פרק 76

אינטרלוד עם המוודה: עלויות שקועות

ריאן פלת'ורן ירדה במדרגות האבן המחוספסת והטיח הגס, משאירה לחש לומוס דולק בין הלפידים, מחזיקה את שרביטה מורם ברווחים שבין האורות.

היא הגיעה למערת האבן הריקה בעלת הפתחים האפלים הרבים, המוארת בלפיד בסגנון עתיק שנדלק כשנכנסה.

לא היה שם איש, עדיין, ולאחר דקות ארוכות של עמידה עצבנית, היא החלה ליצור בשינוי־צורה ספה מרופדת גדולה מספיק לשני אנשים שישבו עליה, או אפילו שישכבו עליה. שרפרף עץ פשוט היה קל יותר, היא הייתה יכולה לעשות זאת בחמש־עשרה שניות, אבל — טוב —

אפילו לאחר שסיימה ליצור את הספה, פרופסור סנייפ לא הגיע, והיא התיישבה בצד השמאלי של הספה, הדופק שלה פועם בגרונה. משום מה היא נעשתה עצבנית יותר, לא פחות, בזמן שהעיכוב התארך.

היא ידעה שזו הפעם האחרונה.

הפעם האחרונה לפני שכל הזיכרונות הללו יעלמו, וריאן פלת'ורן תמצא את עצמה במערה מסתורית, תוהה מה קורה.

היה בזה משהו שהרגיש כמו מוות.

הספרים אמרו שלחש זיכרון שמוטל כהלכה אינו מזיק, אנשים שוכחים דברים כל הזמן. אנשים חולמים, ואז מתעוררים בלי לזכור את החלומות שלהם. לחש זיכרון אפילו לא יוצר הרבה אי־רציפות, פשוט רגע קצר של חוסר־התמצאות; זה כמו הסחת־דעת בגלל רעש חזק שגורמת לקטיעת קו המחשבה. זה מה שכתוב בספרים, וזו הסיבה שלחשי זיכרון אושרו על ידי משרד הקסמים למטרות ממשלתיות.

אבל בכל זאת, המחשבות האלו, המחשבות שהיא חושבת עכשיו; בקרוב לאיש לא יהיה אותן. כשהיא מביטה לעתיד, אין איש שישלים את המחשבות שהיא לא תספיק לסיים לחשוב. אפילו אם היא תצליח לקשור את כל הקצוות הפתוחים בתודעתה בדקה הקרובה, לא יוותר מזה דבר לאחר מכן. האין זה מה שתחשוב עליו, אם אתה עומד למות בעוד דקה?

ואז נשמע קול צעדים שקטים...

סוורוס סנייפ נכנס למערה.

עיניו התמקדו בספת הישיבה, והבעה מוזרה חצתה את פניו; מוזרה משום שלא הייתה אירונית, או כועסת, או קרה.

"תודה לך, העלמה פלת'ורן," אמר סנייפ בשקט, "זה מאוד מתחשב מצידך." המורה לשיקויים הוציא את שרביטו והטיל את לחשי הפרטיות הרגילים, ואז התקרב לעברה והתיישב בכבדות לצידה על הספה.

כעת הדופק שלה פעם בחוזקה מסיבה אחרת לגמרי.

היא הסתובבה באיטיות להביט בפרופסור סנייפ, וראתה שראשו שעון לאחור על הספה, עיניו עצומות. לא ישן, עם זאת. פניו נראו מתוחות, לא רגועות, כאובות.

היא ידעה — לפתע היא הייתה בטוחה — שהיא מורשית לראות זאת רק משום שהיא לא תזכור זאת לאחר מכן; ושאיש לפניה לא הורשה לראות זאת.

השיחה הנואשת שהתנהלה בתוך תודעתה של ריאן פלת'ורן נשמעה בערך כך: אני יכולה פשוט להישען ולנשק אותו, את יצאת לגמרי מדעתך הזעירה, העיניים שלו עצומות אני מתערבת שהוא לא יעצור אותי בזמן, אני מתערבת שיעברו שנים עד שמישהו ימצא את הגופה שלך —

אבל פרופסור סנייפ פקח אז את עיניו (למרבה רווחתה ואכזבתה הפנימיות גם יחד), ואמר בקול רגיל יותר, "התשלום שלך, העלמה פלת'ורן." הוא שלף אבן אודם מגלימותיו, חתוכה על־פי הסטנדרט של גרינגוטס. "חמישים פאות. לא אפגע אם תספרי אותן."

היא הושיטה יד רועדת, מקווה שסנייפ יצמיד את האודם לאצבעותיה, שתרגיש את מגע עורו החי כנגד עורה שלה —

אבל במקום זאת סנייפ פשוט הרים מעט את ידו ושמט את האודם לידה, ואז נשען לאחור בחזרה אל הספה. "את תזכרי שמצאת אותה מונחת על רצפת המערה כשבאת לסייר פה," אמר סנייפ. "ומכיוון שאיש פרט לך לא יאמין לזה, את תזכרי שחשבת שיהיה פחות בעייתי אם תפקידי את הכסף בכספת נפרדת בגרינגוטס."

לזמן מה נשמע רק קול הפיצוח של הלפיד.

"למה —" אמרה ריאן פלת'ורן. הוא יודע שלא אזכור. "למה עשית את זה? כלומר — אמרת לי לומר לך איפה יהיו בריונים, ומי הם יהיו, אבל לא האם גריינג'ר תהיה שם. ואני יודעת, מאיך שמחולל־הזמן עובד, שאם אתה רוצה לגרום לכך שגריינג'ר תהיה שם, אסור לך לדעת האם זה כבר קרה. אז הבנתי שאנחנו היינו אלה שאמרנו לה לאן ללכת. נכון?"

סנייפ הנהן מבלי לדבר. עיניו היו עצומות שוב.

"אבל," אמרה ריאן, "לא הבנתי למה עזרת לה. ועכשיו — אחרי מה שעשית לגריינג'ר באולם הגדול — אני לא מבינה בכלל." ריאן מעולם לא חשבה על עצמה כנחמדה במיוחד. היא לא ממש הקדישה תשומת לב לשערורייה מסביב לגנרל אור־שמש. אבל משהו בלעזור לגריינג'ר להילחם בבריונים גרם לה... טוב, היא התרגלה לחשוב על זה בתור הצד של הטובים, ולחשוב על עצמה כעל מישהי מהצד של הטובים. והיא גילתה שהיא די אוהבת את זה. קשה פשוט לוותר על זה. "למה עשית את זה, פרופסור סנייפ?"

סנייפ הניד בראשו, פניו מתכווצות.

"האם —" אמרה ריאן בקול מהוסס. "כלומר — כל עוד אנחנו פה — האם יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו?" היה משהו שהיא רצתה לומר, אבל היא לא הצליחה לגרום למילים לבקוע מפיה.

"אני יכול לחשוב על עניין אחד," אמר סנייפ לאחר הפסקה. "אם את מעוניינת, העלמה פלת'ורן."

עיניו של סנייפ היו עצומות עדיין, אז היא לא יכולה פשוט להניד בראשה. קולה כמעט נשבר כשהכריחה את עצמה לומר "כן."

"ישנו נער מסוים בכיתה שלך שמחבב אותך, העלמה פלת'ורן," אמר סנייפ מאחורי עיניו העצומות. "לא אומר את שמו. אבל הוא מביט בך כל פעם שאת חוצה את החדר, כשהוא חושב שאת לא שמה לב. הוא חולם עלייך ורוצה להיות איתך, אבל הוא מעולם לא ביקש ממך ולו נשיקה."

ליבה החל לפעום חזק יותר.

"אנא אמרי לי את האמת, העלמה פלת'ורן. מה את חושבת על הנער הזה?"

"ובכן — "היא אמרה. היא גמגמה. "אני חושבת — שלא לבקש אפילו נשיקה אחת — זה —"

עצוב.

פשוט עלוב.

"חולשה," היא אמרה, קולה רועד.

"אני מסכים," אמר סנייפ. "אבל נניח שהנער עזר לך. האם היית חושבת שאת חייבת לו נשיקה, לו ביקש?"

היא שאפה אוויר בחדות —

"או שהיית חושבת," המשיך סנייפ, עיניו עדיין עצומות, "שהוא פשוט מעיק?"

המילים דקרו אותה כמו סכין והיא לא הצליחה שלא להשתנק בקול רם.

עיניו של סנייפ נפקחו ומבטו פגש בשלה מעבר לספה.

ואז המורה לשיקויים החל לצחוק, גיחוכים קטנים ועצובים.

"לא, לא את, העלמה פלת'ורן!" אמר סנייפ. "לא את! אנחנו באמת מדברים על נער. אחד שלומד איתך שיקויים, למעשה."

"הו." היא אמרה. היא ניסתה להיזכר מה סנייפ אמר לפני כן, מרגישה מעורערת למדי כעת שחשבה על איזה נער מביט בה בדממה. "טוב, אמ, במקרה הזה. זה קצת קריפי, למעשה. מי זה?"

המורה לשיקויים הניד בראשו. "זה לא משנה," אמר סנייפ. "מתוך סקרנות, מה היית חושבת אם הנער עדיין היה מאוהב בך שנים לאחר מכן?"

"אממ," היא אמרה, מרגישה מבולבלת מעט, "שזה עלוב לגמרי?"

הלפיד השמיע קולות פיצוח במערה.

"זה מוזר," אמר סנייפ בשקט. "היו לי שני מורים, במרוצת ימיי. שניהם היו חדי־אבחנה ביותר, ואיש מהם לא סיפר לי על דברים שלא ראיתי. ברור למדי למה הראשון לא אמר דבר, אבל השני..." פניו של סנייפ התכווצו. "אני מניח שאהיה חייב להיות תמים כדי לשאול מדוע הוא שתק."

השקט התארך, בעוד ריאן מנסה בייאוש לחשוב על משהו נוסף לומר.

"זהו דבר מוזר," אמר סנייפ, קולו עדיין רך, "להביט לאחור אחרי שלושים ושתיים שנים בסך הכל, ולתהות מתי החיים שלך נהרסו מעבר לכל תקנה. האם זה הוכרע כאשר מצנפת המיון צעקה 'סְלִיתְ'רִין!' בשבילי? זה לא נראה הוגן, משום שלא ניתנה לי שום בחירה; מצנפת המיון דיברה ברגע שנגעה בראשי. אך עם זאת, איני יכול לטעון שטעתה בקריאתה. מעולם לא הערכתי ידע לשם עצמו. מעולם לא הייתי נאמן לאישה היחידה לה קראתי חברה. מעולם לא הייתי טיפוס של זעם צדקני, אז ועכשיו. אומץ? אין גבורה בסיכון חיים שכבר נהרסו. הפחדים הקטנים שלי תמיד שלטו בי, ומעולם לא סטיתי משום דרך בה צעדתי בגלל הפחדים הללו. לא, מצנפת המיון לא הייתה יכולה לשים אותי בבית שלה. אולי האובדן האחרון שלי הוכרע, כבר אז. האם זה הוגן, אני שואל, אפילו אם מצנפת המיון קוראת נכונה? האם זה הוגן שלילדים מסוימים יהיה יותר אומץ מלאחרים, וכך יישפטו חייו של אדם?"

ריאן פלת'ורן החלה להבין שלא היה לה שמץ של מושג מיהו המורה לשיקויים, ולמרבה הצער כל העומק האפל והנסתר הזה לא עזר לה עם הבעיה שלה.

"אבל לא," אמר סנייפ. "אני יודע איפה זה השתבש בפעם האחרונה. אני יכול לאתר את היום והשעה בהם החמצתי את ההזדמנות האחרונה שלי. העלמה פלת'ורן, האם מצנפת המיון הציעה לך את רֵייבֶנְקְלוֹ?"

"כ־כן," היא אמרה בלי לחשוב.

"האם אי־פעם היית טובה בחידות?"

"כן," היא אמרה שוב, משום שיהיה מה שיהיה מה שפרופסור סנייפ עומד לומר, היא לא הייתה שומעת זאת אם הייתה אומרת לא.

"אני נוראי בחידות," אמר סנייפ בקול מרוחק. "פעם ניתנה לי חידה לפתור, ולא הבנתי אפילו את החלק הפשוט ביותר עד שהיה מאוחר מדי. חשבתי שפשוט שמעתי אותה במקרה כשצותתי, כשלמעשה אני הייתי זה שצותתו לו. אז מכרתי את החידה שלי לאחר, ואז חורבן חיי חצה את נקודת האל־חזור." קולו של סנייפ עדיין היה מרוחק, נשמע מהורהר יותר מאשר מלא צער. "ואפילו כעת, אינני מבין דבר בעל חשיבות. אמרי לי, העלמה פלת'ורן, נניח שאדם מחזיק סכין, והוא מועד על תינוק ודוקר את עצמו. האם היית אומרת שלתינוק היה," קולו של סנייפ נעשה נמוך, כאילו הוא מחקה קול עמוק יותר, "הכוח להביס אותו?"

"אממ... לא?" היא אמרה בהיסוס.

"אז מה זה אומר, שיש לך הכוח להביס מישהו?"

ריאן חשבה על החידה. (מייחלת, ולא לראשונה בחייה, שהייתה בוחרת ברֵייבֶנְקְלוֹ, ושתלך לעזאזל מורת הרוח של הוריה; אבל מצנפת המיון מעולם לא הציעה לה גְרִיפִינְדוֹר.) "ובכן..." ריאן אמרה. היא התקשתה לנסח את מחשבותיה במילים. "זה אומר שיש לך את הכוח, אבל אתה לא חייב לעשות זאת. זה אומר שתוכל לעשות זאת אם תנסה —"

"בחירה," אמר המורה לשיקויים באותה נימה מרוחקת, כאילו הוא לא דיבר איתה כלל. "תהיה בחירה. נראה כאילו זה מה שמשתמע מהחידה. והבחירה הזו אינה מובנת מאליה לבוחר, משום שהחידה לא אומרת, יביס, אלא בכוחו להביס. איך גבר בוגר מסמן תינוק כשווה לו?"

"מה?" שאלה ריאן. היא לא הבינה את זה כלל.

"לסמן תינוק זה קל. כל קללה אפלה חזקה תייצר צלקת תמידית. אבל את זה ניתן לעשות לכל ילד. איזה סימן יסמל שתינוק הוא שווה לך?"

 היא אמרה את הדבר הראשון שעלה בדעתה. "אם תחתום על חוזה אירוסין, זה יסמן שתהיה שווה לו יום אחד, כשיגדל ותתחתנו."

"זה..." אמר סנייפ. "זה כנראה לא זה, העלמה פלת'ורן, אבל תודה לך על שניסית." האצבעות העדינות והארוכות, שחושלו בערבוב שיקויים בדיוק שלא יאומן, עלו ועיסו את רקותיו. "זה יכול להביא אותי לכדי שיגעון, שכל־כך הרבה נתלה במילים כה שבריריות. כוח שהוא אינו מכיר... זה מוכרח להיות יותר מאשר לחש לא ידוע כלשהו. לא משהו שהוא יוכל לרכוש פשוט בעזרת אימון ולמידה. כישרון טבעי כלשהו? איש לא יכול ללמוד להיות מטמורפמאגוס... אך עם זאת, זה לא ממש נראה כמו כוח שהוא אינו מכיר. אני גם לא מבין איך אחד מהם יושמד בידי השני ולא יוותר ממנו אלא זכר; אני יכול לראות זאת בכיוון אחד, אבל לא בשני..." המורה לשיקויים נאנח. "וכל זה לא אומר לך דבר, נכון, העלמה פלת'ורן? המילים הן לא כלום. המילים הן צללים. הייתה זו האינטונציה שלה שנשאה את המשמעות וזה משהו שמעולם לא הצלחתי..."

קולו של המורה לשיקויים דעך, בעוד ריאן בוהה בו.

"נבואה?" ריאן אמרה בציוץ גבוה. "שמעת נבואה?" היא למדה גילוי־עתידות חודשיים לפני שפרשה בגועל, וזה כל מה שידעה על איך זה עובד.

"אנסה דבר אחד אחרון," אמר סנייפ. "משהו שלא ניסיתי קודם. העלמה פלת'ורן, הקשיבי לנימה של קולי, לדרך שבה אני אומר זאת, ואמרי לי מה את חושבת שזה אומר. את יכולה לעשות זאת? יופי," אמר סנייפ כשהנהנה בצייתנות, אם כי היא לא הייתה בטוחה כלל מה היא אמורה לעשות.

ואז סוורוס סנייפ נשם נשימה עמוקה ודיקלם, "כי שתי נמושות שונות אלו לא תוכלנה להתקיים באותו החוֹלָם."

זה שלח צמרמורות במורד גבה, תחושה שהתגברה משום שידעה שהמילים החלולות הללו נאמרו בחיקוי של נבואה אמיתית. מעורערת, היא פלטה את הדבר הראשון שעלה במוחה, שאולי הושפע מחברתה הנוכחית. "שני הרכיבים הללו לא יוכלו להתקיים באותה הקדרה?"

"אבל למה לא, העלמה פלת'ורן? מה המשמעות של הצהרה כזו? מה באמת נאמר לנו?"

"אה..." היא הסתכנה בניחוש. "אם שני הרכיבים יתערבבו, הן יעלו באש וישרפו את הקדרה?"

פניו של סנייפ לא שינו את הבעתן.

"ייתכן," אמר סנייפ לבסוף, אחרי שישבו על הספה בשתיקה נוראית שהרגישה כאילו נמשכה דקות ארוכות. "זה יסביר את המילה מוכרח. תודה לך, העלמה פלת'ורן. פעם נוספת היית לי לעזר רב."

"אני —" היא אמרה, "אני שמחה ש —" והמילים נתקעו בגרונה. המורה לשיקויים הודה לה בנימה של סיום, והיא ידעה שהזמן של ריאן פלת'ורן שזכרה את הרגעים הללו מגיע לקיצו. "הלוואי שלא הייתי צריכה לשכוח את זה, פרופסור סנייפ!"

"הלוואי," אמר סוורוס סנייפ בלחישה שקטה כל־כך עד שבקושי הצליחה לשמוע אותה, "שהכל היה שונה..."

המורה לשיקויים קם מהספה, משקל נוכחותו נעלם מצידה. הוא הסתובב ושלף את שרביטו מגלימותיו, מכוון אותו לעברה.

"רגע —" היא אמרה. "לפני זה —"

איכשהו היה קשה במידה שלא תיאמן לעשות את הצעד הראשון מפנטזיה למציאות, מדמיון למעשה. אפילו אם זה רק צעד אחד שלעולם לא ימשיך. הפער נמתח כמו מרחק בין שני הרים.

מצנפת המיון מעולם לא הציעה לה גְרִיפִינְדוֹר...

...האם זה הוגן שכך יישפטו חייה של אישה?

אם את לא מסוגלת לומר זאת עכשיו, כשאפילו לא תזכרי זאת אחר־כך — כשכלום לא ימשיך מהרגע הזה, בדיוק כאילו היית מתה — אז מתי תאמרי זאת למישהו?

"אני יכולה לקבל נשיקה קודם?" שאלה ריאן פלת'ורן.

עיניו השחורות של סנייפ בחנו אותה בכזו עוצמה עד שהסומק שלה החל להתפשט לחזה, והיא תהתה האם הוא יודע בדיוק שהיא עדיין חלשה, ושהדבר שרצתה באמת לא היה נשיקה.

"למה לא," אמר המורה לשיקויים בשקט, השעין את ראשו לעבר הספה ונישק אותה.

זה לא היה כלל כפי שדמיינה. בפנטזיות שלה הנשיקות של סנייפ היו מלאות תשוקה, תובעניות, אבל זה — זה היה פשוט מביך, למעשה. השפתיים של סנייפ לחצו חזק מדי על שלה, מצמידות אותן לשיניה, והזווית לא הייתה נכונה והאפים שלהם סוג של התעקמו והשפתיים שלו היו צמודות מדי ו —

רק כשהמורה לשיקויים התיישר שוב והרים את שרביטו היא הבינה.

"זו לא הייתה —" היא אמרה בנימה מתפלאת, מרימה את מבטה אליו. "זו לא — האם זו הייתה — הנשיקה הראשונה —"

ריאן פלת'ורן מצמצה במערת האבן שגילתה, מחזיקה באבן האודם המדהימה שמצאה בעפר באחת הפינות. הייתה זו מציאה מדהימה, והיא לא ידעה מדוע להביט באודם גרם לה להרגיש עצב כזה, כאילו היא שכחה משהו, משהו שהיה יקר לה.