פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 38 – החטא הבסיסי


פרק 38

החטא הבסיסי

מאירה השמש, מאירה את האוויר, מאירה את התלמידים, ומאירה את הוריהם, נקיות הרצפות של רציף 9.75, השמש החורפית ניצבה נמוך בשמיים, השעה 9:45 בבוקר, חמישה בינואר 1992. חלק מהתלמידים הצעירים עטו צעיפים וכפפות, אך רובם פשוט עטו את גלימותיהם. הם היו קוסמים, אחרי הכול.

אחרי שהארי התרחק משטח הכניסה לרציף, הוא הסיר את הצעיף והמעיל, פתח מגירה בתיבה שלו ושם בה את בגדי החורף שלו.

לרגע ממושך, הוא עמד שם ונתן לאוויר הקר של ינואר להצליף על פניו ולהקפיא אותו, רק כדי לחוות את התחושה.

הארי הוציא את גלימות הקוסם שלו ולבש אותן.

ולבסוף, הארי שלף את שרביטו; הוא לא הצליח להימנע מלחשוב על הוריו שרק לפני רגע נישק לפרידה, על העולם שאת צרותיו השאיר מאחור...

בהרגשה מוזרה של אשמה על הבלתי־נמנע, הארי אמר, "תֶ'רְמוֹס".

החום חזר לזרום דרכו.

והילד־שנשאר־בחיים חזר.

הארי פיהק והתמתח, חש בלאות האוחזת בו יותר מכל הרגשה אחרת שעורר בו סיום החופשה. לא התחשק לו הבוקר לקרוא את ספרי הלימוד שלו, או אפילו מדע בדיוני כבד; מה שהוא צריך זה משהו מטופש לחלוטין שימלא את זמנו...

ובכן, זו לא בעיה, אם הוא מוכן להיפרד מארבעה גוזים.

וחוץ מזה, אם הנביא היומי מושחת והפקפקן הוא העיתון המתחרה היחיד, ייתכן שבין דפיו מסתתרות כמה ידיעות אמיתיות. 

הארי צעד לעבר אותו דוכן עיתונים מהפעם שעברה, תוהה האם הפקפקן יוכל להתעלות על הכותרת שראה בפעם הקודמת.

המוכר החל לחייך כשהארי התקרב, ואז הבעתו השתנתה לפתע כשקלט את הצלקת.

"הארי פוטר?" השתנק המוכר.

"לא, מר דוריאן," אמר הארי, עיניו צוללות לרגע לתג השם שלו, "רק דמיון מדהים —"

ואז קולו של הארי נתקע בגרונו כשראה את העותק המקופל בראש ערימת עיתוני הפקפקן.

חוזה מזמרת רזים ורמזים:

אדון האופל יחזור

לרגע אחד, הארי ניסה להשתלט על הבעת פניו המופתעת, לפני שהבין שלא להיות מופתע עלול להיות מסגיר באותה המידה, במובן מסוים —

"סלח לי," אמר הארי. קולו נשמע מודאג מעט, והוא לא ידע האם זה מסגיר מדי או שכך היה מגיב אם לא היה יודע דבר. הוא בילה זמן רב מדי בקרב הסלית'רינים, והתחיל לשכוח איך לשמור סודות מפני אנשים רגילים. ארבעה גוזים היכו בדלפק. "עותק אחד של הפקפקן, בבקשה."

"הו, אין בעיה, מר פוטר!" אמר המוכר בחיפזון, מנופף בידיו. "כלומר... לא משנה, פשוט —"

עיתון התעופף באוויר והיכה באצבעותיו של הארי, והוא פרש אותו.

חוזה מזמרת רזים ורמזים:

אדון האופל יחזור

ויינשא לדראקו מאלפוי

"זה בחינם," אמר המוכר, "בשבילך, זאת אומרת —"

"לא," אמר הארי, "עמדתי לקנות עותק בכל מקרה."

המוכר לקח את המטבעות, והארי המשיך לקרוא.

"בחיי," אמר הארי דקה לאחר מכן, "אתה 'מתדלק' מגדת־עתידות בשישיית כוסיות וויסקי והיא מגלה כל מיני סודות. כלומר, מי היה חושב שסיריוס בּלֶק ופיטר פטיגרו הם בעצם אותו אדם בסתר?"

"לא אני," אמר המוכר.

"אפילו יש תמונה של שניהם ביחד, כדי שנדע אילו אנשים הם בעצם אותו אדם בסתר."

"כן," אמר המוכר. "תחפושת די מתוחכמת, נכון?"

"ואני בעצם בן שישים וחמש בסתר."

"אתה לא נראה חצי מזה," אמר המוכר בחביבות.

"ואני מאורס להרמיוני גריינג'ר, וגם לבלטריקס בּלֶק, וגם ללונה לאבגוד, הו, וכמובן גם לדראקו מאלפוי..."

"זו הולכת להיות חתונה מעניינת," אמר המוכר.

הארי הרים את מבטו מהעיתון, ואמר בקול נעים, "אתה יודע, בהתחלה שמעתי שלונה לאבגוד משוגעת, ואז תהיתי אם זה נכון, או שאולי היא ממציאה לעצמה דברים ומצחקקת תוך כדי. ואז כשקראתי את הכותרת השנייה של הפקפקן, החלטתי שלא ייתכן שהיא משוגעת, כלומר, זה לא קל להמציא את הדברים האלה, אי אפשר לעשות את זה בטעות. ועכשיו אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהיא כן משוגעת אחרי הכל. כשאנשים רגילים מנסים להמציא דברים, זה לא יוצא ככה. משהו צריך להיות ממש לא בסדר בראש שלך אם זה מה שיוצא כשאתה מנסה להמציא דברים!"

המוכר הביט בהארי.

"ברצינות," שאל הארי, "מי קורא את הדברים האלה?"

"אתה," ענה המוכר.

הארי התרחק כדי לקרוא את העיתון שלו בשקט.

הוא לא התיישב בשולחן הקרוב, שבו ישב עם דראקו בפעם הראשונה שחיכו לעלות לרכבת. זה הרגיש יותר מדי כמו התגרות בגורל.

זה לא היה רק שהשבוע הראשון שלו בהוֹגווֹרטְס נמשך, על־פי הפקפקן, חמישים וארבע שנים. הייתה זו העובדה, לעניות דעתו של הארי, שחייו אינם זקוקים לסיבוך נוסף.

הארי מצא כיסא ברזל קטן במקום אחר, הרחק מההמון ומקולות ההתעתקות המזדמנים, והתיישב לקרוא את הפקפקן כדי לראות האם הוא אכן מכיל חדשות מודחקות כלשהן.

פרט לטירוף הרגיל (ושאלוהים יעזור להם אם משהו מזה אמיתי) הייתה שם לא מעט רכילות רומנטית עוקצנית, אבל שום דבר שהיה חשוב אפילו אם היה נכון.

הארי בדיוק קרא על הצעת חוק הנישואין של משרד הקסמים, לאסור על נישואין, כאשר —

"הארי פוטר," אמר קול חלקלק שהזריק אדרנלין לדמו של הארי.

הארי הרים את מבטו.

"לוציוס מאלפוי," אמר הארי בקול עייף. בפעם הבאה הוא יעשה את הדבר החכם ויחכה בחוץ בצד המוּגלְגי של קינגס קרוס עד 10:55.

לוציוס היטה את ראשו בנימוס, שולח את שערו הלבן והארוך אל מאחורי כתפיו. הוא עדיין הסתובב עם אותו מקל ההליכה מצופה הלכה השחורה, בעל הידית בצורת ראש הנחש המוכסף. משהו באופן אחיזתו בו אמר 'זהו נשק בעל עוצמה קטלנית', ולא 'אני חלש ולכן אני נשען על זה'. פניו האטומות היו חסרות הבעה.

שני גברים איגפו את הארי מאחור, עיניהם סורקות ללא הרף, שרביטיהם אחוזים בידיהם. השניים נעו כגוף אחד, אורגניזם יחיד בעל ארבע רגליים וארבע ידיים, קראב וגויל הבוגרים. הארי חשב שהוא מסוגל לנחש מי זה מי, אבל זה לא ממש שינה משהו. הם פשוט היו נספחים של לוציוס, בדיוק כמו שתי האצבעות הימניות בכף רגלו השמאלית.

"אני מתנצל על ההפרעה, מר פוטר," אמר הקול המשיי והחלק. "אבל לא ענית לאף אחד מהינשופים ששלחתי; וזו, כך חשבתי, תהיה ההזדמנות היחידה שלי לדבר עימך."

"לא קיבלתי אף אחד מהינשופים ששלחת," אמר הארי ברוגע. "דמבלדור יירט אותם, אני מניח. אבל לא הייתי עונה להם גם לו הייתי מקבל אותם, אלא דרך דראקו. התנהלות ישירה ביננו ללא ידיעתו של דראקו, מהווה עבורי פגיעה בחברות שלנו."

בבקשה תלך, בבקשה תלך...

העיניים האפורות נצצו. "זו העמדה שלך, אם כן..." אמר מאלפוי האב. "ובכן, אשתף פעולה לזמן מה. מה הייתה מטרתך בתמרון חברך הטוב, בני, לברית פומבית עם הילדה הזו?"

"הו," אמר הארי, "זה ברור, לא כך? אם דראקו יעבוד עם גריינג'ר הוא יבין שבני־מוּגלְגים הם בני־אדם אחרי הכל. מווא הא הא."

רמז דק לחיוך נע על שפתיו של לוציוס. "כן, זו באמת נשמעת כמו אחת מתכניותיו של דמבלדור. אך היא איננה."

"אכן," אמר הארי. "זה חלק מהמשחק שלי עם דראקו, ולא עבודתו של דמבלדור, וזה כל מה שאגיד."

"הבה נפסיק עם המשחקים," אמר מאלפוי האב, עיניו האפורות מתקשחות לפתע. "אם חשדותיי נכונים, בכל מקרה לא תעשה כרצונו של דמבלדור, מר פוטר."

השתררה שתיקה קצרה.

"אז אתה יודע," אמר הארי, קולו קר. "אמור לי. באיזה שלב בדיוק הבנת את זה?"

"כשקראתי את תגובתך לנאום הקטן של פרופסור קווירל," אמר הגבר לבן השיער, וגיחך גיחוך אפל. "הייתי מבולבל, תחילה, מכיוון שלא נראה היה כאילו זה משרת את מטרותיך; נדרשו לי ימים כדי להבין את מטרתו של מי זה משרת, ואז הכול התבהר. נוסף על כך, ברור שאתה חלש, במובנים מסוימים, גם אם לא באחרים."

"נבון מאוד מצידך," אמר הארי, עדיין קר. "אבל ייתכן שאתה טועה לגבי המטרות שלי."

"ייתכן." רמז של פלדה נשזר בקולו המשיי, "אכן, זהו בדיוק מה שאני חושש מפניו. אתה משחק משחקים מוזרים עם בני, לתכלית שאינני מסוגל להבין. זו אינה פעולה ידידותית, ואינך יכול אלא לצפות שאהיה מודאג!" 

לוציוס נשען על מקל ההליכה עם שתי ידיו. שתי הידיים היו לבנות, ושומרי הראש שלו נעשו מתוחים לפתע.

אינסטינקט כלשהו בתוכו אמר להארי שזה יהיה רעיון רע מאוד לשדר פחד כעת, ולהראות ללוציוס שניתן לאיים עליו. בכל מקרה הם היו בתחנת רכבת ציבורית —

"אני מוצא זאת מעניין," אמר הארי, מכניס גם הוא פלדה לקולו, "שאתה חושב שאוכל להרוויח מפגיעה בדראקו. אך אין זה משנה, לוציוס. הוא חברי, ואינני בוגד בחבריי."

"מה?" לחש לוציוס. פניו הראו תדהמה מוחלטת.

ואז —

"מישהו בא," אמר אחד המשרתים, והארי חשב, לפי הקול, שזה וודאי קראב האב.

לוציוס התיישר והסתובב, נושף במורת רוח.

נֶוויל התקרב, מבטו מפוחד אך נחוש, כשלפניו אישה גבוהה שלא נראתה מפוחדת כלל.

"גברת לונגבוטום," אמר לוציוס בקור.

"מר מאלפוי," השיבה האישה בקור שווה. "האם אתה מהווה מטרד להארי פוטר שלנו?"

נביחת הצחוק שהגיעה מלוציוס נשמעה מרירה בצורה מוזרה. "הו, אינני סבור כך. הגעת להגן עליו מפניי — לא כך?" הראש לבן השיער פנה לעבר נֶוויל. "ואני מניח שזהו סגנו הנאמן של מר פוטר, הנצר האחרון למשפחת לונגבוטום, נֶוויל הכאוטי, כפי שהוא קורא לעצמו? מוזרות הן תהפוכות העולם. לפעמים אני חושב שהעולם כולו משוגע."

להארי לא היה מושג איך לענות על כך, ונֶוויל נראה מבולבל ומפוחד.

"אני בספק אם העולם הוא זה שמשוגע," אמרה גברת לונגבוטום. בקולה נשמעה נימה זחוחה. "אתה נראה במצב רוח קלוקל, מר מאלפוי. האם נאומו של פרופסור קווירל היקר שלנו עלה לך בכמה בני־ברית?"

"הייתה זו הטלת ספק מתוחכמת דיה ביכולותיי," אמר לוּציוּס בקור, "אם כי יעילה רק על השוטים שמאמינים שבאמת הייתי אוכל־מוות."

"מה?" פלט נֶוויל.

"הייתי תחת קללת אימפריוּס, אישי הצעיר!" אמר לוּציוּס, נשמע עייף כעת. "אדון האופל לא יכול היה להתחיל לגייס לשורותיו תומכים מקרב משפחות טהורי־הדם בלי תמיכתו של בית מאלפוי. התנגדתי, אז הוא ווידא את תמיכתי בו. אוכלי־המוות שלו בעצמם לא ידעו זאת עד לאחר מכן, ולכן — האות האפל המזויף שאני נושא; מאחר ולא נתתי את הסכמתי האמיתית, הוא אינו כובל אותי. חלק מאוכלי־המוות מאמינים שהייתי הראשון בהם, ולמען שלום האומה הזו אני נותן להם להמשיך ולהאמין בכך, על מנת לשמור עליהם בשליטה. אבל לא הייתי שוטה מספיק כדי לתמוך בהרפתקה חסרת המזל הזו מרצוני החופשי —"

"תתעלם ממנו," אמרה גברת לונגבוטום, הוראתה מופנית להארי כמו גם לנֶוויל. "הוא חייב לבלות את שארית חייו בהעמדת פנים, מחשש שיעיד תחת וריטסרום." אמרה זו נאמרה בהנאה אכזרית.

לוציוס הפנה את גבו לעברה בביטול, ופנה אל הארי שוב. "האם תבקש מהמכשפה הזקנה הזו לעזוב, מר פוטר?"

"חוששני שלא," אמר הארי בקול יבש. "אני מעדיף להתעסק עם החלק של בית מאלפוי שבגילי."

ואז השתררה שתיקה ארוכה. העיניים האפורות סרקו אותו.

"כמובן..." אמר לוציוס לאט. "אני באמת מרגיש שוטה כעת. כל הזמן הזה רק העמדת פנים שאין לך מושג על מה אנחנו מדברים."

הארי פגש את מבטו ולא אמר דבר.

לוציוס הרים את מקלו כמה סנטימטרים והיכה איתו בקרקע בחוזקה.

העולם נעלם בערפל בהיר, כל הקולות השתתקו, לא היה דבר ביקום מלבד הארי ולוציוס מאלפוי ומקל ההליכה בעל ראש הנחש.

"בני הוא ליבי," אמר מאלפוי האב, "הדבר האחרון בעל הערך שנותר לי בעולם, ואת זאת אומר לך ברוח ידידותית: אם הוא ייפגע, אקריב את חיי בשם הנקמה. אבל כל עוד בני לא נפגע, אני מאחל לך בהצלחה במעשיך. ומכיוון שלא ביקשת ממני דבר נוסף, לא אבקש ממך עוד דבר נוסף."

ואז הערפל הבהיר נעלם וחשף גברת לונגבוטום זועמת, דרכה חסומה על ידי קראב האב, שרביטה כבר בידה.

"איך אתה מעז?" היא ירקה.

הגלימות השחורות של לוציוס מאלפוי הסתחררו סביבו כמו שערו הלבן, כשפנה אל גויל האב. "אנו חוזרים לאחוזת מאלפוי."

נשמעו שלושה קולות פקיעה של התעתקות, והם נעלמו.

שתיקה השתררה אחריהם.

"אלוהים אדירים," אמרה גברת לונגבוטום. "מה לעזאזל קרה פה?"

הארי משך בכתפיו בחוסר אונים. ואז הוא הביט בנֶוויל.

על מצחו של נֶוויל הופיעו אגלי זיעה.

"תודה רבה לך, נֶוויל," אמר הארי. "אני מעריך מאוד את העזרה שלך. וכעת, אני חושב שמוטב שתשב."

"כן, גנרל," השיב נֶוויל, ובמקום ללכת לאחד הכיסאות האחרים שליד הארי, הוא חצי קרס לתנוחת ישיבה על הרצפה.

"הנכד שלי השתנה מאוד בהשפעתך," אמרה גברת לונגבוטום. "מחלק מהשינויים אני מרוצה, ומחלקם לא."

"שלחי לי רשימה של השינויים שאינך מרוצה מהם," אמר הארי. "אני אראה מה אני יכול לעשות."

נוויל גנח, אבל לא אמר דבר.

גברת לונגבוטום גיחכה. "כך אעשה, איש צעיר, תודה לך." קולה נחלש. "מר פוטר... הנאום שנשא פרופסור קווירל היה משהו שהאומה שלנו הייתה צריכה לשמוע כבר זמן רב. איני יכולה לומר את אותו הדבר על ההערה שלך לגביו."

"אקח את דעתך לתשומת ליבי," אמר הארי בשוויון נפש.

"אני מקווה מאוד שתעשה זאת," אמרה גברת לונגבוטום, ופנתה אל נכדה. "האם אני עדיין צריכה —"

"זה בסדר שתלכי, סבתא," אמר נוויל. "אני אהיה בסדר לבדי, הפעם."

"מזה אני מרוצה," היא אמרה, ונעלמה בקול פקיעה כמו בועת סבון.

שני הילדים ישבו בשקט לזמן מה.

נוויל דיבר ראשון, קולו יגע. "אתה הולך לתקן את כל השינויים שהיא מרוצה מהם, נכון?"

"לא את כולם," אמר הארי בתמימות. "אני פשוט רוצה לוודא שאני לא משחית אותך."


דראקו נראה מאוד מודאג. הוא המשיך להביט סביב סביב, למרות העובדה שהתעקש שייכנסו לתיבה של הארי וישתמשו בלחש השקטה אמיתי במקום בלחש טשטוש הקולות הרגיל.

"מה אמרת לאבא?" פלט דראקו ברגע שלחש ההשקטה הוטל וקולות רציף תשע ושלושה רבעים נעלמו.

"אני... תראה, אתה יכול לומר לי מה הוא אמר לך, לפני שהוריד אותך?" שאל הארי.

"שאני צריך להגיד לו מיד אם נראה שאתה מאיים עליי," אמר דראקו. "שאני צריך להגיד לו מיד אם משהו שאני עושה עלול להוות איום עליך! אבי חושב שאתה מסוכן, הארי, מה שאמרת לו היום הפחיד אותו! זה לא רעיון טוב להפחיד את אבא!"

הו, לעזאזל...

"על מה דיברתם?" דרש דראקו.

הארי נשען לאחור בעייפות בכיסא המתקפל הקטן שנח בתחתית התיבה שלו. "אתה יודע, דראקו, בדיוק כמו שהשאלה הבסיסית ברציונליות היא 'מה אני חושב שאני יודע ואיך אני חושב שאני יודע זאת?', ישנו גם חטא בסיסי, דרך חשיבה שהיא ההפך מכך. כמו הפילוסופים היוונים העתיקים. לא היה להם מושג מה הולך, אז הם היו אומרים כל מיני דברים כמו 'הכול הוא מים' או 'הכול הוא אש', והם מעולם לא שאלו את עצמם, 'רגע אחד, אפילו אם הכול הוא באמת מים, איך אני יכול לדעת זאת?' הם לא שאלו את עצמם האם יש להם ראיות שמבחינות בין האפשרות הזו ובין כל האפשרויות האחרות שניתן לדמיין, ראיות שמאוד לא סביר שייתקלו בהן אם התאוריה לא נכונה —"

"הארי," אמר דראקו, קולו מאומץ, "על מה דיברת עם אבא?"

"למעשה, אני לא יודע," אמר הארי, "אז חשוב מאוד שלא אמציא השערות מוטעות."

הארי מעולם לא שמע את דראקו צווח באימה בטון גבוה כל־כך לפני כן.



המשיכו לפרק 39 – להעמיד פני חכם, חלק א'

Scroll Up