פונט: | גודל כתב: - 14 + | רוחב: - 100% + | רווח בין השורות: - 1.5 + | יישור לשני הצדדים

הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 106 – האמת, חלק ג'


פרק 106

האמת, חלק ג'

אחרי צעד אחד לתוך המסדרון האסור של דַמבֶּלדוֹר, הארי צווח וקפץ לאחור והתנגש בפרופסור סנֵייפּ ושלח את שניהם לרצפה בערימה.

פרופסור סנֵייפּ הרים את עצמו וחזר לעמוד מול הדלת. ראשו הושפל להביט בהארי. "אני שומר על הדלת בפקודת המנהל," אמר פרופסור סנֵייפּ בנימה האירונית הרגילה שלו. "הסתלק מפה מיד, או שאתחיל להוריד נקודות בית."

זה היה קריפי עד הקפאת לשד העצמות, אבל תשומת הלב של הארי הייתה מרוכזת בכלב העצום והתלת־ראשי שזינק קדימה, נעצר מטרים בודדים מהארי על ידי השרשראות שעל שלושת הקולרים שלו.

"זה — זה — זה —" אמר הארי.

"כן," אמר פרופסור קווירל מאחוריו, "זה אכן הדייר הרגיל של החדר הזה, שהינו מחוץ לתחום לכל התלמידים, במיוחד לתלמידי שנה ראשונה."

"זה לא בטוח אפילו באמות מידה של קוסמים!" בתוך החדר, החיה השחורה העצומה הרעימה בשלושה קולות, טיפות של רוק לבן ניתזות משלושת פיותיה מלאי הניבים.

פרופסור קווירל נאנח. "הוטל עליו לחש שלא יאכל תלמידים, אלא יירק אותם בחזרה דרך הדלת. כעת, ילד, כיצד תמליץ שנתמודד עם היצור המסוכן הזה?"

"אה," הארי גמגם, מנסה לחשוב מעל לשאגות המתמשכות של שומר החדר. "אה. אם זה כמו הקרברוס מהאגדה המוגלגית של אורפֶאוס ואאורידיקה, אז אנחנו צריכים לשיר לו שיר ערש כדי שירדם ונוכל לעבור —"

"אַבַדָה קֶדַבְרָה."

החיה בעלת שלושת הראשים קרסה.

הארי הביט לאחור בפרופסור קווירל, שהביט בו במבט של אכזבה קשה, כאילו לשאול האם הארי היה באיזה מהשיעורים שלו.

"סוג של הנחתי," אמר הארי, עדיין מנסה להסדיר את נשימתו, "שלעבור את האתגר הזה בדרך כלשהי שתלמידי שנה ראשונה לא ישתמשו בה, עשויה להפעיל איזו אזעקה."

"זה שקר, ילד, פשוט לא זכרת את השיעורים שלך כשניצבת מול המאורע בחיים האמיתיים. באשר לאזעקות, השקעתי חודשים בבלבול כל לחשי ההגנה והאזעקות שעל החדרים האלה."

"אז למה בדיוק שלחת אותי ראשון?"

פרופסור קווירל רק חייך. זה נראה משמעותית יותר מרושע מבדרך כלל.

"לא משנה," אמר הארי, והלך לאיטו אל תוך החדר, גפיו עדיין רועדים.

החדר היה עשוי מאבן, מואר באור כחול חיוור שבהק מגומחות מוּקְשָׁתוֹת שנחצבו בקיר; כאילו אור משמים אפורים חודר דרך חלונות, על אף שלא היו חלונות. בקצה הרחוק של החדר הייתה קבועה ברצפה דלת עץ, אליה מחוברת טבעת בודדת. באמצע החדר נח כלב עצום ומת עם שלושה ראשים חסרי חיים.

הארי הלך לעבר אחת הגומחות המוקשתות והביט לתוכה. לא היה שם דבר מלבד הזוהר הכחול חסר המקור, אז הוא הלך והביט בגומחה הבאה, בוחן גם את הקיר כשעבר.

"מה," אמר פרופסור קווירל, "אתה עושה?"

"מחפש בחדר," אמר הארי. "יכול להיות רמז, או כתובת חקוקה, או מפתח שנצטרך מאוחר יותר, או משהו —"

"אתה רציני, או שאתה מנסה לעכב אותנו בכוונה? ענה בלחשננית."

הארי הביט לאחור. "הייתי רצסיני," לחשש הארי. "הייתי עוששה אותו דבר אם הייתי בא לבד."

פרופסור קווירל עיסה קצרות את מצחו. "אני מודה," הוא אמר, "שהגישה שלך תשרת אותך היטב אם, נגיד, תחקור את קברו של אמון־סת, אז לא אקרא לך אידיוט, אבל בכל זאת. החידה הכוזבת, הצורה החיצונית של האתגר, היא משחק שנועד לתלמידי שנה ראשונה. אנחנו פשוט יורדים בדלת שברצפה."

מתחת לדלת ברצפה היה צמח עצום, משהו כמו דיפנבכיה ענקית עם עלים רחבים שבקעו מהגבעול המרכזי כמו גרם מדרגות לולייני, אבל בצבע כהה יותר משל דיפנבכיה רגילה, עם שרכים דמויי קנוקנות שבקעו מהגבעול המרכזי ונחו שמוטים. בבסיס התפרשו עלים ושרכים גדולים אף יותר, כמו כדי לרפד נפילה. מתחתיו היה חדר אבן נוסף כמו הראשון, עם אותן גומחות דמויות חלונות מוקשתים מזויפים, פולטות את אותו האור האפור־כחול.

"המחשבה המתבקשת היא לעוף למטה על המטאטא שבנרתיק שלי, או להשליך משהו כבד ולראות האם השרכים האלה הם מלכודות," אמר הארי, מביט מטה. "אבל אני מנחש שאתה תאמר שפשוט נלך מטה על העלים." הם בהחלט נראו כאילו הם אמורים להיות גרם מדרגות לולייני.

"אחריך," אמר פרופסור קווירל.

הארי הניח בזהירות את רגלו על עלה וגילה שהוא אכן תומך במשקלו. ואז הארי העיף מבט אחרון בחדר לפני שעזב, כדי לראות אם יש משהו ששווה להבחין בו.

הכלב המת העצום משך תשומת לב, והיה קשה להתרכז במשהו אחר.

"פרופסור קווירל," אמר הארי, מוותר על המשפט לגישה שלך להתמודדות עם מכשולים יש חסרונות מסוימים, "מה אם מישהו יסתכל מבעד לדלת ויבחין שהקרברוס מת?"

"אז הוא בוודאי כבר הבחין שמשהו לא בסדר עם סנֵייפּ," אמר פרופסור קווירל, "אבל מכיוון שאתה מתעקש..." המורה להתגוננות הלך לעבר הגופה בעלת שלושת הראשים והניח עליה את שרביטו. הוא החל לדקלם לחש שנשמע כמו לטינית ולווה בתחושת חשש גואה, הילד־שנשאר־בחיים מרגיש את כוחו של אדון האופל כמו שתמיד הרגיש.

המילה האחרונה שנאמרה הייתה "אינפריוס" והיא לוותה בפרץ אחרון של עצור, אל.

והכלב בעל שלושת הראשים התרומם ונעמד, ששת עיניו ריקות, ופנה לשמור על הדלת פעם נוספת.

הארי בהה בחיז"ל העצום בתחושת בחילה נוראית בבטנו, התחושה השלישית הכי גרועה שהרגיש בחייו.

הוא ידע אז שראה והרגיש את התהליך הזה קודם, רק בלי החלק של הלטינית שנאמרה בקול רם.

הקנטאור שהתעמת איתו ביער האסור מת. המורה להתגוננות פגע בו בקללת אַבַדָה קֶדַבְרָה אמיתית ולא מזויפת.

היכנשהו בתודעתו, הארי חשב שאם פשוט יוכל להחזיר את הֶרמַיוֹני אז הוא יוכל לחזור לקוד של אף אחד לא מת, המוסר של באטמן. רוב האנשים עברו את כל חייהם בלי שאיש נהרג בהרפתקאות שלהם.

ולא יהיה כן בשבילו.

הוא אפילו לא הרגיש בכך, ביום שאיבד את ההזדמנות האחרונה שלו לנצח. אפילו אם הֶרמַיוֹני תחזור לחיים עכשיו, הארי לא עבר את כל הבלגן הזה בלי שאיש יהרג.

הוא אפילו לא ידע מה שמו של הקנטאור.

הארי לא אמר דבר בקול רם. המורה להתגוננות יאשר את ההאשמה בלחשננית או ישקר בדיבור רגיל, ובכל מקרה למורה להתגוננות תהיה סיבה נוספת לחשוד בפעולות העתידיות של הארי. אבל הארי ידע, אם כי לא ידע איך, הוא יעצור את פרופסור קווירל, על אף שלא העז לבצע שום פעולה פוזיטיבית של בגידה, אולי אפילו לא להחליט את ההחלטה, עד שכמעט יגיע הזמן לְנַצֵּחַ — שלעולם לא תהיה פשרה ידידותית בינו ובין הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט, כי שתי נפשות שונות אלו לא תוכלנה להתקיים באותו העולם.

וזה היה כאילו ההחלטה הזו, הכרת ההתנגדות, עוררה כוח מהדבר שהארי חשב עליו בתור הצד האפל שלו. הארי הפסיק לנסות לקרוא במכוון לצד האפל שלו אחרי היום שבו הרג את הטרול. אבל הצד האפל שלו מעולם לא היה משהו נפרד ממנו. הוא היה משהו שזכר מטום רידל. הארי לא ידע איך זה קרה, אבל אם הוא לוקח את ההנחה ורץ איתה, יהיו אשר יהיו הדי המיומנויות הקוגניטיביות שהיו בצד האפל שלו, הם אמורים להיות זמינים לשימושו. לא בתור אופן פעולה נפרד כמו שהארי דמיין זאת בהתחלה, אלא פשוט בתור תבניות נוירונים עם נטייה חזקה ליצור שרשראות משום שפעם היו חלק משלם אחד מחובר.

למרבה הצער, זה לא משנה את העובדה שלפרופסור קווירל יש את אותן המיומנויות עם הרבה יותר ניסיון חיים שמגבה אותן, והוא גם מחזיק את האקדח.

הארי פנה, הניח את רגלו על הצמח הענק והחל ללכת במורד גרם המדרגות הלולייני שסיפקו העלים. נדרש להארי זמן רב הפעם, אבל הוא הצליח להתאושש במידה מסוימת, על אף האבל שהכביד עליו כמו מים סמיכים. לא היה זה מוט פלדה קר בעמוד שדרתו, אך היה זה משהו זקוף ומוצק בכל זאת. הוא עומד לשתף עם זה פעולה, לראות קודם שהֶרמַיוֹני חוזרת לחיים, ואז, איכשהו, לעצור את פרופסור קווירל. או לעצור את פרופסור קווירל קודם ואז להשיג את האבן בעצמו. מוכרח להיות משהו, אפשרות כלשהי, הזדמנות כלשהי שתציג את עצמה, דרך כלשהי לעצור את ווֹלְדֶמוֹרְט וגם להחזיר את הֶרמַיוֹני לחיים...

הארי המשיך לרדת.

מאחוריו, הכלב התלת־ראשי המתין, שומר על השער.



המשיכו לפרק 107 – האמת, חלק ד'

Scroll Up