פרק 117

מישהו להגן עליו: מינרווה מֶקגונַגל

הבוקר שלמחרת הגיע, וכל התלמידים התקבצו בשקט סביב ארבעת שולחנות הבתים, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס היה ביניהם. הוא התמוטט מתשישות אמש ולמחרת בבוקר התעורר במרפאה, עדיין מטושטש, עם אבן החכמים מתחת לגרבו השמאלית.

השולחן הראשי נראה כאילו מגפה פגעה בו.

כיסאו של דמבלדור נעלם מהשולחן הראשי, ללא תחליף, משאיר את מרכז השולחן הראשי ריק.

סֶוֶורוּס סנֵייפּ ישב על כיסא מרחף, המקבילה הקסומה של כיסא הגלגלים.

פרופסור סְפְּרַאוּט הייתה חסרה. לפי מה שנאמר להארי אתמול בלילה, מבאר־הכרה מטעם בית המשפט יבחן אותה כדי לראות האם נשארה כפייה במוחה, אבל ככל הנראה לא יוגשו שום אישומים. הארי הדגיש בפני פרופסור מֶקגונַגל וההילאים, ככל יכולתו, שפרופסור סְפְּרַאוּט היא ככל הנראה רק קורבן. הילד־שנשאר־בחיים הכריז כי לא ראה כל ראיות על אשמתה המכוונת של סְפְּרַאוּט במוחו של וולדמורט.

פרופסור פליטיק היה חסר, ככל הנראה עדיין לצידה של הרמיוני.

פרופסור סיניסטרה הייתה חסרה והארי לא ידע למה או איפה היא.

חוסר התחושה הקיף את מוחו של הארי כמו שמיכת כותנה דקה, מגנה אם כי לא נוחה. היו סצנות במוחו של גלימות שחורות נופלות ודם נשפך, מופיעות לרגע ונדחפות לאחור. הוא יעבד את זה מאוחר יותר, לא עכשיו. עדיף בזמן אחר, להארי־העתידי יהיה יתרון יחסי בהתמודדות.

במקום כלשהו בתוך הארי היה הפחד שזה לא יכאב, שלא יהיה מחיר לשלם. אבל גם פחד זה יכול לחכות לעתיד.

ארוחת הבוקר לא הופיעה על השולחנות. התלמידים שישבו סביב להארי המתינו בדממה מבוהלת. כניסת ויציאת ינשופים נאסרה החל ממוקדם בליל אמש.

הדלתות של האולם הגדול נפתחו שוב, ומהן נכנסה סגנית המנהל מינֶרְווָה מֶקגונַגל. היא לבשה גלימה שחורה ורשמית, ראשה היה חשוף, חסר את מצנפת המכשפות הרגילה שלה. שערה האפור־חום־בלונדיני היה אסוף בצמה מפותלת, כמו בהכנה לכובע שיונח עליו לאחר מכן; אבל בינתיים הארי ראה את ראשה החשוף בפעם הראשונה.

מינֶרְווָה מֶקגונַגל התקרבה אל העמוד שעמד לפני שולחן המורים.

כל העיניים נישאו אליה.

"אני חוששת שיש לי חדשות רבות," אמרה מינֶרְווָה. קולה היה עצוב, עם מבטא סקוטי. "ורובן נוראות. תחילה. הסיבה שאני זו שמדברת אליכם ולא מנהל הוֹגווֹרטְס, היא שאלבוּס," קולה נעצר, "פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור, אבד. אתם־יודעים־מי כלא אותו מחוץ לזמן, ואיננו יודעים אם הוא אי־פעם יוכל לשוב אלינו. אנחנו, אנחנו איבדנו, את מי שכנראה היה, המנהל הדגול ביותר של הוֹגווֹרטְס בכל הזמנים."

תחושת אֵימה עלתה בין השולחנות, לא נשמעו שום התנשפויות או גניחות פתאומיות, רק רעש של נשימות רבות נעתקות; מרביתן מגְרִיפִינְדוֹר, וחלק מהַפְלְפַּאף ומרֵייבֶנְקְלוֹ. החדשות הרעות כבר נודעו, אבל עכשיו הן נאמרו על ידי סמכות.

"שנית. אתם־יודעים־מי חזר לרגע קט, אבל מת שוב. השאריות היחידות שנותרו ממנו הן ידיו הלופתות את צווארה של העלמה גרֵיינגֶ'ר. אין עוד איום מצידו, או לפחות כך אנו חושבים." מינֶרְווָה מֶקגונַגל לקחה נשימה נוספת. "שלישית. פרופסור קווירל מת עם שרביטו בידו, בעומדו מול אתם־יודעים־מי. הוא נמצא לא רחוק ממקום מותו החוזר של אתם־יודעים־מי, קורבן לקללה ההורגת של אתם־יודעים־מי." תחושת האימה עלתה בשנית, הפעם מכל ארבעת השולחנות.

מינֶרְווָה לקחה נשימה נוספת. "אתמול בלילה איבדנו את מי שאולי היה המורה להתגוננות הטוב ביותר בתולדות הוֹגווֹרטְס. כישורי ההוראה שלו לבדן... מורה ההתגוננות שלנו נודע בשמות רבים, אבל שמו האמיתי היה דייוויד מונרו. מאחר והוא היה הנצר האחרון לבית מונרו האצילי ועתיק־היומין, הלוויתו — הלוויתו השניה, וזו האמיתית — תתקיים לפני האולם העתיק ביותר של הקסמהדרין, בעוד יומיים. כמו כן, עדיין יתקיים טקס לוויה לפרופסור להתגוננות של הוֹגווֹרטְס, לפרופסור קווירל שלנו, בטירה. אדם זה מת כמורה בהוֹגווֹרטְס, בצורה האצילית ביותר בה מורה בהוֹגווֹרטְס מת אי־פעם."

הארי הקשיב בשקט, מנגב את הדמעות שעלו שוב בעיניו. זה אפילו לא היה נכון, שלא לומר לא צפוי; אך עדיין כאב לשמוע זאת. ממקום מושבו לצדו, אנתוני גולדשטיין הניח יד מנחמת על ידו של הארי, והארי השאיר זאת כך.

"רביעית. פיסה אחת של חדשות לא צפויות ומשמחות ביותר. הרמיוני גרֵיינגֶ'ר בחיים ובקו הבריאות, הן בגוף והן בנפש. העלמה גרֵיינגֶ'ר מאושפזת בקדוש מַנגוֹ כדי לראות אם ישנן תופעות לוואי בלתי צפויות כלשהן עקב מה שזה לא יהיה שקרה לה, אבל נראה כי היא במצב מצוין באופן מפתיע בהתייחס למצבה הקודם."

דברים אלו היו גורמים לקריאות שמחה נלהבות מרֵייבֶנְקְלוֹ וגְרִיפִינְדוֹר, אם היו באים כחלק מכל חבילת חדשות אחרת, או במקרה והיו מעט פחות צפויים. כך שלמעשה, הארי ראה רק כמה חיוכים, וגם הם היו רגעיים. אולי הם קפצו משמחה מוקדם יותר, אך ברגע זה הייתה רק דממה. הארי הבין זאת. גם הוא לא הריע בשמחה, לא כעת.

"ולבסוף —" מינֶרְווָה מֶקגונַגל היססה, ואז הרימה את קולה. "אני חוששת שיש לי את החדשות הנוראות ביותר האפשריות לכמה מתלמידינו. נראה שאתם־יודעים־מי זימן אליו את מי שהיו חסידיו; ורבים מהם צייתו, אם מנאמנות מוטעית להחריד ואם מחשש לחיי משפחותיהם אם יסרבו. נראה כי נדרשה הקרבה להחייאת אתם־יודעים־מי; או אולי אתם־יודעים־מי האשים את חסידיו הקודמים במפלתו. שלושים ושבע גופות נמצאו, יותר חסידים מחוץ לאזקבאן מאשר חשבנו שישנם. אני חוששת —" מינֶרְווָה היססה שוב. "אני חוששת שבין הנפטרים ישנם הורים של תלמידים רבים —"

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

כמו על ידי מגנט נורא, עיניו של הארי נמשכו אל האימה המוחלטת שעל פניו של דראקוֹ מלאפוי, בעוד עטיפת הכותנה המנחמת אשר עטפה את מחשבותיו של הארי נקרעת כמו נייר טישו דק.

כיצד הצליח לא לחשוב, כיצד הצליח לא להבין —

אי שם ברקע מישהו כבר החל לצרוח, אך החדר עדיין נראה שקט מאוד.

"שילה, פלורה והסטיה קארו איבדו את שני הוריהן אתמול בלילה. התלמידים שאיבדו את אבותיהם כוללים את רוברט גַ'אגְסוֹן. איתן ג'אגסון. שרה ג'אגסון. מייקל מקנייר. ריילי ורנדי רוּקווּד. לילי לו. סשה שפרוך. דניאל גיבסון. ג'ייסון גרוס. אלסי אמברוז —"

אולי לוּציוּס הבין, אולי היה חכם מספיק לא לבוא, אולי הוא הבין שוולדמורט הוא זה שתקף את דראקוֹ —

"— תיאודור נוט. וינסנט קראב. גרגורי גויל. דראקוֹ מאלְפוֹי. זה מסכם את הרשימה."

תלמיד אחד בשולחן גְרִיפִינְדוֹר פצח בקריאת שמחה אחת, ומיד סטרה לו מכשפה מגְרִיפִינְדוֹר שישבה ליד, חזק מספיק כדי לשבור למוגל שן.

"שלושים נקודות מגְרִיפִינְדוֹר וריתוק לחודש הראשון בשנה הבאה," אמרה פרופסור מֶקגונַגל, בקול קשה מספיק כדי לשבור אבן.

"שקרים!" אמר בצווחה סְלִיתְ'רִין גבוה, אשר קם ממקומו ליד השולחן. "שקרים! שקרים! אדון האופל יחזור, והוא, והוא ילמד את כולכם את המשמעות של —"

"מר גַ'אגְסוֹן," אמר קולו של סֶוֶורוּס סנֵייפּ. זה נאמר בהיסוס, לא נשמע כלל כמו המורה לשיקויים, זה לא היה חזק אך בכל זאת התלמיד מסְלִיתְ'רִין השתתק. "רוברט, אדון האופל הרג את אביך."

רוברט גַ'אגְסוֹן צעק בפחד אימים ואז הסתובב וברח מהאולם, ודראקוֹ מאלְפוֹי התקפל סביב עצמו כמו בית קורס והשמיע קולות שאף אחד לא שמע, כי שאר התלמידים החלו למלמל ברחש.

הארי התרומם חמישה־עשר סנטימטר ממושבו ואז עצר.

מה תגיד לדראקוֹ אין שום דבר שאתה יכול להגיד לדראקוֹ אתה לא יכול ללכת עכשיו ולהעמיד פנים שאתה חבר שלו

אתה רוצה לעשות את זה נכון אתה רוצה לעשות את זה טוב יותר אבל אתה לא יכול לעשות את זה נכון אין שום דרך שאתה יכול לעשות את זה נכון, את מה שעשית לו ומה שעשית לוינסנט ולגרגורי, מה שעשית לתיאודור

העולם התערפל מסביב להארי, הוא בקושי ראה את פַּדמה פאטיל נעמדת והולכת אל שולחן סְלִיתְ'רִין ואל דראקוֹ, או את שֵיימוֹס בדרכו אל תיאודור.

ובגלל שהארי קרא את אוסף המדע בדיוני והפנטזיה של אביו, בגלל שהוא כבר קרא את הסצנה הזו הרבה פעמים כאשר זה קרה לגיבורים אחרים, הייתה תמונה במוחו של הארי של עין־הזעם מודי, של האיש המצולק בשם אלאסטור. ועין־הזעם אמר, בדיוק באותו הקול שהוא השתמש בו כדי לדבר עם אלבוס דמבלדור בזיכרונו, שאוכלי־המוות כיוונו את שרביטיהם אל הארי, שהם כבר בחרו לקחת את האות האפל, שהם היו אשמים בחטאים שמעבר לחשבונו, ואולי מעבר לדמיונו של הארי, שהם ויתרו על ההגנה מצד החובה המוסרית להגן על אנשים טובים והציבו עצמם כמטרה במקרה ויש סיבה טובה להקריב אותם. שזה היה הכרחי כדי להציל את הוריו החפים מפשע של הארי מעינויים ואזקבאן, שזה היה נדרש להגנה על העולם מפני וולדמורט. ששופטים והילאים רגילים נאלצים לעשות דברים הרבה יותר מפוקפקים מוסרית מאשר להרוג אוכלי־מוות נפשעים שמכוונים עליהם שרביטים, בתהליך שיפוט צדק רגיל שהיה הרבה פחות מובהק אך עדיין חיוני לחברה. אם לא היה זה נכון לעשות את מה שהארי עשה, אם לא היה זה נכון לבצע מעשים הרבה יותר מעורפלים מוסרית ממה שהארי עשה, אז החברה כפי שבני־האדם הכירו אותה לא הייתה יכולה להתקיים. אף אדם בעל היגיון פשוט לא היה מאשים את הארי על כך, נוויל לא היה מאשים אותו, פרופסור מֶקגונַגל לא הייתה מאשימה אותו, דמבלדור לא היה מאשים אותו, אפילו הרמיוני תאמר לו שזה היה הדבר הנכון לעשות ברגע שתדע.

וכל זאת היה נכון.

בדיוק כפי שהיה נכון שחלק מהמוח של הארי חשב כי מחיקת האליטה הפוליטית של הדוגלים בטוהר־הדם תעשה את זה קל יותר ונוח יותר לבנות מחדש את בריטניה הקסומה לאחר מכן.

זה לא היווה שיקול מכריע, אך זה עדיין שוקלל במכלול החישובים שהתבצעו באותם הרגעים של מחשבה מהירה, בדיקה האם ההשלכות לטווח ארוך יהיו קטסטרופליות, והתוצאות דורגו כיחסית בסדר. הבדיקה הזו שכחה כי לאוכלי־המוות היו ילדים אשר למדו בהוֹגווֹרטְס ושאחד מהם היה למעשה אביו של דראקוֹ. זה לא היה משנה. זה כלל לא היה משנה. אך זו הייתה האמת על החישוב שמוחו של הארי ביצע, בהינתן שניות בודדות לחשוב.

לפחות הארי יוכל, אם הקרובים של אוכלי־המוות היו באיזו בעיה כלכלית לעשות משהו שיעזור להם. לעשות שינוי־צורה לזהב ולהשתמש באבן החכמים כדי להפוך את זה לקבוע — אלא אם יצירת יותר מדי זהב תגרום לבעיות גדולות בכלכלת הקוסמים או תגרום להתנגדות מצד הגובלינים שלא מבינים בכלכלת שוק מוניטרי — למרות שזה לא היה כאילו להארי לא היו שירותים שימושיים למכור —

עטיפת כותנה נוספת נקרעה ממחשבותיו של הארי.

"זה נראה סביר," אמרה מינֶרְווָה, קולה לא היה חזק אך חתך את כל הקולות האחרים, "שכמה מהתלמידים הופרדו בלילה האחרון מאלו שהיו האפוטרופוסים שלהם. אם תועברו להשגחת הוֹגווֹרטְס בסופו של דבר, דעו שאקח על עצמי את האחריות של מעמדי ברצינות גמורה. היחס אליכם יהיה רציני. הכספות המשפחתיות שלכם ינוהלו בצורה טובה ובאמינות. ככל שאוכל, אטפל בכל אחד מכם כאילו הייתם ילדיי — ואני אגן עליכם כשם שהייתי מגנה על ילדיי, לא יותר, ולא פחות. אני מקווה שזה ברור לכל אחד בהוֹגווֹרטְס."

התלמידים הנהנו במהירות.

"מצוין," אמרה מינֶרְווָה. קולה שקע בחזרה. "יש עוד דבר אחד אשר חייב להיעשות."

בצער רב, ועם זאת באווירה חגיגית, פרופסור סיניסטרה נכנסה מדלת צדדית. היא לבשה גלימה לבנה במקום הגלימה החומה הרגילה שלה, ובמקום מצנפת המכשפות הרגילה שלה, היא חבשה כובע מרובע עם גדילים רבים שצבעם דהה כמעט לאפור.

בידיה, נשאה פרופסור סיניסטרה את מצנפת המיון.

באווירה של מישהו שערך טקס שלא השתנה במשך מאות שנים, כרעה אורורה סיניסטרה, על ברך אחת, לפני מינֶרְווָה מֶקגונַגל, והציגה לה את מצנפת המיון בשתי ידיה.

מינֶרְווָה מֶקגונַגל לקחה את מצנפת המיון מידיה של פרופסור סיניסטרה, והניחה אותו על ראשה.

הייתה שתיקה ארוכה.

"מנהלת!"

"כיוון שאלבוס דמבלדור לא מת," אמרה מינֶרְווָה, קולה כה נמוך עד שהתלמידים התאמצו לשמוע את דבריה, "אלא רק נלקח מאיתנו, אני מקבלת את התפקיד בתור המנהלת בפועל רק עד לחזרתו של דמבלדור."

קריאה נוקבת פילחה את האולם הגדול, ופוקס הופיע שם, מרחף מעל לכל ארבעת השולחנות, דואה במעגלים איטיים. הוא חלף מעל כל אחד מן השולחנות, מזמזם בקולו הציפורי, זמזום של נאמנות מוחלטת שתגבור על מוות של שריפות פיזיות בלבד. חכו, נדמה היה שהזמזום אומר. חכו לשובו, והיו נאמנים.

פוקס הקיף את מינֶרְווָה מֶקגונַגל שלוש פעמים, נוצות כנפיו מלטפות סביבה כשהדמעות החלו לזחול על לחייה; הציפור עפה מבעד לחלון מעל האולם, ונעלמה.