הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 5 – טעות הייחוס הבסיסית

חדשים פה? התחילו מהפרק הראשון: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד


חנות המוֹק הייתה חנות קטנה ושובת לב (אנשים מסוימים אפילו יגידו מקסימה). היא הייתה מוסתרת מאחורי דוכן ירקות, שהיה מאחורי חנות כפפות קסומות, שהייתה בסמטה שהתפצלה מרחוב צדדי של סמטת דיאגון. למרבה האכזבה, המוכרת לא הייתה מכשפה זקנה ומצומקת; רק אישה צעירה ועצבנית למראה לבושה גלימות צהובות דהויות. ברגע זה היא החזיקה נרתיק סופֶּר מוֹק QX31, שהיתרון בו היה היה שפה מתרחבת בנוסף ללחש הרחבה סמוי: יכולת להכניס פנימה דברים גדולים, למרות שהנפח הכולל עדיין היה מוגבל.

הארי התעקש לבוא לכאן מיד, בתור דבר ראשון – התעקש עד כמה שחשב שניתן מבלי לעורר את חשדה של פרופסור מקגונגל. להארי היה משהו שהיה צריך לשים בנרתיק בהקדם האפשרי. זה לא היה שק האוניות שפרופסור מקגונגל הרשתה לו למשוך מגרינגוטס. היו אלה כל שאר האוניות שהארי דחף לכיסו בחשאי אחרי שנפל על ערימת מטבעות הזהב. זו הייתה תאונה אמיתית, אבל הארי לא היה אחד שייתן להזדמנות לחמוק ממנו… למרות שנכון יותר יהיה לומר שהדבר היה בלהט הרגע. הארי החזיק בחוסר נוחות את שק האוניות שהורשה למשוך ליד כיס מכנסיו, כדי שכל הצלצולים יגיעו מהכיוון הנכון.

עדיין נותרה השאלה איך הוא הולך להעביר את המטבעות האחרים לנרתיק מבלי להיתפס. מטבעות הזהב אומנם היו שלו, אבל הם עדיין היו גנובים – גנובים באופן ריק? גזולים עצמית?

הארי הביט מעלה מנרתיק הסופֶּר מוֹק QX31 אל הדלפק שלפניו. "אני יכול לנסות את זה קצת? כדי לוודא שזה עובד, אמ, בצורה אמינה?" הוא הרחיב את עיניו בהבעה של תמימות ילדותית ושובבה.

כצפוי, אחרי עשר חזרות של הנחת שק המטבעות בתוך הנרתיק, שליחת יד פנימה, לחישת "שק זהב", והוצאת השק, פרופסור מקגונגל הסתובבה והחלה לבחון חלק מהפריטים האחרים בחנות, והמוכרת הפנתה את ראשה לצפות בה.

הארי שמט את שק הזהב לתוך נרתיק עור המוֹק מידו השמאלית; ידו הימנית יצאה מכיסו קמוצה בחוזקה סביב כמה ממטבעות הזהב, הוכנסה לתוך נרתיק עור המוֹק, שמטה את האוניות, והוציאה (בלחישת "שק זהב") את השק המקורי. אז השק חזר אל ידו השמאלית, להישמט שוב, וידו הימנית נשלחה שוב אל כיסו…

פרופסור מקגונגל הביטה בו פעם אחת, אבל הארי הצליח להימנע מלקפוא במקום או להירתע, ולא נראה שהיא הבחינה במשהו. למרות שאף פעם לא באמת יכולת לדעת, עם המבוגרים שהיה להם חוש הומור. נדרשו שלוש איטרציות כדי להשלים את המלאכה, והארי העריך שהצליח לגנוב מעצמו בערך שלושים אוניות.

הארי התיישר, מחה מעט זיעה ממצחו, ונשף. "אני רוצה את זה, בבקשה."

קלילים יותר בחמש עשרה אוניות (כפליים מהמחיר של שרביט קוסמים, מסתבר) וכבדים יותר בנרתיק סופֶּר מוֹק QX31 אחד, הארי ופרופסור מקגונגל דחפו את הדלת ויצאו. הדלת הצמיחה יד וזרוע בצורה שגרמה להארי בחילה קלה, ונופפה להם לשלום.

ואז, למרבה הצער…

"אתה באמת הארי פוטר?" לחש האיש הזקן, דמעה ענקית יחידה מחליקה במורד לחיו. "לא היית משקר בנוגע לדבר כזה, נכון? פשוט שמעתי שמועות שלא באמת שרדת את הקללה ההורגת וזו הסיבה שאף אחד לא שמע ממך מאז."

… נראה כאילו לחש ההסוואה של פרופסור מקגונגל לא היה יעיל בצורה מושלמת כנגד קוסמים מנוסים יותר.

פרופסור מקגונגל הניחה יד על כתפו של הארי ומשכה אותו לתוך הסמטה הקרובה ביותר ברגע ששמעה "הארי פוטר?" האיש הזקן בא בעקבותיהם, אבל לפחות נראה כאילו אף אחד אחר לא שמע.

הארי שקל את השאלה. האם הוא באמת היה הארי פוטר? "אני רק יודע מה שאחרים אמרו לי," אמר הארי. "זה לא כאילו שאני זוכר את הלידה שלי." ידו רִפרפה על מצחו. "יש לי את הצלקת הזו מאז ומעולם, ואמרו לי ששמי הארי פוטר מאז ומעולם. אבל," אמר הארי לאחר מחשבה, "אם כבר קיימות ראיות מספיקות כדי להעלות את ההשערה של קונספירציה, אין סיבה שהם לא פשוט ימצאו יתום אחר ויגדלו אותו להאמין שהוא הארי פוטר –"

פרופסור מקגונגל הניחה יד על פניה בעצבנות. "אתה נראה כמעט בדיוק כמו אביך, ג'יימס, בשנתו הראשונה בהוגוורטס. ואני יכולה להעיד על בסיס אישיות בלבד שאתה קרוב משפחה של הפֶּגַע מגריפינדור."

"היא יכולה להיות מעורבת בזה גם כן," ציין הארי.

"לא," רעד קולו של האיש הזקן. "היא צודקת. יש לך את העיניים של אימא שלך."

"הממ," הזעיף הארי. "אני מניח שגם אתה יכול להיות מעורב –"

"מספיק, מר פוטר."

האיש הזקן הרים את ידו כאילו כדי לגעת בהארי, אבל אז נתן לה ליפול. "אני פשוט שמח שאתה בחיים," הוא מלמל. "תודה לך, הארי פוטר. תודה לך על מה שעשית… אעזוב אותך לנפשך עכשיו."

ומקל ההליכה שלו נקש לאיטו, בעודו יוצא מהסמטה לרחוב הראשי של סמטת דיאגון.

הפרופסור הביטה סביב, מבטה מתוח וקודר. הארי הביט אוטומטית סביב גם הוא. אבל נראה שבסמטה לא היה דבר פרט לעלים יבשים, ומהפתח המוביל לסמטת דיאגון, ניתן היה לראות רק עוברי אורח חולפים במהירות.

לבסוף נראה שפרופסור מקגונגל נרגעה. "זה לא טופל היטב, מר פוטר," היא אמרה בקול נמוך. "אני יודעת שאתה לא רגיל לזה, אבל לאנשים באמת אכפת ממך. אנא היה נחמד אליהם."

הארי הביט מטה אל נעליו. "לא צריך," הוא אמר עם קמצוץ מרירות. "שיהיה להם אכפת ממני, אני מתכוון."

"אתה הצלת אותם מאתה-יודע-מי," אמרה פרופסור מקגונגל. "איך לא יהיה להם אכפת?"

הארי הביט מעלה אל פניה החמורות של המכשפה תחת כובעה המחודד, ונאנח. "אני מניח שאין סיכוי שאם אומר טעות הייחוס הבסיסית יהיה לך מושג מה זה אומר."

"לא," אמרה הפרופסור במבטא הסקוטי המוקפד שלה, "אבל הסבר בבקשה, מר פוטר, במטותא ממך."

"ובכן…" אמר הארי, מנסה לחשוב איך לתאר את הפיסה הספציפית הזו של מדע מוגלגי. "נניח שאת מגיעה לעבודה ורואה עמית שלך בועט בשולחן שלו. את חושבת, 'איזה אדם עצבני הוא'. העמית שלך חושב על איך מישהו דחף אותו לקיר בדרכו לעבודה ואז צעק עליו. כל אחד יכעס על דבר כזה, הוא חושב. כשאנחנו מסתכלים על אחרים אנחנו רואים מאפייני אופי שמסבירים את הפעולות שלהם, אבל כשאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו רואים נסיבות שמסבירות את הפעולות שלנו. לסיפורים של אנשים יש היגיון פנימי עבורם, מבפנים, אבל אנחנו לא רואים את ההיסטוריה של אנשים מטיילת באוויר מאחוריהם. אנחנו רואים אותם רק בסיטואציה אחת, ואנחנו לא רואים איך הם יתנהגו בסיטואציה אחרת. אז טעות הייחוס הבסיסית היא שאנחנו מסבירים באמצעות תכונות קבועות ומתמשכות דברים שמוסברים בצורה טובה יותר באמצעות נסיבות והקשר." היו כמה ניסויים אלגנטיים שאישרו את זה, אבל הארי לא התכוון להרחיב בנושא.

גבותיה של המכשפה התרוממו מתחת לשולי כובעה. "אני חושבת שאני מבינה…" אמרה לאיטה פרופסור מקגונגל. "אבל איך זה קשור אליך?"

הארי בעט בקיר הלבנים חזק מספיק כדי להכאיב לעצמו ברגל. "אנשים חושבים שהצלתי אותם מאת-יודעת-מי מפני שאני איזה לוחם גדול של האור."

"זה שבכוחו להביס את אדון האופל…" מלמלה המכשפה, אירוניה מוזרה מעבה את קולה.

"כן," אמר הארי, תסכול ורוגז נלחמים בתוכו, "כאילו שהשמדתי את אדון האופל מכיוון שיש בי איזו איכות קבועה ומתמשכת של להשמיד-את-אדון-האופל. הייתי בן חמישה עשר חודשים באותו זמן! אני לא יודע מה קרה, אבל הייתי מניח שזה קשור, כמאמר הפתגם, לתנאים סביבתיים משתנים. ובטח שלא קשור לאישיות שלי. לאנשים לא אכפת ממני, הם אפילו לא מקדישים תשומת לב אליי, הם רק רוצים ללחוץ ידיים עם הסבר גרוע." הארי עצר, והביט בפרופסור מקגונגל. "את יודעת מה באמת קרה?"

" גיבשתי רעיון…" אמרה פרופסור מקגונגל. "כלומר, אחרי שפגשתי אותך."

"כן?"

"גברת על אדון האופל בכך שהיית נורא יותר ממנו, ושרדת את הקללה ההורגת בכך שהיית גרוע יותר ממוות."

"חה. חה. חה." הארי בעט בקיר שוב.

פרופסור מקגונגל גיחכה. "עכשיו בוא נלך למאדאם מלקין. אני חוששת שבגדי המוגלגים שלך מושכים תשומת לב."

הם נתקלו בעוד שני דורשי-שלומות בדרך.

ל"גלימות מאדאם מלקין" הייתה חזית משעממת למדי, לבֵנים אדומות רגילות, וחלונות ראווה מזכוכית שהציגו גלימות שחורות פשוטות בפנים. לא גלימות שזהרו או השתנו או הסתובבו, או שהקרינו קרניים מוזרות שחדרו מבעד לחולצה שלך ודִגדגו אותך. רק גלימות שחורות פשוטות, זה כל מה שיכולת לראות מבעד לחלון הראווה. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, כאילו כדי להצהיר שפּה אין סודות ואין מה להסתיר.

"אני אלך לכמה דקות בזמן שימדדו אותך בשביל הגלימות שלך," אמרה פרופסור מקגונגל. "זה בסדר מצדך, מר פוטר?"

הארי הנהן. הוא שנא קניות בגדים שנאה יוקדת, ולא יכול היה להאשים את המכשפה המבוגרת על שהרגישה כמותו.

שרביטה של פרופסור מקגונגל יצא משרוולה, ונקש קלות על ראשו של הארי. "ומכיוון שאתה צריך להיות ברור לחושיה של מאדאם מלקין, אסיר את לחש ההנגזה."

"אה…" אמר הארי. זה כן הדאיג אותו מעט; הוא עדיין לא התרגל לכל עניין 'הארי פוטר'.

"למדתי בהוגוורטס עם מאדאם מלקין," אמרה מקגונגל. "כבר אז, היא הייתה אחד האנשים השקולים ביותר שהכרתי. היא לא תניד עפעף גם אם אתה-יודע-מי בעצמו ייכנס לחנות שלה." אמרה מקגונגל אחוזת שרעפים, וקולה מאשר. "מאדאם מלקין לא תטריד אותך, והיא לא תיתן לאף אחד אחר להטריד אותך."

"לאן את הולכת?" חקר הארי. "רק למקרה, את יודעת, שמשהו אכן יקרה."

מקגונגל נתנה בהארי מבט בוחן. "אני הולכת לשם," היא אמרה, מצביעה על בניין בצדו השני של הרחוב עם שלט של חבית עץ, "וקונה לי משקה, לו אני זקוקה נואשות. אתה תחכה פה בזמן שלוקחים את מידותיך, וזה הכל. אני אבוא לבדוק מה קורה איתך עוד מעט, ואני מצפה למצוא את חנותה של מאדאם מלקין עומדת על תילה ולא עולה באש בשום צורה."

מאדאם מלקין הייתה אישה זקנה ופעלתנית שלא אמרה מילה על הארי כשראתה את הצלקת על מצחו, וירתה מבט חד בעוזרת החנות כשהנערה נראתה כאילו היא עומדת לומר משהו. מאדאם מלקין שלפה ערכה של חתיכות בד מונפשות ומתפתלות, שנראה כאילו שימשו כסרטי מידה, והחלה לבחון את מושא העבודה שלה.

לצד הארי, ילד חיוור עם פנים מחודדים ושער מגניבקוּלי בצבע בלונדיני-לבן היה בשלביו האחרונים של תהליך דומה. אחת משתי העוזרות של מלקין בחנה את הילד לבן השיער ואת גלימת דפוס-הדמקה שלבש; מדי פעם היא נקשה על פינות הגלימה עם שרביטה, והגלימה הייתה מתכווצת או מתרפה.

"שלום," אמר הילד. "גם אתה להוגוורטס?"

הארי יכל לצפות לאן השיחה הזו עומדת להתקדם, והחליט בשבריר שנייה של תסכול שהגיעו מים עד נפש.

"אלוהים אדירים," לחש הארי, "לא ייתכן." הוא נתן לעיניו להתרחב. "… שמך, אדוני?"

"דראקו מאלפוי," אמר דראקו מאלפוי, ונראה מבולבל מעט.

"זה באמת אתה! דראקו מאלפוי. אני – אני מעולם לא חשבתי שאזכה לכבוד, אדוני." הארי רצה להיות מסוגל לגרום לדמעות לזלוג מעיניו. האחרים בדרך כלל החלו לבכות בערך בשלב הזה.

"או," אמר דראקו, נשמע מבולבל מעט. ואז נמתחו שפתיו לחיוך זחוח. "טוב לפגוש מישהו שיודע את מקומו."

אחת העוזרות, זו שזיהתה את הארי, השמיעה קול השתנקות עצור.

הארי המשיך לקשקש. "לעונג הוא לי לפגוש אותך, מר מאלפוי. עונג צרוף. וללמוד בהוגוורטס באותה השנה כמוך! זה ממלא את ליבי אושר."

אופס. החלק האחרון נשמע קצת מוזר, כאילו הוא מפלרטט עם דראקו או משהו.

"ואני שמח ללמוד שירחשו לי את הכבוד הראוי למשפחת מאלפוי," החזיר לו הילד השני, בחיוך שכמותו עשוי להעניק המלך הרם ביותר לפחוּת שבנתיניו, אם הנתין היה ישר אך עני.

אה… לעזאזל, הארי התקשה לחשוב על השורה הבאה שלו. טוב, כולם רצו ללחוץ את ידו של הארי פוטר, אז – "כאשר יותאמו לי בגדיי, אדוני, האם תואיל בטובך ללחוץ את ידי? אין דבר שיתעלה על כך כשיאו של היום הזה – לא, של החודש הזה – למעשה, של כל חיי."

הילד בעל השיער הבלונדיני-לבן הביט בו ביוהרה. "ומה אתה עשית עבור המאלפויים שמזכה אותך בטובה שכזו?"

או, אני כל כך לגמרי מנסה את זה על האדם הבא שירצה ללחוץ את ידי. הארי הרכין את ראשו. "לא, לא, אדוני, אני מבין. אני מתנצל שביקשתי. יהיה לי לכבוד לנקות את מגפיך במקום זאת."

"אכן כך," פסק הילד השני. פניו החמורות הוארו במקצת. "אמור לי, לאיזה בית אתה חושב שימיינו אותך? אני מיועד לסלית'רין, כמובן, כמו אבי לוציוס לפני. ואשר לך, הייתי מנחש בית הפלפאף, או אולי כגמדון בית."

הארי חייך בכניעות. "פרופסור מקגונגל אומרת שאני האדם הכי רייבנקלו שהיא פגשה או שמעה עליו באגדות, עד כדי כך שרוונה בעצמה תגיד לי לצאת יותר, מה שזה לא אומר, ושללא ספק אמצא את עצמי בבית רייבנקלו אם המצנפת לא תצרח חזק מכדי שנוכל להבין משהו, סוף ציטוט."

"וואו," אמר דראקו מאלפוי, נשמע מתרשם קלות. הילד שיחרר מעין אנחה עגמומית. "החנופה שלך הייתה מעולה, כך לפחות אני חשבתי, בכל מקרה – היית יכול להצליח היטב גם בבית סלית'רין. בדרך כלל רק אבא שלי מקבל התרפסות כזו. אני מקווה שהסלית'רינים האחרים ילקקו לי עכשיו שאני בהוגוורטס… אני מניח שזה סימן טוב, אם כך."

הארי השתעל. "האמת היא, סליחה, שאין לי מושג מי אתה."

"או נו באמת!" אמר הילד באכזבה מרה. "אז למה עשית את זה, אם כך?" עיניו של דראקו התרחבו בחשד פתאומי. "ואיך אתה לא מכיר את המאלפויים? ומה זה הבגדים האלה? ההורים שלך מוגלגים?"

"שניים מההורים שלי מתים," אמר הארי. ליבו התכווץ כשהוא אמר את זה ככה. "שני ההורים האחרים שלי הם מוגלגים, והם אלה שגידלו אותי."

"מה?" אמר דראקו. "מי אתה?"

"הארי פוטר, נעים להכיר."

"הארי פוטר?" נשנק דראקו. "ההארי –" ואז הילד השתתק בפתאומיות.

הייתה דממה קצרה.

ואז, בהתלהבות קורנת, "הארי פוטר? ההארי פוטר? בחיי, תמיד רציתי לפגוש אותך!"

העוזרת שטיפלה בדראקו השתנקה קלות אבל המשיכה בעבודתה, מרימה את זרועותיו של דראקו כדי להסיר בזהירות את הגלימה המשובצת.

"סתום כבר," המליץ הארי.

"אני יכול לקבל חתימה? לא, רגע, אני רוצה להצטלם איתך קודם!"

"סתוםכברסתוםכברסתוםכבר."

"אני פשוט מתמוגג לפגוש אותך!"

"תעלה באש ותמות."

"אבל אתה הארי פוטר, המציל המהולל של עולם הקוסמים! הגיבור של כולם, הארי פוטר! תמיד רציתי להיות כמוך כשאהיה גדול כדי שאוכל –"

דראקו הפסיק את דבריו באמצע המשפט, פניו קופאות באימה מוחלטת.

גבוה, לבן שיער, אלגנטיות קרירה בגלימות שחורות מהאיכות הטובה ביותר. יד אחת אוחזת במקל הליכה עם ידית כסף שקיבל אופי של נשק קטלני רק מתוקף היותו מוחזק באותה היד. עיניו סקרו את החדר באדישות של מוציא להורג, אדם עבורו הריגה אינה מסבה כאב, ואפילו אינה מהווה תענוג אסור, אלא הינה פשוט פעילות שגרתית כמו נשימה.

זה היה הגבר שבזה הרגע נכנס מבעד לדלת הפתוחה.

"דראקו," אמר הגבר, קולו נמוך וכועס, "מה אתה אומר?"

בשבריר שניה של פאניקת הזדהות, הארי גיבש תוכנית הצלה.

"לוציוס מאלפוי!" השתנק הארי פוטר. " הלוציוס מאלפוי?"

אחת מהעוזרות של מלקין נאלצה להסתובב ולהפנות את פניה לקיר.

עיניים קרות ורצחניות סקרו אותו. "הארי פוטר."

"כבוד רב כל כך הוא לי לפגוש אותך!"

העיניים הכהות התרחבו, איום קטלני התחלף בתדהמה.

"הבן שלך סיפר לי הכל עליך," השתפך הארי, בקושי יודע מה יוצא מפיו אלא פשוט מדבר מהר כל האפשר. "אבל כמובן שידעתי עליך הכל עוד קודם, כולם מכירים אותך, לוציוס מאלפוי הגדול! הבוגר המהולל ביותר של בית סלית'רין, חשבתי לנסות להתקבל לבית סלית'רין בעצמי רק מכיוון ששמעתי שהיית בו כילד –"

"מה אתה אומר, מר פוטר?" נשמעה כמעט-צווחה מחוץ לחנות, ופרופסור מקגונגל התפרצה פנימה שנייה לאחר מכן.

אימה טהורה הייתה שפוכה על פניה, עד כדי כך שפיו של הארי נפתח אוטומטית, ואז נחסם באין-מה-לומר.

"פרופסור מקגונגל!" הזדעק דראקו. "זו באמת את? שמעתי עלייך כל כך הרבה מאבי, חשבתי לנסות להתקבל לגריפינדור כדי שאוכל –"

"מה?" שאגו לוציוס מאלפוי ופרופסור מקגונגל בתיאום מושלם, עומדים זה לצד זו. ראשיהם פנו להסתכל אחד על השנייה בתנועות זהות, ואז השניים נרתעו זה מזו כאילו מבצעים ריקוד מתואם.

הייתה המולה פתאומית כשלוציוס תפס את דראקו וגרר אותו מחוץ לחנות.

ואז הייתה דממה.

בידה השמאלית של פרופסור מקגונגל נחה כוס משקה קטנה, נוטה לצד אחד לאחר המהומה, מטפטפת לאיטה טיפות אלכוהול אל השלולית הקטנה של יין אדום שהופיעה על הרצפה.

פרופסור מקגונגל צעדה קדימה לתוך החנות עד שעמדה מול מאדאם מלקין.

"מאדאם מלקין," אמרה פרופסור מקגונגל, קולה רגוע. "מה התרחש פה?"

מאדאם מלקין הביטה בה בשתיקה במשך ארבע שניות, ואז נשברה. היא נפלה כנגד הקיר, מחרחרת מרוב צחוק, ובעקבותיה שתי העוזרות, שאחת מהן נפלה על ידיה וברכיה לרצפה, מצחקקת בהיסטריה.

פרופסור מקגונגל הסתובבה לאט כדי להביט בהארי, ארשת פניה קרה כקרח. "השארתי אותך לבד לשש דקות. שש דקות, מר פוטר, על השעון."

"רק התלוצצתי," מחה הארי, בעוד קולות הצחוק ההיסטרי המשיכו להישמע.

"דראקו מאלפוי אמר בפני אביו שהוא רוצה להתמיין לגריפינדור! התלוצצות אינה מספיקה כדי לגרום לכך!" פרופסור מקגונגל עצרה, מתנשמת בבירור. "איזה חלק במשפט 'חכה פה בזמן שלוקחים את מידותיך' נשמע לך כמו בבקשה הטל לחש קוֹנפוּנדוּס על היקום כולו!"

"הוא היה בהקשר נסיבתי שבו לפעולות הללו היה היגיון פנימי –"

"לא. אל תסביר. אני לא רוצה לדעת מה קרה פה, לעולם. יהא הכוח האפל השוכן בקרבך אשר יהא, הוא מדבק, ואני לא רוצה לגמור כמו דראקו מאלפוי המסכן, מאדאם מלקין המסכנה ושתי העוזרות המסכנות שלה."

הארי נאנח. ברור היה שפרופסור מקגונגל אינה במצב רוח להקשיב להסברים הגיוניים. הוא הביט על מאדאם מלקין, שעדיין חִרחרה כנגד הקיר, ושתי העוזרות של מלקין, ששתיהן כרעו כעת על ידיהן וברכיהן, ולבסוף על גופו, עליו היה תלוי סרט המידה.

"עוד לא סיימתי להימדד בשביל הבגדים," אמר הארי בחביבות. "למה שלא תחזרי ותשתי עוד משקה?"


תודה לשחר אלוני, דניאל דיויס, עידן דרדיקמן, שירה ליניק, ויותם פדרמן שהשתתפו בתרגום! תודה מיוחדת ליותם, החבר החדש ביותר בצוות, ששמע על הפרוייקט ושיתף איתנו הרבה תרגומים שעבד עליהם בעצמו. תודה יותם!

הציעו שינויים ושיפורים בתרגום כאן.

המשיכו לפרק 6 – כשל התכנון

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו