פרק 118

מישהו להגן עליו: פרופסור קווירל

השמש שקעה מעל הדשא הסקוטי, זוהרת בלבן מכל טיפת טל או עלה שבמקרה היה בזווית הנכונה, שמיים בהירים וכחולים ללוויה.

הארי סירב להספיד. סירב בפעם השנייה. פרופסור פליטיק שאל אותו במאי, לפני כמה שבועות, כדי לתת להארי זמן לכתוב כמה שורות לפני שיִיקָּרֵא להספיד; גם אז הארי אמר לא.

אז זה ניתן לתלמיד גְרִיפִינְדוֹר מן השנה השישית, אוליבר הַאבּרַייקָה, שהיה במקום רביעי בנקודות קווירל מכל התלמידים והיה גנרל של צבא. התלמיד בן השבע־עשרה היה גבוה ולא יפה במיוחד, לבוש בגלימה שחורה לגמרי; במקום עניבה אדומה הוא לבש עניבה סגולה כמו העניבה המועדפת על פרופסור קווירל.

מדבר, תחת הנסיבות הקיימות, ללא הכנה מוקדמת. ההספדים הקודמים, שנכתבו היטב מראש, נמחקו; לאוליבר האבּרייקה היה קלף בידו השמאלית, אך הוא לא הביט בו כלל.

"פרופסור קווירל היה חולה מאוד," אמר בעצב הנער הגבוה, קולו מתנודד לתוך דממת התלמידים, נשבר לעיתים ביפחה כבושה. "אני חושב שאם פרופסור קווירל היה יכול להילחם בכל כוחו, אתם־יודעים־מי לא היה יכול להביס אותו בקלות, ואולי בכלל לא. הם אומרים שדייוויד מונרו היה היחיד שאתם־יודעים־מי אי־פעם פחד ממנו, בזמנו. אבל," קולו של אוליבר נשבר, "פרופסור קווירל לא היה בשיא כוחו. הוא היה חולה מאוד. היה לו קשה ללכת בעצמו. ובכל זאת הוא הלך להתמודד עם אדון האופל, לבדו."

ואז השתררה שתיקה, בעוד התלמידים בוכים זמן מה.

אוליבר ניגב את דמעותיו בשרוולו ודיבר שוב. "אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה," אמר אוליבר. "אני מתאר לעצמי שאדון האופל לעג לו. אולי עשה צחוק מהפרופסור, על כך שהוא מאתגר אותו כשהוא עצמו אינו מסוגל לעמוד. טוב, הוא לא צוחק עכשיו, נכון?"

היו הנהונים חזקים מהתלמידים; כל אלה שהארי יכל לראות, מגְרִיפִינְדוֹר ועד סְלִיתְ'רִין.

"אולי אדון האופל הכיר דרך לרפא את פרופסור קווירל, אתם־יודעים־מי עצמו חזר מהמתים בסופו של דבר. אולי הוא הציע לפרופסור קווירל את חייו אם פרופסור קווירל יסכים לשרתו. ופרופסור קווירל חייך ואמר לאדון האופל שזה הזמן למשחק שנקרא 'מי הקוסם הכי מסוכן בעולם'."

אם אתה לא יודע, אל תמציא סתם דברים. אבל הארי לא אמר כלום. זה היה מה שלורד וולדמורט אולי היה מנסה, וזה מה שפרופסור קווירל אולי היה אומר.

"והם לא מספרים לנו הכול," אמר אוליבר, "אבל אנחנו יכולים לנחש מה קרה אחר־כך, כולנו יודעים שהרמיוני גרֵיינגֶ'ר, שהייתה אחת מהתלמידים הטובים ביותר של הפרופסור, נהרגה על ידי טרול מוקדם יותר השנה, אדון האופל חייב להיות מי שגרם לזה לקרות, בדיוק כמו שהוא הפליל אותה בלחש קירור הדם. פרופסור קווירל ידע שאדון האופל עומד מאחורי זה, אז הוא גנב את גופתה של העלמה גרֵיינגֶ'ר ושמר אותה —"

אי־אפשר להאשים אותו על הניחוש הזה.

"ואז פרופסור קווירל יצא להתמודד מול אדון האופל, אדון האופל הרג את פרופסור קווירל, והרמיוני גרֵיינגֶ'ר חזרה לחיים. הם אומרים שהיא חיה ושלמה עכשיו, ואולי אפילו יותר מזה. כשאדון האופל ניסה לתפוס אותה, כל מה שנשאר ממנו לאחר מכן היו גלימותיו השרופות וידיו האוחזות את צווארה של העלמה גרֵיינגֶ'ר. בדיוק כפי שהארי פוטר הוגן מהקללה ההורגת על ידי הקרבתה ואהבתה של אמו, פרופסור קווירל יצא מרצונו, אל אדון האופל לבדו, ובטח קרא, לרוחה של הרמיוני גרֵיינגֶ'ר, חזרה מ... חזרה מאיפה ש... שהיא הייתה —" קולו של אוליבר נשבר.

"לא בדיוק כך," אמר הארי משורת המושבים הראשונה בקול צרוד. הוא היה חייב לומר משהו בשלב זה, לפני שזה יצא מכלל שליטה. אם זה לא יצא כבר מכלל שליטה. "דייוויד מונרו היה קוסם חזק מאוד, חזק יותר מכפי שמישהו חוץ ממנו וממני ידע. אני לא חושב שאתה יכול להחזיר מישהו מהמתים רק על ידי הקרבת עצמך, אף אחד לא צריך לנסות לעשות את זה בדרך הזו."

סיפור כזה יפה. הוא היה צריך להיות אמיתי. הוא היה צריך להיות אמיתי.

"אני לא יודע הרבה על האדם שמאחורי הפרופסור," אמר אוליבר האבּרייקה, לאחר שהשתלט על עצמו חזרה. "אני יודע שדייוויד מונרו לא היה אדם מאושר, הוא מעולם לא הצליח להטיל לחש פַּטרוֹנוּס."

דמעות התאספו שוב בעיניו של הארי. זה לא היה נכון, זה לא היה הוגן, וולדמורט הרג כל־כך הרבה אנשים, הוא היה צריך למות יחד עם חסידיו, הוא לא היה ראוי לטיפול מיוחד. אבל זה לא הייתה רק חולשה של הארי, זה היה ההורקרוקס, וולדמורט לא יכול למות לגמרי. אז הארי יכול להודות בזה, הוא היה מרוצה, הוא היה מרוצה שפרופסור קווירל לא נעלם לגמרי...

"אבל אני יודע," אמר אוליבר, דמעות נוצצות על לחייו, "שפרופסור קווירל מאושר, לא משנה איפה הוא עכשיו."

על ידו השמאלית של הארי, אבן אזמרגד קטנה זהרה תחת שמש הבוקר.

לא גן עדן, לא כוכב רחוק, לא מקום אחר אלא אדם טוב יותר, אני אראה לך, יום אחד אני אראה לך איך להיות מאושר —

הנער הגבוה הביט מטה אל הקלף שהחזיק בידו השנייה ובפעם הראשונה התחשב בו. "פרופסור קווירל", אמר אוליבר, קולו נוקשה ומהיר יותר כעת, "היה, עד כה, הפרופסור הטוב ביותר לקסם קרבי שלימד אי־פעם בהוֹגווֹרטְס. סלזאר סְלִיתְ'רִין עצמו לא היה מורה טוב כמוהו, לא משנה כמה כשפים הוא הכיר. פרופסור קווירל סיפר לנו בתחילת השנה שמה שהוא ילמד אותנו תמיד יהיה הבסיס המוצק של אומנות ההגנה. וכך יהיה. לנצח. כולנו נעביר את זה לתלמידים החדשים בשנה הבאה, לא משנה איזה פרופסור יהיה לנו. התלמידים הבוגרים יותר ילמדו את הצעירים מהם. זהו הפתרון לקללה על משרת המורה להתגוננות. אנחנו לא נשב ונחכה שתבוא סמכות כלשהי ללמד אותנו. ואנחנו נדאג שתורתו של פרופסור קווירל לעולם לא תמות בהוֹגווֹרטְס."

הארי הביט למקום בו פרופסור — לא, המנהלת מֶקגונַגל ישבה, וראה את המנהלת מהנהנת בשקט במבט עצוב, קפדני וגאה.

"הם לא נתנו לנו לראות את העלמה גרֵיינגֶ'ר עדיין," אמר אוליבר בקול רועד "את הילדה־שחזרה־לחיים. אבל אני תמיד אחשוב על הפרופסור להתגוננות כשאראה אותה. קורבנו ממשיך לחיות בתוכה, בדיוק כמו שתורתו ממשיכה לחיות בתוכנו." אוליבר העיף מבט למקומו של הארי ואז הסתכל למטה חזרה על הקלף שלו. "נריע לפרופסור קווירל, אם כן, הסְלִיתְ'רִין הטוב ביותר שהיה אי־פעם, מה שכל סְלִיתְ'רִין צריך להיות! הידד לפרופסור קווירל!"

"הידד! הידד! הידד!"

אף אחד לא נשאר שקט הפעם, אף לא אחד שהארי יכל לראות.