פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 82 – חילופי טאבו, אחרון


פרק 82

חילופי טאבו, אחרון

מסע באמצעות עוף־חול הינו חוויה שונה לגמרי מהתעתקות או ממפתח מעבר. אתה עולה באש — אתה בהחלט מרגיש את עצמך עולה באש, אפילו אם אין כאב — ובמקום לבעור ולהפוך לאפר, האש בוערת דרכך ואתה נעשה לאש, ואז אתה כבה במקום אחד ונדלק באחר. זה לא גורם לבחילה כמו מפתחות מעבר או התעתקות, אך עם זאת זו תחושה מערערת. אם האמת שמאחורי מסע באמצעות עוף־חול היא שאתה הופך למקרה פרטי של אש כללית יותר, נראה שזה מרמז שאתה יכול לבעור בכל מקום — אפילו בעבר הרחוק, או ביקום אחר, או בשני מקומות בו זמנית. אתה יכול לכבות במקום אחד ולהידלק במאה מקומות אחרים, והאתה שהגיע להוֹגווֹרטְס לעולם לא ידע. אם כי הארי קרא את מה שהצליח על עופות־חול, בניסיון להבין איך להשיג אחד משלו, ולא היה שם דבר שרמז על יכולת כזו.

הארי עלה באש וכבה ונדלק במקום אחר; ופשוט כך הוא, המנהל, ודמותה חסרת־ההכרה של הרמיוני גריינג'ר אכלסו מקום אחר, עם פוקס מעליהם, חדר רגוע וחמים עם עמודי אבן בהירה, עם חלונות לשמיים מכל ארבעת הכיוונים, מלא במיטות לבנות בשורות ארוכות, שסביב ארבע מהן היו מחיצות משקיטות, והשאר ריקות.

בפינה אחת בשדה הראייה של הארי, מדאם פומפרי המופתעת־למראה הסתובבה לעברם. דמבלדור נראה כאילו הוא לא שם לב למרפאה הבכירה כשהניח בזהירות את הרמיוני על מיטה ריקה.

מפינה רחוקה נראה הבזק ירוק, ומתוך האח צעדה פרופסור מֶקגונַגל, מנקה את עצמה קלות מאפר הפלו.

הקוסם הזקן פנה מהמיטה והושיט את אחת מידיו אל הארי; ואז הילד־שנשאר־בחיים והקוסם שלו נעלמו בפרץ אש נוסף.


כשהארי סיים להידלק שוב הוא עמד במשרד המנהל, בינות לקולות של תריסר תריסרי שליפציקים חסרי פשר.

הילד הצעיר לקח צעד הרחק מהקוסם הזקן ואז הסתובב לעברו, עיני ספיר ואזמרגד נפגשות.

השניים לא דיברו במשך זמן מה, מביטים זה בזה. כאילו כל מה שרצו לומר ניתן היה להיאמר במבטים, ולא בשום דרך אחרת.

בבוא הזמן הילד הגה את המילים לאט ובדיוק.

"אני לא מאמין שעדיין יש עוף־חול על הכתף שלך."

"עוף־החול בוחר פעם אחת בלבד," אמר הקוסם הזקן. "הוא עשוי לעזוב אדון שיבחר ברע על פני טוב; הוא לא יעזוב אדון שנאלץ לבחור בין טוב אחד לאחר. עופות־חול אינם יהירים. הם יודעים את גבולות חוכמתם." חמור בהחלט, המבט העתיק הזה. "בשונה ממך, הארי."

"לבחור בין טוב אחד לאחר," הדהד הארי בקול שטוח. "כמו חייה של הרמיוני גריינג'ר, למול מאה אלף אוניות." הזעם והתוכחה שהארי רצה להכניס לקולו לא בדיוק היו שם, מסיבה כלשהי, אולי משום —

"אתה לא ממש בעמדה לדבר אליי כך, הארי פוטר." קולו של המנהל היה רך במידה מטעה. "מה הייתה הבעת המֵאוּן שראיתי על פניך, שם באולם עתיק־היומין?"

תחושת הריקנות הפנימית החריפה. "חיפשתי חלופות אחרות," אמר הארי בקושי. "דרך כלשהי להציל אותה בלי לאבד את הכסף."

וואו, אמר רֵייבֶנְקְלוֹ. הרגע אמרת שקר ישיר. לא רק זה, אני חושב שממש האמנת לו במשך השניות שנדרשו כדי לומר אותו. זה די מפחיד.

"האם זה מה שחשבת, הארי?" העיניים הכחולות היו נבונות, והיה רגע מבעית שבו הארי תהה אם הקוסם החזק בעולם מסוגל לראות מעבר למחסומי הלטת־ההכרה שלו.

"כן," אמר הארי, "נרתעתי מהכאב שבאובדן כל הכסף שבכספת שלי. אבל עשיתי את זה! זה מה שנחשב! ואתה —" התוכחה שנעלמה מקולו של הארי שבה. "אתה כן הצבת מחיר לחייה של הרמיוני גריינג'ר, והצבת אותו נמוך ממאה אלף אוניות!"

"הו?" אמר הקוסם הזקן ברוך. "ואיזה מחיר אתה היית מציב לחייה, אם כן? מיליון אוניות?"

"אתה מכיר את הרעיון הכלכלי של 'ערך החליפין'?" המילים נשפכו מפיו של הארי מהר מכפי שהצליח לשקול אותן. "ערך החליפין של הרמיוני הוא אינסוף! אין שום מקום שבו אני יכול לקנות עוד אחת!"

עכשיו אתה פשוט אומר שטויות מתמטיות, אמר סְלִיתְ'רִין. רֵייבֶנְקְלוֹ, אתה מוכן לגבות אותי פה?

"האם גם לחיים של מינרווה יש שווי אינסופי?" אמר הקוסם הזקן בחומרה. "האם היית מקריב את מינרווה כדי להציל את הרמיוני?"

"כן וכן," ירה הארי. "זה חלק מהעבודה של פרופסור מֶקגונַגל והיא יודעת את זה."

"אז השווי של מינרווה איננו אינסופי," אמר הקוסם הזקן, "לא משנה כמה אוהבים אותה. יכול להיות רק מלך אחד על לוח השח, הארי פוטר, רק כלי אחד בעבורו תקריב כל כלי אחר. והרמיוני גריינג'ר איננה הכלי הזה. אל תטעה, הארי, ייתכן שהיום הפסדת במלחמה."

ואם המילים של הקוסם הזקן לא היו פוגעות כל־כך חזק, בנקודה כל־כך כואבת, הארי אולי לא היה אומר את מה שאמר אז.

"לוציוס צדק," אמר הארי בכעס. "מעולם לא הייתה לך אישה, מעולם לא הייתה לך בת, מעולם לא ידעת דבר מלבד מלחמה —"

ידו השמאלית של הקוסם הזקן נסגרה בחוזקה על פרק ידו של הארי, אצבעות רזות חופרות בשריר המתפתח של זרועו של הארי, ולרגע הארי היה משותק מההלם שבכך, הוא שכח מה זה אומר שמבוגרים חזקים יותר.

אלבוּס דמבלדור לא נראה כאילו הבחין בכך. הוא רק הסתובב, גורר את הארי איתו, ונע קדימה בצעדים קשים לעבר קיר החדר.

"מחיר עוף־החול."

הארי נגרר במעלה המדרגות השחורות.

"גורל עוף־החול."

חדר הכנים השחורים, אור כסוף נופל על שרביטים מנותצים.

"אתה חושב," צעק הארי, אחרי ששפתיו שוחררו, "שאתה יכול לנצח בכל ויכוח, רק בכך שאתה עומד פה?"

הקוסם הזקן התעלם ממנו, גורר את הארי לאורך החדר. ידו הימנית, לא עוד אוחזת בשרביט, הרימה מבחנה של נוזל כסוף —

הארי מצמץ בתדהמה; מבחנת הנוזל עמדה ליד תמונה של דמבלדור, או לפחות כך זה נראה להארי ברגע הקצר לפני שנגרר הלאה.

מעבר לקצה הכנים, בצד הרחוק של החדר, התרומם אגן אבן גדול שרונות חרוטות בו שהארי לא זיהה. המרכז היה שקע רדוד מלא בנוזל שקוף, ולתוך זה שפך הקוסם הזקן את הנוזל הכסוף, שהחל מיד להתפשט, להתערבב, לגרום לכל האגן לזהור באור לבן ומוזר.

ידו של הקוסם הזקן עזבה את זרועו של הארי והחוותה לעבר האגן הזוהר, מצווה בחומרה, "הבט!"

כפי שהתבקש, הארי הביט במים הזוהרים.

"הכנס את ראשך לתוך ההגיגית, הארי פוטר," קולו של הקוסם הזקן היה חמור.

הארי שמע את המילה הזו בעבר, אבל הוא לא הצליח לזכור איפה. "מה — זה עושה —"

"זיכרונות," אמר הקוסם הזקן. "אתה תראה את הזיכרון שלי. אני נשבע בפניך שזה בטוח. כעת הבט לתוך ההגיגית, רֵייבֶנְקְלוֹ, אם עדיין אכפת לך מהאמת היקרה שלך!"

לא הייתה זו בקשה לה היה הארי מסוגל להתכחש, והוא צעד קדימה והכניס את ראשו אל המים הזוהרים.


הארי ישב מאחורי השולחן במשרד המנהל בהוֹגווֹרטְס, וידיו המקומטות של המנהל שאחזו בראשו היו מוכתמות מרוב גיל ושערות לבנות.

"הוא כל מה שיש לי!" התייפח קול, מוזר מאוד היה קולו של דמבלדור כפי שזכר אותו, מבפנים הוא נשמע הרבה פחות חמור וחכם. "האחרון מבני־משפחתי! כל מה שנותר לי!"

שום רגש לא עבר דרך ההגיגית, רק התחושה הפיזית של לומר את המילים. הארי שמע את הייאוש התהומי במילותיו של דמבלדור, את הקולות שכאילו בקעו מגרונו של הארי, אבל הארי לא הרגיש זאת מעבר לשמיעה.

"אין לך ברירה," אמר קול חמור.

העיניים נעו, שדה הראייה קפץ לגבר שהארי לא זיהה, בבגדים בגוון הארגמן של הילאים אבל עשויים מעור מוצק ועם הרבה כיסים.

עינו הימנית הייתה גדולה מדי, עם אישון בצבע כחול־חשמל שנע ונד ללא הפסק.

"אינך יכול לבקש זאת ממני, אלאסטור!" קולו של דמבלדור היה פראי. "לא זה! כל דבר פרט לזה!"

"אני לא מבקש," נהם הגבר. "וולדי הוא זה שמבקש, ואתה הולך לומר לו לא."

"בשביל כסף, אלאסטור?" קולו של דמבלדור התחנן. "רק בשביל כסף?"

"אם תשלם כופר בעבור אברפורת', תפסיד במלחמה," אמר הגבר בחדות. "זה עד כדי כך פשוט. מאה אלף אוניות זה כמעט כל מה שיש לנו בקופת המלחמה, ואם תשתמש בזה ככה, היא לא תתמלא. מה תעשה, תנסה לשכנע את הפוטרים לרוקן את הכספת שלהם כמו שהלונגבוטומים כבר עשו? וולדי פשוט יחטוף מישהו אחר וידרוש דרישה נוספת. אליס, מינרווה, כל מי שאכפת לך ממנו, הם כולם יהיו מטרות אם תשלם לאוכלי־המוות. זה לא הלקח שאתה אמור ללמד אותם."

"אם אעשה זאת לא יוותר לי אף אחד. אף אחד." קולו של דמבלדור נשבר, העולם נטה כשהראש המביט נפל מטה אל ידיים עתיקות, וקולות נוראים בקעו מגרונו של לא־הארי כשהחל להתייפח כמו ילד.

"שאני אומר לא לשליח של וולדי?" שאל קולו של אלאסטור, רך בצורה מוזרה כעת. "אתה לא חייב לעשות זאת בעצמך, ידידי הוותיק."

"לא — אני אומר את זה — בעצמי — אני מוכרח —"


הזיכרון נגמר בפתאומיות והארי תלש את ראשו מהמים הזוהרים, מתנשם כאילו חסר לו אוויר.

המעבר בין הסצנות, בין מציאות בת עשור ובין ההווה, היה זעזוע נוסף לתודעתו של הארי; באופן כלשהו השקיעה שלו בעבר ערערה אותו. הגבר הזקן והשבור שהתייפח במשרדו היה אדם אחר בעידן אחר, הארי הבין זאת; מישהו רך יותר —

לפני שהכל נעלם כמו עשן שמתפזר, חוזר אל העכשיו, ההווה.

נורא וחמור סבר עמד הקוסם הזקן, כאילו נחצב מאבן; זקן משערות כמו מברזל, משקפי חצי־סהר כמו מראות, והאישונים מאחוריהן קשים וחסרי פשרות כמו יהלומים שחורים.

"אתה רוצה לראות את אחי בעודו מת תחת קללת הקרושיאטוס?" שאל אלבוּס דמבלדור. "וולדמורט שלח לי גם את הזיכרון הזה!"

"ואז —" הארי התקשה להפיק צליל בגלל הבחילה הגוברת בחזהו. "אז היה זה ש —" המילים צרבו בגרונו, כשהידע האיום עלה בו, ההבנה הנוראית. "אז היה זה ששרפת בחיים את נרקיסה מאלפוי בחדר השינה שלה."

מבטו של אלבוּס דמבלדור היה קר כשענה. "לשאלה הזו רק שוטה יענה לחיוב או לשלילה. מה שמשנה הוא שאוכלי־המוות מאמינים שהרגתי אותה, והאמונה הזו הגנה על משפחותיהם של כל אלה ששירתו במסדר עוף־החול — עד עצם היום הזה. עכשיו אתה מבין מה עשית? מה עשית לחבריך, הארי פוטר, ולכל אלה שיתייצבו לצידך?" הקוסם הזקן נראה כאילו הוא נעשה גבוה ונורא יותר כשקולו התחזק. "הפכת את כולם למטרות, ומטרות הם יוותרו! עד שתוכיח, בדרך היחידה שניתן לעשות זאת, שאתה לא מוכן לשלם מחירים כאלה!"

"והאם זה נכון?" שאל הארי. תחושת זמזום מילאה אותו, גופו הלך והתרחק. "מה שדראקו אמר, שנרקיסה מעולם לא לכלכה את ידיה, שהיא בסך הכל הייתה אשתו של לוציוס? היא אפשרה לו לעשות את מה שעשה, אני מבין את זה, אבל אני לא יכול לגבות את האמירה שהגיע לה להישרף בחיים."

"שום דבר אחר לא היה משכנע אותם שסיימתי להסס," קולו של הקוסם הזקן לא אפשר שום שאלה ושום סירוב. "מאז ומעולם הייתי הססן מכדי לעשות את מה שאני מוכרח, תמיד היו אלה אחרים ששילמו את המחיר על הרחמים שלי. כך אמר לי אלאסטור מההתחלה, אבל לא הקשבתי לו. אני צופה שאתה תוכיח את עצמך כמוצלח יותר ממני בבחירות כאלה."

"אני מופתע," אמר הארי, נדהם מכך שקולו נותר יציב. "הייתי מצפה שאוכלי־המוות יתקפו משפחת אור אחרת ויתחילו מעגל של הסלמה, אם לא הכית בכולם במכה הראשונה שלך."

"ייתכן, אם היריב שלי היה לוציוס," עיניו של דמבלדור היו כמו אבנים. "נאמר לי שוולדמורט צחק למשמע החדשות, והכריז בפני אוכלי־המוות שלו שסוף־סוף התבגרתי, ולבסוף הפכתי ליריב ראוי. אולי הוא צדק. אחרי היום שבו גזרתי מוות על אחי, התחלתי לשקול את תומכי, לאזן אותם זה כנגד זה, לשאול את עצמי את מי אני יכול לסכן, ואת מי אקריב, לאיזו מטרה. מוזר כמה פחות כלים איבדתי, ברגע שידעתי מה הם שווים."

הלסת של הארי הייתה נעולה, נדרש מאמץ עצום לגרום לשפתיו לנוע. "אבל זה לא היה כאילו לוציוס ניסה בכוונה לקחת את הרמיוני בשביל כופר," אמר קולו הדק של הארי. "מנקודת מבטו של לוציוס, מישהו אחר הפר את הפסקת האש ראשון. אז כשאנחנו זוכרים את זה, כמה אוניות הרמיוני שווה, בדיוק? נשים בצד לרגע את עניין הכופר, אם זה היה פשוט איום רגיל על חייה, כמה הייתי צריך לשלם כדי להציל אותה? עשרת אלפים אוניות? חמשת אלפים?"

הקוסם הזקן לא ענה.

"מצחיק," אמר הארי, קולו רועד כמו דמות מבעד למים. "אתה יודע, ביום שעמדתי לפני הסוהרסן, מה היה הזיכרון הגרוע ביותר שלי? זה היה ההורים שלי מתים. שמעתי את הקולות שלהם והכל."

עיניו של הקוסם הזקן התרחבו מאחורי משקפי חצי־הסהר.

"והנה העניין," אמר הארי, "הנה העניין שעליו חשבתי שוב ושוב מאז. אדון האופל נתן ללילי פוטר הזדמנות לברוח. הוא אמר שהיא יכולה לברוח. הוא אמר לה שלמות לפני העריסה לא יציל את התינוק שלה. 'זוזי הצידה, אישה שוטה, אם יש בך שכל בכלל —'" צמרמורת נוראה השתלטה על הארי כשהוציא את המילים משפתיו שלו, אבל הוא ניער אותה והמשיך. "ואחר־כך חשבתי, לא הצלחתי למנוע מעצמי לחשוב, אדון האופל לא צדק? לו רק אימא הייתה זזה הצידה. היא ניסתה לקלל את אדון האופל אבל זו הייתה התאבדות, היא בטח ידעה שזו התאבדות. הבחירה שלה לא הייתה בין החיים שלה לשלי, הבחירה שלה הייתה בין האם היא תחיה או ששנינו נמות! לו רק הייתה עושה את הדבר ההגיוני ובורחת, כלומר, אני אוהב גם את אימא, אבל לילי פוטר הייתה חיה עכשיו והיא הייתה אימא שלי!" דמעות טשטשו את הראייה של הארי. "אלא שעכשיו אני מבין, אני יודע מה שאימא בטח הרגישה. היא לא יכלה לעזוב את העריסה. היא לא יכלה! אהבה לא עוזבת!"

זה היה כאילו הקוסם הזקן הוכה, הוכה על ידי אזמל שניפץ אותו לכל האורך.

"מה אמרתי?" לחש הקוסם הזקן. "מה אמרתי לך?"

"אני לא יודע!" אמר הארי. "גם אני לא הקשבתי!"

"אני — אני מצטער, הארי — אני —" הקוסם הזקן הצמיד את ידיו לפניו, והארי ראה שאלבוּס דמבלדור מתייפח. "לא הייתי צריך, לומר לך דברים כאלה — לא הייתי, צריך לנטור לך טינה, על התמימות שלך —"

הארי הביט בקוסם לשנייה נוספת, ואז פנה וצעד מחוץ לחדר השחור, במורד המדרגות, דרך המשרד —

"אני באמת לא מבין למה אתה עדיין על הכתף שלו," אמר הארי לפוקס.

— דרך דלת האלון ואל הלולאה המסתובבת תמיד.


הארי הגיע לכיתת שינויי־הצורה לפני כל השאר, אפילו לפני פרופסור מֶקגונַגל. היה שיעור לחשים לשכבה שלו מוקדם יותר, אבל אליו הוא אפילו לא טרח לנסות להגיע. מה פרופסור מֶקגונַגל תעשה בשיעור היום הוא לא ידע. היה משהו מבשר רעות בכל השולחנות הריקים שלידו, בהיעדרותה של הדמות ליד הלוח. כאילו הוא לבד בהוֹגווֹרטְס, כשכל חבריו עזבו.

על־פי תוכנית השיעורים, השיעור של היום הוא על שינוי־צורה מתמשך, כל החוקים שהארי שינן בעל פה כשהפך בשינוי־צורה סלע עצום ליהלום הקטן שנצנץ על הבוהן הקטנה שלו. זה יהיה נושא תיאורטי, ולא מעשי, בשביל שאר הכיתה; וזה חבל, משום שהוא היה יכול להיעזר במנה של טראנס שינוי־צורה.

הארי הבחין במרחק שידו רועדת, במידה כזו שהתקשה לפתוח את שרוכי הנרתיק ולהוציא את ספר הלימוד בשינויי־צורה.

הייתי לא הוגן במידה מפלצתית כלפי דמבלדור, אמר הקול לו הארי קרא סְלִיתְ'רִין, אלא שעכשיו הוא נראה כמו קול ההיגיון הכלכלי ואולי גם המצפון.

עיניו של הארי ירדו לספר הלימוד שלו, אבל הפִּסקה הייתה כה מוכרת עד שבאותה מידה הייתה יכולה להיות קלף ריק.

דמבלדור נלחם במלחמה נגד אדון אופל שניסה במכוון לשבור אותו בצורה האכזרית ביותר האפשרית. הוא נאלץ לבחור בין להפסיד במלחמה שלו ובין לאבד את אחיו. אלבוּס דמבלדור יודע, הוא למד בצורה הגרועה ביותר, שישנו גבול לערך של חיי אדם אחד; וזה כמעט שבר את שפיותו להודות בכך. אבל אתה, הארי פוטר — אתה כבר יודע יותר טוב.

"שתוק," לחש הילד לכיתת שינוי־הצורה הריקה, על אף שלא היה בה איש שישמע.

כבר קראת על הניסויים של פיליפ טטלוק על אנשים שהתבקשו להחליף בין ערך מקודש וערך חילוני, כמו מנהל בית־חולים שצריך לבחור בין להשקיע מיליון דולר על כבד כדי להציל ילד אחד בן חמש, או להשקיע מיליון דולר כדי לקנות ציוד אחר לבית־החולים או לשלם משכורות של רופאים. והנבדקים בניסוי מתמלאים תרעומת ורוצים להעניש את מנהל בית־החולים על שאפילו חשב על הבחירה. אתה זוכר שקראת על זה, הארי פוטר? אתה זוכר שחשבת עד כמה זה מטופש, משום שאם ציוד בית־חולים ומשכורות רופאים לא היו גם מצילים חיים, לא הייתה מטרה בקיום בתי־חולים? האם מנהל בית־החולים צריך לשלם מיליארד פאונד בשביל הכבד הזה, אפילו אם זה אומר שבית־החולים יפשוט רגל למחרת?

"שתוק!" לחש הילד.

בכל פעם שאתה משקיע כסף כדי להציל חיים בהסתברות מסוימת, אתה קובע חסם תחתון על הערך הכספי של חיים. בכל פעם שאתה מסרב להשקיע כסף כדי להציל חיים בהסתברות מסוימת, אתה קובע חסם עליון על הערך הכספי של חיים. אם החסמים העליונים והתחתונים שלך לא עקביים, זה אומר שאתה יכול להעביר כסף ממקום אחד לאחר ולהציל עוד חיים באותו המחיר. אז אם אתה רוצה להשתמש בכמות חסומה של כסף כדי להציל כמה שיותר חיים, הבחירות שלך צריכות להיות עקביות ביחס לערך כספי כלשהו לחיי אדם; אם לא אז אתה יכול לערבב את אותו הכסף ולעשות יותר. כמה עצוב, כמה ריקה התרעומת של אלה שמסרבים לומר שניתן להשוות חיים וכסף, כשכל מה שהם עושים הוא לאסור את האסטרטגיה שמצילה את מרבית האנשים, רק למען העמדת הפנים היומרנית וראוותנות מוסרית...

ידעת את זה, ובכל זאת עשית את מה שעשית לדמבלדור.

בכוונה ניסית לפגוע ברגשותיו של דמבלדור.

הוא מעולם לא ניסה לפגוע בך, הארי פוטר, אפילו לא פעם אחת.

ראשו של הארי נשמט אל ידיו.

למה הארי אמר את מה שאמר לקוסם העתיק הזקן והעצוב שנלחם כל־כך הרבה וסבל הרבה יותר מכפי שמישהו היה צריך לסבול אי־פעם? אפילו אם הקוסם הזקן טעה, האם מגיע לו לסבול על כך, אחרי כל מה שקרה לו? למה יש בו חלק שכועס על הקוסם הזקן מעבר לכל היגיון, משתלח בו חזק מכפי שהארי הכה במישהו אי־פעם, בלי לחשוב למתן אפילו פעם אחת את הזעם שעלה רק כדי להיעלם ברגע שהארי עזב את חברתו?

האם זה משום שאתה יודע שדמבלדור לא ישיב מלחמה? שלא משנה מה תאמר לו, לא משנה כמה לא הוגן, הוא לעולם לא ישתמש בכוחו שלו נגדך, הוא לעולם לא יתייחס אליך כמו שאתה מתייחס אליו? האם כך אתה מתייחס לאנשים כשאתה יודע שהם לא יכו בחזרה? הגנים הבריוניים של ג'יימס פוטר, מתבטאים סוף־סוף?

הארי עצם את עיניו.

כמו מצנפת המיון שמדברת בתוך ראשו —

מה הסיבה האמיתית לכעס שלך?

ממה אתה פוחד?

מערבולת של תמונות הבזיקה בתודעתו של הארי, דמבלדור מהעבר בוכה אל תוך ידיו; צורת ההווה של הקוסם הזקן, עומד גבוה ונורא; חיזיון של הרמיוני צורחת בשלשלאות, בכיסא המתכת, כשהארי נוטש אותה לסוהרסנים; וחזיון של אישה עם שיער לבן ארוך (האם נראתה דומה לבעלה?) נופלת בין להבות חדר השינה שלה, שרביט מוחזק כנגדה ואור כתום משתקף ממשקפי חצי־סהר.

נראה שאלבוּס דמבלדור חושב שהארי יהיה טוב ממנו בבחירות מסוג זה.

והארי ידע שזה כנראה נכון. הוא מכיר את המתמטיקה, אחרי הכל.

אבל מובן, איכשהו זה מובן, שאתיקנים תועלתנים לא באמת שדדו בנקים כדי לתת כסף לעניים. התוצאה הסופית של זניחת כל עכבה מוסרית לא באמת תהיה אור שמש וורדים ואושר לכולם. דרישת התועלתנות היא לבצע את הפעולה שמובילה לתוצאה הטובה ביותר נטו, לא פעולות שיש להן תוצאה חיובית אחת והורסות את כל השאר בדרך. מותר לממקסמי תועלת צפויה להתחשב בהיגיון בריא כשהם מחשבים את הציפיות שלהם.

איכשהו הארי הבין זאת, אפילו לפני שמישהו הזהיר אותו הוא הבין. לפני שקרא על ולדימיר לנין או על ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית, הוא ידע. אולי היו אלה ספרי המדע הבדיוני הראשונים שקרא שהזהירו אותו מפני אנשים עם כוונות טובות, או אולי הארי פשוט ראה את ההיגיון בעצמו. איכשהו הוא ידע מההתחלה, שאם הוא יצעד מחוץ למוסר שלו בכל פעם שיש לו סיבה, התוצאה הסופית לא תהיה טובה.

תמונה אחרונה עלתה בו לבסוף: לילי פוטר עומדת לפני העריסה של התינוק שלה ומודדת את ההפרשים בין התוצאות: התוצאה הסופית אם תישאר ותנסה לקלל את האויב שלה (לילי מתה, הארי מת), התוצאה הסופית אם תברח (לילי חיה, הארי מת), שוקלת את התועלות הצפויות, ובוחרת את הבחירה ההגיונית היחידה.

היא לא הייתה אימא של הארי אם לא הייתה בוחרת כך.

"אבל בני־אדם אינם יכולים לחיות כך," שפתיו של הילד לחשו לכיתה הריקה. "בני־אדם אינם יכולים לחיות כך."


פרק 83

חילופי טאבו, אחרית דבר א'

כשפַּדמה נכנסה לכיתת שינויי־צורה, היא ראתה שמחצית הכיתה הקדימה אותה ושדממת מוות משונה שורה בחדר. הארי פוטר ישב לבדו באחת הפינות, בוהה למרחק לא נודע, עיניו עצומות למחצה, כמעט סגורות.

שמועה אמרה שההילאים גילו שהמורה להתגוננות התחזה לגריינג'ר עם פולימיצי כדי לשטות במאלפוי.

שמועה אמרה שהרמיוני הייתה קשורה בנדר כובל כשִׁפְחָתוֹ של דראקו מאלפוי.

שמועה אמרה שהרמיוני קיבלה את נשיקת הסוהרסן.

אבל אם זה היה נכון, הארי פוטר לא היה יושב שם, הוא היה —

פַּדמה לא ידעה מה הגנרל פוטר היה עושה. מוחה התרוקן כשניסתה לחשוב על כך.

אפילו כאשר פרופסור מֶקגונַגל הגיעה לשם, הדממה לא נשברה. הפרופסור לשינויי־צורה ניגשה אל הלוח מבלי לעצור, מחקה אותו בהינף יד, והחלה לרשום.

"היום ילדים," החל קולה הרגוע של הפרופסור לשינויי־צורה, כאילו שום דבר יוצא מגדר הרגיל לא התרחש השבוע, "נלמד כמה מאמץ נדרש על מנת לקיים שינויי־צורה, ומדוע, בגילכם, אל לכם אפילו לנסות. צורת המקור אינה אובדת, רק מודחקת; וקיום ההדחקה הזו —"

"סלחי לי," אמרה פַּדמה פאטיל. היא ידעה שקולה רטט, היא ידעה שהיא רעדה באופן גלוי לעין, אבל היא הייתה מוכרחה לשאול. "סלחי לי, פרופסור, מה קרה עם העלמה גריינג'ר?"

הפרופסור לשינויי־צורה עצרה לצד הלוח, והסתובבה להביט בפַּדמה. הפרופסור הייתה אמורה להיראות חמורת סבר, לאור העובדה שהפריעו לה מבלי להרים יד, אך במקום זאת, פניה היו אדיבים. "אינך יודעת כבר, העלמה פאטיל? ציפיתי שהשמועה כבר תופץ."

"יש יותר מדי שמועות," אמרה פַּדמה. "אני לא יודעת איזה נכונות."

מורַג מקדוגל הרימה את ידה, ואז אמרה מבלי להמתין לרשות הדיבור, "אמרתי לך, פַּדמה, מה שנכון זה שהקסמהדרין מצא את גריינג'ר אשמה והורה שתקבל את נשיקת הסוהרסן והם הביאו את הסוהרסן והארי פוטר הדביק אותו לתקרה ולא נתן לו לרדת עד ש —"

"הו, בשם מרלין," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, הבעתה מתחדדת, אבל אז היא הרגיעה את עצמה באופן גלוי. "המאורע היה מגוחך לחלוטין ולא אכנס לפרטים. דעו שהעלמה גריינג'ר נחה אצל מדאם פומפרי כרגע, ותשוב לשיעורים למחרת. ואם אתפוס מישהו מטריד אותה, אהפוך אותו לאגרטל זכוכית ואשמוט אותו."

כל הכיתה השתנקה למשמע זה; זה לא שהאיום קטלני, אלא שהוא מפר את חוקי הבטיחות בשינויי־צורה.

פרופסור מֶקגונַגל פנתה חזרה אל הלוח —

מפינת הכיתה, נישא קול אחר. "מה לגבי פרופסור קווירל?" אמר טרי בוט. "האם הוא נעצר?"

"ההילאים רק מעכבים אותו," אמרה הפרופסור לשינויי־צורה מבלי להסתובב. "אם הם לא ישיבו את הפרופסור שלנו להתגוננות עד מחר, אבקש מהמנהל להשיב אותו. למרות שאולי כדאי שכבר אספר לכם שחבר הנאמנים קבע תאריך להצבעה על אישור המשך הקרבות של פרופסור קווירל."

קווין אנטוויסל דיבר. "והגנרל מאלפוי? מתי הוא חוזר מהקדוש מנגו?"

הפרופסור לשינויי־צורה פסקה מכתיבתה.

היא שבה והסתובבה, יותר באיטיות הפעם.

"צר לי, מר אנטוויסל." אמרה פרופסור מֶקגונַגל. פניה נראו מעט יותר קמוטים משנראו בכניסתה אל החדר. "בריאותו של מר מאלפוי איננה בסכנה, כפי שניתן לי להבין. למרבה הצער, קיבלתי ינשוף מאביו של מר מאלפוי המבטל את רישומו להוֹגווֹרטְס. אני חוששת שהוא לא יחזור."


פרק 84

חילופי טאבו, אחרית דבר ב'

כשהרמיוני גריינג'ר התעוררה, היא גילתה שהיא נחה במיטה רכה ונוחה במרפאה של הוֹגווֹרטְס, ריבוע של אור שמש מאיר את בטנה, חמים מבעד לשמיכה הדקה. הזיכרון אמר שמעליה יהיה סדין־מסך, משוך סביב המיטה שלה או פתוח, וששאר ממלכתה של מדאם פומפרי תמצא מאחוריו: המיטות האחרות, מאוכלסות או ריקות, וחלונות מאירים קבועים באבני הוֹגווֹרטְס המסותתות בדוגמאות מתעקלות.

כשהרמיוני פקחה את עיניה, הדבר הראשון שראתה היה פניה של פרופסור מֶקגונַגל יושבת משמאל למיטתה. פרופסור פליטיק לא היה שם, אבל זה מובן, הוא נשאר לצידה כל הבוקר בתא המעצר, עורב הכסף שלו ניצב כשומר נוסף מפני הסוהרסן ופניו החמורות הקטנות מופנות תמיד לעבר ההילאים. ראש בית רֵייבֶנְקְלוֹ כבר הקדיש לה הרבה יותר מדי זמן, ובוודאי היה צריך לחזור לשיעורים שלו, במקום לשמור על מישהי שהורשעה בניסיון לרצח.

היא חשה בחילה נוראית והיא לא חשבה שזה בגלל שיקוי כלשהו. הרמיוני הייתה מתחילה לבכות שוב, אלא שהגרון שלה כאב, העיניים שלה עדיין צרבו, והתודעה שלה פשוט הרגישה מותשת. היא לא יכלה לעמוד בבכי נוסף, לא הצליחה למצוא את הכוח לדמעות.

"איפה ההורים שלי?" לחשה הרמיוני לראש בית גְרִיפִינְדוֹר. איכשהו זה נראה כמו הדבר הגרוע ביותר בעולם, להתייצב מולם, נורא מכל השאר; אך עם זאת היא פשוט רצתה לראות אותם.

המבט העדין על פניה של פרופסור מֶקגונַגל שינה צורה למשהו עצוב יותר. "אני מצטערת, העלמה גריינג'ר. על אף שלא תמיד היה זה כך, גילינו בשנים האחרונות שנבון יותר שלא לספר להורים של בני־מוגלגים על הסכנות מולן ניצבים הילדים שלהם. אייעץ לך לשמור על שתיקה גם כן, אם ברצונך להישאר בהוֹגווֹרטְס בלי בעיות מצידם."

"אני לא מסולקת?" לחשה הילדה. "על מה שעשיתי?"

"לא," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "העלמה גריינג'ר... בוודאי שמעת... אני מקווה ששמעת את מר פוטר, כשאמר שאת חפה מפשע?"

"הוא סתם אמר את זה," היא אמרה בקול עמום. "כדי לשחרר אותי, אני מתכוונת."

המכשפה המבוגרת הנידה בראשה בתקיפות. "לא, העלמה גריינג'ר. מר פוטר מאמין שהוטל עלייך לחש־זיכרון, שכל הדו־קרב מעולם לא התרחש. המנהל חושד שקסמים אפלים אף יותר היו מעורבים — שייתכן שידך שלך הטילה את הלחש, אבל לא רצונך שלך. אפילו פרופסור סנייפ חושב שכל העניין לא סביר ביותר, אם כי ייתכן שלא ירצה לומר זאת בפומבי. הוא תהה האם השתמשו עלייך בסמים מוגלגיים."

עיניה של הרמיוני המשיכו לבהות במרחק במורה לשינויי־צורה; היא ידעה שהרגע נאמר לה משהו חשוב, אבל היא לא הצליחה למצוא את האנרגיה לקדם שינויים בתודעה שלה.

"בוודאי את לא מאמינה בזה?" אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "העלמה גריינג'ר, לא יכול להיות שאת מאמינה על עצמך שתפני לרצח!"

"אבל אני —" הזיכרון המעולה שלה שיחזר זאת באדיבות בפעם האלף, דראקו מאלפוי אומר לה בלעג שלעולם לא הייתה מביסה אותו אם לא היה עייף, והמשיך להוכיח בדיוק את זה, רוקד כמו אומן דו־קרב בינות לגביעים המוגנים בעודה מתחמקת בייאוש, ומכה בה במכת הסיום בקללה שהטיחה אותה כנגד הקיר והקיזה דם מלחיה — ואז — ואז היא —

"אבל את זוכרת שעשית זאת," אמרה המכשפה הזקנה, שהביטה בה בהבנה דואגת. "העלמה גריינג'ר, אין שום צורך שילדה בת שתים־עשרה תישא זיכרונות נוראים כאלה. רק תאמרי את המילה ואשמח לנעול אותם מחוץ להישג ידך."

זה היה כאילו כוס מים חמים נשפכה על פניה. "מה?"

פרופסור מֶקגונַגל הוציאה את שרביטה, תנועה כה מיומנת ומהירה שדמתה להצבעה באצבע. "אני לא יכולה להציע לפטור אותך מהזיכרונות לגמרי, העלמה גריינג'ר," אמרה המורה לשינויי־צורה בדיוק הרגיל שלה. "ייתכן שקבורות שם עובדות חשובות. אבל ישנה צורה של לחש הזיכרון שהינה הפיכה, ואטיל אותה עלייך בשמחה."

הרמיוני בהתה בשרביט, מרגישה שביב של תקווה לראשונה מזה כמעט יומיים.

לעשות שזה לא יהיה... היא ייחלה לכך שוב ושוב, שמחוגי השעון ישובו לאחור וימחקו את הבחירה הנוראית הזו שלעולם לעולם לא ניתן יהיה לבטל. ואם מחיקת הזיכרון היא לא זה, היא עדיין שחרור מסוים...

היא הביטה בחזרה בפניה הדואגות של פרופסור מֶקגונַגל.

"את באמת חושבת שלא עשיתי את זה?" שאלה הרמיוני, קולה רועד.

"אני משוכנעת למדי שלעולם לא היית עושה זאת מרצונך החופשי."

מתחת לשמיכות שלה, ידיה של הרמיוני אחזו בסדין. "הארי לא חושב שעשיתי את זה?"

"מר פוטר מחזיק בעמדה שהזיכרונות שלך הם בדיה גמורה. אני יכולה להבין את הנקודה שלו."

ואז אצבעותיה של הרמיוני הרפו מהסדין, והיא נשכבה לאחור במיטה ממנה קמה למחצה.

לא.

היא לא אמרה דבר.

היא התעוררה וזכרה את מה שקרה בלילה שלפני, וזה היה כאילו — כאילו — אפילו במחשבותיה היא לא הצליחה למצוא את המילים לאיך שזה היה. אבל היא ידעה שדראקו מאלפוי כבר מת, והיא לא אמרה דבר, לא הלכה לפרופסור פליטיק והתוודתה. היא פשוט התלבשה וירדה לארוחת הבוקר וניסתה להתנהג כרגיל כדי שאיש לעולם לא ידע, והיא ידעה שזה לא בסדר ולא בסדר וממש ממש לא בסדר אבל היא הייתה כל־כך, כל־כך מפוחדת —

אפילו אם הארי פוטר צודק, אפילו אם הדו־קרב עם דראקו מאלפוי היה שקר, היא בחרה את הבחירה הזו בעצמה. לא הגיע לה לשכוח את זה, או לקבל על זה מחילה.

ואם היא כן הייתה עושה את הדבר הנכון, הייתה הולכת ישר לפרופסור פליטיק, אולי זה היה — עוזר, איכשהו, אולי כולם היו רואים שהיא מתחרטת על זה, והארי לא היה צריך לוותר על כל הכסף שלו כדי להציל אותה —

הרמיוני עצמה את עיניה, כיווצה אותן חזק, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בלבכות שוב. "אני אדם נורא," היא אמרה בקול רועד. "אני נוראית, אני לא גיבורה בכלל —"

קולה של פרופסור מֶקגונַגל היה חד מאוד, כאילו הרמיוני עשתה הרגע טעות נוראית בשיעורי הבית בשינויי־צורה. "הפסיקי להתנהג בטיפשות, העלמה גריינג'ר! נורא הוא מי שעשה לך את זה. ובאשר להיותך גיבורה — ובכן, העלמה גריינג'ר, כבר שמעת את דעתי על נערות צעירות שמנסות להתערב בדברים כאלה לפני שהן אפילו בנות ארבע־עשרה, אז לא ארצה לך על כך שוב. רק אומר שהרגע עברת חוויה נוראית ביותר, אותה שרדת טוב ככל שמכשפה בגילך יכולה לשרוד. היום מותר לך לבכות כמה שאת רוצה. מחר את חוזרת ללמוד."

אז הרמיוני הבינה שפרופסור מֶקגונַגל לא יכולה לעזור לה. היא צריכה מישהו שיגער בה, היא לא יכולה לקבל מחילה אם היא לא יכולה לקבל אשמה, ופרופסור מֶקגונַגל לעולם לא תעשה את זה בשבילה, לעולם לא תבקש כל־כך הרבה מילדה קטנה מרֵייבֶנְקְלוֹ.

היה זה משהו בו גם הארי פוטר לא יעזור לה.

הרמיוני הסתובבה במיטת המרפאה, מתכדרת לתוך עצמה, הרחק מפרופסור מֶקגונַגל. "בבקשה," היא לחשה. "אני רוצה לדבר — עם המנהל —"


"הרמיוני."

כשהרמיוני גריינג'ר פקחה את עיניה בשנית, היא ראתה את פניו חרושות קמטי הדאגה של אלבוּס דמבלדור נשענות מעל מיטתה, נראות כמעט כאילו הוא בכה, על אף שזה בלתי אפשרי; והרמיוני הרגישה דקירת אשמה נוספת על שהטריחה אותו כל־כך.

"מינרווה אמרה שאת רוצה לדבר איתי," אמר הקוסם הזקן.

"אני —" לפתע הרמיוני לא ידעה מה לומר. הגרון שלה ננעל, וכל מה שהייתה מסוגלת לגמגם היה, "אני — אני —"

איכשהו הנימה שלה העבירה את המילה האחרת, זו שאפילו לא הייתה מסוגלת לומר עוד.

"מצטערת?" אמר דמבלדור. "על מה יש לך להצטער?"

היא נאלצה להכריח את המילים לצאת מגרונה. "אמרת להארי — שאסור לו לשלם — אז אני לא הייתי צריכה — לעשות את מה שפרופסור מֶקגונַגל אמרה, לא הייתי צריכה לגעת בשרביט שלו —"

"יקירתי," אמר דמבלדור, "אלמלא נשבעת אמונים לבית פוטר, הארי היה תוקף את אזקבאן לבדו, וייתכן בהחלט שהיה מנצח. הילד הזה אומנם בוחר את מילותיו בקפידה, אבל מעולם לא שמעתי אותו משקר; ובילד־שנשאר־בחיים יש כוח שאדון האופל מעולם לא ידע. הוא בהחלט היה מנסה לשבור את אזקבאן, אפילו במחיר חייו." קולו של הקוסם הזקן נעשה עדין יותר ודואג יותר. "לא, הרמיוני, אין לך שום סיבה להאשים את עצמך."

"הייתי יכולה להכריח אותו לא לעשות זאת."

בעיניו של דמבלדור הופיע ניצוץ קטן לפני שאבד בעייפות. "באמת, העלמה גריינג'ר? אולי את צריכה להיות מנהלת במקומי, משום שלי עצמי אין כוח שכזה על ילדים עקשנים."

"הארי הבטיח —" קולה נקטע. קשה מאוד היה לומר את האמת הנוראה. "הארי פוטר הבטיח לי — שהוא לעולם לא יעזור לי — אם אומר לו לא לעשות זאת."

השתררה שתיקה. הקולות המרוחקים של המרפאה שליוו את פרופסור מֶקגונַגל חדלו, הרמיוני הבינה לפתע, כשדמבלדור העיר אותה. ממקום שוכבה על המיטה היא הצליחה לראות רק את התקרה, ואת ראש אחד החלונות שבקיר, אבל דבר לא נע בשדה הראייה שלה, ואם היו קולות, היא לא הצליחה לשמוע אותם.

"אה," אמר דמבלדור. הקוסם הזקן נאנח בכבדות. "אני מניח שייתכן שהילד היה שומר על מילתו."

"הייתי — הייתי צריכה —"

"ללכת לאזקבאן מרצונך החופשי?" אמר דמבלדור. "העלמה גריינג'ר, זה יותר מכפי שהייתי מבקש מכל אחד אחר לקחת על עצמו."

"אבל —" הרמיוני בלעה את רוקה. היא לא הצליחה שלא להבחין בפרצה, כל מי שרוצה לעבור דרך דלת הדיוקן למועדון רֵייבֶנְקְלוֹ לומד מהר להקשיב לניסוחים מדויקים. "אבל זה לא יותר מכפי שהיית לוקח על עצמך."

"הרמיוני —" החל הקוסם הזקן.

"למה?" שאל קולה של הרמיוני, נראה היה כאילו הוא ממשיך בלי התודעה שלה עכשיו. "למה לא הייתי יכולה להיות אמיצה יותר? עמדתי לרוץ לפני הסוהרסן — בשביל הארי — לפני, בינואר אני מתכוונת — אז למה — למה — למה לא הצלחתי —" למה המחשבה להישלח לאזקבאן פירקה אותה לגמרי, למה היא שכחה את כל מה שידעה על להיות טובה —

"ילדתי היקרה," אמר דמבלדור. העיניים הכחולות מאחורי משקפי חצי־הסהר גילו הבנה מוחלטת של האשמה שלה. "לא הייתי מצליח יותר ממך, בשנתי הראשונה בהוֹגווֹרטְס. כפי שאת אדיבה כלפי אחרים, היי אדיבה כלפי עצמך."

"אז כן עשיתי את הדבר הלא נכון." איכשהו היא הייתה צריכה לומר זאת, שיאמרו לה את זה, על אף שידעה כבר.

השתררה שתיקה.

"הקשיבי, רֵייבֶנְקְלוֹאית צעירה," אמר הקוסם הזקן, "שמעי לי היטב, משום שאמת אומר לך. רוב עושי הרע לא חושבים על עצמם כעל רשעים; אכן, הרוב חושבים על עצמם בתור הגיבורים בסיפורים שהם מספרים. אני חשבתי פעם שמעשי הרשע הגדולים בעולם נעשים בשם טובת הכלל. טעיתי. טעות נוראה. ישנו רוע בעולם הזה שמכיר בעצמו כרוע, שונא את הטוב בכל מאודו, וברצונו להשמיד את כל הדברים הטובים."

הרמיוני רעדה במיטתה, איכשהו זה הרגיש מאוד אמיתי כשדמבלדור אמר זאת.

הקוסם הזקן המשיך לדבר. "את אחת מהדברים הטובים בעולם הזה, הרמיוני גריינג'ר, ולכן הרוע הזה שונא גם אותך. אם היית נשארת איתנה במבחן הזה, הוא היה מכה בך חזק יותר ויותר, עד שהיית מתנפצת. אל תחשבי שגיבורים אינם יכולים להישבר! בסך הכל קשה יותר לשבור אותנו, הרמיוני." עיניו של הקוסם הזקן נעשו חמורות יותר מכפי שראתה אותן מעודה. "כשהותשתָּ במשך שעות רבות, כשכאב ומוות אינם עוד פחד חולף אלא וודאות, קשה יותר להיות גיבור. אם אומר את האמת — כן, היום לא הייתי נרתע בפני אזקבאן. אבל כשהייתי בשנה ראשונה בהוֹגווֹרטְס — הייתי בורח מהסוהרסן עמו התעמתת, משום שאבי מת באזקבאן, ופחדתי מהם. דעי זאת! הרוע שהכה בך היה יכול לשבור כל אחד, אפילו אותי. רק בהארי פוטר שוכנת היכולת להתמודד בפני האימה הזו, כשיקבל את מלוא כוחו..."

צווארה של הרמיוני לא הצליח להחזיק את ראשה שיביט בקוסם הזקן; היא נתנה לראשה ליפול לאחור, בחזרה אל הכרית, ובהתה מעלה בתקרה, קולטת את מה שהצליחה.

"למה?" קולה רעד שוב. "למה שמישהו יהיה כל־כך רשע? אני לא מבינה."

"גם אני תהיתי," אמר קולו של דמבלדור, מלא עצבות עמוקה. "שלושה עשורים תהיתי, ועדיין אינני מבין. את ואני לעולם לא נבין, הרמיוני גריינג'ר. אבל לפחות עכשיו יודע אני מה רוע אמיתי היה אומר, לו היינו יכולים לדבר איתו ולשאול אותו למה הוא מרושע. הוא היה אומר, למה לא?"

ניצוץ חולף של תרעומת בער בה. "יש בטח מיליון סיבות למה לא!"

"אכן," אמר קולו של דמבלדור. "מיליון סיבות ואף יותר. אנחנו תמיד נדע את הסיבות הללו, את ואני. אם תתעקשי לנסח זאת כך — אז כן, הרמיוני, המבחן של היום הזה שבר אותך. אבל מה שקורה אחרי שאת נשברת — גם זה חלק מלהיות גיבורה. וזה מה שאת, הרמיוני גריינג'ר, ותמיד תהיי."

היא הרימה שוב את ראשה, מביטה בו.

הקוסם הזקן קם ממקומו ליד מיטתה. זקנו הכסוף ירד כשקד לה קידה חמורת סבר, ואז הוא הלך.

היא המשיכה להביט במקום שבו היה.

זה אמור היה להיות משמעותי בשבילה, אמור היה לגעת בה. אמור היה לגרום לה להרגיש טוב יותר בפנים, שדמבלדור הכיר בה כגיבורה, לאחר שלא רצה לעשות זאת לפני כן.

היא לא הרגישה דבר.

הרמיוני נתנה לראשה ליפול שוב על המיטה כשמדאם פומפרי באה והכריחה אותה לשתות משהו שחרך את שפתיה כמו אוכל חריף, והריח אפילו חריף יותר, והיה חסר טעם לגמרי. זה לא אמר לה דבר. היא המשיכה לבהות באריחי האבן המרוחקים של התקרה.


מינרווה המתינה מחוץ לדלתות הכפולות של מרפאת הוֹגווֹרטְס, היא תמיד חשבה על הדלתות הללו בתור "שערי האימה" כילדה בהוֹגווֹרטְס, ולא הצליחה שלא לזכור זאת עכשיו. יותר מדי בשורות רעות נאמרו פה —

אלבוּס יצא. הקוסם הזקן לא עצר בדרכו החוצה מהמרפאה, פשוט המשיך ללכת לכיוון משרדו של פרופסור פליטיק; ומינרווה באה בעקבותיו.

פרופסור מֶקגונַגל כחכחה בגרונה. "האם זה נעשה, אלבוּס?"

הקוסם הזקן הנהן באישור. "אם יוטלו עליה קסמים עוינים, או אם רוח כלשהי תיגע בה, אני אדע, ואגיע."

"דיברתי עם מר פוטר אחרי שיעור שינויי־צורה," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "הוא החזיק בדעה שמוטב שהעלמה גריינג'ר תלך ללמוד בבובאטון ולא בהוֹגווֹרטְס מעתה ואילך."

הקוסם הזקן הניד בראשו. "לא. אם וולדמורט באמת רוצה להכות בעלמה גריינג'ר — הוא עקשן מעבר לכל שיעור. המשרתים שלו שבים אליו, הוא לא היה מצליח להשיג את בלטריקס בלק לבדו. אזקבאן עצמו אינו חסין מזדונו, ואשר לבובאטון — לא, מינרווה. אינני חושב שוולדמורט יכול לעשות דיבוקים שכאלה לעיתים קרובות, או כנגד מטרות חזקות יותר, או שהשנה הזו הייתה נראית שונה למדי. והארי פוטר נמצא פה, ממנו וולדמורט פוחד בין אם הוא מודה בכך ובין אם לא. כעת משהטלתי עליה לחשי הגנה, העלמה גריינג'ר תהיה בטוחה יותר בהוֹגווֹרטְס מאשר מחוצה לו."

"נראה כאילו מר פוטר מטיל בכך ספק," אמרה מינרווה. היא לא הצליחה לשמור על קולה נטול עוקץ; היה בה חלק שהסכים הסכמה נחרצת. "נראה שהוא מרגיש שהיגיון בריא מכתיב שעל העלמה גריינג'ר להמשיך את השכלתה בכל מקום פרט להוֹגווֹרטְס."

הקוסם הזקן נאנח. "אני חושש שהילד בילה יותר מדי זמן בקרב מוגלגים. תמיד הם מחפשים ביטחון; תמיד הם מדמיינים שניתן למצוא ביטחון. אם העלמה גריינג'ר אינה בטוחה בלב המבצר שלנו, היא לא תהיה בטוחה יותר אם תעזוב אותו."

"לא נראה שכולם חושבים כך," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. זה היה כמעט המכתב הראשון שראתה כשהעיפה מבט בשולחן שלה; מעטפה מעור הכבש המשובח ביותר, חתומה בשעווה ירוקה־כסופה, שבה הוטבעה דמותו של נחש שהתרומם ולחשש לעברה. "קיבלתי ינשוף ממר מאלפוי שמבטל את לימודי בנו בהוֹגווֹרטְס."

הקוסם הזקן הנהן, אבל לא הפסיק לצעוד. "האם הארי יודע?"

"כן," קולה רעד לרגע כשנזכרה בהבעה על פניו של הארי. "אחרי השיעור, מר פוטר החמיא להיגיון הבריא המשובח של לורד מאלפוי, ואמר שהוא יכתוב לגברת לונגבוטום וייעץ לה לעשות את אותו הדבר עם נכדהּ, למקרה שהוא המטרה הבאה. למקרה שהאפוטרופוסית של מר לונגבוטום תמעל בתפקידה עד כדי השארתו בהוֹגווֹרטְס, מר פוטר רוצה שיהיו ברשותו מחולל־זמן, גלימת היעלמות, מטאטא, ונרתיק לשאת אותם בו; וגם טבעת בוהן עם מפתח מעבר חירום שייקח אותו למקום מבטחים, למקרה שמישהו יחטוף את מר לונגבוטום וייקח אותו מחוץ לטווח לחשי ההגנה של הוֹגווֹרטְס. אמרתי למר פוטר שאינני חושבת שמשרד הקסמים יאשר שימוש כזה במחוללי־זמן, והוא אמר שאנחנו לא צריכים לשאול. אני מצפה שהוא ירצה שהעלמה גריינג'ר תקבל את אותם הדברים, אם היא תישאר. ובשביל עצמו מר פוטר רוצה מטאטא תלת מושבי לשאת בנרתיק שלו." היא לא נדהמה מרשימת אמצעי הזהירות הללו. הורשמה מהחוכמה, אבל לא נדהמה; היא הייתה אמנית שינויי־צורה, אחרי הכל. אבל זה בכל זאת העביר בה צמרמורות של אי־נחת, שהארי חשב על הוֹגווֹרטְס כעל מסוכנת כמו חקר לחשים.

"לא ניתן להמרות בקלות את פי מחלקת המסתורין," אמר אלבוּס. "אבל באשר לשאר —" הקוסם הזקן נראה כאילו הוא קורס מעט לתוך עצמו. "אנחנו יכולים לתת לילד את מה שהוא רוצה. ואני אטיל לחשי הגנה גם על נוויל, ואכתוב לאוגוסטה ואומר לה שמוטב שיישאר פה בחג."

"ולבסוף," היא אמרה, "מר פוטר אומר — זהו ציטוט ישיר, אלבוּס — מה שלא יהיה הפיתיון לקוסמים אפלים שהמנהל שומר פה, הוא צריך להוציא אותו מבית־הספר הזה, עכשיו." היא לא הצליחה לשמור על קולה נטול עוקץ הפעם.

"ביקשתי זאת מפלמל," אמר אלבוּס, הכאב ניכר בקולו. "אבל מאסטר פלמל אמר — שאפילו הוא לא יכול להגן עוד על האבן — שהוא מאמין שלוולדמורט יש אמצעים למצוא אותה היכן שהיא מוחבאת — ושהוא לא מרשה שתישמר בשום מקום מלבד הוֹגווֹרטְס. מינרווה, אני מצטער, אבל זה מוכרח להיעשות — מוכרח!"

"טוב ויפה," אמרה פרופסור מֶקגונַגל. "אבל אני עצמי חושבת שמר פוטר צודק בכל מילה."

הקוסם הזקן העיף בה מבט, וקולו נתקע כשאמר, "מינרווה, את מכירה אותי זמן רב, וטוב מכל אדם שעודנו בחיים — אמרי לי, האם איבדתי את עצמי לאפלה היום?"

"מה?" אמרה פרופסור מֶקגונַגל בהפתעה כנה. ואז, "הו, אלבוּס, לא!"

שפתיו של הקוסם הזקן התכווצו לפני שדיבר. "למען טובת הכלל. הקרבתי כל־כך הרבה, למען טובת הכלל. היום כמעט גזרתי את דינה של הרמיוני גריינג'ר לאזקבאן למען טובת הכלל. ואני מגלה שאני — היום, גיליתי שאני — מתחיל לשנוא את התמימות שכבר אין לי —" קולו של הקוסם הזקן נקטע. "רוע שנעשה בשם טוב. רוע שנעשה בשם רוע. מה גרוע יותר?"

"אתה מתנהג בטיפשות, אלבוּס."

הקוסם הזקן העיף בה מבט נוסף, לפני שהשיב את עיניו לדרכם. "אמרי לי, מינרווה — האם עצרת לשקול את ההשלכות, לפני שאמרת לעלמה גריינג'ר כיצד לכבול את עצמה למשפחת פוטר?"

היא נשמה נשימה לא רצונית כשהבינה מה עשתה —

"אז לא שקלת." עיניו של אלבוּס נעצבו. "לא, מינרווה, אל לך להתנצל. טוב הדבר. לאור איך שראית אותי היום — אם הנאמנות הראשונה שלך נתונה להארי פוטר, ולא לי, טוב וראוי שכך." היא פתחה את פיה כדי למחות, אבל אלבוּס המשיך לפני שהספיקה לומר מילה. "אכן — אכן — יהיה זה נחוץ ואף יותר מכך, אם אדון האופל אותו הארי יצטרך להביס כדי לזכות בכוחו אינו וולדמורט כלל —"

"לא זה שוב!" אמרה מינרווה. "אלבוּס, זה היה אתה־יודע־מי, ולא אתה, שסימן את הארי כשווה לו. אין שום דרך שבה הנבואה הזו יכולה להתכוון אליך!"

הקוסם הזקן הנהן, אבל עיניו עדיין נראו מרוחקות, מקובעות רק בדרך שלפניו.


תא המעצר, שניצב קרוב למרכז המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, היה מרוהט בפאר; כתוצאה של מה שקוסמים מבוגרים קיבלו כמובן מאליו יותר מאשר רגשות מיוחדים כלפי אסירים. היה שם כיסא נוח מתנדנד ונשען מאליו, עם כריות רכות בעלות מרקם עשיר, מתחממות מאליהן. היה שם ארון ספרים שהכיל ספרים אקראיים שחולצו מחנות מציאות, ומדף שלם מלא בעלונים עתיקים, כולל אחד משנת 1883. באשר לשירותים, ובכן, זה לא בדיוק היה מפואר, אבל הוטל על החדר לחש שעצר את כל העניינים הללו; נאסר על עציר ללכת לשום מקום שבו ההילאי המשגיח לא יוכל לראות אותו. אבל פרט לכך, היה זה תא קטן ונחמד למדי. המורה להתגוננות מפני כוחות האופל של הוֹגווֹרטְס היה מעוכב, לא עצור, אפילו לא מאוים. לא היו שום ראיות להפליל אותו... למעט העובדה שפשע נורא וחריג התרחש בבית־הספר הוֹגווֹרטְס לכישוף ולקוסמות, ובהתחשב באירועים קודמים הסיכויים היו חמישה לאחד שהמורה הנוכחי להתגוננות מפני כוחות האופל מעורב בזה איכשהו. לזה יש להוסיף את העובדה שאיש במאח"ק אפילו לא ידע מיהו המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, ושהאיש התעטש, פשוטו כמשמעו, למול כל הניסיונות לחשוף את זהותו האמיתית. לא, הם לא שיחררו כבר את 'קווירינוס קווירל' בחזרה להוֹגווֹרטְס.

הבה נחזור לשם הדגשה:

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.

מעוכב.

בתא.

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל הביט בהילאי המשגיח והמהם.

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל לא אמר מילה אחת מאז שהגיע לתא המסוים הזה. הוא רק המהם.

ההמהום התחיל כשיר ערש פשוט לילדים, זה שמתחיל בבריטניה המוגלגית במילים, Lullaby, and good night .

הנעימה הזו הומהמה, ללא שינוי, שוב ושוב, במשך שבע דקות, כדי לבנות את התבנית הבסיסית.

ואז החלו עיטורים על הנושא. משפטים שהומהמו לאט מדי, עם הפסקות ארוכות ביניהם, כך שהתודעה של המאזין תמתין ותמתין בחוסר אונים לתו הבא, למשפט הבא. ואז, כשהמשפט הבא מגיע, הוא בסולם כל־כך לא נכון, לא רק בסולם שונה מהמשפטים הקודמים אלא בטון שלא מתאים לשום סולם, שלא ניתן אלא להגיע למסקנה שהאדם הזה בילה במכוון שעות בלהתאמן על ההמהום שלו רק כדי להשיג אנטי־טון מושלם שכזה.

זה דמה למוזיקה כמו שהקול המת הנוראי של סוהרסן דמה לדיבור אנושי.

ובלתי אפשרי להתעלם מההמהום הנורא הזה. הוא דומה לשיר ערש מוכר, אבל סוטה מהתבנית באופן לא צפוי. הוא מייצר ציפיות ואז מפר אותן, לעולם לא בתבנית קבועה שתאפשר להמהום לדעוך לרקע. המוח של המאזין לא יכול למנוע מעצמו לצפות מהמשפטים האנטי־מוזיקליים שיושלמו, ולא יכול למנוע מעצמו להבחין בהפתעות.

ההסבר האפשרי היחיד לאופן שבו צורת ההמהום הזו באה לידי קיום היא שהיא תוכננה במכוון על ידי גאון אכזר במידה שלא תיאמן שהתעורר יום אחד, מרגיש משועמם מעינוי רגיל, והחליט להקשות על עצמו ולגלות האם הוא יכול לשבור שפיות של אדם רק באמצעות המהום אליהם.

ההילאי הקשיב להמהום הנורא במידה שלא תיאמן כבר ארבע שעות, בעוד נוכחות ענקית, קרה וקטלנית מביטה בו, מרגישה איומה בין אם הוא מביט בה ישירות ובין אם הוא נותן לה לרחף בקצה שדה הראייה שלו —

ההמהום פסק.

השתררה שתיקה ארוכה. מספיק זמן כדי שתקוות שווא תעלה ותימחץ על ידי זיכרון של אכזבות קודמות. ואז, כשפרק הזמן התארך, והתארך, התקווה הזו עלתה שוב ללא מעצור —

ההמהום החל שוב.

ההילאי נשבר.

מחגורתו, ההילאי הוציא מראה, נקש עליה פעם אחת, ואמר, "כאן הילאי זוטר ארג'ון אלטוניי, אני מכריז על קוד RJ—L20 בתא שלוש."

"קוד RJ—L20?" אמרה המראה בנימה מופתעת. נשמע קול של דפים נהפכים, ואז, "אתה רוצה החלפה משום שאסיר מנסה לוחמה פסיכולוגית ומצליח?"

(אמיליה בונז היא אינטליגנטית למדי.)

"מה האסיר אומר לך?" שאלה המראה.

(השאלה הזו אינה חלק מפרוטוקול RJ—L20, אבל למרבה הצער אמיליה בונז לא כללה הוראה מפורשת שמורה לקצין הבכיר לא לשאול.)

"הוא —" אמר ההילאי, והעיף מבט אל התא. המורה להתגוננות מפני כוחות האופל נשען כעת לאחור בכיסאו, נראה רגוע למדי. "הוא מביט בי! ומהמהם!"

השתררה שתיקה.

המראה דיברה שוב. "ואתה מכריז על קוד RJ—L20 בגלל זה? אתה בטוח שאתה לא מנסה להתחמק מלשמור עליו?"

(אמיליה בונז מוקפת באידיוטים.)

"אתה לא מבין!" צעק ההילאי אלטוניי. "זה המהום ממש נורא!"

המראה שידרה צליל של צחוק חנוק ברקע, שנשמע כאילו הגיע מיותר מאדם אחד. ואז שוב דיבור. "מר אלטוניי, אם אתה לא רוצה שיעיפו אותך להיות הילאי זוטר דרג ב', אני מציע שתתאפס על עצמך ותחזור לעבוד —"

"קבל ביטול," אמר קול חד, נשמע מרוחק קלות בגלל המרחק שלו מהמראה.

(וזו הסיבה שאמיליה בונז יושבת לעיתים קרובות במרכז השליטה של מאח"ק בעודה ממלאת את הניירת שמשרד הקסמים דורש.)

"ההילאי אלטוניי," אמר הקול החד, נשמע כאילו הוא מתקרב למראה, "יחליפו אותך במהרה. ההילאי בן גוטיארז, הפרוטוקול של RJ—L20 לא מציין שאתה צריך לשאול למה. הוא אומר שעליך לוודא החלפה להילאי שהכריז עליו. אם אני אגלה שהילאים מנצלים אותו, אני אשנה את הפרוטוקול כדי למנוע את ניצולו —" השידור נקטע בפתאומיות.

ההילאי פנה בחזרה להביט בניצחון על המורה הנוכחי להתגוננות מפני כוחות האופל, שנשען לאחור בכיסאו המרופד.

האיש הזה אמר אז את המילים הראשונות שעזבו את שפתיו מרגע שנכנס לתא.

"להתראות, מר אלטוניי," אמר המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.

כמה דקות לאחר מכן, הדלת לתא המעצר נפתחה, ופנימה נכנסה אישה אפורת שיער, לבושה בגלימות בגוון ארגמן של הילאים בלי שום סימן דרגה או עיטור, נושאת תיקיית עור שחורה תחת זרועה השמאלית. "אתה משוחרר," אמרה האישה הזקנה בחדות.

היה עיכוב קל כשההילאי אלטוניי ניסה להסביר מה קרה. זה נקטע באחת על ידי הנהון ואצבע שהצביעה לעבר הדלת.

"ערב טוב, מדאם מנהלת," אמר המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.

אמיליה בונז לא הכירה בהצהרה הזו, אלא התיישבה בתכליתיות בכיסא שהתפנה. המכשפה הזקנה פתחה את התיקייה השחורה ומבטה ירד אל ניירות הקלף שבתוכה. "רמזים אפשריים לזהותו של המורה הנוכחי להתגוננות מפני כוחות האופל של הוֹגווֹרטְס, כפי שחובר על ידי ההילאית רוברדס." קלף הכותרת נהפך והושם בצד. "המורה להתגוננות אומר שמוין לסְלִיתְ'רִין. טוען שמשפחתו נהרגה על ידי וולדמורט. טוען שלמד במרכז אומנויות־לחימה באסיה המוגלגית שהושמד על ידי וולדמורט. בקשה שהוגשה למחלקה לתיאום בינלאומי זיהתה את האירוע הזה כתקרית יוני של 1969." קלף נוסף נהפך. "נראה גם שהמורה הזה להתגוננות נשא נאום מרגש ביותר בפני תלמידיו, ממש לפני חג המולד האחרון, ונזף בדור שלפניהם על פילוגו אל מול אוכלי־המוות." המכשפה הזקנה הרימה את מבטה מתיקיית העור. "גברת לונגבוטום התרשמה ממנו מאוד, והתעקשה שאקרא את הכל. הטיעון הזה נשמע לי מוכר, אם כי לא זכרתי את המקור בזמנו. אבל, כמובן, חשבתי שאתה מת."

קצינת אכיפת החוק הראשית של בריטניה הקסומה הביטה במבט חד במורה הנוכחי להתגוננות מפני כוחות האופל בהוֹגווֹרטְס, מעבר לזכוכית מחוסמת בלחש שהפרידה ביניהם. הגבר שבתא השיב לה מבט שקול, ללא בהלה הנראית לעין.

"לא אנקוב בשמות," אמרה המכשפה הזקנה. "אבל אספר סיפור, ואראה האם הוא נשמע מוכר." אמיליה בונז השפילה שוב את מבטה, עוברת לקלף הבא. "נולד בשנת 1927, סיים את לימודיו בשנת 1945. המשיך לטיול שלאחר הלימודים בחו"ל ונעלם כשביקר באלבניה. נחשב למת עד שנת 1970, אז חזר לבריטניה הקסומה באותה פתאומיות, בלי שום הסבר לעשרים וחמש השנים החסרות. הוא לא חידש את הקשר עם משפחתו, חי בבידוד. בשנת 1971, כשביקר בסמטת דיאגון, הוא סיכל ניסיון של בלטריקס בלק לחטוף את בתו של שר הקסמים, והשתמש בקללה ההורגת לחסל שניים משלושת אוכלי־המוות שליוו אותה. מעבר לכך כל בריטניה מכירה את הסיפור; האם יש צורך שאמשיך אותו?" המכשפה הזקנה הרימה את מבטה מהתיקייה שוב. "טוב ויפה. היה משפט בקסמהדרין, במהלכו הגבר הצעיר הזה קיבל מחילה על שימושו בקללה ההורגת, לא מעט בזכות המאמצים של סבתו, גבירת הבית שלו. הוא השלים עם משפחתו, והם ערכו כינוס משפחתי לחגוג את שובו. אורח הכבוד הגיע וגילה שכל משפחתו נרצחה על ידי אוכלי־מוות, עד רמת גמדוני־הבית; ושהוא עצמו הנצר האחרון לבית עתיק־יומין."

המורה להתגוננות לא הגיב לדבר מכל זה, למעט העובדה שעיניו נעצמו למחצה כאילו בעייפות.

"הגבר הצעיר הזה לקח את מקומה של משפחתו בקסמהדרין, הופך לאחד מהקולות האיתנים ביותר כנגד אתה־יודע־מי. מספר פעמים הוא הוביל כוחות כנגד אוכלי־המוות, נלחם עם טקטיקות מיומנות וכוח מדהים. אנשים החלו לדבר עליו כעל הדמבלדור הבא, האמינו שהוא יהפוך לשר הקסמים אחרי שאדון האופל ייפול. בשלושה ביולי, 1973, הוא לא הגיע להצבעה קריטית בקסמהדרין, ומעולם לא שמעו ממנו שוב. הנחנו שאתה־יודע־מי הרג אותו. זו הייתה מכה אנושה לכולנו, והעניינים המשיכו בצורה גרועה הרבה יותר מאז." מבטה של המכשפה הזקנה היה תוהה. "התאבלתי עליך בעצמי. מה קרה?"

כתפיו של המורה להתגוננות נעו קלות, משיכת כתף קטנה. "את מניחה הנחות רבות," אמר המורה להתגוננות בשקט. "אני עצמי הייתי מאמין שהאדם הזה מת לפני שנים רבות. אבל אם האדם הזה בכל זאת בחיים — אז ברור שהוא לא רוצה שהעובדה הזו תוכרז ברבים, ויש לו סיבות מספיקות לשתיקה. נשמע כאילו האדם הזה היה לך לעזר בעבר." שפתיו של המורה להתגוננות התעקלו בחיוך ציני. "אבל אני כבר לא מופתע לגלות שהכרת תודה חולפת. האם יש משהו נוסף שתרצי ממני?"

המכשפה הזקנה נשענה לאחור בכיסא משמר ההילאים שלה, נראית מופתעת למדי, אולי אפילו פגועה. "לא —" היא אמרה לאחר רגע. האצבעות שלה תופפו על תיקיית העור; בעצבנות, ניתן היה לחשוב בהנחה שאמיליה בונז מסוגלת להרגיש עצבנות. "אבל הבית שלך — לא נותרו עוד הרבה בתים עתיקי־יומין —"

"לא ישנה הרבה למדינה הזו אם נותרו שמונה בתים עתיקי־יומין, או שבעה."

המכשפה הזקנה נאנחה. "מה דמבלדור חושב על זה?"

הגבר בתא המעצר הניד בראשו. "הוא אינו יודע מי אני, והבטיח שלא לחקור."

גבותיה של המכשפה הזקנה התרוממו. "איך הוא זיהה אותך בפני לחשי ההגנה של הוֹגווֹרטְס, אם כך?"

חיוך קל. "המנהל צייר מעגל, ואמר להוֹגווֹרטְס שמי שעומד בתוכו הוא המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. ואם כבר מדברים —" הנימה נעשתה נמוכה יותר, יבשה יותר. "אני מפספס את השיעורים שלי, המנהלת בונז."

"נראה שאתה — נח, לפעמים בצורה מוזרה. גם זה דווח. ונראה שאתה נח בתדירות הולכת גוברת, ככל שהזמן עובר." אצבעותיה של המכשפה הזקנה תופפו על תיקיית העור פעם נוספת. "אני לא יכולה לזכור שקראתי על סימפטום כזה, אבל כששומעים על דברים כאלה, מדמיינים... קוסמי אופל שנלחמו בהם, וקללות נוראות שנספגו..."

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל נותר נטול הבעה.

"האם אתה זקוק לעזרת מרפא?" שאלה אמיליה בונז. המסכה שלה נשמטה, חושפת בגלוי את הכאב בעיניה. "האם יש משהו שניתן לעשות בעבורך?"

"הסכמתי ללמד התגוננות בהוֹגווֹרטְס," אמר הגבר שבתא בנימה שטוחה. "הסיקי את המסקנות שלך, מדאם. ואני מפספס את השיעורים שלי, מהם לא נותרו עוד הרבה. אשמח לחזור להוֹגווֹרטְס כעת."


כשהרמיוני התעוררה בפעם השלישית (על אף שזה הרגיש כאילו עצמה את העיניים רק לרגע) השמש הייתה נמוכה אף יותר בשמיים, כמעט שקעה לגמרי. היא הרגישה קצת יותר בחיים ואפילו יותר מותשת, למרבה הפלא. הפעם היה זה פרופסור פליטיק שעמד לצד מיטתה וניער את כתפה, מגש של אוכל מהביל מרחף לצידו. מסיבה מסוימת היא חשבה שהארי פוטר אמור להיות זה שיישען מעל מיטתה, אבל הוא לא היה פה. האם היא חלמה זאת? היא לא זכרה שחלמה.

הסתבר (על־פי פרופסור פליטיק) שהרמיוני החמיצה את ארוחת הערב באולם הגדול והוערה כדי לאכול. ואז היא יכולה לחזור לחדרה ברֵייבֶנְקְלוֹ ולמיטתה שלה כדי לישון את שארית הלילה.

היא אכלה בשתיקה. היה חלק בה שרצה לשאול את פרופסור פליטיק האם הוא חושב שהוטל עליה לחש־זיכרון או שניסתה להרוג את דראקו מאלפוי מרצונה שלה —

— כמו שזכרה שעשתה —

— אבל יותר מהכל היא פחדה לגלות. פחדה לגלות זה סימן אזהרה, על־פי הארי פוטר והספרים שלו; אבל התודעה שלה הרגישה מותשת, חבולה, והיא לא הצליחה לגייס את הכוח לעקוף את זה.

כשהיא ופרופסור פליטיק יצאו מהמרפאה הם גילו את הארי פוטר יושב ישיבה מזרחית מחוץ לדלת, קורא בשקט ספר לימוד בפסיכולוגיה.

"אני אקח אותה מפה," אמר הילד־שנשאר־בחיים. "פרופסור מֶקגונַגל אמרה שזה יהיה בסדר."

פרופסור פליטיק נראה כאילו הוא מקבל את זה, ועזב לאחר מבט חמור סבר שהופנה אל שניהם. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין מה המבט הזה אמור להביע, אלא אם זה אל תנסי להרוג עוד תלמידים.

קול צעדיו של פרופסור פליטיק דעך והשניים עמדו לבדם מחוץ לדלתות המרפאה.

היא הביטה בעיניו הירוקות של הילד־שנשאר־בחיים, השיער הפרוע שלא הסתיר לחלוטין את הצלקת שעל מצחו; היא הביטה בפניו של הילד שנתן את כל כספו כדי להציל אותה בלי מחשבה שנייה. היו בה רגשות — אשמה, בושה, מבוכה, דברים נוספים — אבל לא מילים. לא היה דבר שידעה איך לומר.

"אז," אמר הארי בפתאומיות, "עשיתי רפרוף מהיר בספרי הפסיכולוגיה שלי כדי לראות מה הם אומרים על הפרעת דחק פוסט־טראומטית. הספרים הישנים אומרים שצריך לדבר על החוויה עם יועץ מיד לאחר מכן. המחקרים החדשים אומרים שכשהם עשו באמת את הניסוי, הסתבר שלדבר על זה מיד אחר־כך הפך את זה לגרוע יותר. כנראה מה שאת באמת צריכה לעשות זה לזרום עם הדחף הטבעי של התודעה שלך להדחיק את הזיכרונות ופשוט לא לחשוב על זה לזמן מה."

זה היה כל־כך רגיל ביחס לצורה שבה היא והארי דיברו בדרך כלל עד שהרגישה צריבה פתאומית בגרונה.

אנחנו לא מוכרחים לדבר על זה. זה היה מה שהארי אמר הרגע, פחות או יותר. זה הרגיש כמו רמאות, אולי אפילו שקר. שום דבר לא רגיל. כל מה שלא בסדר עדיין לא בסדר ונוראי, כל מה שלא נאמר עדיין צריך להיאמר...

"אוקיי," אמרה הרמיוני, משום שלא היה דבר אחר לומר, שום דבר.

 "אני מצטער שלא הייתי שם כשהעירו אותך," אמר הארי כשהחלו ללכת. "מדאם פומפרי לא הרשתה לי להיכנס, אז פשוט נשארתי פה בחוץ." הוא משך בכתפיו בתנועה קטנה ועצובה למראה. "אני מניח שעדיף היה לו הייתי מסתובב בחוץ לעשות בקרת נזקים על יחסי ציבור, אבל... בכנות, אף פעם לא הייתי ממש טוב בזה, אני פשוט מדבר בעוקצנות עם אנשים."

"עד כמה זה גרוע?" היא חשבה שקולה היה צריך לצאת בלחישה, בקרקור, אבל הוא לא.

"טוב —" אמר הארי בהיסוס גלוי. "מה שאת צריכה להבין, הרמיוני, זה שהיו לך הרבה מגנים בזמן ארוחת הבוקר היום, אבל כל מי שהיה בצד שלך... המציא דברים. דראקו ניסה להרוג אותך קודם, דברים כאלה. זה היה גריינג'ר נגד מאלפוי, ככה אנשים ראו את זה, כמו מאזניים — לדחוף למטה את הצד שלו מעלה למעלה את הצד שלך. אמרתי להם שסביר להניח ששניכם חפים מפשע, שעל שניכם הוטל לחש־זיכרון. הם לא הקשיבו, שני הצדדים התייחסו אליי כאל בוגד שמנסה לאחוז במקל משני קצותיו. וכשאנשים שמעו שדראקו העיד תחת וריטסרום שהוא ניסה לעזור לך לפני הקרב — תפסיקי לעשות את הפרצוף הזה, הרמיוני, לא באמת עשית לו שום דבר. בכל אופן, כל מה שאנשים הבינו זה שהפלג התומך במאלפוי צדק ושהפלג התומך בגריינג'ר טעה." הארי נאנח אנחה קטנה. "אני אמרתי להם שכשהאמת תצא לאור בסופו של דבר הם יובכו..."

"עד כמה זה גרוע?" היא שאלה שוב. הפעם הקול שלה כן יצא חלש יותר.

"זוכרת את ניסוי הקונפורמיות של אש?" שאל הארי, מפנה את ראשו להביט בה במבט רציני.

התודעה שלה התקשתה להיזכר לכמה שניות, מה שהבהיל אותה, אבל אז האזכור חזר. בשנת 1951, סולומון אש לקח כמה נבדקים, וכל אחד מהם הושם בשורה ארוכה של אנשים אחרים שנראו כמוהו, שנראו כמו נבדקים אחרים, אבל למעשה היו משתפי פעולה של החוקר. הוצג בפניהם על צג קו שסומן באות X, לצד שלושה קווים אחרים, שסומנו באותיות A, B ו־C. החוקר שאל איזה מהקווים באותו אורך כמו קו X. התשובה הנכונה הייתה C בבירור. ה'נבדקים' האחרים, משתפי הפעולה, אמרו אחד אחרי השני ש־X באותו אורך כמו B. הנבדק האמיתי הושם אחד לפני האחרון בסדר כדי לא לעורר חשד בכך שהוא אחרון. המבחן היה לראות האם הנבדק האמיתי 'ילך בתלם' עם התשובה השגויה הרגילה B, או יאמר את התשובה הנכונה הברורה C.

75% מהנבדקים 'הלכו בתלם' לפחות פעם אחת. שליש מהנבדקים הלכו בתלם יותר מחצי מהפעמים. חלק דיווחו לאחר מכן שבאמת האמינו ש־X באותו אורך כמו B. וזה היה במקרה שבו הנבדקים לא הכירו איש ממשתפי הפעולה. אם שמת אנשים עם אנשים ששייכים לאותה הקבוצה כמוהם, כמו מישהו בכיסא גלגלים ליד אנשים אחרים בכיסא גלגלים, אפקט הקונפורמיות התחזק אף יותר...

להרמיוני הייתה תחושת בחילה בנוגע לכיוון אליו זה הולך. "אני זוכרת," היא לחשה.

"ערכתי ללגיון הכאוס אימונים נוגדי־קונפורמיות, את יודעת. הכרחתי כל לגיונר לעמוד במרכז ולומר 'שתיים כפול שתיים זה ארבע!' או 'דשא הוא ירוק!' כשכל השאר בלגיון הכאוס קוראים לו אידיוט או לועגים לו בבוז — אלן פלינט יכול ללעוג בבוז ממש טוב — או אפילו פשוט להביט בו בהבעות חתומות ואז ללכת. מה שאת צריכה לזכור הוא, רק לגיון הכאוס התאמן במשהו כמו זה. אף אחד אחר בהוֹגווֹרטְס אפילו לא יודע מה זה קונפורמיות."

"הארי!" קולה רעד. "עד כמה זה גרוע?"

הארי משך בכתפיו בתנועה עצובה פעם נוספת. "כולם מהשנה השנייה ומעלה, משום שהם לא מכירים אותך. כל מי שבצבא דרקון. כל סְלִיתְ'רִין, כמובן. וגם, טוב, רוב שאר בריטניה הקסומה, אני חושב. תזכרי, לוציוס מאלפוי שולט בנביא היומי."

"מה שאנשים מאמינים בו לא מרגיש כמו אמונה, זה פשוט מרגיש כמו האופן שבו העולם הינו. את ואני עומדים בבועה קטנה ופרטית של היקום שבה הוטל על הרמיוני גריינג'ר לחש־זיכרון. כל השאר חיים בעולם שבו הרמיוני גריינג'ר ניסתה לרצוח את דראקו מאלפוי. אם ארני מקמילן —"

נשימתה נתקעה בגרונה. קפטן מקמילן —

"— חושב שאסור לו מבחינה מוסרית להיות חבר שלך עכשיו, טוב, הוא מנסה לעשות את הדבר הנכון כפי שהוא מבין אותו, בעולם שבו הוא חושב שהוא חי." עיניו של הארי היו רציניות מאוד. "הרמיוני, אמרת לי הרבה פעמים שאני מתנשא יותר מדי על אנשים אחרים. אבל אם אני אצפה מהם ליותר מדי — אם אני אצפה מאנשים לעשות את הדבר הנכון — אני ממש אשנא אותם. אם נשים בצד אידיאליזם, תלמידי הוֹגווֹרטְס לא באמת יודעים מספיק מדעי קוגניציה כדי לקחת אחריות על האופן שבו התודעה שלהם עובדת. זאת לא אשמתם שהם משוגעים." קולו של הארי היה עדין בצורה מוזרה, כמעט כמו של מבוגר. "אני יודע שזה יהיה לך קשה יותר מכפי שזה יהיה לי. אבל זכרי, בסופו של דבר האשם האמיתי יתפס. האמת תצא לאור, כל מי שהיה בטוח בטעות שלו יובך."

"ואם האשם האמיתי לא ייתפס?" היא שאלה בקול רועד.

...או אם יתברר שזו באמת אני בסופו של דבר?

"אז את יכולה לעזוב את הוֹגווֹרטְס וללכת למכון המכשפות של סיילם באמריקה."

"לעזוב את הוֹגווֹרטְס?" היא מעולם לא חשבה על האפשרות הזו למעט כעל עונש אולטימטיבי.

"אני... הרמיוני, אני חושב שאולי תרצי לעשות את זה בכל מקרה. הוֹגווֹרטְס היא לא טירה, זה טירוף עם קירות. יש לך אפשרויות נוספות."

"אני..." היא גמגמה. "אני אצטרך... לחשוב על זה..."

הארי הנהן. "לפחות היום אף אחד לא ינסה להטיל עלייך קללה, לא אחרי מה שהמנהל אמר בארוחת הערב. הו, ורון וויזלי ניגש אליי, נראה רציני מאוד, ואמר לי שאם אראה אותך לפניו, אני צריך לומר שהוא מצטער שחשב עלייך דברים רעים, ושהוא לעולם לא ידבר עלייך סרה שוב."

"רון מאמין שאני חפה מפשע?" שאלה הרמיוני.

"טוב... הוא לא ממש חושב שאת חפה מפשע, כשלעצמו..."


כל חדר המועדון של רֵייבֶנְקְלוֹ השתתק כשהם נכנסו.

בוהים בהם.

בוהים בה.

(היו לה סיוטים כאלה.)

ואז, בזה אחר זה, אנשים הפנו את מבטם ממנה.

פנלופה קלירווטר, המדריכה מהשנה החמישית שהייתה אחראית על תלמידי השנה הראשונה, הסבה את מבטה לאט ובכוונה, מפנה את ראשה להביט בכיוון אחר.

סו לי וליסה טורפין ומייקל קורנר, שלכולם עזרה בשיעורי הבית שלהם, ושישבו בשולחן אחד, הסבו את מבטם כולם, פניהם מתוחות לפתע, ברגע שניסתה לצוד את מבטם.

מכשפה מהשנה השלישית ששמה לטישה רנדל, אותה אלגר"ה הצילה פעמיים מבריונים מסְלִיתְ'רִין, התכופפה במהירות מעל שולחנה וחזרה לעשות את שיעורי הבית שלה.

מנדי ברוקלהרסט הסבה את מבטה.

הרמיוני לא פרצה אז בדמעות, אבל רק משום שציפתה לכך, דמיינה זאת שוב ושוב בראשה. לפחות אנשים לא צרחו עליה או דחפו אותה או הטילו עליה קללות. הם פשוט הסבו את מבטם —

הרמיוני הלכה הישר אל גרם המדרגות שהוביל לחדרי בנות השנה הראשונה. (היא לא ראתה את פַּדמה פאטיל או את אנתוני גולדשטיין שהביטו בה, שני ראשים בודדים מסתובבים לעקוב אחריה כשעזבה.) מאחוריה, היא שמעה את הארי פוטר אומר בקול רגוע מאוד, "עכשיו, בסופו של דבר האמת תצא לאור, חבר'ה. אז אם אתם כל־כך בטוחים שהיא אשמה, אני יכול לבקש ממכם לחתום על הנייר הזה פה, שאומר שאם אחר־כך יתברר שהיא חפה מפשע, היא יכולה לומר 'אמרתי לכם' ואז לזכור לכם את זה לשארית חייכם? בואו כולם, אל תהיו פחדנים, אם אתם באמת מאמינים בזה אתם לא אמורים לפחד להמר —"

היא הייתה בחצי הדרך למעלה כשהבינה שיהיו בנות גם בחדר שלה.


הכוכבים עוד לא ממש זרחו, רק אחד או שניים מהחזקים ביותר נראו מבעד לאובך האדמדם־סגול של האופק, על אף שהשמש שקעה לגמרי.

ידיה של הרמיוני אחזו באבן הקשה של המעקה ששמר על המרפסת הקטנה, אליה התחמקה מהמדרגות לאחר שהבינה ש —

— היא לא יכולה פשוט לחזור למיטה —

— המילים הדהדו בתודעתה כמו ש'את לא יכולה לחזור הביתה' צריך להישמע.

היא בהתה במדשאות הריקות, בשקיעה הגוועת, בדשא הנובט הרחק למטה.

עייפה, היא הייתה עייפה, היא לא הייתה מסוגלת לחשוב, היא צריכה לישון. פרופסור פליטיק אמר לה שהיא צריכה לישון, והיה שיקוי נוסף בארוחת הערב שלה. אולי ככה חברת הקוסמים התמודדה עם טראומות נוראות לילדות קטנות ותמימות, פשוט הכריחה אותן לישון הרבה אחר־כך.

היא צריכה ללכת לחדר שלה ולישון, אבל היא חששה ללכת למקום בו יש אנשים אחרים. חששה מהצורה בה הם יכולים להביט בה, או להסב את מבטם.

רסיסי מחשבה רדפו אחרי עצמם בתודעה מותשת מכדי לסיים או לחבר אותם כשהלילה הגיע במלואו.

למה —

למה כל זה קרה —

הכל היה בסדר לפני שבוע —

למה —

מאחוריה נשמע קול חריקה של דלת נפתחת.

היא סובבה את ראשה והביטה.

פרופסור קווירל נשען כנגד הדלת דרכה יצאה, צלליתו כמו דמות קרטון לאור לפידי הוֹגווֹרטְס מאחוריו בדלת הפתוחה. היא לא הייתה מסוגלת לראות את הבעת פניו, על אף שפתח הדלת מאחוריו היה מואר; עיניו, פניו, כל מה שהצליחה לראות ממקומה נח בצללי הלילה.

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל של הוֹגווֹרטְס, מספר אחת ברשימת האנשים שהיו יכולים לעשות זאת. היא לא הבינה שיש לה רשימת חשודים עד הרגע הזה.

האיש עמד בפתח הדלת ולא אמר דבר; והיא לא הייתה מסוגלת לראות את עיניו. מה הוא עושה פה בכלל —

"אתה פה כדי להרוג אותי?" שאלה הרמיוני גריינג'ר.

פרופסור קווירל היטה את ראשו למשמע הדבר.

ואז המורה להתגוננות החל להתקדם לעברה, הצללית האפלה מרימה יד אחת באיטיות ובכוונה, כאילו לדחוף אותה ממגדל רֵייבֶנְקְלוֹ —

"שתק!"

פרץ האדרנלין דרס הכל, היא שלפה את שרביטה בלי לחשוב, שפתיה יצרו את המילה מעצמן, קליע השיתוק נורה משרביטה ו —

האט ונעצר לפני ידו המושטת של פרופסור קווירל, פועם באוויר כאילו הוא עדיין מנסה להתקדם ומשמיע קול תסיסה קל.

הזוהר האדום האיר את פניו של פרוספור קווירל לראשונה, חושף חיוך מוזר ומלא חיבה.

"טוב יותר," אמר פרופסור קווירל. "העלמה גריינג'ר, את עדיין תלמידה בשיעורי ההתגוננות שלי. ככזו, אם את רואה בי איום, אני לא מצפה ממך פשוט להביט בי בעצב ולשאול אם אני פה כדי להרוג אותך. פחות שתי נקודות קווירל."

היא לא הייתה מסוגלת לחבר אותיות למילים.

המורה להתגוננות הצליף באגביות עם אצבעו בקליע השיתוק המרחף ושלח את הקללה לאחור מעל ראשה, הרחק אל הלילה, כך שהם עמדו שוב בחשכה, ואז פרופסור קווירל צעד הצידה מפתח הדלת, שנסגרה מאחוריו; ואור לבן ורך בקע מסביב לשניהם, כך ששוב הייתה מסוגלת לראות את פניו, עדיין עם החיוך המוזר ומלא החיבה.

"מה אתה — מה אתה עושה פה?" כמה צעדים נוספים לקחו את פרופסור קווירל לנקודה הגבוהה ביותר בביצורי המרפסת, שם הניח את מרפקיו על האבן ונשען קדימה בכבדות, מביט מעלה אל שמי הלילה.

"הגעתי לכאן מיד לאחר שחרורי מחזקת ההילאים, ברגע שסיימתי לדווח למנהל," אמר פרופסור קווירל בקול שקט, "משום שאני המורה שלך, ואני אחראי לך."

הרמיוני הבינה אז; זוכרת את מה שפרופסור קווירל אמר להארי בשיעור ההתגוננות השני, על לשלוט בכעסו. היא הרגישה סומק של בושה שהתפשט כל הדרך עד לחזה. לקח רגע לאחר מכן כדי שהידע ידרוס את ההשפלה, כדי שתכריח את המילים לצאת מגרונה —

"אני —" אמרה הרמיוני. "הארי חושב — שאני לא — איבדתי שליטה במזגי, כלומר —"

"כך שמעתי," אמר פרופסור קווירל בנימה יבשה למדי. הוא הניד בראשו, כאילו לעבר הכוכבים עצמם. "הילד בר־מזל שחציתי את הקו מרוגז כלפי הנטייה שלו להרס עצמי לעבר סקרנות טהורה בנוגע למה שהוא עומד לעשות הלאה. אבל אני מסכים עם הערכתו של מר פוטר את העובדות. הרצח הזה תוכנן היטב כדי לחמוק מגילוי גם על ידי לחשי ההגנה של הוֹגווֹרטְס וגם מעינו המתוזמנת היטב של המנהל. באופן טבעי, ברצח מתוכנן שכזה, חף מפשע כלשהו יוצב כדי לקחת את האשמה." חיוך קצר ואירוני עלה על שפתיו של המורה להתגוננות, אם כי הוא לא הביט בה. "באשר למחשבה שאת עשית זאת בעצמך — אני מחשיב את עצמי כמורה מוכשר, אבל אפילו אני לא הייתי יכול ללמד כוונות רצחניות שכאלה תלמידה עיקשת וחסרת כישורים כמו הרמיוני גריינג'ר."

החלק במוחה שאמר מה? בתרעומת, לא היה קרוב להיות חזק דיו כדי להגיע לשפתיה.

"לא..." אמר פרופסור קווירל. "אין זו הסיבה שאני כאן. לא עשית שום מאמץ להסתיר את איבתך כלפיי, העלמה גריינג'ר. אני מודה לך על חוסר העמדת הפנים, משום שאני מעדיף בהרבה שנאה אמיתית על פני אהבה כוזבת. אבל את עדיין התלמידה שלי, ויש לי משהו לומר לך, אם תסכימי לשמוע זאת."

הרמיוני הביטה בו, עדיין נלחמת בהשפעות של האדרנלין מקודם. המורה להתגוננות נראה כאילו הוא פשוט מביט מעלה אל השמיים הכהים, בהם כוכבים החלו להופיע.

"אני עמדתי להיות גיבור, פעם," אמר פרופסור קווירל, עדיין מביט מעלה. "את מסוגלת להאמין לזה, העלמה גריינג'ר?"

"לא."

"שוב תודה לך, העלמה גריינג'ר. זוהי אמת בכל זאת. לפני זמן רב, הרבה לפני זמנך או זמנו של הארי פוטר, היה גבר שהולל כמושיע. הנצר המובטח, כזה שכולם יזהו מהסיפורים, נושא צדק ונקמה כמו שרביטים תאומים כנגד היריב הנורא שלו." פרופסור קווירל צחק צחוק מריר ורך, מביט מעלה אל שמי הלילה. "את יודעת, העלמה גריינג'ר, בזמן ההוא חשבתי שאני כבר ציני, אך עם זאת... טוב."

הדממה התארכה בלילה הקר.

"בכנות," אמר פרופסור קווירל, מביט מעלה אל הכוכבים, "עדיין אינני מבין זאת. הם בוודאי ידעו שחייהם תלויים בהצלחתו של האדם הזה. אך עם זאת נראה כאילו הם עשו כל שביכולתם להפוך את חייו ללא נעימים. להשליך כל מכשול אפשרי לדרכו. לא הייתי נאיבי, העלמה גריינג'ר, לא ציפיתי שבעלי השררה יתמכו בי מיד — לא בלי תמורה לעצמם. אבל גם הכוח שלהם ניצב תחת איום; ולפיכך הייתי המום כשנראה היה שהם מסתפקים בלצעוד לאחור ולהטיל על האדם הזה את כל עול האחריות. הם לגלגו על מה שעשה, מעירים בינם לבין עצמם כיצד היו מצליחים יותר במקומו, אם כי לא השפילו את עצמם ולקחו צעד קדימה." פרופסור קווירל הניד בראשו כאילו בבלבול. "והדבר המוזר היה — קוסם האופל, יריבו הנורא של האדם הזה — אלה ששירתו אותו זינקו בהתלהבות למשימותיהם. הקוסם האפל נעשה אכזר יותר לתומכיו, והם תמכו בו עוד יותר. אנשים נלחמו על הזכות לשרת אותו, בעוד אלה שחייהם היו תלויים באדם האחר הזה הקשו על חייו... לא הצלחתי להבין זאת, העלמה גריינג'ר." פניו של פרופסור קווירל היו צל כשהביט מעלה. "אולי, כשלקח על עצמו את קללת הפעולה, האיש הזה הסיר אותה מכל השאר? האם זו הסיבה שהרגישו חופשיים להקשות על הקרב שלו כנגד הקוסם האפל שהיה משעבד אותם? האמונה שאנשים יפעלו מתוך האינטרס העצמי שלהם לא הייתה ציניות, מסתבר, אלא אופטימיות טהורה; במציאות אנשים לא עומדים בסטנדרט כה גבוה. וכך, כשעבר הזמן, האיש הזה הבין שהוא יצליח להילחם יותר טוב בקוסם האפל לבדו, מאשר עם חסידים שכאלה מאחורי גבו."

"אז —" קולה של הרמיוני נשמע מוזר בלילה. "הותרת מאחור את חבריך שיישארו מוגנים, וניסית לתקוף את הקוסם האפל בעצמך?"

"לא," אמר פרופסור קווירל. "הפסקתי לנסות להיות גיבור, והלכתי לעשות משהו אחר שהיה לי נחמד יותר."

"מה? אמרה הרמיוני בלי לחשוב. "זה נורא!"

המורה להתגוננות מפני כוחות האופל הפנה את ראשו מהשמיים להביט בה; והיא ראתה, באור מפתח הדלת, שהוא מחייך — או לפחות, חצי מהפנים שלו מחייכים. "את הולכת לומר לי שאני אדם נורא, העלמה גריינג'ר? טוב, אולי זה נכון. אבל האם אנשים שמעולם לא מנסים להיות גיבורים גרועים יותר? אם לא הייתי עושה דבר, כמוהם, האם היית חושבת עליי דברים טובים יותר?"

הרמיוני פתחה את פיה וגילתה שפעם נוספת אין לה מה לומר. זה לא בסדר, לזנוח את עסקי הגבורה, אינך יכול פשוט לעשות את זה, אבל היא לא רצתה לומר שכל מי שהוא לא גיבור הוא שום דבר, זו חשיבת־קווירל...

החיוך, או חצי־החיוך, נעלם. "היית שוטה." אמר המורה להתגוננות בשקט, "לצפות להכרת־תודה מתמשכת מאלה עליהם ניסית להגן, ברגע שקראת לעצמך גיבורה. בדיוק כפי שציפית מהאדם הזה שימשיך להיות גיבור, וקראת לו נורא על שהפסיק, כשאלף נוספים מעולם לא נקפו אצבע. זה אך מצופה שתילחמי בבריונים. זה מה שאת חייבת, והם קיבלו זאת כמו נסיכים, עם זלזול על האיחור בתשלום שלך. וכבר ראית, אני מהמר, שהחיבה שלהם נעלמה כמו אבק ברוח ברגע שכבר לא היה לטובתם להיות מזוהים איתך..."

המורה להתגוננות התיישר לאיטו מהמרפסת, עומד כמעט זקוף, פונה אליה לגמרי.

"אבל אין את מוכרחה להיות גיבורה, העלמה גריינג'ר," אמר פרופסור קווירל. "את יכולה להפסיק מתי שרק תרצי."

הרעיון הזה...

...כן עלה בדעתה לפני כן, כמה פעמים ביומיים האחרונים.

אנשים נעשים מי שהם אמורים להיות בכך שהם עושים את הדבר הנכון, אמר לה המנהל דמבלדור. הצרה הייתה שנראה היה כאילו יש שני דברים נכונים לעשות. היה בה חלק שאמר שנכון זה להמשיך להיות גיבורה, ולהישאר בהוֹגווֹרטְס, היא לא ידעה מה הולך אבל גיבורה לא פשוט תברח.

והיה גם קול ההיגיון הבריא שאמר שלילדים קטנים אסור אף פעם להיות בסכנה, שבשביל זה יש מבוגרים; הקול של כל כרזה בבית־ספר שאמרה לא לקחת ממתקים מזרים. גם זה נכון.

הרמיוני גריינג'ר עמדה על המרפסת, מביטה בצללית של פרופסור קווירל שנוצרה על ידי הכוכבים הזורחים, ולא הבינה; היא לא הבינה איך המורה להתגוננות יכול להביט בה בפנים שהראו דאגה; היא לא הבינה את נימת הכאב שחתכה בה בקולו של המורה להתגוננות; היא לא הבינה למה נאמר לה כל זה.

"אתה אפילו לא אוהב אותי, פרופסור," אמרה הרמיוני.

חיוך קטן נצנץ על פניו של פרופסור קווירל. "אני מניח שאני יכול לומר שמכעיס אותי האופן שבו העניין גזל את זמני היקר והפריע לשיעורי ההתגוננות שלי. אבל בעיקר, העלמה גריינג'ר, את תלמידה שלי, ויהיו המקצועות האחרים בהם עסקתי בעבר, אני חושב שהייתי מורה טוב בהוֹגווֹרטְס, לא כן?" לפתע עיניו של פרופסור קווירל היו עייפות מאוד. "בתור המורה שלך, אם כן, אני מייעץ לך לבחון את אפשרויות התעסוקה האחרות שלך. לא הייתי רוצה לראות מישהו אחר הולך בדרכי."

הרמיוני בלעה את רוקה. היה זה צד בפרופסור קווירל שמעולם לא דמיינה, וזה כרסם בדעותיה הקדומות.

פרופסור קווירל הביט בה לרגע, ואז הסב ממנה את מבטו שוב, מביט שוב בכוכבים. כשדיבר הפעם קולו היה שקט יותר. "מישהו פה סימן אותך כמטרה, העלמה גריינג'ר, ואינני יכול להגן עלייך כפי שהגנתי על מר מאלפוי. המנהל מנע זאת, עקב מה שהוא טוען שהן סיבות טובות. קל להיקשר להוֹגווֹרטְס, אני יודע, משום שגם אני נקשרתי אליה. אבל בצרפת מתייחסים לבתים עתיקי־יומין באופן שונה מאשר בבריטניה; ובבובאטון לא יתעללו בך, אני חושב. לא משנה מה את חושבת עליי, אני נשבע שאם היית מבקשת ממני להביא אותך בשלום לבובאטון, הייתי עושה כל שביכולתי להעביר אותך לשם."

"אני לא יכולה פשוט —" אמרה הרמיוני.

"אבל את כן יכולה, העלמה גריינג'ר." כעת העיניים הכחולות החיוורות הביטו בה בכוונה רבה. "מה שתרצי לעשות עם חייך, אינך יכולה להשיג זאת בהוֹגווֹרטְס, לא עוד. המקום הזה הרוס בשבילך עכשיו, אפילו אם נשאיר בצד את כל האיומים האחרים. פשוט בקשי מהארי פוטר לצוות עלייך ללכת לבובאטון ולחיות את חייך בשלום. אם תישארי פה, הוא אדונך בעיני בריטניה וחוקיה!"

היא אפילו לא חשבה על כך, זה החוויר כל־כך בהשוואה להיאכלות על ידי סוהרסנים; זה היה חשוב לה לפני כן, אבל עכשיו זה נראה ילדותי, לא חשוב, חסר תוכן, אז למה העיניים שלה צורבות?

"ואם זה לא מניע אותך, העלמה גריינג'ר, חשבי גם על העובדה שמר פוטר, רק היום בזמן ארוחת הצהריים, איים על לוציוס מאלפוי, אלבוּס דמבלדור, וכל הקסמהדרין משום שהוא אינו מסוגל לחשוב בהיגיון כשמשהו מאיים לקחת אותך ממנו. האין את חוששת ממה שהוא יעשה להבא?"

זה הגיוני. הגיוני ונורא. הגיוני ואיום ונורא.

זה יותר מדי הגיוני —

היא לא הייתה מסוגלת לתאר זאת במילים, הדבר שגרם להבנה, אלא אם  היה זה הלחץ הטהור שהמורה להתגוננות הפעיל עליה.

שאם המורה להתגוננות הוא כן זה שעומד מאחורי כל העניין — אז פרופסור קווירל עשה את כל זה רק כדי להזיז אותה מהדרך בשביל התוכניות שלו להארי.

ללא כל החלטה מודעת, היא העבירה את משקלה אל הרגל השנייה, גופה מתרחק מהמורה להתגוננות —

"אז את חושבת שאני האחראי?" אמר פרופסור קווירל. קולו נשמע עצוב מעט כשאמר זאת, וליבה שלה כמעט הפסיק לפעום כששמעה זאת. "אני מניח שאיני יכול להאשים אותך. אני המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בהוֹגווֹרטְס, אחרי הכל. אבל העלמה גריינג'ר, אפילו בהנחה שאני האויב שלך, היגיון בריא מכתיב שאת צריכה להתרחק ממני מהר מאוד. את לא יכולה להטיל את הקללה ההורגת, אז הטקטיקה הנכונה היא להתעתק הרחק מכאן. לא אכפת לי להיות הנבל בדמיון שלך, אם זה עושה את העניינים בהירים יותר. עזבי את הוֹגווֹרטְס, והשאירי אותי לאלו המסוגלים להתמודד עימי. אני אסדר תחבורה דרך משפחה כלשהי עם מוניטין טוב, ומר פוטר ידע את מי להאשים אם לא תגיעי בשלום."

"אני —" היא הרגישה קור, אוויר הלילה הקפיא את עורה, או שאולי התקרר ממנו. "אני צריכה לחשוב על זה —"

פרופסור קווירל הניד בראשו. "לא, העלמה גריינג'ר. ארגון העזיבה שלך ידרוש ממני זמן, ויש לי פחות זמן ממה שאת חושבת. ההחלטה הזו אולי כואבת עבורך, אבל היא לא אמורה להיות מעורפלת עבורך; הרבה נח על כפות המאזניים, אבל לא במידה שווה. אני מוכרח לדעת הלילה אם את מתכוונת ללכת."

ואם לא —

האם המורה להתגוננות מזהיר אותה בכוונה? שאם לא תברח הוא יכה שוב?

למה זה משנה כל־כך, מה פרופסור קווירל רוצה לעשות עם הארי?

הרמיוני גריינג'ר, אהיה פחות מרומז מהנהוג לקוסם זקן ומסתורי, ואומר לך מפורשות שאינך מסוגלת לדמיין כמה גרועים יהיו הדברים אם האירועים הסובבים את הארי פוטר לא יתרחשו כהלכה.

הקוסם החזק בעולם אמר לה את זה, כשדיבר על עד כמה חשוב שהיא לא תפסיק להיות חברתו של הארי.

הרמיוני בלעה, היא התנודדה מעט במקומה, על מרפסת האבן של הטירה הקסומה. לפתע כל האבסורד שבמצב עלה ואחז בגרונה, שילדות בנות שתים־עשרה לא אמורות להיות בסכנה, לא אמורות לחשוב על דברים כאלה, שאימא תרצה שהיא תברח מכאן ואבא שלה יחטוף התקף־לב אם ישמע שעמדה מול שאלה כזו.

והיא ידעה אז, כפי שהארי ודמבלדור ניסו להזהיר אותה שניהם, שכל מה שחשבה על להיות גיבורה היה טעות. אין באמת דברים כמו גיבורים מחוץ לסיפורים. יש רק סכנה נוראית ולהיעצר על ידי הילאים בתאים ליד סוהרסנים, כאב ופחד ו —

"העלמה גריינג'ר?" שאל המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.

היא לא אמרה דבר. כל המילים נחסמו בגרונה.

"אני זקוק להחלטה, העלמה גריינג'ר."

היא השאירה את הלסת שלה נעולה, לא נתנה לשום מילה לצאת.

לבסוף המורה להתגוננות נאנח. לאט דעך האור הלבן, ולאט נפתחה הדלת מאחוריו, כך שפעם נוספת הוא היה צללית שחורה כנגד הפתח. "לילה טוב, העלמה גריינג'ר," הוא אמר, הפנה לעברה את גבו, ונכנס להוֹגווֹרטְס.

לקח לנשימות שלה זמן להאט שוב. מה שלא קרה פה הלילה, זה לא הרגיש כמו ניצחון. היא התאמצה כל־כך רק כדי למנוע מעצמה לומר כן ללחץ של המורה להתגוננות, ועכשיו היא אפילו לא ידעה אם עשתה את הדבר הנכון.

כשנכנסה שוב אל האור בעצמה (לאחר שתשישות השתלטה על הכל ושינה הייתה אפשרית שוב), היא חשבה ששמעה זאת כשהייתה בתוך המפתן, מאחוריה ומעליה, צווחת קרקור מרוחקת.

אבל היא לא הייתה מיועדת לה, היא ידעה; אז היא החלה לטפס במעלה המדרגות לעבר החדר שלה.

הבנות האחרות בוודאי ישנות כבר, ולא יביטו בה, או יסבו את מבטן —

היא הרגישה את הדמעות מתחילות, והפעם היא לא עצרה אותן.


פרק 85

חילופי טאבו, אחרית דבר ג', מרחק

איטי וקשה היה הטיפוס בגרם המדרגות שהוביל לראש מגדל רֵייבֶנְקְלוֹ. מבפנים, גרם המדרגות נראה כמו שיפוע ישר מעלה, אם כי מבחוץ ניתן היה לראות שמבחינה הגיונית הוא מוכרח להיות לולאה. אפשר להגיע לראש מגדל רֵייבֶנְקְלוֹ רק כך, בלי קיצורי דרך, מדרגת אבן אחרי מדרגת אבן; המדרגות חלפו מתחת לנעליו של הארי, נדחפות מטה על ידי רגליו המתעייפות.

הארי שלח את הרמיוני בבטחה למיטתה.

הוא השתהה בחדר המועדון של רֵייבֶנְקְלוֹ מספיק זמן כדי לאסוף כמה חתימות שעשויות להועיל להרמיוני בהמשך. לא הרבה תלמידים חתמו; קוסמים לא אומנו לחשוב בכללי המדע המוגלגי של שלם־או־שתוק, סכן־את־עורך־וערוך־תחזית־או־הפסק־להעמיד־פנים־שאתה־מאמין־בתיאוריה־שלך. רובם לא ראו משהו בעייתי בכך שהיו לחוצים מכדי לחתום על הסכם שאומר שהרמיוני יכולה לזקוף זאת לחובתם לשארית חייהם אם הם טועים, בעודם מתנהגים כלפי חוץ בביטחון שהיא אשמה. אבל רק לדרוש את החתימות יהיה מספיק ברגע שהאמת תתגלה, אם מישהו יחשוד שוב בהרמיוני במשהו אפל. היא לא תצטרך לעבור את זה פעמיים, לפחות.

אחר־כך הארי עזב את חדר המועדון במהירות, משום שהתקשה יותר ויותר לזכור את הרגשות הנחמדים והסלחניים עליהם חשב. לפעמים הארי חשב שהפיצול העמוק ביותר באישיות שלו לא קשור כלל לצד האפל שלו, אלא לפער שבין הארי האלטרואיסטי והסלחן, החושב בצורה מופשטת, ובין הארי המתוסכל והכועס של ההווה.

המשטח המעגלי בראש מגדל רֵייבֶנְקְלוֹ לא היה המקום הגבוה ביותר בהוֹגווֹרטְס, אבל מגדל רֵייבֶנְקְלוֹ יצא מהמבנה העיקרי של הטירה, כך שלא ניתן היה לראות את ראשו ממגדל האסטרונומיה. מקום שקט לחשוב, אם יש לך הרבה לחשוב עליו. מקום אליו באו מעט תלמידים אחרים — ויש בו גומחות פרטיות נגישות יותר, אם פרטיות היא כל מה שאתה מבקש.

לפידי הוֹגווֹרטְס שנדלקו לקראת הלילה היו הרחק מתחתיו. המשטח עצמו היה חשוף כמעט לחלוטין; המדרגות הסתיימו בפתח הרצפה ולא בדלת עומדת. מהמקום הזה, לפיכך, ניתן היה לראות את הכוכבים טוב יותר מאשר בכל מקום על פני כדור־הארץ.

הילד נשכב במרכז המשטח, איננו מקדיש תשומת לב לגלימותיו העלולות להתלכלך, מוריד את ראשו לנוח על הרצפה המרוצפת באבן; כך שלמעט כמה ביצורים גלויים למחצה בקצה שדה הראייה שלו, ופס דק של חרמש ירח, המציאות הפכה לאור כוכבים.

נקודות האור בקטיפה הכהה נצנצו, נעלמות וחוזרות, יופי שונה מהזוהר היציב שלהם בלחש הלילה השקט.

הארי הביט החוצה, איננו מתמקד במראה, תודעתו שקועה בדברים אחרים.

היום החלה מלחמתך כנגד וולדמורט...

דמבלדור אמר זאת אחרי התקרית שבה הציל את בלטריקס בלק מאזקבאן. זו הייתה אזעקת שווא, אבל האמירה ביטאה היטב את התחושה.

לפני שני לילות המלחמה שלו החלה, והארי לא ידע כנגד מי.

דמבלדור חשב שזה לורד וולדמורט שחזר מהקבר, עושה את הצעד הראשון כנגד הילד שהביס אותו בפעם הקודמת.

פרופסור קווירל הטיל לחשי גילוי על דראקו, חושש שהמנהל המשוגע של הווגוורטס ינסה להפליל את הארי במות בנו של לוציוס.

או שפרופסור קווירל תכנן את הכל, וככה הוא ידע איפה למצוא את דראקו. סוורוס סנייפ חשב שהמורה להתגוננות מפני כוחות האופל של הוֹגווֹרטְס הוא חשוד מיידי, אולי אפילו החשוד המיידי.

וסוורוס סנייפ עצמו עשוי להיות או לא להיות ראוי ולו לקמצוץ אמון.

מישהו הכריז מלחמה כנגד הארי, המתקפה הראשונה שלו הייתה אמורה להוציא את דראקו ואת הרמיוני מהמשחק, רק בקושי הארי הצליח להציל את הרמיוני.

אי־אפשר לקרוא לזה ניצחון. דראקו נלקח מהוֹגווֹרטְס, ואם אין זה מוות, לא ברור איך ניתן לבטל זאת, או איך דראקו יהיה לאחר שישוב. בריטניה הקסומה חשבה כעת שהרמיוני ניסתה לרצוח אותו, מה שאולי יגרום לה להחליט את ההחלטה השפויה לעזוב, ואולי לא. הארי הקריב את כל הונו כדי לבטל את ההפסד שלו, וזה מהלך שניתן לעשות רק פעם אחת.

כוח לא ידוע כלשהו הכה בו, ואף על פי שהמכה הזו הוסטה חלקית מיעדה, היא עדיין פגעה ממש חזק.

לפחות הצד האפל שלו לא ביקש ממנו דבר בתמורה להצלת הרמיוני. אולי משום שהצד האפל שלו איננו קול דמיוני כמו הַפְלְפַּאף; הארי אולי מדמיין את הצד ההַפְלְפַּאפי שלו כרוצה ממנו דברים, אבל הצד האפל שלו איננו כזה. "הצד האפל" שלו, למיטב הבנתו של הארי, הוא פשוט צורה שונה בה הארי הינו לפעמים. כרגע, הארי לא כעס; ולנסות לשאול מה "הארי האפל" היה רוצה, היה כמו טלפון שצלצל ללא מענה. המחשבה אפילו נראתה מוזרה מעט; אתה יכול להיות חייב משהו לאופן שונה שבו אתה הינך לפעמים?

הארי הביט מעלה אל הכוכבים האקראיים, אל האורות המנצנצים המפוזרים שמוחות אנושיים לא יכלו שלא לעשות להם התאמת־תבניות.

וישנה גם השבועה שהארי נשבע.

שדראקו יעזור להארי לתקן את בית סְלִיתְ'רִין. ושהארי ייקח כאויב את מי שיאמין, כמיטב יכולתו כרציונליסט, שהרג את נרקיסה מאלפוי. אם נרקיסה מעולם לא לכלכה את ידיה, אם היא באמת נשרפה בחיים, אם הרוצח לא רומה — אלה היו כל התנאים שהארי זכר שדרש. הוא בטח היה צריך לרשום זאת, או יותר טוב, לא היה צריך להישבע שבועה שדרשה כל־כך הרבה סעיפים.

ישנן דרכים סבירות להימלט, לאדם מהסוג שייתן לעצמו ליצור דרך להימלט על־ידי רציונליזציה. דמבלדור לא באמת התוודה. הוא לא בא ואמר שעשה זאת. ישנן סיבות סבירות לדמבלדור־אשם להתנהג ככה. אבל זה גם מה שהיית מצפה לראות, אם מישהו אחר היה שורף את נרקיסה, ודמבלדור היה לוקח את הקרדיט.

הארי הניד בראשו, משטח צד אחד של שערו ואז את השני כנגד הרצפה המרוצפת אבנים. ישנה דרך מילוט אחרונה, דראקו עדיין יכול לשחרר אותו מהשבועה בכל רגע. הוא יכול, לפחות, לתאר את המצב לדראקו, ולדבר איתו על אפשרויות, כשייפגשו שוב. זה לא נראה כמו כיוון טוב במיוחד לשחרור — אבל הרעיון של לדבר על משהו בכנות היה מספיק כדי לספק את החלק שבו שדרש קיום שבועות. אפילו אם זה רק אומר דחייה, זה עדיף על פני לקחת אדם טוב כאויב.

אבל האם דמבלדור אדם טוב? שאל קול הַפְלְפַּאף. אם דמבלדור שרף מישהי בחיים — חשבתי שכל הנקודה היא שאנשים טובים יכולים להרוג, אבל לעולם לא עם סבל?

אולי הוא הרג אותה מיד, אמר סְלִיתְ'רִין, ואז שיקר ללוציוס בנוגע לחלק של השריפה־בחיים. אבל... אם יש לאוכלי־המוות דרך כלשהי לבדוק בקסם איך נרקיסה מתה... ואם להיתפס בשקר היה מסכן משפחות של צד האור...

תיזהר ממה שאנחנו יכולים לעשות לו באמצעות רציונליזציה חכמה, הזהיר גְרִיפִינְדוֹר.

אתה מוכרח לצפות להשפעות מוניטיניות על איך שאנשים אחרים יתייחסו אליך, אמר הַפְלְפַּאף. אם אתה מחליט שיש סיבה מספקת לשרוף אישה בחיים, אחת מתופעות הלוואי הצפויות היא שאנשים טובים יחליטו שעברת את הגבול ויחליטו שמוכרחים לעצור אותך. דמבלדור היה צריך לצפות לזה. אין לו זכות להתלונן.

או שאולי הוא מצפה שנהיה חכמים יותר, אמר סְלִיתְ'רִין. עכשיו כשאנחנו יודעים את הפרטים האלה — לא משנה מה הפרטים של הסיפור המלא — אנחנו באמת יכולים להאמין שדמבלדור הוא אדם איום ונורא שמוכרח להיות האויב שלנו? באמצע מלחמה איומה ונוראה, דמבלדור שרף בחיים אזרח אויב אחד? זה רע רק לפי אמות מידה של ספרי קומיקס, לא על־פי שום אמות מידה היסטוריות מציאותיות.

הארי הביט בשמי הלילה, נזכר בהיסטוריה.

בחיים האמיתיים, במלחמות אמיתיות...

במהלך מלחמת העולם השנייה, היה פרויקט חבלה בתוכנית הנשק הגרעיני של הנאצים. שנים לפני כן, ליאו סילארד, האדם שהיה הראשון להבין את האפשרות של תגובת שרשרת של היתוך גרעיני, שכנע את פרמי לא לפרסם את התגלית שגרפיט מטוהר יכול לשמש כמעכב נויטרונים זול ויעיל. פרמי רצה לפרסם, למען הפרויקט הגדול והבינלאומי של המדע, שמעבר ללאומיות. אבל סילארד שכנע את ראבי, ופרמי ציית לרוב בקנוניית שלושת האנשים שלהם. וכך, שנים לאחר מכן, מעכב הנויטרונים היחיד שהנאצים הכירו היה מים כבדים.

מקור המים הכבדים היחיד שהיה בשליטת הנאצים היה מתקן שלכדו בנורווגיה הכבושה, שהושבת על ידי פצצות וחבלה, שגרמו לעשרים וארבעה מקרי מוות של אזרחים בסך הכל.

הנאצים ניסו לשלוח מים כבדים שזוקקו כבר לגרמניה במעבורת נורווגית אזרחית, האס.אס. הידרו.

קנוט האוקליד ועוזריו התגלו על ידי שומר הלילה של המעבורת האזרחית כשהתגנבו אליה לחבל בה. האוקליד אמר לשומר שהם בורחים מהגסטפו, והשומר נתן להם ללכת. האוקליד שקל להזהיר את שומר הלילה, אבל זה היה מסכן את המשימה, אז האוקליד רק לחץ את ידו. והספינה האזרחית שקעה למקום העמוק ביותר באגם, עם שמונה גרמנים הרוגים, שבעה חברי צוות הרוגים, ושלושה עוברי אורח אזרחים הרוגים. חלק ממצילי הספינה הנורווגים חשבו שצריך להשאיר את החיילים הגרמנים לטבוע, אבל הדעה הזו לא רווחה, והשורדים הגרמנים הוצלו. וזה היה סוף תוכנית הנשק הגרעיני של הנאצים.

מה שאומר שקנוט האוקליד הרג אנשים חפים מפשע. אחד מהם, שומר הלילה של הספינה, היה אדם טוב. מישהו שיצא מגדרו כדי לעזור להאוקליד, תוך סיכון לעצמו; מתוך טוב ליבו, מהטעמים המוסריים הגבוהים ביותר; והוא נשלח לטבוע בתמורה. לאחר מכן, באורה הקר של ההיסטוריה, נראה כאילו הנאצים מעולם לא היו קרובים לנשק גרעיני אחרי הכל.

והארי מעולם לא קרא דבר שרמז שהאוקליד פעל שלא כשורה.

זוהי מלחמה בחיים האמיתיים. במונחים של נזק כולל ומי נפגע, מה שהאוקליד עשה היה גרוע משמעותית ממה שדמבלדור אולי עשה לנרקיסה מאלפוי, או מה שדמבלדור אולי עשה כדי להדליף את הנבואה שהובילה את לורד וולדמורט לתקוף את הוריו של הארי.

אם האוקליד היה גיבור על בקומיקס, הוא איכשהו היה מוריד את כל האזרחים מהמעבורת, הוא היה תוקף את החיילים הגרמנים ישירות...

...במקום לתת אפילו לחף מפשע אחד למות...

...אבל קנוט האוקליד לא היה גיבור־על.

וכך גם אלבוּס דמבלדור.

הארי עצם את עיניו, בולע את רוקו בחוזקה כמה פעמים כנגד תחושת החנק. ברור לגמרי שבעוד הארי הולך ומנסה לחיות את חייו על־פי ערכי הנאורות, דמבלדור הוא זה שממש נלחם במלחמה. זול להחזיק באידיאלים לא־אלימים אם אתה מדען, שחי בתוך בועת פרוטגו שהוטלה על ידי שוטרים וחיילים שיש לך המותרות להטיל ספק בפעולותיהם. נראה כאילו אלבוּס דמבלדור התחיל עם אידיאלים חזקים לפחות כמו של הארי, אם לא חזקים יותר; ודמבלדור לא עבר את המלחמה שלו בלי להרוג אויבים ולהקריב חברים.

האם אתה כל־כך הרבה יותר טוב מהאוקליד ומדמבלדור, הארי פוטר, עד שתוכל להילחם בלי אף חלל? אפילו בעולם הקומיקס, הסיבה היחידה שגיבור כמו באטמן נראה מוצלח היא שקוראי קומיקס שמים לב רק כשדמויות בעלות שם מתות, לא כשהג'וקר יורה בעובר אורח אקראי וחסר שם כדי להראות עד כמה הוא נבל. באטמן הוא רוצח לא פחות מהג'וקר, על כל החיים שהג'וקר לקח שבאטמן היה יכול להציל בכך שהיה הורג אותו. זה מה שהאדם ששמו אלאסטור ניסה לומר לדמבלדור, ולאחר מכן דמבלדור התחרט שלקח לו כל־כך הרבה זמן לשנות את דעתו. אתה באמת הולך לנסות ללכת בדרכו של גיבור־על, ולעולם לא להקריב שום כלי או להרוג שום אויב?

מותש, הארי הפנה את תשומת ליבו מהדילמה לרגע, פקח את עיניו לבחון את חצי הכדור של הלילה, שלא דרש ממנו שום החלטה.

קרוב לקצה שדה הראייה שלו, חצי הסהר החיוור והלבן של הירח, שהאור ממנו נשלח לדרכו לפני שנייה ורבע, בערך 375,000 קילומטרים במרחב הסימולטניות של כדור־הארץ.

מעליו ומצידו, פולאריס, כוכב הצפון; הכוכב הראשון שהארי למד לזהות בשמיים, על ידי כך שעקב אחר קצה הדובה הגדולה. זו למעשה קבוצה של חמישה כוכבים עם ענק־על מרכזי בוהק, 434 שנות־אור מכדור־הארץ. היה זה ה'כוכב' הראשון שאת שמו למד הארי מאביו, לפני כל־כך הרבה זמן שהוא אפילו לא יכול לנחש בן כמה היה.

הערפל העמום שהיה שביל החלב, כל־כך הרבה מיליארדים של כוכבים רחוקים שהפכו לנהר חסר צורה, מישור הגלקסיה שנפרש לאורך 100,000 שנות־אור מצד לצד. אם הארי הרגיש תחושת תדהמה כשזה נאמר לו לראשונה, הוא היה צעיר מכדי לזכור את הפעם הראשונה הזו כעת, ממרחק השנים.

במרכז קבוצת אנדרומדה, הכוכב אנדרומדה, שלמעשה היה גלקסיית אנדרומדה. הגלקסיה הקרובה ביותר לשביל החלב, במרחק 2.4 מיליון שנות־אור, מכילה בערך טריליון כוכבים.

מספרים כאלה גרמו ל'אינסוף' להחוויר בהשוואה אליהם, משום ש'אינסוף' הוא פשוט חסר תכונות ואטום. לחשוב שהכוכבים במרחק 'אינסופי' זה הרבה פחות מפחיד מאשר לנסות להבין כמה זה 2.4 מיליון שנות־אור במטרים. 2.4 מיליון שנות־אור, כפול 31 מיליון שניות בשנה, כפול מהירות של פוטון הנע ב־300,000,000 מטרים לשנייה...

מוזר לחשוב שמרחקים כאלה אינם רחוקים מעבר להשגה. קסם חופשי בעולם, דברים כמו מחוללי־זמן ומטאטאים. האם יש קוסם שניסה למדוד את מהירות מפתח המעבר, או עוף־החול?

וההבנה האנושית של הקסם לא יכולה להיות קרובה לחוקים היסודיים. מה תוכל לעשות עם קסם אם ממש תבין אותו?

לפני שנה, אבא הלך לאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית בקנברה אליה הוזמן כנואם, והוא לקח איתו את אימא והארי. והם כולם ביקרו במוזאון הלאומי של אוסטרליה כי, כפי שהתברר, יש בדיוק שום דבר לעשות בקנברה. בארונות התצוגה מהזכוכית היו מכשירים להטלת אבנים שנוצרו על ידי האבוריג'ינים — דברים שנראו כמו כפות־נעליים ענקיות מעץ, אבל חלקות ומגולפות ומקושטות בהקפדה מדוקדקת. ב־40,000 השנים מאז שבני־אנוש מודרניים מבחינה אנטומית נדדו לאוסטרליה מאסיה, איש לא המציא את החץ והקשת. זה באמת גרם לך להעריך עד כמה לא ברור מאליו הוא הרעיון של קידמה. למה שבכלל תחשוב על המצאה כעל משהו חשוב, אם כל סיפורי הגבורה של ההיסטוריה שלך הם על לוחמים ומגנים דגולים במקום על תומס אדיסון? איך מישהו יכול לחשוד, בעודו מגלף משליך־אבנים בהקפדה מדוקדקת, שיום אחד בני־אדם ימציאו חלליות ואנרגיה גרעינית?

האם הוא היה מביט בשמיים, באור הבוהק של השמש, ומסיק שהיקום מכיל מקורות כוח גדולים יותר מסתם אש? האם הוא מבין שאם חוקי הפיזיקה היסודיים ירשו זאת, יום אחד בני־אדם ינצלו את אותן האנרגיות שהניעו את השמש? אפילו אם שום דבר שהוא יכול לדמיין שאפשר לעשות עם משליכי־אבנים או כיסים קלועים — שום תבנית ריצה לאורך הסוואנה ושום דבר שניתן להשיג מציד חיות — לא יכול להשיג זאת אפילו בדמיון?

זה לא כאילו מוגלגים בני־זמננו הגיעו קרוב למגבלות שחזתה פיזיקה מוגלגית. אך עם זאת כמו ציידים־לקטים שכבולים מחשבתית למשליכי־האבנים שלהם, רוב המוגלגים חיו בעולם שהוגדר על ידי המגבלות של מה שניתן לעשות עם מכוניות ועם טלפונים. אף על פי שפיזיקה מוגלגית הרשתה במפורש דברים כמו ננוטכנולוגיה מולקולרית או את תהליך פנרוז להפקת אנרגיה מחורים שחורים, רוב האנשים קטלגו את זה במוח שלהם באותו אגף שאחסן מעשיות וספרי היסטוריה, הרחק מהמציאות האישית שלהם: היה היה פעם, בארץ רחוקה. לא מפתיע, אם כן, שעולם הקוסמים חי ביקום מחשבתי חסום — לא על ידי חוקי קסם יסודיים שאיש אפילו לא הכיר — אלא על ידי החוקים שעל פני השטח, של לחשים והקסמות מוכרות. אי־אפשר להביט בקסם כפי שהוא נעשה כיום ולא להיזכר במוזיאון הלאומי של אוסטרליה, ברגע שאתה מבין מה אתה רואה. אפילו אם הניחוש הראשון של הארי מוטעה, בדרך זו או אחרת עדיין בלתי נתפש שהחוקים היסודיים של היקום מכילים טיפול במקרה פרטי של שפתיים אנושיות שאומרות את הביטוי 'ווינגארדיום לביוסה'. ועם זאת אפילו התפיסה הרפה הזו בקסם אִפשרה דברים שפיזיקה מוגלגית אמרה שבלתי אפשריים לעד: מחולל־הזמן, מים שנוצרים מכלום על ידי אגואמנטי. מה הן האפשרויות הסופיות של ההמצאה, אם החוקים היסודיים של היקום אפשרו לילד בן אחת־עשרה עם מקל לחלל כמעט כל מגבלה בגרסה המוגלגית של פיזיקה?

כמו ציידים־לקטים שמנסים להרים את מבטם אל השמש ולנחש שהיקום צריך להיות בנוי בצורה מסוימת כדי לאפשר אנרגיה גרעינית...

זה גורם לך לתהות אם עשרים אלף מיליוני מיליוני מיליוני מטרים אינם מרחק כזה גדול, אחרי הכל.

ישנו צעד מעבר להארי החושב מופשט שהוא יכול לקחת, בהינתן מספיק זמן לארגן את עצמו והסביבה המתאימה; משהו מעבר להארי החושב מופשט, כמו שזה מעבר להארי של ההווה. בהבטה מעלה אל הכוכבים, ניתן לדמיין מה הצאצאים הרחוקים של האנושות יחשבו על הדילמה הזו — בעוד מאה מיליון שנה, כשהכוכבים יסתובבו בתנועה הגלקטית הגדולה למיקומים חדשים לגמרי, כל הקבוצות מתפזרות. משפט בסיסי בהסתברות אומר שאם אתה יודע מה תהיה התשובה שלך לאחר שתתעדכן בראיות עתידיות, אתה צריך לאמץ את התשובה הזו כבר עכשיו. אם אתה יודע מה היעד שלך, אתה כבר שם. ובאנלוגיה, גם אם לא בדיוק על־פי המשפט, אם אתה יכול לנחש מה צאצאי האנושות יחשבו על משהו, אתה צריך לאמץ אותו בתור הניחוש הטוב ביותר שלך.

מנקודת המבט הזו הרעיון להרוג שני שליש מהקסמהדרין הרבה פחות קסם לו מאשר לפני כמה שעות. אפילו אם אתה מוכרח לעשות זאת, אפילו אם אתה יודע כעובדה מוצקה שזה יהיה הדבר הטוב ביותר לבריטניה הקסומה ושסיפור הזמן השלם ייראה גרוע יותר אם לא תעשה זאת... אפילו בתור הכרח, המוות של ישויות תבוניות עדיין יהיה טרגדיה. עוד מרכיב אחד בצער שעל פני כדור־הארץ; כדור־הארץ עתיק־היומין ממנו הכל התחיל, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה.

הוא איננו כמו גרינדלוולד, הארי. לא נותר בו דבר אנושי. אותו אתה מוכרח להשמיד... שמור את זעמך לכך, ורק לכך —

הארי הניד קלות בראשו, מטה הצידה את הכוכבים שבשדה הראייה שלו, בעודו שוכב על רצפת האבן, מביט מעלה והחוצה וקדימה בזמן. אפילו אם דמבלדור צודק, והאויב האמיתי משוגע ומרושע לחלוטין... בעוד מאה מיליון שנים צורת החיים האורגנית ששמה לורד וולדמורט לא תיראה שונה כל־כך מכל שאר הילדים המבולבלים של כדור־הארץ העתיק. יהיה מה שיהיה מה שלורד וולדמורט עשה לעצמו, אילו טקסים אפלים שנראו בלתי הפיכים לגמרי בקנה מידה אנושי, זה לא יהיה מעבר לריפוי עם הטכנולוגיה של עוד מאה מיליון שנה. להרוג אותו, אפילו אם זה מוכרח להיעשות, יהיה סתם עוד מוות אחד שישויות תבוניות עתידיות יהיו עצובות בגללו. איך הוא יכול להביט מעלה אל הכוכבים ולהאמין במשהו אחר?

הארי הביט באורות המנצנצים של הנצח ותהה מה ילדי־ילדי הילדים יחשבו על מה שדמבלדור אולי־עשה לנרקיסה.

אבל אפילו אם אתה מנסח את השאלה ככה, לשאול מה צאצאי האנושות יחשבו, זה עדיין שואב מהידע שלך, לא משלהם. התשובה עדיין באה ממך, והיא עדיין יכולה להיות שגויה. אם אתה לא יודע את הספרה המאה אחרי הנקודה של פאי, אז אתה לא יודע איך ילדי־ילדי הילדים יְחַשְּׁבוּ זאת, לא משנה עד כמה זה מובן מאליו.


באיטיות — הוא שכב שם, מביט בכוכבים, זמן רב יותר מכפי שתכנן — הארי התרומם לישיבה על הקרקע. דוחף את עצמו להיעמד על רגליו, שריריו מוחים, הוא ניגש לקצה במת האבן בראש המגדל של רֵייבֶנְקְלוֹ. ביצורי האבן שהקיפו את קצה המגדל לא היו גבוהים, לא גבוהים מספיק כדי שיהיו בטוחים. הם היו סמנים, בבירור, לא מעקות. הארי לא התקרב יותר מדי לקצה; אין סיבה לקחת סיכונים. בעודו מביט מטה אל מדשאות הוֹגווֹרטְס הרחק מתחתיו, הוא הרגיש תחושת סחרחורת צפויה, תחושת הרעד ברגליים הקרויה וורטיגו. המוח שלו דאג, כנראה, משום שהקרקע למטה הייתה כל־כך רחוקה. היא הייתה במרחק של אולי 50 מטרים מתחתיו.

הלקח, כך נראה, היה שדברים צריכים להיות ממש קרובים לפני שהמוח שלך מסוגל להבין אותם טוב מספיק כדי לפחד.

דרוש מוח נדיר כדי שירגיש רגש חזק ביחס למשהו, אם הוא לא קרוב במרחב, קרוב בזמן, בהישג יד...

לפני כן, הארי דמיין שללכת לאזקבאן ידרוש תכנון ושיתוף פעולה משותף־סוד מבוגר. מפתחות מעבר, מטאטאים, לחשי היעלמות. דרך כלשהי להגיע למפלסים התחתונים בלי שההילאים ישימו לב, כך שיוכל לפלס את דרכו אל הבור המרכזי בו המתינו צללי־המוות.

וזה היה מספיק כדי לשים את המחשבה בצד, בעתיד, במרחק בטוח מהעכשיו.

הוא לא הבין עד היום שזה פשוט כמו למצוא את פוקס ולומר לעוף־החול שהגיע הזמן.

זיכרונות עלו שוב, זיכרונות שהארי מעולם לא הצליח לשכוח לזמן רב. על אף שהאבנים שתחת רגליו לא היו חלקות כמו מתכת, על אף שהשמיים המוארים באור הירח התפרשו מעליו לכל עבר, איכשהו הוא לא התקשה לדמיין את עצמו כלוא במסדרון מתכת ארוך מואר באור כתום עמום.

הלילה נעשה שקט, שקט מספיק כדי שהזיכרונות יוכלו להישמע.

לא, לא התכוונתי, בבקשה אל תמות!

לא, לא התכוונתי, בבקשה אל תמות!

אל תיקח את זה, אל אל אל —

העולם היטשטש והארי מחה את עיניו בשרוולו.

אם הרמיוני הייתה מאחורי הדלת הזו —

אם הרמיוני הייתה נלקחת לאזקבאן, הארי היה קורא לעוף־החול והולך לשם ושורף את הסוהרסנים עד האחרון שבהם ולא משנה העובדה שזה מטורף, או כל שאר הדברים שהוא רוצה לעשות בחייו. זה פשוט — זה פשוט — זה פשוט איך שזה.

והאישה שכן הייתה מאחורי הדלת — האם אין מישהו, איפשהו, שעבורו גם היא יקרה? האין זה רק המרחק מחייו של הארי שמונע מהמוח שלו לשלוח אותו לאזקבאן כדי להציל אותה לא משנה מה? מה היה נדרש כדי לשכנע אותו? האם הוא היה צריך להכיר את פניה? את שמה? את הצבע האהוב עליה? האם הוא היה מרגיש שהוא מוכרח ללכת להציל את טרייסי דייוויס? האם הוא היה מרגיש שהוא מוכרח ללכת להציל את פרופסור מֶקגונַגל? את אימא ואבא — אין שאלה בכלל. והאישה הזו אמרה שהיא אימא של מישהו. כמה אנשים ייחלו לכוח לשבור את אזקבאן? כמה אסירים באזקבאן חלמו כל לילה על הצלה פלאית שכזו?

אפס. זו מחשבה שמחה.

אולי הוא צריך להחריב את אזקבאן. כל מה שהוא צריך לעשות הוא למצוא את פוקס ולומר לו שהגיע הזמן. לדמיין את מרכז בור הסוהרסנים כמו שראה אותו מהמטאטא ולתת לעוף־החול לקחת אותו לשם. להטיל את לחש הפטרונוס האמיתי מטווח אפס ולעזאזל עם מה שיבוא אחר־כך.

כל מה שהוא צריך זה ללכת למצוא את פוקס.

זה יהיה פשוט כמו לחשוב על הלהבה, לקרוא לציפור־האש בליבו.

כוכב הבליח בלילה.

עד שעיניו של הארי קפצו ברפלקס שאומן לאתר מטחי מטאורים, חלק אחר בו הופתע שהתופעה האסטרונומית עדיין שם; כוכב עמום שבהירותו הלכה והתחזקה. לרגע מופתע אחד הארי תהה האם הוא רואה לא מטאור אלא נובה או סופרנובה — האם אפשר לראות אותן מתחזקות ככה? האם השלב הראשון של נובה אמור להיות בצבע צהוב־כתום שכזה?

ואז הכוכב החדש נע שוב, ונראה כאילו הוא גדל בנוסף להתבהרותו. הוא נראה קרוב יותר לפתע, כבר לא רחוק כל־כך עד שהמרחק לא רלוונטי. כאילו מה שחשבת שהוא כוכב הוא בעצם מטוס, צורה מוארת שאתה יכול לראות...

...לא, לא מטוס...

ההבנה התפשטה מחזהו של הארי בגל של עקצוצי זיעה המחכה לפרוץ.

...ציפור.

צווחה חודרת פילחה את הלילה, מהדהדת מגגות הוֹגווֹרטְס.

היצור המתקרב הותיר אחריו שובל אש במעופו, משיל להבות זהובות כמו ניצוצות מנוצותיו כשהכנפיים הגדולות הכו והכו שוב. אפילו כשפנה בעיקול גדול לרחף כמה צעדים מהארי, אפילו כשהלהבות שליוו את מעברו נעלמו, היצור לא נראה פחות בוהק, לא פחות בהיר; כאילו שמש נעלמת זורחת עליו ומאירה אותו.

כנפיים גדולות ובוהקות, אדומות כמו השקיעה, ועיניים כמו פנינים נוצצות, בוהקות באש זהובה ובנחישות.

המקור של עוף־החול נפער ושיחרר קרקור גדול שהארי הבין כאילו היה מילה:

בוא!

בלי לשים לב, הילד צעד הרחק מקצה הגג, עיניו עדיין נעולות על עוף־החול, כל גופו רועד ומתוח, אגרופיו נקמצים ונפתחים בצידי גופו; צועד לאחור, מתרחק.

עוף־החול קרקר שוב, צליל נואש ומפציר. הוא לא עבר במילים הפעם, אלא ברגשות, הד של כל מה שהארי הרגיש בקשר לאזקבאן וכל פיתוי לפעולה, פשוט לעשות משהו בקשר לזה, הצורך הנואש לעשות משהו עכשיו ולא להתעכב עוד, כולם נאמרו בקריאת ציפור.

בוא נלך. הגיע הזמן. הקול בקע מהארי, לא מעוף־החול; ממקום כה עמוק בתוכו שלא יכול להיות לו שם נפרד כמו 'גְרִיפִינְדוֹר'.

כל מה שהוא צריך לעשות הוא לצעוד קדימה ולגעת בטפריו של עוף־החול, והוא ייקח אותו להיכן שהוא צריך להגיע, למקום שבו הוא חושב שהוא צריך להיות, אל הבור במרכזה של אזקבאן. הארי ראה את התמונה בעיני רוחו, בוהקת בצלילות בלתי נסבלת, התמונה שלו מחייך בתחושת שחרור מאושרת לאחר שהשליך את כל הפחדים שלו ובחר —

"אבל אני —" לחש הארי, אפילו לא מודע למה שהוא אומר. הארי הרים את ידיו הרועדות לנגב את עיניו מהדמעות שצצו בהן, בעוד עוף־החול מרחף לפניו בתנועות כנף גדולות. "אבל אני — יש אנשים אחרים שאני צריך להציל, דברים אחרים שאני צריך לעשות —"

ציפור־האש שחררה צווחה חודרת, והילד נרתע לאחור כמו ממכה. זו לא הייתה פקודה, זו לא הייתה התנגדות, זה היה הידע —

המסדרונות המוארים באור הכתום העמום.

זה הרגיש כמו לחץ מתהדק בחזהו של הארי, התשוקה פשוט לעשות את זה ולסיים עם זה. הוא עלול למות, אבל אם הוא לא ימות הוא יוכל להרגיש שוב נקי. שיש לו עקרונות שהם יותר מסתם תירוצים לאי־פעולה. אלה החיים שלו. והוא יוכל להשקיע אותם בכך, אם יבחר. הוא יכול לעשות זאת מתי שירצה...

...אם הוא לא אדם טוב.


הילד עמד שם על הגג, עיניו נעולות על שתי נקודות אש. לכוכבים היה מספיק זמן לשנות את קבוצותיהם בעודו עומד שם, מתייסר על הבחירה...

...שלא...

...תשתנה.

עיניו של הילד הבזיקו פעם נוספת אל הכוכבים שממעל; ואז הוא הביט שוב בעוף־החול.

"עדיין לא," אמר הילד בקול שבקושי נשמע. "עדיין לא. יש יותר מדי דברים אחרים שאני מוכרח לעשות. בבקשה תחזור אחר־כך, אחרי שאמצא אחרים שיכולים להטיל את לחש הפטרונוס האמיתי — בעוד שישה חודשים, אולי —"

ללא מילה, ללא קול, כדור של אש הקיף את גוף הציפור, מתפצח ובוער בעורקים לבנים וארגמניים, נראה כאילו הוא עומד לכלות את מה שבתוכו; וכשהאש התפזרה לעשן אפור, לא נותר עוף־חול.

השתררה דממה על גג המגדל של רֵייבֶנְקְלוֹ. הילד הוריד בהדרגה את ידיו מאוזניו, עוצר רק כדי לנגב את לחייו הרטובות.

לאיטו, הסתובב הילד —

ואז צעק וזינק לאחור וכמעט נפל ממגדל רֵייבֶנְקְלוֹ; אם כי מעידה לא הייתה משנה משהו כשהקוסם האחר נמצא שם.

"וכך זה נעשה," אמר אלבוּס דמבלדור, כמעט בלחישה. "כך זה נעשה." פוקס היה על כתפו, מביט במקום בו היה עוף־החול השני במבט ציפורי סתום.

"מה אתה עושה פה?"

"אה?" אמר הגבר העתיק שעמד בפינה הנגדית של גג המגדל. "הרגשתי בנוכחותו של יצור שהוֹגווֹרטְס לא הכירה, והגעתי לראות, כמובן." ידו הרועדת של הקוסם הזקן עלתה והסירה את משקפי חצי־הסהר, ידו השנייה מוחה את עיניו ומצחו בשרוול גלימותיו. "לא — לא העזתי לדבר — ידעתי, ידעתי שהבחירה הזו מעל לכל האחרות צריכה להיות שלך —"

חשש מוזר החל למלא את הארי, מציף אותו כמו תחושת בחילה בבטנו.

"שהכול תלוי בכך," אמר אלבוּס דמבלדור, עדיין בכמעט־לחישה, "זאת ידעתי. אבל איזו בחירה מובילה לאפלה, זאת לא הייתי מסוגל לנחש. לפחות הבחירה הייתה שלך."

"אני לא —" אמר הארי, ואז קולו עצר.

השערה נוראה, עולה בסבירותה...

"עוף־החול בא," אמר הקוסם הזקן. "לאלה המוכנים להילחם, לאלה שיפעלו אפילו במחיר חייהם, עוף־החול בא. עופות־חול אינם נבונים, הארי, אין להם אמצעים לשפוט אותנו, למעט לצפות בבחירה. אני חשבתי שאל מותי אני הולך, כשעוף־החול לקח אותי להילחם בגרינדלוולד. לא ידעתי שפוקס ייתן לי כוח, ויישאר לצידי —" קולו של הקוסם הזקן דעך לרגע. "אין מדברים על כך — עליך להבין, הארי, לעולם אין מדברים על כך — מי שיודע, עוף־החול לא יבוא בשבילו. אבל לך, הארי, אני רשאי לומר זאת כעת, שעוף־החול מגיע רק פעם אחת."

הקוסם הזקן חצה את גג מגדל רֵייבֶנְקְלוֹ אל הילד, שעמד נטוע באימה מפציעה, אימה מוחלטת מפציעה.

בדו־קרב שלי כנגד גרינדלוולד לא הייתי מסוגל לנצח, רק להילחם בו במשך שעות ארוכות עד שקרס בתשישות; והייתי מת מכך לאחר מכן, אלמלא פוקס —

הארי לא ידע שהוא מדבר עד שהלחישה נמלטה ממנו —

"אז הייתי יכול —"

"האם היית יכול?" שאל הקוסם העתיק, קולו נשמע זקן מהרבה מאשר מבדרך כלל. "שלוש פעמים עד כה עוף־חול הגיע לאחד מתלמידיי. אחת שילחה את שלה, והיגון שבכך שבר אותה, אני חושב. והאחרון היה בן־דוד של חברתך לבנדר בראון, והוא —" קולו של הקוסם הזקן נשבר. "הוא לא שב, ג'ון המסכן, והוא לא הציל איש מאלה שהיה אמור להציל. נאמר, בקרב המלומדים המעטים של תורת עופות־החול, שלא יותר מאחד מארבעה שבים מהמשימה שלהם. ואפילו אם היית שורד — לחיים שעליך לחיות, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־וורס — לבחירות שעליך לבחור ולדרך בה אתה מוכרח ללכת — לשמוע תמיד את קריאות עוף־החול — מי יכול לומר האם זה לא היה מוציא אותך מדעתך?" הקוסם הזקן הרים שוב את שרוולו, מעביר אותו על פניו פעם נוספת. "נהניתי יותר מחברתו של פוקס בימים שלפני שנלחמתי בוולדמורט."

הילד לא נראה כאילו הוא מקשיב, כל תשומת ליבו הייתה על הציפור האדומה־זהובה שעל כתף הקוסם העתיק. "פוקס?" אמר הילד בקול רועד. "למה אתה לא מסתכל עליי, פוקס?"

פוקס קימר את צווארו להביט בילד בסקרנות, ואז הסתובב שוב וחזר להביט באדונו.

"אתה רואה?" אמר הקוסם הזקן. "הוא אינו דוחה אותך. פוקס אמנם אינו מעוניין בך בצורה הזו כעת; והוא יודע —" הקוסם חייך חיוך אירוני, "— שאין אתה ממש נאמן לאדונו. אבל אחד אליו מגיע עוף־חול — אינו יכול להיות אחד שעוף־חול ישנא." קולו של הקוסם הזקן נחלש ללחישה. "מעולם לא הייתה ציפור על כתפו של גודריק גְרִיפִינְדוֹר. אף על פי שאין זה כתוב אפילו בסודותיו, אני חושב שהוא בוודאי שילח את שלו, לפני שבחר את האדום והזהב להיות צבעיו. אולי האשמה שבכך דחפה אותו למרחקים גדולים מכפי שהיה מעז להרחיק אלמלא כן. או שאולי זה לימד אותו ענווה, וכבוד לשבריריות האנושית, וכישלון..." הקוסם הרכין את ראשו. "באמת איני יודע האם בחירתך הייתה נבונה. באמת איני יודע האם היה זה הדבר הנכון, או הדבר הלא נכון. לו ידעתי, הארי, הייתי אומר. אבל אני —" קולו של דמבלדור נשבר אז. "אינני אלא נער צעיר ושוטה שהפך לגבר זקן ושוטה, ואין בי שום חוכמה."

הארי לא היה מסוגל לנשום, הבחילה מילאה את גופו וניסתה לפרוץ, קיבתו הייתה נעולה. לפתע היה לו ביטחון נורא שנכשל, נכשל במובן סופי כלשהו, נכשל בערב זה ממש —

הילד הסתובב ורץ אל קצה הגג של רֵייבֶנְקְלוֹ. "חזור!" קולו נשבר, עולה לצווחה. "חזור!"


אחרית דבר אחרונה:

היא התעוררה בהשתנקות של אימה, היא התעוררה בצרחה שלא נשמעה על שפתיה, ללא מילים, היא לא הבינה מה ראתה, היא לא הבינה מה ראתה —

"מה השעה?" היא לחשה.

השעון המעורר המוזהב המשובץ ביהלומים לחש בחזרה, "בערך אחת־עשרה בלילה. חזרי לישון."

הסדין שלה היה ספוג בזיעה, הכותונת שלה הייתה ספוגה בזיעה, היא לקחה את שרביטה ממקומו ליד הכרית וניקתה את עצמה לפני שניסתה לחזור לישון, לאחר זמן מה הצליחה.

סיביל טרלוני חזרה לישון.

ביער האסור, קנטאור שהתעורר בגלל תחושת חשש חסרת שם הפסיק לסרוק את שמי הלילה, אחרי שמצא רק שאלות ולא תשובות; ולאחר שקיפל את רגליו הרבות, פירנזה חזר לישון.

בארצות המרוחקות של אסיה הקסומה, מכשפה עתיקה בשם פאן טונג, שישנה בעייפות כדי להעביר את ימיה, אמרה לנין־נין־נינה שהיא בסדר, שהיה זה רק חלום, וחזרה לישון.

בארץ שבה בני־מוגלגים לא קיבלו מכתבים משום סוג, ילדה צעירה מכדי שיהיה לה שם משלה נודנדה בזרועות אימה המרוגזת והאוהבת, עד שהפסיקה לבכות וחזרה לישון.

איש מהם לא ישן היטב.


המשיכו לפרק 83 – חילופי טאבו, אחרית דבר א'

Scroll Up