פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 64 – פאנפיקים אפשריים אחרים


פרק 64

פרק בונוס 4, יקומים מקבילים נוספים

שימו לב, פרק זה אינו חלק מהעלילה ואינו חלק מהקָאנוֹן

אם שעת השינה שלך חלפה לפני חמש שעות ואתה עדיין קורא, אולי כדאי שתלך לישון? הספר עדיין יהיה כאן גם מחר... אלא אם כן, אתה יודע, משהו רע יקרה לו ומחר בבוקר תתקל ב"שגיאה 404" ותישאר בלי כלום מלבד זיכרון חולף וחרטה נצחית על כך שלא נשארת ער והמשכת לקרוא כל עוד הייתה לך אפשרות. אבל היי, מה הסיכוי שזה יקרה?

סיפור זה מופץ באמצעות בלוגים, ציוצים, פה לאוזן, פורומים, והוספה לרשימות; זכור, אם הקוראים לפניך לא היו מקדישים דקה לעשות זאת, אתה כנראה לא היית מוצא את הפאנפיק. אם זה לא מספיק כדי לגרום לך להפיץ את הסיפור, אז תן לי להוסיף, שאם לא תעזור להפיץ את הרציונליות הרמיוני תהיה עצובה. אתה לא רוצה שהיא תהיה עצובה, נכון?

אל תשכחו להיכנס לאתר LessWrong.com ולקרוא את השרשורים, הקיום האמיתי שיצירה זו היא רק צל שלו. אני ממליץ להתחיל עם השרשור שכותרתו How to Actually Change Your Mind.

ועכשיו, כשכל היקומים בבעלות היוצרים שלהם, אני מציג:


הפאנפיקשנים הנוספים שהיית יכול לקרוא עכשיו


שר הרציונליות

פְרוֹדוֹ הביט בכל הפנים, אך הן לא היו מופנות אליו. כל המועצה ישבה בעיניים מושפלות, כאילו שקועה במחשבה עמוקה. חרדה גדולה נפלה עליו, כאילו הוא ממתין להכרזה על אבדון שאותו חזה מזמן וקיווה לשווא כי אולי אחרי הכול לא ידובר בו לעד. כמיהה עמוקה לנוח ולהישאר בשלווה לצדו של בִּילְבּוֹ ברִיבֶנְדֶל מילאה את לבו. לבסוף במאמץ הוא דיבר, והתפלא למשמע מילותיו, כאילו איזה רצון אחר משתמש בקולו הקטן.

"איננו יכולים", אמר פְרוֹדוֹ. "אסור לנו. האין רואים אתם? זהו בדיוק מה שרצה האויב. כל זאת הוא חזה".

הפרצופים פנו אליו: הגַמְדָאִים בתמיהה, העֲלָפִים במבט אפל; בני־האדם בחומרת סבר; ואֶלְרוֹנְד וגַנְדָלְף במבט כה חד עד שפְרוֹדוֹ כמעט ולא עמד בכך. באותו הרגע, היה זה קשה שלא לאחוז בטבעת בידו, ועוד יותר קשה שלא לענוד אותה, לעמוד מולם פשוט כפְרוֹדוֹ.

"האינכם מערערים על כך?" אמר פְרוֹדוֹ, קולו רזה כמו הרוח, רועד כמו משבהּ. "בחרתם, מכל הדברים, לשלוח את הטבעת אל מוֹרְדוֹר; האין עלינו לתהות כיצד הגענו למצב זה? מכל האפשרויות הניצבות בפנינו, לעשות את הדבר האחד שהאויב שלנו רוצה ביותר? אולי על הר הגזירה כבר הוצב משמר, כוח חזק דיו כדי להדוף את גַנְדָלְף, אֶלְרוֹנְד וגְלוֹרְפִינְדֵל גם יחד, או שמא שרו של המקום קירר את הלבה אשר שם, תכנן אותה כך שתלכוד את הטבעת ויוכל פשוט להוציאה חוצה לאחר שנזרקה פנימה..." זיכרון של בהירות נוראה פקד את פְרוֹדוֹ, והבזק של שׂחוק שחור, ועלתה בו אז המחשבה כי בדיוק כך יעשה האויב. רק שהמחשבה עלתה בו בלשון זו: כך היה משעשע אותי לעשות, לו התכוונתי לשלוט...

מבטים ספקניים הוחלפו במועצה; גְלוֹין, גִימְלִי ובּוֹרוֹמִיר הביטו כעת בעֲלָפִים בספקנות גדולה מבעבר, כאילו התעוררו מתוך חלום של מילים.

"האויב חכם עד־מאוד," אמר גַנְדָלְף, "ושוקל את כל הדברים בדייקנות במאזני רשעתו. אך אין בידו אמת־מידה מלבד התאווה, תאוות השלטון, ולפיה ישפוט כל לב. לא תעלה המחשבה בדעתו שעשוי מי להתנער ממנה, שאנו משזכינו בטבעת, נרצה בהשמדתה —"

"הוא כן יחשוב על כך!" הזדעק פְרוֹדוֹ. הוא התאמץ למצוא מילים, מנסה להבהיר דברים שפעם נראו ברורים ומובנים בשבילו, וכעת דהויים היו כמו שלג נמס. "אם האויב חשב שכל אויביו מונעים מתאוות השלטון לבדה — הוא היה מניח הנחה שגויה, שוב ושוב, ואת זאת היה רואה יוצר הטבעת, הוא היה יודע שהוא עושה טעות!" ידיו של פְרוֹדוֹ רעדו בתחנונים.

בּוֹרוֹמִיר זע, ספק רב חדר לקולו. "מדבר אתה הגונות על האויב," אמר בּוֹרוֹמִיר, "בתור אחד משונאיו."

פיו של פְרוֹדוֹ נפתח ונסגר במבוכה נואשת; כי פְרוֹדוֹ ידע, הוא ידע שהאיש משוגע, אבל הוא לא יכל לחשוב על שום דבר להגיד.

או אז דיבר בִּילְבּוֹ, וקולו הטיל דממה על החדר כולו, אפילו על אֶלְרוֹנְד שעמד לדבר. "פְרוֹדוֹ צודק, חוששני," לחש ההוֹבִּיט הזקן "זוכר אני, זוכר אני איך היה זה. לראות עם הראיה השחורה. זוכר אני. האויב יחשוב כי עלולים אנו להיות ללא יכולת לבטוח זה בזה, וכך החלשים שבינינו יציעו להשמיד את הטבעת על מנת שהחזק לא יוכל להחזיק בה. יודע הוא שגם מי שאין טוב בליבו עלול להציע להשמיד את הטבעת, וכך להציג עצמו כטוב. והאויב לא יחשוב כי יהיה זה בלתי אפשרי שהחלטה שכזו תתקבל על המועצה, האינכם מבינים? אין הוא סומך עלינו שנהיה חכמים." שׂחוק חלוש בקע מגרונו של ההוֹבִּיט העתיק. "ואפילו אם כך חשב — עדיין היה שומר על הר הגזירה. זה יעלה לו אך מעט."

אז מבשרי רעות היו פניהם של העֲלָפִים והחכמים; קמוט היה מצחו של אֶלְרוֹנְד, וגביניו החדים של גַנְדָלְף חרשו קמטים.

פְרוֹדוֹ הביט בכולם, מרגיש בפראות הפוקדת אותו, ייאוש; וכאשר ליבו נחלש, העיב צל על חזיונו, חושך והיסוס. מתוך הצל ראה פְרוֹדוֹ את גַנְדָלְף, ואת כוחו של האשף שהתגלה כחולשה, וחכמתו כטיפשות. כיוון שפְרוֹדוֹ ידע, כשנדמה היה כי הטבעת גוררת ומכבידה על חזהו, שגַנְדָלְף לא חשב כלל על ההיסטוריה והידע, כאשר הקוסם דיבר כיצד האויב לא יבין שום רצון לחסוך בכוח; שגַנְדָלְף לא זכר כיצד הפיל סָאוּרוֹן והשחית את אנשי נומנור בימי תהילתם. בדיוק כפי שלא עלה בדעת גַנְדָלְף שהאויב עשוי ללמוד להבין את אויבי הרצון הטוב על ידי התבוננות...

מבטו של פְרוֹדוֹ נשלח אל אֶלְרוֹנְד, אך שום תקווה לא הייתה שם, אין עצה ואין תבונה בחזון הצללים; היה זה אֶלְרוֹנְד שנתן ליִסִילְדוּר ללכת, נושא את הטבעת מן הר הגזירה, שם היה עליה להיהרס, במחיר כל המלחמה הזאת. לא למען יִסִילְדוּר עצמו, לא בגלל הידידות, כי הטבעת הרגה את יִסִילְדוּר בסופו של דבר, וגורלות גרועים בהרבה יכלו לפגוש אותו. אבל האבדון אשר נבע ממעשהו של יִסִילְדוּר היה נראה אז לא ודאי לאֶלְרוֹנְד, לא ודאי ומרוחק בזמן; ועדיין המחיר שהיה נגבה מאֶלְרוֹנְד עצמו בהכאת אחורי ראשו של יִסִילְדוּר בגולת הניצב של חרבו, היה ודאי יותר, וקרוב יותר...

כמתוך ייאוש, פנה פְרוֹדוֹ להביט באָרָגוֹרְן, האיש השחוק אשר היה לבוש בבגדיו הישנים והבלויים ממסעות עבור המועצה הזאת, יורש למלכים שדבר ברכּוּת להוֹבִּיטִים. אך נראה היה שחזויונו של פְרוֹדוֹ מוכפל, ובמראה הצללים השני פְרוֹדוֹ רואה אדם שבילה יותר מדי בנעוריו בקרב העֲלָפִים, שלמד ללבוש בגדים צנועים ומוכתמים בין הזהב והתכשיטים, בידיעה שלא יוכל להתאים חוכמה לחוכמתם, ומקווה הוא לנצח אותם באופן שהם לא יחקו...
לפי ראות הטבעת, אשר הייתה ראייתו של יוצר הטבעת עצמו, כל הדברים הנאצלים נמוגים לתחבולות ושקרים, עולם של אפרוריות וחשיכה ללא כל אור. הם לא בחרו ביודעין, גַנְדָלְף או אֶלְרוֹנְד או אָרָגוֹרְן; הדחפים באו מן החלקים המוסתרים והאפלים בתוך תוכם, העומק השחור והנסתר שהטמיעה הטבעת פרוס בראייתיו של פְרוֹדוֹ. האם הם יכלו להעלות בדעתם את הצל, כאשר הם לא יכלו להבין אפילו את עצמם, או את הכוחות המניעים אותם?

"פְרוֹדוֹ!" עלתה לחישה חדה בקולו של בִּילְבּוֹ, פְרוֹדוֹ חזר לעצמו, ועצר בידו המושטת לעבר המקום שבו הטבעת מונחת על לוח לבו, תלויה מהשרשרת שלה, נגררת כאבן עצומה סביב צווארו.

מושיט יד לאחוז בטבעת בה טמונות כל התשובות.

"איך יכולת לשאת את הדבר הזה?" לחש פְרוֹדוֹ לבִּילְבּוֹ, כאילו שניהם היו הנשמות היחידות בחדר, אף שהמועצה כולה התבוננה בם. "במשך שנים? אין אני יכול לדמיין זאת."

"שמרתי אותה נעולה בחדר אליו רק לגַנְדָלְף היה המפתח," אמר דודו, "וכאשר התחלתי לדמיין דרכים לפתוח אותו, הייתי נזכר בגולום."

רעד עבר בפְרוֹדוֹ, זוכר את הסיפורים. האימה של הרי הערפל, חושב, חושב תמיד בחושך; שולט באוֹרְקִים מתוך הצללים וממלא את המנהרות במלכודות; אבל אילולא בִּילְבּוֹ לא היה עונד את הטבעת בפעם הראשונה אף לא גמד אחד היה נשאר בחיים. ועכשיו, לֵגוֹלָס העֵלֶף אמר להם, גולום ויתר על שליחת סוכניו נגד הפלך, אזר סוף־סוף את האומץ לעזוב את ההרים שלו ולחפש את הטבעת עצמה. היה זה גולום, איתו פְרוֹדוֹ יחלוק את אותו הגורל — אם הטבעת לא תושמד.

אלא שלא הייתה להם שום דרך להשמיד את הטבעת.

הצל הזה חזה מראש כל מהלך שהם יכולים לעשות. כמעט — פְרוֹדוֹ עדיין לא הצליח לדמיין איך זה נעשה, איך הצל סידר דבר כזה — כמעט תמרן את המועצה לשלוח את הטבעת ישר לתוך מוֹרְדוֹר רק עם שומר זעיר שהוצב עליה, כפי שהם היו עושים אם פְרוֹדוֹ ובִּילְבּוֹ לא היו שם.

ומאחר שנבחרה האפשרות שהייתה בבירור המהירה מכל התבוסות האפשריות, השאלה היחידה שנותרה הייתה כמה זמן ייקח להפסיד. גַנְדָלְף השתהה זמן רב מדי, התמהמה זמן רב מדי מכדי להתחיל במסע הזה. היה זה יכול להיות כה קל, לו רק בִּילְבּוֹ יצא לפני שמונים שנה, לו רק נאמר לבִּילְבּוֹ במה גַנְדָלְף כבר חשד, לו רק ליבו של גַנְדָלְף לא היה נרתע בשקט הרחק מהמבוכה שבסיכוי לטעות...

ידו של פְרוֹדוֹ התעוותה על חזהו; ללא מחשבה, אצבעותיו החלו לעלות שוב לעבר המשקל האדיר של השרשרת עליה תלויה הטבעת.

כל מה שהיה צריך לעשות הוא לענוד את הטבעת.

רק זאת, והכול יתברר לו, ופעם נוספת הצמיגות והעכירות יעזבו את מחשבותיו, כל האפשרויות והעתידות יהיו שקופים בפניו, הוא יראה דרך התוכניות של הצל ויוכל לתכנן נגד זה שאין לעמוד בפניו —

— והוא לעולם לא יוכל להוריד את הטבעת, לא שוב, לא על ידי שום כוח רצון שייוותר לו. כל שנותר לו מאותם רגעים היה אך זכרונות עמומים, אבל הוא ידע שזה הרגיש כמו למות, לאפשר לכל מגדלי המחשבה שלו לקרוס ולהיות רק פְרוֹדוֹ פעם נוספת. זה הרגיש כמו למות, זאת זכר היטב מהאירוע בפסגת הרוחות גם אם זכר זאת קצת אחרת. ואם הוא יענוד את הטבעת שוב, מוטב יהיה למות איתה בעודה על אצבעו, לשים קץ לחייו בעודו עצמו; פְרוֹדוֹ ידע שהוא אינו יכול לעמוד מול ההשפעות של ענידת הטבעת בפעם השנית, ולא לאחריה כאשר הבהירות הבלתי מוגבלת תאבד לו...

פְרוֹדוֹ הסתכל סביב על המועצה, על המועצה הלבנה חסרת האונים התועה ללא הנהגה, והוא ידע שאין הם יכולים להביס את הצל בכוחות העומדים לרשותם.

"אענוד אותה פעם אחת אחרונה," אמר פְרוֹדוֹ, קולו נשבר ונכשל, כפי שידע מתחילה שיגיד בסופו של דבר, "בפעם האחרונה כדי למצוא את התשובה עבור המועצה הזאת, ואחרי יהיו הוֹבִּיטִים נוספים."

"לא!" נצטעק קולו של סֶם, ההוֹבִּיט האחר החל להסתער קדימה מהמקום שבו התחבא; פְרוֹדוֹ, עם תנועה מהירה ומדויקת כמו נזגול, הוציא את הטבעת מתחת לחולצתו; ואיכשהו בִּילְבּוֹ כבר עמד שם וכבר דחף את אצבעו דרכה.

הכול קרה עוד לפני שגַנְדָלְף יכל להרים את מטהו, לפני שאָרָגוֹרְן יכל לשלוף את שברי חרבו; הגַמְדָאִים צעקו בהלם, והעֲלָפִים נחרדו.

"כמובן," אמר קולו של בִּילְבּוֹ, בעוד פְרוֹדוֹ החל לבכות, "אני רואה זאת עכשיו, אני מבין הכול לבסוף. הקשיבו, הקשיבו ומהר, הנה מה שעליכם לעשות —"


המכשפה וארון הבגדים

פיטר התבונן בעין ביקורתית בקנטאורים החונים ובקשתות שלהם, על הבונים עם הפגיונות הארוכים שלהם, והדובים המדברים בעלי שריון הקשקשים. במסגרת תפקידו היה פיטר האחראי, כיוון שהוא אחד מ"בניו של אדם" המיתולוגיים והכריז על עצמו כמלך העליון של נרניה; אבל האמת היא שהוא באמת לא ידע הרבה על מחנות צבא, נשק, וסיורי שומרים. בסופו של דבר כל מה שהוא יכול לראות היה כי כולם נראו גאים ובטוחים, ופיטר קיווה שהם צדקו; כי אם לא יכולת להאמין באנשיך שלך, לא יכולת להאמין באף אחד.

"הם מפחידים אותי, אם הייתי צריך להילחם בהם," פיטר אמר לבסוף, "אבל איני יודע אם זאת יספיקו כדי לנצח... אותה."

"האין אתה חושב שהאריה המסתורי יופיע ויסייע לנו?" אמרה לוסי. קולה היה שקט למדי, כך שאף יצור מהיצורים שסביבם לא ישמע. "זה יהיה באמת נחמד מצדו להופיע, במקום פשוט לתת לכולם לחשוב שהוא מינה אותנו להיות אחראים?"

סוזן הנידה בראשה, מהדקת את אשפת החצים הקסומה לגבה. "אם באמת היה מישהו כזה," אמרה סוזן, "הוא לא היה נותן למכשפה הלבנה לכסות את הקרקע בחורף במשך מאה שנים, לא כך?"

"חלמתי חלום מוזר ביותר," אמרה לוסי, קולה אפילו שקט יותר, "בחלומי לא היינו צריכים לארגן את כל היצורים או לשכנע אותם להילחם, פשוט נכנסנו למקום הזה והאריה האדיר כבר היה כאן, עם כל צבאותיו והלך והציל את אדמונד, לאחר מכן רכבנו לצדו לקרב הנורא הזה שבו הוא הרג את המכשפה הלבנה..."

"האם לחלום יש מוסר השכל?" שאל פיטר.

"איני יודעת," אמרה לוסי, מצמצת ונבוכה במקצת "בחלום הכול נראה חסר־טעם איכשהו."

"אני חושבת שאולי נרניה ניסתה להגיד לך," אמרה סוזן, "או אולי היה זה רק החלומות שלך שניסו לומר לך, שאם באמת היה אריה כזה, לא יהיה שום צורך בנו."


הפוני הקטן שלי — חברות היא מדע

"פריפז, שסיפרה לי בכנות כי טעיתי, מייצגת את יסוד ה... יושרה!" קרן קסם נצנוץ הרימה את ראשה עוד יותר, רעמתה נושבת כרוח על השמיים הכהים הסובבים את צווארה. "ביישנית, שהתקרבה אל המנטיקור כדי למצוא את הקוץ בכף רגלו, מייצגת את יסוד ה... חקירה! פינקי פאי, שהבינה כי הפרצופים המגעילים היו רק עצים, מבטאת את יסוד... גיבוש ההשערות החלופיות! זוהר, אשר פתרה את הבעיה של נחש הים מייצגת את יסוד ה... יצירתיות! קשת בענן, שראתה מבעד להצעת שווא של משאת נפשה, מייצג את יסוד ה... ניתוח! מארי־סוזן, אשר גרמה לנו לשכנע אותה כי אנחנו צדקנו לפני שהיא הסכימה לבוא למסע שלנו, מייצגת את היסוד של... ביקורת העמיתים! וכאשר אלו מוצתים מניצוץ הסקרנות השוכן בלב של כולנו, הם יוצרים את היסוד השביעי —! היסוד של המַּדָּ —"

פיצוץ הכוח שהתפרץ לקראתן היה כרוח של לילה ללא ירח, הוא תפס את מארי סוזן לפני שהפוני הספיקה למצמץ, והיא נעלמה בלי להשאיר עקבות לפני שמישהו מהם הספיק להירתע בהלם.

מהדבר החשוך שעמד במרכז הבמה שבה היסודות התנפצו, מן המתווה שחור החלל שבקושי ניתן היה לזהות כסוס, נשמע קול שכמו עקף את אוזניהם, שורף כמו אש קרה, הידהד ישירות במוח של כל פוני ששמעה:

האם אתם באמת מצפים ממני ממני פשוט לעמוד כאן בשקט ולתת לכן לסיים?

קרן קסם נצנוץ בהתה בחלל שבו מארי סוזן הייתה, שבו לא נשאר שריד מהחד־קרן. היא — היא פשוט — היא — באחורי תודעתה, חסרות קול, היא הייתה מודעת לכך שזוהר צורחת.

זו לא הייתה התפוררות, אמר קולה של סוסת הירח. שלחתי אותה למקום אחר.

הצעקה של זוהר עצרה בפתאומיות.

קרן קסם נצנוץ הרגישה כאילו הצעקה שלה רק התחילה. שֶׁבַע. נדרשו שבעה סוסי פוני להשתמש ביסודות של החקירה. כולם ידע שלא משנה כמה כנה, חוקר, ספקן, יצירתי, אנליטי, או סקרן היית, מה שבאמת הפך את העבודה שלך למדע היה בעת פרסום התוצאות שלך בכתב עת יוקרתי. כולם ידעו. הייתכן שיש יותר מיסוד אחד של ביקורת עמיתים בכל זמן? — כמה זמן יידרש כדי למצוא עוד אחד — ולא יתכן שסוסת הירח פשוט תעמוד שם ותיתן להם לעשות את זה —

"איפה?" צעקה קשת בענן. "איפה שמת אותה?"

שמתי את הפוני הקטנה באותו מקום שכלאתי את אחותי הפתטית, בלב השמש הפתטית שלה.

"היא תמות!" בכתה ביישנית, בוהה בסוסת הירח באימה. "זה חם מדי, היא תשרף!"

הו, אל תדאגו. כוחה של סוסת הירח מקיף את החברה הקטנה שלך, שומר עליה בטוחה וקרירה, מקיים אותה ללא צורך במזון או משקה. היא תסבול מלא יותר מאשר שעמום...

קווי המתאר שחורי החלל של סוסת הירח ירדו מן הבמה, היא הלכה לאט, בהתרסה, אל מול ששת סוסי הפוני הנותרים.
...כל עוד הכח של סוסת הירח לא נשבר. בגלל איזושהי תכנית גיבוי שאחותי התחילה, ואולי במקרה ידועה לכם, למשל. במקרה הזה היא תתאדה מייד. כמה מקסים, חברוּת. זה מכשיר נפלא לסחיטה. הקפידו לשמור בביטחה על יסודות החקירה. אתן לא תרצו שמישהו אחר ישתמש בהם עליי, לא ככה?

"לא," לחשה קרן קסם נצנוץ, כשהזוועה החלה להתחוור לה.

ואז תחושה פושטת בעורה, כאשר סוסת הירח חלפה על פניה, ועוצמתה הקטלנית ליטפה אותה בקור.

עכשיו, אם תסלחו לי, סוסי פוני קטנים שלי, יש לי לילה נצחי לשלוט בו.


כפר הצלילות הנסתר

"חשבי על כוח החישוב הנדרש כדי ליצור מעל למאה כפילי צל," אמר האוּצִ'יהָא הגאון בטון האדיש האופייני לו. "זו היא טעות בחשיבה רציונלית, סָאקוּרָה, להגיד שזה 'יצא לו בפוּקס' ולחשוב שבכך הסברת משהו. 'פוּקס' הוא פשוט השם שאנחנו נותנים למידע שאנחנו בוחרים להתעלם ממנו."

"אבל זה חייב להיות פוּקס!" סָאקוּרָה צעקה. במאמץ רב היא הרגיעה את קולה לרמת הדיוק המצופה מנינג'ה של ראציונליות; זה לא יועיל למטרותיה אם הבחור שהיא דלוקה עליו יחשוב שהיא טיפשה. "כמו שאמרת, כוח החישוב הנדרש כדי להשתמש במאה קָאגֶה בּוּנְשִׁין היא פשוט אבסורדית. משהו בסדר הגודל של סופר־אינטליגנציה ענקית. נָארוּטוֹ הוא התלמיד הגרוע ביותר בכיתה שלנו. הוא אפילו לא חכם כמו ג'וֹנִין, בטח שלא ברמה של סופר־אינטיליגנציה!"

עיניו של האוּצִ'יהָא נצצו, כמעט כאילו הוא הפעיל את השָּׁרִינְגָאוֹן שלו. "נָארוּטוֹ יכול ליצור מאה כפילים שפועלים באופן עצמאי, חייב להיות לו מספיק כוח מוחי טהור. אבל כנראה שבנסיבות רגילות, משהו מונע ממנו מלהשתמש בכוח החישוב הזה בצורה יעילה... כמו מוח שבמלחמה עם עצמו, אולי? כרגע יש לנו סיבה להאמין שנָּארוּטוֹ מחובר בצורה כלשהי לאיזו סופר־אינטיליגנציה, וכגֵנִין שבדיוק סיים את לימודיו, כמונו, הוא רק בן חמש־עשרה. מה קרה לפני חמש־עשרה שנה, סָאקוּרָה?"

לקח לסָאקוּרָה רגע לעבד את דבריו ולהיזכר, ואז היא הבינה.

ההתקפה של שד השועל בעל תשעת המוחות, הקִּיוּבֵּייס.

יצור קטן בעל עצמות לבנות, אוזניים גדולות וזנב גדול עוד יותר, ועיניים קטנות כמו חרוזים. הוא לא היה חזק יותר משועל רגיל, הוא לא נשף אש או ירה לייזר מהעיניים, לא הייתה לו צ'אקרה או שום סוג של קסם, אבל האינטיליגנציה שלו הייתה גדולה ביותר מפי תשעה אלפים משל בן־אנוש רגיל.

מאות נהרגו, חצי מהמבנים בכפר נהרסו, כמעט כל הכפר הֶיסֵּקוֹנוֹהָאגָקוּרֶה הושמד.

"אתה חושב שהקִּיוּבֵּייס מתחבא בתוך נָארוּטוֹ?" אמרה סָאקוּרָה. רגעים ספורים לאחר מכן, מוחה החל להשלים בצורה אוטומטית את ההשלכות הברורות של התיאוריה הזו. "וקונפליקט התוכנה בין הקיום של כל אחד מהם הוא הסיבה שהוא מתנהג כמו אידיוט גמור חצי מהזמן, אבל עדיין יכול לשלוט במאה קָאגֶה בּוּנְשִׁין. הא... זה... מאוד הגיוני... האמת..."

סָאסְקֶה אישר בהינד ראש מהיר, מהסוג שנותן מי שהבין את כל זה בעצמו, בלי שהיה צריך מישהו אחר שייתן לו רמזים.

"אָנוֹ..." אמרה סָאקוּרָה. רק בזכות אימון של שנים בשפיות היא הצליחה לכוון את הפאניקה הנוראית שעלתה בה למדיניות מסודרת של אופציות והחלטות. "אולי כדאי ש... נספר למישהו על זה? נניח, מתישהו בחמש השניות הקרובות?"

"המבוגרים כבר יודעים", אמר סָאסְקֶה בחוסר רגש. "זה ההסבר המובן מאליו ליחס שלהם לנָארוּטוֹ. לא, השאלה האמיתית היא איך כל הסיפור הזה מתקשר למקרה שבו הערימו על האוּצִ'יהָא..."

"אני לא רואה למה שזה יהיה קשור בכלל —" סָאקוּרָה פתחה ואמרה.

"זה חייב להיות קשור!" רמז דק של פחד הרעיד את קולו של סָאסְקֶה. "שאלתי את האיש ההוא למה הוא עשה את זה, והוא אמר לי שכשאדע את התשובה לכך, היא תסביר הכל! בטוח שזה חלק ממה שיש להסביר!"

סָאקוּרָה נאנחה לעצמה. ההיפותזה האישית שלה הייתה שאִיטָאצִ'י פשוט ניסה לדחוף את אחיו למצב של פרנויה קלינית.

"יו, ילדים," בקע קולו של סנסיי הראציונליות מתוך אוזניית הרדיו. "יש כפר בארץ הגלים שמנסה לבנות גשר, והוא כל הזמן נופל בלי כל סיבה הנראית לעין. תפגשו אותי בשערי הכפר בצהריים. הגיע הזמן למשימתה הניתוח הראשונה שלכם מדרגה C."

(זה נתן השראה לפאנפיק מורחב,

 Lighting Up the Dark, מאת  Velorien.)


ארדש בשלשלאות

"איך יכולת לעשות זאת, אניטה?" אמר ריצ'רד, קולו חזק מאוד. "איך יכולת לכתוב מאמר ביחד עם ז'אן־קלוד? אנחנו חוקרים את הזומבים, לא כותבים איתם מאמרים משותפים!"

"ומה איתך?" ירקתי. "אתה כתבת מאמר עם סילבי! זה בסדר שאתה תהיה פורה, אבל לא אני?"

"אני ראש המכון שלה," נהם ריצ'רד. יכולתי להרגיש את גלי המדע קורנים ממנו; הוא כעס. "אני חייב לעבוד עם סילבי, זה לא אומר כלום! חשבתי שהמחקר שלנו מיוחד, אניטה!"

"הוא באמת מיוחד," אמרתי, מרגישה חסרת אונים על חוסר היכולת שלי להסביר דברים לריצ'רד. הוא לא הבין את הריגוש בלהיות איש אשכולות, את העולמות החדשים שנפתחו בפני. "לא שיתפתי את המחקר שלנו עם אף אחד —"

"אבל רצית," אמר ריצ'רד.

לא אמרתי כלום, אך ידעתי שהמבט על הפנים שלי אמר הכל.

"אלוהים, אניטה, השתנית," אמר ריצ'רד. הוא נראה וצנח על עצמו. "האם את מבינה שהמפלצות מתבדחות עכשיו על מספרי בלייק? הייתי השותף שלך בכל דבר, ועכשיו — אני סתם עוד אדם־זאב עם מספר בלייק 1."


הי־מן ושליטי הרציונליות

"ידע מופלא וסודי התגלה בפני ביום שהחזקתי את ספר הקסמים שלי ואמרתי: בכוחו של משפט בייס!"


שם הרציונליות

הנער בן האחת־עשרה אשר ביום מן הימים יהפוך לאגדה — קוטל הדרקונים, רוצח המלכים — התקרב למצנפת המיון כדי ללמוד את סודות הקסם והמסתורין, כאשר בליבו רק מחשבה אחת.

רק לא רֵייבֶנְקְלוֹ, כל דבר רק לא רֵייבֶנְקְלוֹ, הו בבקשה רק לא רֵייבֶנְקְלוֹ...

אבל עוד לפני ששוליו של מכשיר החישה העתיק החליק על מצחו —

"רֵייבֶנְקְלוֹ!"

מהשולחן המקושט בכחול החלו למחוא לו כפיים, כשהתקרב אל השולחן הנורא שבו יבלה את שבע השנים הבאות, קוותה כבר התכווץ מבפנים, מחכה לבלתי נמנע; ו... הבלתי נמנע קרה כמעט מייד, בדיוק כפי שחשש, לפני שאפילו הייתה לו הזדמנות לשבת כמו שצריך.

"אז!" נער מבוגר אמר עם הבעה של אושר של מישהו חשב על משהו חכם נורא.

"Quoth the raven , הא?"


TENGEN TOPPA GURREN RATIONALITY 40K

יש לי סיפור מופלא באמת עבור הקרוסאובר הזה זה אשר המרווח הזה צר מלהכיל.


דמדומי התועלתנית

(הערה: נכתב אחרי ששמעתי ש־Alicorn כותבת פאנפיק על דמדומים, אבל לפני שקראתי את Luminosity זה ברור אם אתה אחד מאיתנו.)


"אדוארד," אמר איזבֶּלה ברוך. היא הושיטה את ידה וליטפה את הלחי הקרה, הנוצצת, שלו. "אתה לא צריך להגן עליי מפני דבר. פרטתי את כל היתרונות וכל החסרונות, שהוקצה להם משקל יחסי עקבי, וזה פשוט מאוד ברור כי היתרונות בלהיות ערפד גוברים על החסרונות."

"בֶּלה," אמר אדוארד, ובלע נואש. "בֶּלה —"

"אלמוות. בריאות מושלמת. התעוררות כוחות נפשיים. קל מספיק לשרוד על דם בעלי חיים ברגע שמתרגלים לכך. אפילו היופי, אדוארד, ישנם אנשים המוכנים למסור את חייהם בשביל יופי, ואל תעז לקרוא להם שטחיים עד שתנסה להיות מכוער. האם אתה חושב שאני מפחדת מהמילה 'ערפד'? נמאסו עליי אילוצי המוסר הדאונטולוגיים השרירותיים שלך, אדוארד. למין האנושי כולו מגיע להשתתף במסיבה, ואנשים מתים באלפיהם אפילו בעוד אתם מהססים."

האקדח בידה של אהובתו קר על מצחו. זה לא יהרוג אותו, אבל זה ישבית אותו למשך פרק זמן ארוך מספיק —


יסמין והמנורה

פניו של אלאדין, נער האשפות המחודש, היו עגמומיות אך נחושות כאשר פנה אל הישות הכחולה בעלת הכוחות הקוסמיים בפעם אחרונה, מוכן להשאיר מאחור את העושר והתקווה, שאותם הוא טעם אך לרגע קט, והכול למען חברו.

"ג'יני, למשאלה השלישית אני מבקש שתהיה —"

הנסיכה יסמין, שבהתה בו בפה פעור, ולא ממש האמינה למראה עיניה, רק בקושי הצליחה להתגבר על השיתוק שלה ומשכה את המנורה מידו של הילד לפני שהספיק לסיים את המשפט הקטלני.

"סליחה," אמרה יסמין. "אלאדין, יקירי, אתה חמוד אבל אתה אידיוט, אתה יודע את זה? לא שמת לב איך כאשר ג'אפר הניח את ידיו על המנורה הזו, הוא גם קיבל שלוש משאלות משלו — אה, לא חשוב. ג'יני, הלוואי שכולם תמיד יהיו צעירים ובריאים, הלוואי שאף אחד לא יצטרך למות אי־פעם אם הוא לא רוצה, והלוואי שמנת המשכל של כולם תעלה בהדרגה בשיעור של נקודת IQ אחת בשנה." היא השליכה את המנורה בחזרה אלאדין. "תחזור למה שעשית."


מובי דיק והשיטה הרציונלית

(כפי שתיאר זאת Eneasz ב־LessWrong)

"נְקָמָה?" אמר האיש בעל הרגל התותבת. "בלוויתן? לא, החלטתי פשוט להמשיך בחיי."


אליס בארץ שבה הדברים משוגעים אף יותר מכאן

(כפי שנכתב לראשונה על ידי braindoll בביקורת שלו על פרק זה, עם כמה עריכות נוספות)

אליס ישבה ליד אחותה על שפת הנחל, קוראת ספר. היו לה כמה חברים שהיו מבוגרים ממנה, ואם רק בקשה יפה, הם לעתים קרובות היו שמחים להשאיל לה ספרים בהם היו קצת פחות תמונות ושיחות ממה שמתאים לילדה בגילה.

לעתים קרובות ימים חמים גרמו לה להרגיש מנומנמת וטיפשה, כך שאליס, מהורהרת, הרטיבה מטפחת והניחה אותה על עורפה. דעתה עוד נדדה (ממש כאילו הייתה מין חתלתול קטן שבעליו הרים את עיניו לרגע), והיא בדיוק החליטה כי ההנאה שבקליעת מחרוזת־מרגניות תהיה שווה בסביבות 125% מהטִרחה לקום ולקטוף אותן, שבכל זאת לא הייתה שווה את העלות האלטרנטיבית שבהנחת הספר בצד, כשלפתע ארנבון לבן עם עיניים ורודות חלף־עבר לידה.

לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד; ואליס, למעשה, לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר לעצמו: "אוי לי, אוי לי, אני נורא מאחר!" רק כשהארנבון ממש הוציא שעון מכיס האפודית שלו והסתכל בו ואז נחפז הלאה, אליס קפאה בצלילות מחשבה פתאומית, כי מימיה עוד לא ראתה ארנבון עם כיס־של־אפודית, או עם שעון שאפשר לשלוף משם. "הוֹ מעצבן," אמרה לעצמה (אולם לא בקול; עבר זמן רב מאז שנפטרה מההרגל הזה, היות והוא גרם לאנשים לקחת אותה עוד פחות ברצינות ממה שנהגו). "אם לא זיהיתי מייד עד כמה מסקרן הוא היה מהארנב הממוצע, זה אומר שמשהו משבש את הסקרנות שלי, וזה מסקרן יותר מכל." אז, בוערת משאלות, היא רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותו חומק לתוך מחילה ענקית שמתחת למשׂוּכה.


ברוך הבא לעולם האמיתי

(תודה ל־dsummerstay שהזכיר לי לפרסם את זה)

מורפיוס: במשך זמן רב, לא האמנתי. אבל אז ראיתי את השדות במו עיני, התבוננתי בהם מנזילים את המתים כדי שיוכלו להזין בהם את החיים דרך הווריד —

ניאו (בנימוס): סלח לי, בבקשה.

מורפיוס: כן, ניאו?

ניאו: סתמתי את הפה במשך זמן רב ככל שיכולתי, אבל אני מרגיש צורך מסוים לדבר בשלב זה. גוף האדם הוא המקור הכי פחות יעיל של אנרגיה שאתה יכול לדמיין. יעילותה של תחנת כוח בהמרת אנרגיה תרמית לחשמל יורדת ככל שתפעיל את הטורבינות בטמפרטורות נמוכות יותר. אם יש לך כל סוג של אוכל שבני־אדם יכולים לאכול, יהיה יעיל יותר לשרוף אותו בכבשן מאשר להאכיל בו בני־אדם. ואתה אומר לי שהמזון שלהם הוא הגופות המתות, שניתנות כמזון לבני־האדם החיים? לא שמעתם על חוקי התרמודינמיקה?

מורפיוס: איפה שמעת על חוקי התרמודינמיקה, ניאו?

ניאו: כל מי שעבר שיעור מדעים אחד בתיכון יודע על חוקי התרמודינמיקה!

מורפיוס: איפה למדת בתיכון, ניאו?

(הַפסָקָה.)
ניאו: ...במטריקס.

מורפיוס: המכונות מספרות שקרים אלגנטיים.

(הַפסָקָה.)
ניאו (בקול חלוש): אני יכול לקבל בבקשה ספר פיסיקה אמיתי?

מורפיוס: אין דבר כזה, ניאו. היקום לא פועל לפי חוקי המתמטיקה.


המלט הרציונליסט, FATE/SANE NIGHT, Thundersmarts

החלטנו שלא לתרגם את סיפורי הבונוס האלו, מוזמנים לקרוא אותם בגרסה האנגלית (המתרגמים).


המשיכו לפרק 65 – שקרים מדבקים

Scroll Up