פרק 62

ניסוי הכלא של סטנפורד, סיום

מינרווה הביטה בשעונה, במחוגים הזהובים ובספרות הכסף, בתנועה המקוטעת. מוּגלְגים המציאו את זה, ועד שעשו זאת, קוסמים לא טרחו לעקוב אחרי הזמן. פעמונים שתוזמנו על ידי שעון חול שימשו את הוֹגווֹרטְס למעקב אחר שיעורים כשהוקם. היה זה אחד מהדברים שהתומכים בטוהר־הדם ייחלו לכך שלא היו אמיתיים, ולפיכך מינרווה ידעה זאת.

היא קיבלה קס"ם בלימודי מוּגלְגים בכשיפומטרי שלה, והיום זה נראה לה כמו תעודת עניות, בהתחשב בכמה מעט ידעה. כצעירה הבינה אפילו אז, שהמקצוע הזה הוא בדיחה, שלומד על ידי טהור דם, לכאורה משום שבני־מוּגלְגים לא יודעים מה בני־קוסמים צריכים לדעת, למעשה משום שחבר המנהלים לא העריך מוּגלְגים כלל. אבל בגיל שבע־עשרה ציון הקס"ם היה הדבר העיקרי שעניין אותה, היא נזכרה בעצב...

אם הארי פוטר ו־וולדמורט ינהלו את המלחמה שלהם עם כלי נשק מוּגלְגיים לא יוותר דבר מהעולם מלבד אש!

היא לא הצליחה לדמיין זאת, והסיבה לכך שהיא לא הצליחה לדמיין זאת הייתה שלא הצליחה לדמיין את הארי נלחם באתה־יודע־מי.

היא פגשה באדון האופל ארבע פעמים ושרדה כל אחת מהן, שלוש פעמים עם אלבוּס שהגן עליה ופעם אחת לצידו של מודי. היא זכרה את הפנים הפגומות, דמויות הנחש, את הקשקשים בצבע הירוק הקלוש הפזורים על פני העור, את העיניים האדומות הזוהרות, את הקול שצחק בלחישה גבוהה ולא הבטיח דבר מלבד אכזריות ועינויים: מפלצת מוחלטת.

והיא לא התקשתה לדמיין בתודעתה את הארי פוטר, את ההבעה הנבונה על פני הילד הצעיר שהתנודד בין להתייחס למגוחך ברצינות ובין להתייחס לרציני בגיחוך.

והמחשבה על העימות בין השניים הייתה קשה מנשוא.

לא הייתה להם שום זכות, שום זכות להפיל את כל זה על ילד בן אחת־עשרה. היא ידעה מה המנהל החליט בשבילו באותו היום, משום שנאמר לה לערוך את הסידורים; ואם הייתה זו היא באותו הגיל היא הייתה זועמת וצורחת ובוכה וממאנת להינחם במשך שבועות...

הוא אינו תלמיד שנה־ראשונה רגיל, אמר אלבוּס. הוא מסומן כשווה לאדון האופל, וברשותו כוח שאדון האופל אינו מכיר.

הקול המרעים, החלול והנורא שבקע מגרונה של סיביל טרלוני, הנבואה האמיתית והמקורית, הדהד במחשבתה פעם נוספת. הייתה לה הרגשה שהוא לא התכוון למה שהמנהל חושב שהוא התכוון, אבל לא הייתה דרך לתאר במילים את ההבדל.

ואף על פי כן מה שעדיין היה נכון, זה שאם ישנו ילד בן אחת־עשרה על פני האדמה שמסוגל לשאת בעול הזה, הרי שהילד הזה מתקרב למשרדה כעת. ואם היא תאמר משהו כמו 'הארי המסכן' בפניו... ובכן, הוא לא יאהב זאת.

אז עכשיו אני צריך למצוא דרך כלשהי להרוג קוסם אופל בן־אלמוות, אמר הארי ביום שבו גילה. חבל שלא אמרת לי את זה לפני שהתחלתי בקניות.

היא הייתה ראש בית גְרִיפִינְדוֹר במשך מספיק זמן, וראתה מספיק מחבריה מתים, כדי לדעת שיש אנשים שלא ניתן להצילם מלהפוך לגיבורים.

נשמעה נקישה על הדלת, ופרופסור מֶקגונַגל אמרה, "יבוא."

כשהארי נכנס, על פניו הייתה אותה הבעה קרה ודרוכה שראתה בפונדק של מרי; והיא תהתה האם הוא עטה את המסיכה הזו, את העצמיות הזו, לכל אורך היום.

הילד הצעיר התיישב על הכיסא שלפני שולחנה ואמר, "אז הגיע הזמן שיגידו לי מה קורה?" המילים היו נייטרליות, לא חדות כפי שציפתה מהבעת פניו.

עיניה של פרופסור מֶקגונַגל התרוממו בהפתעה לפני שהצליחה לעצור בעצמה, והיא שאלה, "המנהל לא אמר לך דבר, מר פוטר?"

הילד הניד בראשו. "רק שקיבל אזהרה שאני עלול להיות בסכנה, אבל שאני בטוח כעת."

מינרווה התקשתה לפגוש במבטו. איך הם יכולים לעשות לו את זה, איך הם יכולים להניח זאת על כתפיו של ילד בן אחת־עשרה, את המלחמה הזו, את הגורל הזה, את הנבואה הזו... והם אפילו לא בטחו בו...

היא הכריחה את עצמה להביט בהארי ישירות, וראתה שעיניו הירוקות היו רגועות בעודן בוחנות אותה.

"פרופסור מֶקגונַגל?" אמר הילד בשקט.

"מר פוטר," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, "חוששני שאין זה מתפקידי להסביר, אבל אם אחרי זה המנהל עדיין לא מגלה לך דבר, אתה רשאי לבוא אליי ואני אלך לצעוק עליו בשבילך."

עיניו של הילד התרחבו, חלק מהארי האמיתי ניבט מהסדק לפני שהמסכה הקרירה שבה למקומה.

"בכל מקרה," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בנימה עניינית, "צר לי על אי הנוחות, מר פוטר, אבל עליי לבקש ממך להשתמש במחולל־הזמן שלך כדי לחזור שש שעות אחורה בזמן לשעה שלוש אחר הצהריים, ולהעביר את ההודעה הבאה לפרופסור פליטיק: כסף על העץ. בקש מהפרופסור לכתוב את השעה שבה העברת לו את ההודעה. לאחר מכן המנהל רוצה לפגוש אותך כשיהיה לך נוח."

השתררה שתיקה.

ואז הילד אמר, "אני חשוד בשימוש לרעה במחולל־הזמן שלי, אם כך?"

"לא על ידי!" אמרה פרופסור מֶקגונַגל בחיפזון. "אני באמת מתנצלת על אי הנוחות, מר פוטר."

השתררה שתיקה נוספת, ואז הילד הצעיר משך בכתפיו. "זה ישגע את מחזור השינה שלי אבל אני מניח שאין ברירה. בבקשה אמרי לגמדוני־הבית שאם אבקש ארוחת בוקר מוקדמת בשעה שלוש לפנות בוקר מחר, נגיד, שמותר לי לקבל אותה."

"כמובן, מר פוטר," היא אמרה. "תודה על הבנתך."

הילד קם מכיסאו והנהן לעברה ברשמיות, ואז יצא דרך הדלת, ידו כבר נכנסת מתחת לגלימותיו אל מחולל־הזמן; והיא כמעט קראה הארי! רק שהיא לא ידעה מה לומר אחר־כך.

תחת זאת היא המתינה, עיניה על השעון.

כמה זמן היא צריכה לחכות שהארי יחזור בזמן?

היא לא צריכה לחכות כלל, למעשה; אם הוא עשה זאת, זה כבר קרה...

מינרווה הבינה אז שהיא משתהה משום שהיא עצבנית. מעשי קונדס, כן, מעשי קונדס בלתי אפשריים עם זהירות וחשיבה קדימה של אבן נופלת — היא לא ידעה איך הילד הצליח לשטות במצנפת שלא תמיין אותו לבית גְרִיפִינְדוֹר אליו השתייך בבירור — אבל לא משהו אפל או פוגע, לעולם לא. מתחת למעשי הקונדס הללו זרם טוב הלב שלו, עמוק ויציב כמו זה של התאומים וויזלי, אם כי אפילו קללת קרושיאטוס לא הייתה יכולה לגרום לה לומר זאת בקול רם.

"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם," היא אמרה, ואז, "לך אל פרופסור פליטיק, ואמור לי את תשובתו לאחר שתאמר זאת: 'האם מר פוטר נתן לך הודעה ממני, מה הייתה ההודעה, ומתי קיבלת אותה?'"

שעה אחת מוקדם יותר, לאחר שהשתמש בסיבוב האחרון שנותר במחולל־הזמן שלו ועטה את גלימת ההיעלמות, הארי השיב את שעון החול לחולצתו.

והחל לצעוד לעבר הצינוק של סְלִיתְ'רִין, הולך מהר ככל שרגליו הבלתי נראות אפשרו לו מבלי לרוץ. למרבה המזל משרדה של סגנית המנהל היה בקומה הנמוכה בהוֹגווֹרטְס...

כמה גרמי מדרגות לאחר מכן, לאחר שירד שתי מדרגות בבת אחת, אך לא שלוש, הארי עצר במסדרון שמעבר לעיקול האחרון שלו נמצאה הכניסה לחדר המועדון של סְלִיתְ'רִין.

הארי תלש חתיכת קלף (לא נייר) מהגוויל שלו, הוציא עט־ציטוט (לא עט רגיל) מהנרתיק שלו, ואמר לעט־הנוצה, "רשום את האותיות הללו בדיוק כפי שאני אומר אותן: ב—ח—א—ו—א, רווח, ת—ד—ו—ה—א—ע—ה—ז."

ישנם שני סוגים של צפנים בקריפטוגרפיה, צפנים שמונעים מאחיך הקטן לקרוא את ההודעות שלך וצפנים שמונעים מממשלות גדולות לקרוא את ההודעות שלך, וזה היה צופן מהסוג הראשון, אבל זה טוב יותר מלא כלום. בתאוריה, איש לא אמור לקרוא את ההודעה בכל מקרה; אבל אפילו אם מישהו יקרא, הוא לא יזכור שום דבר מעניין אלא אם כן הוא התעסק בקריפטוגרפיה בעצמו לפני כן.

הארי שם את הקלף הזה במעטפת קלף, ואז שרביטו המיס מעט שעווה ירוקה כדי לחתום אותה.

בעיקרון, הארי היה יכול לעשות את כל זה לפני שעות, אבל איכשהו לחכות עד אחרי ששמע את ההודעה משפתיה של פרופסור מֶקגונַגל הרגיש פחות כמו "להתעסק עם הזמן".

לאחר מכן, הארי שם את המעטפה הזו בתוך מעטפה אחרת, שכבר הכילה דף נייר אחר עם הוראות אחרות, וחמישה חרמשי כסף.

הוא סגר את המעטפה הזו (עליה כבר נכתב שם), חתם אותה עם עוד שעווה ירוקה, והצמיד חרמש אחרון לחותם.

ואז הארי שם את המעטפה הזו בתוך המעטפה האחרונה עליה נכתב באותיות גדולות השם "מרי טאבינגטון".

הארי הציץ מעבר לעיקול אל הדיוקן הזועף ששימש כדלת לחדר המועדון של סְלִיתְ'רִין; ומשום שלא רצה שהדיוקן יזכור שלא־ראה מישהו בלתי נראה, הארי השתמש בלחש הריחוף כדי להרחיף את המעטפה אל הגבר הזועף, ונקש עליו בעזרתה.

הגבר הזועף הביט מטה אל המעטפה, מסתכל מבעד למשקף, ואז נאנח והסתובב לעבר חדר המועדון של סְלִיתְ'רִין, וקרא, "הודעה למרי טאבינגטון!"

המעטפה הורשתה ליפול לרצפה.

כמה רגעים לאחר מכן דלת הדיוקן נפתחה ומרי הרימה את המעטפה מהרצפה.

היא תפתח אותה ותמצא חרמש ומעטפה המיועדת לתלמידה בשנה הרביעית ששמה מרגרט בלסטרוד.

(סלית'רינים עשו דברים כאלה כל הזמן, וחרמש בהחלט העיד על משלוח בהול.)

מרגרט תפתח את המעטפה שלה, ותמצא חמישה חרמשים בנוסף למעטפה שעליה להשאיר בכיתה ריקה...

...לאחר שתשתמש במחולל־הזמן שלה כדי לחזור חמש שעות אחורה בזמן...

...שם תמצא חמישה חרמשים נוספים ממתינים לה, אם תגיע לשם במהירות.

והארי פוטר בלתי נראה ימתין בכיתה הזו משעה שלוש עד שעה שלוש וחצי אחר הצהריים, למקרה שמישהו ינסה את הבדיקה הברורה.

טוב, היא הייתה ברורה לפרופסור קווירל, בכל אופן.

בנוסף היה ברור לפרופסור קווירל ש־א. למרגרט בלסטרוד יש מחולל־זמן ו־ב. היא לא מחמירה במיוחד בסינון הסיבות להשתמש בו, כמו לדוגמה לספר לאחותה הקטנה פיסות רכילות עסיסיות במיוחד "לפני" שמישהו שמע אותן.

חלק מהמתח נשאב מהארי כשהתרחק מדלת הדיוקן, עדיין בלתי נראה. איכשהו הוא הצליח לדאוג בנוגע לתכנית, על אף שידע שהיא כבר הצליחה. כל מה שנותר כעת הוא העימות עם דמבלדור, ואז הוא יסיים להיום... הוא ילך לגרגוילים של המנהל בשעה תשע בערב, מכיוון שלעשות זאת בשעה שמונה יהיה מחשיד יותר. כך יוכל לטעון שהוא פשוט לא הבין למה פרופסור מֶקגונַגל התכוונה כשאמרה "אחר־כך"...

כאב עמום אחז בליבו של הארי כשחשב על פרופסור מֶקגונַגל.

אז הארי נסוג מעט יותר לתוך הצד האפל שלו, שעטה הבעה רגועה ושמר על פניו חופשיות מעייפות, והמשיך ללכת.

יהיה מחיר לשלם, אבל לפעמים חייבים ללוות היום כל מה שאפשר, ולדאוג לתשלום מחר.

אפילו הצד האפל של הארי הרגיש תשוש עד שגרם המדרגות הלולייני העלה אותו אל דלת האלון הגדולה שהייתה השער האחרון למשרדו של דמבלדור; אבל משום שהארי עבר כעת את שעת השינה הטבעית שלו בארבע שעות בצורה חוקית, היה בטוח להראות חלק מהעייפות שלו כעת, לפחות את הפיזית אם לא את הרגשית.

דלת האלון נפתחה —

עיניו של הארי כבר היו ממוקדות בכיוון השולחן הגדול, בכיסא הגדול שמאחוריו; לכן לקח להארי רגע עד שהבחין שהכיסא ריק ושהשולחן שומם למעט ספר יחיד כרוך בכריכת עור; ואז הארי הסב את מבטו וראה את הקוסם עומד בינות לשליפציקים שלו, בינות למכשירים המסתוריים והלא ידועים שניצבו שם בעשרותיהם. פוקס ומצנפת המיון ניצבו במקומותיהם, אש עליזה התפצחה בגומחה שהארי לא הבין קודם לכן שהיא אח, והיו שם שתי המטריות ושלוש נעלי הבית לרגל שמאל. כל הדברים במקומם, נראים כרגיל, למעט הקוסם הזקן עצמו, שעמד זקוף ועטה גלימות בצבע שחור רשמי ביותר. זו הייתה תדהמה לעיניים, הגלימות הללו על האדם הזה, זה היה כאילו שהארי יראה את אביו לובש חליפת עסקים.

אלבוּס דמבלדור נראה עתיק מאוד, ומלא צער.

"שלום, הארי," אמר הקוסם הזקן.

מתוך עצמי חלופי שהוחזק כמו מחסום הלטת־הכרה, הארי־תמים שלא היה לו מושג מה קורה היטה את ראשו בקור ואמר, "המנהל. אני מניח ששמעת כבר מסגנית המנהל מֶקגונַגל, אז אם זה בסדר מצידך, באמת הייתי שמח לדעת מה קורה."

"כן," אמר הקוסם הזקן, "הגיע הזמן, הארי פוטר." הגב התיישר, רק מעט משום שהקוסם כבר עמד זקוף; אבל איכשהו אפילו השינוי הקטן הזה גרם לו להיראות גבוה בשלושים סנטימטרים, חזק, אם לא צעיר יותר, ומעורר יראת כבוד, אם לא מסוכן; עוצמתו התאספה סביבו כמו ברדס. בקול ברור, הוא דיבר: "היום מתחילה המלחמה שלך כנגד הלורד וולדמורט."

"מה?" אמר ההארי החיצוני שלא ידע דבר, בעוד משהו שצפה מתוכו חשב את אותו הדבר, רק עם הרבה יותר גסויות מצורפות.

"בלטריקס בּלֶק נלקחה מאזקבאן, היא נמלטה מכלא שלא ניתן להימלט ממנו," אמר הקוסם הזקן. "זה מעשה שנושא את סימן ההיכר של וולדמורט ללא ספק; והיא, המשרתת הנאמנה ביותר שלו, היא אחת משלושה מרכיבים שעליו להשיג כדי לקום שוב בגוף חדש. אחרי עשר שנים האויב שהבסת שב, כפי שנחזה."

אף אחד משני החלקים של הארי לא ידע מה לענות לזה, לפחות לא במשך השניות המעטות שהיו לפני שהקוסם הזקן המשיך.

"זה לא אמור לשנות לך הרבה, לעת עתה," אמר הקוסם הזקן. "התחלתי להקים מחדש את מסדר עוף־החול שישרת אותך, הזהרתי את המעטים שיכולים וצריכים להבין: אמיליה בונז, אלאסטור מודי, ברטמיוס קראוץ' וכמה אחרים. על הנבואה — כן, יש נבואה — לא גיליתי להם, אבל הם יודעים שוולדמורט חזר, והם יודעים שאתה תמלא תפקיד חיוני. הם ואני נילחם את המלחמה שלך במהלכי הפתיחה הקטנים שלה, בעודך מתחזק, ואולי אף מחכים, כאן בהוֹגווֹרטְס." ידו של הקוסם הזקן התרוממה, כאילו מפצירה. "אז בשבילך, לעת עתה, דבר לא משתנה, ואני מפציר בך להבין את הנחיצות. האם אתה מזהה את הספר שעל שולחני, הארי?"

החלק הפנימי של הארי צרח והטיח את ראשו כנגד קירות דמיוניים, בעוד הארי החיצוני פנה והביט במה שהתגלה כ... 

השתררה שתיקה ארוכה למדי.

ואז הארי אמר, "זה עותק של שר הטבעות מאת ג'.ר.ר. טולקין."

"זיהית ציטוט מהספר הזה," אמר דמבלדור, מבט דרוך בעיניו, "אז אני מניח שאתה זוכר אותו היטב. אם אני טועה, תקן אותי."

הארי פשוט בהה בו.

"חשוב להבין," אמר דמבלדור, "שהספר הזה איננו תיאור מציאותי של מלחמת קוסמים. ג'ון טולקין מעולם לא נלחם בוולדמורט. המלחמה שלך לא תהיה כמו הספרים שקראת. החיים האמיתיים שונים מסיפורים. האם אתה מבין, הארי?"

הארי הנהן בהסכמה באיטיות מה; ואז הניד בראשו לשלילה.

"במיוחד," אמר דמבלדור, "ישנו דבר טיפשי מסוים שגנדלף עושה בספר הראשון. הוא עושה טעויות רבות, הקוסם של טולקין; אבל ישנה אחת שהיא בלתי נסלחת. הטעות היא זו: כשגנדלף חשד לראשונה, אפילו אם לרגע, שפרודו אוחז בטבעת האחת, הוא היה צריך להעביר את פרודו לריוונדל מיד. ייתכן שהיה מובך, הקוסם הזקן הזה, לו חשדותיו היו מתבדים. ייתכן שהיה לו לא נעים לצוות זאת על פרודו, ופרודו היה טורח טרחה רבה, והיה נאלץ להשהות תכניות ושעשועים רבים. אבל מבוכה קטנה, אי נעימות וטרחה, הן כאין וכאפס לעומת הפסד במלחמה כולה, כשהנאזגול עטים על הפלך בעודך קורא מגילות עתיקות במינס טירית' ולוקחים את הטבעת. ואין זה פרודו לבדו שהיה נפגע; כל הארץ התיכונה הייתה נופלת לעבדות. אם לא היה זה רק סיפור, הארי, הם היו מפסידים במלחמה שלהם. האם אתה מבין את מה שאני אומר?"

"אה..." אמר הארי, "לא בדיוק..." משהו בדמבלדור הקשה על הארי להישאר קר כמו שצריך; הצד האפל שלו התקשה עם מוזרות.

"אז אומר זאת מפורשות," אמר הקוסם הזקן. קולו היה חמור, עיניו עצומות. "גנדלף עצמו היה צריך להעביר את פרודו לריוונדל מיד — ופרודו לעולם לא היה צריך לעזוב את ריוונדל בלי משמר. לא היה אמור להיות שום ליל אימה בברי, לא שפלות התלים, לא פסגת הרוחות בה פרודו נפצע, הם היו עלולים להפסיד את כל המלחמה שלהם במקרים הללו עקב טיפשותו של גנדלף! האם אתה מבין מה אני אומר לך כעת, בנם של מייקל ופטוניה?"

וההארי שלא ידע דבר הבין.

וההארי שלא ידע דבר ראה שזה הדבר החכם, הנבון, האינטליגנטי והשפוי, הדבר הנכון לעשות.

וההארי שלא ידע דבר אמר בדיוק מה שהארי תמים היה אומר, בעוד הצופה השקט צרח בבלבול ובייסורים.

"אתה אומר," אמר הארי, קולו רועד בעוד הרגשות בתוכו בוערים דרך הרוגע החיצוני, "שאני לא חוזר הביתה להוריי לחג הפסחא."

"אתה כן תראה אותם שוב," אמר הקוסם הזקן במהירות. "אבקש מהם לבוא לפה להיות איתך, אנעים את ביקורם כמיטב יכולתי. אבל אתה לא הולך הביתה בחג הפסחא, הארי. אתה לא חוזר הביתה בקיץ. אסור לך ללכת לאכול ארוחות צהריים בסמטת דיאגון, אפילו עם פרופסור קווירל שמשגיח עליך. דמך הוא המרכיב השני שוולדמורט זקוק לו כדי לקום שוב, נורא משהיה אי־פעם. אז אסור לך לצאת אף פעם מתחומי ההגנות של הוֹגווֹרטְס אם אין לך סיבה חיונית, ומשמר חזק מספיק כדי להדוף כל התקפה למספיק זמן כדי שתוכל להגיע למקום מבטחים."

דמעות החלו להיקוות בזוויות עיניו של הארי. "האם זו בקשה?" אמר קולו הרועד. "או שזו פקודה?"

"אני מצטער, הארי," אמר הקוסם הזקן ברכות. "ההורים שלך יבינו את הצורך, אני מקווה; אבל אם לא... חוששני שאין להם מפלט; החוק, על אף שלא בצדק, לא מכיר בהם כאפוטרופוסים שלך. אני מצטער, הארי, ואבין אם תשנא אותי על כך, אבל זה חייב להיעשות."

הארי הסתובב, הביט בדלת, הוא לא הצליח להביט עוד בדמבלדור, לא בטח בפניו שלו.

זה המחיר מעצמך, אמר הַפְלְפַּאף בתודעתו, שמצטרף למחירים שגבית מאחרים. האם זה ישנה את נקודת המבט שלך על העניין, כמו שפרופסור קווירל חושב שזה יעשה?

בצורה אוטומטית, המסכה של הארי התמים אמרה בדיוק את מה שהיה אומר: "האם ההורים שלי בסכנה? האם צריך להעביר אותם לפה?"

"לא," אמר קולו של הקוסם הזקן. "אינני חושב כך. אוכלי־המוות למדו, לקראת סוף המלחמה, לא לתקוף את המשפחות של חברי המסדר. ואם וולדמורט פועל בלי תומכיו הקודמים, הוא יודע שאני הוא זה שמקבל את ההחלטות לעת עתה, והוא יודע שלא אתן לו דבר אם יאיים על משפחתך. לימדתי אותו שאינני נכנע לסחיטה, ולכן הוא לא ינסה."

הארי הסתובב בחזרה וראה קור על פניו של הקוסם הזקן, קור שהתאים לשינוי בגוון קולו. עיניו הכחולות של דמבלדור נעשו קשות כפלדה מאחורי המשקפיים. זה לא התאים לאישיות, אבל זה התאים לגלימותיו השחורות הרשמיות.

"זה הכל, אם כך?" שאל קולו הרועד של הארי. מאוחר יותר הוא יחשוב על כך, מאוחר יותר הוא יחשוב על מהלך נגדי מחוכם, מאוחר יותר הוא ישאל את פרופסור קווירל האם יש דרך לשכנע את המנהל שהוא טועה. ברגע זה, כל הריכוז של הארי הושקע בלשמר את המסיכה.

"וולדמורט השתמש בחפץ מוּגלְגי כדי להימלט מאזקבאן," אמר הקוסם הזקן. "הוא בוחן אותך ולומד ממך, הארי פוטר. בקרוב מאוד אדם בשם ארתור וויזלי ממשרד הקסמים יפיץ צו שאוסר להשתמש בחפצים מוּגלְגיים בקרבות של המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. בעתיד, כשיש לך רעיון טוב, שמור אותו לעצמך."

זה לא נראה חשוב בהשוואה. הארי פשוט הנהן, ושאל שוב, "זה הכל?"

השתררה שתיקה.

"בבקשה," אמר הקוסם הזקן בלחישה. "אין לי שום זכות לבקש את סליחתך, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס, אבל בבקשה, לפחות תאמר שאתה מבין למה." דמעות נקוו בעיניו של הקוסם הזקן.

"אני מבין," אמר קולו של הארי החיצוני שבאמת הבין, "כלומר... סוג של חשבתי על זה בכל מקרה... תהיתי האם לבקש ממך ומההורים שלי להישאר פה בקיץ כמו היתומים, כדי שאוכל לקרוא פה בספרייה, יותר מעניין בהוֹגווֹרטְס בכל מקרה..."

קול מחנק בקע מגרונו של אלבוּס דמבלדור.

הארי פנה פעם נוספת לעבר הדלת. זו לא הייתה הימלטות ללא פגע, אבל זו הייתה הימלטות.

הוא עשה צעד קדימה.

ידו נשלחה לעבר הידית.

צרחה פילחה את האוויר —

כאילו בהילוך איטי, כשהארי הסתובב, הוא ראה את עוף־החול מרחף לעברו לאורך החדר.

מהארי האמיתי עלה גל של פאניקה, הוא לא חשב על זה, הוא לא צפה את זה, הוא היה מוכן להתמודד עם דמבלדור אבל הוא שכח את פוקס —

שלוש פעמים היכו כנפיו של עוף־החול, כמו התגברות והיחלשות של אש, הזמן עבר לאט מדי בעוד פוקס עף מעל המכשירים המסתוריים לעבר הארי.

והציפור האדומה־זהובה ריחפה לפניו במשקי כנפיים עדינים, עולה ויורדת באוויר כמו שלהבת נר.

"מה העניין, פוקס?" שאל הארי המזויף בבלבול, מביט בעיניו של עוף־החול, כמו שהיה עושה אם היה חף מפשע. ההארי האמיתי, שהרגיש בתוכו את אותה תחושת בחילה שהרגיש כשפרופסור מֶקגונַגל הביעה בו אמון, חשב, האם נעשיתי רשע היום, פוקס? לא חשבתי שהייתי מרושע... האם אתה שונא אותי עכשיו? אם הפכתי למשהו שעוף־חול שונא, אולי מוטב שאוותר כבר עכשיו, אוותר על הכול ואתוודה —

פוקס צרח, הצרחה הנוראית ביותר שהארי שמע מעודו, צרחה שהרעידה את כל המכשירים והעירה את כל הדמויות הישנות בדיוקנאות.

היא חדרה את הגנותיו של הארי כמו חרב מלובנת דרך חמאה, הקריסה את כל שכבותיו כמו בלון מנוקב שמתפוצץ, ערבבה את סדרי העדיפויות שלו ברגע כשנזכר בדבר החשוב מכל; הדמעות החלו לזלוג בחופשיות מעיניו של הארי, במורד לחייו, קולו נחנק כשהמילים יצאו מגרונו, כאילו הקיא לבה —

"פוקס אומר," אמר קולו של הארי, "הוא רוצה שאני, אעשה, משהו, בנוגע, לאסירים, באזקבאן —"

"פוקס, לא!" אמר הקוסם הזקן. דמבלדור צעד קדימה, שולח יד מפצירה לעבר עוף־החול. פניו של הקוסם הזקן היו נואשות כמעט כמו הצרחה של עוף־החול. "אתה לא יכול לבקש זאת ממנו, פוקס, הוא רק ילד!"

"אתה הלכת לאזקבאן," לחש הארי, "לקחת את פוקס איתך, הוא ראה — אתה ראית — היית שם, אתה ראית — למה לא עשית דבר? למה לא שיחררת אותם?"

כשהמכשירים הפסיקו לרעוד, הארי הבין שפוקס צרח יחד איתו, שעוף־החול ריחף כעת ליד הארי והביט בדמבלדור לצידו, הראש האדום־זהוב באותו גובה כמו ראשו שלו.

"האם," לחש הקוסם הזקן, "האם אתה באמת יכול לשמוע את קולו של עוף־החול בכזו צלילות?"

הארי בכה עד שכמעט ולא הצליח לדבר, על כל דלתות המתכת שעבר, על כל הקולות ששמע, על הזיכרונות הגרועים ביותר, על התחינות ששמע כשהתרחק — הכול התפרץ אל תודעתו כמו אש למשמע הצרחה של עוף־החול, כל המחסומים הפנימיים התנפצו. הארי לא ידע האם הוא באמת יכול לשמוע את קולו של עוף־החול בכזו צלילות, האם היה מבין את פוקס אלמלא ידע כבר. כל מה שהארי ידע הוא שיש לו תירוץ סביר להעלות את כל אותם נושאים שפרופסור קווירל אמר לו שלעולם אסור לו להעלות בשיחה מאותו יום והלאה; משום שזה בדיוק מה שהארי חף מפשע היה אומר, היה עושה, לו באמת היה שומע בכזו צלילות. "הם סובלים — אנחנו מוכרחים לעזור להם —"

"אני לא יכול!" קרא אלבוּס דמבלדור. "הארי, פוקס, אני לא יכול, אין דבר שביכולתי לעשות!"

צרחה חודרת נוספת.

"למה לא? פשוט לך לשם ותוציא אותם!"

הקוסם הזקן קרע את מבטו מעוף־החול, עיניו פוגשות באלו של הארי במקום זאת. "הארי, תגיד לפוקס בשבילי! תגיד לו שזה לא כל־כך פשוט! עופות־חול הם לא סתם חיות אבל הם כן חיות, הארי, הם לא מבינים —"

"גם אני לא מבין," אמר הארי, קולו רועד. "אני לא מבין למה אתה נותן לסוהרסנים אנשים למאכל! אזקבאן זה לא כלא, זה חדר עינויים ואתה מענה את האנשים הללו למוות!"

"פרסיבל," אמר הקוסם הזקן בקול ניחר, "פרסיבל דמבלדור, אבי שלי, הארי, אבי שלי מת באזקבאן! אני יודע, אני יודע שזו זוועה! אבל מה אתה רוצה שאעשה? שאשבור את אזקבאן בכוח? האם תרצה שאכריז על מרד כנגד משרד הקסמים?"

קרע!

השתררה שתיקה, וקולו הרועד של הארי אמר, "פוקס לא יודע דבר על ממשלות, הוא פשוט רוצה — שתוציא את האסירים — מהתאים שלהם — והוא יעזור לך להילחם, אם מישהו יעמוד בדרכך — ו — וגם אני, המנהל! אני אלך איתך ואשמיד כל סוהרסן שיתקרב! נדאג בנוגע להשלכות הפוליטיות אחר־כך, אני מתערב איתך שאתה ואני נוכל להתחמק מעונש —"

"הארי," לחש הקוסם הזקן, "עופות־חול לא מבינים כיצד ניצחון בקרב עלול לגרור הפסד במערכה." דמעות זלגו במורד לחייו של הקוסם הזקן וטפטפו אל זקנו הכסוף. "הקרב הוא כל מה שהם יודעים. הם טובים, אבל לא חכמים. זו הסיבה שהם בוחרים קוסמים שיהיו אדוניהם."

"אתה יכול להוציא את הסוהרסנים למקום שאוכל להגיע אליהם?" קולו של הארי התחנן. "תוציא אותם בקבוצות של חמישה־עשר — אני חושב שאני יכול להשמיד כמות כזו בלי לפגוע בעצמי —"

הקוסם הזקן הניד בראשו. "היה קשה מספיק להחליק אובדן של אחד — הם אולי יתנו לי עוד אחד, אבל לא שניים — הם נחשבים משאב לאומי, הארי, כלי נשק במקרה של מלחמה —"

זעם בער בהארי, בער כמו אש, ייתכן שהוא בקע מעוף־החול שנח על כתפו כעת, וייתכן שהוא בקע מהצד האפל שלו, ושני הכעסים התערבבו בתוכו, החם והקר, והיה זה קול מוזר שאמר מגרונו, "אמור לי משהו. מה ממשלה צריכה לעשות, מה המצביעים צריכים לעשות עם הדמוקרטיה שלהם, מה עם של מדינה צריך לעשות, לפני שאהיה מוכרח להחליט שאני כבר לא בצד שלו?"

עיניו של הקוסם הזקן התרחבו בעודו בוהה בילד עם עוף־החול על כתפו. "הארי... האם אלה מילותיך שלך, או של המורה להתגוננות —"

"משום שצריכה להיות נקודה כלשהי, לא כך? אם זה לא אזקבאן, אז מהי?"

"הארי, תקשיב, בבקשה תקשיב לי! קוסמים לא היו יכולים לחיות אם היו מורדים בכלל בכל פעם שהיו להם חילוקי דעות! תמיד יש משהו —"

"אזקבאן זה לא סתם משהו! זה רשע!"

"כן, אפילו רשע! אפילו רשע מסוים, הארי, משום שקוסמים אינם טובים לגמרי! ועם זאת מוטב שנחיה בשלום, מאשר בתוהו; ואם אני ואתה נשבור את אזקבאן בכוח הזרוע, תהיה זו תחילתו של תוהו, האינך רואה זאת?" קולו של הקוסם הזקן הפציר. "וניתן להתנגד לרצונם של רעיך בגלוי או בסתר מבלי לשנוא אותם, מבלי להכריז עליהם כמרושעים ואויבים! אני לא חושב שאנשי המדינה הזו ראויים לכך ממך, הארי! ואפילו אם חלקם כן — מה עם הילדים, מה עם התלמידים בהוֹגווֹרטְס, מה עם האנשים הטובים הרבים שמעורבבים ברעים?"

הארי הביט בפוקס שעל כתפו, ראה את עיניו של עוף־החול מביטות בו בחזרה, הן לא זהרו אך עם זאת הן בערו, להבות אדומות בים של אש זהובה.

מה אתה חושב, פוקס?

"קרע?" אמר עוף־החול.

פוקס לא הבין את השיחה.

הילד הצעיר הביט בקוסם הזקן, ואמר בקול עבה, "או שאולי עופות־החול חכמים יותר מאיתנו, נבונים יותר, אולי הם עוקבים אחרינו בתקווה שיום אחד נקשיב להם, שיום אחד נקלוט את זה, שיום אחד פשוט נוציא, את האסירים, מהתאים שלהם —"

הארי הסתובב, פתח את דלת האלון במשיכה, צעד אל גרם המדרגות וטרק את הדלת מאחוריו.

גרם המדרגות החל להסתובב. הארי החל לרדת, הוא הליט את פניו בידיו והחל לבכות.

רק בחצי הדרך למטה הוא שם לב להבדל, הבחין בחום שמתפשט בו, והבין —

"פוקס?" לחש הארי.

— שעוף־החול עדיין נח על כתפו, עומד שם כמו שראה אותו עושה על כתפו של דמבלדור.

הארי הביט פעם נוספת לתוך העיניים, להבות אדומות באש זהובה.

"אתה לא עוף־החול שלי עכשיו... נכון?"

קרע!

"או," אמר הארי, קולו רועד במקצת, "אני שמח לשמוע את זה, פוקס, משום שאני לא חושב — שהמנהל — אני לא חושב שזה מגיע לו —"

הארי עצר, ולקח נשימה.

"אני לא חושב שזה מגיע לו, פוקס, הוא ניסה לעשות את הדבר הנכון..."

קרע!

"אבל אתה כועס עליו ומנסה להבהיר לו נקודה. אני מבין."

עוף־החול הניח את ראשו על כתפו של הארי, וגרגויל האבן נע חלקות הצידה כדי לאפשר להארי לעבור אל מסדרונות הוֹגווֹרטְס.