פרק 57

נהש"ס, קוגניציה תחת אילוצים, חלק ז'

הארי קיווה שהשיג כרגע מיזוג מלא עם הצד האפל המסתורי שלו ושיוכל ליהנות מכל היתרונות שלו בלי אף אחד מהחסרונות, לזמן כרצונו את צלילות הבדולח ואת כוח הרצון העשוי לבלי חת, בלי שיצטרך להיעשות קר או כועס.

פעם נוספת, הוא העריך יתר על המידה את ההתקדמות שהשיג. משהו קרה, אבל להארי עדיין היה צד אפל ומסתורי, הוא עדיין היה נפרד ממנו, ועצמו הרגיל עדיין היה מלא חת. ולמרות עבודת התיקון שעשה על הפחד של הצד האפל שלו מפני המוות, הוא לא העז להיעשות אפל ללא הגנה באזקבאן, זו התגרות גדולה מדי בגורל.

וזה די חבל, משום שחוסר חת בהחלט היה יכול להועיל עכשיו.

מה שהקשה על המצב הייתה העובדה שהוא לא יכל להישען כנגד קיר, לא יכל לפרוץ בבכי, לא יכל אפילו להיאנח. בלה היקרה שלו הביטה בו ואלה לא היו מסוג הדברים שאדון האופל שלה יעשה.

"אדוני —" אמרה בלטריקס. קולה השקט התמלא מאמץ. "הסוהרסנים — הם באים — אני יכולה להרגיש אותם, אדוני —"

"תודה לך, בלה," אמר קול יבש, "אני כבר יודע זאת."

הארי לא היה מסוגל לחוש בחורים בעולם באותו אופן שהרגיש כשלבש את אוצר המוות, אבל הוא היה מסוגל להרגיש את המשיכה הריקה מתחזקת. בהתחלה הוא טעה וחשב שהיא נובעת מירידה בגרם המדרגות, עד שהוא ובלטריקס סיימו לרדת והמשיכה המשיכה להתחזק. אז היא נחלשה, כשהסוהרסנים התרחקו לאורך הלולאה ואז התחזקה שוב כשהם עלו בגרם מדרגות נוסף... היו סוהרסנים בתוך אזקבאן עצמו כעת, והם באו לתפוס אותו. כמובן שהם באו. הארי היה חסין כעת, אבל הוא לא היה מוסתר.

דרישה חדשה, הארי אמר למוח שלו. תמצא דרך להביס סוהרסנים שלא דורשת להטיל את לחש הפטרונוס. לחלופין, תמצא דרך להחביא מישהו מסוהרסנים, למעט גלימת ההיעלמות —

אני פורש, אמר המוח שלו. תמצא לעצמך חתיכה אחרת של מצע חישוב שתפתור את הבעיות המאולצות בצורה מגוחכת שלך.

אני רציני, חשב הארי.

גם אני, אמר המוח שלו. הטל את לחש הפטרונוס שלך וחכה שההילאים ימצאו אותך. תהיה הגיוני. זה נגמר.

תוותר...

נראה כאילו הריקנות השואבת משכה חזק יותר כשחשב זאת; והארי הבין מה קורה, התרכז בחוזקה במחשבה על הכוכבים, הפנה את תודעתו מהייאוש —

אתה יודע, ציין הצד הלוגי שלו, אם אסור לך לחשוב שום מחשבות שליליות משום שזה יפתח את התודעה שלך לסוהרסנים, גם זו הטייה קוגניטיבית, איך תדע אם באמת הגיע הזמן לוותר?

צרחה מתייפחת ונואשת עלתה מלמטה, עם מילים כמו 'לא' ו'לכו' מעורבות בה. האסירים ידעו, האסירים היו מסוגלים להרגיש זאת.

הסוהרסנים באים.

"אדוני אתה — אל תסכן את עצמך בעבורי — קח בחזרה את הגלימה שלך —"

"היי בשקט, שוטה," לחשש קול כועס. "כשאחליט להקריב אותך אומר לך זאת."

יש משהו בדבריה, אמר סְלִיתְ'רִין. באמת לא כדאי שתסכן את עצמך בעבורה, אין שום סיכוי שלחיים שלה יש ערך כמו לחיים שלך.

לרגע אחד הארי שקל להקריב את בלטריקס כדי להציל את עצמו —

וברגע הזה, חלק מאור הגז הכתום עזב את המסדרון, מגע של קור התגנב לקצות אצבעותיו של הארי. והוא ידע שלהפקיר את בלטריקס לחסדיהם של צללי המוות יהפוך אותו לפגיע שוב. אפילו ברגע ההחלטה, ייתכן שיאבד את היכולת להטיל את לחש הפטרונוס, משום שזה יהיה וויתור על המחשבה שהצילה אותו מקודם.

הארי חשב לעצמו שהוא עדיין יוכל לקחת את הגלימה מבלטריקס לאחר מכן, גם אם לא יוכל להטיל את לחש הפטרונוס; ואז הוא היה מוכרח להעביר את מחשבותיו הרחק מהאפשרות הזו, להתרכז בחוזקה בהחלטה שלו לא לעשות זאת, או שהיה נופל במקומו. משום שמערבולת הריקנות ששטפה מסביבו הייתה חזקה מאוד כעת; נשמעו צרחות מעליו, והצרחות מלמטה פסקו.

זה מגוחך, אמר הצד הלוגי שלו. סוכנים רציונליים לא צריכים להתמודד עם תהליך מחשבה מצונזר שכזה, כל התֵּאוֹרֵמוֹת מניחות שהדרך בה אתה חושב לא משפיעה על המציאות מעבר לפעולות עצמן שאתה מבצע, וזו הסיבה שאתה חופשי לבחור אלגוריתם אופטימלי בלי לדאוג כיצד המחשבות שלך מבצעות אינטראקציה עם הסוהרסנים —

...

זה רעיון ממש מטומטם, אמר גְרִיפִינְדוֹר. אפילו אני חושב שזה רעיון מטומטם ואני הצד הגְרִיפִינְדוֹרי שלך. אתה לא מתכוון ברצינות פשוט לעמוד שם —

"יש לנו נעילה!" צעקה אורה, מרימה את מראת הקסם כאילו בניצחון. "הסוהרסן שמחוץ לחומה הפנימית הצביע על קומה שבע, לולאה ג', שם הם נמצאים!"

ההילאים הביטו בה בציפייה.

"לא," אמרה אמיליה בקול שקול. "שם נמצא אחד מהם. הסוהרסנים עדיין לא יכולים למצוא את בלטריקס בּלֶק. אנחנו לא רצים למטה ונותנים לה לחמוק בבלבול, ואנחנו לא מפצלים את כוחותינו כדי שייפלו למארב. כל עוד אנחנו נעים בזהירות, אנחנו לא יכולים להפסיד. תגידי לסקרימג'ר ולשאקלבולט שימשיכו לרדת קומה אחרי קומה, בדיוק כמו קודם —"

הקוסם הזקן כבר החל לצעוד קדימה. אמיליה אפילו לא טרחה לקלל אותו הפעם, כשהמגנים המוקפדים שלה נחצו כמו מים והעלו אדוות בלכתו פעם נוספת.

הארי המתין בתחילת המסדרון, ליד המדרגות שהובילו מעלה. בלטריקס והנחש היו מאחוריו, מוסתרים על ידי אוצר המוות שהארי היה אדונו; הוא ידע, אם כי לא היה מסוגל לראות, שהמכשפה המצומקת ישבה על המדרגות, שעונה לאחור, משום שהארי ביטל את לחש הריחוף שלו כדי לשחרר את הקסם והתודעה שלו.

עיניו של הארי היו מקובעות בקצה הרחוק של המסדרון, ליד המדרגות שהובילו מטה. האור במסדרון התעמעם, הטמפרטורה צנחה, לא רק בראש שלו כעת, אלא ממש במציאות. הפחד הרעים מסביבו כמו ים סוער ברוחות של הוריקן, והריקנות השואבת הפכה למשיכה שואגת לעבר חור שחור מתקרב.

עולים במדרגות שבקצה הרחוק, מרחפים חלקות באוויר הגוסס, עלו החורים, ההיעדרויות, הפצעים בעולם.

והארי ציפה שיעצרו.

בכל הרצון והריכוז שהצליח לגייס, הארי ציפה שיעצרו.

חזה את העצירה שלהם.

האמין שיעצרו.

...זה היה הרעיון, בכל אופן...

הארי כיבה את המחשבה התועה המסוכנת הזו, וציפה שהסוהרסנים יעצרו. לא הייתה להם אינטליגנציה משל עצמם, הם היו פשוט פצעים בעולם, הצורה והמבנה שלהם הושאלו מציפיות של אחרים. אנשים נשאו ונתנו איתם, הציעו להם קורבנות בתמורה לשיתוף פעולה, רק משום שהאמינו שהסוהרסנים יישאו וייתנו. אז אם הארי יאמין מספיק חזק שהחורים יפנו וילכו, הם יפנו וילכו.

אבל הפצעים בעולם המשיכו להתקרב, הפחד השוצף הרגיש כמו משהו מוצק כעת, הריקנות קורעת בחומר כמו גם בתודעה, בגשמי כמו גם ברוחני, ניתן היה לראות את המתכת מתחילה להיעשות מוכתמת כשהחורים בעולם חלפו.

צליל קטן הגיע מאחוריו, מבלטריקס, אבל היא לא אמרה מילה, משום שהיא קיבלה הוראה להישאר בשקט.

אל תחשוב עליהם כעל יצורים, תחשוב עליהם כעל אובייקטים רגישי־תודעה, אני יכול לשלוט בהם אם אוכל לשלוט בעצמי —

הבעיה הייתה שהוא לא הצליח לשלוט בעצמו בכזו קלות, הוא לא הצליח לגרום לעצמו להאמין שכחול זה ירוק בכוח הרצון. לא הצליח להדחיק את כל המחשבות עד כמה זה לא רציונלי לגרום לעצמך להאמין במשהו. עד כמה זה בלתי אפשרי לרמות את עצמך כדי שתאמין במשהו אם אתה יודע שזה מה שאתה עושה. כל האימונים שהארי אימן את עצמו כנגד הונאה עצמית סירבו להיעלם לא משנה עד כמה מזיקים הם היו במקרה הייחודי והמיוחד הזה —

צללי המוות חצו את נקודת האמצע של המסדרון, והארי הרים את ידו, אצבעותיו פרושות, ואמר בקול יציב ובטוח, "עצרו."

צללי המוות עצרו.

מאחורי הארי, בלטריקס פלטה השתנקות חנוקה, שכאילו נתלשה ממנה.

הארי החווה לעברה את הסימן שהגדיר מראש, שמשמעו, חזרי על מה ששמעת את הסוהרסנים אומרים.

"הם אומרים," בלטריקס אמרה, קולה רועד, "הם אומרים, 'בלטריקס בּלֶק הובטחה לנו. אמור לנו היכן היא מתחבאת, ונחוס עליך.'"

"בלטריקס?" אמר הארי, עושה את קולו משועשע. "היא נמלטה לפני זמן מה."

רגע לאחר מכן, הארי הבין שהוא היה צריך לומר שבלטריקס נמצאת עם ההילאים בקומות העליונות, זה היה יוצר יותר בלבול —

לא, זה לא נכון לחשוב על סוהרסנים כעל דברים שניתן לרמות, הם בסך הכול דברים, הם נשלטו אך ורק על ידי ציפיות —

"הם אומרים," בלטריקס אמרה בקול שבור, "הם אומרים שהם יודעים שאתה משקר."

החורים החלו לנוע קדימה שוב.

היא מאמינה בציפיות שלה בעוצמה גדולה יותר ממני; היא שולטת בהם בלי לדעת —

"אל תתנגדי," אמר הארי, מכוון את שרביטו מאחוריו.

"אני, אוהבת אותך, היה שלום, אדוני —"

"סוֹמְנִיוּם."

זה עזר, למרבה המוזרות, לשמוע את המילים הנוראות המסוימות הללו, להבין את טעותה של בלטריקס; זה הזכיר להארי מדוע הוא נלחם.

"עצרו," אמר הארי שוב. בלטריקס ישנה; כעת רק הרצון שלו, רק הציפיות שלו למעשה, אמורות לשלוט בספירות ההשמדה האלה —

אבל הם המשיכו לרחף קדימה, והארי לא היה מסוגל להימנע מלדאוג מכך שהחוויה הקודמת פגמה בביטחון שלו, מה שאומר שהוא לא יהיה מסוגל לעצור אותם, וכשהבחין שהוא חושב זאת, הוא פקפק אפילו יותר — הוא היה צריך עוד זמן להתכונן, הוא באמת היה צריך להתחיל מלנסות לשלוט בסוהרסן אחד בכלוב —

כעת נותר רק עוד רבע מסדרון בין הארי ובין צללי המוות, הרוחות הריקות היו כה חזקות עד שהארי היה מסוגל להרגיש את השחיקה מתחילה בסדקים שלו.

ואז עלתה בהארי המחשבה שאולי הוא טעה, שאולי לסוהרסנים כן יש רצונות ויכולת תכנון משל עצמם. או שאולי הם נשלטו על ידי הדרך שבה כולם חשבו שהם פועלים, לא רק מי שהיה הכי קרוב אליהם. ובכל מקרה —

הארי הרים את שרביטו באחיזת המוצא של לחש הפטרונוס ודיבר.

"אחד מכוחותיכם הלך להוֹגווֹרטְס ולא שב. הוא אינו קיים עוד; המוות הזה מת."

הסוהרסנים נעצרו, תריסר פצעים בעולם עמדו ללא תנועה, בעוד הריקנות צורחת מסביבם כמו רוח קטלנית לשום מקום.

"הסתובבו ולכו ואל תדברו על כך עם איש, צללים קטנים, או שאשמיד גם אתכם."

אצבעותיו של הארי החליקו למיקומי המוצא של לחש הפטרונוס, והוא הכין את עצמו להטיל אותו; בתודעתו, כדור־הארץ בהק בינות לכוכבים, הצד המואר בהיר וכחול באור השמש המוחזר, הצד החשוך מנצנץ באור ערי האדם. הארי לא בילף, לא ניסה לעשות משהו ערמומי עם המחשבות שלו. צללי המוות ינועו קדימה ויושמדו, או שיעזבו, הוא היה מוכן במידה שווה לשתי האפשרויות...

והחורים נסוגו בחזרה בצורה חלקה, כמו שבאו, רוחות הכלום נחלשות עם כל מטר שעברו, עד שירדו במורד המדרגות ועזבו.

בין אם באמת יש להם פסאודו־אינטליגנציה, או שמא הארי הצליח לבסוף לצפות שילכו... את זה הארי לא ידע.

אבל הם עזבו.

הארי לקח רגע כדי לשבת ליד בלטריקס חסרת ההכרה וקרס כמו שהיא קרסה, עוצם את עיניו לרגע, רק לרגע, הוא בהחלט לא תכנן לישון באזקבאן, אבל הוא היה צריך לקחת את הרגע הזה. ההילאים עדיין ירדו במדרגות באיטיות, קיווה הארי, אז חמש דקות של מנוחה לא יזיקו. הארי הקפיד לשמור על מחשבותיו חיוביות, עולצות, בחיי, אני פשוט אעשה פה מנוחה נחמדה ואחדש את כוחותיי, במקום, נגיד, אני פשוט אקרוס בתשישות רגשית ופיזית, משום שהסוהרסנים עוד לא התרחקו הרבה.

ודרך אגב, אמר הארי למוח שלו, אתה מפוטר.

"מצאתי אותו!" קרא קול של קוסם זקן.

את מי? חשבה אמיליה, כשפנתה לראות את שובו של דמבלדור, שנשא בזרועותיו —

את האדם היחיד שלא חשבה שתראה עוד לעולם —

גבר בגלימות אדומות קרועות, נראה חרוך כאילו נלחם במלחמה קטנה, דם התייבש על חתכיו הרבים. עיניו היו פקוחות, והוא לעס חפיסת שוקולד, אותה החזיק בידו החיה האחת. 

באכְרי חד־יד היה חי.

תרועה שמחה נשמעה, ההילאים שלה מנמיכים את שרביטיהם, חלקם כבר מתחילים לרוץ קדימה.

"הישארו על המשמר!" הרעימה אמיליה. "תבדקו את שניהם לפולימיצי — תסרקו את באכרי כנגד אנימאגים קטנים או מלכודות —"

"שחרר. ווינגארדיום לביוסה."

השתררה שתיקה. הארי הרגיש, אם כי לא היה מסוגל לראות, שהאישה הבלתי נראית נעמדה על רגליה, והפנתה את ראשה להביט סביב. "אני... אני בחיים...?"

הארי התפתה מאוד לומר לא, רק כדי לראות מה תחשוב על זה. תחת זאת הוא לחשש, "אל תשאלי שאלות מטופשות."

"מה קרה?" לחשה בלטריקס.

ואדון האופל צחק צחוק פראי וגבוה, ואמר, "הברחתי את הסוהרסנים, בלה היקרה שלי."

השתררה שתיקה. הארי ייחל לראות את הבעתה של בלטריקס; האם אמר את הדבר הלא נכון?

לאחר זמן מה, בקול רועד, "האם יכול להיות, אדוני, שבצורתך החדשה, אכפת לך ממני —"

"לא," אמר הארי בקור והסתובב (אם כי הוא המשיך לכוון את שרביטו לעברה), והחל ללכת. "ושימי לב שלא להעליב אותי שוב, או שאנטוש אותך פה, מועילה או לא. כעת בואי אחריי, או שתישארי מאחור; יש לי עבודה לעשות."

הארי צעד קדימה, לא מקשיב לקולות ההשתנקות שהגיעו מאחוריו; הוא ידע שבלטריקס באה בעקבותיו.

...משום שהדבר האחרון שהאישה הזו צריכה, הדבר האחרון שהיא צריכה לחשוב לפני שהמרפא הפסיכיאטרי יתחיל לנסות לבטל את התכנות שלה, היה להאמין שאדון האופל שלה יוכל אי־פעם לאהוב אותה בחזרה.

הקוסם הזקן החליק את זקנו הכסוף בהרהור, מביט בהילאי באכרי נישא החוצה מהחדר על ידי שני הילאים חסונים.

"האם את מבינה זאת, אמיליה?"

"לא," היא אמרה בפשטות. היא חשדה במלכודת שעוד לא החלו להבין, וזו הסיבה שההילאי באכרי יישאר מחוץ לקבוצה שלהם, תחת שמירה.

"ייתכן," אמר הקוסם הזקן לאחר זמן מה, "שזה מביניהם שמסוגל להטיל את לחש הפטרונוס הוא יותר מבן־ערובה פשוט. מישהו שרומה כדי שישתף פעולה, אולי? מסיבה כלשהי, הם הותירו את ההילאי שלך בחיים; הבה לא נהיה אלה אנו הראשונים להטיל קללות קטלניות כשנמצא אותם —"

"אני מבינה," אמרה המכשפה הזקנה בהבנה פתאומית, "זו הייתה התכנית שלהם. זה לא עולה להם דבר להטיל עליו אוֹבְּלִיווִיאַטֶה ולהותיר אותו בחיים, וזה גורם לנו להסס —" אמיליה הנהנה בהחלטיות, ואמרה לאנשיה, "אנחנו ממשיכים כמו קודם."

הקוסם הזקן נאנח. "יש חדש מהסוהרסנים?"

"אם אומר לך," גערה אמיליה, "האם תרוץ ותיעלם שוב?"

"זה לא עולה לך דבר, אמיליה," אמר הקוסם הזקן בשקט, "וזה עשוי לחסוך מאחד מאנשייך את הקרב."

לא עולה לי דבר למעט הסיכוי שלי לנקמה —

אבל זה כאין וכאפס לעומת הדבר השני. הקוסם הזקן והמרגיז נטה להיות צודק בסופו של דבר, זה היה חלק ממה שעשה אותו מרגיז כל־כך.

"הסוהרסנים חדלו לענות על שאלות הנוגעות לאדם השני שהם אמרו שראו," אמרה אמיליה, "והם לא אומרים למה, או איפה."

דמבלדור פנה אל עוף־החול הבוער בכסף שעל כתפו, שאורו האיר את כל המסדרון, וקיבל ניד ראש אילם בתגובה. "גם אני איני יכול לאתר אותם," אמר דמבלדור. ואז הוא משך בכתפיו. "אני מניח שפשוט ארד בכל הלולאה מלמעלה עד למטה ואראה אם משהו יצוץ, לא כך?"

אמיליה הייתה מורה לו לא לעשות זאת אם הייתה חושבת שזה ישנה כהוא זה.

"אלבוּס," אמרה אמיליה כשהקוסם הזקן פנה ללכת, "אפילו לך אפשר לטמון מארב."

"שטויות, יקירתי," אמר הקוסם הזקן בעליצות כשהחל לצעוד, מנופף כאילו בתוכחה בשרביטו באורך שלושים ושמונת הסנטימטרים, העשוי מעץ אפור־כהה ולא מזוהה, "אני בלתי מנוצח."

השתררה שתיקה.

("הוא לא באמת אמר כרגע ש —" לחשה ההילאית הנוכחת החדשה ביותר, גברת צעירה ועדיין מהוגנת בשם נואל קארי, לחבר הבכיר בשלישייה שלה. "לא?")

("הוא יכול להרשות את זה לעצמו," לחשה אליה איזבל, "הוא דמבלדור, אפילו הגורל כבר לא לוקח אותו ברצינות.")

"וזו הסיבה," אמרה אמיליה בכבדות, לטובת ההילאים הצעירים, "שאנחנו לא קוראים לו בשום מקרה, אלא אם אנחנו ממש מוכרחים."

הארי שכב בלי תזוזה על הספסל הקשה ששימש כמיטה של התא הזה, מכוסה בשמיכה, נשאר חסר־תנועה לחלוטין בעודו ממתין לפחד שיחזור. פטרונוס התקרב, ואחד חזק. בלטריקס הוסתרה על ידי אוצר מוות, שום לחש פשוט לא יכול לחדור את זה; אבל הארי לא ידע באילו אמנויות ההילאים ישתמשו כדי לגלות אותו, והוא לא העז לחשוף את בורותו בכך שישאל אותה. אז הארי שכב על מיטה קשה, בתא עם דלת נעולה, דלת המתכת האימתנית נעולה מאחוריו, בחשכה מוחלטת, מכוסה בשמיכה דקה, מקווה שמי שזה לא יהיה לא יביט פנימה, או שלא יבחן מקרוב מדי אם כן יביט —

זה לא היה משהו שהארי היה יכול להשפיע עליו, בעצם, החלק הזה בגורלו היה נתון לחלוטין לחסדיהם של המשתנים הנעלמים. רוב התודעה שלו התרכזה בשינוי־הצורה שביצע.

מאזין בדממה, הארי שמע את הצעדים המהירים מתקרבים; הם נעצרו מחוץ לדלת, ואז —

— המשיכו הלאה.

זמן קצר לאחר מכן הפחד חזר.

הארי לא הרשה לעצמו להרגיש הקלה, לא יותר מכפי שהרשה לעצמו להרגיש פחד. הוא החזיק בתודעתו מכשיר מוּגלְגי גדול משמעותית ממצבר רכב, ולאט לאט הוא החיל את הצורה הזו על חומר שהיה קוביית קרח (אותה הארי הקפיא באמצעות הטלת פריג'ידרו על מים מבקבוק מהנרתיק שלו. אסור ליצור בשינויי־צורה דברים שאמורים להישרף, אבל משום שהחומר המקורי היה מים, ולחש בועית־הקסדה יגן על אספקת האוויר שלהם, הארי קיווה שזה לא יגרום לו או למישהו אחר להיות חולה).

עכשיו נותרה השאלה של האם יהיה מספיק זמן לפני שההילאים יעשו בדיקה יסודית בגוש התאים הזה כדי שהארי ישלים את שינוי־הצורה הזה, ואת שינוי־הצורה החלקי שיעשה אחר־כך —

כשהקוסם הזקן חזר בידיים ריקות, אפילו אמיליה החלה להרגיש צביטה של דאגה. היא ושתי קבוצות ההילאים האחרות עשו את דרכם במורד שליש משלושת הלולאות, בתיאום כך שלא יהיה שום פער בכיסוי שלהם שניתן יהיה לנצלו באמצעות חיתוך התקרה, והם עדיין לא מצאו אף סימן.

"האם אני יכולה לבקש ממך דיווח?" אמרה אמיליה, מנסה לשמור על קולה נקי מכעס.

"ראשית עשיתי הליכה פשוטה מלמעלה למטה," אמר הקוסם הזקן. הוא קימט את מצחו, פניו מקומטות אפילו יותר מהרגיל. "בחנתי את תאה של בלטריקס, ומצאתי בובת מוות שהושארה במקומה. הבריחה הזו נועדה שלא להתגלות, אני חושב. משהו הוחבא בפינה מתחת לפיסת בד; לא נגעתי בזה כדי שההילאים שלך יוכלו לבחון אותו. בדרך חזרה, פתחתי את כל הדלתות והבטתי בכל התאים. לא ראיתי דבר מונגז, רק את האסירים —"

הם הופרעו על ידי צרחה מעוף־החול האדום־זהוב, שכל ההילאים שלה נרתעו ממנה. היה בה גינוי, ודרישה דחופה שכמעט גרמה לאמיליה לפתוח בריצה באותו הרגע.

"— במצב מדאיג למדי," אמר דמבלדור בשקט. לרגע אחד העיניים הכחולות היו קרות מאוד מאחורי משקפי חצי־הסהר. "האם מישהו מכם מוכן לדבר איתי על ההשלכות של מעשיהם?"

"אני לא זאת ש —" החלה אמיליה.

"אני יודע," אמר הקוסם הזקן. "התנצלותי, אמיליה." הוא נאנח. "לחלק מהאסירים האחרונים נותרו עוד פיסות מהקסם שלהם, כשהבטתי בהם, אבל לא הרגשתי שום כוח שלא נאכל; לחזק שבהם לא היה יותר קסם מלילד בשנה ראשונה. שמעתי את פוקס צורח במצוקה פעמים רבות, אבל מעולם לא בקריאת תיגר. נראה שתיאלצי להמשיך בחיפושך; הם יכולים להתחבא מספיק טוב כדי להתחמק מהמבט החטוף שלי."

כשהארי סיים את שינוי־הצורה הראשון שלו, הוא התיישב, הוריד את השמיכה שכיסתה אותו, הטיל לחש לוּמוֹס זריז, העיף מבט בשעונו, והיה המום לגלות שחלפה כמעט שעה וחצי. כמה מהזמן הזה עבר מאז שמישהו פתח את הדלת ואז סגר אותה שוב — הארי לא הביט לכיוון הזה, כמובן — זאת, הארי לא היה מסוגל לנחש.

"אדוני...?" לחש קולה של בלטריקס, רך ומהוסס מאוד.

"את רשאית לדבר כעת," אמר הארי. הוא אמר לה לשמור על שקט בזמן שעבד.

"היה זה דמבלדור שהביט בנו."

הפסקה.

"מעניין," אמר הארי בנייטרליות. הוא היה שמח שלא הבחין בכך כשזה קרה. זה היה נשמע כאילו תפיסתם הייתה בהחלט קרובה למדי.

הארי אמר מילה לנרתיק שלו והחל להוציא את המכשיר הקסום שיחבר לתוצר של עבודת השעה האחרונה. ואז, כשזה נשלף, מילה נוספת הוציאה שפופרת של דבק תעשייתי; לפני שהשתמש בו, הארי הטיל על עצמו ועל בלטריקס לחש בועית־קסדה, ובלטריקס הטילה את אותו הלחש על הנחש, כדי שאדי הדבק לא יפגעו בהם בתא הסגור.

כשהדבק החל להתייבש, מחבר טכנולוגיה לקסם, הארי הניח את זה על המיטה והתיישב על הרצפה, נותן לקסם שלו לנוח לרגע לפני שהתחיל את שינוי־הצורה הבא.

"אדוני..." אמרה בלטריקס בהיסוס.

"כן?" אמר הקול היבש.

"מהו המכשיר הזה שיצרת?"

הארי חשב מהר. זו נראתה כמו הזדמנות טובה לבדוק את התכנית שלו יחד איתה, במסווה של שאלות מנחות.

"חשבי, בלה יקירתי," אמר הארי חלקות. "עד כמה קשה לקוסם רב עוצמה לחתוך את חומות אזקבאן?"

השתררה שתיקה, ואז קולה של בלטריקס אמר, שקט ומבולבל, "לא קשה כלל, אדוני...?"

"אכן," אמר הקול היבש והגבוה של אדונה של בלה. "נניח שמישהו היה עושה זאת, והיה עף דרך החור על מטאטא, וממריא למעלה והרחק. הצלת אסיר מאזקבאן הייתה נראית קלה אז, לא כך?"

"אבל אדוני..." אמרה בלה. "ההילאים — יהיו להם מטאטאים משלהם, אדוני, מטאטאים מהירים —"

הארי הקשיב, זה היה כפי שחשב. אדון האופל השיב, שוב בנימה של חקירה סוקראטית חלקה, ובלטריקס שאלה שאלה נוספת, שהארי לא צפה, אבל שאלת הנגד של הארי הראתה שזה לא ישנה בסופו של דבר. ובתשובה לשאלתה האחרונה של בלטריקס, אדון האופל חייך ותו לא, ואמר שהגיע הזמן שיחזור לעבודה.

ואז הארי קם מרצפת התא, הלך לעבר הקצה הרחוק של התאים, והצמיד את שרביטו למשטח הקשה של החומה — החומה של אזקבאן, המתכת המוצקה שהפרידה אותם מחשיפה ישירה לבור הסוהרסנים.

והארי החל לבצע שינוי־צורה חלקי.

הלחש הזה יהיה מהיר יותר, הארי קיווה. הוא בילה שעות על גבי שעות באימון בקסם הייחודי הזה, מה שהפך אותו לשגרתי, לא הרבה יותר קשה בעבורו משינוי־צורה רגיל. הנפח הכולל של הצורה ששינה לא היה כל־כך גדול, היא אמנם גבוהה ורחבה וארוכה, אבל היא דקה מאוד. חצי מילימטר, הארי חשב, זה יהיה מספיק, בהתחשב בהחלקה המושלמת...

על הספסל הארוך ששימש כמיטת כלא, עליו הארי הניח את המכשיר הטכנולוגי שיצר בשינוי־צורה וחיבר למכשיר הקסום כדי שהדבק יתייבש, נצצו אותיות זהב קטנות על החפץ המוּגלְגי. הארי לא ממש תכנן שהן יהיו שם, אבל הן הדהדו באחורי מחשבתו, וכך הפכו לחלק מהצורה.

היו דברים רבים שהארי היה יכול לומר לפני השימוש בהישג המסוים הזה של תושייה טכנולוגית. לא מעט דברים שיהיו הולמים, במובן כזה או אחר. או לפחות דברים שהארי היה יכול לומר, היה אומר, אם בלטריקס לא הייתה נוכחת.

אבל היה רק דבר אחד לומר, שלהארי תהיה רק הזדמנות אחת לומר, הזדמנות שכנראה לא תשוב. (או לפחות לחשוב, אם הוא לא יכול לומר זאת.) הוא לא ראה את הסרט עצמו, אבל הוא ראה טריילר, ומסיבה כלשהי הביטוי נתקע במוחו.

באותיות הזהב הקטנות שעל המכשיר המוּגלְגי נכתב,

אוקיי, חבורת ראשי־כרוב פרימיטיביים! הקשיבו לי!