הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 8 – הטיית החיוביות

אם טרם קראתם אותו, התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד


אף אחד לא ביקש עזרה, זו הייתה הבעיה. הם פשוט הסתובבו ודיברו, אכלו, או בהו בחלל בזמן שהוריהם החליפו רכילויות. מסיבה מוזרה כלשהי, אף אחד לא ישב וקרא ספר, כלומר היא לא יכלה לשבת לידם ולשלוף את הספר שלה. ואפילו כשהיא אזרה אומץ והתיישבה להמשיך את קריאתה השלישית ב-הוגוורטס: תולדות, לא נראה כאילו מישהו רוצה לשבת לידה.

חוץ מלעזור לאנשים בשיעורי הבית, או בכל דבר אחר, היא לא ממש ידעה איך לפגוש אנשים. היא לא הרגישה שהיא אדם ביישן. היא חשבה על עצמה כעל ילדה מהסוג שלוקח אחריות. ועם זאת, אם איש לא פנה אליה בבקשה כמו "אני לא זוכר איך לעשות חילוק ארוך" אז זה היה פשוט מביך מדי לגשת למישהו ולומר… מה? היא מעולם לא הצליחה לגלות את ה"מה". ולא נראה כאילו היה לזה דף מידע סטנדרטי, וזה מגוחך. כל העסק של לפגוש אנשים מעולם לא נראה לה הגיוני. למה כל האחריות צריכה ליפול עליה  אם מעורבים בדבר שני אנשים? למה מבוגרים אף פעם לא עזרו ? היא הייתה רוצה שאיזו ילדה פשוט תיגש אליה ותגיד, "הרמיוני, המורה אמרה לי להיות חברה שלך."

אבל שלא יהיה כל ספק – הרמיוני גריינג'ר, שישבה לבדה ביום הראשון של הלימודים באחד התאים המעטים שנותרו ריקים, בקרון האחרון של הרכבת, כשדלת התא פתוחה למקרה שמישהו ירצה מאיזו סיבה שלא תהיה לדבר איתה, לא הייתה עצובה, עגמומית, מדוכאת, מיואשת, או אובססיבית לגבי הבעיות שלה. למעשה, היא קראה את הוגוורטס: תולדות בפעם השלישית ונהנתה מכך למדי, ורק פינה קטנה בנפשה מחתה על חוסר ההיגיון הכללי של העולם.

צליל פתיחתה של דלת פנימית ברכבת נשמע, ואחריו צעדים ורחשי זחילה מוזרים שהגיעו מהמסדרון. הרמיוני הניחה בצד את הוגוורטס: תולדות, נעמדה והציצה מתוך התא – רק למקרה שמישהו היה זקוק לעזרה – וראתה ילד צעיר בגלימות קוסם, כנראה תלמיד שנה ראשונה או שנייה לפי הגובה שלו, שנראה די מטופש בגלל הצעיף שעטף את ראשו. תיבה קטנה עמדה על הרצפה לידו. בעודה צופה בו, הוא דפק על דלת של תא אחר, ואמר בקול מעומעם מעט, בגלל הצעיף, "סלחו לי, אני יכול לשאול שאלה זריזה?"

היא לא שמעה את התשובה מתוך התא, אבל אחרי שהילד פתח את הדלת, היא חשבה ששמעה אותו אומר – אלא אם טעתה איכשהו – "מישהו כאן מכיר את שמות ששת הקוורקים או יודע איפה אני יכול למצוא תלמידת שנה ראשונה בשם הרמיוני גריינג'ר?"

אחרי שהילד סגר את דלת אותו התא, הרמיוני שאלה, "אני יכולה לעזור לך במשהו?"

הפנים המכוסות בצעיף פנו להתבונן בה, והקול אמר, "לא, אלא אם כן את יכולה לנקוב בשמות ששת הקוורקים או לומר לי היכן אוכל למצוא את הרמיוני גריינג'ר."

"למעלה, למטה, מוזר, קסום, אמת, יופי, ולמה אתה מחפש אותה?"

היה קשה לראות מהמרחק הזה, אבל נדמה היה לה שהבחינה בחיוך עצום מתחת לצעיף. "אה, אז את תלמידת השנה הראשונה ששמה הרמיוני גריינג'ר," אמר הקול הצעיר והמעומעם. "ועוד ברכבת להוגוורטס." הילד החל ללכת לעברה ולעבר התא שלה, והתיבה שלו הזדחלה בעקבותיו. "טכנית, כל מה שהייתי צריך לעשות היה לחפש אותך, אבל נראה לי סביר שאני אמור לדבר איתך או להזמין אותך להצטרף לחבורה שלי או לקבל ממך חפץ קסם שהכרחי לעלילה או לגלות ממך שטירת הוגוורטס נבנתה על חורבות של מקדש עתיק או משהו. דמות שחקן או דמות בלי שחקן, זוהי השאלה?"

הרמיוני פתחה את פיה כדי לענות, אבל היא לא יכלה לחשוב על שום תשובה אפשרית ל… מה שזה לא היה שהיא שמעה כרגע. בתוך כך, הילד ניגש אליה, הציץ לתוך התא, הנהן בסיפוק, והתיישב על הספסל מולה. התיבה שלו מיהרה אחריו, התנפחה לפי שלושה מגודלה המקורי, והתכרבלה ליד התיבה שלה באופן מטריד ביותר.

"שבי בבקשה," אמר הילד, "ואנא, בטובך, סגרי את הדלת אחרייך. אל תדאגי, אני לא נושך אף אחד שלא נושך אותי קודם." הוא כבר התחיל להתיר את הצעיף מראשו.

הרמיזה בדבריו, שהיא מפחדת ממנו גרמה ליד שלה לטרוק את הדלת, שהתנגשה בחוזקה בקיר. היא הסתובבה אליו וראתה פנים צעירות עם עיניים ירוקות בהירות וצוחקות, וצלקת זועמת בצבע אדום-כהה באמצע מצחו שהזכירה לה משהו בירכתי מוחה, אבל ברגע זה היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. "לא אמרתי שאני הרמיוני גריינג'ר!"

"לא אמרתי שאת אמרת שאת הרמיוני גריינג'ר, רק אמרתי שאת הרמיוני גריינג'ר. אם את שואלת איך ידעתי, זה כי אני יודע הכל. ערב טוב גבירותיי ורבותי, שמי הוא הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס או הארי פוטר בקיצור, אני יודע שלשם שינוי זה בטח לא אומר לך שום דבר –"

מוחה של הרמיוני מצא סוף סוף את הקשר: הצלקת על מצחו, בצורת ברק. "הארי פוטר! אתה ב-'היסטוריה מודרנית של הקסם' וגם ב-'עלייתם ונפילתם של כוחות האופל' וב-'אירועים חשובים בקוסמוּת של המאה העשרים'." בעצם זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שהיא פגשה מישהו מתוך ספר. זו הייתה תחושה מוזרה למדי.

הילד מצמץ שלוש פעמים. "אני בספרים? רגע, ברור שאני בספרים… איזו מחשבה מוזרה."

"לא ידעת? אני במקומך הייתי מבררת הכול."

הילד דיבר ביובש-מה. "העלמה גריינג'ר, עברו פחות מ-72 שעות מאז שביקרתי בסמטת דיאגון וגיליתי שאני מפורסם. ביליתי את היומיים האחרונים בקניית ספרי מדע. האמיני לי, אני מתכוון לברר הכל." הילד היסס. "מה אומרים עליי בספרים?"

מוחה של הרמיוני גריינג'ר הבזיק לאחור, היא לא חשבה שהיא תיבחן על הספרים האלה אז היא קראה אותם רק פעם אחת, אבל זה היה רק לפני חודש אז החומר היה טרי במוחה. "אתה היחיד ששרד את הקללה ההורגת ולכן אתה נקרא הילד-שנשאר-בחיים. נולדת לג'יימס פוטר ולילי פוטר, לשעבר לילי אוואנס, ב-31 ביולי 1980. ב-31 לאוקטובר אדון האופל זה-שאין-לנקוב-בשמו, אם כי אני לא יודעת למה, תקף את ביתכם. מצאו אותך חי עם הצלקת על המצח בחורבות בית הוריך ליד גופתו החרוכה של אתה-יודע-מי. הכוֹשף הראשי אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור החביא אותך איפשהו, אף אחד לא יודע איפה. עלייתם ונפילתם של כוחות האופל טוען ששרדת בגלל אהבתה של אמך, ושהצלקת שלך מכילה את כל כוח הקסם של אדון האופל ושהקנטאורים פוחדים ממך, אבל אירועים חשובים בקוסמוּת של המאה העשרים לא מזכיר שום דבר כזה והיסטוריה מודרנית של הקסם מזהיר שקיימות הרבה תיאוריות מופרכות עליך."

פיו של הילד היה פעור בתדהמה. "מישהו אמר לך לחכות להארי פוטר על הרכבת להוגוורטס, או משהו כזה?"

"לא," אמרה הרמיוני. "מי סיפר לך עליי?"

"פרופסור מקגונגל, ואני מאמין שאני מבין למה. יש לך זיכרון מושלם, הרמיוני?"

הרמיוני הנידה בראשה לשלילה. "הוא לא צילומי, ולמרות שתמיד רציתי שיהיה כזה, הייתי צריכה לקרוא את ספרי הלימוד שלי חמש פעמים כדי לשנן את כולם."

"באמת?" אמר הילד בקול חנוק מעט. "אני מקווה שלא אכפת לך אם אבחן את דברייך – זה לא שאני לא מאמין לך, אבל כמו שאומרים, 'כבדהו וחשדהו'. אין טעם לתהות אם אתה יכול פשוט לערוך את הניסוי."

הרמיוני חייכה, בזחיחות מה. היא כל כך אהבה מבחנים. "בבקשה."

הילד הכניס יד לנרתיק שבצידו ואמר "מרקחות ושיקויי קסם מאת ארסניוס מיליליטר". כשהוציא את ידו הוא החזיק את הספר שבשמו נקב.

הרמיוני רצתה מייד נרתיק כזה יותר משרצתה אי פעם דבר כלשהו.

הילד פתח את הספר במקום אקראי והרכין את ראשו אליו. "אם את מכינה שמן חדוּת –"

"אני יכולה לראות את העמוד הזה מפה, אתה יודע!"

הילד הטה את הספר כך שלא יכלה לראות את הדפים, ודפדף שוב. "אם את מכינה שיקוי של טיפוס העכביש, מה יהיה המרכיב הבא שתוסיפי אחרי משי אקרומנטולה?"

"אחרי הכנסת המשי, המתן עד שהשיקוי יהיה בגוון המדויק של שמי שחר נטולי עננים, 8 מעלות מהאופק ו-8 דקות לפני שקצה השמש נגלה לעין. ערבב שמונה פעמים כנגד כיוון השעון ופעם אחת עם כיוון השעון, ואז הוסף שמונה קורטובי בוֹגים של חד-קרן."

הילד סגר את הספר בחבטה חדה והכניס אותו בחזרה לנרתיק, שבלע אותו בקול גרעפס קטן. " אני רוצה להציע לך הצעה, העלמה גריינג'ר."

"הצעה?" אמרה הרמיוני בחשדנות. ילדות לא היו אמורות להקשיב לכאלה.

בנקודה הזו הבינה הרמיוני את הדבר האחר –  טוב, אחד הדברים האחרים – שהיה מוזר בנוגע לילד. מסתבר שאנשים שנכתבו עליהם ספרים באמת נשמעו כמו ספר כשהם דיברו. זו הייתה תגלית מפתיעה למדי.

הילד הכניס יד לתוך הנרתיק שלו ואמר, "פחית גזוז", ושלף גליל בצבע ירוק בהיר. הוא הושיט לה אותו ואמר, "אני יכול להציע לך משהו לשתות?"

הרמיוני קיבלה בנימוס את המשקה התוסס. למעשה, היא באמת הרגישה קצת צמאה עכשיו. "תודה רבה," אמרה הרמיוני בזמן שפתחה את המכסה. "זו הייתה ההצעה שלך?"

הילד השתעל. "לא," הוא אמר. ברגע שהרמיוני החלה לשתות, הוא אמר, "אני רוצה שתעזרי לי להשתלט על היקום."

הרמיוני סיימה לשתות והורידה את הפחית. "לא תודה, אני לא מרושעת."

הילד הביט בה בהפתעה, כאילו ציפה לתשובה אחרת. "טוב, דיברתי בצורה ציורית," הוא אמר. "במובן של הפרויקט הבייקוניאני, את יודעת, לא כוח פוליטי. 'היכולת להשפיע על כל הדברים הקיימים' וכולי. אני רוצה לערוך מחקר ניסויי על על לחשים, להבין את החוקים שלפיהם פועל הקסם ולהכניס אותו לתחום המדע, למזג את עולמות הקוסמים והמוגלגים, לגלות את הסוד לחיי-נצח, ליישב את מערכת השמש, לחקור את הגלקסיה, והכי חשוב, להבין מה לעזאזל קורה כאן משום שכל זה בלתי אפשרי בעליל."

זה נשמע קצת יותר מעניין. "ו…?"

הילד בהה בה בתדהמה. "ו…? זה לא מספיק?"

"ומה אתה רוצה ממני?" אמרה הרמיוני.

"אני רוצה שתעזרי לי לערוך את המחקר, כמובן. עם הזיכרון האנציקלופדי שלך והאינטיליגנציה והרציונליות שלי, נסיים את הפרויקט הבייקוניאני כמו כלום, כשב-'כמו כלום' אני מתכוון ללפחות 35 שנה, כנראה."

הרמיוני התחילה לחשוב שהילד הזה מרגיז. "עוד לא ראיתי אותך עושה שום דבר אינטליגנטי. אולי אני אתן לך לעזור לי עם המחקר שלי."

"אז את מבקשת ממני להדגים את האינטליגנציה שלי," אמר הילד לאחר הפסקה ארוכה.

הרמיוני הנהנה.

"אני מזהיר אותך שלאתגר את התושיה שלי זה דבר מסוכן, שנוטה להפוך את החיים שלך להרבה יותר סוריאליסטיים."

תמונה: Stephanie

תמונה: Stephanie

"אני עדיין לא מתרשמת," אמרה הרמיוני. היא העלתה את פחית המשקה הירוק שוב אל שפתיה, מבלי משים.

"טוב, אולי זה ירשים אותך," אמר הילד. הוא נשען קדימה ונתן בה מבט חודר. "עשיתי כבר קצת ניסויים וגיליתי שאני לא צריך את השרביט, אני יכול לגרום למה שאני רוצה לקרות בנקישת אצבעות אחת."

זה קרה בדיוק כשהרמיוני בלעה, והיא נחנקה והשתעלה ופלטה את הנוזל הירוק הבוהק.

היישר על גלימות המכשפה החדשות שלה, ביום הראשון ללימודים.

הרמיוני ממש צרחה. זה היה צליל גבוה שנשמע כמו אזעקת טילים בתא הסגור. "איק! הבגדים שלי!"

"אל תילחצי!" אמר הילד. "אני יכול לסדר את זה. תסתכלי!" הוא הרים את ידו ונקש באצבעותיו.

"אתה –" ואז היא הביטה מטה על עצמה.

הנוזל הירוק עדיין היה שם, אבל בעודה מסתכלת הוא החל להעלם ולהתפוגג, ובתוך כמה רגעים היה זה כאילו לא שפכה על עצמה דבר.

הרמיוני בהתה בילד, שעטה על פרצופו חיוך זחוח למדי.

קסם אילם נטול-שרביט! בגילו? כשהוא רק קיבל את ספרי הלימוד שלו לפני שלושה ימים?

ואז היא נזכרה במה שקראה, נשימתה נעתקה והיא נרתעה לאחור הרחק ממנו. כל כוח הקסם של אדון האופל! בצלקת שלו!

היא נעמדה במהירות על רגליה. "אני, אני, אני צריכה ללכת לשירותים, חכה כאן רגע –" היא חייבת למצוא מבוגר היא חייבת לומר להם –

חיוכו של הילד נמוג. "זה היה רק טריק, הרמיוני. אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך."

ידה קפאה על ידית הדלת. "טריק?"

"כן," אמר הילד. "ביקשת ממני להדגים את האינטליגנציה שלי. אז עשיתי משהו שנראה בלתי אפשרי, וזו תמיד דרך טובה להשוויץ. אני לא באמת יכול לגרום לדברים לקרות בנקישת אצבעות." הילד עצר. "לפחות אני לא חושב שאני יכול, מעולם לא ממש בדקתי את זה ניסויית." הילד הרים את ידו ונקש באצבעותיו שוב. "לא, אין בננה."

הרמיוני הייתה מבולבלת יותר משהייתה אי פעם.

הילד חייך עכשיו שוב, בתגובה למבט שעל פניה. "הזהרתי אותך שאיתגור התושייה שלי עשוי להפוך את החיים שלך לסוריאליסטיים. תזכרי את זה בפעם הבאה שאני מזהיר אותך מפני משהו."

"אבל, אבל," הרמיוני גמגמה. "אבל מה עשית, אם כך?"

פני הילד עטו ארשת בוחנת ושוקלת שכמותה לא ראתה מעולם על פניו של ילד בגילה. "את חושבת שיש לך מה שצריך כדי להיות מדענית בזכות עצמך, עם או בלי עזרתי? אז בואי נראה איך את חוקרת תופעה מבלבלת."

"אני…" המוח של הרמיוני היה ריק לרגע. היא אהבה מבחנים אבל מעולם לפני כן לא היה לה מבחן כמו זה. בטירוף, היא ניסתה להיזכר בכל דבר שקראה על מה שמדענים אמורים לעשות. המוח שלה דילג על הילוך, נתקע בתוך עצמו, וירק חזרה את ההוראות לפרויקט מחקר מדעי:

שלב 1: נסח השערה.

שלב 2:  ערוך ניסוי כדי לבחון את ההשערה שלך.

שלב 3: מדוד את התוצאות.

שלב 4: הכן פוסטר מבריסטול.

שלב 1 היה לנסח השערה. כלומר, לנסות לחשוב על משהו שיכול היה לקרות הרגע. "אוקיי. ההשערה שלי היא שהטלת לחש על הגלימות שלי כדי שכל מה שיישפך עליהם ייעלם."

"אוקיי," אמר הילד, "זו התשובה שלך?"

ההלם החל לפוג, והמוח של הרמיוני התחיל לעבוד כמו שצריך. "רגע, זה לא יכול להיות נכון. לא ראיתי אותך נוגע בשרביט שלך או אומר שום לחש, אז איך היית יכול להטיל לחש?"

הילד המתין, פניו נייטרליות.

"אבל נניח שכל הגלימות הגיעו מהחנות עם לחש עליהן מראש כדי לשמור עליהן נקיות, וזה רעיון די טוב ללחש לגלימות. גילית את זה בכך ששפכת משהו על עצמך מוקדם יותר."

עכשיו הגבות של הילד התרוממו. "האם זו התשובה שלך?"

"לא, עוד לא עשיתי את שלב 2, 'בצע ניסוי כדי לבחון את ההשערה שלך.'"

הילד סגר את פיו שוב, והחל לחייך.

הרמיוני הביטה בפחית המשקה, שהניחה אוטומטית במחזיק הכוסות שליד החלון. היא לקחה אותה והביטה פנימה, וגילתה שהיא עדיין מלאה עד השליש בערך.

"טוב," אמרה הרמיוני, "הניסוי שאני רוצה לעשות הוא לשפוך את זה על הגלימות שלי ולראות מה יקרה, והניבוי שלי הוא שהכתם ייעלם. רק שאם זה לא יעבוד, הגלימות שלי תהיינה מוכתמות, ואני לא רוצה את זה."

"נסי על שלי," אמר הילד, "ככה לא תצטרכי לדאוג שהגלימות שלך יוכתמו."

"אבל –" אמרה הרמיוני. משהו היה לא בסדר עם צורת החשיבה הזו אבל היא לא ידעה איך לומר מה בדיוק.

"יש לי גלימות עודפות בתיבה," אמר הילד.

"אבל אין לך איפה להחליף," התנגדה הרמיוני. ואז היא חשבה שוב. "אם כי אני מניחה שאני יכולה לצאת ולסגור את הדלת –"

"יש לי גם איפה להחליף בתוך התיבה שלי."

הרמיוני הביטה בתיבה שלו, וחשד החל להתגנב לליבה שהיא הייתה קצת יותר מיוחדת משלה.

"בסדר," אמרה הרמיוני, "אם אתה אומר," ובזהירות מה היא מזגה מעט גזוז ירוק לפינה של גלימות הילד. ואז היא בהתה בו, מנסה להיזכר כמה זמן לקח לנוזל המקורי להעלם…

והכתם הירוק נעלם!

הרמיוני שיחררה אנחת רווחה, במידה לא מועטה מכיוון שהיא לא הייתה צריכה להתמודד עם כל כוחו של אדון האופל.

טוב, שלב 3 היה למדוד את התוצאות, אבל במקרה הזה זה פשוט היה לראות שהכתם נעלם. והיא הניחה שהיא כנראה יכולה לדלג על שלב 4, ולוותר על הפוסטר. "התשובה שלי היא שעל הגלימות מוטל לחש ששומר עליהן נקיות."

"לא בדיוק," אמר הילד.

הרמיוני הרגישה דקירה של אכזבה. היא ממש רצתה לא להרגיש ככה, הילד לא היה מורה, אבל זה עדיין היה מבחן והיא ענתה תשובה שגויה וזה תמיד הרגיש כמו אגרוף קטן בבטן.

(העובדה שהיא מעולם לא נתנה לזה לעצור אותה, או אפילו להפריע לאהבתה למבחנים, אמרה כמעט הכל על הרמיוני גריינג'ר.)

"הדבר העצוב הוא," אמר הילד, "שכנראה עשית את כל מה שהספר אמר לך לעשות. ניבאת מודל שיבדיל בין שני המקרים – האם הגלימה מכושפת או לא – ובחנת אותו, ודחית את השערת האפס, שהגלימה לא מכושפת. אבל אלא אם קראת את הספרים מהסוג הטוב ביותר, הם לא בדיוק ילמדו אותך איך לעשות מדע כמו שצריך. מספיק טוב כדי באמת להגיע לתשובה הנכונה, אני מתכוון, ולא סתם לחלוב עוד פרסום של מאמר כמו שאבא תמיד מתלונן. אז תני לי לנסות להסביר – בלי לגלות את התשובה – במה טעית הפעם, ואני אתן לך עוד הזדמנות."

היא החלה לסלוד מהנימה ההו-כה-מתנשאת של הילד כשהוא היה בסך הכל עוד ילד בן אחת עשרה כמוה, אבל זה היה משני ללגלות במה היא טעתה. "אוקיי."

הבעתו של הילד נהפכה מרוכזת יותר. "זה משחק שמבוסס על ניסוי מפורסם שנקרא מטלת ה- 2-4-6, וככה זה עובד. יש לי כלל – ידוע לי, אבל לא לך – שמתאים לשלשות מסוימות של מספרים, אבל לא לאחרות. 2-4-6 היא דוגמה לשלשה שמתאימה לכלל. למעשה… תני לי לכתוב את הכלל, רק כדי שתדעי שזה כלל קבוע, ולקפל את זה ולתת לך את זה. בבקשה אל תסתכלי, מכיוון שאני מסיק ממקודם שאת יכולה לקרוא הפוך."

הילד אמר "נייר" ו-"עיפרון מכני" לנרתיק שלו, והיא עצמה את עיניה בחוזקה בזמן שהוא כתב.

"הנה," אמר הילד, והוא החזיק פיסת נייר מקופלת היטב. "שימי את זה בכיס שלך," והיא עשתה את זה.

"עכשיו הדרך שבה המשחק הזה עובד," אמר הילד, "היא שאת נותנת לי שלשה של מספרים, ואני אומר לך 'כן' אם שלשת המספרים היא דוגמה לכלל, ו-'לא' אם אינה. אני הטבע, הכלל הוא אחד מהחוקים שלי, ואת חוקרת אותי. את כבר יודעת ש- 2-4-6 מקבלת 'כן'. כשביצעת את כל המבחנים הניסויים הנוספים שאת רוצה – שאלת על כמה שלשות שאת מרגישה צורך לשאול – את עוצרת ומנחשת את הכלל, ואז את יכולה לפתוח את הנייר ולראות אם הצלחת. את מבינה את המשחק?"

"ברור שאני מבינה," אמרה הרמיוני.

"קדימה."

"4-6-8." אמרה הרמיוני.

"כן," אמר הילד.

"10-12-14." אמרה הרמיוני.

"כן," אמר הילד.

הרמיוני ניסתה לאמץ את מוחה עוד קצת, כי נראה היה לה שעשתה כבר את כל הבדיקות שהיא הייתה צריכה, ועם זאת זה לא יכל להיות עד כדי כך קל, נכון?

"1-3-5."

"כן."

"מינוס 3, מינוס 1, פלוס 1."

"כן."

הרמיוני לא יכלה לחשוב על מה עוד לעשות. "הכלל הוא שהמספרים חייבים לגדול בשתיים כל פעם."

"עכשיו נניח שאומר לך," אמר הילד, "שהמבחן הזה קשה יותר משהוא נראה, ושרק 20% מהמבוגרים מצליחים בו."

הרמיוני הזעיפה פנים. מה היא פספסה? ואז, לפתע, היא חשבה על בדיקה שהיא עדיין הייתה צריכה לעשות.

"2-5-8!" היא אמרה בניצחון.

"כן."

"10-20-30!"

"כן."

"התשובה האמיתית היא שהמספרים חייבים לגדול באותה כמות כל פעם. זה לא חייב להיות 2."

"בסדר," אמר הילד, "תוציאי את הנייר ותראי איך הלך לך."

הרמיוני הוציאה את הנייר ופרשה אותו.

שלושה מספרים ממשיים בסדר עולה, מהקטן לגדול.

הלסת של הרמיוני צנחה. הייתה לה התחושה המובהקת שמשהו ממש לא הוגן נעשה לה, שהילד היה שקרן רמאי מלוכלך, אבל כשהיא בדקה לאחור במחשבתה היא לא הצליחה לחשוב על שום תשובה שגויה שהוא נתן.

"מה שהרגע גילית נקרא 'הטיית החיוביות'," אמר הילד. "היה לך כלל בראש, והמשכת לחשוב על שלשות שיגרמו לכלל לומר 'כן'. אבל לא ניסית לבדוק שום שלשה שתגרום לכלל להגיד 'לא'. למעשה לא קיבלת אף לא 'לא' אחד, אז 'כל שלושה מספרים' יכול היה להיות הכלל באותה מידה. זה קצת דומה לאיך אנשים מדמיינים ניסויים שיאשרו את ההשערות שלהם במקום לנסות לדמיין ניסויים שיכולים להפריך אותן – זו לא בדיוק אותה טעות אבל זה קרוב. את חייבת להיות מסוגלת להסתכל על הצד השלילי של הדברים, להביט לתוך האפלה. כשמבצעים את הניסוי הזה, רק 20% מהמבוגרים מגיעים לתשובה הנכונה. והרבה מהאחרים ממציאים השערות מורכבות בצורה מטורפת ומאמינים במידה רבה בתשובות השגויות שלהם מכיוון שהם ביצעו כל כך הרבה ניסויים והכל יצא כמו שהם ציפו."

"עכשיו," אמר הילד, "את רוצה עוד ניסיון בבעיה המקורית?"

עיניו היו דרוכות למדי עכשיו, כאילו זה היה המבחן האמיתי.

הרמיוני עצמה את עיניה וניסתה להתרכז. היא הזיעה מתחת לגלימות שלה. הייתה לה הרגשה מוזרה שהיא נדרשה לחשוב חזק יותר משאי פעם נדרשה לחשוב במבחן, אולי אפילו נדרשה לראשונה לחשוב במבחן.

איזה עוד ניסויים היא יכלה לעשות? הייתה לה צפרדע שוקולד, היא יכלה למרוח קצת מזה ולראות אם זה נעלם? אבל זה עדיין לא היה מחשבה מהסוג השלילי והמעוות שהילד ביקש. כאילו היא עדיין ביקשה 'כן' אם כתם צפרדע השוקולד נעלם, במקום לבקש 'לא'.

אז… לפי ההשערה שלה… מתי הגזוז אמור… לא להעלם?

"יש לי ניסוי לעשות," אמרה הרמיוני. "אני רוצה לשפוך קצת גזוז על הרצפה, ולראות אם הוא לא נעלם. יש לך מגבות נייר בנרתיק שלך, כדי שאוכל לנקות את הכתם אם זה לא עובד?"

"יש לי מפיות," אמר הילד. פניו עדיין נראו ניטרליות.

הרמיוני לקחה את הפחית, ומזגה כמות קטנה של גזוז על הרצפה.

כמה שניות לאחר מכן, הוא נעלם.

ואז ההבנה הכתה בה והיא רצתה לבעוט בעצמה. "ברור! אתה נתת לי את הפחית הזו! זו לא הגלימה שמכושפת, זה היה הגזוז כל הזמן!"

הילד נעמד וקד ברשמיות. הוא חייך חיוך רחב עכשיו. "אם כך… האם אני יכול לעזור לך במחקר שלך, הרמיוני גריינג'ר?"

"אני, אה…" הרמיוני עדיין הרגישה אופוריה, אבל היא לא ידעה בדיוק איך לענות לזה.

נקישה חלשה, מהוססת, מסויגת על הדלת הפריעה להם.

הילד הסתובב והביט מחוץ לחלון, ואמר, "אני לא עוטה את הצעיף שלי, את יכולה לענות לזה?"

בנקודה הזו הרמיוני הבינה למה הילד – לא, הילד-שנשאר-בחיים, הארי פוטר – לבש את הצעיף על ראשו מלכתחילה, והרגישה קצת מטופשת שלא הבינה את זה קודם. זה היה קצת מוזר, למעשה, מכיוון שהיא חשבה שהארי פוטר יציג את עצמו בגאווה לעולם; ואז עלתה בה המחשבה שאולי בעצם הוא יותר ביישן ממה שהוא נראה.

כשהרמיוני פתחה לרווחה את הדלת, קידם את פניה ילד צעיר ורועד שנראה בדיוק כמו הנקישה שלו.

"סלחו לי," אמר הילד בקול זעיר, "אני נוויל לונגבוטום. אני מחפש את הקרפד שלי, אני, אני לא מצליח למצוא אותו בשום מקום בקרון הזה… ראיתם את הקרפד שלי?"

"לא," אמרה הרמיוני, ואז הדחף שלה לעזור נכנס להילוך גבוה. "בדקת בכל התאים האחרים?"

"כן," לחש הילד.

"אז פשוט נצטרך לבדוק בכל הקרונות האחרים," אמרה הרמיוני בנמרצות. "אני אעזור לך. השם שלי הוא הרמיוני גריינג'ר, דרך אגב."

הילד נראה כאילו הוא עלול להתעלף מרוב תודה.

"חכה רגע," הגיע הקול של הילד האחר – הארי פוטר. "אני לא בטוח שזו הדרך הכי טובה לעשות את זה."

למשמע זה נוויל נראה כאילו הוא עלול לבכות, והרמיוני הסתובבה בכעס. אם הארי פוטר הוא מסוג האנשים שינטוש ילד קטן רק משום שהוא לא רצה שיפריעו לו…

"ובכן," אמר הארי פוטר, "זה הולך לקחת זמן לבדוק את כל הרכבת ידנית, ואנחנו עשויים לפספס את הקרפד בכל מקרה, ואם לא נמצא אותו עד שנגיע להוגוורטס, הוא יהיה בבעיה. אז יהיה הרבה יותר הגיוני אם הוא ילך ישר לקרון הראשון, איפה שנמצאים המדריכים, ויבקש עזרה ממדריך. זה הדבר הראשון שעשיתי כשחיפשתי אותך, הרמיוני, אפילו שהם לא ידעו בעצם. אבל אולי יש להם לחשים או חפצי קסם שיקלו מאוד על חיפוש קרפד. אנחנו רק שנה ראשונה."

זה… באמת היה מאוד הגיוני.

"אתה חושב שתוכל למצוא את קרון המדריכים בעצמך?" שאל הארי פוטר. "יש לי סיבות לא להראות את הפנים שלי יותר מדי."

לפתע נוויל נשנק ולקח צעד אחורה. "אני זוכר את הקול הזה! אתה אחד מאדוני התוהו! אתה זה שנתן לי שוקולד!"

הארי פוטר הפנה את ראשו מהחלון וקם בדרמטיות. "לעולם לא הייתי עושה זאת!" הוא אמר, קול מלא התמרמרות על אי הצדק שבהאשמה. "אני נראה כמו נבל מהסוג שייתן ממתקים לילד קטן?"

עיניו של נוויל התרחבו. "אתה הארי פוטר? ההארי פוטר? אתה?"

"לא, רק הארי פוטר כלשהו, יש שלושה ממני על הרכבת –"

נוויל פלט צווחה קטנה וברח. לזמן קצר נשמע קול טפיפה תזזיתי של כפות רגליים ואז קול דלת הקרון נפתחת ונסגרת.

הרמיוני התיישבה בחוזקה על הספסל שלה. הארי פוטר סגר את הדלת והתיישב לידה.

"אתה יכול להסביר לי בבקשה מה קרה פה?" הרמיוני אמרה בקול חלוש. היא תהתה אם לבלות עם הארי פוטר משמעו להיות מבולבל תמידית.

"או, טוב, מה שקרה זה שפרד וג'ורג' ואני ראינו את הילד הקטן והמסכן הזה בתחנת הרכבת – האישה שלידו התרחקה קצת, והוא נראה ממש מפוחד, כאילו הוא היה בטוח שהוא עומד להיות מותקף על ידי אוכלי מוות או משהו. עכשיו, יש אמירה שהפחד לעיתים קרובות גרוע מהדבר עצמו, אז עלה לי הרעיון שזה בחור שממש יכול להרוויח מלראות את הסיוט הגרוע ביותר שלו מתגשם ולגלות שזה לא נורא כמו שהוא מפחד –"

הרמיוני ישבה שם בפה פעור.

"- ופרד וג'ורג' עלו על הלחש הזה לעשות את הצעיפים שעל הפנים שלנו כהים ומטושטשים, כאילו אנחנו מלכים אל-מתים ואלה תכריכי הקבורה שלנו –"

היא לא אהבה את הכיוון של זה.

"- ואחרי שסיימנו לתת לו את הממתקים שקניתי, היינו כזה, 'בואו ניתן לו קצת כסף! הא הא הא! קח כמה גוזים, ילד! קח חרמש כסף!' ורקדנו סביבו וצחקנו ברשע וכך הלאה. אני חושב שהיו כמה אנשים בקהל שרצו להתערב בהתחלה, אבל אדישות הצופה מהצד החזיקה אותם לפחות עד שהם ראו מה אנחנו עושים, ואז אני חושב שהם היו מבולבלים מכדי לעשות משהו. בסוף הוא אמר בלחישה הקטנטונת הזו 'לכו מפה' אז שלושתנו צרחנו ורצנו, צווחים משהו על האור ששורף אותנו. נקווה שהוא לא יפחד כל כך מבריונות בעתיד. זה נקרא טיפול בהקהיה, דרך אגב."

אוקיי, היא לא ניחשה נכון לאן כל זה הולך.

אש הכעס כנגד עוולות העולם שהייתה אחד מהמנועים העיקריים של הרמיוני קמה לתחייה, אפילו שחלק ממנה כן הבין מה הוא ניסה לעשות בערך. "זה נורא! אתה נורא! הילד המסכן הזה! מה שעשית היה מרושע!"

"אני חושב שהמילה שאת מחפשת היא מהנה, ובכל מקרה את שואלת את השאלה הלא נכונה. השאלה היא, האם זה עשה יותר טוב מרע, או יותר רע מטוב? אם יש לך טיעונים לתרום לשאלה הזו אני אשמח לשמוע אותם, אבל לא אתייחס לשום ביקורת אחרת עד שזה ייושב. אני בהחלט מסכים שמה שעשיתי נראה נורא ובריוני ומרושע, מכיוון שזה כלל ילד קטן ומפוחד וכן הלאה, אבל זה לא העניין העיקרי, נכון? זה נקרא תוצאתיות, דרך אגב, זה אומר שהשאלה האם מעשה הוא נכון או לא נכון לא נקבע לפי האם הוא נראה רע, או מרושע, או משהו כזה, השאלה היחידה היא איך זה יצא בסוף – מה התוצאות."

הרמיוני פתחה את פיה לומר משהו חורך אבל למרבה הצער נראה שהיא התעלמה מהחלק שבו היא חושבת על משהו לפני שהיא פותחת את הפה. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה, "מה אם יהיו לו סיוטים?"

"בכנות, אני לא חושב שהוא צריך את עזרתנו כדי שיהיו לו סיוטים, ואם יש לו סיוטים על זה במקום, אז אלו יהיו סיוטים שכוללים מפלצות נוראות שנותנות לך שוקולד וזה סוג של כל הפואנטה."

המוח של הרמיוני המשיך לשהק בבלבול בכל פעם שהיא ניסתה לכעוס כמו שצריך. "החיים שלך תמיד עד כדי כך מוזרים?" היא אמרה לבסוף.

פניו של הארי בהקו בגאווה. "אני עושה אותם לכל כך מוזרים. את מסתכלת על תוצר של עבודה קשה וזיעת אפיים."

"אז…" הרמיוני אמרה, והפסיקה במבוכה.

"אז," אמר הארי פוטר, "כמה מדע את יודעת בדיוק? אני יכול לעשות חדו"א ואני יודע קצת תורת הסתברות בייסיאנית והרבה מדעי הקוגניציה, וקראתי את ההרצאות של פיינמן (או את כרך 1 לפחות) ואת שיפוט בתנאי אי-וודאות: יוריסטיקות וכשלים ואת שפה במחשבה ובמעשה ואת השפעה: מדע ופרקטיקה ואת בחירה רציונלית בעולם של אי-וודאות ואת גדל, אשר, באך ואת צעד נוסף הרחק ואת –"

הבוחן ובוחן-הנגד שבאו בעקבות זה נמשכו כמה דקות לפני שנקישה כנועה נוספת הפריעה להם. "יבוא," היא והארי פוטר אמרו כמעט באותו זמן, והדלת החליקה וגילתה את נוויל לונגבוטום.

נוויל בכה באמת עכשיו. "הלכתי לקרון הראשון ומצאתי מ-מדריך אבל הוא א-אמר לי שלא אמורים להציק למדריכים עם זוטות כמו קרפדים א-אבודים."

פניו של הילד-שנשאר-בחיים השתנו. השפתיים שלו התקבעו לקו דק. הקול שלו, כשדיבר, היה קר ונוקשה. "מה היו הצבעים שלו? ירוק וכסף?"

"ל-לא, הסיכה שלו הייתה א-אדום וזהב."

"אדום וזהב!" התפרצה הרמיוני. "אבל אלה הצבעים של גריפינדור!"

הארי פוטר לחשש למשמע זה, קול מבהיל שהיה יכול לצאת מנחש חי שגרם לה ולנוויל להירתע. "אני מניח," ירק הארי פוטר, "שלמצוא איזה קרפד של תלמיד שנה ראשונה זה לא משימה מספיק הרואית בשביל להיות ראויה למדריך גריפינדור. קדימה, נוויל, אני אבוא איתך הפעם, נראה אם הילד-שנשאר-בחיים מקבל יותר תשומת לב. קודם נמצא מדריך שאמור להכיר את הלחש, ואם זה לא יעבוד נמצא מדריך שלא מפחד ללכלך את הידיים שלו, ואם זה לא יעבוד, אני אתחיל לגייס את המעריצים שלי ואם נהיה חייבים נפרק את הרכבת הזו בורג אחרי בורג."

הילד-שנשאר-בחיים נעמד ותפס את היד של נוויל בידו. והרמיוני הבינה בשיהוק מוחי פתאומי שהם כמעט באותו גובה, אם כי חלק מסוים בה התעקש שהארי פוטר היה גבוה ממנה בשלושים סנטימטרים, ונוויל לפחות חמש עשרה סנטימטרים נמוך ממנה.

"שבי!" הארי פוטר נבח לעברה – לא, רגע, לעבר התיבה שלו – והוא סגר את הדלת בחוזקה אחריהם.

היא כנראה הייתה צריכה ללכת איתם, אבל ברגע אחד הארי פוטר נהפך לכל כך מפחיד שלמעשה היא די שמחה שהיא לא חשבה להציע את זה.

המוח של הרמיוני היה כל כך מבולבל שהיא לא חשבה שאפילו תצליח לקרוא כמו שצריך את תולדות: הוגוורטס. היא הרגישה כאילו דרס אותה מכבש. היא לא הייתה בטוחה מה היא חושבת או מה היא מרגישה או למה. היא פשוט ישבה ליד החלון ובהתה בנוף המתחלף.

טוב, לפחות היא ידעה למה היא הרגישה קצת עצוב בפנים.

אולי גריפינדור לא היה כל כך נפלא כמו שחשבה.


תודה רבה! ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, הלה הראל, דניאל דיויס, גולן נחליאל ושני גת שהשתתפו בתרגום. יבגני והלה הצטרפו לאחרונה לצוות וכבר מצאו מעל 100 (!) שיפורים לפרק 1, בלי לספור את שאר הפרקים שעברו עליהם. 

שפרו את התרגום של הפרק בעצמכם.

המשיכו לפרק 9: כותרת צונזרה, חלק א'

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו, יש לנו ממים והכל!