פרק 100

אמצעי זהירות, חלק א'

13 במאי, 1992.

פניו של ארגוּס פִילְץ' נראו מעוותות באור עששית השמן שהחזיק, צללים רוקדים על פניו. מאחוריהם, דלתות הוֹגווֹרטְס נעלמו במהירות, והמדשאות האפלות התקרבו. השביל עליו הלכו כעת היה בוצי ומטושטש.

העצים, שענפיהם היו עירומים בחורף, עוד לא התכסו לגמרי באביב; ענפיהם נמתחו מעלה לעבר השמיים כמו אצבעות רזות, שלדים נגלים בינות לעלווה הדקה. הירח היה בהיר, אבל עננים חלפו על פניו לעיתים קרובות והשרו עליהם עלטה, מוארת רק באור הלהבות העמומות של העששית שאחז פִילְץ'.

דראקוֹ שמר על אחיזה יציבה בשרביטו.

"לאן אתה לוקח אותנו?" שאלה טרֵייסי דֵייוויס. היא נתפסה על ידי פִילְץ' יחד עם דראקוֹ, בדרכם לפגישה של הסלית'רינים הכסופים אחרי שעות העוצר, וקיבלה ריתוק כמוהו.

"פשוט בואו אחרי," נהם ארגוּס פִילְץ'.

דראקוֹ הרגיש מרוגז למדי מכל העסק. הסלית'רינים הכסופים צריכים להיות מוכרים בתור ענייני בית־הספר. אין שום סיבה שלקנוניה סודית לא תהיה רשות להיפגש אחרי העוצר, אם זה למען טובת הכלל של הוֹגווֹרטְס. אם זה יקרה עוד פעם אחת הוא ידבר עם דפני גרִינְגְרָס ודפני תדבר עם אבא שלה ואז פילְץ' ילמד את החוכמה שבהעלמת עין כשמאלְפוֹיים מעורבים.

האורות של טירת הוֹגווֹרטְס דעכו במרחק כשפילְץ' דיבר שוב. "אני רואה שבעתיד תחשבו פעמיים לפני שתעברו שוב על כלל של בית־הספר, מה?" פילְץ' הפנה את ראשו מהעששית, כך שיוכל להביט במבט שוחר רע. "כן, כן... עבודה קשה וכאב הם המורים הטובים ביותר, אם תשאלו אותי... חבל רק שזנחו את שיטות העונש העתיקות... היינו תולים אתכם עם הידיים מהתקרה ליום־יומיים, השלשלאות עדיין אצלי במשרד. אני דואג לשמן אותן היטב למקרה שיתעורר הצורך..."

"היי!" אמרה טרֵייסי, נימה של תרעומת בקולה. "אני צעירה מכדי לשמוע על — על דברים מסוג — אתה יודע! במיוחד אם השלשלאות משומנות היטב!"

דראקוֹ לא הקדיש תשומת לב. פילְץ' פשוט לא היה בליגה של אמיקוס קארו.

מאחוריהם, אחת מהסלית'ריניות הבוגרות גיחכה, אם כי היא לא אמרה כלום. מאחוריה היה האחר, נער גבוה עם תווי פנים סלאביים, שעדיין דיבר במבטא. הם נתפסו בעבירה אחרת כלשהי, שהייתה קשורה לדברים שטרֵייסי קשקשה עליהם, ונראו כאילו הם בשנתם השלישית או הרביעית. "דה," אמר הנער הגבוה. "בדוּרמשטרַנג תולים אותך הפוך מבהונות הרגליים. מבוהן אחת, אם אתה חצוף. בית־הספר הוֹגווֹרטְס היה רך אפילו בימים עברו."

ארגוס פילץ' שתק במשך חצי דקה, כאילו מנסה לחשוב על תשובה הולמת, ואז העניק להם גיחוך. "נראה מה יהיה לך לומר על זה... כשתגלה מה אתם הולכים לעשות הלילה! הא!"

"אמרתי שאני צעירה מדי לדברים כאלה!" אמרה טרֵייסי דֵייוויס. "זה יצטרך להמתין עד שאהיה מבוגרת יותר!"

לפניהם הייתה בקתה עם חלונות מוארים, אם כי קנה המידה נראה שגוי.

פילְץ' שרק, צליל גבוה וחד, וכלב החל לנבוח.

מהבקתה יצאה דמות שגרמה לעצים להיראות נמוכים לידה. בעקבות הדמות בא כלב שנראה כמו גור בהשוואה אליו, עד שהבטת בו בנפרד מהצללית הגבוהה והבנת שהכלב הענק דומה לזאב בגודלו.

עיניו של דראקוֹ הצטמצמו לפני שעצר את עצמו. בתור סְלִיתְ'רִין כסוף לא אמורה להיות לו דעה קדומה כנגד שום יצור תבוני, במיוחד לא כשאחרים יכולים לראות אותו.

"מה זה?" שאלה הדמות בקולו המחוספס והחזק של הענק־למחצה. המטרייה שלו נדלקה בזוהר לבן, בוהק יותר מהעששית החלשה של פילץ'. בידו השנייה הוא החזיק קשת מוצלבת; אשפה של חיצים קטנים הייתה קשורה לחלק העליון של זרועו.

"תלמידים שמרצים ריתוק," אמר פילץ' בקול רם. "הם פה כדי לעזור לך לחפש ביער את... מה שזה לא יהיה שאוכל אותם."

"ליער?" השתנקה טרֵייסי. "אי־אפשר ללכת לשם בלילה!"

"נכון," אמר פילץ', פונה מהאגְריד כדי להביט בהם. "אתם נכנסים ליער, ואני לא חושב שתצאו כולכם בחתיכה אחת."

"אבל —" אמרה טרֵייסי. "יש זאבי־אדם, שמעתי, וגם ערפדים, וכולם יודעים מה קורה כשיש נערה ואדם־זאב וערפד כולם ביחד!"

הענק־למחצה העצום הזעיף את פניו. "ארגוּס, אני חשבתי פה שמדובר בך ואולי בשניים תלמידי שנה שביעית שמה. אין ממש טעם להביא אותם לעזור אם אני אצטרך להשגיח עליהם כל הזמן פה."

פניו של פילץ' אורו בהנאה אכזרית. "זו הבעיה שלהם, לא ככה? הם היו צריכים לחשוב על אנשי־זאב לפני שהלכו והסתבכו בצרות, נכון? תשלח אותם לבד. אני לא הייתי נחמד אליהם יותר מדי במקומך, האגְריד. הם פה כדי להיענש, אחרי הכל."

הענק־למחצה נאנח אנחה ענקית (זה נשמע כמו אדם רגיל שכל האוויר הוצא מריאותיו באמצעות הקללה המרביצנית). "אתה עשית את החלק שלך. אני אטפל בזה מפה."

"אחזור עם שחר," אמר פילץ', "כדי לאסוף את השאריות שלהם," הוא הוסיף בנבזות, ואז פנה וחזר לטירה, פנסו עולה ויורד בחשיכה.

"טוב," אמר האגְריד, "עכשיו אתם תקשיבו לי טוב־טוב, כי מה שאנחנו הולכים לעשות הלילה שמה זה מסוכן, ואני לא רוצה שאתם תיקחו סיכונים מיותרים. אתם בואו איתי רגע לכאן."

הוא הוביל אותם לקצה היער, מניף את פנסו גבוה באוויר. הוא הצביע על שביל עפר צר, מתפתל, שנעלם בין העצים השחורים הסבוכים. רוח קלילה נשבה על ראשו של דראקוֹ כשהביט לתוך היער.

"יש שם משהו שאוכל חדי־קרן," אמר הגבר הענק.

דראקוֹ הנהן; הוא זכר במעורפל ששמע משהו כזה לפני שבועיים, לקראת סוף אפריל.

"קראת לנו כדי לעקוב אחרי שביל של דם כסוף עד לחד־קרן פצוע?" שאלה טרֵייסי בהתרגשות.

"לא," אמר דראקוֹ, אם כי הצליח לעצור את נחרת הבוז הרפלקסיבית. "פילץ' נתן לנו ריתוק בארוחת הצהריים היום, בשתים־עשרה. מר האגְריד לא היה מחכה כל־כך הרבה זמן למצוא חד־קרן פצוע, ואם היינו הולכים לחפש משהו כזה, היינו מחפשים ביום כשיש אור. אז," דראקוֹ הרים אצבע, כמו שראה את אינספקטור לאון עושה במחזות, "אני מסיק שאנחנו מחפשים משהו שיוצא רק בלילה."

"כן," אמר הענק־למחצה, נשמע חושב. "אתה לא מה שציפיתי, דראקוֹ מאלְפוֹי. לא מה שציפיתי בכלל. ואת שמה זאתי טרֵייסי דֵייוויס, אם ככה. שמעתי עלייך. אחת מהחבורה של העלמה גרֵיינגֶ'ר המסכנה." רוּבֶּאוּס האגְריד הביט בשני הסלית'רינים הבוגרים, בוחן אותם באור המטרייה הזוהרת שלו. "ומי אתם שמה, עוד פעם? לא זוכר שראיתי אותך הרבה, ילד."

"קורנליה וולט," אמרה המכשפה, "וזה יורי יוליי," הצביעה על הנער הסלאבי־למראה שדיבר על דוּרמשטרַנג. "המשפחה שלו מבקרת מהמחוזות האוקראיניים, אז הוא בהוֹגווֹרטְס רק לשנה הזו." הנער הבוגר הנהן, מבט זלזול קל על פניו.

"זה פנג," אמר האגריד, מצביע על הכלב.

והחמישה נכנסו ליער.

"מה יכול להרוג חדי־קרן?" שאל דראקוֹ אחרי שהלכו במשך כמה דקות. דראקוֹ ידע מעט על יצורי אופל, אבל הוא לא זכר דבר שצד חדי־קרן. "איזה מין יצור עושה את זה, מישהו יודע?"

"אנשי זאב!" אמרה טרֵייסי.

"העלמה דֵייוויס?" אמר דראקוֹ, וכשהסתכלה עליו, הוא הרים קלות אצבע לעבר הירח. הוא היה בשלבי התמלאות, אך עוד לא היה מלא.

"או, נכון," אמרה טרֵייסי.

"אין אנשי־זאב ביער," אמר האגריד. "הם קוסמים רגילים רוב הזמן, תזכרו. זה גם לא יכול להיות זאבים, הם לא מספיק מהירים שמה לתפוס חד־קרן. הם יצורים קסומים חזקים, חדי־קרן, אף פעם לא שמעתי על אחד שנפצע לפני זה."

דראקוֹ הקשיב לכך, חושב על החידה כמעט בניגוד לרצונו. "אז מה מהיר מספיק כדי לתפוס חד־קרן?"

"זה לא היה עניין של מהירות," אמר האגריד, מביט בדראקוֹ במבט לא ניתן לפענוח. "אין סוף לדרכים של יצורים לצוד. רעל, חושך, מלכודות. אי־אפשר לראות או לשמוע או לזכור אימפים, אפילו כשהם אוכלים לך את הפרצוף. תמיד יש משהו חדש ונפלא ללמוד."

ענן חלף על פני הירח, מטיל צל על היער שהואר רק בזוהר המטרייה של האגריד.

"אני בעצמי," המשיך האגריד, "אני חושב שיש לנו פה הידרה פריזאית בידיים שלנו. הם לא מסוכנים לקוסם, רק צריך להחזיק אותם מספיק זמן, ואין שום דרך שתוכל להפסיד שמה. פשוטו כמשמעו, אני מתכוון, אין דרך שתפסידו כל עוד אתם ממשיכים להילחם. הבעיה היא, נגד הידרה פריזאית, רוב היצורים מוותרים אחרי לא הרבה זמן. לוקח זמן לכרות את כל הראשים, אתם מבינים."

"בהה," אמר הנער הזר. "בדוּרמשטרַנג אנחנו לומדים להילחם בהידרת בוּכהוֹלְץ. אתם לא יכולים לדמיין כמה יותר מעיק להילחם בהן. אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו, אתם לא יכולים לדמיין. תלמידי שנה ראשונה לא מאמינים לנו כשאנחנו אומרים להם שניצחון אפשרי! מדריך צריך לתת הוראה נוספת, לחזור עד שהם מבינים."

הם הלכו כמעט חצי שעה, נכנסים עמוק יותר ויותר לתוך היער, עד שבקושי אפשר היה לראות את השביל בשל הצמחייה הסבוכה.

ואז דראקוֹ ראה את זה, כתמים סמיכים ליד שורשי העצים, בוהקים באור בהיר מתחת לאור הירח. "זה —"

"דם חד־קרן," אמר האגריד. קולו של הגבר העצום היה עצוב.

בקרחת יער לפניהם, גלויה מבעד לענפים הסבוכים של עץ אלון גדול, הם ראו את החיה המובסת, שׂרוּעה יפהפיה ועצובה על הקרקע, העפר סביבה בוהק בכסף־ירח בדם שנקווה. החד־קרן לא הייתה לבנה, אלא בצבע כחול־בהיר, או שכך נראתה תחת הירח ושמי הלילה. רגליה העדינות הזדקרו בזוויות משונות, שבורות, ורעמתה פזורה על העלים הכהים, ירוקה־שחורה אך בוהקת כמו פנינים. בצד גופה הייתה צורה לבנה קטנה כמו של כוכב, מרכזה מוקף בשמונה קרניים ישרות. חצי מצד גופה נתלש, הקצוות משוננים כמו משיניים, עצמות ואיברים פנימיים חשופים.

תחושת מחנק מוזרה עלתה בגרונו של דראקוֹ.

"זאת היא," אמר האגריד, הלחישה העצובה שלו רועמת כמו קול של אדם רגיל. "בדיוק איפה שמצאתי אותה הבוקר, מתה כמו בול עץ. היא — היא הייתה — החד־קרן הראשון שפגשתי אי־פעם ביער פה. קראתי לה אליקרן, לא שזה משנה כבר, אני מניח."

"קראת לחד־קרן אליקרן," אמרה הנערה הבוגרת. הקול שלה היה יבש מעט.

"אבל אין לה כנפיים," אמרה טרֵייסי.

"אליקרן זו הקרן של החד־קרן," אמר האגריד, קולו רם יותר כעת. "לא יודע איפה אתם התחלתם שמה לחשוב שזה אומר חד־קרן עם כנפיים, אין שום דבר כזה ששמעתי עליו. זה כמו לקרוא לכלב פנג," מצביע על הכלב דמוי הזאב הענק שבקושי הגיע לברכיים שלו. "איך את היית קוראת לה, אה? חנה, או משהו כזה? אני נתתי לה שם שהייתה לו משמעות בשבילה. נימוס בסיסי, אני קורא לזה."

איש לא אמר על זה דבר, ואחרי רגע נוסף, הגבר העצום הנהן בראשו בחדות. "נתחיל את החיפוש מפה, המקום האחרון שבו הוא היכה. אנחנו הולכים להתפצל פה לשתי קבוצות ולעקוב אחרי השביל לשני כיוונים שונים. אתם שניכם, וַולט ויוּלי — אתם תלכו שמה לכיוון ההוא, ותיקחו את פַנג. אין שום דבר שחי ביער שיפגע בכם אם יש לכם את פַנג אתכם. תשלחו ניצוצות ירוקים אם תמצאו משהו מעניין, ותשלחו ניצוצות אדומים אם מישהו מסתבך בצרות. דֵייוויס, מאלְפוֹי, איתי."

היער היה שחור ושקט. רובאוס האגריד עמעם את האור של המטרייה שלו אחרי שיצאו לדרך, כך שדראקוֹ וטרֵייסי נאלצו לנווט באמצעות אור הירח, לא בלי למעוד וליפול מדי פעם. הם חלפו על פני גדם עץ מכוסה טחב, צליל של מים זורמים העיד על נחל בקרבת מקום. מדי פעם קרן של אור ירח האירה כתם של דם כחול־כסוף על העלים מבעד לענפים שמעל; הם עקבו אחרי שביל הדם, לעבר המקום שבו היצור בוודאי היכה לראשונה בחד־קרן.

"יש שמועות עליכם," אמר האגריד בקול נמוך אחרי שהלכו זמן מה.

"טוב, הכל נכון," אמרה טרֵייסי. "הכל."

"לא עלייך, עליו," אמר האגריד. "באמת העדת תחת וריטסרום שמה שניסית לעזור לעלמה גרֵיינגֶ'ר, שלוש פעמים זה היה?"

דראקוֹ שקל את מילותיו לרגע, ולבסוף אמר, "כן." זה לא ייראה טוב אם יחשבו שהוא נלהב מדי לקחת קרדיט.

הגבר הענק הניד בראשו, רגליו העצומות עדיין צועדות בשקט ביער. "אני מופתע, למען האמת. וגם את, דֵייוויס, מנסה לעשות סדר במסדרונות. אתם בטוחים שמצנפת המיון שמה אתכם במקום הנכון שמה? אין אף מכשפה או קוסם שהתקלקל שלא היה בסְלִיתְ'רִין, ככה תמיד אומרים."

"זה לא נכון," אמרה טרֵייסי. "מה עם שיאונאן טונג העורב השחור, ספנסר מהגבעה, ומיסטר קייבון?"

"מי?" שאל האגריד.

"רק חלק מקוסמי האופל הטובים ביותר ממאתיים השנים האחרונות," אמרה טרֵייסי. "הם כנראה הכי טובים מהוֹגווֹרטְס שלא היו בסְלִיתְ'רִין." קולה נפל ואיבד את ההתלהבות שלו. "העלמה גרֵיינגֶ'ר תמיד אמרה לי שאני צריכה לקרוא על מה שאני —"

"בכל אופן," אמר דראקוֹ במהירות, "זה לא ממש רלוונטי, מר האגריד. אפילו אם —" דראקוֹ סידר את זה בראשו, מנסה לתרגם את ההבדל בין ההסתברות שסְלִיתְ'רִין בהינתן אפל ובין ההסתברות שאפל בהינתן סְלִיתְ'רִין לשפה לא מדעית. "אפילו אם רוב הקוסמים האפלים מסְלִיתְ'רִין, מעט מאוד סלית'רינים הם קוסמים אפלים. אין כל־כך הרבה קוסמי אופל, אז לא כל הסלית'רינים יכולים להיות." או כפי שאבא אמר, בעוד כל מאלְפוֹי צריך להכיר את הידע הסודי, הטקסים... היקרים יותר, מוטב שיושארו לשוטים מועילים כמו אמיקוס קארו.

"אז אתה אומר," אמר האגריד, "שרוב הקוסמים האפלים הם סלית'רינים... אבל..."

"אבל רוב הסלית'רינים הם לא קוסמים אפלים," אמר דראקוֹ. הייתה לו הרגשה שהם ידונו בזה עוד זמן מה, אבל כמו להילחם בהידרה, הדבר החשוב הוא לא לוותר.

"אף פעם לא חשבתי על זה," אמר הגבר הענק, נשמע המום. "אבל, טוב, אם אתם לא כולכם בית של נחשים שמה, אז למה — להסתתר מייד מאחורי העץ!"

האגריד תפס את דראקוֹ ואת טרֵייסי וגרר אותם מהשביל אל מאחורי עץ אלון גבוה. הוא שלף קליע, דרך אותו לקשת המוצלבת שלו והרים אותה, מוכנה לירייה. שלושתם הקשיבו. הם יכלו לשמוע קול של משהו שנגרר על העלים המתים בשביל הסמוך: זה נשמע כמו גלימה שמשתרכת על הקרקע. האגריד מיצמץ לכיוון מעלה השביל, אבל אחרי כמה שניות, הרעש נחלש.

"אני ידעתי," הוא אמר. "יש כאן משהו שהוא לא אמור להיות כאן."

הם הלכו לכיוון ממנו הגיע קול הרשרוש, האגריד מוביל וטרֵייסי ודראקוֹ אוחזים בשרביטיהם מוכנים, אך הם לא מצאו דבר, על אף שחיפשו במעגל מתרחב עם אוזניים כרויות לצליל הקלוש ביותר.

הם הלכו בינות לעצים הצפופים והאפלים. דראקוֹ המשיך להביט מעבר לכתפו, תחושה מנקרת בו שצופים בהם. בדיוק כשפנו בעיקול בשביל, טרֵייסי צעקה והצביעה.

במרחק, מטר של ניצוצות אדומים האיר את האוויר.

"אתם שניכם חכו פה!" צעק האגריד. "תישארו איפה שאתם פה, אני אחזור לקחת אתכם!"

לפני שדראקוֹ הספיק לומר מילה, האגריד הסתובב וריסק את דרכו דרך השיחים.

דראקוֹ וטרֵייסי עמדו והביטו זה בזו, עד שלא שמעו דבר פרט לרשרוש העלים סביבם. טרֵייסי נראתה מפוחדת, אבל מנסה להסתיר זאת. דראקוֹ הרגיש מרוגז יותר מאשר כל דבר אחר. כנראה שרובאוס האגריד, כשתכנן את תוכניותיו לערב הזה, לא בילה אפילו חמש שניות בדמיון ההשלכות אם משהו באמת ישתבש.

"מה עכשיו?" שאלה טרֵייסי, קולה גבוה מעט.

"אנחנו מחכים למר האגריד שיחזור."

הדקות עברו לאיטן, אוזניו של דראקוֹ הרגישו חדות יותר מבדרך כלל, קולטות כל אנחת רוח, כל זרד חורק. טרֵייסי הביטה בירח שוב ושוב, כאילו כדי להרגיע את עצמה שהוא עוד לא מלא.

"אני —" לחשה טרֵייסי. "אני נלחצת מעט, מר מאלְפוֹי."

דראקוֹ חשב על זה קצת. למען האמת, היה בזה משהו... טוב, זה לא שהוא פחדן או משהו, או אפילו שהוא חושש. אבל היה רצח בהוֹגווֹרטְס ואם הוא היה צופה בעצמו במחזה, בדיוק אחרי שננטש ביער האסור על ידי ענק־למחצה, הוא היה רוצה לצעוק על הילד שעל הבמה שהוא צריך...

דראקוֹ שלח יד אל גלימותיו והוציא מראה. נקישה על המשטח גילתה גבר בגלימות אדומות, שקימט את מצחו כמעט מיד.

"ההילאי קפטן אניאש ברודצקי," אמר הגבר בקול ברור, גורם לטרֵייסי לקפוץ מעוצמת הקול ביער השקט. "מה העניין, דראקוֹ מאלְפוֹי?"

"שים אותי בנוהל בדיקה כל עשר דקות," אמר דראקוֹ. הוא החליט שלא להתלונן ישירות על הריתוק שלו. הוא לא רוצה להיראות כמו ילד מפונק. "אם אני לא מגיב, בוא לאסוף אותי. אני ביער האסור."

בתוך המראה, גבותיו של ההילאי עלו. "מה אתה עושה ביער האסור, מר מאלְפוֹי?"

"מחפש את אוכל חדי־הקרן עם מר האגריד," אמר דראקוֹ, ונקש על המראה לכיבוי, משיב אותה לגלימותיו לפני שההילאי יוכל לשאול משהו על ריתוקים או לומר שעליו לרצות את עונשו בלי להתלונן.

ראשה של טרֵייסי פנה לעברו, אם כי האור היה עמום מכדי לקרוא את הבעת פניה. "אמ, תודה," היא לחשה.

העלים המעטים שהנצו על הענפים רשרשו כשרוח קרה יותר מקודמתה נשבה ביער.

קולה של טרֵייסי היה מעט חזק יותר כשדיברה שוב. "לא היית צריך —" היא אמרה, נשמעת ביישנית מעט כעת.

"אל תזכירי את זה, העלמה דֵייוויס."

הצללית הכהה של טרֵייסי הרימה יד ללחייה, כאילו להסתיר סומק שלא היה גלוי בכל מקרה. "כלומר, לא בשבילי —"

"לא, באמת," אמר דראקוֹ. "אל תזכירי את זה. בכלל." הוא היה מאיים להוציא שוב את המראה ולהורות לקפטן ברודצקי לא להציל אותה, אבל הוא חשש שהיא תחשיב את זה כפלרטוט.

צללית ראשה של טרֵייסי פנה ממנו. לבסוף היא אמרה, בקול קטן יותר, "זה מוקדם מדי, לא כך —"

צרחה גבוהה הדהדה בין העצים, צליל לא־בדיוק־אנושי, צרחה של משהו דמוי סוס; וטרֵייסי צווחה ורצה.

"לא, אידיוטית!" צעק דראקוֹ, דולק אחריה. הצליל היה כל־כך משונה עד שדראקוֹ לא היה בטוח מהיכן הגיע — והוא חשב שטרֵייסי דֵייוויס עשויה, למעשה, לרוץ היישר אל מקור הצרחה המהדהדת הזו.

ענפים הצליפו בעיניו של דראקוֹ, הוא נאלץ לשמור יד אחת לפני פניו כדי להגן עליהם, מנסה לא לאבד את טרֵייסי בגללם משום שברור שאם זה היה מחזה, והם היו נפרדים, אחד מהם ימות. דראקוֹ חשב על המראה המאובטחת בגלימותיו, אבל איכשהו ידע שאם ינסה להוציא אותה ביד אחת תוך כדי ריצה היא תיפול ותאבד בוודאות —

לפניו, טרֵייסי עצרה, ודראקוֹ הרגיש הקלה לרגע, לפני שראה.

חד־קרן נוספת נחה על הקרקע, מוקפת בבריכה הולכת ומתרחבת של דם כסוף, שובל הדם זוחל על פני הקרקע כמו כספית שנשפכה. הפרווה שלה הייתה סגולה, כמו צבע שמי הלילה, הקרן שלה בדיוק באותו גוון דמדומים כשל עורה, צד גופה הגלוי מסומן בכתם־כוכב וורוד מוקף בטלאים לבנים. המראה קרע את ליבו של דראקוֹ, אפילו יותר מהחד־קרן הראשונה משום שעיניה של זו בהו הישר אליו, מזוגגות, ומשום שהייתה —

— דמות מטושטשת ומתפתלת —

— שניזונה מפצע פעור בצידה של החד־קרן, כאילו היא שותה ממנו —

— דראקוֹ לא יכול היה לתפוס, משום מה לא יכול היה לזהות את אשר ראה —

— היא הביטה בהם.

החשכה המטושטשת, הגועשת, העלומה, נראתה כאילו היא פונה להביט בהם. לחשוש בקע ממנה, כמו הלחשוש של הנחש הקטלני ביותר בעולם, משהו מסוכן בהרבה מקרייט כחול.

ואז היא התכופפה שוב מעל הפצע של החד־קרן והמשיכה לשתות.

המראה הייתה בידו של דראקוֹ ונותרה חסרת חיים כשאצבעו נקשה עליה שוב ושוב.

טרֵייסי החזיקה את שרביטה כעת, אומרת דברים כמו "פריזמטיס" ו"שתק" אבל דבר לא קרה.

ואז קווי המתאר של האפלה הגועשת התרוממו, כמו אדם שקם על רגליו אבל לא; והיא נראתה כאילו היא אצה קדימה, נעה בחצי־קפיצה מוזרה מעל רגלי החד־קרן הגוססת, מתקרבת אל שניהם.

טרֵייסי משכה בשרוולו ופנתה לברוח, לברוח ממשהו שיכול לצוד חדי־קרן. לפני שהספיקה לעשות שלושה צעדים נשמע לחשוש נורא נוסף, שורף את אוזניו, וטרֵייסי נפלה לרצפה ולא זעה.

איפשהו באחורי תודעתו, דראקוֹ ידע שהוא עומד למות. אפילו אם ההילאי יבדוק את המראה שלו ברגע זה, אין שום סיכוי שמישהו יוכל להגיע לפה מהר מספיק. אין זמן.

ריצה לא עבדה.

קסם לא עבד.

הצללית הגועשת התקרבה, בעוד דראקוֹ ניסה, ברגעיו האחרונים, לפתור את החידה.

ואז כדור בוער של אור כסוף צלל משמי הלילה ונתלה באוויר, מאיר את היער באור חזק כמו אור יום, והדמות הגועשת זינקה לאחור, כאילו באימה מפני האור.

ארבעה מטאטאים צללו מהשמיים, שלושה הילאים עם מגנים בוהקים ורבגוניים והארי פוטר מחזיק את שרביטו מורם, יושב מאחורי פרופסור מֶקגונַגל עם מגן גדול יותר.

"הסתלקו מפה!" שאגה פרופסור מֶקגונַגל —

— רגע לפני שהדבר הגועש לחשש לחשוש נורא נוסף, וכל לחשי המגן כבו. שלושת ההילאים ופרופסור מֶקגונַגל נפלו מהמטאטאים שלהם בכבדות אל קרקע היער, חסרי תנועה.

דראקוֹ לא היה מסוגל לנשום, הפחד החזק ביותר שהרגיש בחייו אחז בחזהו, שולח זרועות לליבו.

הארי פוטר, שנותר ללא פגע, הנחה בשקט את המטאטא שלו אל הקרקע —

— וזינק מטה לעמוד בין הדמות הגועשת ובין דראקוֹ, מציב את עצמו כמו מגן חי.

"רוץ!" אמר הארי פוטר, חצי־מפנה את ראשו לאחור להביט בדראקוֹ. אור הירח הכסוף הוחזר מפניו. "רוץ, דראקוֹ! אני אעכב אותו!"

"אתה לא יכול להילחם בדבר הזה לבד!" צעק דראקוֹ בקול. בחילה מילאה את בטנו, תחושה גועשת שבזיכרונו הרגישה דומה ושונה מתחושת אשמה, כאילו היו בה התחושות אך לא הרגש.

"אני מוכרח," אמר הארי פוטר בקול קודר. "לך!"

"הארי, אני — אני מצטער, על הכל — אני" אם כי אחר־כך, כשהביט לאחור, דראקוֹ לא הצליח לזכור בדיוק על מה התכוון להתנצל, אולי זה היה על כך שתכנן להשתלט על הקשר הבייסיאני של הארי לכל אורך הדרך.

הדמות הגועשת, נראית שחורה יותר ונוראה יותר כעת, עלתה לאוויר, מרחפת מעל הקרקע.

"לך כבר!" צעק הארי.

דראקוֹ פנה וברח אל העצים, הענפים מצליפים בפניו. מאחוריו, דראקוֹ שמע לחשוש נורא נוסף, וקולו של הארי עלה, קורא משהו שדראקוֹ לא הצליח לפענח ממרחק; דראקוֹ הפנה את ראשו רק לרגע להביט לאחור, וברגע הזה הוא נתקל במשהו שהיכה בראשו בחוזקה, ואיבד את הכרתו.

הארי אחז בשרביטו בחוזקה, כדור פריזמטי בוהק סביבו. הוא הביט במבט יציב בדמות הגועשת והמטושטשת לפניו ואמר, "מה לעזאזל אתה עושה?"

הטשטושים הגועשים נפרמו, השתנו, חזרו שוב לצורה של ברדס. תהא אשר תהא ההסתרה שפעלה פה — מכשיר ולא לחש, הארי ניחש, משום שהקסם היה מסוגל להשפיע עליו — מנע מהתודעה שלו לזהות את הצורה או אפילו לזהות שהיא אנושית. אבל זה לא מנע מהארי לזהות את תחושת האבדון החדה.

פרופסור קְוִוירֶל נעמד, דם כסוף על חזית גלימתו השחורה, ונאנח, מביט בדמויות הנפולות של שלושת ההילאים, טרֵייסי דֵייוויס, דראקוֹ מאלְפוֹי ופרופסור מֶקגונַגל. "באמת חשבתי," מלמל פרופסור קְוִוירֶל, "ששיבשתי את התקשורת של המראה הזו בלי לעורר אזעקה. מה שני תלמידי סְלִיתְ'רִין משנה ראשונה עשו לבדם ביער האסור? מר מאלְפוֹי אמור להיות שקול יותר מזה... איזה ברדק."

הארי לא ענה. תחושת האבדון הייתה חזקה יותר מאי־פעם, הרגשת הכוח באוויר כה מוחשית עד שכמעט היה ניתן לגעת בה. חלק ממנו עדיין היה מזועזע מהמהירות שבה המגנים שהקיפו את ההילאים נקרעו לגזרים. הוא כמעט לא הצליח לראות את הבזקי הצבע שקרעו את המגנים כמו נייר טישו. זה גרם לדו־קרב של פרופסור קְוִוירֶל נגד ההילאי באזקבאן להיראות כמו משהו נלעג, משחק ילדים — אם כי פרופסור קְוִוירֶל טען אז שאילו היה נלחם באמת בהילאי הוא היה מת תוך שניות; וכעת ידע הארי שגם זה נכון.

כמה גבוה מגיע סולם הכוח?

"אני מניח," אמר הארי, מצליח לשמור על קולו יציב, "שאכילת חדי־קרן קשורה לסיבה שבגללה תפוטר ממשרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, בסופו של דבר. אני מניח שלא תואיל להסביר את עצמך בפירוט רב?"

פרופסור קְוִוירֶל הביט בו. תחושת הכוח הכמעט־מוחשית הרגישה כאילו היא פוחתת, נסוגה בחזרה לתוך המורה להתגוננות. "אמת היא שעליי להסביר את עצמי," אמר המורה להתגוננות. "ראשית עליי להטיל כמה לחשי זיכרון, ואז אנחנו יכולים ללכת ולדון בכך, משום שלא יהיה נבון מצידי להישאר. אתה תחזור לזמן הזה אחר־כך, כפי שאני יודע."

הארי אסף את רצונו לראות דרך הגלימה שהיה אדונה; וידע שהארי נוסף עומד לצידו, מוסתר באמצעות אוצר המוות שלו. הארי אמר לגלימה להסתיר את עצמו מעצמו שוב, וכך היא עשתה; לראות את עצמך העתידי משמעו שעליך להתאים לזיכרון לאחר מכן.

קולו של הארי אמר אז, נשמע מוזר באוזניו של הארי־הווה, "יש לו הסבר טוב באופן מפתיע."

הארי־הווה זכר את המילים כמיטב יכולתו. דבר נוסף לא נאמר ביניהם.

פרופסור קְוִוירֶל הלך אל דראקוֹ מאלְפוֹי ודקלם את לחש הזיכרון המזויף. המורה להתגוננות עמד שם אולי דקה, נראה מנותק מהסביבה.

הארי למד על לחשי מחיקת זיכרון בשבועיים האחרונים — אם כי הוא לא היה מסוגל להטיל את הלחשים, אלא אם היה מוכן להתיש את עצמו כמעט לחלוטין, ורצו מסיבה מסוימת שהילאי יאבד כל זיכרון בחייו שמערב את הצבע הכחול. בכל אופן, להארי כבר היה מושג כלשהו על הריכוז שנדרש ללחש הזיכרון המזויף, שהיה קשה יותר. המטיל צריך לנסות לחיות את כל חייו של האדם האחר בראשו, לפחות אם הוא רוצה ליצור את הזיכרונות המזויפים בהאטה של פחות מאשר שש־עשרה לאחד כשהוא יוצר בנפרד שישה עשר רצפי זיכרון נפרדים. זה אמנם היה שקט, לא היה שום סימן חיצוני; אבל הארי ידע משהו על הקשיים כעת, והוא ידע מספיק כדי להתרשם.

פרופסור קְוִוירֶל סיים ועבר לטרֵייסי דֵייוויס, ואז לשלושת ההילאים, ולבסוף לפרופסור מֶקגונַגל. הארי המתין, אבל הארי־עתיד לא השמיע קול מחאה. ייתכן שאפילו פרופסור מֶקגונַגל, אם הייתה ערה, לא הייתה מתנגדת. עדיין לא הגיע אמצע מאי, ולכאורה ישנו הסבר טוב להפתיע.

גופו המעולף של דראקוֹ מאלְפוֹי התרומם במחווה ונשלח מרחק קצר בינות לעצים, לפני שהונח בזהירות על הקרקע. ואז מחווה אחרונה מפרופסור קְוִוירֶל תלשה נתח עצום מצד גופה של החד־קרן, מותיר מאחור קצוות משוננים; הבשר הטרי ריחף באוויר, ואז הבהב ונעלם.

"זה נעשה," אמר פרופסור קְוִוירֶל. "אני מוכרח לעזוב את המקום הזה כעת, מר פוטר. בוא עימי והישאר פה."

פרופסור קְוִוירֶל החל לצעוד, והארי בא בעקבותיו ונותר מאחור.

הם הלכו ביער בדממה למשך זמן מה, לפני שהארי שמע קולות חלשים במרחק. קבוצת ההילאים הבאה, כנראה, אחרי שהקבוצה הראשונה איבדה קשר. מה עצמו העתידי אומר, הארי לא ידע.

"הם לא יגלו אותנו, ולא ישמעו את דברינו," אמר פרופסור קְוִוירֶל. תחושת הכוח והאבדון מסביב למורה להתגוננות עדיין הייתה חזקה. הגבר התיישב על גדם עץ כך שאור הירח הכמעט־מלא יאיר אותו. "ראשית עליי לומר שכשתדבר עם ההילאים בעתיד, עליך לומר להם שהברחת את החשכה הגועשת, כפי שעשית לסוהרסן הזה. זה מה שמר מאלְפוֹי יזכור שראה." פרופסור קְוִוירֶל נאנח אנחה קטנה. "זה עשוי לעורר בהלה, אם יסיקו שאימה שהינה אחות לסוהרסנים, וחזקה מספיק כדי לשבור את המגנים של ההילאים, מסתובבת חופשי ביער האסור. אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר לעשות. אם היער יישמר טוב יותר לאחר מכן... אבל עם קצת מזל כבר צרכתי את מה שאני זקוק לו. האם תואיל לומר לי כיצד הגעת מהר כל־כך? איך ידעת שמר מאלְפוֹי בצרות?"

אחרי שקפטן ברודצקי גילה שמר מאלְפוֹי ביער האסור, לכאורה בחברתו של רובאוס האגריד, ברודצקי החל לחקור מי אישר זאת, ועדיין לא הצליח לברר כשדראקוֹ החמיץ את יצירת הקשר המתוכננת שלו. על אף מחאותיו של הארי, קפטן ההילאים, שהורשה לדעת על מחוללי־הזמן, סירב לאשר הקפצה למקום לפני זמן יצירת הקשר המוחמצת; ישנם פרוטוקולים סדורים כשזה נוגע לזמן. אבל ברודצקי נתן להארי פקודות כתובות שהרשו לו לחזור בזמן ולשלוח שלישיית הילאים שתגיע שנייה אחת אחרי מועד יצירת הקשר המוחמצת. לחש פַּטרוֹנוּס, שהארי עיצב ברצונו בהצלחה לצורת כדור אור כסף טהור, איתר את דראקוֹ, וההילאים הגיעו בזמן בדיוק של שנייה.

"חוששני שאני לא יכול לומר," אמר הארי בשוויון נפש. פרופסור קְוִוירֶל הוא עדיין חשוד עיקרי, ועדיף שלא ידע את הפרטים. "עכשיו למה אתה אוכל חדי־קרן?"

"אה," אמר פרופסור קְוִוירֶל. "באשר לזה..." הגבר היסס. "שתיתי את דמם של חדי־קרן, לא אכלתי אותם. הבשר החסר, הסימנים המשוננים על הגופות — אלה נועדו להסתיר את פרטי המקרה, לגרום לזה להיראות כמו טורף אחר. השימוש לדם חדי־קרן ידוע למדי."

"לא ידוע לי," אמר הארי.

"אני יודע שאינך יודע," אמר המורה להתגוננות בחדות. "או שלא היית מציק לי על כך. הכוח של דם החד־קרן הוא לשמר את חייך לזמן מה, אפילו אם אתה על סף מוות."

היה פרק זמן שבו המוח של הארי טען שהוא מסרב לעבד את המילים, מה שהיה שקר כמובן, משום שאתה לא יכול לדעת את המשמעות של משהו שאתה לא יכול לעבד, בלי שכבר עיבדת אותו.

תחושת קהות מוזרה השתלטה על הארי, היעדר תגובה, אולי זה היה מה שאנשים אחרים הרגישו כשדברים סטו מהתסריט, והם לא הצליחו לומר או לחשוב על שום דבר.

מובן שפרופסור קְוִוירֶל גוסס, לא סתם חולה מדי פעם.

פרופסור קְוִוירֶל ידע שהוא גוסס. הוא התנדב לקחת את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בהוֹגווֹרטְס, אחרי הכל.

מובן שמצבו הלך והחמיר לאורך השנה. כמובן שלמחלות שהולכות ומחמירות יש יעד צפוי בסופן.

המוח של הארי בוודאי ידע כבר, במקום בטוח כלשהו באחורי תודעתו שבה סירב לעבד דברים שכבר עיבד.

מובן שזו הסיבה שפרופסור קְוִוירֶל לא יהיה מסוגל ללמד קסם קרבי בשנה הבאה. פרופסור מֶקגונַגל אפילו לא תצטרך לפטר אותו. הוא פשוט יהיה —

— מת.

"לא," אמר הארי, קולו רועד מעט. "מוכרחה להיות דרך —"

"אינני טיפש או נלהב במיוחד למות. כבר בדקתי. נאלצתי להרחיק עד כדי כך רק כדי לסיים את השיעורים המתוכננים שלי, משום שהיה לי פחות זמן מכפי שחשבתי, ו —" ראשה של הדמות המוארת באור הירח סב. "חושבני שאין ברצוני לשמוע על כך, מר פוטר."

נשימתו של הארי נתקעה. יותר מדי רגשות בעבעו בו בבת אחת. אחרי הכחשה מגיע כעס, על־פי מודל שמישהו פשוט המציא. אך עם זאת זה נראה הולם להפתיע.

"ולמה —" נשימתו של הארי נתקעה שוב. "למה אין דם חדי־קרן בצורה סטנדרטית בערכות מרפא, אם כך? כדי לשמור על מישהי בחיים, אפילו אם היא על סף מוות מכך שהרגליים שלה נאכלו?"

"משום שישנן תופעות לוואי תמידיות," אמר בשקט פרופסור קְוִוירֶל.

"תופעות לוואי? תופעות לוואי? איזה מין תופעת לוואי גרועה יותר מבחינה רפואית מאשר מוות?" קולו של הארי עלה במילה האחרונה לצעקה.

"לא כולם חושבים באותו האופן כמונו, מר פוטר. אם כי, למען ההגינות, הדם מוכרח להגיע מחד־קרן חי והחד־קרן צריך למות במהלך השתייה. האם יש לי עוד סיבה להיות פה?"

הארי פנה, מביט בעצים סביבם. "תגדל עדר של חדי־קרן בקדוש מַנגוֹ. תעביר לשם את החולים בפלו, או שתשתמש במפתחות מעבר."

"כן, זה יעבוד."

פניו של הארי התכווצו, הסימן החיצוני היחיד פרט לידיו הרועדות לכל מה שגאה בתוכו. הוא צריך לצרוח, צריך פורקן כלשהו, צריך משהו שהוא לא יכול לקרוא לו בשם, ולבסוף הארי כיוון את שרביטו על עץ וצעק "דיפינדו!"

נשמע קול קריעה חד, וחתך הופיע על פני העץ.

"דיפינדו!"

חתך נוסף. הארי למד את הלחש רק לפני עשרה ימים, אחרי שהתחיל לקחת הגנה עצמית ברצינות. תיאורטית, זה לחש של שנה שנייה, אבל הכעס שבקע ממנו לא ידע כל גבול, הוא ידע מספיק עכשיו כדי לא להתיש את עצמו ועדיין נותר לו כוח.

"דיפינדו!" הארי כיוון על ענף הפעם, והוא צנח לקרקע בקול של זרדים ועלים.

לא היו בו שום דמעות, רק לחץ בלי מוצא.

"אותיר אותך לבדך," אמר בשקט פרופסור קְוִוירֶל. המורה להתגוננות קם מגדם העץ עליו ישב, דם החד־קרן עדיין מואר באור הירח על הגלימה השחורה שלבש, ומשך את הברדס על ראשו.