פרק 114

שתוק ועשה את הבלתי אפשרי

הירח המתמלא עלה בשמים הנקיים, הכוכבים ושביל החלב נגלים במלוא הודם בחשכה, כל אלה זרחו על בית־הקברות כמו מעידים על המרחקים הבלתי נתפסים.

ברגע שהארי הבין שלא נותרה שום דרך להציל את כולם, כל הקולות שבראשו נמוגו, הפכו לאחד, מטרה יחידה שתופסת כל חלק ממחשבתו.

חמישים שניות.

ארבעים שניות.

העיניים של הארי טיילו לאט באוויר, עד שמבטו נחת על אוכל־המוות הראשון, זה שהיה הקרוב ביותר אליו.

שלושים שניות?

עשרים שניות?

"זמן כמעט נגמר —" לחשש וולדמורט.

"אני יודע ססודות ששתששמח לדעת," לחשש הארי. הוא לא הסתכל ישירות על אדון האופל כשדיבר. "אבל ידע ששיהיה יקר ביותר עבורך, לדעתי, הוא רעיונות ששלי לדרכים בהם עולם עלול להיות מוששמד. עם זאת, לסספר לך על הרעיונות הללו עלול להוביל להששמדת עולם. לא מכיר נבואה, אבל אם ישש נבואה ישש יותר מהססיכוי הרגיל לכך ששלכל מעששה שאעששה תהיה ההששפעה הזו. או ששאולי לסספר לך ימנע הששמדת עולם, ששכן אתה נראה להוט למנוע אותה. אססור לי להחליט החלטה כזו בעצסמי. אצסטרך להעיר חברה־ילדה ולהתייעץ איתה. הנדר מחייב."

הייתה הפסקה ארוכה. אדון האופל, מרחף מעל ומאחורי עקומת אוכלי־המוות עם השרביטים השלופים, התחיל לצחוק כמו שסלאזאר סְלִיתְ'רִין חשב שצחוק של נחש אמור להישמע, שעשוע קר בצורת לחשוש. "אתה יודע איך להרוסס עולם, אם כך?"

"לא מססוגל לנססות לחששוב על ששיטה במודע. יכולה להיות למששרתים דרך לגנוב מחששבות ששלי. הנדר מחייב. אבל מניח שאוכל לחששוב על ששיטה, אם חברה־ילדה תאמר לנססות."

העיניים של הארי נעו לאט אל עוד אוכל־מוות, ועוד אחד.

עוד צחוק נחשי. "חכם, קבל ממני מחמאה על החששיבה על אססטרטגיה כזו. אבל לא".

"אני יודע ששזה מרגיז, אבל עם עולם וחיי נצסח ששלך על כף המאזניים, לא היית —"

"ססיכון גדול יותר לעולם בקידום ססיבוכים שכאלה, ידחה מוות ששלך. אני אלמד מדעי המוגלגים בעצסמי, ואחששוב על כל מה ששאתה עששוי לדמיין. עכששיו סספר ססודות שאתה מססוגל לגלות לי, או ששזה נגמר."

לאט־לאט, מבטו של הארי בחן את כל בית־הקברות בקשתות זהירות, מתעלם מאדון האופל, קולט אותו רק כגוש־שחור־מרחף בקצה שדה הראייה שלו. פיו המשיך לדבר, בחצי תשומת לב. "חששבתי על רעיון ששאולי עוד לא ששקלת, מורה. הנססיון ששלך להרוג אותי, למרות כל ההכנות ששלך, עלול להיכששל במסספר צסורות. אולי יוביל לזה שאהרוסס עולם מאוחר יותר. זה אמנם לא תרחישש ססביר, אבל עם נבואה באופק זה בהחלט עששוי להתרחשש."

וולדמורט עצר, בעודו באוויר. "איך?"

"לא מחויב לומר לך."

זעם קר חדר דרך תשובתו החרישית. "למרות ששאני מבין היטב את היאושש ואת נססיונות ההתחכמות ששלך, זה מתחיל להרגיז אותי. אני לא מוכן לוותר על מותך, זה עדיין ססיכון גדול יותר. להימנע מלסספר לי הרעיונות מססתכן בהששמדת העולם. דבר!"

"לא. הנדר לא מחייב אותי לאף פעולה אקטיבית."

אדון האופל השפיל מבט אל הארי פוטר, שהביט בפניו הכועסים רק לרגע קצר לפני שעיניו חזרו אל אוכל־המוות הבא.

חלק מהם זזו מעט, אבל נשארו במקום ולא אמרו מילה כששרביטיהם השלופים מכוונים. לא היה ניתן לקרוא את הבעותיהם דרך מסכות הכסף.

אדון האופל התחיל לצחקק שוב.

"אתה חוששב ששאתה עומד לששרוד מוות שלך? לא, ילד. ההורקרוססים שלי לא מחוברים גם אליך. הייתי יודע אם הם היו. או ששאולי ישש ססיבה אחרת ששבגללה אתה חוששב שאתה עומד לששרוד למרות כל הדרכים ששלי לוודא מוות שלך?"

הארי לא הרשה לדעתו להיות מוסחת. הכשלונות החוזרים ונשנים לא היו חשובים, הם הובילו רק לפעולה הבאה בשרשרת — אבל הוא עדיין היה זקוק לפעולה הבאה —

"עכששיו גלה ססוד," לחשש אדון האופל. "או שאני —"

"אוכלי־חיים ירדפו אחריך תמיד, יששנאו אותך כל הזמן, יעקבו אחריך לאן ששלא תלך. אם מה ששעששיתי הצסליח, גרמתי להם לפנות נגדך! הססוד של לחשש המגן יהיה בלתי נתפס בשבילך לזמן ארוך מאוד, אולי לנצסח! ההגנה הטובה ביותר נגד אוכלי־חיים תמות יחד איתי!"

"זה מתחיל להיות עצסוב..." קולו של אדון האופל דעך. "אה, הבנתי, אוכלי־חיים מגיבים בהתאם לצסיפיות. אתה אומר לי שאהיה ניצסוד, אני אצספה להיות ניצסוד, והם יצסודו אותי. התרחשות די נדירה, אבל לא חססרת תקדים. ססוד בעל ערך, כן. אני יכול לראות הרבה ששימוששים." חיוך אכזרי. "אני מאששר לך לבחור אדם אחד ששינצסל."

"אני."

"הייתי אומר לך למות בכבוד, אבל מכיר את עצסמי, יודע שאין טעם. עצסבנת אותי ובזבזת המתנה הנדיבה שלי, ואני חוזר בי לגביה. ססודות נוסספים כלששהם?"

"כן. וגם ממשש מעניינים. לחלקם ישש ססיכוי קטן מאוד ששתגלה אותם בעצסמך, למששך הרבה זמן, אם לא לנצסח. אם אומר לך ששססיפרתי כל הססודות ששלא מססכנים עולם, תבטיח לא לפגוע במששפחה ובחברים ששלי? כל הנאום הזה התחיל מכיוון ששלא הששארת לי דרך להצסיל את כולם."

אדון האופל עמד ללא ניע באוויר למשך רגע אחד מאוד ארוך.

ועיניו של הארי המשיכו לטייל לאורך בית־הקברות, כשידו ממשיכה להיות מהודקת על השרביט.

ברגע שבו הארי הבין שלא נותרה שום דרך להציל את כולם —

הוא לא היה מסוגל לומר אף כישוף בשפת־אנוש. אבל שינוי־צורה היה קסם חסר מילים.

לא היה שום חפץ במגע עם קצה שרביטו פרט לאוויר, שלא ניתן לבצע עליו שינוי־צורה. אבל וולדמורט לא ידע על שינוי־צורה חלקי, שהארי יכול היה להשתמש בו על מנת לשנות חלק קטן מהשרביט שלו עצמו.

"אתה מתעכב בכוונה," אמר אדון האופל. "רק בששביל לעכב מוות ששלך? או בששביל מטרה אחרת?"

הארי לא אמר דבר, ועבודתו השנייה האטה כשמוחו חיפש המשך לשיחה שתפעל גם בניגוד לרצונו של אדון האופל —

"דבר ותגיד לי מטרה או ששחבריך יססבלו למששך כל חייהם!"

"תנמיך נששק מוגלגי ואל תכוון אלי ששרביט," הארי ליחשש, מכניס כמה שיותר קור מסוכן בקול הנחשי. "אל תצסווה דבר על מששרתים. אני מחזיק ביכולות ששהתעלמת מהן. יכול להששתמשש באחת כזו וליצסור פיצסוץ עצסום כמעט מיידית, מבלי לדבר בקול. לקטול גוף חדשש, כל מששרתים, ואבן תעוף מפה, מי יודע לאן."

ברמתו הנוכחית, הארי מסוגל לשנות צורה למילימטר מעוקב מהר ככל שיוכל לגייס את רצונו ואת הקסם שלו.

מילימטר מעוקב אחד של אנטי־חומר.

זה לא סיכון להשמדת העולם.

וולדמורט נראה כאילו היה עשוי מאבן. "אתה מששקר, איכששהו."

"לא מששקר. מדבר בששפת־נחשש, אומר לך, מססוגל לעששות את זה כמעט מיידית, לפני ששכיששוף כלששהו יוכל לפגוע בי, אני חוששב. אתה יודע מעט מאוד על מדע, בינתיים. הכוח ששאששתמשש בו חזק מהתהליך ששמקיים ששמששות."

"הנדר יעצסור אותך," לחשש וולדמורט. "אתה לא יכול לססכן עולם. אססור לך לקחת אף ססיכון. אף לא רעיון מתחכם אחד!"

"לא הייתי מססכן את העולם. הערכתי את גודל הפיצוץ, לא מתקרב לגודל הדרושש."

"אתה לא יודע, טיפשש! אתה לא יכול להיות בטוח!" הלחשוש של וולדמורט נעשה גבוה יותר.

"בטוח באופן ססביר. נדר לא יעצסור אותי."

הזעם הלך וגבר בהבעתו של וולדמורט. ועם זאת, הלחשוש שלו נשא גוון של פחד. "אני אגרום ססבל מעבר לכל דמיון לכל היקר לך —"

"ששתוק. אני מתעלם מכל האיומים האלה עכששיו, כמו ששתורה ששל מששחקים אומרת ששכדאי לי. הססיבה היחידה ששבגללה אתה מאיים היא ששאתה מצספה ששאגיב." גם את זה, הארי הבין ברגע האחרון. "תצסיע לי מששהו ששאני רוצסה, מורה. בתמורה לגוף חדשש ששלך. בתמורה להמששך החזקת אבן. בתמורה לחיי מששרתים ששלך."

המוח של הארי דיבר באוטומטיות, תשומת הלב האמיתית שלו ממוקדת במקום אחר.

מתחת לאור הירח מנצנץ רסיס קטן של כסף, שבריר של קו...

מנקודה קטנטנה בקצה השרביט של הארי, מילימטר מעוקב של עוגן, נמתח קו דק של קורי עכביש שנוצרו בשינוי־צורה. הוא היה נקרע מיד, אילו היה עומד למבחן; הוא היה זוכה להתעלמות אפילו אם מישהו היה מבחין בנצנוץ שלו. בקוטר של פחות מעשירית המילימטר, הצורה הזעירה המיוצגת על ידי הקו המורחב של קור עכביש הייתה משהו שהארי יכול לשנות במהירות, עשרה סנטימטרים של אורך, לנפח כולל של מילימטר מעוקב אחד. והארי מסוגל לשנות מילימטר מעוקב בשבריר שניה. הוא אילץ את שינוי־הצורה להתפשט החוצה, מרחיב אותו דרך האוויר מהר ככל שיוכל מבלי לסכן את השינוי.

הקו של קור העכביש התפתל סביב הברדסים של אוכלי־המוות באזור הצוואר, וחזר אל תבנית החוטים.

פניו של וולדמורט היו עכשיו אדישים. "אססור לך לעזוב את המקום הזה בחיים. אנששים טובים גם יססכימו, ואת זה אני אומר בששפת־נחשש. אבל אני אטפל בטוב לב ואגן על כל החברים ששלך תחת ששלטון ששלי, אם תססכים למות עכששיו, כמו ששאדם טוב צסריך לעששות."

אוכל־המוות האחרון נקשר בלולאה. התבנית של קורי העכביש הושלמה. הרשת חוברה עם קשרים מסביב לצווארי כל אוכלי־המוות. הקצוות של כל הקורים עוגנו למעגל מרכזי; ולמעגל המרכזי בתורו היו שלושה חוטים מתוחים לאורך מרכזו. הרשת כולה עדיין נוגעת בעוגן הנמתח משרביטו של הארי.

במהלך השניות הבאות, החוטים הכמעט־בלתי־נראים המנצנצים באור הירח הפכו לשחורים.

נימים צרים, חזקים וחדים יותר מחוטי פלדה; ננו־צינוריות פחמן קלועות, כל צינורית היא מולקולה בודדת.

הארי לחשש, "אני רוצסה ששתתחייב לטפל באומות בטוב לב תחת ששלטונך. אני לא אססכים לפחות מזה."

וולדמורט ריחף ללא ניע באוויר, פניו הנחשיות מראות את זעמו היוקד.

שני החוטים האחרונים נמתחו מתוך התבנית הכהה, החוטים השחורים כבר בצורה של ננו־צינורות. הם נעו קלות באוויר לעבר אדון האופל עצמו, לעבר השרוול מעל יד שמאל של וולדמורט שאחזה באקדח, ולעבר השרוול מעל יד ימין שהחזיקה את שרביט הטקסוס, החוטים מוקמו בהתחלה גבוה על מנת לתת להם זמן להיסחף לאט כלפי מטה באוויר. החוטים הסתובבו סביב היד, חוזרים על עצמם, נקשרים בקשרים קלים. מתחילים להתהדק, מתקרבים יותר ויותר אל השרוול כשהארי שינה את צורתם ללולאה קצרה יותר.

הארי הרגיש את הדגדוג מכוחו של וולדמורט מתחיל לגעת בכוחותיו באחורי תודעתו; באותו הזמן העיניים של אדון האופל התרחבו, ופיו נפתח.

והארי שינה את צורתם של החוטים השחורים המשתרעים על פני מרכז הרשת השחורה לרבע מגודלם הקודם, מצמצם את המעגל, מושך בחוזקה את כל מה שבא במגע עם החוטים, מהדק את הלולאות.

(גלימות שחורות, נופלות).

הארי לא הסתכל לשם, הוא לא ראה את המסכות הנופלות, את הדם, באחורי תודעתו הוא הרגיש מספר פיצוצי קסם כמו שהרגיש כשהרמיוני מתה אבל הוא התעלם מהם, עיניו של הארי ראו רק את הידיים והשרביט והאקדח של אדון האופל נופלים כלפי מטה ואז שרביטו של הארי עלה, מצביע —

הארי צרח, "שתֵייק!"

ההבזק האדום בצבע של קללת השיתוק, שכוון לעבר וולדמורט, חצה את בית־הקברות כמעט מהר מכפי שניתן לעקוב אחריו.

ללא כל היסוס למרות פצעיו, זינק אדון האופל למטה וימינה דרך האוויר.

וההבזק האדום מן המשתק הפּוֹנֶה, הסוד של פרופסור פליטיק, הסתובב באוויר והתרסק לתוך וולדמורט.

הכאב שהבזיק מבעד לצלקת של הארי היה צורב, הוא גרם לו לזעוק, ואובך אדום הופיע בשדה ראייתו, למרות כל המתרחש סביבו, הארי השליך את שרביטו מכאב ועייפות מוחלטת.

כשהארי הרפה משרביטו, הכאב החל לְהִצְטָלֵּל...