פרק 119
מישהו להגן עליו — אלבוס דמבלדור
הארי נעמד לפני הגרגוילים ששמרו על הכניסה למשרד המנהל — לא, המנהלת. הוא זומן על ידי פרופסור סיניסטרה, שאמרה לו שזה מצב חירום, אבל הפתח לא נפתח בשבילו.
ניסוי הראה שאבן החכמים קיבעה שינוי־צורה כל שלוש דקות וחמישים וארבע שניות בקביעות, ללא תלות בגודל העצם ששונה. רק פעם אחת, כשהארי החזיק את אבן החכמים והאיר עליה עם הפנס החזק ביותר שלו בארון חשוך במיוחד, הארי חשב שראה מערך של נקודות זעירות בתוך גוש זכוכית הארגמן: אבל הארי לא הצליח לראות אותו שוב, ועכשיו הוא חשד בעצמו שדמיין את זה. לאבן לא היו כוחות אחרים שהארי יכול היה לזהות, והיא גם לא הגיבה לכל ניסיון למתן פקודות מחשבתיות.
הארי הקציב לעצמו זמן עד למחרת בצהריים כדי להבין איך להתחיל להשתמש באבן בלי שתילקח על ידי מישהו אחר, מנסה לא לחשוב על מה שעדיין קורה, מה שתמיד קרה, בינתיים.
באיחור של עשר דקות, מינֶרְווָה מֶקגונַגל הופיעה, נעה בצעד קל. ידיה היו מלאות בניירות, והיא שוב חבשה את מצנפת המיון.
הגרגוילים, עם צליל קצר של אבן נשחקת, קדו לפניה קידה עמוקה.
"הסיסמה החדשה היא 'ארעיות'," אמרה מינֶרְווָה לגרגוילים, והם סטו הצידה. "אני מצטערת, מר פוטר, עוכבתי —"
"מובן."
מינֶרְווָה עלתה על המדרגות הלולייניות הארוכות, מטפסת במקום לחכות שיעלו אותה, והארי בעקבותיה.
"אנו נפגשים עם אמיליה בּוֹנְז, מנהלת המחלקה לאכיפת חוקי הקסם; עם אלאסטור מודי, איתו כבר נפגשת; ועם בַּרְטֶמִיוּס קראוּץ', מנהל המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים," מינֶרְווָה אמרה תוך כדי עליה במדרגות. "הם היורשים של דמבלדור באותה מידה כמוך או כמוני."
"איך — איך הולך להרמיוני?" להארי לא הייתה הזדמנות לשאול עד עכשיו.
"פיליוס אמר שהיא נראית מאוד מזועזעת, מה שלא מפתיע, אני מניחה. היא שאלה איפה היית, נאמר לה שבמשחק הקְוִוידיץ', היא שאלה איפה היית באמת, וסירבה לדבר עם אף אחד על מה שקרה עד שיותר לה לדבר אתך. היא נלקחה לקדוש מנגו, שם," המנהלת נשמעה עכשיו קצת מוטרדת, "לחש אבחון סטנדרטי הראה שגברת גרֵיינגֶ'ר הינה חד־קרן בריאה, במצב גופני מצוין פרט לרעמה הזקוקה לסירוק. לחשים שמזהים קסמים פעילים זיהו בכל פעם שהיא בתהליך שינוי־צורה לצורה אחרת. היה שוּשוּאיסט שהופיע לפני שפיליוס, אה, סילק אותו. הוא הטיל כמה לחשים שהוא כנראה לא היה צריך לדעת, והכריז שנשמתה של הרמיוני בריאה לגמרי, אבל במרחק של לפחות קילומטר מהגוף שלה. באותו רגע המרפאים הבכירים ויתרו, והיא כרגע לבדה בתא עם עכברים וזבובים —"
"היא מה?"
"אני מצטערת, מר פוטר. זה מונח בשינוי־צורה. העלמה גרֵיינגֶ'ר נמצאת בתא מבודד שבו יש כלוב עם עכברושים מבויתים וקופסה של זבובים שיולידו צאצאים תוך יום. ההיגיון אומר שלא משנה מה התעלומה שבבסיס חזרתה לחיים, היא השאירה עקבות כלשהם שיכולים לגרום לקסמי המרפאים להניב ג'יבריש. אבל אם שום דבר לא יקרה לעכברושים או לצאצאי הזבובים יוכרז שחזרתה של העלמה גרֵיינגֶ'ר להוֹגווֹרטְס בטוחה מייד לאחר שתקום מחר בבוקר."
הארי עדיין לא היה בטוח... לא היה בטוח בכלל, מה הרמיוני תחשוב על חזרתה לחיים, לפחות לא בנסיבות הללו. הוא לא באמת חשב שהרמיוני תצעק עליו על כך שעשה את זה לא נכון. זה רק מוחו של הארי מנסה לדמיין אותה לפי הסטראוטיפ. הארי היה מותש באמת ולא חשב לעומק כשהמציא את סיפור הכיסוי הזה, והרמיוני בטח תבין את החלק הזה. אבל הוא לא יכול לדמיין מה הרמיוני תחשוב לאחר מכן...
"אני תוהה מה העלמה גרֵיינגֶ'ר תחשוב על כך שגם היא הביסה את אתה־יודע־מי," אמרה מינֶרְווָה בהרהור, עולה במדרגות מהר מספיק שהארי כבר התנשף בניסיון לשמור על הקצב. "ועל כך שאנשים מאמינים בדברים כה מעניינים לגביה."
"את מתכוונת, בגלל שהיא כל הזמן הזדהתה בתור גאונה לימודית רגילה, ועכשיו הרבה אנשים חושבים עליה בתור הילדה־שחזרה־לחיים וכולם רוצים ללחוץ את ידה?" שאל הארי. אפילו שהיא לא זוכרת שהיא עשתה משהו כדי להרוויח את זה. אפילו שכל זה היה עבודה והקרבה של אנשים אחרים, והיא מקבלת את הקרדיט. אפילו שהיא לא מרגישה שהיא עשתה בכלל משהו שראוי לדרך שבה אנשים מתייחסים אליה, והיא לא בטוחה אם היא יכולה אי־פעם להיות האדם שהם מדמיינים. "אלוהים, אני לא יודע, אני לא יכול לדמיין איך זה."
אולי אני לא הייתי צריך לספר את זה עליה. אבל האנשים היו חייבים להאמין במשהו או שאלוהים יודע מה הם היו ממציאים. להרגיש אשם לגבי זה יהיה טיפשי. אני חושב.
השניים הגיעו לראש המדרגות, ונכנסו למשרד המלא בעשרות עצמים מוזרים, כולם עומדים מול שולחן גדול ומול כס מפואר שמאחוריו.
ידיה של מינֶרְווָה עברו על אחד מהחפצים, זה עם הוויבּלרים הזהובים, עיניה נסגרות לרגע. ואז מינֶרְווָה הורידה את מצנפת המיון ושמה אותה על מתלה הכובעים שעליו היו תלויות שלוש נעלי בית שמאליות. היא הפכה את הכיסא המפואר לכיסא מרופד פשוט ואת השולחן הגדול לשולחן עגול, סביבו צצו ארבעה כיסאות.
הארי צפה בכל זה בכאב פתאומי מוזר בגרונו. הוא ידע, בלי שאף אחד מהם אמר משהו, שהשינוי של השולחן והכיסאות היו צריכים להיות יותר טקסיים. הרבה יותר טקסיים בשביל הפעם הראשונה שהמנהלת החדשה יושבת במשרד שלה. אבל מסיבה כלשהי לא היה זמן, ומינֶרְווָה מֶקגונַגל ויתרה על כל זה בשביל המהירות.
נפנוף בשרביטה של מינֶרְווָה הדליק את אש הפלו באח, תוך כדי שמינֶרְווָה התישבה בכיסא שהיה של דמבלדור.
הארי תפס בשתיקה את אחד הכיסאות שמסביב השולחן והתיישב משמאל למינֶרְווָה.
כמעט בבת אחת נדלקה אש הפלו בירוק וסובבה החוצה את אלאסטור מודי, שהסתחרר בשרביט מורם, הקיף את כל החדר במבט אחד, ואז כיוון את שרביטו אל הארי ואמר "אַבַדָה קֶדַבְרָה".
זה קרה כל־כך מהר, ותפס אותו בהפתעה גמורה, ששרביטו של הארי לא היה אפילו בחצי הדרך מעלה כשאלאסטור מודי סיים את הכישוף.
"רק בודק," אמר אלאסטור למנהלת, ששרביטה היה מכוון אל אלאסטור, פיה פתוח כאילו כדי לומר מילים שלא יכלה למצוא. "ווֹלדי היה מנסה להתחמק, לו היה משתלט על גופו של הנער אתמול בלילה. אם כי אני עדיין צריך לבדוק את הילדה גרֵיינגֶ'ר." אלאסטור מודי התיישב לימינה של מינֶרְווָה.
הארי חשב, באותו חלקיק שנייה, לנסות ליצור זוהר פַּטרוֹנוּס כסוף ללא־מילים משרביטו; אבל שרביטו לא היה במקום כדי לעצור את הכישוף בזמן, אפילו לא קרוב.
טוב, אם הרגשתי בלתי מנוצח עד כה, הנה זה נעלם. איזה שיעור מועיל לחיים, אדון מודי.
האש באח הפלו בערה בירוק פעם נוספת ומתוכה יצאה המכשפה הקודרת, הזקנה והקשוחה ביותר שהארי ראה מימיו, כמו בשר מיובש שעוצב בצורת אנוש. למכשפה הזקנה לא היה שרביט ביד, אבל היא הקרינה אווירת סמכות שהייתה חזקה וחמורה יותר משל דמבלדור.
"זאת חברת ההנהלה אמיליה בּוֹנְז, מר פוטר," אמרה המנהלת מֶקגונַגל, שחזרה לשלוותה. "אנחנו עדיין מחכים לחבר ההנהלה קראוּץ' —"
"גופתו של בַּרְטֶמִיוּס קראוּץ' הבן התגלתה בין אוכלי־המוות המתים," אמרה ללא הקדמה המכשפה הזקנה, תוך כדי הליכה לעבר הכיסאות. "זה לחלוטין הפתיע אותנו, ואני חוששת שבַּרְטֶמִיוּס באבל ניכָּר על זה, על שתי הידיעות. הוא לא יהיה איתנו היום."
הארי שמר את רתיעתו בפנים.
אמיליה התיישבה על כיסא מימינו של מודי.
"המנהלת מֶקגונַגל," אמרה המכשפה הזקנה, עדיין ללא היסוס או עיכוב, "'שושלת מרלין הנצחית', שדמבלדור השאיר אצלי לשמירה, אינה מגיבה למגע ידי. לקסמהדרין חייב להיות כושף ראשי ראוי לאמון בהקדם האפשרי; העניינים בתוהו איום בבריטניה. את צריכה לספר לי מה דמבלדור עשה, ומיד!"
"לעזאזל," מלמל מודי, עין־הזעם שלו מתגלגלת בפראות. "זה לא טוב. לא טוב בכלל."
"כן, ובכן," אמרה מינֶרְווָה מֶקגונַגל, בהססנות קלה. "אני לא יכולה לומר בוודאות. אלבוּס — טוב, הוא בוודאי ידע שאולי הוא לא ישרוד את המלחמה הזו. אבל אני לא חושבת שהוא ציפה מהעלמה גרֵיינגֶ'ר לחזור מהמתים ולהרוג את וולדמורט רק שעות ספורות לאחר מכן. אני לא חושבת שהוא ציפה לזה בכלל. אני לא כל־כך בטוחה מה הצוואה שלו במקרה כזה —"
אמיליה בּוֹנְז חצי־קמה מכיסאה. "את רומזת שהילדה הזאת, גרֵיינגֶ'ר, ירשה אולי את שושלת מרלין הנצחית? זאת קטסטרופה! היא בת 12, ולא עברה את הבדיקות — אלבוס ודאי לא היה חסר אחריות עד כדי להוריש את 'השושלת' לכל מי שבמקרה הביס את וולדמורט, בלי לדעת מי הוא!"
"טוב, אם נאמר זאת בפשטות," אמרה מינֶרְווָה, תוך שהיא מקמטת את הדפים שהביאה איתה והיו כרגע על השולחן. "אלבוס כן חשב שהוא יודע מי יביס את וולדמורט. הייתה נבואה בעניין, אחת מאומתת, שעכשיו נראה שהיא לא קרתה, או — אני לא יודעת, גברת בּוֹנְז! יש לי מכתב אחד למר פוטר שאני צריכה לתת לו במקרה ואלבוס מת או עזב באופן אחר, ועוד מכתב שאלבוס אמר שמר פוטר יוכל לפתוח רק אחרי שהוא הביס את וולדמורט. אני לא בטוחה מה יקרה עכשיו. אולי העלמה גרֵיינגֶ'ר תוכל לפתוח אותו, או אולי הוא לעולם לא יפתח —"
"חכי רגע," אמר עין־הזעם מודי. הוא חיפש בגלימותיו ושלף שרביט ארוך, אפור וגבשושי שהארי זיהה; היה זה השרביט של דמבלדור, שצורתו ועיצובו היו שונים מכל שרביט אחר בהוֹגווֹרטְס. מודי שם את השרביט על השולחן. "לפני שאנחנו ממשיכים, אלבוס השאיר גם לי הוראה או שתיים. הרם את השרביט, ילד."
הארי היסס, חושב.
אלבוס דמבלדור הקריב את עצמו בשבילי. הוא בטח במודי. זו איננה מלכודת ככל הנראה.
הארי התחיל להושיט יד לשרביט.
השרביט קפץ ועף מהשולחן לידיו של הארי. וברגע שאצבעותיו של הארי לפתו את הידית היה זה כאילו שמע שיר, שיר הלל לתהילה ולקרב שהדהד בראשו. גל של אש לבנה עלה מהידית ולאורך העץ, מתגבר תוך כדי תזוזה, פורץ מסופו של השרביט ברסס אדיר של ניצוצות. דרך העץ שתחת אצבעותיו שררה תחושה של חוזק וסכנה מרוסנת, כמו זאב לכוד.
הארי גם קיבל רושם של ספקנות מובהקת, כאילו לשרביט יש רמה מסוימת של מודעות, והוא מתפלא איך לעזאזל הוא הגיע לידיו של תלמיד בשנה הראשונה.
"בסדר," אמר עין־הזעם מודי לעבר המבטים המבוהלים. "אז מסתבר שהעלמה גרֵיינגֶ'ר לא הייתה זאת שהביסה את וולדי. לא חשבתי כך."
"מה." אמיליה בּוֹנְז אמרה את המילה ביובש.
עין־הזעם מודי הנהן לעברה בהתחשבות. "אלבוס אמר שהשרביט ילך אל מי שהביס את אדונו הקודם. הוא לקח אותו מגרינדי הזקן, ואז אתמול וולדי הביס את דמבלדור. את צריכה שאני אסביר לך, אמיליה?"
אמיליה בּוֹנְז בהתה בהארי, פיה פעור לרווחה.
"אולי זה לא נכון," אמר הארי. הוא בלע עוד חבטה של האשמה הנוראית. "אני מתכוון, וולדמורט השתמש בי כבן־ערובה בגלל שהייתי, הייתי טיפש, ודמבלדור הקריב את עצמו כדי להציל אותי, אולי השרביט חושב שזה נחשב כהבסה שלי את דמבלדור. אמ, אבל כן הבסתי את וולדמורט. גירשתי אותו. אבל אני חושב שיותר טוב אם אף אחד לא ידע שהייתי שם."
ביפ. טיק. וויררר. דינג. פוווט.
"זה בטח דרש חתיכת עבודה," אמר עין־הזעם. האיש המצולק הרכין ראשו באיטיות, כמחווה של כבוד עמוק. "אל תרגיש אשם כל־כך על אובדן אלבוּס ודייוויד ופלאמל, בן, לא משנה כמה אתה טיפש. אתה ניצחת בסופו של דבר. כולנו ביחד מעולם לא היינו יכולים. רק כדי לבדוק, בן, אתה ודייוויד גם השמדתם את ההורקרוקס של וולדי? ואתה בטוח שזה היה הדבר האמיתי?"
הארי היסס, שוקל את ההשלכות האפשריות של האמון, ואת האסונות האפשריים של השתיקה, ואז נד בראשו למודי כתשובה. הוא תכנן לספר לפחות למֶקגונַגל על מה שיש עכשיו בתוך בית־הספר שלה בכל מקרה. "לוולדמורט היו... די הרבה הורקרוקסים, למעשה. אז במקום זה מחקתי את רוב הזיכרונות שלו ושיניתי את צורתו לזה." הארי הרים את ידו והצביע בשקט על אבן האזמרגד שעל טבעתו.
ספלאט. בוינג. ספלאט. ספלאט.
"הא," אמר מודי, רוכן חזרה על כיסאו. "מינֶרְווָה ואני נשים כמה אזעקות וקסמים על הטבעת הזו שלך, בן, אם לא אכפת לך. רק למקרה ואתה תשכח לשמר את השינוי יום אחד. ואל תלך לרדוף אחרי שום קוסמים אפלים, אי־פעם, רק תחייה חיים שקטים ורגועים." האדם המצולק לקח ממחטה וניגב את אגלי הזיעה שהופיעו על מצחו. "אבל כל הכבוד, בחור, אתה ודייוויד ביחד, זכרונו לברכה. זה היה רעיון שלו, אני מנחש? כל הכבוד, אני אומר."
"אכן," אמרה אמיליה בּוֹנְז, שקור רוחה חזר אליה. "כולנו חבים לשניכם חוב אדיר של הכרת תודה, אבל אני אומרת שוב שיש עניינים דחופים לגבי שושלת מרלין הנצחית."
"אני מאמינה," אמרה מינֶרְווָה מֶקגונַגל באיטיות, "שהכי טוב הוא שאתן את מכתביו של אלבוס למר פוטר ברגע זה." בראש ערמת הדפים שלה נחה מעטפת קלף, ומגילת קלף מגולגלת חתומה בסרט אפור.
המנהלת נתנה להארי את מעטפת הקלף, והארי פתח אותה.
אם אתה קורא את זה, הארי פוטר, אז אני הובסתי על ידי וולדמורט, והמשימה עכשיו בידיך.
למרות שזה אולי יזעזע אותך לגלות, זהו הסוף שקיוויתי בליבי שיתרחש. ברגעים אלה, עדיין נראה אפשרי שוולדמורט יובס על ידיי. ואז, בבוא הזמן, אהפוך בעצמי לאפלה שעליך לנצח, בשביל שתגיע לשיא כוחך. מכיוון שנאמר פעם שאולי תצטרך להרים את ידך על מי שלימד אותך, האחד שהכין אותך, האחד שאתה אוהב; נאמר שאתה אולי תביא למפלה שלי. אם אתה קורא את זה אז זה לעולם לא יקרה ואני שמח על כך.
עם זאת, הארי, אני אחסוך ממך את זה, את הלחימה לבד מול וולדמורט. אני כותב את זה, בהתחייבות אליך שאני אגונן עליך כל עוד אני יכול ולא משנה מה יקרה לי. אבל אם אני אכשל אז תדע שאני שמח על כך, בדרכי האנוכית.
עם פטירתי, לא יוותר מי שיתמודד מול וולדמורט כשווה לו חוץ ממך. צילו הארוך והנורא יוטל על בריטניה הקסומה, ורבים יסבלו וימותו בגלל זה. הצל הזה לא יעלם עד שתשמיד את מקורו, עד שתטהר את ליבה של האפלה. איך אתה אמור לעשות זאת, איני יודע. אם וולדמורט אינו יודע מהו הכוח שאתה נושא, אז גם אני לא יודע. אתה חייב למצוא את הכוח הזה בתוכך, אתה חייב ללמוד לשלוט בו, אתה חייב להפוך לשופט האחרון של וולדמורט, ואני מתחנן לפניך לא לעשות את השגיאה של רחמים כלפיו.
את השרביט שלי, שהשארתי לך במשמרת אצל מודי, אל תעז להניף מול וולדמורט. משום שכאשר אדון השרביט מובס, נאמנותו עוברת למנצח. כאשר תביס את שהביס אותי, אז יתמסר לך השרביט באמת; אך אם תניף אותו מול וולדמורט לפני כן, הוא יבגוד בך לבטח. שמור אותו מחוץ להישג ידו של וולדמורט בכל מחיר. עלי לייעץ לך שלא להניף את השרביט הזה כלל, אך בכל זאת הוא חפץ בעל עוצמה גדולה, עוצמה לה אתה עשוי להזדקק במקרים נואשים. אך אם תניף אותו, עליך לחשוש תמיד מבוגדניותו.
בהעדרותי אין מנוס מנפילת הקסמהדרין לידי מאלְפוֹי. שושלת מרלין הנצחית שהעברתי לך, תימצא באחריות אמיליה בּוֹנְז עד שתהיה בגיל או בעוצמה המתאימים. אבל היא לא יכולה להתנגד למאלְפוֹי להרבה זמן, לא כשאני לא שם וכשוולדמורט חזר לייעץ לו. בקרוב, אני חושב, משרד הקסמים ייפול והוֹגווֹרטְס יהפוך למבצר האחרון. למינֶרְווָה השארתי את מפתחות הוֹגווֹרטְס, אבל אתה לבדך אדונו, והיא תעזור לך כמה שתוכל.
אלאסטור מנהיג כעת את מסדר עוף־החול. הקשב לדבריו היטב, גם לעצותיו וגם לסודותיו. אחת החרטות הגדולות של חיי היא שלא הקשבתי לו יותר ומוקדם יותר.
בכך שבסוף תביס את וולדמורט, אין לי ספק.
מכיוון שזו תהיה רק התחלת גורל חייך. גם בזה אני בטוח.
כאשר תביס את וולדמורט, כשתציל את המדינה הזו, אז, אני מקווה, תבין את המשמעות האמיתית של חייך.
אז מהר להתחיל.
שלך במוות (או במה שזה לא יהיה),
דמבלדור.
נ.ב. הסיסמאות הן "מחיר עוף־החול", "גורל עוף־החול" ו"ביצת עוף־החול", מתוך המשרד שלי. מינֶרְווָה יכולה להעביר את החדרים הללו למקום בו תוכל לגשת אליהם ביתר קלות.
הארי קיפל את הקלף והכניס אותו חזרה למעטפה, קימט את מצחו במחשבה, ואז לקח את המגילה החתומה בסרט אפור מהמנהלת. כשהשרביט האפור הארוך המונח בידו של הארי נגע בסרט, הוא נפל מיד; הארי גלל את המגילה, וקרא ממנה.
לכבוד הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס:
אם אתה קורא את זה, הבסת את וולדמורט.
ברכותיי על כך.
אני מקווה שהיה לך זמן לחגוג לפני שפתחת את המגילה הזו, בגלל שהחדשות בה אינן מעודדות.
במהלך מלחמת הקוסמים הראשונה, הגיע זמן בו הבנתי שוולדמורט מנצח, שבקרוב הוא יחזיק בכל.
בעת משבר זו, הלכתי למחלקת המסתורין והפעלתי סיסמה שמעולם לא נאמרה בכל ההיסטוריה של שושלת מרלין הנצחית, ועשיתי דבר אסור ובכל זאת לא אסור לגמרי.
הקשבתי לכל הנבואות שאי־פעם תועדו.
וכך למדתי שצרותיי גרועות בהרבה מוולדמורט.
מנביאים וחוזים מסוימים הגיעה מקהלה הולכת וגדלה של נבואות החוזות שעל העולם הזה נגזר להיחרב.
ואתה, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס, אחד מאלה שנובא שיהרסו אותו.
לו הייתי הוגן, הייתי צריך לסיים את קו האפשרויות שלך, לעצור אותך מלהיוולד, כשם שהשתדלתי לסיים את כל קווי האפשרויות האחרים שגיליתי באותו יום התוודעות נורא.
אבל במקרה שלך, הארי, ורק במקרה שלך, לנבואות סוף העולם יש פרצות, קטנות ככל שיהיו.
תמיד "הוא יביא לקץ העולם" ולא "יביא לקץ החיים".
אפילו כשנאמר שתקרע לגזרים את הכוכבים בשמיים, לא נאמר שתקרע לגזרים את האנשים.
ולכן, כשהתברר שהעולם הזה לא תוכנן לשרוד, אני הימרתי — פשוטו כמשמעו — הכול עליך, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס. לא היו נבואות על איך העולם אולי ינצל, אז מצאתי את הנבואות שהכילו פרצות בחורבן; והבאתי לתנאים המוזרים והמסובכים שנדרשו בשביל שנבואות אלו יתקיימו. דאגתי שוולדמורט יגלה לפחות אחת מהנבואות הללו, וכך (אף שמזה חששתי) דנתי את הוריך למוות והפכתי אותך למה שאתה. כתבתי רמז מוזר בספר השיקויים של אמך, למרות שלא ידעתי מדוע אני עושה זאת; וזה גרם ללילי לדעת איך לעזור לאחותה, והבטיח שתזכה באהבתה המלאה של פטוניה אוואנס. חמקתי, בלתי נראה, לחדרך באוקספורד, ונתתי לך את השיקוי שנותנים לתלמידים עם מחולל־הזמן להארכת מחזור היממה שלהם בשעתיים. כשהיית בגיל שש ריסקתי אבן שהייתה על אדן החלון שלך, ועד היום איני יודע למה.
הכל בתקווה הנואשת שתוכל להעביר אותנו בעין־הסערה, שאיכשהו תחריב את העולם אך עדיין תשאיר את אנשיו בחיים.
עכשיו כשעברת את המבחן המקדים של הבסת וולדמורט, אני מניח את כל שיש לי בידיך, כל הכלים שאני מסוגל לתת לך. שושלת מרלין הנצחית, הפיקוד על מסדר עוף־החול, את כל הוני ואוצרותיי, שרביט הבכור מאוצרות המוות, והנאמנות של אלה מחברי שיצייתו לי. השארתי את הוֹגווֹרטְס בטיפולה של מינֶרְווָה, כי איני חושב שיהיה לך הזמן לכך, אבל אפילו הוא יהיה שלך אם תדרוש אותו ממנה.
דבר אחד אינני נותן לך, וזה את הנבואות. מהרגע שאעזוב הן ייהרסו, ושום נבואה חדשה לא תתועד, בגלל שנאמר שאסור לך לראותן. אם אתה חושב שזה מתסכל, תאמין לי כשאני אומר שאפילו שכלך לא יוכל לתפוס את התסכול שנחסך ממך. אני אמות, או אובד לך, או אלקח ממך באיזו דרך אחרת — הנבואות לא ברורות, כטבען — מבלי לדעת אי־פעם מה העתיד באמת צופן לנו, או למה אני חייב לעשות את מה שעשיתי. כל זה הינו טירוף מוצפן ומוטב לך בלעדיו.
יכול להיות רק מלך אחד על לוח השחמט.
יכול להיות רק כלי אחד שאין לו מחיר.
הכלי הזה אינו העולם, אלא אנשי־העולם, מכשפים ומוגלגים כאחד, גובלינים וגמדוני־בית וכולם.
כל עוד נותר שריד למין שלנו, הכלי הזה עדיין במשחק, אף שעל הכוכבים למות בשמיים.
ואם הכלי הזה יאבד, המשחק יסתיים.
דע את ערכם של כל שאר הכלים שלך ושחק כדי לנצח.
אלבוּס
הארי החזיק את המגילה לזמן רב, בוהה בכלום.
ובכן.
ישנם רגעים שבהם המונח "זה מסביר" לא נראה כמספיק לתיאור המצב, ובכל זאת, זה מסביר.
בהיסח הדעת, הארי גלגל את המגילה באגרופו, עדיין בוהה בכלום.
"מה כתוב שם?" שאלה אמיליה בּוֹנְז.
"זהו מכתב וידוי," אמר הארי. "מסתבר שדמבלדור היה זה שהרג את אבן המחמד שלי."
"אין זה הזמן לבדיחות!" קראה המכשפה הזקנה. "האם אתה הבעלים האמיתי של שושלת מרלין הנצחית?"
"כן," אמר הארי בהיסח דעת, מוחו היה עסוק במחשבות שהיו, על־פי כל כימות אובייקטיבי, הרבה יותר חשובות.
המכשפה הזקנה ישבה ללא תזוזה בכיסאה. היא סובבה את ראשה ונעלה את עיניה על מינֶרְווָה מֶקגונַגל.
בינתיים מוחו של הארי, שעבר על יותר מדי אפשרויות בהצטלבות עם יותר מדי קווי־זמן, כמה מהם מערבים, פשוטו כמשמעו, מיליארדי שנים ותהליכי פירוק כוכבים, הכריז על פשיטת רגל קוגניטיבית והתחיל מחדש. בסדר, מה הדבר הראשון שאני צריך לעשות כדי להציל את העולם... לא, צריך לחשוב על זה יותר ממוקד, מה אני צריך לעשות היום... זאת אומרת, חוץ מלהחליט מה לעשות, וכדאי שלא אתעכב לפני שאסתכל על מה שזה לא יהיה שדמבלדור השאיר לי בחדר ביצת עוף־החול...
הארי הרים את עיניו מהמגילה המגולגלת והביט על פרופסור — על המנהלת מֶקגונַגל, על עין־הזעם מודי ועל המכשפה הזקנה והמקומטת, כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה. אם כי למעשה הוא באמת ראה את אמיליה בּוֹנְז כמעט בפעם הראשונה.
אמיליה בּוֹנְז, ראש המחלקה לאכיפת חוקי קסם, שאלבוס דמבלדור חשב שהיא מתאימה להוביל את הקסמהדרין, לפחות באופן זמני. שיתוף הפעולה שלה יהיה רב־ערך, אולי אף נחוץ, עבור... עבור כל דבר שהארי יצטרך להתמודד איתו. דמבלדור בחר בה והוא שמע נבואות שהארי לא שמע.
אמיליה בּוֹנְז, שחשבה שהיא מונתה לאחראית על שושלת מרלין הנצחית ומונתה לכושפת הראשית של הקסמהדרין, רק כדי לגלות שבמקומה התפקיד עבר, ככל הנראה, לילד בן אחת־עשרה.
אתה תהיה, אמר קולו של הַפְלְפַּאף בראשו של הארי, אתה תהיה מנומס עכשיו. אתה לא תהיה חתיכת אידיוט ארור כמו שאתה תמיד. בגלל שגורל העולם עשוי להיות תלוי בזה. או שלא. אנחנו אפילו לא יודעים.
"אני נורא מצטער על כל זה," אמר הארי פוטר, ואז עצר כדי לראות איזו השפעה, אם בכלל, הניבה ההצהרה המנומסת זו.
"נראה שמינֶרְווָה חושבת," אמרה המכשפה הזקנה, "שאתה לא תפגע אם נדבר בכנות."
הארי הנהן. החלק הרֵייבֶנְקְלוֹאי בראשו רצה לכלול את ההצהרה על היותו שונה מאנשים שמנסים בבוטות להתנשא מעליו בזמן שהם צועקים שהוא לא פתוח לביקורת, אבל הַפְלְפַּאף הטיל על כך וטו. לא משנה מה היה לה לומר, הארי ישמע זאת.
"איני רוצה לדבר סרה על הנפטר," אמרה המכשפה הזקנה. "אבל מאז הזמנים הקדומים, שושלת מרלין הנצחית הועבר רק לאלה שהוכיחו היטב שהם לא רק אנשים טובים, אלא גם חכמים מספיק כדי לבחור יורשים שהם עצמם טובים וחכמים. סטייה אחת, בכל מקום לאורך השרשרת, והשושלת עלולה לסטות ולעולם לא לחזור! זה היה מעשה משוגע מצד דמבלדור להעביר את השושלת למישהו כל־כך צעיר, אפילו כאשר זה היה מותנה בהבסתו של אתה־יודע־מי. כתם על מורשתו של דמבלדור, כך זה יֵראה." המכשפה הזקנה היססה, עיניה עדיין נעוצות בהארי. "אני חושבת שהכי טוב שאף אחד מחוץ לחדר לא ישמע על כך."
"אממ," אמר הארי, "את... לא ממש מעריכה את דמבלדור, אני מבין?"
"חשבתי..." אמרה המכשפה הזקנה. "ובכן. אלבוּס דמבלדור היה קוסם טוב יותר ממני, אדם טוב יותר ממני, בדרכים רבות מכפי שאוכל לספור בקלות. אבל לאיש היו את הפגמים שלו."
"בגלל ש, אממ. אני מתכוון. דמבלדור ידע כל מה שאמרת הרגע. על עצם היותי צעיר ועל איך שהשושלת עובדת. את מתנהגת כאילו דמבלדור לא היה מודע לכל העובדות הללו, או שפשוט התעלם מהן, כשעשה את הבחירה שלו. זה נכון שלפעמים אנשים טיפשים, כמוני, מחליטים החלטות משוגעות כאלה. אבל לא דמבלדור. הוא לא היה משוגע." הארי בלע, מוחה לחות שצצה פתאום בעיניו. "אני חושב... אני מתחיל להבין... שדמבלדור היה האדם השפוי היחיד, בכל זה, כל הזמן הזה. האדם היחיד שעשה את הדברים הנכונים ממשהו שאפילו מתקרב לסיבות הנכונות..."
גברת בּוֹנְז קיללה בשקט, שורה של קללות חריפות שגרמו למינֶרְווָה לנוע באי־נוחות.
"אני מצטער," אמר הארי בחוסר־אונים.
עין־הזעם גיחך, פניו המצולקות מתעוותות בחיוך. "תמיד ידעתי שדמבלדור זמם משהו שהוא לא גילה לנו אף פעם. בחור, אין לך מושג כמה קשה זה עבורי לא להשתמש בעין כדי להסתכל במגילה."
הארי מיהר לתחוב את המגילה לתוך נרתיק עור המוק.
"אלאסטור," אמרה אמיליה. קולה של המכשפה הזקנה עלה. "אתה אדם הגיוני. אתה לא יכול לחשוב שהבחור הזה יוכל להיכנס לגרביו של דמבלדור! לא היום!"
"דמבלדור," אמר הארי, השם הרגיש מוזר על הלשון שלו, "באמת עשה הנחה אחת שגויה, כשהוא עשה את החלטותיו. הוא חשב שנילחם בוולדמורט במשך שנים, כולנו ביחד. הוא לא ידע שאביס את וולדמורט מיד. זה היה הדבר הנכון עבורי לעשות, זה הציל הרבה חיים בהשוואה למלחמה ארוכה. אבל דמבלדור חשב שיהיה לכם שנים ללמוד אותי, לבטוח בי... ובמקום זה הכל הסתיים בערב אחד." הארי שאף אוויר. "את לא יכולה פשוט להעמיד פנים שנלחמנו בוולדמורט שנים ושכבר השגתי את אמונכם והכל? שאני לא אדפק על כך שהבסתי אותו מהר יותר ממה שדמבלדור ציפה?"
"אתה עדיין תלמיד שנה ראשונה בהוֹגווֹרטְס!" אמרה המכשפה הזקנה. "אתה לא יכול לקחת את מקומו של דמבלדור, לא משנה מה היו כוונותיו!"
"בסדר, כל העסק הזה של 'נראה כמו ילד בן אחת־עשרה'." ידיו של הארי עלו, גרדו את אפו במקום בו משקפיו נחו. אני מניח שאני יכול רק להשתמש באבן, ולשנות את המראה שלי לבן תשעים...
"אני לא טיפשה," אמרה המכשפה הזקנה. "אני יודעת שאתה לא ילד רגיל. ראיתי אותך מדבר עם לוּציוּס מאלְפוֹי, ראיתי אותך מפחיד סוהרסן, וראיתי את פוקס ממלא את בקשתך. כל אחד עם שכל שראה אותך לפני הקסמהדרין — ובכך אני מתכוונת לעצמי ולכל היותר שניים נוספים — יכול היה לראות שאתה ספגת חלק כלשהו מהנפש המרוסקת של אתה־יודע־מי בלילה של היעלמותו, אבל הכנעת אותה והשתמשת בידע שלו לטובה."
הייתה שהייה קלה בחדר.
"ובכן, כן, ברור," אמרה מינֶרְווָה מֶקגונַגל. היא נאנחה ושקעה מעט בכסא המנהלת. "כמו שאלבוס ידע בבירור ישר מהתחלה, אבל סירב ברוב התחשבותו להזהיר אותי על כך בשום דרך שהיא."
"נכון," אמר מודי. "אני ידעתי את זה. כן. ברור לגמרי. לא הייתי מבולבל בכלל."
"אני מניח שזה קרוב מספיק לאמת," אמר הארי. "אז, אממ, מה הבעיה בדיוק?"
"הבעיה," אמיליה בּוֹנְז אמרה, קולה מאוזן לחלוטין, "שאתה תערובת מבעבעת ולא יציבה של תלמיד שנה הראשונה ואתה־יודע־מי." היא עצרה, כאילו היא חיכתה למשהו.
"אני משתפר לגבי זה," אמר הארי, כי נראה שהיא המתינה לתגובתו. "די מהר, למעשה. יותר חשוב, זה לא משהו שדמבלדור לא ידע."
המכשפה הזקנה המשיכה. "מסירת כל הונך וכניסה לחוב ללוּציוּס מאלְפוֹי בשביל לשמור את החברה הכי טובה שלך מחוץ לאזקבאן, כמה שזה מראה את האישיות המוסרית המרשימה שלך, גם מראה שאתה לא יכול להשתלט על הקסמהדרין. אני יכולה לראות עכשיו שעשית את הדבר הנכון בשבילך, הדבר שהיית צריך לעשות כדי לשמור על השפיות שלך ולעצור את האופל הפנימי שלך. אבל אתה גם עשית דבר שאסור ליורש של מרלין לעשות. מנהיג סנטימנטלי יכול להיות הרבה יותר גרוע ממנהיג אנוכי. את אלבוס, הבעלים והמשרת של עוף־חול, בקושי שרדנו — ואפילו הוא התנגד לך באותו היום." אמיליה החוותה בכיוון של עין־הזעם מודי. "לאלאסטור יש קשיחות. יש ערמומיות. ועדיין אין לו את הכישורים להנהיג. לך, הארי פוטר, אין את החוזק, היכולת להקריב, כדי להנהיג אפילו את מסדר עוף־החול. ובהתחשב במי שאתה, אסור לך לנסות להפוך לאדם כזה. לא עכשיו, לא בגיל הזה. יַשֵּׁר ואַחֵה את הנפש החצויה שלך בזמנך שלך, אם אתה בכלל יכול. אל תנסה להיות הכושף הראשי של הקסמהדרין בזמן שאתה עושה את זה. אם אלבוס חשב שזה היה רעיון טוב, הוא טווה סיפור נחמד יותר על חשבון מעשיוּת של העולם האמיתי. אני באמת חושבת שלבן אדם הייתה בעיה עם זה."
עיניו של הארי התרחבו מעט, בעודו מקשיב לכל זה. "אממ... מה את חושבת בדיוק שהולך כאן בפנים?" הארי נגע בראשו מעל אוזנו.
"אני מתארת לעצמי שיש בתוכך נשמה של ילד שנשאר אמיתי והגון, ומקבץ את כוח הרצון שלו על מנת לעצור את השריד של נשמתו של וולדמורט שמנסה לאכל אותו, אפילו כשהוא נוהם עליו שהוא רגשן וחלש — אתה צחקקת כרגע?"
"סליחה. אבל ברצינות, זה אף פעם לא היה כזה רע. זה יותר דומה לכך שיש לי הרבה הרגלים רעים שאני צריך להפטר מהם."
"אהמ," אמרה המנהלת מֶקגונַגל. "מר פוטר, אני חושבת שבתחילת השנה זה היה כזה רע."
"הרגלים רעים שנקשרו והפעילו זה את זה. כן, אלו קצת יותר בעייתיים." הארי נאנח. "ואת, הגברת בּוֹנְז... אממ, מצטער אם אני טועה לגבי זה, אבל הניחוש שלי הוא שאת קצת נרגזת שהשושלת הלכה לילד בן אחת־עשרה?"
"לא בדרך שאתה חושב," טענה המכשפה הזקנה. "אם כי זה טבעי בשבילך לחשוד בי. תפקיד הכושף הראשי של הקסמהדרין לא ימצא חן בעיני, אפילו בהשוואה לאימה שהיא המחלקה לאכיפת חוקי הקסם. אלבוס שיכנע אותי בעניין, ואודה שזה לקח חתיכת שכנוע, אבל האמת היא שלא בזבזתי את הזמן שלו בוויכוח שידעתי שאפסיד בו. אני ידעתי שאני אשנא את המשימה, ואני ידעתי שאעשה זאת בכל מקרה. מינֶרְווָה אמרה שיש לך כמות מסוימת של שכל ישר, במיוחד כשאחרים מזכירים לך אותו. אתה באמת יכול לראות את עצמך עומד בראש הבימה הגבוהה של הקסמהדרין? אתה בטוח שזה לא זֵכר של אתה־יודע־מי שמדמיין את עצמו מתאים לתפקיד או אפילו שואף אליו בכלל?"
הארי הוריד את משקפיו ועיסה את מצחו. צלקתו עדיין כאבה מעט, מהנזק שהוא עשה לה אתמול כשגירד אותה עד שתדמם באופן דרמטי דיו. "אכן יש לי שכל ישר, וכן, להיות הכושף הראשי של הקסמהדרין נשמע כמו עוגמת נפש רבה ועבודה שבמציאות לא מתאימה לי אפילו טיפה. הבעיה היא. אממ. שאני לא בטוח ששושלת מרלין הנצחית אומר רק להיות הכושף הראשי. שישנם, אממ. אני חושד... שישנם דברים מוזרים אחרים שבאים יחד איתו. ושדמבלדור התכוון שאני אקח את האחריות על ה... דברים האחרים. ושהדברים האחרים הם... בסיכוי טוב, חשובים להפליא."
"לעזאזל," אמר מודי. ואז אלאסטור מודי חזר ואמר, "לעזאזל. ילד, אתה צריך בכלל לומר לנו את זה?"
"אני לא יודע," אמר הארי. "אם יש מדריך משתמש, לא הסתכלתי בו עדיין."
"לעזאזל."
"ואם העניינים האחרים ידרשו קשיחות והקרבה?" אמרה אמיליה בּוֹנְז, עדיין רגועה. "אם יבחנו אותך כפי שנבחנת לפני הקסמהדרין? אני זקנה, הארי פוטר, אבל אני לא חסרת ידע לגבי תעלומות. ראית כיצד הצלחתי לקלוט את הטבע שלך כמעט במבט אחד."
"אמיליה," עין־הזעם מודי אמר. "מה היה קורה אם היית צריכה להילחם עם את־יודעת־מי אתמול בלילה?"
המכשפה הזקנה משכה בכתפיה. "הייתי מתה, אני מניחה."
"היית מפסידה," אמר אלאסְטור מודי. "והילד־שנשאר־בחיים לא רק חיסל את וולדי, הוא גם סידר שחברתו הטובה הרמיוני גרֵיינגֶ'ר תחזור מהמתים באותו זמן שוולדי שִׁחְזֵר את עצמו. אין מצב או חצי־מצב שזו הייתה תאונה, ואני גם לא חושב שזה היה רעיון של דייוויד. איימי, האמת היא שאף אחד מאיתנו לא יודע מה שומר השושלת של מרלין צריך לעשות. אבל אין לנו את הסוג הנכון של השגעון לזבל הזה."
אמיליה בּוֹנְז קימטה את מיצחה. "אלאסטור, אתה יודע שהתעסקתי עם דברים מוזרים בעבר. התעסקתי איתם די טוב, לדעתי."
"כן, את מתעסקת עם הזבל כדי שתוכלי לחזור לחיים האמיתיים. את לא משוגעת מהסוג שבונה טירה מהזבל וגר שם." מודי נאנח. "איימי, ברמה מסוימת את יודעת בדיוק למה אלבוס נאלץ להשאיר מי־יודע־איזו־עבודה בשביל הילד המסכן."
אגרופיה של המכשפה הזקנה נקפצו על השולחן. "יש לך מושג בכלל על האסון שזה יהיה לבריטניה? קרא לי הגיונית, אבל אני לא יכולה לקבל את התוצאה הזאת! אני עבדתי יותר מדי לקראת היום הזה בשביל לראות את זה מתפרק עכשיו, דווקא עכשיו!"
"סלחו לי," אמרה המנהלת מֶקגונַגל בקול מדויק ומבטא סקוטי. "ישנה סיבה כלשהי בגללה מר פוטר לא יכול פשוט להורות לשושלת שמַדאם בּוֹנְז היא העוצרת לתפקיד הכושפת הראשית, אבל לא לכל דבר שנוגע למחלקת המסתורין, עד שהוא יגיע לגיל המתאים? אם אלבוס יכל לומר לשושלת למנות עוצר עד שוולדמורט מובס, ברור שהיא יכולה לעקוב אחרי הוראות מורכבות."
אט אט, מכת הפטיש הבלתי צפויה של שכל ישר נקלטה על ידי כל הנוכחים.
הארי פתח את פיו כדי להסכים למנות את אמיליה בּוֹנְז בתור עוצרת עבור נושאים הקשורים בקסמהדרין, ואז היסס שוב.
"אממ," הארי אמר. "אממ. גברת בּוֹנְז, אני ממש אעדיף אם את תנהלי את הקסמהדרין במקומי."
"בזה אנו מסכימים," אמרה המכשפה הזקנה. "שנסגור את העניין?"
"אבל —"
רגע תסכול קצר עבר על הנוכחים. "מה הבעיה, מר פוטר?" אמרה המנהלת, בקול שאמר שהיא מקווה שזה לא משהו חשוב.
"אממ. אני חושב שיש כמה דברים שאני אולי אצטרך לעשות בהקדם האפשרי שעשויים... להתגלות כשנויים במחלוקת מבחינה פוליטית, ובתמורה לכוח הפוליטי של השושלת שאמסור לגברת בּוֹנְז אני ארצה ממנה... אממ, שיתוף פעולה בכמה דברים."
אמיליה בּוֹנְז החליפה מבט ארוך נוסף עם מינֶרְווָה מֶקגונַגל. ואז היא הסתכלה חזרה על הארי פוטר.
"אני מתרעמת על בקשה זו!" אמרה אמיליה בּוֹנְז. "ההיסוס שלך אומר לי שאתה חלש ולא רגיל למשא ומתן, ושסביר להניח שתיכנע אם אדחוק בך."
הארי סגר את עיניו.
הארי אפל במקצת פקח אותן.
"בסדר," הארי אמר, "תני לי לנסח את זה מחדש. אני לא מתכוון להפריע לך בעבודתך על בסיס יומי או אפילו חודשי, אבל אני פשוט לא יכול לזרוק את האחריות האחרונה שדמבלדור השאיר לי. אני לא הולך לשלוח לך מכתבים מוזרים משום מקום, יכולים להתקיים דיונים קודם, אבל בנקודה מסוימת אני אולי אצטרך לתת לך פקודה. אם את מסרבת לפקודה אני אולי אאלץ לקחת חזרה את הסמכויות של השושלת על הקסמהדרין ואשלוט בו ישירות בעצמי. את יכולה להתמודד עם זה?"
"ואם אני אומר שלא?" אמרה המכשפה הזקנה.
קצת, קצת יותר אופל... "אין לי חלופה מוכנה בשבילך. אני יכול להתחיל בלשאול את אוגוסטה לונגבוטום מי היא חושבת שאולי יתאים ולהמשיך משם. אבל אולי יהיה חשוב שאנחנו נצמד לתוכניתו של דמבלדור ככל האפשר, כי אני לא יודע בדיוק למה הוא עשה את הדברים שהוא עשה, והוא חשב שאמיליה בּוֹנְז צריכה להיות הכושפת הראשית לזמן מה. אני לא הולך לכפות עלייך את שמו של מרלין, אבל... לא, תשכחי מזה, אני הולך לכפות עלייך את שמו של מרלין, זה עשוי להיות חשוב בטירוף."
המכשפה הזקנה חשבה זמן מה, עיניה עברו מאדם לאדם סביב לשולחן. "אני לא מרוצה מזה," היא אמרה אחרי זמן מה. "אבל הקסמהדרין חייב להיקרא לסדר בקרוב. זה יספיק לבינתיים."
המכשפה הזקנה חיפשה בגלימותיה באיטיות והוציאה מוט קצר מאבן כהה.
היא מיקמה את המוט על השולחן לפני הארי. "קח את מה ששלך," היא אמרה. "ואז, במטותא ממך, תן לי אותו בחזרה."
הארי מתח את ידו לקחת את המוט.
ברגע שאצבעותיו של הארי נגעו באבן הכהה —
— שום דבר לא קרה.
טוב, אולי מרלין לא היה בקטע של מלודרמה. זה יכול להסביר למה המורשת האחרונה שלו נראתה כמו מוט כהה קטן וצנוע. אם זה היה כל מה שנדרש בשביל שהוא יפעל, זה כל מה שיהיה בו.
הארי הרים את השושלת, וקימט את מצחו. "ברצוני למנות את אמיליה בּוֹנְז כעוצרת שלי בפעולות הקשורות לקסמהדרין." ואז, כשצצה המחשבה שהוא צריך להגביל את ההצהרה לנקודת עצירה מסוימת, הארי הוסיף, "עד שאומר שחזרתי בי."
הארי עשה פרצוף. הוא ציפה ליותר מהשושלת, אבל היא הייתה רק מפתח למקומות במחלקת המסתורין שבהם הוחזקו דברים מעניינים, או לחותמות שמאחוריהן מרלין ויורשיו גנזו דברים שצריכים שלא להיהרס אבל חייבים להיות שמורים. חוץ מזה, השושלת לא עשתה הרבה.
השושלת גם לא נותנת לך לעקוף את האיסור של מרלין. לא, אפילו לא אם גורל הגלקסיה היה בסכנה. אפילו לא אם האדם נראה הגיוני, נדר נדר כובל ובכנות מאמין שאחרת העולם עומד להיהרס.
מרלין חלם לטווח רחוק, על עולם שישרוד במשך עידנים ולא רק כמה מאות שנים. לעולם לא הייתה סיבה לא לשרוד לנצח, אם הכוחות המסוכנים באמת יוסרו ויישארו אבודים. לעומת זאת, פרצה אחת באמצעי ההגנה הופכת את השמדת העולם לעניין של זמן בלבד. יום אחד השושלת של מרלין תעבור לאדם הלא נכון. הוא יכול כמובן לדחות את האדם הלא ראוי, אבל בסופו של דבר הוא יעבור לידיים פגומות באופן עדין מדי מכדי שהשושלת תוכל לזהות. זה בלתי נמנע, כשמתעסקים עם בני־אנוש, והארי היה צריך לזכור זאת לפני שהוא אוטם משהו היכן שמחזיקי השושלת העתידיים יוכלו להשיג אותו בחזרה — האסון שיגרור שימוש לרעה בו, שיקרה באופן בלתי נמנע מתישהו, יהיה חייב להיות פחוּת מהיתרונות שלו במשך אלפי השנים הספורות שלפני האסון.
הארי נתן לאנחה קטנה ועצובה להסתנן מפיו. מרלין, אידיוט שכמותך...
לחשוב את זה לא ביטל שום אמצעי הגנה אחרונים.
לא היה שום דבר בוער כרגע במחלקת המסתורין, אז הארי הניח את השושלת בזהירות בחזרה על השולחן.
"תודה לך," אמרה המכשפה הזקנה. היא הרימה את מוט האבן הכהה. "אתה יודע איך אני אמורה להשתמש בה כדי לקרוא את הקסמהדרין לסדר, או — לא משנה, אני פשוט אנסה להכות איתו על דוכן הנואמים. זה נראה מספיק ברור. לשאר המדינה, כמובן, אני הכושפת הראשית עד כמה שכל אחד חוץ מארבעתנו יודע."
הארי היסס, ואז הוא דמיין את הינשופים שהוא יקבל אם מישהו ידע שהוא יכול להורות לכושפת הראשית, ומה זה יעשה לכוח המיקוח שלו עם אמיליה. "בסדר."
אמיליה תחבה את המוט חזרה לגלימותיה. "אני לא אגיד שהיה תענוג לעשות אתך עסקים, הילד־שנותר־בחיים, אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני מודה לך מאוד על כך."
הארי כבר הרגיש מודאג לגבי האיזון המדויק של יחסי הכוחות כאן, לפי הדרך שבה גברת בּוֹנְז הגיבה. האחרים הסיקו, באופן הגיוני למדי, שבעיקר דייוויד מונרו הוא שתכנן את הדרך להבסת וולדמורט, מה שאומר שהם עדיין ממעיטים בערכו. עלול להידרש משבר מסוג זה או אחר, שבו הארי יוציא את כולם מהבוץ בהצלחה לשם שינוי במקום לפשל, לפני שאמיליה בּוֹנְז תתחיל לכבד את סמכותו. או להאמין בה בכלל, למעשה... "אז," הארי אמר. "יש לך איזה מוזרות בשבילי שהיית מביאה לדמבלדור אם הוא היה פה?"
אמיליה נראתה מהורהרת. "אם אתה כבר שואל... אני יכולה לחשוב על שלושה דברים, אכן. הראשון, אין לנו מושג קלוש איזה פולחן שומש להקרבת אוכלי־המוות והחזרת אתה־יודע־מי לחיים. זה לא תואם לשום אגדה ידועה, ועקבות הקסם מהפולחן נמחקו. ככל שההילאים שלי יודעים, הראשים של כולם נפלו מצווארם ללא מעורבות קסומה. חוץ מוולדן מקנייר, שנהרג על ידי אש קסומה אחרי יריית הקללה ההורגת משרביטו. פולחן מסתורי ביותר, בהחלט." היא נתנה להארי פוטר מבט מדויק למדי.
הארי שקל את זה, בוחר את מילותיו בזהירות. וולדמורט אמר שהוא הטיל לחשי הגנה, אז הארי היה בטוח שהוא לא נצפה על ידי הילאים שחזרו בזמן, ובכל זאת... "אני חושב שזה עניין שלא צריך לחקור יותר מדי, הגברת בּוֹנְז."
המכשפה הזקנה חייכה קלות. "אנחנו לא יכולים להיראות לא רציניים בחקירה של כל־כך הרבה מקרי מוות של אצילים, הארי פוטר. כששמעתי את הסיפור שלך על הקרב האחרון של דייוויד, שלחתי חוקרים מסוימים שאני מחשיבה אמינים באיכות העבודה הרגילה שלהם. ההילאי נוֹבּס וההילאי קוֹלוֹן, למעשה, שזוכים לכבוד רב מחוץ למחלקה שלי. מצאתי שהדו"ח שלהם מרתק לקריאה." אמיליה עצרה. "יש אפשרות שאוגוסטוס רוּקווּד השאיר רוח רפאים —"
"גרשי אותה לפני שמישהו מדבר איתה," אמר הארי, מודע להלמות הפתאומיות של לבו.
"כן, אדוני," אמרה המכשפה הזקנה ביובש. "אשבש במקצת את העיגון של הנשמה, ואף אחד לא יגלה כלום כשהתממשותה תיכשל. העניין השני הוא שהייתה זרוע אדם עדיין חיה שנמצאה בין הדברים של אדון האופל —"
"בלטריקס," הארי אמר. מוחו זינק לאחור, מקשר מחדש את מה שטראומה מתמשכת טשטשה. "אני חושב שזוהי הזרוע של בֶּלַטריקְס בְּלֶק". לֵסאת' לֶסְטְרֵיינְג' לא הוכרז כמי שאיבד הורה. "הו, לעזאזל, היא עדיין אי שם, כמובן. את יכולה להשתמש בזרועה כדי למצוא אותה איכשהו?"
אמיליה בּוֹנְז עשתה מבט חמוץ. "אני מבינה. כפי שאמרתי, זרוע אנושית עדיין חיה נמצאה בין חפציו של אדון האופל, אבל היא נשרפה בקלות."
"איזה אידיוט —" הארי עצר את עצמו. "לא, לא אידיוט. בגלל שהשמדה מיידית של חפצים אפלים היא מדיניות המחלקה. בגלל ניסיון העבר עם טבעות שבאמת היו צריכות להיזרק להר געש מיידית. נכון?"
מודי ואמיליה נדו בתיאום. "ניחוש טוב, בן," אמר מודי.
זה אולי נראה בלתי נמנע שטיפשותו של הארי מהעבר תחזור אליו ותפגע בו באופן נוראי כלשהו מאוחר יותר, אבל לא הייתה שום סיבה שלא לנסות להסיט את העלילה. "אני מניח שכבר חשבת על זה," אמר הארי, "אבל הצעד הבא הברור הוא לפרסם את המקבילה שלכם לאזהרה בינלאומית על מכשפה רזה בלי יד שמאל. הו, ולהוסיף עשרים וחמישה אלף אוניות ממני — המנהלת, זה בסדר, בבקשה תבטחי בי בנושא זה — לכל פרס שיוצע."
"יפה אמרת." אמרה המכשפה הזקנה שרכנה קדימה מעט. "הנושא השלישי והאחרון... היה חלק אחד באמת מבלבל באירועי אמש, ואני סקרנית לראות מה תוציא ממנו, הארי פוטר. בין הגוויות נמצא גם ראשו וגופו של סיריוס בְּלֶק."
"מה?" צעק מודי, חצי מזנק מכיסאו. "חשבתי שהוא באזקבאן!"
"אכן הוא שם," אמרה מַדאם בּוֹנְז. "בדקנו זאת מיד. שומרי אזקבאן דיווחו הבוקר כי סיריוס בְּלֶק עדיין בתאו. ראשו וגופו של בְּלֶק הועברו לחדר המתים של הקדוש מנגו, והראו את אותה סיבת מוות כמו שאר אוכלי־המוות, כלומר שהראש שלו נפל באופן ספונטני. עוד נאמר לי שסיריוס בְּלֶק, נכון להבוקר, יושב בפינת תאו ומתנדנד קדימה ואחורה כשראשו בין ידיו. לא נמצאו אוכלי־מוות כפולים אחרים. עדיין."
השתררה שתיקה מלאה בדברים מתקתקים וצווחים, כשהנוכחים שקלו את הדברים.
"אה..." אמרה מינֶרְווָה. "זה לא אפשרי אפילו לא בסטנדרטים של אתם־יודעים־מי, נכון?"
"הייתי חושבת כך גם כשהייתי בגילך, יקירתי," אמרה אמיליה. "זה הדבר השישי המוזר ביותר שראיתי אי־פעם".
"אתה רואה, בן?" אמר מודי. "דבר כזה הוא למה אף אחד, אפילו אני, לעולם לא יוכל להיות מספיק פרנואידי." האיש המצולק היטה את ראשו, מביט בהרהור, כשעינו הכחולה הבהירה המשיכה לשוטט כתמיד. "אח תאום, מוסתר משאר העולם? וַולפּוּרגה בְּלֶק ילדה תאומים, לא עמדה להרוג אחד, ידעה שפּוֹלוּקס הזקן ידרוש את זה... לא, לא קונה את זה."
"יש לך רעיונות, מר פוטר?" אמרה אמיליה בּוֹנְז. "או שמא זה עניין אחר אותו לא כדאי שהמחלקה שלי תחקור יותר מדי?"
הארי עצם את עיניו וחשב.
סיריוס בְּלֶק רדף אחרי פיטר פטיגרו, במקום להימלט מהמדינה כפי שהיה מציע השכל הישר.
מצאו את בְּלֶק באמצע הרחוב, מוקף גופות וצוחק.
שום דבר לא נשאר מפטיגרו מלבד אצבע אחת.
פטיגרו היה מרגל של הטובים, לא סוכן כפול אלא מישהו שהתגנב וגילה דברים.
אחת התיאוריות הקונספירציות על פטיגרו הייתה שהוא היה אנימאגוס, שכן הוא היה טוב בחשיפת סודות אפילו בשנותיו בהוֹגווֹרטְס.
סוהרסנים מוצצים כל קסם בסביבתם.
פרופסור קווירל אמר משהו על סוג מסוים של קסם שמסדר מחדש את הבשר כמו שנפח מוגלגי מעצב מחדש מתכת עם פטיש ומלקחיים...
הארי פקח שוב את עיניו.
"האם פיטר פטיגרו היה מֶטָמוֹרפְמאגוּס בסוד?"
פניה של אמיליה בּוֹנְז השתנו. היא השמיעה קרקור אחד ונפלה לאחור בכיסאה.
"כן, למעשה..." אמרה מינֶרְווָה לאט. "למה?"
"סיריוס בְּלֶק הטיל קונפונדוס על פיטר פטיגרו," קולו של הארי הסביר בסבלנות, "כדי להכריח אותו לשנות צורה ולהעמיד פנים שהוא בְּלֶק. בשלב שהשפעת הקונפונדוס פגה, פיטר כבר היה באזקבאן ולא יכל להשתנות חזרה. האסירים באזקבאן אומרים כל דבר אפשרי כדי לנסות לצאת, אז הסוהרים לא הקשיבו בזמן שפיטר פטיגרו צרח את הדבר הזה שוב ושוב עד שקולו גווע."
אפילו בפניו של עין־הזעם מודי נראתה הזוועה, באותו הרגע.
"במבט לאחור," אמר קולו של הארי, שנראה כאילו הוא פועל באופן אוטומטי לחלוטין, "הייתם צריכים לחשוד שהצלחתם לשלוח את אוכל־המוות האחד הזה לאזקבאן בלי משפט."
"חשבנו שדעתו של מאלְפוֹי הייתה מוסחת," לחשה המכשפה הזקנה. "שהוא רק ניסה להציל את עצמו. היו אוכלי־מוות אחרים שהצלחנו להגיע אליהם, כמו בֶּלַטריקְס —"
הארי נד בראשו, מרגיש כאילו צווארו וראשו נעים על מיתרי בובה. "המשרתת הקנאית והמסורה ביותר של אדון האופל, הגרעין הטבעי של התנגדות לכל מי שהתחרה עם לוּציוּס על שליטתו באוכלי־המוות. אתם חשבתם שדעתו של לוּציוּס מוסחת."
"תוציאו אותו משם," אמרה מינֶרְווָה מֶקגונַגל. קולה עלה לצרחה. "תוציאו אותו משם!"
אמיליה בּוֹנְז הרימה את עצמה מכיסאה, והסתובבה אל האח —
"עצרי."
כולם הביטו בהארי בתדהמה, ומינֶרְווָה מֶקגונַגל יותר מכולם.
נראה שמשהו אחר השתלט על קולו של הארי. "יש לנו ארבעה דברים שעלינו לדון בהם. אדם חף מפשע נמצא באזקבאן במשך עשר שנים, שמונה חודשים וארבעה עשר יום. הוא יכול להישאר שם עוד כמה דקות. ארבעת הדברים האלה דחופים עד כדי כך."
"אתה —" לחשה אמיליה בּוֹנְז. "אתה לא צריך לנסות להיות אדם כזה, בגילך —"
"דבר ראשון. אני חושב שאני צריך להסתכל על הרישומים המשטרתיים המלאים על כל אוכל־מוות אחר שהגיע לאזקבאן בזמן שדעתו של לוּציוּס "הייתה מוסחת". תוכלי לייצר את זה עד הלילה?"
"בתוך שעה," אמרה אמיליה בּוֹנְז. היא נראתה אפורה.
הארי הנהן. "שנית. אזקבאן נגמר. יהיה עליכם להתחיל הכנות להעברת האסירים לנירמנגרד או לכלא בטוח אחר נטול סוהרסנים, ולספק טיפול לחשיפה שלהם לסוהרסנים."
"אני," אמרה אמיליה. המכשפה הזקנה נראתה כפופה, קטנה יותר. "אני... אני לא חושבת, שאפילו עם... השערורייה הזאת, שמה שנשאר מהקסמהדרין יכוף לכך... ויש להאכיל את הסוהרסנים, לא בכמות שהזנו אותם עד כה, אבל חייבים לתת להם כמה קורבנות, או שהם יסתובבו בעולם, צדים חפים מפשע..."
"זה לא משנה מה הקסמהדרין אומר," אמר הארי. "כי —" קולו של הארי נחנק. "כי —" הארי לקח נשימה עמוקה, מייצב את עצמו. הוא חשב שהוא יכול לראות עכשיו את צורתו של העתיד המידי, לראות אותו נמתח לפניו כמו שביל זהב המואר באור שמש. האם גם זה נכתב, בספר של הזמן שאסור לי לראות? "כי אם אני צודק לגבי מה שבא בהמשך, מתישהו בקרוב מאוד, הרמיוני גרֵיינגֶ'ר, הנערה־שחזרה־לחיים, תלך לאזקבאן ותשמיד את כל הסוהרסנים שם."
"בלתי אפשרי!" פלט עין־הזעם מודי.
"מרלין," לחשה אמיליה בּוֹנְז. "הו, מרלין היקר. זה מה שקרה לסוהרסן שדמבלדור 'איבד'. לכן הם מפחדים ממך — ועכשיו גם ממנה?" קולה רעד. "מה זה, מה כל זה?"
אם הרמיוני מאמינה שהמוות יכול להיות מובס —
אם היא הייתה מסוגלת להאמין לפני כן ואם לא, היא תאמין עכשיו.
"מפתח מעבר מורשה לאזקבאן יהיה מוערך —" קולו של הארי נשבר שוב. דמעות זלגו על לחייו.
היא לא יכולה למות. יש לי את ההורקרוקס שלה.
אבל הרמיוני לא צריכה לדעת על זה. לא לעוד שבוע אחד.
אם היא תהיה מוכנה לסכן את חייה כדי לסיים את זה —
"למרות שאני חושב, שהיא עשויה להגיע לשם, בדרכה שלה..."
"הארי?" אמרה המנהלת מֶקגונַגל.
הארי בכה עכשיו, נשימות מחוספסות ענקיות פורצות ממנו. אבל הוא לא הפסיק לדבר. אי שם, פיטר פטיגרו חיכה בזמן שהארי בכה.
אי שם, כולם חיכו בזמן שהוא בכה.
"שלישית, איפשהו בתוך לחשי ההגנה של הוֹגווֹרטְס. במקום מוגן ביותר. אבל היכן שמקרי חירום יוכלו להגיע לשם עם מפתח מעבר מחוץ לגבולות לחשי ההגנה. הולך להיות בית חולים עם אבטחה גבוהה. עם שומרים עוצמתיים מאוד, שנדרו את הנדר הכובל, לא, לא אכפת לי כמה זהב יעלה לשלם עבור נדרים, זה בכנות לא משנה יותר. ואלאסטור מודי הולך לעצב את האבטחה, ולהגזים כמה שיותר עם הפרנויה מבלי להיות מוגבל על ידי תקציב, שפיות או שכל ישר, רק שצריך לפתוח את זה בקרוב." לא יכול להפסיק לדבר כדי לבכות.
"הארי," אמרה המנהלת, "שניהם חושבים שהשתגעת, הם לא מכירים אותך מספיק כדי להבין. אתה צריך להאט את הקצב ולהסביר."
במקום להסביר הארי הושיט את ידו לנרתיקו וסימן אותיות באצבעותיו, והוציא, אצבעותיו התאמצו, גוש זהב של חמישה קילוגרמים שגדול מאגרופו, מהניסוי שעשה הבוקר. הגוש השמיע חבטה גדולה כשנחת על השולחן.
מודי הושיט את ידו וטפח על הגוש בשרביטו, ואז גרונו השמיע קול לא ברור.
"זה התקציב ההתחלתי שלך, אלאסטור, אם אתה צריך כסף במידי. ניקולס פלאמל לא יצר את אבן החכמים, הוא גנב אותה, דמבלדור לא ידע את ההיסטוריה הסודית אבל מונרו ידע. ברגע שמבינים איך היא עובדת, האבן יכולה להחזיר אדם לבריאות ונעורים מלאים כל מאתיים שלושים וארבע שניות. שלוש מאות ושישים איש ביום. מאה שלושים וארבעה אלף ריפויים בשנה. זה אמור להספיק בכדי לעצור את כל הקוסמים בכל מקום, ואת כל הגובלינים וגמדוני הבית וכל מי שירצה, מלמות מזקנה או או מכל דבר אחר." הארי ניגב את דמעותיו, שוב ושוב. "לפלאמל היה יותר דם על הידיים ממאה וולדמורטים, על כל האנשים שהוא היה יכול להציל ולא הציל. כל הזמן הזה, מודי, אבן החכמים יכלה לרפא את כל הצלקות שלך, להחזיר לך את הרגל שלך, בכל רגע שפלאמל היה רוצה בכך. דמבלדור לא ידע. אני בטוח שהוא לא ידע." הארי חייך ברעד.
"אני לא יכול לדמיין אותך בתור מכשפה צעירה, גברת בּוֹנְז, אבל אני בטוח שזה הולם אותך. זה ייתן לך יותר כוח בשביל לנסות למנוע מהקסמהדרין מלהתעסק איתי, כי אם יצוץ להם הרעיון שהאבן זה משהו שהם יכולים להתעסק איתו בדרך כלשהי, מיסים, פיקוח, לא אכפת לי, הוֹגווֹרטְס הולכת להתנתק מבריטניה ולהפוך למדינה עצמאית. המנהלת, הוֹגווֹרטְס אינו תלוי עוד במשרד הקסמים בשביל זהב, או לצורך העניין בשביל מזון. את רשאית לשנות את תוכנית הלימודים כרצונך. אני חושב שאנחנו עשויים לרצות להוסיף כמה קורסים מתקדמים בקרוב, במיוחד בלימודי מוגלגים."
"האט!" אמרה מינֶרְווָה מֶקגונַגל.
"רביעית —" הארי אמר, ואז עצר.
רביעית. להתחיל בהכנות להסרה מסודרת של חוק הסודיות ולספק ריפוי קסום בקנה מידה המוני לעולם המוגלגים. לאלה המתנגדים למהלך זה בדרך כלשהי ניתן לשלול את שירותי האבן...
שפתיו של הארי לא יכלו לזוז. לא 'לא זזו', לא יכלו לזוז.
עם שישה מיליארד מוגלגים שחושבים ביצירתיות על איך להשתמש בקסם...
שימוש בשינוי־צורה לייצור אנטי־חומר היה רק רעיון אחד. זה אפילו לא היה הרעיון ההרסני ביותר. היו גם חורים שחורים ומוּזרוֹנים טעונים שלילית. ואם חורים שחורים לא יכולים להיווצר בשינוי־צורה כי הם לא היו קיימים עדיין כפי שהקסם הגדיר זאת במסגרת רדיוס מרחבי כלשהו, היה אפשר פשוט לייצר בשינוי־צורה מלא פצצות אטומיות ומגפות שחורות שיכלו להתרבות לפני ששינוי־הצורה יפוג והארי אפילו לא חשב על הבעיה במשך חמש דקות, אבל זה לא שינה כי הוא כבר חשב על מספיק. מישהו היה חושב על זה, מישהו היה מדבר, מישהו היה מנסה את זה. ההסתברות הייתה קרובה מספיק לוודאיות בשביל שזה לא ישנה.
מה קורה אם מייצרים בשינוי־צורה מילימטר מעוקב של קוורקים מסוג למעלה, רק קוורקי למעלה בלי שום קוורקי למטה בשביל לקשור אותם? הארי אפילו לא ידע, וקוורקים מסוג למעלה בהחלט היו סוג של חומר שכבר קיים. כל מה שצריך זה בן מוגלגים אחד שיודע את השמות של ששת הקוורקים ומחליט לנסות. זה היה יכול להיות השעון המתקתק של סוף העולם המנובא.
הארי היה מנסה להכחיש את המחשבה הזאת, או לתרץ אותה.
הוא לא יכל לעשות גם את זה.
זה לא היה דבר־שהארי־פוטר־יעשה.
כמו מים שזורמים במדרון, הארי פוטר לא לקח שום סיכון כשזה מגיע להשמדת העולם.
"רביעית?" אמרה אמיליה בּוֹנְז, שנראתה כאילו הכו בה שוב ושוב בפנים עם פלנטה. "מה הדבר הרביעי?"
"לא משנה," אמר הארי. קולו לא נשבר. הוא לא התקפל בבכי. ישנם עדיין חיים שהוא יכל להציל ואלו היו עדיפים. "לא משנה. הכושפת הראשית בּוֹנְז, אני נתתי לך את השליטה על הקסמהדרין. בבקשה השתמשי במעמד זה להכרזה בינלאומית שבקרוב כוח הריפוי של האבן יהיה זמין לכולם, ובינתיים, כל החולים הגוססים ישמרו בחיים בכל מחיר, לא משנה איזה קסם דרוש לכך. ההכרזה הזו היא בעדיפות ראשונה. לאחר שתעשי זאת תוכלי להציל את פיטר פטיגרו ולהורות למחלקה הקודמת שלך להתחיל בהכנות לסגירת אזקבאן. ואז בבקשה תדאגי שמישהו יכין רשימה של כל אוכלי־המוות שכלואים ומה נאמר במשפט שלהם והאם לוּציוּס מסיבה מוזרה לא התעניין בלהגן עליהם. תודה לך. זה הכל."
אמיליה בּוֹנְז הסתובבה מבלי לומר דבר נוסף וזינקה אל האח כאילו היא עצמה עלתה באש.
"ומישהו," אמר הארי, קולו נשבר שוב עכשיו כשהכול כבר התחיל לזוז, ובכי לא עלה לו זמן, אם כי הרוב המכריע של החיים התלויים על כף המאזניים התבררו כלא ניתנים להצלה עדיין, "מישהו חייב, שמישהו יספר לרמוס לופין."