הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 3 – להשוות את המציאות לאלטרנטיבות שלה

אם ג'יי קיי רולינג שואלת אתכם על הסיפור הזה, אתם לא יודעים כלום.


"אבל אז השאלה היא – מי?"


"אלוהים אדירים," אמר הברמן, מציץ לעבר הארי, "האם זה – זה יכול להיות -?"

הארי נשען לכיוון הדלפק של הקלחת הרותחת כמיטב יכולתו, אם כי הדלפק היה בערך בגובה של גבותיו. שאלה כזאת היה ראויה למיטב יכולותיו.

“האם אני – האם אני יכול להיות – אולי – אי אפשר לדעת – אם אני לא – אבל אז השאלה היא – מי?"

"אלוהים אדירים," לחש הברמן הזקן. "הארי פוטר… איזה כבוד."

הארי מיצמץ, ואז עזר את כוחותיו. "ובכן, כן, אתה חד אבחנה מאוד; רוב האנשים לא מבינים זאת כל כך מהר -"

“מספיק," אמרה פרופסור מקגונגל . ידה התהדקה על כתפו של הארי. "אל תטריד את הילד המסכן, תום, כל זה חדש עבורו."

“אבל זה הוא?" חרקה אשה זקנה. "זה הארי פוטר?" היא קמה מכסאהּ בקול גרירה.

“דוריס -" אמרה מקגונגל בקול מאיים. המבט הנוקב שהיא שלחה ביושבי החדר צריך היה להספיק בכדי להרתיע כל אחד.

“אני רק רוצה ללחוץ את ידו," לחשה האשה. היא השתופפה והושיטה יד מלאת קמטים, שהארי, מרגיש מבולבל ויותר לא-בנוח משהרגיש אי פעם בחייו, לחץ בזהירות. דמעות זלגו מעיניהּ על ידיהם השלובות. "נכדי היה הילאי," לחשה אליו. "מת בשבעים-ותשע. תודה, הארי פוטר. תודה לאל עליך."

“על לא דבר," אמר הארי באופן אוטומטי, ואז סובב את ראשו ותלה בפרופסור מקגונגל מבט מפוחד ומתחנן.

פרופסור מקגונגל רקעה ברגלה בדיוק כשעמדה להתחיל ההסתערות הכללית. הרגל השמיעה רעש שנתן להארי הקשר חדש למושג "רעש אימים", וכולם קפאו במקומם.

“אנחנו ממהרים," אמרה פרופסור מקגונגל בקול שנשמע לגמרי, לחלוטין, נורמלי.

הם עזבו את הבר ללא קשיים נוספים.

“פרופסור?" אמר הארי, ברגע שהיו בחצר. הוא התכוון לשאול מה קרה כרגע, אך באופן מוזר מצא עצמו שואל שאלה שונה לחלוטין. "מי היה האדם החיוור בפינה? האדם עם העין המרצדת?"

“הממ?" אמרה פרופסור מקגונגל, נשמעת מופתעת מעט; יתכן שגם היא לא ציפתה לשאלה זו. "זה היה פרופסור קווירינוס קווירל. הוא ילמד התגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס השנה."

“הייתה לי תחושה מוזרה שהכרתי אותו…" הארי שפשף את מצחו. "ושכדאי שלא אלחץ את ידו." כמו לפגוש מישהו שהיה חבר, פעם, לפני שמשהו השתבש לחלוטין… זה לא תיאר את המצב בכלל, אבל הארי לא הצליח למצוא  מילים. "ומה היה… כל זה?"

פרופסור מקגונגל בחנה אותו במבט מוזר. "מר פוטר… האם אתה יודע… כמה סיפרו לך… על מותם של הוריך?"

הארי החזיר לה מבט יציב. "הורי בריאים ושלמים, והם תמיד נמנעו משיחות על מותם של הורי הביולוגיים. מכך אני מסיק שזה לא היה טוב."

“נאמנות מעוררת השראה," אמרה פרופסור מקגונגל בקול עמום. "אם כי זה כואב מעט לשמוע אותך מנסח זאת כך. לילי וג'יימס היו חברי."

הארי הסתכל הצידה, מבויש לפתע. "אני מצטער," אמר בקול קטן. "אבל יש לי אמא ואבא. ואני יודע שאני רק אגרום לעצמי צער אם אשווה את המציאות הזו ל… משהו מושלם שאבנה בדמיוני."

“זה נבון להפליא מצידך," אמרה בשקט פרופסור מקגונגל. "אבל הוריך הביולוגיים מתו היטב, מגינים עליך."

מגינים עלי?

משהו מוזר התהדק סביב לבו של הארי. "מה… באמת קרה?"

פרופסור מקגונגל נאנחה. שרביטה הקיש על מצחו של הארי וראייתו הטשטשה לרגע. "מעין תחפושת," היא אמרה, "כך שזה לא יקרה שוב, לא עד שתהיה מוכן." ואז שרביטה נשלף שנית ונקש שלוש פעמים על קיר לבנים…

…שנפער לחור, והתכווץ והתרחב ורעד והפך לכניסה מקושתת ענקית, וחשף שורה ארוכה של חנויות עם שלטים המפרסמים קדרות וכבדי דרקון.

הארי אפילו לא מצמץ. זה לא כאילו שמישהו הפך לחתול.

והם פסעו קדימה, יחדיו, אל עולם הקוסמים.

היו שם רוכלים שסחרו במגפי קפיצה ("מפלאבר אמיתי!") ו"סכינים 3+! מזלגות 2+! כפיות עם תוסף 4+!" היו גם משקפיים שהפכו כל דבר שהסתכלת עליו לירוק, ושורה של כורסאות רכות עם כיסא מפלט למקרי חירום.

ראשו של הארי המשיך להסתובב, להסתובב כאילו בנסיון להבריג את עצמו מצווארו. זה היה כמו טיול דרך פרק החפצים הקסומים בספר החוקים של מבוכים ודרקונים מורחב (הוא לא שיחק במשחק, אבל הוא כן נהנה לקרוא את ספרי החוקים). הארי היה נואש לא לפספס אף לא חפץ אחד למכירה, למקרה שיהיה זה אחד מהשלושה הדרושים להשלמת רצף אינסופי של לחשיקסמי 'משאלה'.

ואז הארי הבחין במשהו שגרם לו, מבלי לחשוב כלל, לסטות מצידה של סגנית המנהל ולהתחיל להתקדם הישר לכניסה של חנות בעלת חזית של לבנים כחולות עם עיטורי ארד עליהן. הוא הוחזר למציאות רק כשפרופסור מקגונגל צעדה הישר לנתיבו.

“מר פוטר?" היא אמרה.

הארי מיצמץ, ואז הבין מה בדיוק עשה. "אני מצטער! שכחתי לרגע שאני איתך ולא עם המשפחה שלי." הארי החווה לעבר חלון הראווה, אשר הציג אותיות בוערות שזרחו בבוהק חודר אך מרוחק, מאייתות ספרי מאווריק המבריקים. "כשאתה חולף על פני חנות ספרים בה טרם ביקרת, עליך להיכנס ולהעיף מבט. זה החוק המשפחתי."

“זה הדבר הכי רייבנקלו ששמעתי מעודי."

“מה?"

“לא משנה. מר פוטר, הצעד הראשון שלנו הוא לבקר בגרינגוטס, הבנק של עולם הקוסמים. הכספת של משפחתך הביולוגית נמצא שם, עם ירושה שהשאירו עבורך הוריך הביולוגיים, ואתה תצטרך כסף עבור ציוד בית-הספר." היא נאנחה. "ואני מניחה שגם כמות מסויימת של דמי כיס לקניית ספרים באה בחשבון. אם כי אולי תרצה לחכות עם זה זמן מה. להוגוורטס יש ספריה גדולה למדי בנושאי קסם. ובמגדל בו אני מניחה שאתה תתגורר, יש ספריה גדולה עוד יותר. כל ספר שתקנה עכשיו כנראה יהיה עותק כפול.

הארי הנהן, והם המשיכו ללכת.

“אל תביני אותי לא נכון, זאת הסחה נהדרת," הארי אמר בעוד ראשו המשיך להסתובב, "כנראה ההסחה הטובה ביותר שמישהו אי פעם ניסה עלי, אבל אל תחשבי ששכחתי מהדיון שלנו."

פרופסור מקגונגל נאנחה. "זה היה כנראה מאוד נבון מצד הוריך – או אמך, בכל אופן – להמנע מלספר לך."

“אז את מקווה שאמשיך בבורותי המבורכת? יש פגם מסויים בתכנית הזאת, פרופסור מקגונגל."

“אני מניחה שיהיה זה חסר טעם," אמרה המכשפה בשפתיים קפוצות, "כאשר כל אחד ברחוב יכול לספר לך את הסיפור. בסדר גמור."

ואז היא סיפרה לו על זה-שאין-לנקוב-בשמו, אדון האופל, וולדמורט.

“וולדמורט?" הארי לחש. זה אמור היה להיות מצחיק, אבל זה לא היה. השם בער בתחושה קרה, באכזריות, בחדות של יהלום, פטיש של טיטניום טהור המכה בסדן של בשר נכנע. צינה חלפה בגופו של הארי בעודו מבטא את המילה, ובאותו הרגע הוא גמר אומר להשתמש בביטויים בטוחים יותר כמו אתה-יודע-מי.  

אדון האופל הסתער על בריטניה הקסומה כמו זאב פראי, טורף ומשסע ברקמה העדינה שהיתה שגרת החיים שלה. מדינות אחרות הביעו צער אך היססו להתערב, בין אם מתוך אדישות אפאתית או פשוט מתוך פחד, כי הראשונה מתוכן לקום נגד אדון האופל, שלומהּ יהיה למטרה הבאה של אימתו.

(אפקט הצופה מהצד, חשב הארי, בעודו נזכר בניסוי של לָטנה ודארלי שהראה כי סביר יותר לקבל עזרה אם תסבול מהתקף אפילפסיה מול אדם אחד מאשר מול שלושה. פיזור האחריות, כל אחד מקווה שמישהו אחר יפעל ראשון.)

אוכלי המוות הלכו בדרכיו של אדון האופל, נשרי פגרים המנקרים בפצעים, או נחשים הנושכים ומחלישים. אוכלי המוות לא היו נוראיים כמו אדון האופל, אבל הם היו נוראיים, והם היו רבים. ואוכלי המוות היו חמושים ביותר מאשר שרביטים; היה עושר מאחורי אותן מסכות, וכוח פוליטי, וסודות אשר שימשו לסחיטה כדי לשתק חברה המנסה להגן על עצמה.

עיתונאי ותיק ומכובד, ירמי וויבל, קרא להעלאת המיסים ולגיוס כללי. הוא צעק כי זה מגוחך שרבים מרכינים ראשם בפחד מול מעטים. עוֹרוֹ, רק עורו, נמצא ממוסמר לבניין העיתונות למחרת בבוקר, ליד עורם של אשתו ושתי בנותיו. כולם ייחלו לכך שיותר ייעשה, ואף אחד לא העז לקחת את המושכות ולהציע זאת. כל מי שבלט יותר מאחרים הפך לקורבן הראווה הבא.

עד שג'יימס ולילי פוטר עלו לראש הרשימה הזו.

ושני אלו היו יכולים למות עם שרביטיהם בידיהם ולא להתחרט על בחירותיהם, כי הם היו גיבורים; אלמלא היה להם ילד פעוט, בנם, הארי פוטר.

דמעות עלו בעיניו של הארי. הוא ניגב אותן בכעס, או אולי ייאוש. אני לא הכרתי את האנשים האלו, לא באמת, הם לא ההורים שלי עכשיו, יהיה זה חסר טעם להרגיש כה עצוב עבורם –

כשהארי סיים להתייפח אל תוך גלימותיהּ של המכשפה, הוא הסתכל מעלה, והרגיש מעט טוב יותר לראות דמעות גם בעיניה של פרופסור מקגונגל.

“אז מה קרה?" אמר הארי, קולו רועד.

“אדון האופל הגיע למכתש גודריק," אמרה פרופסור מקגונגל בלחש. "הייתם אמורים להיות חבויים, אבל נבגדתם.  אדון האופל הרג את ג'יימס, והרג את לילי, ובסוף הגיע אליך, אל העריסה שלך. הוא הטיל עליך את הקללה ההורגת, ושם זה הסתיים. הקללה ההורגת עשויה שנאה טהורה, ופוגעת הישר בנשמה, תולשת אותה מהגוף. אין דרך לחסום אותה, ומי שהיא פוגעת בו, מת. אבל אתה שרדת. אתה האדם היחיד שאי פעם שרד. הקללה ההורגת נהדפה ופגעה באדון האופל, והשאירה רק את גופתו השרופה וצלקת על מצחך. זה היה סוף האימה, ואנחנו היינו חופשיים. זו, הארי פוטר, הסיבה, בגללה אנשים רוצים לראות את הצלקת על מצחך, והסיבה בגללה הם רוצים ללחוץ את ידך."

comparing_reality_to_its_alternatives_by_rhaidot-d6g3llf

תמונה מrhaidot

מטר הבכי ששטף את הארי גמר את כל דמעותיו; הוא לא יכול היה לבכות שוב, זה נגמר.

(והיכן שהוא, באחורי תודעתו היה תו קטן של בלבול, תחושה שמשהו לא בסדר בסיפור הזה, וזה אמור היה להיות חלק מאומנותו של הארי לשים לב לתו הזה, אבל דעתו הייתה מוסחת. כי זהו חוק עצוב שבזמן בו אתה צריך ביתר שאת את אומנותך כרציונליסט, זהו הזמן בו הכי סביר שתשכח אותה.)

הארי ניתק עצמו מצידהּ של פרופסור מקגונגל. "אני – אצטרך לחשוב על זה," הוא אמר, מנסה לשמור על קולו תחת שליטה. הוא בהה בנעליו. "אמ. את יכולה לקרוא להם ההורים שלי, אם את רוצה, את לא צריכה להגיד 'הורים ביולוגיים' או משהו. אני מניח שאין סיבה שלא יכולים להיות לי שתי אמהות ושני אבות."

לא היה שום צליל מצידה של פרופסור מקגונגל.

והם הלכו יחדיו בדממה, עד שהגיעו לבניין לבן אדיר בעל דלתות ארד רחבות, ועליו חרוטות המילים בנק גרינגוטס.


תודה ל: שירה ליניק, דניאל דיויס, שחר אלוני, יבגני רזניקוב, יותם פדרמן והלה הראל שהשתתפו בתרגום. ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן

המשיכו לפרק 4: תיאוריית השוק היעיל

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו