פרק 116

אחרית דבר — מישהו להגן עליו, חלק 0

בתחילה אנה שמחה מאוד לראות שמשחק הגמר בקְוִוידיץ' נמשך הרבה זמן — בתור גְרִיפִינְדוֹרית גביע הבתים לא ממש עניין אותה, זה לא כאילו שגְרִיפִינְדוֹר זכו בו אי־פעם. בניגוד למשחק הזה, גביע העולם בקְוִוידיץ' בשנה שעברה, המשחק שמשפחתה קנתה אליו כרטיסים יקרים להחריד, נגמר תוך עשר דקות — מה שהיה איום ונורא. משחקי הקְוִוידיץ' המודרניים הפכו להיות קצרים מדי, הסניץ' נתפס הרבה יותר מדי מהר. הבעיה הזו הייתה הנושא הבוער בין המעריצים: לחשי המטאטאים השתפרו, בזמן שמהירות הסניץ' נשארה באותה רגולציה ישנה, מה שגרם למשחקים להתקצר יותר ויותר. בליגות המתקדמות ענף הספורט הזה הצטמצם לתחרות מי יכול לשפוך יותר כסף על מטאטאי מירוץ ניסיוניים בשביל המחפש שלו, בזמן ששאר השחקנים יכלו באותה מידה לצפות בו מעמדות הפתיחה שלהם.

כולם ידעו שמשהו צריך להיעשות, המצב נעשה גרוע יותר ויותר לאורך מאות שנים ועכשיו הוא כבר נעשה בלתי נסבל. אבל ועדת הקְוִוידיץ' בקונפדרציית הקוסמים הבינלאומית הייתה שקועה בבוץ המרירות הרגיל של קק"ב, ויכוחים צעקניים בין הגרמנים לבולגרים כך שאיכשהו אף אחד לא הצליח להסכים על איך בדיוק לתקן את הכללים. לאנה עצמה הדרך הייתה ברורה מאליה, רק להגדיל את מהירות הסניץ' מספיק בשביל להחזיר את המשחקים באורך ארבע־חמש שעות כמו בתחילת המאה ה־19, בתור הזהב של הקְוִוידיץ'. רק שהבלגים חשבו שמשך הזמן של משחקים בליגה צריך להיות לא יותר משעתיים כמו ב'לָה־בֶּל־אֵפּוֹק' בזמנים שהבלגים שלטו בשמי המגרש, והאיטלקים המשוגעים רצו לחזור עד המשחקים באורך שבוע של המאה ה־14, ותומכי טוהר־הדם האפילו־יותר־משוגעים של בריטניה לא הפסיקו לברבר על משחקים שנתקעו לפעמים ליום שלם שהיוו לטענתם הוכחה לכך שהמטאטאים לא באמת השתפרו כיון שהכל היה יותר טוב פעם מה שלא היה נכון, כי לא כך עבד האיסור של מרלין.

היא הייתה בכל מאת האחוזים בצד של הארי פוטר בנוגע לכך שהגיע הזמן שהוֹגווֹרטְס תוותר על הקשקושים האיטיים האלה ורק תשנה את החוקים, החל מרגע זה. אבל לא על ידי ביטול הסניץ', זה יחזיר את הקְוִוידיץ' של המאה האחת־עשרה. זה לא משנה אם המנהלת הַפְלְפַּאף הציגה לראשונה את החידוש כאשר אחד מהתלמידים שלה רצה לשחק את המשחק ולא התאים לתפקידים הרגילים. הסניצ'ים תפסו בכל העולם בגלל שזה נהיה יותר מרגש כשהמשחק תמיד יכול להיגמר בדקה הבאה.

אנה התווכחה על נקודת מבט זו במלוא ריאותיה במשך עשר הדקות האחרונות ודי שכחה לשים לב למשחק. תודות לצירוף מקרים ממוזל של ישיבה היא הייתה ליד הילד־שנשאר־בחיים והשלט שלו, ולכן היא הצליחה להשמיע את דעתה כבר מההתחלה.

היא הייתה מודעת, בירכתי תודעתה, לכך שאם חוקי הקְוִוידיץ' אכן ישתנו החל מרגע זה, זה הדבר הכי חשוב שהיא אי־פעם תעשה. היא כמעט יכלה להרגיש את הלחץ של הזמן מתעוות סביבה כאילו הגורל של הקְוִוידיץ' עצמו נקבע ממש היום, והיא עומדת קרוב למרכז ההחלטה... למרות שהיא לא קיבלה ציון גבוה מספיק בגילוי עתידות בשביל שבאמת תרגיש משהו כזה, כמובן.

היא בקושי שמה לב כשבנקודה כלשהי הילד־שנשאר־בחיים נעמד והלך לשירותים.

הילד־שנשאר־בחיים כן הסתכל לעברה כשהוא חזר. הארי פוטר נראה עייף ותשוש, אם כי הבגדים שלו נראו כאילו בדיוק החליף אותם.

היא שמה לב חצי שעה מאוחר יותר, כשהארי פוטר נראה מתנודד מעט, ואז התכופף, ידיו נעו לכסות את מצחו; זה נראה כאילו הוא לוחץ על הצלקת שבמצחו. המחשבה קצת הדאיגה אותה, כולם יודעים שיש משהו עם הארי פוטר, ואם הצלקת של פוטר כואבת לו אז יכול להיות שאימה כלואה תפרוץ ממצחו ותאכל את כולם. אך היא ביטלה את המחשבה הזו במחי יד, והמשיכה להסביר עובדות קְוִוידיץ' לבורים בהיסטוריה במלוא ריאותיה.

היא בהחלט שמה לב כאשר הארי פוטר נעמד, ידיו עדיין על מצחו, הפיל את ידיו וחשף את צלקת הברק הידועה שלו בוערת באדום ומודלקת. הצלקת דיממה והדם נזל מטה אל אפו של הארי.

היא עצרה באמצע משפט. אנשים אחרים פנו להסתכל על מה שהיא בהתה בו.

"פרופסור מֶקגונַגל?" שאל הארי פוטר בקול רועד. היו דמעות בזוויות עיניו, וזה זעזע אותה; הילד־שנשאר־בחיים לא נראה מסוג האנשים שהיו פורצים בבכי. הארי פוטר הרים את קולו יותר, כאילו קשה לו לדבר. "אמ, פרופסור מֶקגונַגל?"

פרופסור מֶקגונַגל הסתובבה אליו ממקום מושבה. היא הייתה באמצע וויכוח עם קבוצת הקְוִוידיץ' של הַפְלְפַּאף. ראש בית גְרִיפִינְדוֹר הרימה את עיניה בזעזוע, ואז היא הזיזה אנשים מדרכה, כמעט רצה. "הארי!" היא אמרה. "הצלקת שלך!"

שקט התפשט, מתרחב במעגלים.

"אני חושב," הארי אמר, קולו עדיין רועד אבל חזק יותר, "אני חושב שהוא חזר. אני חושב שאני רואה — דרך התודעה של וולדמורט —"

אנה לקחה צעד לאחור בהזכרת שמו של אתם־יודעים־מי וכמעט מעדה על מרביצן. נער בוגר יותר שעמד לידה השתנק בתדהמה, ואז הילד־שנשאר־בחיים צווח אפילו חזק יותר.

"הוא הורג אותם!" צרח הארי פוטר.

חצי ממגרש הקְוִוידיץ' פנה להביט בו.

"הפולחן!" בכה הארי פוטר. "דם משרתיו! הדם, החיים! הוא זימן אותם, הוא לקח את ראשם, הדם שלהם, החיים, כדי להחזיר את שלו — אדון האופל עולה, וולדמורט חזר!"

מדאם הוץ' שרקה ארוכות, והמטאטאים שעדיין לא עצרו באוויר התחילו להאט. היא עצמה לא הייתה בטוחה אם זו בדיחה; אם זו הייתה, הילד־שנשאר־בחיים או לא, הוא היה ביותר צרות ממה שהיא יכלה לדמיין.

פרופסור מֶקגונַגל הרימה את שרביטה לתנועה של לחש השקטה, והארי פוטר תפס בידה.

"חכי —" הארי פוטר התנשם, קולו נמוך יותר, אבל עדיין חזק מספיק כדי שהיא והאנשים בקרבתה יוכלו לשמוע בבירור. "אפשר לעצור אותו — אני רואה את תודעתו, את הטעות שלו — אפשר לעצור אותו עכשיו — הדרך עדיין פתוחה! היא עוקבת אחריו! היא שוולדמורט חיסל!" קולו של הארי עלה עוד יותר, כשפיה של אנה עצמה נשמט בבלבול פתאומי. "חזרי! חזרי, חזרי, קומי לתחייה ועצרי אותו! עצרי אותו, הרמיוני!"

ואז הארי פוטר נדם. הוא הסתכל סביב באנשים הבוהים בו.

היא כמעט החליטה שזו מתיחה עם טעם ממש גרוע כשפתאום נשמע מרחוק קול קראק חד שמילא את האוויר סביבם.

הארי פוטר התנודד, ונפל על ברכיו, אפילו כשליבה קפץ לגרונה. פיצוץ של רחישות נרגשות געש סביבם.

היא עדיין יכלה לשמוע את המילים מפיו של הארי פוטר, אפילו שפרופסור מֶקגונַגל התכופפה אליו. "זה עבד," הארי פוטר התנשף בקול, "היא הביסה אותו, הוא נעלם."

"מה?" צווחה פרופסור מֶקגונַגל, ואז הציצה סביב. "שקט! שקט, כולכם! הארי, מה קרה?"

הארי פוטר דיבר במהירות אבל בקול רם. "וולדמורט — ניסה לחזור — הוא זימן את אוכלי־המוות והרג אותם, גנב את הדם והחיים שלהם — הגופה של הרמיוני הייתה שם, אני לא יודע למה, אולי וולדמורט תכנן להשתמש בה למשהו — וולדמורט חזר, הקים את עצמו לתחייה, אבל הרמיוני עקבה אחריו ואז היא השמידה אותו, הוא נעלם, זה נגמר. זה קרה בבית־קברות ליד הוֹגווֹרטְס, זה," הארי פוטר הרים את רגלו, עדיין מתנודד, "אני חושב שזה בכיוון הזה." הארי פוטר הצביע בכיוון הכללי ממנו נשמע ה'קראק' מקודם, "אני לא בטוח כמה רחוק. לרעש לקח עשרים שניות להגיע לפה, אז זה בערך שתי דקות על מטאטא —"

בתנועה כה חלקה עד שנראתה בלתי־מודעת, פרופסור מֶקגונַגל נכנסה לעמדה ואמרה "אקספקטו פטרונום." היא פנתה לחתול הזוהר שהופיע. "לך לאלבוס, אמור לו שהוא חייב לבוא מיד —"

"דמבלדור איננו!" צעק הארי פוטר. "המנהל איננו, פרופסור מֶקגונַגל! אדון האופל טמן לו מלכודת, הוא הפך סוג של מלכודת שהמנהל תכנן ודמבלדור נתקע מחוץ לזמן, הוא איננו!"

הרחישות המבועתות סביבם עלו בטון.

"לך לאלבוּס!" אמרה פרופסור מֶקגונַגל לפַּטרוֹנוּס שלה.

החתול העשוי אור ירח רק הביט בפרופסור מֶקגונַגל בעצב, ואנה עצרה את נשימתה באימה פתאומית, מרגישה כאילו מישהו הכה אותה בבטן. זה היה אמיתי, הכל היה אמיתי, זו אינה בדיחה.

"פרופסור מֶקגונַגל, הרמיוני בחיים!" הארי פוטר הגביה את קולו שוב. "היא באמת בחיים ולא חיז"ל או משהו, והיא עדיין שם בבית־הקברות!"

"מטאטא!" פרופסור מֶקגונַגל צעקה. היא פנתה אל השחקנים המרחפים בחוסר תנועה מעל מגרש הקְוִוידיץ'. "אני צריכה מטאטא. עכשיו!"

למרות הכול, אנה הרימה את ידה במחאה אילמת, ואז תפסה את עצמה, אפילו כשהמחפשים של רייבינקלו וסְלִיתְ'רִין טסו אליהם במהירות (תוך חשיבה אסטרטגית מצוינת, מכיוון שהם לא באמת עשו משהו).

הארי פוטר כבר עסק בהוצאת מטאטא נוסף מהנרתיק שלו, אחד שנועד למספר נוסעים.

פרופסור מֶקגונַגל ראתה את זה, והנידה בראשה בתוקף. "תישאר כאן, אדון פוטר, אלא אם יש סיבה מצוינת שאתה חייב להיות שם. אני אצא מיד."

"אסור לך!" צפצף פרופסור פליטיק, שחצה את דרכו הזעירה דרך הקהל, עובר מדי פעם מתחת לרגליים של מישהו. העיניים שלו היו פקוחות לרווחה, הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף. "את חייבת להישאר בהוֹגווֹרטְס, מינֶרְווָה! את — את ה —" פרופסור פליטיק נראה כאילו הוא מתקשה לדבר.

פרופסור מֶקגונַגל הסתובבה כדי לפנות אל פרופסור פליטיק, ואז עצרה, והחווירה.

ואז היא לקחה את המטאטא מידו של הארי פוטר, ונתנה אותו לפרופסור חצי הגובלין הזעיר. "פיליוס," היא אמרה בחדות. כל הפאניקה נעלמה מקולה, עכשיו היא דיברה במבטא הסקוטי הרגיל שלה כאילו היא עכשיו נכנסה לשיעור בתחילת השבוע. "לך אל בית־הקברות עליו דיבר אדון פוטר, מצא את העלמה גרֵיינגֶ'ר. קח אותה אל הקדוש מַנגוֹ והישאר איתה."

"אני חושב —" הארי פוטר אמר בצרידות. "אני חושב שהשתמשו בקסמי שינוי־צורה בקרב שם — פרוסור קווירל ניסה להילחם בוולדמורט — נקוט באמצעי זהירות —"

פיליוס פליטיק הנהן בראשו מבלי להמתין מלעלות על המטאטא שלו.

"פרופסור קווירל מת!" יילל הארי פוטר. הצער העמוק בקולו היה ברור. "הוא מת! אדון האופל הרג אותו! הגופה שלו —" הארי פוטר השתנק. "היא שם, בבית־הקברות."

היא כשלה שוב, זה הרגיש כאילו הכו בה שוב בבטן. פרופסור קווירל היה — אחד המורים שהיא הכי אהבה, אי־פעם, הוא גרם לה לחשוב מחדש על כל מה שהיא האמינה בו לגבי סְלִיתְ'רִין, היא ידעה בדרך כלשהי שהוא עמד למות בקרוב כנראה אבל לשמוע שהוא ממש, באמת מת...

הילד־שנשאר־בחיים ישב על הספסל, כאילו רגליו לא יכלו להחזיק אותו יותר.

פרופסור מֶקגונַגל פנתה אל הקהל, נוגעת עם השרביט שלה בצוואר. "הקְוִוידיץ' נגמר," רעם קולה המוגבר. "חזרו למעונותיכם —"

"אַל!" צרח הארי פוטר.

פרופסור מֶקגונַגל פנתה להביט בו.

דמעות זלגו על הלחיים של הילד־שנשאר־בחיים, הוא נראה כאילו ההתערבות הפתיעה אותו עצמו באותה מידה כמו שהיא הפתיעה כל אחד אחר. "זו הייתה המזימה האחרונה של פרופסור קווירל," אמר הארי פוטר, בקול שבור. הילד־שנשאר־בחיים הביט בשחקני הקְוִוידיץ' שעתה ריחפו הנה, כאילו מדבר אליהם ישירות. "המזימה האחרונה שלו."

הארי פוטר הורחף למרפאה על ידי פרופסור מֶקגונַגל. המורים האחרים רצו משם לפקח על מי־יודע־מה, משאירים רק את פרופסור סיניסטרה ומדאם הוץ' מאחור. ביציעים, שמועות רצו מהר; אנה חזרה על כל מה שהיא זכרה בצורה הטובה ביותר. משהו קרה לדמבלדור, אוכלי־המוות זומנו ונרצחו (לא, הארי פוטר לא אמר מי מהם), פרופסור קווירל הלך להילחם בוולדמורט ונהרג על ידו, אתם־יודעים־מי חזר ומת שוב, פרופסור קווירל מת, הוא מת.

עם הזמן רוב התלמידים חזרו אל המעונות שלהם, כדי ללכת לישון אם יוכלו.

אנה הסתכלה על היציעים ונשארה לצפות בשאר המשחק, בהתעלמות מהעייפות שפשטה בה, ומעיניה שהתמלאו בדמעות. המשחק של קבוצת רֵייבֶנְקְלוֹ היה נועז.

אבל לא הייתה אף קבוצת קְוִוידיץ' שיכלה להביס את סְלִיתְ'רִין באותו היום.

השחר החל לצבוע את השמיים בעת שסְלִיתְ'רִין זכו במשחק הגמר, בגביע הקְוִוידיץ' ובגביע הבתים.