פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 110 – השתקפויות, חלק ב'


פרק 110

השתקפויות, חלק ב'

ההבעה הקודרת על פניו של אלבוס דַמבֶּלדוֹר שרדה רק שנייה לפני שפינתה מקום לבלבול. "קווירינוס? מה —"

ואז הייתה שתיקה.

"ובכן," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר. "אני בהחלט מרגיש טיפש."

"אני מקווה," אמר פרופסור קווירל בקלילות; אם היה המום מכך שנתפס, זה לא ניכר. נפנוף אגבי של ידו שינה את גלימותיו בחזרה לכאלה של פרופסור.

ההבעה הקודרת חזרה לפניו של דַמבֶּלדוֹר בעוצמה כפולה. "הנה אני, מחפש בנרות את הדיבוק של וולדמורט, לא מבחין שהמורה להתגוננות של הוֹגווֹרטְס הוא קורבן חולני ומת למחצה של רוח חזקה בהרבה ממנו. הייתי קורא לזה סניליות אם כה רבים אחרים לא היו מחמיצים זאת גם הם."

"אכן," אמר פרופסור קווירל. הוא הרים את גבותיו. "באמת, עד כדי כך קשה לזהות אותי בלי העיניים האדומות הזוהרות?"

"הו, בהחלט כן," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר בנימה רגועה. "המשחק שלך היה מושלם; אני מודה שהוּלכתי שולל לגמרי. קווירינוס קווירל נראה — מה המילה שאני מחפש? אה כן, הנה היא. הוא נראה שפוי."

פרופסור קווירל גיחך; הוא נראה כאילו השניים מנהלים שיחה פשוטה. "מעולם לא הייתי משוגע, אתה יודע. לורד וולדמורט היה בסך הכל עוד משחק בשבילי, בדיוק כמו פרופסור קווירל."

אלבוס דַמבֶּלדוֹר לא נראה כאילו הוא נהנה משיחה פשוטה. "חשבתי שאולי תאמר זאת. צר לי לבשר לך, טום, שכל מי שיכול להביא את עצמו לגלם את התפקיד של וולדמורט הוא באמת וולדמורט."

"אה," אמר פרופסור קווירל, מרים אצבע מתרה. "יש פרצה בהיגיון הזה, איש זקן. כל מי שמגלם את התפקיד של וולדמורט יהיה מה שאנשים מוסריים יקראו לו 'רע', על כך אנחנו מסכימים. אבל ייתכן שאני האמיתי הוא רע בצורה חסרת תקנה ומוחלטת, אך שונה באופן מעניין ממה שהעמדתי פנים להיות בתור וולדמורט —"

"גיליתי," אמר דַמבֶּלדוֹר מבעד לשיניים חשוקות, "שלא אכפת לי."

"אז אתה בוודאי חושב לעצמך שתיפטר ממני בקרוב מאוד," אמר פרופסור קווירל. "כמה מעניין. קיומי האלמותי תלוי בגילוי המלכודת שטמנת, ובמציאת דרך לחמוק ממנה, בהקדם האפשרי." פרופסור קווירל עצר. "אבל הבה נשתהה בלי מטרה כדי לדבר על דברים אחרים לפני כן. איך קרה שהמתנת בתוך המראה? חשבתי שתהיה במקום אחר."

"אני שם," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר, "וגם בתוך המראה, לחוסר מזלך. תמיד הייתי כאן, מאז ההתחלה."

"אה," אמר פרופסור קווירל ונאנח. "אני מניח שהסחת הדעת הקטנה שלי הייתה לשווא, אם כך."

הזעם של אלבוס דַמבֶּלדוֹר פרץ את כבליו. "הסחת דעת?" שאג דַמבֶּלדוֹר, עיני הספיר שלו קמוצות בחימה. "הרגת את מאסטר פלאמל בשביל הסחת דעת?"

פרופסור קווירל נראה נעלב. "אני פגוע מחוסר הצדק שבהאשמה שלך. לא הרגתי את זה שאתה מכיר בתור פלאמל. בסך הכל ציוויתי על אחר לעשות זאת."

"איך יכולת? אפילו אתה, איך יכולת? הוא היה הספרייה של כל הידע שלנו! סודות שאיבדת לנצח לעולם הקוסמים!"

חיוכו של פרופסור קווירל נעשה חד מעט כעת. "אתה יודע, אני עדיין לא מבין כיצד התודעה המעוותת שלך יכולה לחשוב שזה מתקבל על הדעת שפלאמל יהיה בן־אלמוות, אבל כשאני מנסה לעשות את אותו הדבר זה הופך אותי למפלצת."

"מאסטר פלאמל מעולם לא ירד לרמה של אלמוות! הוא —" דַמבֶּלדוֹר נחנק. "הוא בסך הכל נשאר ער מעבר לשעת השינה שלו, למעננו, לאורך היום הארוך שלו —"

"אני לא יודע אם אתה זוכר," אמר פרופסור קווירל, קולו קליל, "אבל האם אתה זוכר את היום ההוא במשרדך עם טום רידל? היום שבו התחננתי בפניך, שבו כרעתי על ברכיי והתחננתי בפניך שתציג אותי בפני ניקולס פלאמל כדי שאוכל לבקש להיות השוליה שלו, כדי ליצור לעצמי יום אחד את אבן החכמים? זה היה הניסיון האחרון שלי להיות אדם טוב, אם תהית לעצמך. אמרת לי לא, ונתת לי הרצאה על כך שזו מידה רעה לחשוש מהמוות. עזבתי את המשרד שלך במרירות ובזעם. הסקתי שאם יקראו לי רשע בכל מקרה, רק משום שאני לא רוצה למות, אז באותה מידה אני יכול להיות רשע; וחודש לאחר מכן רצחתי את אביגיל מירטל בחיפושי אחר אלמוות באמצעים אחרים. אפילו כשגיליתי יותר על פלאמל נותרתי מרוגז למדי מהצביעות שלך; ומהסיבה הזו עיניתי אותך ואת תומכיך יותר מכפי שהייתי עושה אחרת. פעמים רבות הרגשתי שאתה צריך לדעת זאת, אבל מעולם לא הייתה לנו הזדמנות לדבר בכנות."

"אני מסרב," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר, שמבטו לא רעד. "לא אקבל שביב של אחריות על מה שהפכת. זה היה אתה והחלטותיך."

"אני לא מופתע לשמוע אותך אומר זאת," אמר פרופסור קווירל. "ובכן, כעת אני סקרן לדעת על מה אתה כן מקבל אחריות. יש לך גישה לכוח יוצא דופן של גילוי עתידות; זאת הסקתי לפני זמן רב. ביצעת יותר מדי מהלכים שטותיים, והדרכים בהן הם עבדו לטובתך היו מגוחכות מדי. אז אמור לי. האם הוזהרת מראש בנוגע לתוצאה, בליל־כל־הקדושים ההוא שבו הובסתי לזמן מה?"

"ידעתי," אמר אלבוס דמלבדור, קולו נמוך וקר. "על כך אני מקבל אחריות, וזה משהו שלעולם לא תבין."

"ארגנת שסֶוֶורוּס סנֵייפּ ישמע את הנבואה שהביא לי."

"הרשיתי לזה לקרות," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר.

"והנה התרגשתי שסוף־סוף קיבלתי לי ידע מוקדם משל עצמי." פרופסור קווירל הניד בראשו כאילו בעצבות. "אז הגיבור הגדול דַמבֶּלדוֹר הקריב את כליו התמימים, לילי וג'יימס פוטר, רק כדי לגרש אותי לכמה שנים."

עיניו של אלבוס דַמבֶּלדוֹר היו קשות כמו אבנים. "ג'יימס ולילי היו הולכים בשמחה אל מותם אם היו יודעים."

"והתינוק הקטן?" שאל פרופסור קווירל. "איכשהו אני בספק שהפוטרים היו נלהבים כל־כך להותיר אותו בדרכו של אתה־יודע־מי."

ההתכווצות בקושי נראתה. "הילד־שנשאר־בחיים יצא מזה לא רע. ניסית להפוך אותו אליך, לא כך? במקום זאת הפכת את עצמך לגופה, והארי פוטר הפך לקוסם שהיית אמור להיות." כעת היה משהו דומה לדַמבֶּלדוֹר הרגיל מאחורי משקפי חצי־הסהר, נצנוץ זעיר בעיניים הללו. "כל הגאונות הקפואה של טום רידל, מאולפת לשרת את החום והאהבה של ג'יימס ולילי. אני תוהה כיצד הרגשת כשראית מה טום רידל היה יכול להיות, אם היה גדל במשפחה אוהבת?"

שפתיו של פרופסור קווירל התעקלו קלות. "הופתעתי, הייתי המום אפילו, מהעומק התהומי של הנאיביות של מר פוטר."

"אני מניח שההומור שבמצב לא ישעשע אותך." אז, לבסוף, אלבוס דַמבֶּלדוֹר חייך. "כמה צחקתי כשהבנתי זאת! כשראיתי שיצרת וולדמורט טוב להתנגד לזה הרשע — אה, כמה צחקתי! מעולם לא הייתה בי הפלדה הנחוצה לתפקיד, אבל הארי פוטר יעמוד בו היטב, כשיגיע למלוא כוחו." החיוך של אלבוס דַמבֶּלדוֹר נעלם. "אם כי אני מניח שהארי יאלץ למצוא לו אדון אופל אחר להביס, משום שאתה לא תהיה בנמצא."

"אה, כן. זה." פרופסור קווירל החל לצעוד הרחק מהמראה, ועצר בדיוק לפני שהגיע לנקודה בה המראה כבר לא תוכל לשקף אותו, אם הייתה משקפת אותו. "מעניין."

חיוכו של דַמבֶּלדוֹר היה קר יותר כעת. "לא, טום. אתה לא הולך לשום מקום."

פרופסור קווירל הנהן. "מה עשית בדיוק?"

"סירבת למוות," אמר דַמבֶּלדוֹר. "ואם הייתי משמיד את גופך, הרוח שלך הייתה חוזרת, כמו חיה טיפשה שלא מבינה שגורשה. אז אני שולח אותך אל מחוץ לזמן, לרגע קפוא ממנו אני או כל אחד אחר לא יוכל להחזיר אותך. אולי הארי פוטר יוכל להשיב אותך יום אחד, אם הנבואה דוברת אמת. ייתכן שירצה לדון איתך על מי בדיוק אחראי למות הוריו. בשבילך זה יהיה רק רגע — אם בכלל תחזור. כך או כך, טום, אני מאחל לך דרך צלחה."

"המ," אמר פרופסור קווירל. המורה להתגוננות חלף על פני הארי, שצפה באימה אילמת, רק כדי לעצור בקצה המראה השני. "כפי שחשדתי. אתה משתמש בשיטת הכליאה הישנה של מרלין, מה שהסיפור על טופריוס צ'אנג קורא לו התהליך חסר־הזמן. אם האגדה דוברת אמת, אפילו אתה לא יכול לעצור את התהליך, כעת משהחל לפני זמן רב כל־כך."

"אכן," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר. אבל עיניו היו דרוכות לפתע.

והארי, ממקום עומדו לפני הדלת ומימין לה, ממתין בדממה ובאימה נשלטת, היה מסוגל להרגיש זאת באוויר; הוא הרגיש את הנוכחות הנאספת מתוך שדה המראה. משהו זר מקסם, כל תכונותיו עלומות למעט המסתוריות שלו והכוח שלו. היא הייתה איטית, אך היא הלכה והתגברה.

"אבל אתה יכול להפוך את ההשפעה, אם עדותו של צ'אנג אמיתית," אמר פרופסור קווירל. "לרוב כוחות המראה יש שני כיוונים, על־פי האגדה. אז אתה יכול לגרש את מה שנמצא בצד השני של המראה במקום. לשלוח את עצמך במקומי אל הרגע הקפוא הזה. לו רצית, זאת אומרת."

"ולמה שאעשה זאת?" קולו של אלבוס דַמבֶּלדוֹר היה מתוח. "אני מניח שאתה הולך לומר לי שיש לך בני־ערובה? זה היה חסר טעם, טום, שוטה שכמותך! שוטה מוחלט! היית צריך לדעת שלא אתן לך דבר תמורת בני־ערובה שלקחת."

"תמיד פיגרת בצעד אחד," אמר פרופסור קווירל. "הרשה לי להציג בפניך את בן הערובה שלי."

נוכחות נוספות חדרה לאוויר מסביב להארי, תחושה זוחלת על כל בשרו כשקסם של טום רידל אחר חלף קרוב מאוד לעורו. גלימת ההיעלמות נקרעה ממנו, והבד השחור המנצנץ ריחף באוויר והתרחק ממנו.

פרופסור קווירל תפס אותה ומשך אותה במהירות סביב עצמו; תוך פחות משנייה הוא משך את ברדס הגלימה על ראשו ונעלם.

אלבוס דמלבדור מעד, כאילו איבד תמיכה יסודית כלשהי.

"הארי פוטר," התנשם המנהל. "מה אתה עושה פה?"

הארי בהה בפניו של אלבוס דַמבֶּלדוֹר, בהן הלם מוחלט וייאוש נלחמו זה בזה.

האשמה והבושה היו יותר מדי, יותר מדי, הן היכו בהארי בבת אחת, והוא הרגיש את הנוכחות המסתורית סביבו מגיעה לשיאה. הארי ידע ללא מילים שלא נותר עוד זמן ושהוא אבוד.

"זו אשמתי," אמר הארי בקול זעיר, מתוך החלק שבו שתפס שליטה על גרונו לקראת הקץ. "הייתי טיפש. תמיד הייתי טיפש. אסור לך להציל אותי. שלום."

"בחיי, תראו את זה," זימר קולו של פרופסור קווירל מהאוויר הריק, "נראה שכבר אין לי השתקפות."

"לא," אמר אלבוס דַמבֶּלדוֹר. "לא, לא, לא!"

אל תוך ידו של אלבוס דַמבֶּלדוֹר נורה משרוולו שרביטו הארוך והאפור־שחור, ובידו השנייה, כאילו משום מקום, הופיע מוט קצר מאבן כהה.

אלבוס דַמבֶּלדוֹר השליך את שניהם באלימות הצידה, בדיוק ברגע שבו תחושת הכוח הנבנית הגיעה לשיא בלתי נסבל, ואז נעלם.

המראה שבה להראות את ההשתקפות הרגילה של החדר המואר בזהב, מהאבן הלבנה, בלי זכר למקום שבו היה אלבוס דַמבֶּלדוֹר.



המשיכו לפרק 111 – כישלון, חלק א'

Scroll Up