאוריה שקל לבדוק," אמר הארי בקול רם. "פשוט תבדוק האם המורה להתגוננות זוכר משהו מהמלחמה שדיוויד מונרו האמיתי היה יודע. אם כי אני מניח שאם הוא מגלם את התפקיד של דיוויד מונרו שמעמיד פנים שהוא מישהו אחר, יש לו תירוץ טוב להעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שהוא לא יודע על מה אתה מדבר —"

"קצת פרנואידי," אמר הגבר המצולק, קולו עולה. "לא פרנואידי מספיק! עירנות מתמדת! תחשוב על זה, נערי — מה אם דיוויד מונרו האמיתי מעולם לא חזר מאלבניה?"

השתררה שתיקה.

"אני מבין..." אמר הארי.

"כמובן שאתה מבין," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "אל תשימו לב אליי, בבקשה. אני פשוט אשב פה בשקט ואצא מדעתי."

"בעבודה מהסוג הזה, אתה לומד שישנם שלושה סוגים של קוסמי אופל," אמר מודי בנימה קודרת; השרביט שלו לא היה מכוון על איש, הוא היה בזווית קלה מטה, אבל הוא היה בידו. הוא לא עזב את ידו לרגע מאז שנכנס לחדר. "ישנם קוסמי אופל בעלי שם אחד. ישנם קוסמי אופל בעלי שני שמות. וישנם קוסמי אופל המחליפים שמות כמו שאתה ואני מחליפים בגדים. אני ראיתי את 'מונרו' שובר שלושה אוכלי־מוות כמו זרדים. אין הרבה קוסמים כל־כך טובים בגיל ארבעים וחמש. דמבלדור, אולי, אבל לא הרבה אחרים."

"אולי זה נכון," אמר המורה לשיקויים מהמקום בו ארב. "אבל מה עם זה, עין־הזעם? תהא אשר תהא זהותו, מונרו בוודאי היה אויבו של אדון האופל. שמעתי אוכלי־מוות מקללים את שמו אפילו אחרי שחשבו שהוא מת. הם חששו ממנו מאוד."

"כשזה נוגע למורים להתגוננות מפני כוחות האופל," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בקול מדוקדק, "אני מוכנה לקבל את זה ולומר תודה."

מודי הסתובב להביט בה במבט זועם. "איפה לעזאזל 'מונרו' היה כל השנים שנעלם בהן, אה? אולי הוא חשב שיוכל לעשות לעצמו שם בבריטניה בכך שיתנגד לוולדי, ונעלם בדיוק כשגילה שהוא טועה. אז למה שיחזור עכשיו, הא? מה התוכנית החדשה שלו?"

"הוא, אה..." הארי ניסה בהיסוס. "הוא אומר שהוא תמיד רצה להיות מורה דגול להתגוננות מפני כוחות האופל משום שכל הקוסמים הלוחמים הגדולים ביותר לימדו בהוֹגווֹרטְס. והוא סוג של כן מורה מדהים להתגוננות מפני כוחות האופל, למעשה... כלומר, אם הוא פשוט רצה להעמיד פנים, הוא היה יכול לעשות עבודה הרבה פחות טובה..."

פרופסור מֶקגונַגל הנהנה בנחרצות.

"נאיבי," אמר מודי בנימה יבשה. "אני מניח שלא תהיתם האם המורה שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל סידר שכל בית מונרו יימחק?"

"מה?" קראה פרופסור מֶקגונַגל.

"הקוסם המסתורי שלנו שומע על ילד אבוד מבית עתיק־יומין בבריטניה," אמר מודי. "נכנס לנעליו של 'דיוויד מונרו', אבל מתרחק ממשפחת מונרו האמיתית. אבל בסופו של דבר המשפחה תשים לב שמשהו לא בסדר. אז המתחזה הזה איכשהו מעודד את וולדי למחוק את כולם — אולי מדליף סיסמה להגנות שלהם שהם נתנו לו — ואז הוא לורד בקסמהדרין!"

נראה שהתחולל קרב בתודעה של הארי בין הַפְלְפַּאף אחד, שמעולם לא בטח במורה להתגוננות מלכתחילה; והַפְלְפַּאף שני, שהיה הרבה יותר מדי נאמן לידידו של הארי, פרופסור קווירל, מכדי להאמין למשהו כזה רק משום שמודי אמר.

זה באמת קצת ברור, עם זאת, ציין החלק הסלית'ריני שלו. כלומר, אתה באמת מאמין שבנסיבות טבעיות, מישהו יסיים בתור היורש האחרון לבית עתיק־יומין וגם לורד וולדמורט יהרוג את המשפחה שלו וגם הוא מוכרח לנקום את מות הסנסיי שלו לאומנויות לחימה? אם כבר, הייתי אומר שהוא הגזים בניסיון למצב את הזהות החדשה שלו בתור הגיבור הספרותי המושלם. דברים מהסוג הזה לא קורים בחיים האמיתיים.

זה מגיע מיָתוֹם שגדל בלי לדעת על המורשת שלו, העיר המבקר הפנימי של הארי. שיש עליו נבואה. אתה יודע, אני לא חושב שקראנו פעם סיפור על שני גיבורים שקולים בגורלם שמתחרים לראות מי קלישאתי מספיק כדי להביס את הנבל —

כן, ענה הארי המרכזי מעל לצלילי הוורופ ברקע, יש לנו חיים ממש עצובים ואתה לא עוזר.

יש רק דבר אחד לעשות בשלב הזה, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ. וכולנו יודעים מה הוא, אז למה להתווכח?

אבל, השיב הארי, איך אנחנו יכולים לבדוק בצורה ניסויית האם פרופסור קווירל הוא דיוויד מונרו המקורי? כלומר, איזה מין בר־תצפית מתנהג בצורה שונה כתלות בהאם הוא דיוויד מונרו האמיתי או מתחזה?

"מה אתה רוצה שאעשה בקשר לזה, עין־הזעם?" דרשה פרופסור מֶקגונַגל. "אינני יכולה —"

"את יכולה," אמר הגבר המצולק, מביט בה במבט יוקד. "פשוט תפטרי את המורה המזורגג להתגוננות מפני כוחות האופל."

"אתה אומר את זה כל שנה," אמרה פרופסור מֶקגונַגל.

"כן, ואני תמיד צודק!"

"עירנות מתמדת או לא, אלאסטור, חייבים ללמד את התלמידים!"

מודי נחר. "בה! אני נשבע שהקללה נעשית גרועה משנה לשנה, ואתם מסרבים יותר ויותר לשחרר אותם. פרופסור קווירל היקר שלך יצטרך להיות גרינדלוולד במסווה כדי שיפוטר!"

"באמת?" הארי לא היה מסוגל שלא לשאול. "כלומר, האם הוא באמת יכול להיות —"

"אני בודק את התא של גרינדי כל חודשיים," אמר מודי. "הוא עדיין היה שם במרץ."

"האם האדם שבתא שלו יכול להיות מתחזה?"

"אני עושה בדיקת דם לוודא את הזהות שלו, בן."

"איפה אתה שומר את הדם שאתה משתמש בו להשוואה?"

"במקום בטוח." משהו דומה לחיוך מתח את השפתיים המצולקות. "האם שקלת את משרד ההילאים אחרי שתסיים ללמוד?"

"אלאסטור," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בחוסר־רצון. "למורה להתגוננות באמת יש... מצב בריאותי. אני מניחה שתאמר שזה מחשיד בפני עצמו — אבל אין ביטחון שיהיה זה דבר רע שיעשה שימנע מאיתנו לחדש את העסקתו."

"כן, התנומות הקטנות שלו," אמר מודי בנימה אפלה. "אמיליה חושבת שהוא נקלע לדרכה של קללה מדרגה גבוהה. לי זה נשמע כמו טקס אפל שהשתבש!"

"אין לך שום הוכחה לזה!" אמרה פרופסור מֶקגונַגל.

"הבחור יכול באותה מידה ללבוש שלט שכתוב עליו 'קוסם אופל' באותיות ירוקות זוהרות מעל הראש שלו."

"אה..." אמר הארי. זה לא נראה כמו זמן טוב במיוחד לשאול מה מר מודי חושב על עמדת ה'לא כל טקסי הקורבן הם מרושעים'. "סלח לי, אבל אמרת מקודם שפרופסור קווירל — אני מתכוון לדיוויד מונרו הישן — אני מתכוון למונרו משנות השבעים — בכל מקרה, אמרת שהאיש הזה השתמש בקללה ההורגת. מה זה אומר? האם מישהו חייב להיות קוסם אופל בשביל להשתמש בה?"

מודי הניד בראשו. "אני השתמשתי בה בעצמי. כל מה שדרוש זה כוח ומצב־רוח מסוים." השפתיים המחייכות חשפו שיניים. "הפעם הראשונה שהטלתי אותה הייתה על קוסם בשם גרלד גרייס, אתה יכול לשאול אותי מה הוא עשה אחרי שתסיים ללמוד בהוֹגווֹרטְס."

"אבל למה אין־עליה־מחילה, אם כך?" שאל הארי. "כלומר, גם קללת החיתוך יכולה להרוג מישהו. אז למה עדיף להשתמש ברֶדוּקְטוֹ מאשר באַבַדָה קֶדַבְ —"

"סתום את הפה שלך!" אמר מודי בחדות. "מישהו עשוי להבין את זה לא נכון, כשאתה אומר את הלחש הזה. אתה נראה צעיר מכדי להטיל אותו, אבל יש דבר כזה שנקרא פולימיצי. ותשובה על השאלה שלך, יש שתי סיבות שהלחש הזה בספר השחור ביותר. הסיבה הראשונה היא שהקללה ההורגת פוגעת ישירות בנשמה, והיא תמשיך להתקדם עד שתפגע באחת. דרך מגנים. דרך קירות. יש סיבה שלהילאים שנלחמו באוכלי־מוות היה אסור להשתמש בה לפני חוק מונרו."

"אה," אמר הארי. "זו באמת נשמעת כמו סיבה מצוינת לאסור —"

"לא סיימתי, בן. הסיבה השנייה היא שהקללה ההורגת לא דורשת רק הרבה קסם. אתה צריך להתכוון לזה. אתה צריך לרצות שמישהו ימות, ולא למען טובת הכלל. להרוג את גרייס לא החזיר את בלייר רוש, או את ניית'ן רהפוס, או את דיוויד קפיטו. זה לא היה בשביל צדק, או כדי למנוע ממנו לעשות את זה שוב. רציתי שהוא ימות. אתה מבין עכשיו, נערי? אתה לא צריך להיות קוסם אפל כדי להשתמש בקללה הזו — אבל אתה גם לא יכול להיות אלבוּס דמבלדור. ואם עצרו אותך בגלל שהרגת איתה, אין שום הגנה."

"אני... מבין," מלמל הילד־שנשאר־בחיים. אתה לא יכול לרצות שהאדם ימות בערך אינסטרומנטלי בדרך לתוצאה חיובית עתידית, אתה לא יכול להטיל את זה אם אתה מאמין שזה רוע הכרחי, אתה צריך באמת לרצות שהוא ימות כדי שיהיה מת, בתור ערך טרמינלי בפונקציית התועלת שלך. "העדפה מגולמת בקסם למוות על פני חיים, מכה ישירות במישור של כוח חיים טהור... זה באמת נשמע כמו לחש שקשה לחסום."

"לא קשה," ירה מודי. "בלתי אפשרי."

הארי הנהן בחומרה. "אבל דיוויד מונרו — או מי שלא יהיה — השתמש בקללה ההורגת נגד אוכלי־מוות לפני שהם מחקו את המשפחה שלו. זה אומר שהוא היה צריך כבר לשנוא אותם? נגיד, הסיפור על אומנויות הלחימה כנראה נכון?"

מודי הניד בראשו קלות. "אחת מהאמיתות האפלות בנוגע לקללה ההורגת, בן, היא שברגע שהטלת אותה בפעם הראשונה, לא דרושה כל־כך הרבה שנאה כדי לעשות זאת שוב."

"היא פוגעת בתודעה?"

מודי הניד בראשו שוב. "לא. ההריגה היא זו שעושה את זה. רצח קורע את הנשמה — אבל זה בדיוק כמו עם הקללה החותכת. הקללה ההורגת לא סודקת את הנשמה. היא פשוט דורשת נשמה סדוקה כדי להטילה." אם הייתה הבעה עצובה על הפנים המצולקות, היא לא ניתנה לקריאה. "אבל זה לא אומר לנו הרבה על מונרו. אלה כמו דמבלדור שלעולם לא יוכלו להטיל את הקללה, משום שהם לעולם לא ייסדקו לא משנה מה — הם הנדירים, נדירים מאוד. דרוש רק סדק קטן."

בחזהו של הארי הייתה תחושה כבדה ומוזרה. הוא תהה מה זה בדיוק אומר, שלילי פוטר ניסתה להטיל על לורד וולדמורט את הקללה ההורגת בנשימתה האחרונה. אבל זה בטח נסלח, זה נכון וטוב שאֵם תשנא את הקוסם האפל שבא להרוג את התינוק שלה, לועג לה על כך שאין היא יכולה לעצור אותו. יש משהו לא בסדר בך כהורה אם אתה לא יכול להטיל אַבַדָה קֶדַבְרָה במצב כזה. ושום לחש אחר לא היה חודר את המגינים של אדון האופל; אתה מוכרח לפחות לנסות לשנוא את אדון האופל מספיק כדי לרצות שימות כדי שימות, אם זו הדרך היחידה להציל את התינוק שלך.

דרוש רק סדק קטן...

"מספיק," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "מה אתה רוצה שנעשה?"

חיוכו של מודי התעוות. "תיפטרי מהמורה להתגוננות ותראי אם כל הצרות שלך נעלמות באורח מסתורי. אני מתערב איתך על אוניה שזה מה שיקרה."

פרופסור מֶקגונַגל נראתה כאילו היא סובלת. "אלאסְטור — אבל — האם אתה תעביר את השיעורים —"

"הא!" אמר מוּדי. "אם אי־פעם אומר כן לשאלה הזו, תבדקו אותי לפּוֹלימיצי, משום שזה לא אני."

"אני אבחן את זה בצורה ניסויית," אמר הארי. ואז, כשכולם הביטו בו, "אני אשאל את פרופסור קווירל שאלה שדיוויד מונרו האמיתי היה יודע — כמו מי עוד היה בסְלִיתְ'רִין במחזור של 1945, או משהו כזה — בתקווה שזה לא יעורר חשד. זו לא תהיה הוכחה חותכת, הוא היה יכול ללמוד את התפקיד, אבל זו תהיה ראיה. אבל עדיין, מר מודי, אפילו אם פרופסור קווירל הוא לא מונרו המקורי, אני לא בטוח שלהיפטר ממנו זו פעולה חופשית. הוא הציל את חיי פעמיים —"

"מה? דרש מודי. "מתי? איך?"

"פעם אחת כשהפיל חבורה של מכשפות שזימנו אותי לעבר הקרקע, ופעם אחרת כשהבין שהסוהרסן שואב אותי דרך השרביט שלי. ואם פרופסור קווירל לא היה זה שסידר את דראקו מאלפוי, אז הוא הציל את חייו, והעניינים היו גרועים בהרבה אם לא היה עושה זאת. אם המורה להתגוננות לא עומד מאחורי זה — הוא לא מישהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו פשוט להיפטר ממנו."

פרופסור מֶקגונַגל הנהנה בתקיפות.

השערה: סוורוס סנייפ

(8 באפריל, 1992, 9:03 בערב)

הארי ופרופסור מֶקגונַגל עמדו כעת על המדרגות המסתובבות לאיטן, פונות מבלי לרדת; או לפחות הארי אחד עמד על המדרגות הללו — שלושת העצמיים האחרים שלו נותרו מאחור במשרד המנהל.

"אני יכול לשאול אותך שאלה פרטית?" שאל הארי, אחרי שחשב שהתרחקו מספיק כדי שלא יישמעו. "ובמיוחד, פרטית ביחס למנהל."

"כן," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, לא ממש נאנחת. "אם כי אני מקווה שאתה מבין שאינני יכולה לעשות שום דבר שמתנגש עם החובות שלי ל —"

"כן," אמר הארי, "על זה בדיוק אני צריך לשאול אותך. לפני הקסמהדרין, כשלוציוס מאלפוי אמר שהרמיוני לא שייכת לבית פוטר ושהוא לא ייקח את הכסף, את אמרת להרמיוני איך להישבע את השבועה. אני רוצה לדעת, אם משהו כזה יעלה שוב, האם המחויבות הראשונה שלך היא לתלמידת הוֹגווֹרטְס הרמיוני גריינג'ר, או לראש מסדר עוף־החול, אלבוּס דמבלדור."

פרופסור מֶקגונַגל נראתה כאילו מישהו הכה אותה בפנים עם מחבת בישול מברזל יצוק, לפני כמה דקות, והרגע נאמר לה שמישהו עומד לעשות זאת שוב, ושאסור לה להירתע.

הארי נרתע קצת בעצמו. מתישהו לאורך הדרך הוא צריך לאמץ לעצמו הרגל לא לנסח דברים בצורה הכי קשה שאפשר.

הקירות הסתובבו סביבם, מאחוריהם, ואיכשהו, הם ירדו.

"הו, מר פוטר," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בנשיפה איטית. "הלוואי שלא היית שואל אותי שאלות כאלה... הו, הארי, לא חשבתי אז, כלל לא. רק ראיתי הזדמנות לעזור לעלמה גריינג'ר ו... כן מויינתי לגְרִיפִינְדוֹר, אחרי הכל."

"יש לך הזדמנות לחשוב עכשיו," אמר הארי. זה לא יצא כמו שצריך, אבל הוא מוכרח לומר זאת בכל מקרה, משום ש — "אני לא מבקש ממך להיות נאמנה לי. אבל אם את יודעת — אם את כן בטוחה — מה תעשי כשזה מגיע לתלמיד הוֹגווֹרטְס חף מפשע מול מסדר עוף־החול בפעם השנייה..."

אבל פרופסור מֶקגונַגל הנידה בראשה. "אני לא בטוחה," לחשה המורה לשינויי־צורה. "אני לא יודעת אם הייתה זו הבחירה הנכונה אפילו אז. אני מצטערת. אני לא יכולה להחליט דברים נוראים כאלה!"

"אבל את תעשי משהו אם זה יקרה שוב," אמר הארי. "חוסר בחירה הוא גם בחירה. את לא יכולה פשוט לדמיין שאת עושה בחירה כרגע?"

"לא," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, נשמעת מחוזקת מעט; והארי הבין שהוא הציע לה בטעות דרך החוצה. המילים הבאות של הפרופסור איששו את חששותיו. "בחירה נוראה שכזו, מר פוטר — אני חושבת שמוטב שלא אבחר עד שאהיה מוכרחה."

הארי נאנח מנטאלית. הוא הניח שאין לו זכות לצפות מפרופסור מֶקגונַגל לומר משהו אחר. בדילמה מוסרית שבה אתה מפסיד משהו כך או כך, לעשות את הבחירה ירגיש רע כך או כך, אז אתה יכול לחסוך לעצמך זמנית מעט כאב מנטלי בכך שתסרב להחליט. במחיר של לא להיות מסוגל לתכנן שום דבר מראש, ובמחיר של הטייה עצומה לטובת חוסר פעולה או להמתין עד שיהיה מאוחר מדי... אבל אתה לא יכול לצפות ממכשפה לדעת את זה. "בסדר," אמר הארי.

אם כי זה לא היה בסדר, לא באמת. דמבלדור אולי ירצה שהחוב יוסר, גם פרופסור קווירל ירצה שהארי לא יימצא בחוב הזה. ואם המורה להתגוננות הוא באמת דיוויד מונרו, או יכול באופן משכנע להופיע כדיוויד מונרו, אז לורד וולדמורט לא השמיד את בית מונרו, טכנית. ובמקרה כזה מישהו עשוי להעביר החלטה בקסמהדרין שמבטלת את מעמד האצולה של בית פוטר, שניתן לו על שנקם את חורבנו של בית מונרו עתיק־היומין.

ובמקרה כזה, שבועת האמונים של הרמיוני לבית פוטר תהיה בטלה ומבוטלת.

או אולי לא. הארי לא ידע דבר על העניינים החוקיים, במיוחד לא האם בית פוטר יקבל את הכסף בחזרה אם מישהו יצליח לשלוח את הרמיוני לאזקבאן. רק מפני שאיבדת משהו, אין זה אומר שהתשלום חוזר אליך, מבחינה חוקית. הארי לא היה בטוח והוא לא העז לשאול פרקליט קסום...

...יהיה נחמד להיות מסוגל לבטוח במבוגר אחד לפחות שייקח את הצד של הרמיוני במקום את זה של דמבלדור, אם עניין כזה יאיים לעלות שוב.

המדרגות עליהן עמדו חדלו מלהסתובב, והם ניצבו לפני צידם האחורי של גרגויילי האבן הגדולים, שזזו הצידה ברעש, חושפים את המסדרון.

הארי צעד החוצה —

יד תפסה בכתפו של הארי.

"מר פוטר," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בקול נמוך, "למה אמרת לי לפקוח עין על פרופסור סנייפ?"

הארי הסתובב שוב.

"אמרת לי לפקוח עין, ולראות אם הוא השתנה," המשיכה פרופסור מֶקגונַגל, נימת קולה מלאה דחיפות. "למה אמרת את זה, מר פוטר?"

לקח להארי רגע, בשלב זה, לחשוב לאחור ולהיזכר למה באמת אמר את זה. הארי ונוויל הצילו את לסאת' לסטריינג' מבריונים, ואז הארי התעמת עם סוורוס במסדרון ואז, לפחות על־פי מילותיו של המורה לשיקויים, 'כמעט מת' —

"גיליתי משהו שגרם לי לדאוג," אמר הארי לאחר רגע. "ממישהו שהכריח אותי להבטיח שלא אספר לאיש." סוורוס הכריח את הארי להבטיח שלא יחלוק את השיחות שלהם עם איש, והארי עדיין היה כבול על־ידי ההבטחה הזו.

"מר פוטר —" החלה פרופסור מקגונל, ואז נשפה, הבזק החדות נעלם במהירות כמו שהופיע. "לא משנה. אם אינך יכול לומר, אינך יכול לומר."

"למה את שואלת?" שאל הארי.

פרופסור מֶקגונַגל נראתה כאילו היא מהססת —

"בסדר, אני אהיה ספציפי יותר," אמר הארי. אחרי שפרופסור קווירל עשה את זה לו כמה פעמים, הארי התחיל לקלוט את זה. "איזה שינוי כבר ראית בפרופסור סנייפ שאת מנסה להחליט האם לספר לי עליו?"

"הארי —" אמרה המורה לשינויי־צורה, ואז סגרה את פיה.

"ברור שאני יודע משהו שאת לא יודעת," אמר הארי בסיוע. "את רואה, זו הסיבה שאנחנו לא תמיד יכולים לדחות ניסיון לבחור בדילמות המוסריות הנוראיות שלנו."

פרופסור מֶקגונַגל עצמה את עיניה, נשמה נשימה עמוקה, צבטה את גשר אפה כמה פעמים. "בסדר," היא אמרה. "זה דבר עדין... אבל מדאיג. איך אני יכולה לנסח את זה... מר פוטר, האם קראת הרבה ספרים שילדים צעירים לא אמורים לקרוא?"

"קראתי את כולם."

"מובן שקראת. טוב... אני לא ממש מבינה את זה בעצמי, אבל מאז שסוורוס מועסק בבית־הספר הזה, משחר לטרף בגלימה המוכתמת האיומה הזו, ישנו סוג מסוים של נערות שבוהות בו בעיניים כלות —"

"את אומרת את זה כאילו זה דבר רע?" אמר הארי. "כלומר, אם יש משהו שכן הבנתי מהספרים הללו הוא שאתה לא אמור להטיל ספק בהעדפות של אנשים."

פרופסור מֶקגונַגל הביטה בהארי במבט מאוד מוזר.

"כלומר," אמר הארי שוב, "ממה שקראתי, כשאהיה קצת יותר מבוגר יש משהו כמו 10% סיכוי שאני אחשוב שפרופסור סנייפ מושך, והדבר החשוב בשבילי הוא פשוט לקבל את מה שאני —"

"בכל מקרה, מר פוטר, סוורוס תמיד היה אדיש לחלוטין למבטים של הנערות הצעירות הללו. אבל עכשיו —" פרופסור מֶקגונַגל נראתה כאילו הבינה משהו פתאום, והרימה את ידיה להתרות, "אנא אל תטעה בכוונתי, פרופסור סנייפ בהחלט לא ניצל אף אחת מהמכשפות הצעירות! בהחלט לא! הוא מעולם לא חייך לעבר אחת מהן, לא ששמעתי. הוא אמר לנערות הצעירות להפסיק לבהות בו. ואם הן ממשיכות לבהות בו, הוא מסב את מבטו. זאת ראיתי במו עיניי."

"אה..." אמר הארי. "סליחה, אבל זה שקראתי את הספרים הללו לא אומר שהבנתי אותם. מה כל זה אומר?"

"שהוא מבחין," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בקול נמוך. "זה דבר עדין, אבל כעת משראיתי זאת, אני משוכנעת. וזה אומר... אני חוששת מאוד... שהקשר שהחזיק את סֶוֶורוּס לאלבוּס... אולי נחלש, או אפילו נשבר."

2+2=...

"סנייפ ודמבלדור?" ואז הארי שמע את המילים שיצאו מפיו והוסיף במהירות, "לא שיש משהו רע בזה —"

"לא!" אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "הו, למען השם — אני לא יכולה להסביר לך את זה, מר פוטר!"

האסימון נפל לבסוף.

הוא עדיין מאוהב באימא שלי?

זה היה משהו בין עצוב בצורה יפהפייה, ועלוב, במשך חמש שניות לפני שהאסימון השלישי נפל.

כמובן, זה היה לפני שנתתי לו עצות מועילות במערכות יחסים רומנטיות.

"אני מבין," אמר הארי בזהירות לאחר כמה רגעים. יש זמנים שבהם לומר 'אופס' פשוט לא מספיק. "את צודקת, זה לא סימן טוב."

פרופסור מֶקגונַגל כיסתה את פניה בידיה. "מה שאתה חושב עליו, ואני מבטיחה לך שזה גם טעות, אני לא רוצה לשמוע על זה, לעולם."

"אז..." אמר הארי. "אם, כמו שאמרת, הקשר שהחזיק בין פרופסור סנֵייפּ לדמבלדור באמת נשבר... מה הוא יעשה?"

שתיקה ארוכה השתררה.

מה הוא יעשה?

מינרווה הורידה את ידיה, מביטה מטה אל פניו המורמות של הילד־שנשאר־בחיים. שאלה פשוטה אחת לא הייתה אמורה לגרום לה כזו מצוקה. היא הכירה את סֶוֶורוּס במשך שנים; שניהם התחברו, בצורה מוזרה, על־ידי הנבואה ששניהם שמעו. אם כי מינרווה חשדה, ממה שידעה על חוקי הנבואות, שהיא רק שמעה אותה במקרה. היו אלה מעשיו של סֶוֶורוּס שהביאו להגשמת הנבואה. והאשמה, שברון־הלב שנבע מההחלטה הזו, עינתה את המורה לשיקויים במשך שנים. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין מי היה סֶוֶורוּס בלעדי זה. התודעה שלה הייתה ריקה כשניסתה לדמיין; המחשבות שלה קלף חלק.

 וודאי שסֶוֶורוּס אינו האדם שהיה פעם, האדם הכועס והשוטה שהביא את הנבואה לוולדמורט בתמורה לקבלה לאוכלי־המוות. היא הכירה אותו במשך שנים, ובוודאי סֶוֶורוּס כבר איננו האדם הזה...

האם היא באמת מכירה אותו בכלל?

האם מישהו ראה אי־פעם את סֶוֶורוּס סנֵייפּ האמיתי?

"אינני יודעת," אמרה פרופסור מֶקגונַגל לבסוף. "באמת אינני לא יודעת כלל. אינני יכולה לדמיין אפילו. האם אתה יודע על כך משהו, מר פוטר?"

"אה..." אמר הארי. "אני חושב שאני יכול לומר שהראיות שלי מצביעות לאותו כיוון כמו שלך. כלומר, הן מגדילות את הסבירות שפרופסור סנייפ כבר לא מאוהב באימא שלי."

פרופסור מֶקגונַגל עצמה את עיניה. "אני מרימה ידיים."

"אני לא יודע על שום דבר רע שעשה חוץ מזה, עם זאת," הוסיף הארי. "אני מניח שהמנהל אישר לך לשאול אותי על זה?"

פרופסור מֶקגונַגל הסבה ממנו את פניה, מביטה בקיר. "בבקשה לא, הארי."

"בסדר," אמר הארי, ופנה ומיהר אל המסדרונות, שומע את פרופסור מֶקגונַגל הולכת לאט יותר בעקבותיו, ואת קול הרעם של הגרגוילים חוזרים למקומם.

היה זה בבוקר שאחרי הבא, במהלך שיעור שיקויים, ששיקוי העמידות לקור של הארי גלש מהקדרה שלו בקצף ירוק וריח מחליא מעט, ופרופסור סנייפ, נראה יותר מיואש מנגעל, אמר להארי להישאר אחרי השיעור. להארי היו חשדות משלו בנוגע לעניין הזה, וברגע ששאר התלמידים יצאו — הרמיוני, כהרגלה בימים האחרונים, הייתה הראשונה לצאת מהדלת — הדלת נטרקה וננעלה מאחורי התלמידים העוזבים.

"אני מתנצל על שהרסתי את השיקוי שלך, מר פוטר," אמר בשקט סוורוס סנייפ. על פניו הייתה הבעה מוזרה שהארי ראה רק פעם אחת לפני כן, במסדרון, לפני זמן מה. "זה לא יבוא לידי ביטוי בציון שלך. אנא שב."

הארי התיישב ליד שולחנו, ממלא את הזמן בניקוי עוד קצת מהכתם הירוק שעל משטח העץ, בעוד המורה לשיקויים מטיל כמה לחשי פרטיות.

כשהמורה לשיקויים סיים, הוא דיבר שוב. "אני... לא יודע כיצד לגשת לנושא, מר פוטר, אז פשוט אומר זאת... למול הסוהרסן, השגת מחדש את זיכרון הלילה שבו מתו הוריך?"

הארי הנהן בשתיקה.

"אם... אני יודע שזה לא זיכרון נעים, אבל... אם תוכל לספר לי מה קרה...?"

"למה?" שאל הארי. קולו היה רציני, בהחלט לא לועג לפנים המפצירות שהארי מעולם לא ציפה לראות מהאיש הזה. "אני לא חושב שזה יהיה משהו נעים גם בשבילך, פרופסור —"

קולו של המורה לשיקויים היה כמעט לחישה. "דמיינתי זאת כל לילה בעשר השנים האחרונות."

אתה יודע, אמר הצד הסלית'ריני של הארי, יכול להיות שזה לא רעיון כזה טוב לתת לו סגירת מעגל, אם הנאמנויות מבוססות־האשמה שלו כבר רעועות —

שתוק. נדחה.

זה לא משהו שהארי באמת יכול היה לסרב לו. הוא קיבל הצעה אחת מהצד הסלית'ריני שלו, וזה הכל.

"האם תאמר לי בדיוק איך קרה ששמעת את הנבואה?" שאל הארי. "אני מצטער שאני עושה מזה עסקה, אני כן אספר לך אחר־כך, אלא שזה יכול להיות ממש חשוב —"

"אין הרבה לומר. באתי להתראיין על־ידי סגנית המנהל לתפקיד המורה לשיקויים, ולכן המתנתי מחוץ לחדר בפונדק ראש החזיר כשהמועמדת לפניי, סיביל טרלוני, באה לתפקיד המורה לגילוי־עתידות. ברגע שטרלוני סיימה לדבר ברחתי, זונח את ההזדמנות שלי ללמד בהוֹגווֹרטְס, והלכתי לאדון האופל." פניו של המורה לשיקויים היו מתוחות וקפוצות. "אפילו לא עצרתי לחשוב מדוע החידה הזו נפלה לידיי, לפני שמכרתי אותה לאחר."

"ריאיון עבודה?" אמר הארי. "שבו אתה ופרופסור טרלוני במקרה הגשתם את מועמדותכם, ופרופסור מֶקגונַגל ראיינה? זה נראה... כמו צירוף מקרים גדול למדי..."

"חוזים הם כלי המשחק של הזמן, מר פוטר. צירוף מקרים נמצא מתחתיהם, והם מעליו. אני הייתי זה שנועד לשמוע את הנבואה ולהפוך לשוטה שלה. נוכחותה של מינרווה לא שינתה את מה שקרה. לא היה שום לחש זיכרון כמו שחשבת, אני לא יודע מדוע חשבת זאת, אבל לא היה שום לחש זיכרון, לא יכול להיות שום לחש זיכרון. לקול של חוזה יש איכות, אניגמה שאפילו ביאור־הכרה לא יכול לחלוק, איך אפשר להטמיע זאת בזיכרון מזויף? אתה חושב שאדון האופל יאמין למילה שלי? אדון האופל לקח את תודעתי וראה את התעלומה, אפילו אם לא היה מסוגל לאחוז בה, וכך הוא ידע שהנבואה אמיתית. אדון האופל היה יכול להרוג אותי שם, אחרי שלקח את מה שרצה — הייתי שוטה בהחלט שהלכתי אליו — אבל הוא ראה בי משהו שאני לא מבין, ולקח אותי לאוכלי־המוות, אם כי בתנאים שלו ולא בשלי. כך גרמתי לכך, גרמתי להכל, מראשית עד אחרית, תמיד במעשיי שלי." קולו של סוורוס נעשה ניחר למדי, פניו היו מלאות בכאב חשוף. "כעת אמור לי, בבקשה, כיצד לילי מתה?"

הארי בלע את רוקו פעמיים, והחל לשחזר.

"ג'יימס פוטר צעק ללילי לברוח איתי, שהוא יעכב את אתה־יודע־מי."

"אתה־יודע־מי אמר —" הארי עצר, צמרמורות עוברות על עורו, שריריו מתכווצים כאילו הוא מתכונן להתקף. הזיכרון חזר בעוצמה, מלווה בקור ובאפלה. "הוא השתמש... בקללה ההורגת... ואז הוא עלה למעלה איכשהו, אני חושב שהוא בטח עף, אני לא זוכר צעדים על המדרגות או משהו כזה... ואז אימא שלי אמרה, 'לא, לא את הארי, בבקשה לא את הארי!' או משהו כזה, ואדון האופל — הקול שלו היה כל־כך גבוה, כמו מים ששורקים מקומקום, רק קר — אדון האופל אמר —"

זוזי הצידה, אישה! לא בשבילך באתי, אלא בשביל התינוק.

המילים היו ברורות מאוד בזיכרונו של הארי.

"— הוא אמר לאימא שלי לזוז מהדרך, שהוא בא רק בשבילי, ואימא שלי התחננה לרחמים, ואדון האופל אמר —"

אני נותן לך הזדמנות נדירה לנוס.

"— שהוא נדיב ושהוא נותן לה הזדמנות לברוח, אבל הוא לא יטרח להילחם בה, ושאפילו אם היא תמות, היא לא יכולה להציל אותי —" קולו של הארי היה לא יציב, "— אז היא צריכה לזוז לו מהדרך. ואז אימא שלי התחננה בפני אדון האופל שיקח את חייה במקום את שלי — ואדון האופל — אדון האופל אמר לה — והקול שלו היה נמוך יותר אז, כאילו הוא מפסיק את העמדת הפנים —"

טוב ויפה, אני מקבל את העסקה.

"— הוא אמר שהוא מקבל את ההצעה שלה, ושהיא צריכה לעזוב את השרביט שלה כדי שיוכל להרוג אותה. ואז אדון האופל חיכה, פשוט חיכה. אני, אני לא יודע מה לילי פוטר חשבה, זה לא היה הגיוני מלכתחילה אפילו, מה שהיא אמרה, זה לא כאילו אדון האופל יהרוג אותה ואז פשוט ילך, כשהוא בא לשם בשבילי. לילי פוטר לא אמרה כלום, ואז אדון האופל התחיל לצחוק עליה וזה היה נורא ואז — ואז היא ניסתה סוף־סוף את הדבר היחיד שלא היה לנטוש אותי או פשוט לוותר ולמות. אני לא יודע אם היא הייתה יכולה אפילו, אם הקסם היה עובד עבורה, אבל כשאתה חושב על זה, היא היתה חייבת לנסות. הדבר האחרון שאימא שלי אמרה היה 'אַבַדָה קֶ—' אבל אדון האופל התחיל את הקללה שלו ברגע שאמרה 'אַבַ' והוא אמר את זה בפחות מחצי שנייה והיה הבזק של אור ירוק ואז — ואז — ואז —"

"זה מספיק."

לאט, כמו גופה שצפה אל פני המים, הארי חזר מהיכן שהיה.

"זה מספיק," אמר המורה לשיקויים בקול ניחר. "היא מתה... לילי מתה בלי כאב, אם כך? אדון האופל... לא עשה לה שום דבר, לפני שמתה?"

היא מתה בחושבה שנכשלה, ושאדון האופל הולך להרוג את התינוק שלה. זה כְּאֵב.

"הוא — אדון האופל לא עינה אותה —" אמר הארי. "אם זה מה שאתה שואל."

מאחורי הארי, הדלת נפתחה.

הארי עזב.

היה זה יום שישי, 10 באפריל, 1992.