הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 17 – לאתר את ההשערה

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


יום חמישי.

ליתר דיוק, 7:24 בבוקר של יום חמישי.

הארי ישב על מיטתו, ספר לימוד נח בידיו הדוממות.

להארי היה רעיון למבחן ניסויי מבריק באמת.

משמעותו היתה המתנה של שעה נוספת עד ארוחת הבוקר, אבל זו היתה הסיבה שיש לו חטיפי דגנים. לא, הרעיון הזה חייב להיבחן עכשיו ומיד, ברגע זה.

הארי הניח את ספר הלימוד בצד, זינק מהמיטה, רץ לצד השני, שלף את קומת המערה של התיבה שלו, רץ במורד המדרגות, והתחיל להזיז קופסאות ספרים. (הוא באמת צריך לפרוק ולהשיג ארונות ספרים בשלב מסוים אבל הוא היה באמצע תחרות קריאת ספרי הלימוד שלו עם הרמיוני והוא פיגר מאחור אז לא היה לו זמן.)

הארי מצא את הספר שחיפש ורץ בחזרה למעלה.

הילדים האחרים התכוננו לרדת לארוחת הבוקר באולם הגדול ולהתחיל את היום.

"סליחה, תוכל לעשות משהו בשבילי?" אמר הארי. הוא דפדף באינדקס של הספר בעודו מדבר, מצא את העמוד עם עשרת אלפי המספרים הראשוניים הראשונים, דפדף לעמוד הזה, ודחף את הספר לעבר אנתוני גולדשטיין. "תבחר שני מספרים תלת ספרתיים מהרשימה הזו. אל תגיד לי מה הם. רק תכפיל אותם אחד בשני ותגיד לי את המכפלה. אה, ותוכל לערוך את החישוב פעמיים כדי לוודא? בבקשה תוודא ממש שהגעת לתשובה הנכונה, אני לא בטוח מה יקרה לי או ליקום אם תעשה טעות חישוב."

העובדה שאנתוני אפילו לא טרח לומר "למה השתגעת פתאום?" או "זה נשמע ממש מוזר, למה אתה מבקש?" או "מה זאת אומרת 'אתה לא בטוח מה יקרה ליקום'?" אמרה לא מעט על החיים בחדר המעונות שלהם בימים האחרונים.

אנתוני לקח את הספר בשתיקה והוציא קלף ועט נוצה. הארי הסתובב ועצם את עיניו, מוודא שהוא לא רואה שום דבר, רקד קדימה ואחורה וקפץ מעלה ומטה בחוסר סבלנות. הוא הוציא דפדפת ועיפרון מכני והתכונן לכתוב.

"אוקיי," אמר אנתוני, "מאה שמונים ואחד אלף, ארבע מאות עשרים ותשע."

הארי כתב 181,429. הוא חזר על מה שכתב, ואנתוני אישר.

ואז הארי רץ בחזרה למטה אל קומת המערה של התיבה שלו, העיף מבט בשעונו (השעון הראה 4:28, מה שאמר 7:28) ועצם את עיניו.

כשלושים שניות מאוחר יותר, הארי שמע קול צעדים, ואחריו את קול הסגירה של קומת המערה של התיבה. (הארי לא היה מודאג בקשר לחנק. לחש טיהור אוויר אוטומטי היה חלק ממה שקיבלת אם היית מוכן לקנות תיבה ממש טובה. קסם היה נפלא, לא היית צריך לדאוג לגבי חשבון החשמל.)

וכשהארי פקח את עיניו, הוא ראה בדיוק את מה שקיווה לראות, פיסת נייר מקופלת שנחה על הרצפה, מתנה מעצמו העתידי.

נקרא לחתיכת הנייר הזו "נייר-2".

הארי קרע חתיכת נייר מהמחברת שלו.

נקרא לזו "נייר-1". זו הייתה, כמובן, אותה חתיכת נייר. יכולת לראות שהקצה הקרוע זהה, אם הסתכלת מקרוב.

הארי עבר במחשבתו על האלגוריתם שעמד לבצע.

אם הארי יפתח את נייר-2 והוא יהיה ריק, הוא יכתוב "101×101" על נייר-1, יקפל אותו, ילמד במשך שעה, יחזור בזמן, יזרוק את נייר-1 (שבכך יהפוך לנייר-2), ויעלה מקומת המערה להצטרף אל שותפיו לחדר לארוחת הבוקר.

אם הארי יפתח את נייר-2 ויהיו שני מספרים כתובים עליו, הארי יכפיל את שני המספרים הללו זה בזה.

אם המכפלה שלהם תהיה שווה 181,429, הארי ירשום את שני המספרים הללו על נייר-1 וישלח את נייר-1 אחורה בזמן.

אחרת הארי יוסיף 2 למספר שבצד ימין ויכתוב את זוג המספרים החדש על נייר-1. אלא אם זה יהפוך את המספר שבצד ימין לגדול מ-997, ובמקרה הזה הארי יוסיף 2 למספר שבצד שמאל ויכתוב 101 בצד ימין.

ואם על נייר-2 יהיה כתוב 997×997, הארי ישאיר את נייר-1 ריק.

מה שאומר שלולאת הזמן היציבה היחידה הייתה זו שבה נייר-2 הכיל את שני הגורמים הראשוניים של 181,429.

אם זה יעבוד, הארי יוכל להשתמש בזה כדי למצוא כל תשובה שקל לבדוק, אבל קשה למצוא. הוא לא רק יראה ש-P=NP ברגע שיש לך מחולל זמן, הטריק הזה היה כללי יותר מזה. הארי יוכל להשתמש בזה כדי למצוא צירופים למנעול צירופים, או סיסמאות מכל סוג. אולי אפילו את הכניסה לחדר הסודות של סלית'רין, אם הארי יוכל למצוא דרך שיטתית לתאר את כל המקומות בהוגוורטס. זה יהיה צ'יט מדהים אפילו בסטנדרטים של הארי לצ'יטים.

הארי הרים את נייר-2 ביד רועדת, ופתח אותו.

על נייר-2 היה כתוב בכתב יד רועד מעט:

אל תתעסק עם הזמן

הארי כתב "אל תתעסק עם הזמן" על נייר-1 בכתב יד רועד מעט, קיפל אותו, והחליט לא לעשות עוד ניסויים מבריקים באמת על זמן לפחות עד שיהיה בן חמש עשרה.

למיטב ידיעתו של הארי, זו הייתה התוצאה הניסויית המפחידה ביותר בכל ההיסטוריה של המדע.

הארי התקשה מעט להתרכז בספר הלימוד שלו בשעה שלאחר מכן.

כך התחיל יום חמישי של הארי.


 

יום חמישי.

ליתר דיוק, 3:32 אחר הצהריים של יום חמישי.

הארי וכל שאר הבנים מהשנה הראשונה, עמדו עם מדאם הוץ' על מדשאה מחוץ לטירה, ליד מלאי המטאטאים של הוגוורטס. הבנות ילמדו לעוף בנפרד. מסיבה כלשהי, בנות לא רצו ללמוד לרכב על מטאטאים בנוכחות בנים.

הארי הרגיש קצת מעורער לאורך כל היום. הוא לא הצליח להפסיק לתהות כיצד לולאת הזמן היציבה הזו נבחרה מתוך מה שהיה, בדיעבד, מרחב אפשרויות גדול למדי.

וגם: באמת? מטאטאים? הוא הולך לעוף על, מה שהיה, עקרונית, קטע קו חד מימדי? זו לא, פחות או יותר, הצורה הכי פחות יציבה שיכולת למצוא, למעט לנסות להיאחז בגולה נקודתית? מי בחר את העיצוב הזה לכלי תעופה, מכל האפשרויות? הארי טיפח תקווה שזו רק צורת דיבור, אבל לא, הם עמדו בפני מה שנראה לגמרי כמו מטאטאי מטבח רגילים מעץ. האם מישהו נתקע על הרעיון של מטאטאים ולא הצליח לחשוב על שום דבר אחר? זה היה חייב להיות כך. אין סיכוי בעולם שהעיצובים המיטביים לניקוי מטבחים ולתעופה יתלכדו אם פיתחת אותם מאפס.

היה זה יום בהיר עם שמיים כחולים בהירים ושמש בוהקת שפשוט התחננה להיכנס לעיניים ולסנוור אותך אם ניסית לעופף ברחבי השמיים. הקרקע הייתה נחמדה ויבשה, ואיכשהו הרגישה מאוד, מאוד קשה מתחת לנעליו של הארי.

הארי המשיך להזכיר לעצמו שהמכנה המשותף הנמוך ביותר של בני אחת עשרה היה אמור ללמוד את זה ושזה לא יכול להיות כל כך קשה.

"הושיטו את יד ימין שלכם מעל המטאטא, או את יד שמאל אם אתם שמאליים," קראה מדאם הוץ'. "ואמרו, עלה!"

"עלה!" כולם צעקו.

המטאטא קפץ בהתלהבות לידו של הארי.

מה ששם אותו בראש הכיתה, לשם שינוי. כנראה שלומר "עלה!" היה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, ורוב המטאטאים התגלגלו על הקרקע או ניסו להימלט בזחילה מרוכביהם המיועדים.

(כמובן שהארי היה מוכן לשים כסף על זה שהרמיוני הצליחה לא פחות טוב ממנו כשהיה תורה לנסות, מוקדם יותר באותו היום. לא יכול להיות שום דבר שהוא יצליח בו בניסיון הראשון שיבלבל את הרמיוני, ואם היה כזה ויסתבר שזה רכיבה על מטאטא במקום משהו אינטלקטואלי, הארי פשוט ימות.)

לקח זמן מה עד שכולם החזיקו מטאטא לפניהם. מדאם הוץ' הראתה להם איך לעלות עליו ואז עברה במדשאה, מתקנת אחיזות ועמידות. כנראה שאפילו הילדים שהורשו לעוף בבית לא למדו לעשות זאת כהלכה.

מדאם הוץ' סקרה את אוסף הילדים, והנהנה. "עכשיו, כשאשרוק במשרוקית שלי, תבעטו חזק באדמה."

הארי בלע, מנסה להרגיע את תחושת הבחילה שבבטנו.

"שמרו על המטאטא שלכם יציב, עלו כמה מטרים, ואז רדו חזרה בכך שתישענו קלות קדימה. בשריקה שלי – שלוש – שתיים -"

אחד המטאטאים המריא בפראות, מלווה בצרחות של ילד – צרחות של אימה, לא של תענוג. הילד הסתחרר בקצב נורא כשעלה, הם ראו רק הבלחים של פניו הלבנות –

וכאילו בהילוך איטי, הארי זינק מטה מהמטאטא שלו וחיפש את שרביטו, אפילו שהוא לא ידע ממש מה הוא מתכנן לעשות איתו, הוא היה בדיוק בשני שיעורי לחשים והאחרון היה על לחש הריחוף אבל הארי הצליח להטיל את הלחש בהצלחה רק פעם אחת מתוך שלוש והוא בטח לא יכול להרחיף אנשים שלמים –

אם יש בי איזה כוח סמוי, שיגלה את עצמו עכשיו!

"חזור לכאן, ילד!" צעקה מדאם הוץ' (וזו לבטח הייתה ההוראה הכי פחות מועילה שניתן לדמיין לטיפול במטאטא שיצא משליטה, ממורה לתעופה, וחלק אוטומטי לחלוטין במוח של הארי הוסיף את מדאם הוץ' לרשימת השוטים שניהל).

והילד נזרק מהמטאטא.

נפילתו נראתה איטית מאוד, בתחילתה.

"ווינגארדיום לביוסה!" צעק הארי.

הלחש נכשל. הוא הרגיש אותו נכשל.

נשמע בום וקול פיצוח מרוחק, והילד שכב על הדשא, פניו מטה.

הארי הכניס את שרביטו ורץ קדימה במלוא המהירות. הוא הגיע אל הילד באותו יחד עם מדאם הוץ', והארי שלח יד לתוך נרתיקו וניסה להיזכר הו אלוהים מה היה השם לא משנה הוא פשוט ינסה "ערכת מרַפא!" והיא קפצה לידו ו-

"פרק יד שבור," אמרה מדאם הוץ'. "תרגע, ילד, הוא בסך הכל שבר את פרק כף היד!"

היה מעין קירטוע מנטלי כשהתודעה של הארי יצאה ממצב פאניקה.

ערכת המרפא לחירום פלוס נחה פתוחה לפניו, וידו של האיר החזיקה במזרק של אש נוזלית, שהיה שומר על אספקת החמצן למוחו של הילד אם היה שובר את צווארו.

"אה…" אמר הארי בקול רועד. הלב שלו פעם בעוצמה כזו שהוא כמעט לא הצליח לשמוע את עצמו מתנשם. "עצם שבורה… כן… חוט קיבוע?"

"זה למקרי חירום בלבד," ירתה מדאם הוץ'. "תחזיר את זה למקום, הוא בסדר." היא נשענה מעל הילד והציעה לו יד. "בוא, ילד, זה בסדר, קום על הרגליים!"

"את לא הולכת להכריח אותו לרכב על המטאטא שוב, נכון?" אמר הארי באימה.

מדאם הוץ' ירתה בהארי מבט זועם. "ברור שלא!" היא משכה את הילד לעמידה בעזרת הזרוע הבריאה – והארי ראה בתדהמה שזה היה נוויל לונגבוטום שוב, מה הקטע איתו? – והיא פנתה לעבר כל הילדים הצופים. "אני אוסרת עליכם לזוז בזמן שאני לוקחת את הילד הזה למרפאה! תשאירו את המטאטאים האלה שם, או שאני אדאג שיסלקו אתכם מהוגוורטס לפני שתספיקו להגיד 'קווידיץ'.' בוא, חמוד."

ומדאם הוץ' עזבה עם נוויל, שאחז בפרק כף ידו וניסה להשתלט על היבבות שלו.

כשהם יצאו מטווח שמיעה, אחד מהסלית'רינים התחיל לצחקק.

זה הצית את השאר.

הארי פנה והביט בהם. זה נראה כמו זמן טוב לשנן כמה פרצופים.

והארי ראה את דראקו מהלך לעברו, מלווה במר קראב ובמר גויל. מר קראב לא חייך. מר גויל חייך במופגן. דראקו עצמו עטה ארשת מוקפדת, שרעדה לפרקים, והארי הסיק מזה שדראקו חשב שזה קורע אבל לא ראה שום יתרון פוליטי שניתן להשיג אם יצחק על זה כאן עכשיו, במקום בצינוק של סלית'רין אחר כך.

"ובכן, פוטר," אמר דראקו בקול נמוך שלא נשמע למרחק, עדיין עם הארשת המוקפדת שרטטה לפרקים, "רק רציתי לומר, שכאשר אתה מנצל מצב חירום כדי להדגים מנהיגות, אתה רוצה להראות כאילו אתה בשליטה מלאה, במקום, נגיד, להיכנס לפאניקה מוחלטת." מר גויל ציחקק, ודראקו ירה בו מבט מצמית. "אבל כנראה שזכית בכמה נקודות בכל מקרה. אתה צריך עזרה עם לסדר את ערכת המרפא הזו?"

הארי פנה להביט בערכת המרפא, מה שאיפשר לו להסתיר את פניו מדראקו. "אני חושב שאני בסדר," אמר הארי. הוא שם את המזרק בחזרה במקומו, סגר את המנעולים וקם על רגליו.

ארני מקמילן הגיע בדיוק כשהארי האכיל את נרתיק עור המוק שלו בערכה.

"תודה לך, הארי פוטר, בשם בית הפלפאף," אמר ארני מקמילן ברשמיות. "זה היה ניסיון טוב ורעיון טוב."

"אכן רעיון טוב," אמר דראקו בעצלתיים. "ולמה אף אחד מהפלפאף לא שלף את השרביט שלו? אולי אם כולכם הייתם עוזרים, במקום רק פוטר, הייתם יכולים לתפוס אותו. חשבתי שהפלפאפים אמורים לעזור זה לזה?"

ארני נראה קרוע בין כעס ובין הרצון למות מבושה. "לא חשבנו על זה בזמן -"

"אה," אמר דראקו, "לא חשבתם על זה, אני מניח שזו הסיבה שעדיף חבר אחד מרייבנקלו מאשר כל הפלפאף."

או, לעזאזל, איך הארי אמור לנהל את זה… "אתה לא עוזר," אמר הארי בנימה נייטרלית, מקווה שדראקו יפרש את זה כאתה מפריע לתכניות שלי, בבקשה תסתום.

"היי, מה זה?" אמר מר גויל. הוא התכופף והרים מהדשא משהו בגודל של גולה גדולה, כדור זכוכית שנראה כאילו הוא מלא בעשן לבן.

ארני מצמץ. "כדור הזיכרון של נוויל!"

"מה זה כדור זיכרון?" שאל הארי.

"הוא הופך לאדום אם שכחת משהו," אמר ארני. "אבל זה לא יגיד לך מה שכחת. תן לי את זה, בבקשה, ואני אחזיר את זה לנוויל אחר כך." ארני הושיט את ידו.

חיוך פתאומי הבליח על פניו של מר גויל והוא הסתובב ורץ.

ארני עמד לרגע בהפתעה, ואז צעק "היי!" ורץ אחרי מר גויל.

ומר גויל תפס מטאטא, עלה עליו בתנועה אחת חלקה והמריא לאוויר.

הלסת של הארי צנחה. מדאם הוץ' לא אמרה שזה יגרום לזה שהוא יסולק?

"האידיוט הזה!" לחשש דראקו. הוא פתח את פיו לצעוק –

"היי!" צעק ארני. "זה של נוויל! תחזיר את זה!"

הסלית'רינים התחילו להריע.

פיו של דראקו נסגר בטריקה. הארי קלט את הבעת ההיסוס הפתאומית על פניו.

"דראקו," אמר הארי בקול נמוך, "אם לא תורה לאידיוט הזה לחזור לקרקע, המורה הולכת לחזור ו-"

"בוא וקח את זה, הַפְלָפְלַף!" צעק מר גויל, ותרועה גדולה עלתה מהסלית'רינים.

"אני לא יכול!" לחש דראקו. "כולם בסלית'רין יחשבו שאני חלש!"

"ואם מר גויל יסולק," לחשש הארי, "אבא שלך יחשוב שאתה מפגר!"

פרצופו של דראקו התעוות בסבל.

וברגע הזה –

"היי, סְחִיתְ'רין," צעק ארני, "אף אחד לא אמר לך שהפלפאפים עוזרים זה לזה? הפלפאף, שרביטים שלוף!"

ולפתע הרבה מאוד שרביטים היו מופנים לעבר מר גויל.

שלוש שניות לאחר מכן –

"סלית'רין, שרביטים שלוף!" אמרו כחמישה סלית'רינים שונים.

והרבה מאוד שרביטים היו מופנים לעבר ההפלפאפים.

שתי שניות לאחר מכן –

"גריפינדור, שרביטים שלוף!"

"תעשה משהו, פוטר!" לחש דראקו. "אני לא יכול להיות זה שיעצור את זה זה חייב להיות אתה! אני אהיה חייב לך טובה רק תחשוב על משהו אתה לא אמור להיות מבריק?"

בתוך בערך חמש וחצי שניות, הבין הארי, מישהו הולך להטיל את קללת המכה השומרית הקלה וכשהכל ייגמר והמורים יסיימו להעיף תלמידים, הבנים היחידים שיישארו בשנה שלו יהיו רייבנקלואים.

"רייבנקלו, שרביטים שלוף!" צעק מייקל קורנר, שכנראה הרגיש שלא הזמינו אותו לאסון.

"גרגורי גויל!" צרח הארי. "אני מאתגר אותך לתחרות על כדור הזיכרון של נוויל!"

שקט פתאומי השתרר.

"אה, באמת?" קרא דראקו בהתגרות. "זה נשמע מעניין. איזו סוג של תחרות, פוטר?"

אמממ…

ההשראה של הארי הביאה אותו עד "תחרות". איזה סוג של תחרות? הוא לא יכול לומר "שחמט" כי דראקו לא יוכל להסכים לזה בלי שזה ייראה מוזר, הוא לא יכול לומר "הורדת-ידיים" כי מר גויל ירסק אותו –

"מה תגיד על זה?" אמר הארי בקול רם. "גרגורי גויל ואני נעמוד בלי לגעת אחד בשני, ולאף אחד אסור להתקרב לאחד מאיתנו. לא נשתמש בשרביטים שלנו וגם אף אחד אחר לא. אני לא אזוז מאיפה שאני עומד, וגם הוא לא. ואם אוכל להשיג את כדור הזיכרון של נוויל, אז גרגורי גויל יוותר לאלתר על כל דרישה לכדור הזיכרון שהוא מחזיק וייתן אותו לי."

הייתה הפסקה נוספת כשמבטי ההקלה של האנשים הפכו למבטי בלבול.

"הא, פוטר!" אמר דראקו בקול רם. "הייתי שמח לראות אותך עושה את זה! מר גויל מסכים!"

"מוסכם!" אמר הארי.

"פוטר, מה?" לחש דראקו, ואיכשהו הצליח לעשות זאת בלי להזיז את שפתיו.

הארי לא ידע איך לענות בלי להזיז את שלו.

אנשים התחילו להכניס את השרביטים שלהם, ומר גויל דאה בחן לקרקע, ונראה מבולבל למדי. כמה הפלפאפים התחילו להתקרב למר גויל, אבל הארי ירה בהם מבט מתחנן ונואש והם התרחקו.

הארי הלך לעבר מר גויל ועצר כשהיה במרחק של כמה צעדים, רחוק מספיק כדי שלא יוכלו לגעת אחד בשני.

לאט, בהפגנתיות, הארי החזיר את השרביט לחגורתו.

כל השאר התרחקו.

הארי בלע. הוא ידע בקווים כלליים מה הוא רוצה לעשות, אבל זה חייב להעשות בצורה כזו שאף אחד לא יבין מה הוא עשה –

"בסדר," אמר הארי בקול. "ועכשיו…" הוא לקח נשימה עמוקה והרים יד אחת, אצבעות מוכנות לנקוש. נשמעו קולות מצד כל מי ששמע על עוגות הפאי, מה שהיה כולם למעשה. "אני מזמן את השיגעון של הוגוורטס! פטפוטים! בלבוש! קוקו! שפיץ!!" והארי נקש באצבעותיו.

הרבה אנשים נרתעו.

ודבר לא קרה.

הארי נתן לדממה להימתח זמן מה, להתפתח, עד ש…

"אמ," אמר מישהו. "זה הכל?"

הארי הסתכל על הילד שדיבר. "תסתכל לפניך. אתה רואה את חלקת הקרקע שנראית עקרה, בלי דשא עליה?"

"אמ, כן," אמר הילד, גריפינדור כלשהו (דין משהו?).

"תחפור שם."

עכשיו הארי קיבל הרבה מבטים מוזרים.

"אר, למה?" אמר דין משהו.

"פשוט תעשה את זה," אמר טרי בוט בקול יגע. "אין טעם לשאול למה, סמוך עלי בזה."

דין משהו כרע ברך והחל לגרוף עפר.

אחרי דקה בערך, דין נעמד שוב. "אין שם כלום," אמר דין.

הא. הארי תכנן לחזור בזמן ולהטמין מפת אוצר שתוביל למפת אוצר אחרת שתוביל לכדור הזיכרון של נוויל שישים שם אחרי שייקח אותו ממר גויל…

ואז הארי הבין שיש דרך הרבה יותר פשוטה שלא סיכנה את סוד מחוללי-הזמן עד כדי כך.

"תודה, דין!" אמר הארי בקול רם. "ארני, אתה יכול לחפש איפה שנוויל נפל ולראות אם תוכל למצוא את כדור הזיכרון שלו?"

אנשים נראו מבולבלים אפילו יותר.

"פשוט תעשה את זה," אמר טרי בוט. "הוא ימשיך לנסות עד שמשהו יעבוד, והדבר המפחיד הוא ש-"

"מרלין!" אמר ארני בתדהמה. הוא הרים את כדור הזיכרון של נוויל. "זה פה! בדיוק איפה שהוא נפל!"

"מה?" צעק מר גויל. הוא הביט מטה וראה…

…שהוא עדיין מחזיק את כדור הזיכרון של נוויל.

הייתה הפסקה ארוכה למדי.

"אר," אמר דין משהו, "זה לא אפשרי, נכון?"

"זה חור בעלילה," אמר הארי. "עשיתי את עצמי מוזר מספיק כדי להסיח את דעתו של היקום לרגע, והוא שכח שגויל כבר הרים את כדור הזיכרון."

"לא, רגע, ז'תומרת, זה לגמרי לא אפשרי -"

"סלח לי, אנחנו עומדים פה כולנו ומחכים לעוף על מטאטאים? כן? אז תסתום. בכל מקרה, ברגע שאניח את ידי על כדור הזיכרון של נוויל, גרגורי גויל צריך לוותר לאלתר על כל דרישה לכדור הזיכרון שהוא מחזיק ולתת אותו לי. אלה היו התנאים, זוכר?" הארי הושיט ידו וסימן לארני. "פשוט תגלגל את זה לפה, כי אף אחד לא אמור להתקרב אליי, אוקיי?"

"רגע אחד!" צעק סלית'רין – בלייז זאביני, לא סביר שהארי ישכח את השם הזה. "איך אנחנו יודעים שזה כדור הזיכרון של נוויל? יכולת פשוט להפיל כדור זיכרון אחר שם -"

"הסלית'רין חזק עימך," אמר הארי, מחייך. "אבל יש לך את המילה שלי שהכדור שארני מחזיק הוא זה של נוויל. אין תגובה בנוגע לזה שגרגורי גויל מחזיק."

זאביני הסתובב לדראקו. "מאלפוי! אתה לא הולך פשוט לתת לו להצליח בזה-"

"תשתוק, אתה," רטן מר קראב, ונעמד מאחורי דראקו. "מר מאלפוי לא צריך אותך שתגיד לו מה לעשות!"

משרת טוב.

"ההתערבות שלי הייתה עם דראקו, מבית מאלפוי האצילי ועתיק היומין," אמר הארי. "לא איתך, זאביני. עשיתי את מה שמר מאלפוי אמר שהוא רוצה לראות אותי עושה, ובאשר לשיפוט בהתערבות, אני משאיר זאת בידיו של מר מאלפוי." הארי היטה את ראשו לעבר דראקו והרים את גבותיו קלות. זה צריך להיות מספיק כדי לאפשר לדראקו לשמור על כבודו.

הייתה הפסקה.

"אתה מבטיח שזה באמת כדור הזיכרון של נוויל?" אמר דראקו.

"כן," אמר הארי. "זה האחד שיחזור לנוויל והיה שלו במקור. וזה שגרגורי גויל מחזיק הולך אלי."

דראקו הנהן, ונראה החלטי. "אם כן, לא אפקפק במילתו של בית פוטר האצילי, לא משנה עד כמה מוזר כל זה. ובית מאלפוי האצילי ועתיק היומין גם הוא יעמוד במילתו. מר גויל, תן את זה למר פוטר -"

"היי!" אמר זאביני. "הוא עדיין לא ניצח, הוא לא הניח את ידיו על -"

"תפוס, הארי!" אמר ארני, והשליך את כדור הזיכרון.

הארי תפס בקלות את כדור הזיכרון מהאוויר, תמיד היו לו רפלקסים טובים. "זהו," אמר הארי, "ניצחתי…"

קולו של הארי דעך. כל השיחות דממו.

כדור הזיכרון בהק בידו באדום בהיר, בוער כמו שמש זעירה שהטילה צל משלה באור יום מלא.


 

יום חמישי.

ליתר דיוק, 5:09 אחר הצהריים של יום חמישי, במשרדה של פרופסור מקגונגל, אחרי שיעור תעופה. (עם שעה נוספת שהארי הגניב באמצע)

פרופסור מקגונגל ישבה על השרפרף שלה. הארי ישב בכיסא הנאשמים לפני שולחנה.

"פרופסור," אמר הארי בקול עצור, "הסלית'רינים הפנו את השרביטים שלהם על ההפלפאפים, הגריפינדורים הפנו את השרביטים שלהם על הסלית'רינים, איזה אידיוט ברייבנקלו צעק 'שרביטים שלוף', והיו לי בערך חמש שניות למנוע מכל העסק להתפוצץ! זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו!"

פניה של פרופסור מקגונגל היו מכווצות וכועסות. "אינך רשאי להשתמש במחולל-הזמן בצורה כזו, מר פוטר! האם מושג הסודיות חומק מתפיסתך?"

"הם לא יודעים איך עשיתי את זה! הם רק חושבים שאני יכול לעשות דברים ממש מוזרים אם אני נוקש באצבעות שלי! עשיתי דברים מוזרים אחרים שאי אפשר לעשות עם מחוללי-זמן אפילו, ואני אעשה עוד דברים כאלה, והמקרה הזה לא יבלוט! הייתי חייב לעשות את זה, פרופסור!"

"בהחלט לא היית חייב לעשות את זה!" התפרצה פרופסור מקגונגל. "כל מה שהיית צריך לעשות היה להוריד את הסלית'רין האנונימי הזה בחזרה לקרקע ולגרום להם להוריד את השרביטים! יכולת לאתגר אותו למשחק של טאקי מתפוצץ אבל לא, היית חייב להשתמש במחולל-הזמן באופן בוטה ולא נחוץ!"

"זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו! אני אפילו לא יודע מה זה טאקי מתפוצץ, הם לא היו מקבלים משחק שחמט ואם הייתי בוחר הורדת ידיים הייתי מפסיד!"

"אז היית צריך לבחור בהורדת ידיים!"

הארי מצמץ. "אבל אז הייתי מפסיד -"

הארי עצר.

פרופסור מקגונגל נראתה מאוד כועסת.

"אני מצטער, פרופסור מקגונגל," אמר הארי בקול קטן. "בכנות, לא חשבתי על זה, ואת צודקת, הייתי צריך לחשוב, זה היה מבריק אם הייתי חושב על זה, אבל פשוט לא חשבתי על זה בכלל…"

הקול של הארי דעך. לפתע התחוור לו שהיו לו הרבה אפשרויות אחרות. הוא היה יכול לבקש מדראקו להציע משהו, הוא היה יכול לבקש מהקהל… השימוש שלו במחולל-הזמן באמת היה בוטה ולא נחוץ. היה מרחב אפשרויות עצום, למה הוא בחר דווקא בזו?

מכיוון שהוא ראה דרך לזכות. לזכות בבעלות על חפץ חסר משמעות שהמורים היו לוקחים בחזרה ממר גויל בכל מקרה.

הכוונה לְנַצֵחַ. זה מה שהפיל אותו.

"אני מצטער," אמר הארי שוב. "על גאוותי ועל טיפשותי."

פרופסור מקגונגל העבירה יד על המצח שלה. נראה כאילו חלק מהכעס שלה התפוגג. אבל הקול שלה עדיין נשמע נוקשה. "עוד סצינה אחת דומה, מר פוטר, ואתה תחזיר את מחולל-הזמן. האם אני ברורה לחלוטין?"

"כן," אמר הארי. "אני מבין ואני מצטער."

"אם כך, מר פוטר, יורשה לך לשמור על מחולל-הזמן לעת עתה. ובהתחשב בגודל האסון שמנעת, בסופו של דבר, לא אוריד נקודות מרייבנקלו."

בנוסף, לא תוכלי להסביר על מה הורדת את הנקודות. אבל הארי לא היה טיפש מספיק כדי לומר זאת בקול רם.

"יותר חשוב מזה, למה כדור הזיכרון נדלק ככה?" אמר הארי. "זה אומר שמחקו לי את הזיכרון באובליוויאטה?"

"זה מטריד גם אותי," אמרה פרופסור מקגונגל באיטיות. "אם זה היה עד כדי כך פשוט, הייתי חושבת שבתי המשפט ישתמשו בכדורי זיכרון, והם לא. אני אבדוק את העניין, מר פוטר." היא נאנחה. "אתה יכול ללכת עכשיו."

הארי התחיל לקום מכיסאו, ואז עצר. "אמ, סליחה, יש לי משהו אחר שרציתי לומר לך -"

היא התכווצה בצורה כמעט בלתי מורגשת. "מה זה, מר פוטר?"

"זה בקשר לפרופסור קווירל -"

"אני בטוחה שזה לא חשוב, מר פוטר." פרופסור מקגונגל אמרה את המילים בחיפזון רב. "בוודאי שמעת את המנהל אומר לתלמידים שאסור לכם להטריד אותנו בתלונות זניחות על המורה להתגוננות?"

הארי היה מבולבל למדי. "אבל זה עשוי להיות חשוב, אתמול הרגשתי תחושת אבדון פתאומית כש-"

"מר פוטר! גם לי יש תחושת אבדון! ותחושת האבדון שלי אומרת שאסור לך לסיים את המשפט הזה!"

פיו של הארי נפער. פרופסור מקגונגל הצליחה; הארי נותר ללא מילים.

"מר פוטר," אמרה פרופסור מקגונגל, "אם גילית דבר מה שנראה מעניין בקשר לפרופסור קווירל, אנא הרגש חופשי לא לחלוק את זה איתי או עם אף אחד אחר. ואני חושבת שכילית מספיק מהזמן היקר שלי -"

"זה לא מתאים לך!" התפרץ הארי. "אני מצטער אבל זה לא אחראי במידה שלא תאומן! ממה ששמעתי יש איזו קללה על משרת המורה להתגוננות, ואם אתם כבר יודעים שמשהו הולך להשתבש, הייתי חושב שכולכם תהיו דרוכים -"

"להשתבש, מר פוטר? אני בהחלט מקווה שלא." פניה של פרופסור מקגונגל היו חסרי הבעה. "אחרי שגילינו את פרופסור בלייק בארון עם לא פחות משלושה סלית'רינים בשנתם החמישית בפברואר האחרון, ושנה לפני כן, פרופסור סאמרס נכשלה בצורה כה מוחלטת בתפקידה, עד שהתלמידים שלה חשבו שבוגארט הוא סוג של רהיט, זה יהיה קטסטרופאלי אם בעיה כלשהי בקשר לפרופסור קווירל המוכשר במידה יוצאת דופן תובא לידיעתי כעת, ואעז לומר שרוב תלמידינו ייכשלו בבחינות הבגרות שלהם."

"אני מבין," אמר הארי באיטיות, מעכל את העניין. "אז במילים אחרות, מה שזה לא יהיה שלא בסדר עם פרופסור קווירל, את רוצה נואשות לא לדעת על כך לפני סוף שנת הלימודים. ומכיוון שעכשיו ספטמבר, הוא יכול להתנקש בראש הממשלה בשידור חי ולצאת בלי עונש, ככל שזה נוגע לך."

פרופסור מקגונגל הביטה בו בלי למצמץ. "אני בטוחה שלעולם לא ישמעו אותי תומכת באמירה כזו, מר פוטר. בהוגוורטס אנחנו שואפים לפעול נגד כל דבר שמאיים על הישגיהם הלימודיים של תלמידינו."

כמו תלמידי שנה ראשונה ברייבנקלו שלא יכולים לסתום את הפה שלהם. "אני מאמין שירדתי לסוף דעתך, פרופסור מקגונגל."

"הו, אני בספק, מר פוטר. אני בספק רב." פרופסור מקגונגל נשענה קדימה, פניה מתקשחות שוב. "מכיוון שאני ואתה כבר דיברנו על עניינים רגישים בהרבה מאלו, אדבר גלויות. אתה, ורק אתה, דיווחת על תחושת האבדון המסתורית הזו. אתה, ורק אתה, מהווה מגנט לתוהו שכמותו לא ראיתי מעולם. אחרי מסע הקניות הקטן שלנו לסמטת דיאגון, ואז מצנפת המיון, ואז האירוע הקטן היום, אני יכולה לחזות שנגזר עליי לשבת במשרד המנהל ולשמוע סיפור מבדח כלשהו על פרופסור קווירל שבו אתה ורק אתה ממלא תפקיד ראשי, ושאחריו לא תהיה כל ברירה אלא לפטר אותו. כבר השלמתי עם זאת, מר פוטר. ואם המאורע העצוב הזה יקרה אפילו יום אחד לפני אמצע מאי, אני אתלה אותך על שערי הוגוורטס מהמעיים שלך ואשפוך חיפושיות אש לתוך אפך. עכשיו אתה יורד לסוף דעתי?"

הארי הנהן, עיניו פעורות לרווחה. ואז, שנייה לאחר מכן, "מה אני מקבל אם אני יכול לגרום לזה לקרות ביום האחרון של שנת הלימודים?"

"צא מהמשרד שלי!"


 

יום חמישי.

בטח יש קטע עם ימי חמישי בהוגוורטס.

היה זה 5:32 אחר הצהריים של יום חמישי, והארי עמד ליד פרופסור פליטיק, בפני גרגויל האבן הגדול ששמר על הכניסה למשרד המנהל.

ברגע שחזר ממשרדה של מקגונגל לחדרי הלימוד של רייבנקלו, אמר לו אחד התלמידים להתייצב במשרדו של פרופסור פליטיק, ושם הארי גילה שדמבלדור רוצה לדבר איתו.

הארי, שהרגיש חרד למדי, שאל את פרופסור פליטיק אם המנהל אמר במה מדובר.

פרופסור פליטיק משך בכתפיו בתנועה חסרת אונים.

מסתבר שדמבלדור אמר שהארי הרבה יותר מדי צעיר מכדי להגות את מילות הטירוף והכוח.

פטפוטים בלבוש קוקו שפיץ? חשב הארי, אבל לא אמר בקול רם.

"בבקשה אל תדאג יותר מדי, מר פוטר," צייץ פרופסור פליטיק מאיפשהו באזור הכתף של הארי. (הארי היה אסיר תודה על זקנו העצום והמנופח של פרופסור פליטיק, היה קשה להתרגל למורה שלא רק היה נמוך ממנו, אלא גם דיבר בקול גבוה יותר.) "המנהל אולי נראה קצת מוזר, או מאוד מוזר, או אפילו ממש מוזר, אבל הוא מעולם לא פגע בתלמיד ולו במעט, ואני לא מאמין שהוא יעשה זאת אי פעם." פרופסור פליטיק חייך אל הארי חיוך מעודד. "רק תזכור את זה כל הזמן ולא תהיה לך בעיה לא להיכנס לפאניקה!"

זה לא עזר.

"בהצלחה!" צייץ פרופסור פליטיק, נשען אל הגרגויל ואמר משהו שאיכשהו הארי לא הצליח לשמוע בכלל (כמובן, סיסמה לא תועיל במיוחד אם יכולת לשמוע מישהו אומר אותה). גרגויל האבן פסע הצידה בתנועה רגילה וטבעית למדי שהיממה את הארי, מכיוון שהגרגויל נראה כמו אבן מוצקה ודוממת במשך כל התהליך.

מאחורי הגרגויל היה גרם מדרגות לולייני מסתובב. היה בו משהו מהפנט במידה מטרידה, ואפילו מטרידה יותר הייתה העובדה שאם אתה מסובב ספירלה, היא לא תזיז אותך לשום מקום.

"עלה לך!" צייץ פליטיק.

הארי נעמד על הספירלה בעצבנות-מה, ומצא את עצמו, מסיבה כלשהי שהמוח שלו לא הצליח לדמיין, מתרומם מעלה.

הגרגויל חזר למקומו בקול צעדים עמומים, המדרגות המשיכו להסתובב והארי המשיך לעלות, ואחרי פרק זמן מסחרר למדי, הארי מצא את עצמו בפני דלת מעץ אלון בה נקבע מקוש פליז בצורת גריפון.

הארי הושיט את ידו וסובב את הידית.

הדלת נפתחה לרווחה.

והארי ראה את החדר המעניין ביותר שראה בחייו.

היו מנגנוני מתכת זעירים שהסתובבו או תיקתקו או שינו צורה לאט או פלטו עננות עשן קטנות. היו עשרות נוזלים מסתוריים בעשרות מיכלים בצורות מוזרות, כולם מבעבעים, רותחים, מטפטפים, מחליפים צבע או יוצרים צורות מעניינות שנעלמו חצי שניה אחרי שראית אותן. היו דברים שנראו כמו שעונים מרובי מחוגים, שעליהם נחרטו מספרים או מילים בשפות לא מוכרות. היה צמיד שעליו גביש בצורת עדשה שניצנץ באלף צבעים, וציפור שנחה על במת זהב, וכוס עץ שהייתה מלאה במשהו שנראה כמו דם, ופסל של בז מצופה באמייל שחור. על הקיר היו תלויות תמונות של אנשים ישנים, ומצנפת המיון הייתה מוטלת באגביות על מתלה כובעים שעליו נתלו גם שתי מטריות ושלוש נעלי בית אדומות לרגל שמאל.

באמצע התוהו הזה עמד שולחן נקי ושחור מעץ אלון. לפני השולחן עמד שרפרף מעץ אלון. ומאחורי השולחן ניצב כס מרופד בכריות שהכיל את אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור, שעוטר בזקן ארוך וכסוף, מצנפת שנראתה כמו פטרייה מעוכה ענקית, ומה שנראה לעיניים מוגלגיות כמו שלוש שכבות של פיג'מה ורודה בוהקת.

דמבלדור חייך, ועיניו הבהירות נצצו בלהט מטורף.

בחרדת-מה, הארי התיישב לפני השולחן. הדלת מאחוריו נטרקה בחבטה.

"שלום, הארי," אמר דמבלדור.

"שלום, המנהל," השיב הארי. אז הם קוראים אחד לשני בשם פרטי? האם דמבלדור יגיד לו עכשיו לקרוא לו –

"בבקשה, הארי!" אמר דמבלדור. "המנהל נשמע כל כך רשמי. פשוט תקרא לי הַמְ בקיצור."

"אין בעיה, הַמְ," אמר הארי.

הייתה שתיקה קצרה.

"אתה יודע," אמר דמבלדור, "שאתה האדם הראשון אי פעם שניצל את ההצעה?"

"אה…" אמר הארי. הוא ניסה לשלוט בקולו למרות תחושת המועקה הפתאומית שמילאה את בטנו. "אני מצטער, אני, אה, המנהל, אמרת לי לעשות את זה אז עשיתי -"

"הַמְ, בבקשה!" אמר דמבלדור בעליצות. "ואין צורך להיות כל כך מודאג, אני לא אזרוק אותך מחלון רק משום שעשית טעות אחת. אני אתן לך הרבה אזהרות לפני, אם אתה עושה משהו לא בסדר! חוץ מזה, מה שמשנה זה לא איך אנשים מדברים אליך, אלא מה הם חושבים עליך."

הוא מעולם לא פגע בתלמיד, רק תזכור את זה כל הזמן ולא תהיה לך בעיה לא להיכנס לפאניקה.

דמבלדור הוציא קופסת מתכת קטנה ופתח אותה, מראה גושים צהובים קטנים בפנים. "שרבט לימון?" שאל המנהל.

"אר, לא תודה, הַמְ," אמר הארי. האם להגניב לתלמיד אל.אס.די נחשב לפגוע בו, או שזה נופל לקטגוריה של כיף בלתי מזיק? "אתה, אמ, אמרת משהו על זה שאני צעיר מדי מכדי להגות את מילות הטירוף והכוח?"

"זה בהחלט נכון!" אמר דמבלדור. "למרבה המזל, מילות הטירוף והכוח אבדו לפני שבע מאות שנה ולאף אחד אין שמץ של מושג מה הן. זו הייתה רק הערה קטנה."

"אה…" אמר הארי. הוא היה מודע לזה שהפה שלו פעור. "אז למה קראת לי לפה?"

"למה?" חזר דמבלדור. "אה, הארי, אם הייתי מסתובב כל היום ושואל למה אני עושה דברים, לא היה לי נשאר לי זמן לעשות אותם! אני אדם עסוק למדי, אתה יודע."

הארי הנהן, מחייך. "כן, זו רשימה מרשימה מאוד. מנהל הוגוורטס, כושף ראשי של הקסמהדרין, מגוואמפ עליון של קונפדרצית הקוסמים הבינלאומית. סליחה שאני שואל, אבל תהיתי, האם אפשר לקבל יותר משש שעות אם משתמשים ביותר ממחולל-זמן אחד? מכיוון שזה די מרשים אם אתה עושה את כל זה רק בשלושים שעות ביום."

הייתה שתיקה נוספת, שבמהלכה הארי המשיך לחייך. הוא חשש קצת, למעשה חשש הרבה, אבל ברגע שהתחוור לו שדמבלדור משגע אותו בכוונה, משהו בתוכו סירב לחלוטין לקבל את זה כמו סמרטוט.

"אני חושש שהזמן לא אוהב להימתח יותר מדי," אמר דמבלדור אחרי שתיקה קלה, "ועם זאת נראה שאנו עצמנו גדולים מדי בשבילו, וזה מאמץ מתמשך להתאים את חיינו לזמן."

"אכן כן," אמר הארי בכובד ראש. " וזו הסיבה שנעדיף להגיע לנקודה במהירות."

לרגע, הארי תהה האם הלך רחוק מדי.

ואז דמבלדור גיחך. "ישר לעניין זה יהיה." המנהל נשען קדימה, מטה את מצנפת הפטרייה המעוכה ומשעין את זקנו על השולחן. "הארי, ביום שני הזה עשית משהו שאמור להיות בלתי אפשרי אפילו עם מחולל-זמן. או, בעצם, בלתי אפשרי רק עם מחולל-זמן. מאיפה הגיעו שתי עוגות הפאי הללו, אני תוהה?"

פרץ אדרנלין עבר בהארי. הוא עשה את זה באמצעות גלימת ההיעלמות, זו שניתנה לו בקופסת מתנה של חג המולד, בצירוף פתק שאמר: אם דמבלדור היה רואה הזדמנות להחזיק באחד מאוצרות המוות הוא לא היה נותן לו לחמוק מידיו עד יום מותו…

"מחשבה טבעית תהיה," המשיך דמבלדור," שמכיוון שאיש מתלמידי השנה הראשונה שנכחו לא היה מסוגל להטיל לחש כזה, מישהו אחר נכח, אך לא נראה. וכיון שאיש לא יכול היה לראותם, לא הייתה להם בעיה לזרוק את העוגות. ניתן אולי להמשיך ולשער שכיוון שהיה לך את מחולל-הזמן, אתה היית הבלתי-נראה; וכיוון שלחש ההנגזה הינו הרבה מעבר ליכולות הנוכחיות שלך, הייתה לך גלימת היעלמות." דמבלדור חייך חיוך של שותף-סוד. "האם אני בכיוון הנכון עד כה, הארי?"

הארי היה קפוא. הייתה לו תחושה ששקר ישיר לא יהיה חכם כלל, וכנראה גם לחלוטין לא מועיל, והוא לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר לומר.

דמבלדור נופף בידידותיות. "אל תדאג, הארי, לא עשית שום דבר לא בסדר. גלימות היעלמות הן לא אסורות  – אני מניח שהן נדירות מכדי שמישהו יטרח לשים אותן ברשימה. אבל למעשה תהיתי בקשר למשהו אחר לחלוטין."

"או?" אמר הארי בקול הרגיל ביותר שהצליח להוציא.

עיניו של דמבלדור זהרו בהתלהבות. "אתה מבין, הארי, אחרי שעברת כמה הרפתקאות אתה נוטה לתפוס את הכיוון של הדברים הללו. אתה מתחיל לראות את התבנית, לשמוע את הקצב של העולם. אתה מתחיל לפתח חשדות לפני רגע ההתגלות. אתה הילד-שנשאר-בחיים, ואיכשהו גלימת היעלמות הגיעה לידיך ארבעה ימים בלבד אחרי שגילית את בריטניה הקסומה. גלימות כאלו לא מוצעות למכירה בסמטת דיאגון, אבל יש אחת שעשויה למצוא את דרכה ללובש המיועד. ולכן אני לא יכול שלא לתהות האם בדרך מקרה מוזרה מצאת לא סתם גלימת היעלמות, אלא את גלימת ההיעלמות, אחת משלושת אוצרות המוות, שנאמר עליה שהיא מסוגלת להחביא את לובשה ממבטו של המוות עצמו." מבטו של דמבלדור היה צלול ומצפה. "אוכל לראות אותה, הארי?"

הארי בלע. המערכת שלו הוצפה בשיטפון אדיר של אדרנלין והוא היה חסר תועלת לחלוטין, זה הקוסם החזק ביותר בעולם ולא היה לו שום סיכוי להגיע עד הדלת ולא היה שום מקום בהוגוורטס להתחבא גם אם היה, הוא עומד לאבד את הגלימה שעברה בירושה בין הפוטרים במשך מי יודע כמה זמן –

דמבלדור נשען באיטיות חזרה בכיסא הגבוה שלו. האור עזב את עיניו, והוא נראה מבולבל ומעט עצוב. "הארי," אמר דמבלדור, "אם אתה לא רוצה, אתה יכול פשוט לומר לא."

"אני יכול?" קרקר הארי.

"כן, הארי," אמר דמבלדור. קולו נשמע עצוב עכשיו, ומודאג. "נראה שאתה חושש מפני, הארי. אוכל לשאול מה עשיתי שמזכה אותי בחוסר האמון שלך?"

הארי בלע. "האם יש דרך שבה תישבע שבועה קסומה מחייבת שלא תיקח את הגלימה שלי?"

דמבלדור הניד בראשו לאט. "אין משתמשים בנדר כובל בכזו קלות. וחוץ מזה, הארי, אם אתה לא מכיר את הלחש, תהיה לך רק המילה שלי שהוא מחייב באמת. עם זאת אתה וודאי מבין שאני לא צריך את רשותך כדי לראות את הגלימה. אני חזק מספיק כדי לשלוף אותה בעצמי, נרתיק עור מוק או לא." פניו של דמבלדור היו חמורות מאוד. "אבל אני לא אעשה זאת. הגלימה היא שלך, הארי. לא אקח אותה ממך. זוהי הבטחה ושבועה. אם אאלץ לאסור עליך להשתמש בה בשטח בית הספר, אדרוש ממך ללכת לכספת שלך בגרינגוטס ולאכסן אותה שם."

"אה…" אמר הארי. הארי בלע בחוזקה, מנסה להרגיע את שטף האדרנלין ולחשוב בהיגיון. הוא הסיר את נרתיק עור המוק מהחגורה שלו. "אם אתה באמת לא צריך את רשותי… אז יש לך אותה." הארי הושיט את הנרתיק לדמבלדור, ונשך את שפתו בחוזקה, שולח את הסימן הזה לעצמו למקרה שיטילו עליו אובליוויאטה אחר כך.

הקוסם הזקן הושיט את ידו לתוך הנרתיק, ובלי לומר שום מילת איחזור, שלף ממנו את גלימת ההיעלמות.

"אה," נשף דמבלדור. "צדקתי…" הוא העביר את בד הקטיפה השחור והמנצנץ בין ידיו. "בת מאות שנים, ועדיין מושלמת כמו ביום היווצרה. איבדנו הרבה מהאומנות שלנו במרוצת השנים, וכעת אינני יכול ליצור דבר כזה בעצמי, איש אינו יכול. אני יכול להרגיש את הכוח שלה כמו הד בתודעתי, כמו שיר המושר תמיד ללא איש שישמע אותו…" הקוסם הרים מבטו מהגלימה. "אל תמכור אותה," הוא אמר, "אל תעניק אותה לאף אחד. חשוב פעמיים לפני שתראה אותה למישהו, וחכוך בדעתך שלוש פעמים נוספות לפני שתגלה למישהו שהיא אחד מאוצרות המוות. התייחס אליה בכבוד, מכיוון שהיא אכן חפץ של עוצמה."

לרגע פניו של דמבלדור נתמלאו כמיהה…

…ואז הוא החזיר את הגלימה להארי.

הארי שם אותה בחזרה בנרתיק שלו.

פניו של דמבלדור הפכו חמורות שוב. "האם יורשה לי לשאול שוב, הארי, מה גרם לך לחשוד בי כל כך?"

לפתע הארי הרגיש מבוייש למדי.

"היה פתק עם הגלימה," הארי אמר בקול קטן. "הוא אמר שתנסה לקחת ממני את הגלימה, אם תדע. אבל אני לא יודע מי השאיר את הפתק, באמת שלא."

"אני… מבין," אמר דמבלדור באיטיות. "ובכן, הארי, לא אמתח ביקורת על המניעים של מי שלא יהיה זה שהשאיר לך את הפתק. מי מלבדו יידע את כוונותיו בכך, ואולי בעצם היו טובות? הוא כן נתן לך את הגלימה, אחרי הכל."

הארי הנהן, מתרשם מנדיבותו של דמבלדור, ונבוך מהניגוד החד שלה לגישה שלו עצמו.

הקוסם הזקן המשיך. "אבל אתה ואני שנינו כלי משחק באותו הצבע, אני חושב. הילד שסוף סוף הביס את וולדמורט, והאיש הזקן שעיכב אותו מספיק זמן כדי שתציל את היום. לא אזקוף את הזהירות שלך לחובתך, הארי, על כולנו לעשות כמיטב יכולתנו להיות חכמים. אני רק מבקש שתחשוב פעמיים ותחכוך בדעתך שלוש פעמים נוספות, בפעם הבאה שמישהו יאמר לך לא לבטוח בי."

"אני מצטער," אמר הארי. הוא הרגיש נורא למדי בשלב זה, הוא בעצם נזף הרגע בגנדלף, וטוב הלב של דמבלדור רק גרם לו להרגיש גרוע יותר. "לא הייתי צריך לא לבטוח בך."

"אבוי, הארי, בעולם הזה…" הקוסם הזקן הניד בראשו. "אני אפילו לא יכול לומר שהתנהגת שלא בחוכמה. לא הכרת אותי. והאמת היא שישנם כאלה בהוגוורטס שמוטב שלא תבטח בהם. אולי אפילו כאלה שתקרא להם חברים."

הארי בלע. זה נשמע מבשר רעות למדי. "כמו מי?"

דמבלדור קם מכסאו, והחל לבחון את אחד המכשירים, חוּגה עם שמונה מחוגים באורכים שונים.

לאחר כמה רגעים, הקוסם הזקן דיבר שוב. "הוא בטח נראה לך מקסים למדי," אמר דמבלדור. "מנומס – כלפיך לפחות. רהוט, אולי אפילו מעריץ. תמיד מוכן להציע עזרה, טובה, עצה -"

"או, דראקו מאלפוי!" אמר הארי, מרגיש הקלה גדולה שזה לא היה הרמיוני או משהו. "הו לא, לא לא לא, לא הבנת, הוא לא ממיר אותי, אני ממיר אותו."

דמבלדור קפא במקומו, מביט בחוגה. "אתה מה?"

"אני הולך להמיר את דראקו מאלפוי מהצד האפל," אמר הארי. "אתה יודע, להפוך אותו לאחד מהטובים."

דמבלדור התיישר ופנה להארי. הוא עטה את אחת מההבעות המופתעות ביותר שהארי ראה על פניו של מישהו, קל וחומר על פניו של מישהו עם זקן כסוף ארוך. "אתה בטוח," אמר הקוסם הזקן לאחר רגע, "שהוא מוכן להיגאל? אני חושש שכל טוּב שאתה רואה בו הוא משאלת לב – או גרוע מכך, פתיון -"

"ארר, לא סביר," אמר הארי. "זאת אומרת, אם הוא מנסה להסוות את עצמו כאחד מהטובים הוא ממש גרוע בזה. זה לא קטע שדראקו פונה אלי והוא מקסים כולו ואני מחליט שיש לו גרעין של טוּב מוחבא עמוק בפנים. בחרתי אותו לגאולה, ספציפית כי הוא היורש לבית מאלפוי, ואם היית צריך לבחור אדם אחד לגאול, בבירור היית בוחר אותו."

עינו השמאלית של דמבלדור רטטה. "אתה מתכוון לזרוע זרעים של טוב ואהבה בליבו של דראקו מאלפוי כיוון שאתה צופה שהיורש של בית מאלפוי יהיה בעל ערך בשבילך?"

"לא רק בשבילי!" אמר הארי במחאה. "לכל בריטניה הקסומה, אם זה יעבוד! וגם יהיו לו חיים מאושרים יותר ובריאים יותר נפשית! תראה, אין לי מספיק זמן להמיר את כולם מהצד האפל ואני צריך לשאול את עצמי איפה האור יכול להשיג את יתרון הגדול ביותר כמה שיותר מהר -"

דמבלדור התחיל לצחוק. לצחוק הרבה יותר חזק משהארי ציפה, כמעט לגעות. זה נראה לא מכובד. קוסם עתיק ורב עוצמה אמור לצחוק בקול נמוך ומרעים, לא להתגלגל מצחוק כל כך חזק שהוא מתקשה לנשום. הארי פעם נפל מכסאו כשצפה בסרט מרק ברווז של האחים מרקס, ובדיוק ככה דמבלדור צחק עכשיו.

"זה לא עד כדי כך מצחיק," אמר הארי אחרי זמן מה. הוא התחיל לחשוש שוב בנוגע לשפיות של דמבלדור.

דמבלדור השתלט על עצמו במאמץ ניכר. "אה, הארי, תסמין אחד של המחלה הקרויה חוכמה הוא שאתה מתחיל לצחוק מדברים שאף אחד אחר לא חושב שהם מצחיקים, משום שכשאתה חכם, הארי, אתה מתחיל להבין את הבדיחות!" הקוסם הזקן מחה דמעות מעיניו. "בחיי. יש שרעה אחת מסכלת את חברתה, בהחלט, בהחלט כך."

למוח של הארי לקח רגע לזהות את המילים המוכרות… "היי, זה ציטוט של טולקין! גנדלף אומר את זה!"

"תאודן, למעשה."

"אתה בן-מוגלגים?" שאל הארי בתדהמה.

"חוששתני שלא," אמר דמבלדור, מחייך שוב. "נולדתי שבעים שנה לפני שהספר הזה פורסם, ילדי היקר. אבל נראה שתלמידיי בני-המוגלגים נוטים לחשוב דומה באופנים מסויימים. צברתי לא פחות מעשרים עותקים של שר הטבעות ושלושה אוספים של כל כתבי טולקין, ואני מוקיר כל אחד ואחד מהם." דמבלדור שלף את שרביטו והרים אותו והתייצב בתנוחה מרשימה. "עבור לא תעבור! איך זה נראה?"

"אה," אמר הארי במשהו שדומה לקריסת מוח מוחלטת, "אני חושב שחסר לך באלרוג." והפיג'מה הוורודה ומצנפת הפטרייה המעוכה לא עזרו בכלל.

"אני מבין." דמבלדור נאנח והחזיר את שרביטו לחגורה בעגמומיות. "חוששני שהיו מעט באלרוגים בחיי לאחרונה. כיום זה הכל פגישות קסמהדרין שבהן אני מנסה נואשות למנוע מעבודה להיעשות, וארוחות רשמיות שבהן פוליטיקאים זרים מתחרים מי יהיה השוטה העקשן הגדול ביותר. ולהיות מסתורי אל אנשים, לדעת דברים שאין לי דרך לדעת, לומר משפטים סתומים שמתבררים רק בדיעבד, וכל שאר הדרכים הקטנות שבהן קוסמים רבי עוצמה משעשעים את עצמם אחרי שעזבו את החלק בתבנית שמאפשר להם להיות גיבורים. ואם כבר מדברים על זה, הארי, יש לי משהו לתת לך, משהו שהיה שייך לאביך."

"באמת?" אמר הארי. "בחיי, מי היה מנחש."

"אכן כן," אמר דמבלדור. "אני מניח שזה קצת צפוי, לא כן?" פניו נהיו רציניות. "עם זאת…"

דמבלדור הלך חזרה לשולחנו והתיישב, מושך את אחת המגירות בעודו עושה כך. הוא הושיט את שתי ידיו פנימה, ובמאמץ קל, הוציא חפץ גדול וכבד למראה מהמגירה, שאותו הניח על שולחן האלון שלו בצליל חבטה גדול.

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

"זה," אמר דמבלדור, "היה הסלע של אביך."

הארי בהה בו. הוא היה אפור בהיר, דהוי, לא אחיד בצורתו, בעל קצוות חדים, ומאוד מאוד סתמי. דמבלדור הניח אותו על שטח החתך הגדול ביותר שלו, אבל הוא עדיין התנודד על השולחן בחוסר יציבות.

הארי הרים את מבטו. "זו בדיחה, נכון?"

"זו אינה בדיחה," אמר דמבלדור, מניד בראשו ונראה רציני מאוד. "לקחתי אותו מחורבות הבית של ג'יימס ולילי במכתש גודריק, שם מצאתי גם אותך; ושמרתי אותו מאז ועד היום, עד לבוא היום שבו אוכל לתת לך אותו."

בתערובת ההשערות ששימשה כמודל העולם של הארי, הטירוף של דמבלדור הלך ועלה בסבירותו. אבל עדיין הייתה כמות הסתברות משמעותית שהוקצתה לחלופות אחרות… "אמ, זה סלע קסום?"

"לא למיטב ידיעתי," אמר דמבלדור. "אבל אני מייעץ לך במידת הרצינות הגדולה ביותר האפשרית לשמור אותו  עליך, קרוב ככל האפשר, בכל עת."

בסדר. דמבלדור כנראה משוגע אבל אם הוא לא… טוב, זה יהיה פשוט מביך מדי להסתבך מכיוון שהתעלמת מהעצה של הקוסם הזקן והמסתורי. זה בטח היה מספר 4 ברשימת מאה מצבי הכישלון הברורים מאליהם.

הארי צעד קדימה והניח את ידיו על הסלע, מנסה למצוא זווית שבה יוכל להרים אותו בלי להחתך. "אני אשים אותו בנרתיק שלי, אם כך."

דמבלדור הזעיף פנים. "זה עלול להיות לא קרוב מספיק. ומה אם נרתיק עור המוק יאבד לך, או ייגנב?"

"אתה חושב שאני צריך לסחוב איתי סלע גדול לכל מקום?"

דמבלדור הביט בהארי במבט רציני. "ייתכן שזה יהיה חכם."

"אה…" אמר הארי. הסלע נראה כבד למדי. "אני חושב שזה יגרום לתלמידים האחרים לשאול אותי שאלות לגביו."

"תגיד להם שציוויתי עליך לעשות את זה," אמר דמבלדור. "אף אחד לא יתהה על כך, מכיוון שכולם חושבים שאני משוגע." פניו עדיין היו רציניות לחלוטין.

"אממ, אם להיות כן, אם אתה נוטה להגיד לתלמידים לסחוב איתם אבנים גדולות אני סוג של יכול לראות למה אנשים יחשבו כך."

"אה, הארי," אמר דמבלדור. הקוסם הזקן הניף יד אחת במחווה שנראה שאספה את כל המכשירים המסתוריים בחדר. "כשאנחנו צעירים אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים הכל, ולכן אנחנו מאמינים שאם אנחנו לא רואים הסבר למשהו, אזי ההסבר לא קיים. כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שיש סיבתיות ביקום, אפילו אם אנחנו עצמנו לא מבינים אותה. זוהי רק הבורות שלנו עצמנו שנראית לנו כטירוף."

"המציאות תמיד עובדת לפי חוקים," אמר הארי, "גם אם אנחנו לא יודעים אותם."

"בדיוק, הארי," אמר דמבלדור. "להבין זאת – ולוודא שאתה אכן מבין זאת – זו מהות החוכמה."

"אז… למה אני צריך לסחוב איתי את האבן הזאת, בדיוק?"

"האמת שאני לא יכול לחשוב על סיבה," אמר דמבלדור.

"…אתה לא יכול."

דמבלדור הנהן. "אבל זה שאני לא יכול לחשוב על סיבה אין משמעו שאין סיבה."

המכשירים המשיכו לתקתק.

"אוקיי," אמר הארי, "אני אפילו לא בטוח אם אני צריך לומר את זה, אבל זו פשוט לא הדרך הנכונה להתמודד עם הבורות שלנו בנוגע לאופן שבו היקום עובד."

"זו לא?" אמר הקוסם הזקן, נראה מופתע ומאוכזב.

להארי הייתה תחושה שהשיחה הזו לא עומדת להסתיים לטובתו, אבל הוא המשיך בכל זאת. "לא. אני לא יודע אם לכשל הזה יש שם רשמי, אבל אם הייתי חייב להמציא אחד בעצמי, זה יהיה 'לתעדף את ההשערה' או משהו כזה. איך אני יכול לנסח את זה בצורה פורמלית… אמ… נניח שיש לך מיליון קופסאות, ורק אחת מהקופסאות הללו מכילה יהלום. ויש לך קופסה מלאה בגלאי-יהלומים, וכל גלאי-יהלומים תמיד מצפצף בנוכחות יהלום, ומצפצף בחצי מהפעמים אם בקופסה אין יהלום. אם היית מריץ עשרים גלאים על כל הקופסאות, היית נותר, בממוצע, עם מועמד אחד אמיתי ומועמד אחד שקרי. ואז יהיה צורך ברק עוד גלאי אחד או שניים לפני שהיית נותר רק עם המועמד האמיתי היחיד. הנקודה היא שכשיש הרבה תשובות אפשריות, רוב הראיות שאתה צריך פשוט הולכות למציאת ההשערה הנכונה מבין מיליון האפשרויות – להביא אותה לתשומת לבך מלכתחילה. כמות הראיות שאתה צריך כדי להבחין בין שניים או שלושה מועמדים סבירים קטנה בהרבה בהשוואה. אז אם פשוט תקפוץ קדימה בלי ראיות ותקדם אפשרות אחת מסוימת למרכז תשומת הלב שלך, אתה מדלג על מרבית העבודה. כאילו, אתה חי בעיר שיש בה מיליוני אנשים, מתרחש רצח, ובלש אומר, טוב, אין לנו שום ראיות בכלל, אבל האם שקלנו את האפשרות שמורטימר סנורדגראס עשה את זה?"

"והוא אשם?" אמר דמבלדור.

"לא," אמר הארי. "אבל אחר כך מסתבר שלרוצח היה שער שחור, ולמורטימר יש שער שחור, אז כולם כזה, אה, נראה כאילו מורטימר בכל זאת אשם. אז זה לא הוגן כלפי מורטימר אם המשטרה מקדמת אותו לתשומת ליבם בלי שיש להם סיבות טובות לחשוד בו כבר. כשיש הרבה אפשרויות, רוב העבודה מושקעת באיתור התשובה האמיתית – להתחיל לשים לב אליה. אתה לא צריך הוכחה, או את סוג הראיות הרשמיות שמדענים או בתי משפט דורשים, אבל אתה צריך איזה סוג של רמז, והרמז הזה צריך להבחין בין האפשרות המסויימת הזו ובין מיליוני האחרות. אחרת אתה לא יכול פשוט לשלוף את התשובה מתוך החלל הריק. אתה אפילו לא יכול לשלוף אפשרות ששווה מחשבה מתוך החלל הריק. ויכולים להיות מיליון דברים אחרים שאני יכול לעשות מלבד להסתובב עם הסלע של אבא שלי. רק מכיוון שאני בור בנוגע ליקום אין משמעו שאני לא בטוח איך לחשוב בהנתן אי הוודאות הנוכחית שלי. חוקי החשיבה עם הסתברויות לא פחות קשיחים מהחוקים ששולטים בלוגיקה קלאסית, ומה שעשית עכשיו פשוט אסור." הארי עצר. "אלא אם, כמובן, יש לך איזה רמז שאתה לא מציין."

"אה," אמר דמבלדור. הוא תופף על לחיו, ונראה מהורהר. "טיעון מעניין, בהחלט, אבל האם הוא לא נופל בנקודה שבה אתה עושה את האנלוגיה בין מיליון רוצחים אפשריים שרק אחד מהם ביצע את הרצח, ובין בחירה בדרך פעולה אפשרית אחת מבין רבות, כשדרכים אפשריות רבות עשויות להיות חכמות כולן? איני אומר שלסחוב איתך את הסלע של אביך היא דרך הפעולה האפשרית הטובה ביותר, רק שזה חכם יותר מאשר לא לעשות זאת."

דמבלדור הושיט שנית את ידו לתוך המגירה אותה פתח קודם, והפעם נראה כאילו הוא מחפש משהו בפנים – לפחות זרועו נראתה כאילו היא זזה. "אוסיף ואעיר," אמר דמבלדור בעוד הארי עדיין מנסה להבין איך לענות לתשובה הבלתי צפויה הזו, "שזו טעות נפוצה של רייבנקלואים לחשוב שכל הילדים החכמים ממויינים לשם, ולא נשאר דבר לשאר הבתים. אין זה כך; להתמיין לרייבנקלו מעיד על כך שאתה מונע על ידי תשוקתך לדעת דברים, שאיננה כלל אותה התכונה כמו תבונה." הקוסם חייך בעודו מתכופף מעל המגירה. "עם זאת, נראה שאתה אכן נבון למדי. פחות כמו גיבור צעיר רגיל ויותר כמו קוסם זקן ומסתורי צעיר. אני חושב שאולי נקטתי בגישה הלא נכונה איתך, הארי, וייתכן שאתה מסוגל להבין דברים שמעטים אחרים יוכלו. אז אהיה נועז, ואציע לך ירושה מסויימת נוספת."

"אתה לא מתכוון…" נשנק הארי. "שלאבא שלי… היה עוד סלע?"

"סלח לי," אמר דמבלדור, "אני עדיין יותר מבוגר ויותר מסתורי ממך ואם ישנם אילו שהם גילויים לגלות אני אהיה זה שיגלה אותם, תודה רבה… או, איפה הדבר הזה!" דמבלדור נשען יותר לתוך המגירה, ועוד יותר. הראש והכתפיים וכל החזה שלו נעלמו בפנים עד שרק האגן והרגליים שלו בלטו החוצה, כאילו המגירה אכלה אותו.

הארי לא הצליח שלא לתהות בדיוק כמה דברים יש שם ואיך תיראה הרשימה המלאה.

לבסוף דמבלדור עלה בחזרה מתוך המגירה, והחזיק את מושא החיפוש שלו, אותו הניח על השולחן לצד הסלע.

זה היה ספר לימוד משומש, בעל קצוות מחוספסים ושדרה בלויה: רקיחת שיקויים למתקדמים מאת לחיימוס בוראז'. על הכריכה הייתה תמונה של מבחנה מעשנת.

"זה," דקלם דמבלדור, "היה ספר הלימוד של אימך לשיקויים של השנה החמישית."

"שעלי לשאת עלי בכל עת," אמר הארי.

"שאוצר בתוכו סוד נורא. סוד שגילויו עשוי להיות כה הרסני שעלי לבקש ממך להישבע – ועלי לדרוש ממך שתשבע ברצינות, יהא אשר יהא מה שתחשוב על כל זאת – לעולם לא לומר דבר על כך לשום אדם או לשום דבר."

הארי בחן את ספר הלימוד לשיקויים של השנה החמישית של אימו, אשר מסתבר שאצר בתוכו סוד נורא.

הבעיה הייתה שהארי באמת לקח שבועות כאלו ברצינות רבה. כל נדר הוא נדר כובל, אם האדם הנכון נודר אותו.

ו…

"אני מרגיש קצת צמא," אמר הארי, "וזה כלל לא סימן טוב."

דמבלדור כשל לחלוטין בלשאול משהו על ההצהרה המסתורית הזו. "האם אתה נשבע, הארי?" שאל דמבלדור. עיניו הביטו בעוצמה לתוך אלו של הארי. "אחרת לא אוכל לספר לך."

"כן," אמר הארי. "אני נשבע." זו הייתה הבעיה בלהיות רייבנקלו. לא יכולת לסרב להצעה כזו או שהסקרנות שלך תאכל אותך חי, וכולם ידעו את זה.

"ואני נשבע בחזרה," אמר דמבלדור, "שמה שאני עומד לספר לך הוא האמת."

דמבלדור פתח את הספר, לכאורה באקראי, והארי נשען כדי לראות.

"אתה רואה את ההערות הללו," אמר דמבלדור בקול כה חלש עד שכמעט היה לחישה, "שכתובות בשולי הספר?"

הארי כיווץ את עיניו קלות. נראה היה שהדפים המצהיבים תיארו משהו שנקרא שיקוי הוד הנשר, שאת רוב מרכיביו הארי לא הצליח לזהות כלל ולא נראה ששמותיהם נגזרו מאנגלית. הערה בכתב יד שורבטה בשוליים ואמרה, אני תוהה מה יקרה פה לו היית משתמשת בדם ת'סטראל במקום באוכמניות? ומייד מתחתיה נכתבה תשובה בכתב יד שונה, תהיה חולה למשך שבועות ואולי תמות.

"אני רואה אותן," אמר הארי. "מה איתן?"

דמבלדור הצביע אל השרבוט השני. "אלו שבכתב היד הזה," הוא אמר, עדיין בקול שקט, "נכתבו על ידי אימך. ואלו שנכתבו בכתב היד הזה," מזיז את אצבעו כדי להצביע על השרבוט הראשון, "נכתבו על ידי. הייתי הופך את עצמי לבלתי נראה ומתגנב אל החדר שלה בזמן שישנה. לילי חשבה שאחד החברים שלה כתב אותן והיו להם ריבים מדהימים."

זו הייתה הנקודה המדויקת שבה הארי הבין שהמנהל של הוגוורטס היה, למעשה, באמת משוגע.

דמבלדור הביט בו בהבעה רצינית. "האם אתה מבין את ההשלכות של מה שסיפרתי לך כעת, הארי?"

"אהההה…" אמר הארי. נדמה היה שקולו תקוע. "סליחה… אני… לא ממש…"

"אה טוב," אמר דמבלדור, ונאנח. "אני מניח שלתושיה שלך יש גבולות אחרי הכל, אם כן. הבה נעמיד פנים שלא אמרתי דבר?"

הארי קם מכיסאו, עוטה חיוך מקובע. "כמובן," אמר הארי. "אתה יודע, כבר נהיה די מאוחר ואני קצת רעב, אז כדאי בעצם שארד לארוחת הערב" והארי הלך ישר אל הדלת.

הידית לא הסתובבה.

"אתה פוגע בי, הארי," אמר קולו של דמבלדור בשקט, והגיע היישר מאחוריו. "אתה מבין, לפחות, שמה שאמרתי לך הוא סימן של אמון?"

הארי הסתובב לאט.

לפניו היה קוסם רב עוצמה להחריד ומשוגע להחריד עם זקן כסף ארוך, מצנפת כמו פטרייה מעוכה ענקית, ומה שנראה לעיניים מוגלגיות כמו שלוש שכבות של פיג'מה וורודה בוהקת.

מאחוריו הייתה דלת שלא תפקדה ברגע זה.

דמבלדור נראה עצוב ויגע למדי, כאילו רצה להישען על מטה קוסמים שלא היה לו. "באמת," אמר דמבלדור, "אתה מנסה משהו חדש במקום להשאר באותה התבנית כל פעם, במשך מאה ועשר שנים, ואנשים מתחילים לברוח." הקוסם הזקן הניד בראשו בצער. "ממך קיוויתי ליותר, הארי פוטר. שמעתי שחבריך שלך חושבים שאתה משוגע. אני יודע שהם טועים. אינך מוכן להאמין באותו הדבר לגביי?"

"בבקשה תפתח את הדלת," אמר הארי, קולו רועד. "אם אתה רוצה שאבטח בך שוב אי פעם, תפתח את הדלת."

מאחוריו נשמע קול של דלת נפתחת.

"היו עוד דברים שתכננתי לומר לך," אמר דמבלדור, "ואם תלך עכשיו, לא תדע מה הם."

לפעמים הארי ממש שנא להיות רייבנקלו.

הוא מעולם לא פגע בתלמיד, אמר צד הגריפינדור של הארי. רק תזכור את זה כל הזמן ולא תהיה לך בעיה לא להיכנס לפאניקה. אתה לא הולך לברוח רק מפני שדברים מתחילים להיות מעניינים, נכון?

אתה לא יכול פשוט לצאת משיחה עם המנהל! אמר צד ההפלפאף של הארי. מה אם הוא יתחיל להוריד נקודות בית? הוא יכול להפוך את חייך בבית הספר למאוד קשים אם הוא יחליט שהוא לא אוהב אותך!

וחלק נוסף בו, שהארי לא ממש אהב אבל לא הצליח להשתיק לגמרי, תהה על היתרונות האפשריים בלהיות אחד מחבריו היחידים של הקוסם הזקן והמשוגע הזה, שבמקרה גם היה המנהל, הכושף הראשי, והמגוואמפ העליון. ולמרבה הצער, הסלית'רין הפנימי שלו היה מוצלח יותר מדראקו בלפתות אנשים לצד האפל, מכיוון שהוא אמר דברים כמו איש מסכן, הוא נראה כאילו הוא צריך מישהו לדבר איתו, הלא כן? ולא היית רוצה שאיש כל כך חזק יבטח במישהו פחות מוסרי, האין זאת? וגם אני תוהה אילו סודות נפלאים דמבלדור יוכל לספר לך אם, אתה יודע, תהפכו לחברים ואפילו אני מהמר שיש לו אוסף ספרים ממש מעניין.

כולכם חבורה של משוגעים, חשב הארי לעבר כל האספה, אבל הוא היה קול מיעוט למול הסכמה פה-אחד של כל המרכיבים של עצמו.

הארי הסתובב, לקח צעד לכיוון הדלת הפתוחה, הושיט יד, וסגר אותה שוב במופגן. זה היה קורבן חינם בהתחשב בזה שהוא נשאר בכל מקרה, ודמבלדור יכל לשלוט בתנועות שלו בלי קשר, אבל אולי זה ירשים את דמבלדור.

כשהארי הסתובב שוב הוא ראה שהקוסם החזק והמשוגע מחייך שוב בצורה ידידותית. זה היה טוב, אולי.

"בבקשה אל תעשה את זה שוב," אמר הארי. "אני לא אוהב להיות לכוד."

"אני באמת מצטער בנוגע לזה, הארי," אמר דמבלדור במה שנשמע כמו התנצלות כנה. "אבל זה היה מאוד לא נבון מצדך לעזוב בלי הסלע של אביך."

"כמובן," אמר הארי. "זה לא הגיוני מצידי לצפות שהדלת תיפתח לפני שהוספתי את חפצי המשימה לציוד שלי."

דמבלדור חייך והנהן.

הארי הלך לעבר השולחן, הזיז את נרתיק עור המוק לקדמת החגורה שלו, ובמאמץ מסוים, הצליח להרים את הסלע בזרועות של ילד-בן-אחת-עשרה ולהאכיל בו את הנרתיק שלו.

הוא יכול היה ממש להרגיש את המשקל פוחת לאיטו כשלחש השפה המתרחבת אכל את הסלע, והגרעפס שבא לאחר מכן היה רועש למדי ונשמע כמו תלונה.

ספר הלימוד לשיקויים לשנה החמישית של אימו (שאצר בתוכו סוד שאכן היה די נורא) היה הבא בתור.

ואז הסלית'רין הפנימי של הארי הציע הצעה ערמומית להתחבבות על המנהל, ולמרבה הצער, הוא הציע אותה בצורה כזו שהשיגה את תמיכת סיעת הרוב הרייבנקלואי.

"אז," אמר הארי. "אמ. כל עוד אני בסביבה, אולי תוכל לעשות לי איזה סיור במשרד שלך? אני קצת סקרן לגבי מהם חלק מהדברים בו," וזו הייתה לשון המעטה של חודש ספטמבר.

דמבלדור הביט בו, ואז הנהן בגיחוך קל. "אני מוחמא מהעניין שלך," אמר דמבלדור, "אבל חוששתני שאין הרבה מה לומר." דמבלדור עשה צעד לכיוון הקיר והצביע על ציור של איש ישן. "אלו תמונות של מנהלים קודמים של הוגוורטס." הוא הסתובב והצביע על השולחן. "זה השולחן שלי." הוא הצביע על הכיסא. "זה הכיסא שלי -"

"סלח לי," אמר הארי, "למעשה תהיתי בקשר לאלו." הארי הצביע על קובייה קטנה שלחשה בשקט "בלורפּל… בלורפּל… בלורפּל".

"או, השליפציקים הקטנים?" שאל דמבלדור. "הם באו עם משרד המנהל ואין לי שמץ של מושג מה רובם עושים. אם כי החוגה הזו עם שמונת המחוגים מונה את מספר ה… בוא נקרא להם עיטושים, של מכשפות שמאליות בגבולות צרפת, ולא תאמין כמה עבודה השקעתי כדי שהיא תעבוד כמו שצריך. והזהו עם הוויבּלרים הזהובים הוא המצאה שלי ומינרווה לעולם לעולם לא תבין מה הוא עושה."

דמבלדור צעד לכיוון מתלה הכובעים כשהארי עיכל את כל זה. "כאן כמובן יש לנו את מצנפת המיון, אני מאמין שכבר נפגשתם. היא אמרה לי לעולם לא להניח אותה על ראשך שוב בשום מצב. אתה רק התלמיד הארבעה עשר בהיסטוריה שהיא אמרה עליו את זה, באבא יאגה הייתה אחת אחרת ועל שנים עשר האחרים אספר לך כשתהיה מבוגר יותר. זו מטרייה. זו עוד מטרייה." דמבלדור עשה כמה צעדים נוספים והסתובב, וחייך עכשיו חיוך רחב למדי. "וכמובן, רוב התלמידים שבאים למשרד שלי רוצים לראות את פוֹקס."

דמבלדור עמד ליד הציפור שניצבה על במת הזהב.

הארי התקרב, מבולבל למדי. "זה פוקס?"

"פוקס הוא עוף-חול," אמר דמבלדור. "עופות-חול הם יצורי קסם חזקים מאוד ונדירים ביותר."

"אה…" אמר הארי. הוא הוריד את ראשו ובהה לתוך העיניים הקטנות, שנראו כמו חרוזים שחורים, ולא הראו שמץ סימן של כוח או אינטליגנציה.

"אההה…" אמר הארי שוב.

הוא היה בטוח למדי שהוא זיהה את צורתה של הציפור. היה קשה לפספס.

"אממ…"

תגיד משהו אינטליגנטי! שאגה תודעתו של הארי על עצמה. אל תעמוד שם סתם כמו אידיוט מגמגם!

טוב מה לעזאזל אני אמור לומר? ירתה תודעתו של הארי בחזרה.

כל דבר!

אתה מתכוון, כל דבר חוץ מ- "פוקס הוא תרנגולת" –

כן! כל דבר חוץ מזה!

"אז, אה, איזה מין קסם יש לעופות-חול, אם כך?"

"לדמעות שלהם יש כוח ריפוי," אמר דמבלדור, "הם יצורים של אש, ונעים בין כל המקומות באותה הקלות בה אש נכבית במקום אחד ונדלקת במקום אחר. הלחץ העצום של הקסם הטבוע בהם גורם לגופם להזדקן במהירות, ועם זאת הם הדבר הקרוב ביותר לבני אלמוות שיש בעולם, מכיוון שכאשר גופם מכזיב הם מציתים את עצמם בפרץ אש ומותירים מאחור גוזל, או לפעמים ביצה." דמבלדור התקרב ובחן את התרנגולת, מזעיף פנים. "המ… נראה קצת חלוש, הייתי אומר."

עד שההערה הזו נקלטה במוחו של הארי, התרנגולת כבר עלתה באש.

התרנגולת פתחה את מקורה, אבל לא היה לה זמן אפילו לקרקור בודד לפני שהחלה לכמוש ולהחרך. הבערה הייתה קצרה, חזקה, ומוכלת לחלוטין בתוך עצמה. לא היה שום ריח של שריפה.

ואז האש גוועה, שניות בודדות לאחר שהחלה, והשאירה מאחור ערמת אפר קטנה ופתטית על הבמה המוזהבת.

"אל תיראה כל כך מבועת, הארי!" אמר דמבלדור. "פוקס לא נפגע." ידו של דמבלדור נכנסה לתוך כיסו, ואז אותה היד חיטטה באפר והוציאה ביצה צהובה קטנה. "תראה, הנה ביצה!"

"או… וואו… מדהים…"

"אבל עכשיו אנחנו באמת צריכים להתקדם," אמר דמבלדור. מותיר את הביצה באפר התרנגולת, הוא חזר לכס שלו והתיישב. "כמעט הגיע הזמן לארוחת הערב, אחרי הכל, ולא היינו רוצים להצטרך להשתמש במחוללי הזמן שלנו."

היה מאבק כוח אלים בממשלת הארי. סלית'רין והפלפאף החליפו צד אחרי שראו את המנהל של הוגוורטס מעלה באש תרנגולת.

"כן, להתקדם," אמרו שפתיו של הארי. "ואז ארוחת ערב."

אתה שוב נשמע כמו אידיוט מגמגם העיר המבקר הפנימי של הארי.

"ובכן," אמר דמבלדור. "חוששני שיש לי וידוי, הארי. וידוי והתנצלות."

"התנצלויות זה טוב" זה אפילו לא הגיוני! על מה אני מדבר?

הקוסם הזקן נאנח עמוקות. "ייתכן שלא תחשוב כך כשתבין את מה שיש לי לומר. חוששני, הארי, שתמרנתי אותך כל חייך. היה זה אני שהשאיר אותך לטיפולם של ההורים החורגים המרושעים שלך -"

"ההורים החורגים שלי לא מרושעים!" פלט הארי. "ההורים שלי, אני מתכוון!"

"הם לא?" אמר דמבלדור, נראה מבולבל ומאוכזב. "אפילו לא קצת מרושעים? זה לא מתאים לתבנית…"

הסלית'רין הפנימי של הארי צרח במלוא ריאותיו המנטליות, שתוק חתיכת אידיוט הוא ייקח אותך מהם!

"לא, לא," אמר הארי, שפתיו קפואות בהעוויה, "רק ניסיתי לחוס על רגשותיך, הם בעצם מאוד מרושעים…"

"באמת?" דמבלדור נשען קדימה, מביט בו בדריכות. "מה הם עושים?"

דבר מהר "הם, אה, אני צריך לפתור כלים ולשטוף בעיות והם לא נותנים לי לקרוא הרבה ספרים ו-"

"אה, טוב, טוב לשמוע זאת," אמר דמבלדור, ונשען לאחור שוב. הוא חייך בצורה עצובה. "אני מתנצל על זה, אם כך. עכשיו איפה הייתי? אה, כן. צר לי לומר, הארי, שאני אחראי לכל דבר רע שאי פעם קרה לך. אני יודע שזה בטח יגרום לך להרגיש כועס מאוד."

"כן, אני כועס מאוד!" אמר הארי. "גררר!"

המבקר הפנימי של הארי נתן לו את פרס המשחק הגרוע ביותר בהיסטוריה של אי-פעם.

"ורק רציתי שתדע," אמר דמבלדור, "רציתי לומר לך בהקדם האפשרי, במקרה שמשהו יקרה למי מאיתנו אחר כך, שאני מצטער באמת ובתמים. על כל מה שכבר קרה, ועל כל מה שיקרה."

לחות ניצנצה בעיניו של הקוסם הזקן.

"ואני מאוד כועס!" אמר הארי. "כל כך כועס עד שאני רוצה ללכת ברגע זה אלא אם יש לך עוד משהו לומר!"

פשוט לך לפני שהוא יעלה באש אותך! צווחו סלית'רין, הפלפאף, וגריפינדור.

"אני מבין," אמר דמבלדור. "עוד דבר אחד, הארי. אני אוסר עליך לנסות לעבור את הדלת האסורה במסדרון הקומה השלישית. אין שום דרך שתוכל לעבור את כל המלכודות, ולא הייתי רוצה לשמוע שנפגעת בניסיון. אני בספק שתוכל אפילו לפתוח את הדלת הראשונה, מכיוון שהיא נעולה ואתה לא מכיר את הלחש אלוהומורה -"

הארי הסתובב ונמלט לעבר היציאה במהירות שיא, הידית הסתובבה בידו ואז הוא רץ במורד המדרגות בעודן מסתובבות, רגליו כמעט מועדות על עצמן, בתוך רגע הוא היה למטה והגרגויל זז הצידה והארי נורה מתוך גרם המדרגות כמו כדור תותח.


 

הארי פוטר.

בטח יש קטע עם הארי פוטר.

זה היה יום חמישי לכולם, אחרי הכל, ועם זאת לא נראה שדברים מסוג זה קרו לאנשים אחרים.

היה זה 6:21 אחר הצהריים ביום חמישי כשהארי פוטר נורה מתוך גרם המדרגות כמו כדור תותח, האיץ במהירות שיא, והתנגש חזיתית במינרווה מקגונגל בעודה סובבת את הפינה בדרכה למשרד המנהל.

למרבה המזל איש מהם לא נפגע במיוחד. כמו שהוסבר להארי מעט מוקדם יותר באותו יום – בשלב שבו סירב להתקרב למטאטא שוב אי פעם – היה צורך במרביצנים מברזל יצוק בקווידיץ' כדי שיהיה להם סיכוי כלשהו לפגוע בשחקנים, מכיוון שקוסמים נטו להיות עמידים יותר בפני חבטות מאשר מוגלגים.

עם זאת, הארי ומקגונגל מצאו את עצמם על הרצפה, והמגילות שהחזיקה התפזרו בכל המסדרון.

הייתה שתיקה נוראה.

"הארי פוטר," נשמה פרופסור מקגונגל ממקומה על הרצפה ליד הארי. קולה טיפס לצווחה כמעט. "מה עשית במשרד המנהל?"

"כלום!" צייץ הארי.

"דיברת איתו על המורה להתגוננות?"

"לא! דמבלדור זימן אותי לשם ונתן לי את הסלע הגדול הזה ואמר שהוא היה של אבא שלי ושאני צריך לסחוב אותו לכל מקום!"

הייתה שתיקה נוראה נוספת.

"אני מבינה," אמרה פרופסור מקגונגל, קולה רגוע מעט יותר. היא נעמדה, איבקה את עצמה, וירתה מבט לעבר הקלפים הפזורים, שקפצו מיד לערמה מסודרת ונצמדו לקיר המסדרון, כאילו להתחבא ממבטה. "תנחומיי, מר פוטר, ואני מתנצלת על כך שפקפקתי בך."

"פרופסור מקגונגל," אמר הארי. קולו רעד במקצת. הוא דחף את עצמו מהריצפה, קם, והרים מבט אל פניה הבטוחות והשפויות. "פרופסור מקגונגל…"

"כן, מר פוטר?"

"את חושבת שכדאי לי?" אמר הארי בקול קטן. "לסחוב את הסלע של אבא שלי איתי לכל מקום?"

פרופסור מקגונגל נאנחה. "זה בינך ובין המנהל, אני חוששת." היא היססה. "אומר רק שלהתעלם לחלוטין מדבריו של המנהל זה כמעט אף פעם לא חכם. אני באמת מצטערת לשמוע על הדילמה שלך, מר פוטר, ואם ישנה איזו דרך שבה אוכל לעזור לך עם מה שתחליט לעשות -"

"אמ," אמר הארי. "האמת היא שחשבתי שברגע שאדע איך, אוכל לשנות את הצורה של הסלע לטבעת ולענוד אותה על האצבע שלי. אם תוכלי ללמד אותי איך לשמר שינוי צורה -"

"טוב ששאלת אותי קודם," אמרה פרופסור מקגונגל, פניה נהיות נוקשות מעט. "אם תאבד שליטה על שינוי-הצורה החזרה תחתוך את האצבע שלך וכנראה תקרע את היד שלך לשניים. ובגילך, אפילו טבעת תהיה גדולה מדי מכדי שתשמר את שינוי הצורה לתקופה בלתי מוגבל בלי שזו תהיה מעמסה גדולה מדי על הקסם שלך. אבל אוכל לדאוג שיחשלו בשבילך טבעת עם מקום לאבן חן, אבן חן קטנה, במגע עם העור שלך, ותוכל להתאמן בשימור הצורה של חפץ בטוח, כמו מרשמלו. כשתצליח להתמיד בזה, אפילו בשנתך, למשך חודש שלם, ארשה לך לשנות-צורה של, אה, הסלע של אבא שלך…" קולה של פרופסור מקגונגל דעך. "המנהל באמת -"

"כן. אה… אמ…"

פרופסור מקגונגל נאנחה. "זה מוזר מעט, אפילו בשבילו." היא התכופפה והרימה את ערימת ניירות הקלף. "אני מצטערת, מר פוטר. אני מתנצלת שוב על כך שלא בטחתי בך. אבל כעת זה תורי לראות את המנהל."

"אה… בהצלחה, אני מניח. אר…"

"תודה לך, מר פוטר."

"אמ…"

פרופסור מקגונגל הלכה לעבר הגרגויל, אמרה את הסיסמה בלי שנשמע דבר, ונכנסה אל המדרגות המסתובבות. היא החלה לעלות ולצאת משדה הראייה של הארי, והגרגויל החל לחזור –

"פרופסור מקגונגל המנהל העלה באש תרנגולת!"

"הוא מה -"


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, איילת דקל, הלה הראל, עמית לוונטל, אלנור ידידיה, כפיר, טלי כהן, גולן נחליאל, ושני גת שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 18, או הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ