הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 2 – כל מה שאני מאמין בו שגוי

<הכנס כאן את ההסתייגות הסטנדרטית על זה שהארי פוטר שייך לג'יי קיי רולינג>


"מובן שזאת הייתה אשמתי. אין פה אף אחד אחר שמסוגל בכלל להיות אחראי על משהו"


“עכשיו, רק כדי שנהיה ברורים," אמר הארי, "אם הפרופסור אכן תגרום לך לרחף, אבא, בזמן שאתה יודע שלא חיברו אותך לשום חוטים, זאת תהיה ראייה מספקת. אתה לא הולך להסתובב ולהגיד שזה טריק של קוסמים. זה לא יהיה הוגן. אם אתה מרגיש ככה, אתה צריך להגיד את זה עכשיו, ואנחנו נמצא ניסוי חלופי."

אביו של הארי, פרופסור מייקל ווֶרֶס-אווֶאנס, גילגל את עיניו. "כן, הארי."

“ואת, אמא, התיאוריה שלך אומרת שהפרופסור תהיה מסוגלת לעשות את זה, ואם זה לא קורה, את תודי שאת טעית. שום דבר על זה שקסם לא עובד כשאנשים לא מאמינים בו, או משהו כזה."

סגנית המנהל מינרווה מקגונגל צפתה בהארי במבט משועשע. היא נראתה די מכשפתית עם הגלימות השחורות והכובע המחודד שלה, אך כשדיברה היא נשמעה רשמית וסקוטית, וזה לא הסתדר עם המראה כלל וכלל. במבט ראשון היא נראית כמו מישהי שאמורה לצחוק צחוק מרושע ולבשל תינוקות בתוך קדירות, אבל כל האפקט נהרס ברגע שהיא פתחה את הפה. "האם זה מספק, מר פוטר?" היא אמרה. "שאמשיך להדגמה?"

מספק? כנראה שלא," הארי אמר. "אבל לפחות  זה יעזור. אנא המשיכי, גבירתי  סגנית המנהל."

“'פרופסור' יספיק,"היא אמרה, ואז, "וינגארדיום לביוסה."

הארי הסתכל על אביו.

"הממ," אמר הארי.

אביו השיב לו מבט. "הממ," הדהד אביו.

ואז פרופסור ווֶרֶס-אווֶאנס השיב את מבטו אל פרופסור מקגונגל. "בסדר, את יכולה להוריד אותי עכשיו."

אביו הורד בזהירות אל הקרקע.

הארי העביר יד בשיערו. אולי זה היה החלק המוזר הזה שבו שכבר היה משוכנע, אבל… "זה היה מעט מאכזב," אמר הארי. "הייתי חושב שאירוע מנטלי דרמטי יותר יהיה משוייך לעדכון על פי תצפית בעלת הסתברות השואפת לאפס -" הארי עצר את עצמו. אימו, המכשפה, ואפילו אביו נתנו בו את המבט הזה שוב. "אני מתכוון, לגילוי שכל מה שאני מאמין בו שגוי."

ברצינות, זה אמור היה להיות דרמטי יותר . המוח שלו אמור היה לעסוק בריענון כל אוסף ההיפותזות שלו על היקום, שאף אחת מהן לא אפשרה לדבר כזה לקרות. אך במקום זאת, מוחו פשוט חשב, אוקיי,  ראיתי את הפרופסור מהוגוורטס מנופפת בשרביט שלה וגורמת לאבא שלי לרחף באוויר, מה עכשיו?

המכשפה חייכה אליהם בחיבה, ונראתה משועשעת למדי. "האם אתה מעוניין בהדגמה נוספת, מר פוטר?"

“את לא חייבת," אמר הארי. "ביצענו ניסוי חד משמעי. אבל…" הארי היסס. הוא לא יכול היה לעצור בעצמו. למעשה, בהתחשב בנסיבות, הוא לא אמור היה לעצור בעצמו. היה זה נכון והולם להיות סקרן. "מה עוד את יכולה לעשות?"

פרופסור מקגונגל הפכה לחתול.

הארי נרתע אחורנית בלי לחשוב, נסוג כה מהר עד שמעד על ערימת ספרים תועה ונחת בחוזקה על ישבנו בצליל חבטה מהדהת. ידיו ניסו לעצור את נפילתו בלי להתיישר כמו שצריך, והוא הרגיש דקירת אזהרה בכתפו כשמשקלו נחת עליה בבת אחת.

כהרף עין שינה החתול המפוספס הקטן את צורתו בחזרה לאישה גבוהה לבושה גלימה. "אני מתנצלת, מר פוטר," אמרה המכשפה בקול כן, ועם זאת פינות שפתיה התעקלו מעלה מעט. "הייתי צריכה להזהיר אותך."

נשימותיו של הארי הפכו קצרות. קולו יצא חנוק. "את לא יכולה ל-ע-ש-ו-ת את זה!"

“זה רק שינוי צורה," אמרה פרופסור מקגונגל. "שינוי צורה של אנימגוס ליתר דיוק."

Picture by: ChaoticReactions

תמונה: ChaoticReactions

“את הפכת לחתול! חתול קטן! את הפרת את חוק שימור האנרגיה! זה לא סתם חוק שרירותי, הוא נובע מההמילטוניאן הקוואנטי! סתירה שלו הורסת את האוניטריות ואז מקבלים תשדורות מעל מהירות האור! וחתולים הם מ-ס-ו-ב-כ-י-ם! מוח אנושי לא מסוגל לדמיין אנטומיה שלמה של חתול ו, ואת כל הביוכימיה של חתול, ומה לגבי הניורולוגיה? איך את יכולה להמשיך לחשוב עם מוח של חתול?"

פינות שפתיה של פרופסור מקגונגל התעקלו גבוה יותר עכשיו. "קסם."

“קסם לא מספיק בשביל לעשות את זה! את צריכה להיות אלה!"

פרופסור מקגונגל מצמצה. "זאת הפעם הראשונה אי פעם שמישהו קרא לי כך."

טשטוש החל להתפשט בשדה ראייתו של הארי, בעוד מוחו החל לתפוס מה כרגע נשבר. כל הרעיון של יקום אחיד בעל חוקים סדירים מבחינה מתמטית, זה מה שנזרק עכשיו לפח; כל הרעיון של פיזיקה. שלושת אלפים שנה של לפרק בעיות גדולות ומסובכות לחתיכות קטנות יותר, לגלות שמוסיקת הספירות היא אותה המנגינה כמו זו של תפוח נופל, למצוא שהחוקים האמיתיים הם אוניברסליים לחלוטין ואין להם יוצאים מהכלל בשום מקום והם מקבלים צורה של מתמטיקה פשוטה שמכתיבה את התנהגותם של החלקיקים הקטנים ביותר, בלי לציין בכלל שמחשבות מגיעות מהמוח והמוח עשוי ניורונים והמוח הוא  המהות של  בן אדם  –

אז אישה הפכה לחתול, ולהתראות לכל זה.

מאה שאלות התחרו על קבלת קדימות על פיו של הארי והמנצחת התפרצה החוצה: "ו… ואיזה מין לחש זה וינגארדיום לויוסה? מי ממציא את המילים ללחשים האלו, ילדים בגן?"

“זה יספיק, מר פוטר," פרופסור מקגונגל אמרה בחדות, למרות שעיניה נצצו בשעשוע מאופק. "אם ברצונך ללמוד על קסם, אני מציעה שנסיים עם המסמכים כדי שתוכל ללכת להוגוורטס."

“כן" אמר הארי, המום מעט. הוא אסף את מחשבותיו. תהליך הסקת המסקנות פשוט יצטרך להתחיל מחדש, זה הכל; השיטה המדעית עדיין תקפה וזה הדבר החשוב. "אז איך אני מגיע להוגוורטס?"

צחוק חרישי נשמע מפי פרופסור מקגונגל, כאילו שהוצא ממנה בפינצטה.

“רק רגע, הארי," אביו אמר. "אתה זוכר למה לא הלכת לבית ספר עד עכשיו? מה לגבי המצב שלך?"

פרופסור מקגונגל הסתובבה אל מייקל. "המצב שלו? מה זה?"

“אני לא ישן כמו שצריך," אמר הארי . הוא הניף את ידיו בייאוש. "אורך מחזור השינה שלי הוא עשרים-ושש שעות. אני תמיד הולך לישון שעתיים מאוחר יותר, בכל יום. אני לא יכול להרדם מוקדם מזה, וביום הבא אני הולך לישון שעתיים מאוחר יותר מזה. 10 בלילה, חצות, 2 לפנות בוקר, 4 לפנות בוקר, עד שאני משלים סיבוב מלא של השעון. אפילו אם אני מנסה לקום מוקדם, זה לא משנה ואני גמור כל אותו יום. בגלל זה לא הלכתי לבית ספר רגיל עד עכשיו."

אחת הסיבות," אמרה אימו. הארי תקע בה מבט.

מקגונגל הוציאה המממממ ארוך. "לא זכור לי שנתקלתי במצב כזה בעבר…" היא אמרה לאט. "אני אבדוק עם מדאם פומפרי אם היא מכירה תרופות כלשהן." ואז פניה אורו. "לא, אני בטוחה שזו לא תהיה בעיה – אני אמצא פתרון בזמן. ועכשיו," מבטה התחדד שנית, "מהן הסיבות האחרות הללו?"

הארי שילח בהוריו מבט נוקב. "אני מתנגד מטעמי מצפון לגיוס ילדים בכפיה, מכיוון שאני לא אמור לסבול מכשלונה של מערכת חינוך מתפוררת לספק לי מורים או חומרי לימוד בעלי איכות מינימלית."

שני הוריו של הארי התפרצו בצחוק כששמעו את זה, כאילו שחשבו שמדובר בבדיחה גדולה. "הו," אמר אביו של הארי, עיניו בוהקות, "אז זאת הסיבה שנשכת את המורה למתמטיקה בכיתה ג'."

היא לא ידעה מה זה לוגריתם!"

“וכמובן," הסכימה אמו של הארי. "שלנשוך אותה הייתה תגובה בוגרת מאוד לכך."

אביו של הארי הינהן. "מדיניות שקולה להתמודדות עם הבעיה של מורים שלא מבינים לוגריתמים."

הייתי בן שבע! עד מתי אתם הולכים להמשיך להעלות את זה?"

“אני יודעת," אמרה אמו בסימפטיות, "אתה נושך מורה אחת למתמטיקה והם אף פעם לא נותנים לך לשכוח את זה, נכון?"

הארי הסתובב אל פרופסור מקגונגל. "הנה! את רואה עם מה אני צריך להתמודד?"

“סלחו לי," אמרה פטוניה, ונמלטה דרך הדלת האחורית אל הגינה, ממנה נשמעו צווחות הצחוק שלה באופן ברור."

“אין.. אה.. אין," נראה שפרופסור מקגונגל התקשתה משום מה לדבר, "אין לנשוך מורים בהוגוורטס. האם זה ברור, מר פוטר?"

הארי הזעיף את פניו אליה. "בסדר, אני לא אנשך אף אחד שלא ינשוך אותי קודם."

פרופסור מייקל ווֶרֶס-אווֶאנס היה צריך לעזוב גם הוא את החדר בחופזה כששמע את זה.

“ובכן," נאנחה פרופסור מקגונגל  לאחר שהוריו של הארי השתלטו על עצמם וחזרו. "ובכן. אני חושבת, תחת הנסיבות, שעלי להמנע מלקחת אותך לקנות את ציוד בית הספר שלך עד ליום או יומיים לפני תחילת הלימודים."

“מה? למה? כל הילדים האחרים כבר מכירים קסמים, לא? אני צריך להתחיל לצמצם את הפער בהקדם האפשרי!"

“אל דאגה, מר פוטר," השיבה פרופסור מקגונגל, "הוגוורטס בהחלט מסוגל ללמד את חומר הבסיס. ואני חושדת, מר פוטר, שאם אשאיר אותך לבד לחודשיים עם ספרי הלימוד שלך, אפילו ללא שרביט, אז כשאחזור לבית הזה אמצא מכתש מעלה עשן סגול, עיר נטושה מסביבו, ועדר זברות בוערות מטילות חיתתן על מה שנשאר מאנגליה."

אביו ואמו של הארי הנהנו בסנכרון מושלם.

“אמא! אבא!"


תודה לשחר אלוני, יותם פדרמן, יבגני רזניקוב והלה הראל שהשתתפו בתרגום הפרק. מצאתם שגיאה? ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן

המשיכו לפרק 3: להשוות את המציאות לאלטרנטיבות שלה

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו

תגובה אחת לפוסט “הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 2 – כל מה שאני מאמין בו שגוי

  1. אבי

    זה קצת מצחיק בכל מקרה הארי עבר שינוי אישיות גדול ולא דומה להוא מהספר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *