הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 12 – שליטה בדחפים

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו

הערת המתרגמים: פרק 11 אינו חלק מהעלילה הרציפה של הסיפור ולכן לא תרגמנו אותו


"טורפין, ליסה!"

ליחשוש ליחשוש ליחשוש… הארי פוטר… ליחשוש ליחשוש… סלית'רין… ליחשוש ליחשוש… לא, ברצינות, מה לעזאזל… ליחשוש ליחשוש…

"רייבנקלו!"

הארי הצטרף למחיאות הכפיים שבירכו את הילדה הצעירה שהלכה בביישנות לעבר שולחן רייבנקלו, שולי גלימותיה משנים צבעם לכחול כהה. ליסה טורפין נראתה קרועה בין הדחף שלה לשבת כמה שיותר רחוק מהארי, ובין הדחף שלה לרוץ, להידחף לצידו והתחיל להוציא ממנו תשובות בכוח.

להיות במרכזו של אירוע יוצא דופן ומסקרן, ואז להתמיין לבית רייבנקלו, לא היה שונה מאוד מלהטבל ברוטב ברביקיו ואז להיות מושלך לתוך בור מלא בחתלתולים מורעבים.

"הבטחתי למצנפת המיון לא לדבר על זה," לחש הארי בפעם הטריליון.

"כן, באמת."

"לא, באמת הבטחתי למצנפת המיון לא לדבר על זה."

"בסדר, הבטחתי למצנפת המיון לא לדבר על הרוב, והשאר פרטי, כמו ששלך היה, אז תפסיק לשאול."

"רוצה לשמוע מה קרה? בסדר! הנה חלק ממה שקרה! אמרתי למצנפת שפרופסור מקגונגל איימה להעלות אותה באש והיא אמרה לי להגיד לפרופסור מקגונגל שהיא זאטוטה חצופה ושתסתלק מהחצר שלה!"

"אם אתה לא הולך להאמין למה שאני אומר אז למה בכלל שאלת?"

"לא, גם אני לא יודע איך הבסתי את אדון האופל! תודיע לי אם תבין איך עשיתי את זה!"

"שקט!” צעקה פרופסור מקגונגל מהפודיום שליד שולחן המורים. "בלי דיבורים עד שמסתיים טקס המיון!"

הייתה דעיכה קצרה בעוצמת הרעש, כשהכל חיכו לראות האם היא הולכת לנקוב באיומים ספציפיים ואמינים, ולאחר מכן הליחשושים שבו לעוצמתם הקודמת.

ואז הישיש כסוף-הזקן קם מכיסא הזהב הגדול שלו, מחייך בעליצות.

דממה מוחלטת. מישהו מירפק את הארי בטירוף כשניסה להמשיך לחישה, והארי קטע את עצמו באמצע משפט.

האיש הזקן והעליז התיישב בחזרה בכסאו.

הערה לעצמי: לא להתעסק עם דמבלדור.

הארי עדיין ניסה לעכל את כל מה שקרה במהלך התקרית עם מצנפת המיון. והפחוּת שבדברים היה מה שקרה ברגע שהארי הסיר את המצנפת מראשו; ברגע הזה, הוא שמע לחישה זעירה שכאילו הגיעה משום מקום, משהו שנשמע כמו לחישת נחש ואנגלית בו זמנית, לחישה שאמרה, "ברכות, מססלית'רין לססלית'רין: אם תבקשש את ססודותי, דבר עם הנחשש ששלי."

להארי היתה תחושה שזה לא היה אמור להיות חלק מתהליך המיון הרשמי. ושזה היה לחש נפרד שהוסיף סלזאר סלית'רין בזמן יצירת המצנפת. ושהמצנפת עצמה לא ידעה עליו. ושהוא הופעל ברגע שהמצנפת אמרה "סלית'רין!", פלוס מינוס עוד כמה תנאים. ורייבנקלו כמוהו ממש, ממש לא היה אמור לשמוע את זה. ושאם הוא יוכל למצוא איזה דרך אמינה להשביע את דראקו לסודיות כך שיוכל לשאול אותו על זה, זה יהיה זמן מצוין בשביל מיץ-צחוק.

וואו, אתה מחליט לא ללכת בדרך שתוביל אותך להיות אדון אופל והיקום מתחיל לעשות לך קטעים בשנייה שהמצנפת יורדת לך מהראש. יש ימים שפשוט לא משתלם להילחם בגורל. אולי אחכה עד מחר עם ההחלטה שלי לא להיות אדון אופל.

"גריפינדור!"

רון וויזלי קיבל הרבה מחיאות כפיים, ולא רק מהגריפינדורים. כנראה שמשפחת וויזלי הייתה די אהובה פה. לאחר רגע, הארי חייך והחל למחוא כפיים יחד עם האחרים.

מצד שני, אין כמו היום כדי לחזור מהצד האפל.

שילכו לעזאזל הגורל והיקום. הוא יראה למצנפת הזו.

"זאביני, בלייז!"

הפסקה.

"סלית'רין!" צעקה המצנפת.

הארי מחא כפיים גם לזאביני, מתעלם מהמבטים המוזרים שקיבל מכולם, כולל זאביני.

לא נקרא אף שם אחרי זה, והארי הבין ש-"זאביני, בלייז" באמת נשמע די קרוב לסוף האלפבית. יופי, עכשיו הוא מחא כפיים רק לזאביני… נו טוב.

דמבלדור קם שוב והחל ללכת לכיוון הפודיום. נראה היה שהם עומדים לקבל נאום –

ואז הכתה בהארי השראה לניסוי מבריק.

הרמיוני אמרה שדמבלדור היה הקוסם החזק ביותר בעולם, נכון?

הארי הושיט יד לתוך הנרתיק שלו ולחש, "מיץ-צחוק."

בשביל שהמיץ-צחוק יעבוד, הוא יהיה חייב לגרום לדמבלדור להגיד משהו כל כך מגוחך שאפילו במצב המוכנות המנטלית של הארי, הוא עדיין ייחנק. משהו כמו כל תלמידי הוגוורטס חייבים ללכת בלי בגדים כל השנה, או שכולם הולכים לעבור שינוי-צורה לחתולים.

מנגד, אם מישהו בעולם מסוגל להתנגד לכוחו של המיץ-צחוק, זה דמבלדור. אז אם זה יעבוד, המיץ-צחוק הוא בלתי מנוצח, פשוטו כמשמעו.

הארי משך את הלשונית של המיץ-צחוק מתחת לשולחן, בניסיון לשמור על חשאיות. הפחית השמיעה קול נשיפה שקט. כמה ראשים פנו להביט בו, אבל במהרה הם פנו חזרה אל –

"ברוכים הבאים! ברוכים הבאים לשנה חדשה בהוגוורטס!" אמר דמבלדור, פניו קורנות אל התלמידים בזרועות פתוחות לרווחה, כאילו דבר לא יכול היה לשמח אותו יותר מאשר לראות את כולם שם.

הארי לקח לגימה ראשונה מהמיץ-צחוק והוריד שוב את הפחית. הוא יבלע את הגזוז לאט לאט וינסה שלא להחנק לא משנה מה דמבלדור יאמר –

"לפני שנפתח בסעודה, הייתי רוצה להגיד כמה מילים, ואלו הן: פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ! תודה!"

כולם מחאו כפיים והריעו, ודמבלדור ישב שוב.

הארי ישב קפוא בזמן שגזוז טפטף מזוויות פיו. הוא הצליח, לפחות, להיחנק בשקט.

הוא ממש ממש ממש לא היה צריך לעשות את זה. מדהים כמה ברור יותר זה נראה שנייה אחת אחרי שזה נהיה מאוחר מדי.

בדיעבד, הוא כנראה היה צריך לשים לב שמשהו לא בסדר כשהוא חשב לשנות-צורה לכולם לחתולים… או אפילו לפני זה, להיזכר בהערה המנטלית שלו לא להתעסק עם דמבלדור… או בהחלטה החדשה שלו להיות מתחשב יותר כלפי אחרים… או אולי אם היה לו קמצוץ אחד של היגיון בריא…

זה היה אבוד. הוא היה רקוב מיסודו. יחי אדון האופל הארי. אתה לא יכול להילחם בגורל. 

תמונה: hpmormaddestparty

תמונה: hpmormaddestparty

מישהו שאל את הארי אם הוא בסדר. (אחרים התחילו להגיש לעצמם אוכל, שהופיע באורח פלא על השולחן, שיהיה)

"אני בסדר," אמר הארי. "סלחו לי. אמ. זה היה נאום… רגיל בשביל המנהל? כולכם לא נראיתם מאוד… מופתעים…"

"או, דמבלדור משוגע, כמובן." אמר רייבנקלו מבוגר יותר שישב לידו, שהציג את עצמו בשם שהארי לא טרח אפילו לנסות לזכור. "הרבה צחוקים, קוסם חזק בטירוף, אבל מחורפן לגמרי." הוא עצר. "בשלב מסוים אני ארצה לדעת למה נוזל ירוק יצא מהפה שלך ונעלם, אבל אני מניח שהבטחת למצנפת המיון לא לדבר גם על זה."

במאמץ גדול, הארי עצר את עצמו מלהסתכל על פחית המיץ-צחוק המפלילה שבידו.

אחרי הכל, המיץ-צחוק לא יצר בשרירותיות כותרת בפקפקן עליו ועל דראקו. דראקו הסביר את זה בצורה שגרמה לזה להראות כאילו זה קרה… בטבעיות? כאילו המיץ שינה את ההיסטוריה כך שתתאים?

הארי דמיין את עצמו מטיח את מצחו בשולחן. טראח, טראח, טראח השמיע הראש שלו בתוך המוח שלו.

תלמידה אחרת הנמיכה את קולה ללחישה. "אני שמעתי שדמבלדור הוא בעצם גאון ששולט בסתר בכל והוא משתמש בטירוף שלו כסיפור כיסוי כדי שאף אחד לא יחשוד בו."

"גם אני שמעתי את זה," לחשה תלמידה שלישית, והצטרפה להנהונים נמרצים מסביב לשולחן.

הארי לא היה מסוגל להתעלם מזה.

"אני מבין," לחש הארי, מנמיך את קולו שלו. "אז כולם יודעים שדמבלדור הוא בעצם גאון בסתר."

רוב התלמידים הנהנו. אחד או שניים נראו מהורהרים לפתע, כולל התלמיד המבוגר יותר שישב ליד הארי.

אתם בטוחים שזה שולחן רייבנקלו? הארי הצליח לא לשאול את זה בקול רם.

"מבריק!" לחש הארי. "אם כולם יודעים, אף אחד לא יחשוד שזה סוד!"

"בדיוק," לחש תלמיד, ואז הזעיף את פניו. "רגע, זה לא נשמע נכון –"

הערה לעצמי: אחוזון 75 של תלמידי הוגוורטס, קרי בית רייבנקלו, הוא לא התכנית הכי אקסקלוסיבית בעולם לילדים מחוננים.

אבל לפחות הוא למד עובדה חשובה היום. המיץ-צחוק היה כל יכול. וזה אומר…

הארי מצמץ בהפתעה כשהמוח שלו עשה את הקישור הברור.

זה אומר שברגע שהוא ילמד לחש לשנות באופן זמני את חוש ההומור שלו, הוא יוכל לגרום לכל דבר לקרות, בכך שיגרום לכך שרק הדבר הזה יפתיע אותו מספיק כדי לגרום לו להשתנק, ואז ישתה פחית של מיץ-צחוק.

טוב, זה היה מסע קצר לאלוהות. אפילו אני ציפיתי שזה ייקח יותר זמן מאשר יומי הראשון  בבית הספר.

כשחושבים על זה, הוא הרס את הוגוורטס תוך פחות מעשר דקות מרגע שמוין.

הארי הרגיש חרטה מסוימת על זה. מרלין יודע מה מנהל משוגע הולך לעשות לשבע שנות הלימוד שלו – אבל הוא לא היה יכול שלא להרגיש גם קמצוץ גאווה.

מחר. לא יאוחר ממחר הוא יפסיק ללכת בדרך שמובילה לאדון האופל הארי. מחשבה שנהייתה מפחידה יותר בכל דקה שעברה.

ועם זאת, איכשהו, גם יותר ויותר קורצת. חלק ממנו כבר התחיל לדמיין את מדי המשרתים.

"תאכל," נהם התלמיד המבוגר שישב לידו, ומִרפק אותו בצלעות. "אל תחשוב. תאכל."

הארי התחיל להעמיס את צלחתו אוטומטית בכל מה שהיה לפניו, נקניקיות כחולות עם חתיכות זוהרות זעירות, שיהיה.

"על מה חשבת עכשיו, על מה שמצנפת –" התחילה לומר פדמה פאטיל, אחת מתלמידות השנה הראשונה האחרות ברייבנקלו.

"אין מציקין בשעת הסעודה!" אמרו במקהלה לפחות שלושה אנשים. "חוק בית!" הוסיף אחד אחר. "אחרת כולנו נגווע ברעב."

הארי גילה שהוא ממש, ממש מקווה שהרעיון החכם החדש שלו לא באמת יעבוד. ושהמיץ-צחוק עבד באיזו צורה אחרת ולא באמת בעל יכולת בלתי-מוגבלת לשנות את המציאות. זה לא שהוא לא רצה להיות כל-יכול. הוא פשוט לא היה מסוגל לחיות ביקום שבאמת עבד ככה. היה משהו לא מכובד בלהפוך לכל-יכול בעזרת שימוש מתוחכם במשקאות מוגזים.

אבל הוא כן יבדוק את זה ניסויית.

"אתה יודע," אמר התלמיד המבוגר שישב לידו בקול נעים, "יש לנו שיטה להכריח אנשים כמוך לאכול. תרצה לגלות מהי?"

הארי וויתר והתחיל לאכול את הנקניקיה הכחולה שלו. היא הייתה די טובה, במיוחד החתיכות הזוהרות.

ארוחת הערב חלפה במהירות מפתיעה. הארי ניסה לטעום לפחות קצת מכל אחד מהמאכלים המוזרים החדשים שראה. הסקרנות שלו לא יכלה לשאת את המחשבה לא לדעת מה הטעם של משהו. תודה לאל שזו לא הייתה מסעדה, שבה אתה חייב להזמין רק דבר אחד ולעולם לא לגלות מה הטעם של הדברים האחרים בתפריט. הארי שנא את זה, זה היה כמו חדר עינויים בשביל כל אדם עם ניצוץ סקרנות: תגלה רק אחת מהתעלומות ברשימה הזו, הא הא הא!

ואז הגיע הזמן לקינוח, שהארי שכח לגמרי שצריך לשמור לו מקום. הוא וויתר אחרי שדגם חתיכה קטנה של טארט דִבשה. שאר הדברים בטוח יחזרו לפחות פעם אחת במהלך שנת הלימודים.

אז מה בדיוק נמצא ברשימת הדברים שעליו לעשות, מלבד דברי בית ספר רגילים?

משימה 1. לחקור לחשים משני-תודעה כדי שתוכל לבחון את המיץ-צחוק ולברר האם באמת גילית דרך להפוך לכל-יכול. בעצם, פשוט תחקור כל סוג קסם שמשפיע על התודעה שתוכל למצוא. התודעה היא יסוד הכוח שלנו כבני אדם, כל סוג קסם שמשפיע עליה הוא קסם מהסוג הכי חשוב.

משימה 2. בעצם זו משימה 1 והשניה זו משימה 2. לעבור על מדפי הספרים בספריות הוגוורטס ורייבנקלו, להבין את מערכת הקטלוג שלהם, ולקרוא לפחות את שמותיהם של כל הספרים. מעבר שני: לקרוא את כל תכני העניינים. לשתף פעולה עם הרמיוני, שיש לה זיכרון הרבה יותר טוב מאשר לך. לברר האם יש מערכת השאלות בין-ספרייתית בהוגוורטס ולראות האם שניכם, במיוחד הרמיוני, יכולים לבקר בספריות אחרות. אם לבתים אחרים יש ספריות אחרות, לברר איך לגשת אליהן בצורה חוקית או לא חוקית.

אפשרות 3א: להשביע את הרמיוני לסודיות ולהתחיל לחקור את "מסלית'רין לסלית'רין: אם תבקש את סודותי, דבר עם הנחש שלי." בעיה: זה נשמע מסווג ביותר ויכול לקחת די הרבה זמן עד שניתקל באקראי בספר שמכיל רמז.

משימה 0: לבדוק אילו לחשי חיפוש-ואחזור-מידע קיימים, אם בכלל. לחשי ספרייה לא חשובים באותה מידה כמו לחשי תודעה, אבל יש להם עדיפות כרגע.

אפשרות 3ב: לחפש לחש שיכבול את דראקו לסודיות, או לוודא באמצעים קסומים את אמיתותה של הבטחתו של דראקו לשמור על סודיות (וריטסרום?), ואז לשאול אותו על ההודעה של סלית'רין…

בעצם… להארי הייתה הרגשה די רעה בקשר לאפשרות 3ב.

עכשיו כשהארי חשב על זה, הוא לא הרגיש כל כך טוב גם עם אפשרות 3א.

המחשבות של הארי חזרו למה שכנראה היה הרגע הכי גרוע בחיים שלו עד עכשיו, השניות הארוכות הללו של אימה מקפיאת-דם מתחת למצנפת, כשחשב שכבר נכשל. הוא ייחל לחזור בזמן רק כמה דקות ולשנות משהו, כל דבר לפני שזה היה מאוחר מדי…

ואז הסתבר שזה לא היה מאוחר מדי.

המשאלה התגשמה.

אתה לא יכול לשנות את ההיסטוריה. אבל אתה יכול לעשות אותה כמו שצריך מלכתחילה. לעשות משהו אחרת בפעם הראשונה.

כל העסק הזה עם לחפש את הסודות של סלית'רין… נראה כמו סוג הדברים שבעוד שנים תגיד במבט לאחור, "וזו הנקודה שבה הכל התחיל להשתבש."

ואז הוא יְיַחֵל בייאוש לחזור אחורה בזמן ולבחור בחירה אחרת…

המשאלה התגשמה. מה עכשיו?

הארי חייך לאיטו.

זו הייתה מחשבה די לא אינטואיטיבית… אבל…

אבל הוא יכול, לא היה שום כלל שאומר שאסור לו, הוא יכול פשוט להעמיד פנים שהוא לא שמע את הלחישה הקטנה הזו. לתת ליקום להמשיך בדיוק באותה דרך בה היה ממשיך לו הרגע הקריטי הזה לא היה קורה. עשרים שנה מאוחר יותר, זה בדיוק מה שהוא היה מייחל נואשות שהיה קורה עשרים שנה לפני כן, ועשרים שנה לפני עשרים שנה מאוחר יותר היה בדיוק הרגע הזה. לשנות את העבר הרחוק זה קל, אתה פשוט צריך לחשוב על כך בזמן.

או… וזה היה אפילו פחות אינטואיטיבי… הוא יכול אפילו ליידע את, הו, נגיד, פרופסור מקגונגל, במקום דראקו או הרמיוני. והיא תוכל לאסוף כמה אנשים טובים ולהסיר מהמצנפת את הלחש הנוסף הקטן הזה.

כל הכבוד. זה נשמע כמו רעיון טוב במיוחד עכשיו כשהארי חשב עליו.

כל כך ברור בדיעבד, ועם זאת איכשהו, הוא לא חשב על אפשרויות 3ג ו-3ד.

הארי העניק לעצמו +1 נקודות בתכנית אנטי-אדון-האופל-הארי.

זו הייתה מתיחה אכזרית ביותר שהמצנפת עשתה על חשבונו, אבל אתה לא יכול להתווכח עם התוצאות מנקודת מבט תוצאתנית. זה בהחלט נתן לו הבנה טובה יותר של נקודת המבט של הקורבן.

משימה 4: להתנצל בפני נוויל לונגבוטום.

אוקיי, הוא בשוונג פה, הוא פשוט צריך להמשיך את זה. בכל יום, בכל דבר, אני מתקרב יותר ויותר אל האור…

רוב אנשים בקרבתו של הארי הפסיקו לאכול בשלב הזה, וצלחות הקינוח החלו להעלם, וגם הצלחות המלוכלכות.

כשכל הצלחות נעלמו, דמבלדור קם שוב מכסאו.

הארי לא היה מסוגל שלא להרגיש את הדחף לשתות עוד מיץ-צחוק.

אתה בטח צוחק עליי, חשב הארי אל החלק הזה בעצמו.

אבל הניסוי לא נחשב אם הוא לא שוכפל, נכון? והנזק כבר נעשה, לא ככה? הוא לא רוצה לראות מה יקרה הפעם? הוא לא סקרן? מה אם הוא יקבל תוצאה שונה?

היי, אני מתערב איתך שאתה החלק במוח שלי שקידם את המתיחה על נוויל לונגבוטום.

אה, אולי? 

והאין זה ברור שאם אני אעשה את זה אני אתחרט על זה שנייה אחת אחרי שזה יהיה מאוחר מדי?

אמ…

כן. אז לא.

"אהמ," אמר דמבלדור מהפודיום, מלטף את זקן הכסף הארוך שלו. "עוד כמה מילים כעת, כשכולכם אכולים ושתויים. יש לי מספר הודעות לרגל תחילת השנה."

"התלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער הסמוך אסורה לכל התלמידים. זו הסיבה שהוא נקרא היער האסור. אם הוא היה מותר הוא היה נקרא היער המותר."

ברור. הערה לעצמי: היער האסור הוא אסור.

"כמו כן התבקשתי בשם אדון פילץ', השרת, להזכיר לכם שאינכם אמורים לעשות קסמים במסדרונות במהלך ההפסקות בין השיעורים. עם זאת, כולנו יודעים שמה שאמור להיות, ומה שהינו, הם שני דברים שונים. קחו זאת לתשומת לבכם."

אר…

"מבחנים לנבחרות הקווידיץ' ייערכו בשבוע השני ללימודים. כל המעוניינים לשחק בנבחרת הבית שלהם מתבקשים ליצור קשר עם מדאם הוץ'. כל המעוניינים לשנות את משחק הקווידיץ' מהיסוד מתבקשים ליצור קשר עם הארי פוטר."

הארי שאף את הרוק של עצמו וחווה התקף שיעול כשכל העיניים פנו אליו. איך לעזאזל! הוא לא יצר קשר עין עם דמבלדור בשום שלב… לא שהוא זכר. הוא בהחלט לא חשב על קווידיץ' באותו זמן! הוא לא דיבר על זה עם אף אחד חוץ מרון וויזלי והוא לא חשב שרון יספר למישהו… או שאולי רון רץ להלשין למורה? איך לעזאזל…

"בנוסף, עלי להודיע לכם שהשנה, המסדרון הימני בקומה השלישית הוא שטח אסור לכל מי שאינו רוצה למות מוות מלא ייסורים. הוא מוגן על ידי סדרה מתוחכמת של מלכודות מסוכנות וקטלניות בפוטנציה, ואין שום סיכוי שתוכלו לעבור את כולן, במיוחד אם אתם בשנתכם הראשונה."

הארי כבר היה חסר תחושה בשלב זה.

"ולבסוף, אני מברך את קווירינוס קווירל, שהסכים בגבורה לקחת על עצמו את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס." מבטו של דמבלדור נע, מחפש, על פני התלמידים. "אני מקווה שכל התלמידים יתייחסו לפרופסור קווירל בנימוס ובסבלנות שמגיעים לו ולשירות העצום שהוא עושה לכם ולבית הספר הזה, ושאיש מכם לא יציק לנו עם איזה שהן תלונות קטנוניות עליו, אלא אם אתם רוצים לנסות לעשות את העבודה שלו בעצמכם."

למה זה היה קשור?

"אני מפנה כעת את הבמה לחבר הסגל החדש שלנו, פרופסור קווירל, שרוצה לומר כמה מילים."

האיש הצעיר, הרזה והעצבני שהארי פגש לראשונה בקלחת הרותחת עשה את דרכו באיטיות לעבר הפודיום, מביט בפחד לכל הכיוונים. הארי הצליח לראות לרגע את אחורי ראשו, ונראה כאילו פרופסור קווירל מתחיל כבר להקריח, למרות גילו הצעיר.

"מעניין מה הבעיה שלו," לחש התלמיד המבוגר שישב ליד הארי. הערות שקטות דומות נלחשו במקומות אחרים לאורך השולחן.

פרופסור קווירל עשה את דרכו אל הפודיום ועמד שם, ממצמץ. "אה…" הוא אמר. "אה…" ואז נראה שהאומץ שלו הכזיב אותו לחלוטין, והוא עמד שם בדממה, מתעוות לפרקים.

"הו, נהדר," לחש התלמיד המבוגר. "נראה כמו עוד שנה ארוכה בשיעורי התגוננות –"

"ברכות, שוליותיי הצעירים," אמר פרופסור קווירל בנימה יבשה ובטוחה. "כולנו יודעים שהוגוורטס נוטה לסבול מחוסר

מזל מסויים כשזה מגיע לבחירת מורים לתפקיד הזה, ובלי ספק רבים מכם כבר תוהים איזה אסון הולך לקרות לי השנה. אני מבטיח לכם, האסון הזה לא יהיה חוסר יכולת הוראה." הוא חייך חיוך דק. "האמינו או לא, זה זמן רב שרציתי יום אחד לנסות את כוחי כמורה להתגוננות מפני כוחות האופל פה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. הראשון ללמד את המקצוע הזה היה סלזאר סלית'רין בעצמו, ואפילו עד סוף המאה הארבע עשרה היה מקובל שהקוסמים הלוחמים הגדולים ביותר יקדישו מזמנם להוראה פה, לא משנה מה תפיסת עולמם. רשימת המורים להתגוננות שלימדו פה בעבר כוללת לא רק את הגיבור הנודד האגדי הארוֹלד שיאֶה אלא גם את באבא יאגה הנצחית, כביכול. כן, אני רואה שחלק מכם עדיין נרעדים למשמע שמה, אף על פי שהיא מתה כבר מזה שש מאות שנה. אלו בטח היו זמנים מעניינים ללמוד בהוגוורטס, אתם לא חושבים?" 

הארי בלע בחוזקה, וניסה להדחיק את גל הרגש ששטף אותו בפתאומיות כשפרופסור קווירל התחיל לדבר. הנימה המדוייקת הזכירה לו מאוד מרצה באוקספורד, והוא התחיל להפנים שהוא לא הולך לראות את אמא או את אבא שלו עד חג המולד.

"אתם רגילים לכך שהמורה להתגוננות הוא לא יוצלח, נוכל או חסר מזל. אבל לכל מי שמודע להיסטוריה של התפקיד, המוניטין שלו שונה לחלוטין. לא כל מי שלימד פה היה הטוב ביותר, אבל כל הטובים ביותר לימדו פה בהוגוורטס. בחברה נאצלת שכזו, ואחרי ציפייה כה ארוכה, תהיה זו בושה עבורי אם אציב את הרף בנקודה כלשהי מתחת לשלמות. ולכן אני מתכוון שכל אחד ואחד מכם יזכור את השנה הזו בתור השנה שבה הוא למד את שיעורי ההתגוננות הטובים ביותר שלמד אי פעם. מה שתלמדו השנה ישרת אתכם לעד כיסודות מוצקים באומנות ההתגוננות מפני כוחות האופל, לא משנה מי המורים שלכם לפנַי ואחרַי." 

הבעתו של פרופסור קווירל נהפכה רצינית יותר. "יש לנו חומר רב להשלים ולא הרבה זמן לעשות זאת. לפיכך אני מתכוון לסטות ממוסכמות הלימוד בהוגוורטס במספר צורות, כמו גם להציע לתלמידים כמה פעילויות בחירה לאחר שעות הלימודים." הוא עצר. "אם כל זה לא מספיק, אולי אוכל למצוא דרכים נוספות להניע אתכם. אתם התלמידים להם חיכיתי כה רבות, ואתם תעשו כמיטב יכולתכם בשיעורי ההתגוננות שלי, שגם להם ציפיתי זמן רב. הייתי מוסיף איום נורא כלשהו, כמו 'אחרת תסבלו נוראות', אבל זה יהיה קצת קלישאתי, אתם לא חושבים? אני רואה את עצמי כיותר יצירתי מזה. תודה לכם."

ואז החיוּת והביטחון נשאבו מפרופסור קווירל. הפה שלו נפער כאילו מצא את עצמו לפתע לפני קהל בלתי צפוי, והוא פנה בעווית ודידה חזרה לכיסאו, מכווץ כאילו הוא עומד לקרוס לתוך עצמו.

"הוא נראה קצת מוזר," לחש הארי.

"פחח," אמר התלמיד המבוגר. "עוד לא ראית כלום."

דמבלדור חזר לפודיום.

"ועכשיו," אמר דמבלדור, "לפני שנלך לישון, הבה נשיר את המנון בית הספר! שכל אחד יבחר את המנגינה והמילים האהובות עליו, ונתחיל!"

 


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, הילה הראל, משה שרף, שירה ליניק, גולן נחליאל, ושני גת שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 13 – לשאול את השאלות הלא נכונות

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ