הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 9 – כותרת צונזרה, חלק א'

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


"אבוט, חנה!"

הפסקה.

"הפלפאף!"

"בונז, סוזן!"

הפסקה.

"הפלפאף!"

"בוט, טרי!"

הפסקה.

"רייבנקלו!"

הארי העיף מבט מהיר בשותף החדש לבית שלו, יותר כדי לקבל מבט על הפנים מאשר משהו אחר. הוא עדיין ניסה להשתלט על עצמו אחרי המפגש עם הרוחות. הדבר העצוב באמת היה, שהוא כן הצליח להשתלט על עצמו. זה נראה לא הולם. כאילו היה צריך לקחת לו לפחות יום. אולי חיים שלמים. אולי פשוט אף פעם.

"קורנר, מייקל!"

הפסקה ארוכה.

"רייבנקלו!"

בדוכן הנאומים שלפני שולחן המורים עמדה פרופסור מקגונגל, הופעתה מוקפדת, והיא שולחת מבטים קפדניים סביב, בעודה קוראת שם אחר שם, אם כי היא חייכה רק להרמיוני ולכמה אחרים. מאחוריה, בכיסא הגבוה ביותר ליד השולחן – יותר כמו כס מלכות מוזהב – ישב אדם עתיק, כמוש וממושקף, בעל זקן בצבע כסוף-לבן שעשה רושם שיגיע עד הרצפה אם היה גלוי לעין, וצפה במיון בהבעה טובת לב; המראה הכי סטריאוטיפי שייתכן ל"חכם זקן" שיש, בלי להיות אוריינטלי. (אם כי הארי למד להיזהר ממראה סטריאוטיפי מהמפגש הראשון שלו עם פרופסור מקגונגל, שבו חשב שהיא אמורה לקרקר ברוע.) הקוסם העתיק מחא כפיים לכל תלמיד שמוין, על פניו חיוך יציב שנראה מלא עונג חדש עבור כל אחד ואחד מהם.

מצידו השמאלי של הכס המוזהב ישב אדם עם עיניים חדות ופרצוף קודר שלא מחא כפיים לאיש, ואיכשהו נראה כאילו הוא משיב להארי מבט בכל פעם שהארי הסתכל עליו. משמאלו ישב האדם חיוור הפנים שהארי ראה בקלחת הרותחת, שעיניו התרוצצו, כאילו בפאניקה מהקהל סביבו, ושנראה מדי פעם מתעוות ומתפתל בכיסאו; מסיבה כלשהי הארי מצא את עצמו בוהה בו שוב ושוב. משמאל לאדם הזה, רצף של שלוש מכשפות מבוגרות יותר, שלא נראה היה כאילו הן מתעניינות במיוחד בתלמידים. מימין לכס הזהב ישבו מכשפה בגיל העמידה בעלת פנים עגולות ומצנפת צהובה, שהריעה לכל תלמיד חוץ מלסלית'רינים, אדם זעיר שעמד על הכיסא שלו, בעל זקן נפוח, שהריע לכל תלמיד, אבל חייך רק לרייבנקלואים. ובקצה הימני, תופס את אותו מקום כמו שלוש בריות נחותות יותר, האדם העצום שקיבל אותם אחרי שירדו מהרכבת, שקרא לעצמו האגריד, שומר המפתחות והקרקעות.

"זה שעומד על הכיסא שלו הוא ראש בית רייבנקלו?" לחש הארי לכיוון הרמיוני.

לראשונה הרמיוני לא ענתה לו מיד; היא בהתה במצנפת המיון ונעה מצד לצד בעצבנות תזזיתית כה גדולה שהארי חשב שרגליה עומדות לעזוב את הרצפה.

"כן, זה הוא," אמרה אחד המדריכות שליוותה אותם, אישה צעירה שלבשה את הכחול של בית רייבנקלו, העלמה קלירווטר, אם הארי זכר נכונה. קולה היה שקט, אבל נשא קמצוץ גאווה. "זה המורה ללחשים של הוגוורטס, פיליוס פליטיק, מומחה הלחשים הידען ביותר שחי, ואלוף דו-קרב לשעבר –"

"למה הוא כל כך נמוך?" לחשש תלמיד שהארי לא זכר את שמו. "הוא בן-כלאיים?"

הוא זכה למבט קר מהמדריכה הצעירה. "לפרופסור אכן יש מורשת גובלינית –"

"מה?" פלט הארי, וגרם להרמיוני ולארבעה תלמידים אחרים להסות אותו.

עכשיו הארי זכה למבט מאיים באופן מפתיע מהמדריכה של רייבנקלו.

"אני מתכוון –" לחש הארי. "לא שיש לי בעיה עם זה – זה פשוט – אני מתכוון – איך זה אפשרי? את לא יכולה פשוט לערבב שני זנים שונים ולקבל צאצא תקין! זה אמור לערבב את ההוראות הגנטיות לכל איבר ששונה בין השניים – זה כמו לנסות לבנות," לא היו להם מכוניות אז הוא לא יכל להשתמש באנלוגיה של תכניות מנוע מעורבבות, "חצי-כרכרה חצי-סירה או משהו…"

המדריכה מרייבנקלו עדיין הביטה בהארי בחומרה. "למה אתה לא יכול לבנות חצי-כרכרה חצי-סירה?"

"שששש!" לחשש מדריך אחר, אף על פי שהמכשפה מרייבנקלו עדיין דיברה בשקט.

"אני מתכוון –" אמר הארי אפילו יותר בשקט, מנסה להבין איך לשאול האם גובלינים התפתחו אבולוציונית מבני אדם, או התפתחו מאב קדמון משותף לבני האדם כמו הומו ארקטוס, או אם גובלינים נוצרו מבני אדם איכשהו – אם, נגיד, הם עדיין היו בני אדם תחת כישוף שעובר בתורשה שההשפעה שלו מידלדלת אם רק הורה אחד הוא 'גובלין', מה שיסביר איך רבייה בין הזנים אפשרית, ובמקרה הזה גובלינים הם לא נקודת מידע חשובה מאוד על איך אינטליגנציה התפתחה בזנים שונים חוץ מבהומו ספיינס – עכשיו שהארי חשב על זה, הגובלינים בגרינגוטס לא נראו כמו אינטליגנציות חוצניות, לא אנושיות, לא כמו הדירדיר או בוּבני פירסון – "אני מתכוון, מאיפה הגובלינים באו בכלל?"

"לטביה," לחשה הרמיוני בהיסח דעת, עיניה עדיין נעוצות במצנפת המיון.

עכשיו הרמיוני קיבלה חיוך מהמדריכה.

"לא משנה," לחש הארי.

בדוכן הנאומים, פרופסור מקגונגל קראה, "גולדשטיין, אנטוני!"

"רייבנקלו!"

הרמיוני, ליד הארי, קפצצה על קצות האצבעות כל כך חזק שהיא ממש עזבה את הרצפה בכל קפצוץ.

"גויל, גרגורי!"

היה רגע ארוך ומתוח של דממה תחת המצנפת. כמעט דקה.

"סלית'רין!"

"גריינג'ר, הרמיוני!"

הרמיוני השתחררה ורצה קדימה לכיוון מצנפת המיון במהירות שיא, הרימה אותה ומשכה מטה את פיסת הבד הישנה והמטולאת בחוזקה על ראשה, בצורה שגרמה להארי להתכווץ. הרמיוני היא זו שהסבירה לו על מצנפת המיון, אבל היא בהחלט לא התייחסה אליה כאל חפץ קסם עתיק ונטול תחליף, בן 800 שנה, שעמד לבצע טלפתיה מורכבת על המוח שלה ולא נראה במצב פיזי טוב במיוחד.

"רייבנקלו!"

מה שנקרא מסקנה מתבקשת. הארי לא הבין למה הרמיוני הייתה כל כך לחוצה לגבי זה. באיזה יקום חלופי מוזר הילדה הזו לא תמוין לרייבנקלו? אם הרמיוני גריינג'ר לא הלכה לרייבנקלו אז לא הייתה לבית הזה סיבה להתקיים.

הרמיוני הגיעה לשולחן רייבנקלו וקיבלה את מחיאות הכפיים המתחייבות; הארי תהה האם מחיאות הכפיים היו חזקות יותר, או חלשות יותר, אם היה להם שמץ של מושג איזו רמה של תחרות הם צירפו לשולחן שלהם. הארי זכר את הספרות של פאי עד כדי 3.141592 כיוון שדיוק של אחד למיליון הספיק לרוב המטרות המעשיות. הרמיוני זכרה מאה ספרות של פאי כיוון שזה היה מספר הספרות שהודפס על הכריכה האחורית של ספר המתמטיקה שלה.

לשמחתו של הארי, נוויל לונגבוטום הלך להפלפאף. אם הבית הזה באמת הכיל את הנאמנות והרעוּת שהיו אמורים להיות ערכיו העליונים, אז בית מלא בחברים נאמנים יעשו לנוויל המון טוב. ילדים חכמים ברייבנקלו, ילדים מרושעים בסלית'רין, גיבורים בכאילו בגריפינדור, וכל מי שבאמת עובד בהפלפאף.

(אם כי הארי צדק בזה שנועץ קודם במדריכה מרייבנקלו. הנערה אפילו לא הרימה את עיניה מהספר או זיהתה את הארי, רק דקרה בשרביטה לכיוון נוויל ומלמלה משהו. נוויל עטה על פניו הבעה מטושטשת והלך אל הקרון החמישי מההתחלה ולתא הרביעי משמאל, שאכן הכיל את הקרפד שלו.)

"מאלפוי, דראקו!" הלך לסלית'רין, והארי נשם נשימת אנחה קלה. זה נראה כמו עניין וודאי, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אירוע קטן יפריע למהלכה של תוכנית העל שלך.

פרופסור מקגונגל קראה "פרקס, סאלי-אן!", ומקבוצת הילדים נפרדה ילדה חיוורת ורזה שנראתה אוורירית בצורה מוזרה – כאילו היא תיעלם בצורה מסתורית ברגע שתפסיק להסתכל עליה, ולעולם לא תיראה בשנית.

ואז (עם רטט קל בקולה, שנשלט כל כך טוב שהיית צריך להכיר אותה היטב כדי לדעת שהוא שם) מינרווה מקגונגל שאפה עמוקות, וקראה, "פוטר, הארי!"

דממה פתאומית השתררה באולם הגדול.

כל השיחות פסקו.

כל העיניים פנו להסתכל.

בפעם הראשונה בחייו, הארי הרגיש כאילו יש לו הזדמנות לחוות פחד-במה.

הארי דיכא מיד את ההרגשה הזו. חדרים מלאים באנשים שבוהים בו הם משהו שהוא יצטרך להתרגל אליו, אם הוא רוצה לחיות בבריטניה הקסומה, או אפילו סתם לעשות משהו מעניין אחר בחייו. הוא קיבע חיוך כוזב מלא ביטחון על פניו, הרים את רגלו כדי לצעוד קדימה –

"הארי פוטר!" נשמע קולו של ג'ורג' או פרד וויזלי, ואז "הארי פוטר!" קרא התאום השני, ורגע לאחר מכן כל שולחן גריפינדור, ובמהרה חלק גדול משולחנות הפלפאף ורייבנקלו אימצו את הקריאה.


"הארי פוטר! הארי פוטר! הארי פוטר!"

והארי פוטר צעד קדימה. באיטיות גדולה הרבה יותר מדי, הבין ברגע שהתחיל, אבל אז כבר היה מאוחר מדי לשנות את קצב ההליכה שלו בלי שזה ייראה מוזר.

"הארי פוטר! הארי פוטר! הארי פוטר!"

הייתה לה תחושה מצויינת לגבי המחזה הצפוי, אבל מינרווה מקגונגל הסתובבה בכל זאת להסתכל על שולחן המורים.

טרלוני מנפנפת על עצמה בתזזיתיות, פיליוס מסתכל בסקרנות, האגריד מוחא כפיים עם כל השאר, ספראוט נראית חמורת סבר, וקטור וסיניסטרה מבולבלות, וקווירל בוהה בריקנות בשום דבר. אלבוס מחייך בטוב לב. וסוורוס סנייפ אוחז בגביע היין שלו, פרקי אצבעותיו לבנים, כה חזק שהכסף החל להתעוות באיטיות.

old_bat_in_a_cape_snape_by_dinosaurusgede

תמונה : dinosaurusgede

בחיוך רחב, מזיז את ראשו כדי להשתחוות לצד אחד ואז לצד השני בעודו הולך בין ארבעת השולחנות, הארי פוטר הלך קדימה בצעד מדוד ומכובד, נסיך היורש את הטירה שלו.

"תציל אותנו מעוד אדוני אופל!" קרא אחד מתאומי וויזלי, והשני השיב, ”במיוחד אם הם מורים!" לקול צחוק כללי מכל השולחנות חוץ מסלית'רין.

שפתיה של מינרווה התקבעו לקו דק. היא תחליף כמה מילים עם הזוועות לבית וויזלי על החלק האחרון, למקרה שהם טעו לחשוב שהיא חסרת כוח מכיוון שזה היום הראשון ללימודים ולגריפינדור אין נקודות לאבד. אם לא אכפת להם מריתוקים היא תמצא משהו אחר.

ואז, בנשימת אימה פתאומית, היא הביטה לכיוון סוורוס, לבטח הוא מבין שלפוטר אין מושג למי זה כוון –

הארשת על פניו של סוורוס עברה את הזעם והגיעה לסוג של אדישות נעימה. חיוך קלוש ריקד על שפתיו. הוא הסתכל על הארי פוטר, לא על שולחן גריפינדור, וידיו החזיקו את השאריות המעוכות של גביע יין.


הארי פוטר הלך קדימה עם חיוך מקובע על שפתיו, עטוף בהרגשה חמימה, אך נוראית למדי בו בזמן.

הם הריעו לו על עבודה שעשה כשהיה בן שנה. עבודה שהוא לא באמת סיים. איפשהו, איכשהו, אדון האופל עדיין חי. האם הם היו מריעים כה בחזקה, לו ידעו?

אבל כוחו של אדון האופל כבר נשבר פעם אחת.

והארי יגן עליהם שוב. אם באמת הייתה נבואה וזה מה שהיא אמרה. טוב, בעצם בלי קשר למה שאמרה איזו נבואה מזורגגת.

כל האנשים האלה, מאמינים בו ומריעים לו – הארי לא יכול לתת לזה להיות שקר. להבליח ולהיעלם כמו כל כך הרבה ילדי פלא אחרים. להיות אכזבה. להיכשל ולא לעמוד במוניטין שלו כסמל של האור, לא משנה איך קיבל את המוניטין הזה. הוא יעמוד בציפיות שלהם, בוודאות, במאה אחוז, לא משנה כמה זמן זה ייקח. ואז ימשיך ויעבור את הציפיות שלהם, ויגרום לאנשים לתהות, במבט לאחור, איך יכלו לבקש כל כך מעט ממנו.

"הארי פוטר! הארי פוטר! הארי פוטר!"

הארי עשה את צעדיו האחרונים לכיוון מצנפת המיון. הוא קד קידה למסדר הכאוס שבשולחן גריפינדור, ואז הסתובב וקד קידה לצד השני של האולם, ואז חיכה שהתרועות והצחקוקים ימוגו.

(באחורי ראשו, הוא תהה אם מצנפת המיון באמת הייתה מודעת במובן של מודעת למודעות שלה עצמה, ואם כן, האם היא הייתה מסופקת מזה שיצא לה לדבר רק עם ילדים בני אחת עשרה פעם בשנה. השיר שלה רימז שכן: אני מצנפת המיון, שלום, ישנה כל השנה ועובדת רק היום…)

כאשר השתררה דממה באולם פעם נוספת, הארי ישב על השרפרף ובזהירות הניח על ראשו את חפץ הקסם העתיק והטלפתי בן 800 השנה.

חושב, חזק ככל שיכל: אל תמייני אותי עדיין! יש לי שאלות שאני צריך לשאול אותך! האם אי פעם הטילו עליי אובליוויאטה? האם מיינת את אדון האופל כילד ואת יכולה לספר לי על החולשות שלו? את יכולה לומר לי למה קיבלתי את השרביט התאום של אדון האופל? האם הרוח של אדון האופל כבולה לצלקת שלי וזו הסיבה שאני כועס כל כך לפעמים? אלה השאלות הכי חשובות, אבל אם יש לך עוד רגע את יכולה לומר לי משהו על איך לגלות מחדש את הקסמים האבודים שיצרו אותך?

לתוך השקט שבנפשו של הארי, במקום שבו לפני כן היה רק קול אחד, הגיע קול שני ולא מוכר, שנשמע מודאג במובהק:

"אוי ואבוי. זה מעולם לא קרה בעבר…"


הערת המחבר: כשחלק א' של פרק זה פורסם לראשונה, הצהרתי שאם מישהו ינחש על מה מדבר המשפט האחרון שלו לפני שיתפרסם חלקו השני, אספר לו את כל שאר העלילה.


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, הלה הראל, שני גת וגולן נחליאל שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן, או הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים

המשיכו לפרק הבא: פרק 10. אני לא אציין את שמו כדי לא ליצור ספויילרים למשפט האחרון של הפרק הזה 🙂

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ