הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 7 – הדדיות

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


"אבא שלך אדיר כמעט כמו אבא שלי."


שפתיה של פטוניה אוואנס-וורס רעדו ועיניה התמלאו דמעות כשהארי חיבק את מותניה ברציף תשע של תחנת קינגס קרוס. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאבוא איתך, הארי?"

הארי העיף מבט באביו, מייקל וורס-אוואנס, שנראה גאה-אך-חמור-סבר באופן סטריאוטיפי, ואז בחזרה אל אימו, שנראתה פשוט… מפורקת. "אמא, אני יודע שאת לא אוהבת במיוחד את עולם הקוסמים. את לא חייבת להצטרף. אני מתכוון לזה."

פטוניה התכווצה בכאב. "הארי, אתה לא צריך לדאוג לי, אני אמא שלך ואם אתה צריך מישהו איתך –"

"אמא, אני הולך להיות לבדי בהוגוורטס במשך חודשים על גבי חודשים. אם אני לא יכול להתמודד עם רציף רכבת בעצמי, עדיף לגלות את זה מוקדם מאשר מאוחר כדי שנוכל לרדת מהעניין כבר עכשיו." הוא הנמיך את קולו ללחישה. "חוץ מזה, אמא, כולם אוהבים אותי שם. אם תהיה לי איזושהי בעיה, כל מה שאני צריך לעשות זה להוריד את סרט הזיעה שלי," הארי טפח על רצועת האימונים שכיסתה את הצלקת שלו, "ותהיה לי הרבה יותר עזרה מכפי שאוכל להתמודד איתה."

"הו, הארי," לחשה פטוניה. היא כרעה וחיבקה אותו בחוזקה, פנים אל פנים, לחייהם נוגעות. הארי יכול היה להרגיש את נשימתה המאומצת, ואז שמע יפחה חנוקה נמלטת. "הו, הארי, אני אוהבת אותך, תמיד תזכור את זה."

זה כאילו היא פוחדת שהיא לעולם לא תראה אותי שוב, קפצה המחשבה לראשו של הארי. הוא ידע שהמחשבה נכונה אבל לא ידע למה אמא מפחדת כל כך.

אז הוא ניחש. "אמא, את יודעת שאני לא עומד להפוך לאחותך רק כי אני לומד קסמים, נכון? אני אעשה כל קסם שתבקשי ממני – אם אוכל, זאת אומרת – או אם את רוצה שלא אעשה קסמים בכלל בבית, אז זה מה שאני אעשה, אני מבטיח שלעולם לא אתן לקסם להפריד בינינו –"

חיבוק חזק קטע את דבריו. "יש לך לב טוב," אימו לחשה באוזנו. "לב טוב מאוד, בני."

גם הארי עצמו השתנק קצת.

אימו שיחררה אותו, ונעמדה. היא הוציא ממחטה מהתיק שלה, וביד רועדת ייבשה את האיפור שנמרח סביב עיניה.

ברור היה שאביו לא ילווה אותו לצד הקסום של תחנת קינגס קרוס. לאבא הייתה בעיה להסתכל ישירות על המזוודה. קסם רץ במשפחות, ומייקל וורס-אוואנס לא היה מסוגל אפילו ללכת.

אז במקום זאת אביו כחכח בגרונו. "בהצלחה בבית הספר, הארי," הוא אמר. "אתה חושב שקניתי לך מספיק ספרים?"

הארי הסביר לאביו שהוא חושב שזו עשויה להיות ההזדמנות הגדולה שלו לעשות משהו ממש מהפכני וחשוב, ופרופסור וורס-אוואנס הנהן וזנח את לוח הזמנים העמוס להפליא שלו למשך יומיים שלמים כדי לצאת לפשיטה הגדולה ביותר אי-פעם על חנויות ספרי יד-שנייה, שכיסתה ארבע ערים והפיקה שלושים ארגזים של ספרי מדע שישבו כרגע בקומת המרתף של המזוודה של הארי. רוב הספרים עלו פאונד או שניים, אבל חלקם בהחלט לא, כמו המהדורה החדשה של המדריך לכימיה ולפיסיקה, או הסט השלם של מהדורת 1972 של אנציקלופדיה בריטניקה. אביו של הארי ניסה להסתיר ממנו את המחיר בקופות אבל הארי חישב שאביו הוציא לפחות אלף פאונד. הארי אמר לאביו שיחזיר לו ברגע שיגלה איך להמיר כסף קוסמים לכסף מוגלגים, ואביו אמר לו לקפוץ לתוך אגם.

ואז אביו שאל אותו: אתה חושב שקניתי לך מספיק ספרים? התשובה שאבא רצה לשמוע הייתה ברורה.

גרונו של הארי הצטרד, מסיבה כלשהי. "לעולם לא יכולים להיות לך מספיק ספרים," הוא ציטט את המוטו של משפחת וורס, ואביו כרע ברך ונתן לו חיבוק מהיר וחזק. "אבל אתה בהחלט ניסית," אמר הארי, והרגיש שהוא משתנק שוב. "זה היה ניסיון ממש, ממש, ממש טוב."

אביו התיישר. "אז…" הוא אמר. "אתה רואה רציף תשע ושלושה רבעים?"

תחנת קינגס קרוס הייתה ענקית ועמוסה, עם קירות ורצפות מרוצפות באריחים רגילים, מוכתמים בלכלוך רגיל. היא הייתה מלאה באנשים רגילים שמיהרו לעסקיהם הרגילים, שניהלו שיחות רגילות שיצרו הרבה רעש רגיל. לתחנת קינגס קרוס היה רציף מספר תשע (שם הם עמדו) ורציף מספר עשר (ממש ליד) אבל לא היה דבר בין רציף תשע לרציף עשר פרט לקיר דק ולא מבטיח. צוהר גדול בתקרה הכניס די והותר אור כדי להאיר את חוסר הקיום המוחלט של רציף תשע ושלושה רבעים.

הארי הביט סביב עד שעיניו דמעו, וחשב, קדימה, ראיית-מג, קדימה, ראיית-מג, אך מה שהופיע לפניו היה בדיוק כלום. הוא חשב להוציא את השרביט שלו ולנפנף בו, אבל פרופסור מקגונגל הזהירה אותו שלא להשתמש בשרביט שלו. בנוסף, לו היה ניתך מטר נוסף של ניצוצות צבעוניים הוא עלול היה להיאסר על כך שהצית זיקוקים בתוך תחנת רכבת. וזה בהנחה שהשרביט שלו לא היה מחליט לעשות משהו אחר, כמו לפוצץ את תחנת קינגס קרוס כולה. הארי רק עבר ברפרוף קל על ספרי הלימוד שלו (אפילו שהרפרוף הזה היה בהחלט ביזארי דיו) במאמץ מזורז להחליט אילו ספרי מדע לקנות במהלך 48 השעות הבאות.

ובכן, הייתה לו – הוא הציץ בשעונו – שעה שלמה כדי לפענח את זה, מכיוון שהיה אמור לעלות על הרכבת באחת עשרה. אולי זה היה שקול למבחן IQ והילדים הטיפשים לא יכלו להיות קוסמים. (וכמות הזמן העודף שנתת לעצמך תקבע את החריצות שלך, שהייתה הגורם השני הכי חשוב בהצלחה אקדמית.)

"אני אפענח את זה," אמר הארי להוריו הממתינים. "זה בטח מין סוג של מבחן כזה."

אביו קימט את מצחו. "המ… אולי תחפש שביל עם מגוון עקבות על הקרקע, שמובילות למקום לא הגיוני –"

"אבא!" קרא הארי. "תפסיק! אפילו לא ניסיתי לפענח את זה בעצמי!" למעשה זו הייתה הצעה טובה מאוד, מה שהחמיר את המצב.

"סליחה," התנצל אביו.

"אה…" אמרה אמו של הארי. "אני לא חושבת שהם היו עושים דבר כזה לתלמיד, לא? אתה בטוח שפרופסור מקגונגל לא אמרה לך כלום?"

"אולי דעתה הייתה מוסחת," אמר הארי בלי לחשוב.

"הארי!" הזדעקו אביו ואימו של הארי בתיאום. "מה עשית?"

"אני, אמ –" הארי בלע. "תראו, אין לנו זמן לזה עכשיו –"

"הארי!"

"אני מתכוון לזה! אין לנו זמן לזה עכשיו! מכיוון שזה סיפור ממש ארוך ואני חייב להבין איך להגיע לבית הספר!"

אימו כיסתה את פניה בידה. "עד כמה זה גרוע?"

"אני, אה," אני לא יכול לדבר על זה מטעמים של ביטחון לאומי, "בערך חצי גרוע כמו התקרית עם הפרויקט המדעי?"

"הארי!"

"אני, אה, או תראו יש שם אנשים עם ינשוף אני אלך לשאול אותם איך להיכנס!" והארי רץ הרחק מהוריו לכיוון משפחת הג'ינג'ים, כשהמזוודה שלו מזדחלת אוטומטית אחריו.

האישה השמנמנה הסתכלה עליו כשהגיע. "שלום, חמוד. פעם ראשונה בהוגוורטס? גם רון חדש –" ואז היא בחנה אותו מקרוב. "הארי פוטר?"

ארבעה בנים ובת עם שיער ג'ינג'י וינשוף הסתובבו כולם וקפאו במקום.

"או, נו באמת!" מחה הארי. הוא תכנן ללכת כהארי וורס לפחות עד שיגיע להוגוורטס. "קניתי סרט-זיעה והכול! איך את יודעת מי אני?"

"כן," אמר אביו של הארי, שהגיע מאחוריו בצעדים ארוכים וקלילים, "איך את יודעת מי הוא?" קולו העיד על אימת-מה.

"התמונה שלך הייתה בעיתון," אמר אחד מזוג התאומים הזהים.

"הארי!"

"אבא! זה לא ככה! זה כי הבסתי את אדון האופל זה-שאין-לנקוב בשמו כשהייתי בן שנה!"

"מה?"

"אמא יכולה להסביר."

"מה?"

"אה… מייקל יקירי, יש דברים מסוימים שחשבתי שמוטב לא להטריד אותך בהם עד עכשיו –"

"סלחו לי," אמר הארי למשפחת הג'ינג'ים בעודם בוהים בו, "אבל זה יהיה מועיל ביותר אם תוכלו לומר לי איך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים ברגע זה."

"אה…" אמרה האישה. היא הרימה את ידה והצביעה על הקיר בין הרציפים. "פשוט תלך דרך המחסום בין רציפים תשע ועשר. אל תעצור ואל תפחד שתתנגש בו, זה מאוד חשוב. עדיף לעשות את זה בריצה אם אתה מפחד."

"ומה שלא תעשה, אל תחשוב על פיל."

"ג'ורג'! תתעלם ממנו, הארי יקירי, אין סיבה לא לחשוב על פיל."

"אני פרד, אמא, לא ג'ורג' –"

"תודה!" אמר הארי והתחיל לרוץ לכיוון המחסום –

רגע אחד, זה לא יעבוד אם  הוא לא יאמין בזה?

בזמנים כאלה הארי שנא את המוח שלו על כך שעבד מהר מספיק להבין שזה היה מקרה שבו התאים המונח "ספק מהדהד", כלומר, לו הוא היה מתחיל עם המחשבה שהוא יעבור דרך המחסום הכל היה בסדר, אלא שעכשיו הוא היה מודאג האם הוא האמין מספיק שהוא יעבור דרך המחסום, מה שאומר שהוא היה מודאג האם הוא הולך להתנגש בו –

"הארי! חזור הנה, אתה עוד חייב לנו כמה הסברים!" זה היה אבא שלו.

הארי עצם את עיניו והתעלם מכל מה שידע על מהימנות מוצדקת ופשוט ניסה להאמין ממש חזק שהוא יעבור דרך המחסום ו-

הקולות סביבו השתנו.

הארי פקח את עיניו ומעד עד לעצירה, מרגיש מזוהם קמעה על כך שעשה מאמץ מכוון להאמין במשהו.

הוא עמד ברציף מואר ופתוח ליד רכבת קיטור ענקית, ארבעה עשר קרונות ארוכים ובראשם קטר עצום בצבע ארגמן-מתכתי עם ארובה גבוהה שהבטיחה מוות לאיכות האוויר. הרציף היה כבר עמוס קלות (אפילו שהארי הקדים בשעה שלמה); עשרות ילדים והוריהם נעו סביב ספסלים, שולחנות, דוכנים ורוכלים שונים.

מיותר לציין שלא היה שום מקום כזה בתחנת קינגס קרוס ושום מקום להחביא אותו.

אוקיי, אז או ש (א) הרגע השתגרתי למקום אחר לחלוטין (ב) הם יכולים לקפל מרחב בלי בעיה או (ג) הם פשוט מתעלמים מכל החוקים.

קול זחילה נשמע מאחוריו, והארי הסתובב וראה שהמזוודה שלו אכן באה בעקבותיו על הזרועות הקטנות שלה. כנראה, לצרכים קסומים, המזוודה שלו גם הצליחה להאמין במידה מספקת כדי לעבור דרך המחסום. למעשה זה היה קצת מטריד כשהארי חשב על זה.

רגע לאחר מכן, הילד הג'ינג'י הצעיר ביותר עבר דרך קשת הברזל (קשת ברזל?) בריצה, מושך מאחוריו את המזוודה שלו בידית וכמעט מתנגש בהארי. הארי, מרגיש טיפש שנשאר במקום, התחיל לזוז במהירות מאזור הנחיתה, והילד הג'ינג'י הלך בעקבותיו, מושך בחוזקה את ידית המזוודה שלו כדי לעמוד בקצב. רגע לאחר מכן, ינשוף לבן עף דרך הקשת ונחת על כתפו של הילד.

"קור," אמר הילד הג'ינג'י, "אתה באמת הארי פוטר?"

לא זה שוב. "אין לי שום דרך לוגית לדעת בוודאות. ההורים שלי גידלו אותי להאמין שהשם שלי הוא הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס, והרבה אנשים אמרו לי שאני נראה כמו ההורים שלי, אני מתכוון ההורים האחרים שלי, אבל," הארי הזעיף את פניו, מבין פתאום, "למיטב ידיעתי, בקלות יכולים להיות לחשים לשנות צורה של ילד למראה מסוים –"

"אר, מה, אחי?"

לא הולך לרייבנקלו, אני מבין. "כן, אני הארי פוטר."

"אני רון וויזלי," אמר הילד והושיט את ידו. הוא היה רזה, גבוה, מנומש ועם אף ארוך. הארי לחץ את ידו בנימוס בעודם הולכים. הינשוף נעץ בהארי מבט בוחן ושרק שריקה מנומסת (למעשה יותר כמו צליל אההה, מה שהפתיע את הארי).

בנקודה הזו הארי הבין את הפוטנציאל לקטסטרופה קרבה. "רק שנייה," הוא אמר לרון, ופתח את אחת המגרות במזוודה, זו שבה היו בגדי החורף אם הוא זכר נכון – והוציא את הצעיף הדק ביותר שהיה לו, מתחת למעיל. הארי הוריד את סרט-הזיעה, ובמהירות קיפל את הצעיף וכרך אותו מסביב לפניו. זה היה קצת חם, במיוחד בקיץ, אבל הארי יכל לחיות עם זה.

ואז הוא סגר את המגרה והוציא ממגרה אחרת גלימות קוסמים שחורות, שמשך מעל ראשו, עכשיו שיצא מאזור מוגלגים.

"הנה," אמר הארי. הקול יצא מעומעם קצת דרך הצעיף שעל פניו. הוא פנה לרון. "איך אני נראה? מטופש, אני יודע, אבל האם ניתן לזהות אותי כהארי פוטר?"

"אר," אמר רון. הוא סגר את פיו, שהיה פתוח. "לא ממש, הארי."

"טוב מאוד," אמר הארי. "עם זאת, כדי לא לייתר את כל העסק, מרגע זה תפנה אליי בתור," וורס אולי לא יעבוד עוד, "מר ספּוּ."

"אוקיי, הארי," אמר רון בהיסוס.

הכוח לא חזק במיוחד עם זה. "קרא… לי… מר… ספּוּ."

"אוקיי, מר ספּוּ –" רון עצר. "אני לא יכול לעשות את זה, זה גורם לי להרגיש אידיוט."

זאת לא רק הרגשה. "אוקיי. אתה תבחר שם."

"מר תותח," רון אמר מייד. "בגלל התותחים מצ'אדלי."

"אה…" הארי ידע שהוא עומד להתחרט נורא על זה. "מי או מה הם התותחים מצ'אדלי?"

"מי הם התותחים מצ'אדלי? בסך הכל הקבוצה המבריקה ביותר בכל ההיסטוריה של הקווידיץ'! נכון, הם סיימו בתחתית הטבלה בשנה שעברה, אבל –"

"מה זה קווידיץ'?"

השאלה הזו גם היא הייתה טעות.

"אז תן לי להבין," אמר הארי כשנראה שההסבר של רון (בצירוף תנועות ידיים) נגמר. "לתפוס את הסניץ' שווה מאה וחמישים נקודות?"

"כן –"

"כמה שערים של עשר נקודות צד אחד מבקיע בדרך כלל, בלי לספור את הסניץ'?"

"אמ, אולי חמש עשרה או עשרים במשחקים מקצועיים –"

"זה פשוט לא בסדר. זה מפר בערך כל כלל של תיכוּן משחק. תראה, שאר המשחק הזה נשמע אולי הגיוני, בערך, יחסית לספורט, אני מתכוון, אבל אתה בעצם אומר שלתפוס את הסניץ' גובר על כמעט כל התפלגות נקודות רגילה. שני המחפשים עפים שם למעלה ומחפשים את הסניץ' ובדרך כלל לא מקיימים אינטראקציה עם אף אחד אחר, לזהות ראשון את הסניץ' זה בעיקר מזל –"

"זה לא מזל!" מחה רון. "אתה צריך להזיז את העיניים שלך בתבנית הנכונה –"

"זה לא מערב את שאר השחקנים, אין אינטראקציה עם השחקן השני, ועד כמה כיף זה להסתכל על מישהו ממש טוב בלהזיז את העיניים שלו? ואז המחפש שמתמזל מזלו צולל פנימה ותופס את הסניץ' והופך את העבודה של כל השאר ללא רלוונטית. זה כאילו מישהו לקח משחק אמיתי והוסיף עוד תפקיד חסר משמעות כדי שתוכל להיות השחקן הכי חשוב בלי ממש להיות מעורב או ללמוד את השאר. מי היה המחפש הראשון, הבן האידיוט של המלך שרצה לשחק קווידיץ' אבל לא היה מסוגל להבין את החוקים?" בעצם, כשהארי חשב על זה, זו הייתה השערה טובה בצורה מפתיעה. שים אותו על מטאטא ותן לו לתפוס את הדבר הנוצץ…

פניו של רון התעוותו בזעף. "אם אתה לא אוהב קווידיץ', אתה לא חייב לצחוק על זה!"

"אם אתה לא יכול לבקר, אתה לא יכול לשפר. אני מציע איך לשפר את המשחק. וזה מאוד פשוט. תיפטרו מהסניץ'."

"הם לא ישנו את המשחק רק כי אתה אמרת!"

"אני הילד-שנשאר-בחיים, אתה יודע. אנשים יקשיבו לי. ואולי אם אשכנע אותם לשנות את המשחק בהוגוורטס, ההמצאה תתפשט."

מבט של אימה מוחלטת התפשט על פניו של רון. "אבל, אם תיפטר מהסניץ', איך נדע מתי המשחק נגמר?"

"תקנו… שעון. זה יהיה הרבה יותר הוגן מאשר משחק שנגמר לפעמים אחרי עשר דקות ונגמר לפעמים אחרי שעות, ולוח הזמנים יהיה הרבה יותר צפוי גם לצופים." הארי נאנח. "או, תפסיק לתת בי מבט של אימה מוחלטת, כנראה שלא באמת אשקיע את הזמן להשמיד את התירוץ העלוב הזה לספורט לאומי ולברוא אותו מחדש חזק יותר וחכם יותר בצלמי ובדמותי. יש לי דברים הרבה, הרבה, הרבה יותר חשובים לדאוג להם." הארי נראה חושב. "מצד שני, זה לא ייקח יותר מדי זמן לכתוב את תשעים וחמש התזות של הרפורמציה נטולת הסניץ' ולמסמר אותן לדלתות הכנסייה –"

"פוטר," קולו של ילד נשמע בעצלתיים, "מה זה על הפרצוף שלך ומה זה עומד לידך?"

מבט האימה של רון התחלף בשנאה יוקדת. "אתה!"

הארי הפנה את ראשו; ואכן היה זה דראקו מאלפוי, שאמנם אולץ ללבוש גלימות בית ספר רגילות, אבל פיצה על כך עם מזוודה שנראתה קסומה לא פחות ואלגנטית הרבה יותר מזו של הארי, מעוטרת בכסף ואזמרגדים ונושאת את מה שהארי ניחש שהיה סמל משפחת מאלפוי, נחש יפהפה עם ניבים שלופים מעל שרביטי שנהב מוצלבים.

"דראקו!" אמר הארי. "אר, או מאלפוי, אם אתה מעדיף, אם כי זה נשמע לי קצת כמו לוציוס. אני שמח לראות ששלומך טוב אחרי, אמ, המפגש האחרון שלנו. זה רון וויזלי. ואני מנסה ללכת בעילום שם, אז תקרא לי, אה," הארי הביט מטה אל גלימותיו, "מר בלֶק."

"הארי!" ירק רון. "אתה לא יכול להשתמש בשם הזה!"

הארי מצמץ. "למה לא?" זה נשמע אפל ונחמד, כמו איש מסתורין בינלאומי –

"לדעתי זה שם מצוין," אמר דראקו, "אבל הוא היה שייך לבית בלק האצילי ועתיק היומין. אני אקרא לך מר סילבר."

"אתה תתרחק מ… ממר גולד," אמר רון בקור, ועשה צעד קדימה. "הוא לא צריך לדבר עם אנשים כמוך!"

הארי הרים יד מפייסת. "אני אלך בשם מר ברונז, תודה על תבנית השמות. ורון, אמ," הארי נאבק למצוא דרך להגיד את זה, "אני שמח שאתה כל כך… נלהב להגן עליי, אבל לא אכפת לי במיוחד לדבר עם דראקו –"

זה היה כנראה הקש האחרון בשביל רון, שהסתובב אל הארי עם עיניים בוערות בזעם. "מה? אתה יודע מי זה?"

"כן, רון," אמר הארי, "אולי תיזכר שקראתי לו דראקו בלי שהוא היה צריך להציג את עצמו."

דראקו גיחך. ואז עיניו נדלקו כשהביט בינשוף הלבן שעל כתפו של רון. "הו, מה זה?" דראקו אמר בקול עצל, מלא ברשעות. "איפה העכברוש המפוורסם של משפחת וויזלי?"

"קבור בגינה," אמר רון בקור.

"אוו, כמה עצוב. פוט… אה, מר ברונז, אני חייב לציין שקיימת הסכמה כללית כי משפחת וויזלי היא בעלת סיפור חיית המחמד הטוב בעולם. רוצה לספר אותו, וויזלי?"

פניו של רון התעוותו. "לא היית חושב שזה מצחיק אם זה היה קורה למשפחה שלך!"

"או," אמר דראקו, "אבל זה לעולם לא יקרה למאלפויים."

ידיו של רון נקמצו לאגרופים –

"זה מספיק," אמר הארי, מכניס לקולו כמה סמכות שקטה שיכל. היה ברור שלא משנה על מה זה, זה היה זיכרון כואב לילד הג'ינג'י. "אם רון לא רוצה לדבר על זה, הוא לא חייב לדבר על זה, ואני אבקש שלא תדבר על זה גם כן."

דראקו העיף מבט מופתע בהארי, ורון הנהן. "בדיוק ככה, הארי! אני מתכוון, מר ברונז! אתה רואה איזה מין בן אדם הוא? עכשיו תגיד לו ללכת!"

הארי ספר עד עשר בראש שלו, מה שבשבילו היה די מהר – 12345678910 – הרגל משונה מגיל חמש, כשאמא שלו הורתה לו לעשות את זה לראשונה, והארי הגיע למסקנה שהדרך שלו הייתה מהירה יותר ואמורה להיות אפקטיבית באותה מידה. "אני לא אומר לו ללכת," אמר הארי ברוגע. "הוא מוזמן לדבר איתי אם הוא רוצה."

"טוב, אני לא מתכוון להסתובב עם מישהו שמסתובב עם דראקו מאלפוי," הכריז רון בקור.

הארי משך בכתפיו. "זה תלוי בך. אני לא מתכוון לתת לאף אחד לומר לי עם מי אני יכול או לא יכול להסתובב." חושב בדממה, בבקשה תלך, בבקשה תלך…

פניו של רון היו חלקים מהפתעה, כאילו הוא ממש ציפה שהשורה הזו תעבוד. ואז רון הסתובב, משך את ידית המזוודה שלו, וצעד בסערה במורד הרציף.

"אם לא אהבת אותו," אמר דראקו בסקרנות, "למה לא פשוט הלכת?"

"אמ… אמא שלו עזרה לי להבין איך לעלות לרציף מתחנת קינגס קרוס, אז היה קצת קשה להגיד לו ללכת לעזאזל. וזה לא שאני שונא את הרון הזה," אמר הארי, "אני פשוט, פשוט…" הארי חיפש את המילים.

"לא רואה אף סיבה שיתקיים?" הציע דראקו.

"פחות או יותר."

"בכל מקרה, פוטר… אם באמת גדלת אצל מוגלגים –" דראקו עצר פה, כאילו מחכה להכחשה, אבל הארי לא אמר כלום "- אז אולי אתה לא יודע איך זה להיות מפוורסם. אנשים רוצים לקחת את כל הזמן שלנו. אתה חייב ללמוד להגיד לא."

הארי הנהן, ועטה מבט חושב על פרצופו. "זאת נשמעת כמו עצה טובה."

"אם אתה מנסה להיות נחמד, בסופו של דבר תבלה את רוב הזמן עם אלו שהכי נדחפים. תחליט עם מי אתה רוצה לבלות את הזמן שלך ותגרום לכל השאר לעזוב. רק הגעת לפה, פוטר, אז כולם ישפטו אותך לפי האנשים שהם יראו אותך בחברתם, ואתה לא רוצה להראות עם אנשים כמו רון וויזלי."

הארי הנהן שוב. "אם לא אכפת לך שאני שואל, איך זיהית אותי?"

"מר ברונז," אמר דראקו בעצלתיים, "אל תשכח שפגשתי אותך. ראיתי מישהו מסתובב עם צעיף על ראשו ונראה מגוחך לגמרי. אז ניחשתי."

הארי הרכין את ראשו, מקבל את המחמאה. "אני נורא מצטער בקשר לזה," אמר הארי. "הפגישה הראשונה שלנו, אני מתכוון. לא התכוונתי להביך אותך בפני לוציוס."

דראקו נפנף את זה בעודו נותן בהארי מבט מוזר. "הלוואי שאבא היה נכנס כשאתה החמאת לי –" דראקו צחק. "אבל תודה לך על מה שאמרת לאבא. אלמלא זה, היה לי קשה להסביר."

הארי קד קידה עמוקה יותר. "ותודה לך על כך שגמלת לי עם מה שאמרת על פרופסור מקגונגל."

"אין בעד מה. על אף שאחת העוזרות כנראה השביעה את החברה הקרובה ביותר שלה לסודיות מוחלטת, מכיוון שאבא אומר שיש שמועות מוזרות מסתובבות, כאילו רבנו או משהו."

"אאוץ'," אמר הארי, מתכווץ. "אני ממש מצטער –"

"לא, אנחנו רגילים לזה, מרלין יודע שיש הרבה שמועות על משפחת מאלפוי גם ככה."

הארי הנהן. "אני שמח לשמוע שאתה לא בצרות."

דראקו גיחך. "לאבא יש חוש הומור, אמ, מעודן, אבל הוא מבין את הרעיון של לרכוש חברים. הוא מבין את זה היטב. הוא גרם לי לחזור על זה כל לילה לפני השינה במשך החודש האחרון, 'אני ארכוש חברים בהוגוורטס.' כשהסברתי לו הכל והוא הבין שזה מה שאני עושה, הוא קנה לי גלידה."

תמונה: tavoriel

תמונה: tavoriel

הלסת של הארי צנחה. "הצלחת להוציא מזה גלידה?"

דראקו הנהן, נראה לא פחות זחוח משהתבקש מההישג. "טוב, אבא ידע מה אני עושה, כמובן, אבל הוא זה שלימד אותי איך לעשות את זה, ואם אני מחייך בצורה הנכונה בזמן שאני עושה את זה, זה הופך את זה לקטע של אב-ובנו ואז הוא חייב לקנות לי גלידה או שאני אתן לו את המבט העצוב הזה, כאילו אני חושב שאכזבתי אותו."

הארי הביט בדראקו בחישוב, מרגיש בנוכחות של אשף נוסף. "היו לך שיעורים על איך לתמרן אנשים?"

"כמובן," אמר דראקו בגאווה. "אני מאלפוי. אבא קנה לי מורים."

"וואו," אמר הארי. לקרוא את אמנות השכנוע: מדע ומעשה של רוברט צ'אלדיני כנראה לא השתווה כל כך לזה (על אף שזה היה אחלה ספר). "אבא שלך אדיר כמעט כמו אבא שלי."

הגבות של דראקו עלו בעצלתיים. "או? ומה אבא שלך עושה?"

"הוא קונה לי ספרים."

דראקו שקל את זה. "זה לא נשמע מאוד מרשים."

"היית צריך להיות שם. בכל מקרה, אני שמח לשמוע את כל זה. איך שלוציוס הסתכל עליך, חשבתי שהוא הולך ל-לצלוב אותך."

"אבא שלי באמת אוהב אותי," אמר דראקו בביטחון. "הוא לעולם לא יעשה דבר כזה."

"אמ…" אמר הארי. הוא זכר את הדמות האלגנטית בשיער הלבן ובגלימות השחורות שנעה בסערה בחנות של מאדאם מלקין, אוחזת במקל היפהפה והקטלני בעל ידית הכסף. זה לא היה קל לדמיין אותו כאב אוהב. "אל תבין אותי לא נכון, אבל איך אתה יודע את זה?"

"הא?" היה ברור שזו לא שאלה שדראקו שאל את עצמו לעיתים קרובות.

"אני שואל את השאלה היסודית של רציונליות: למה אתה מאמין במה שאתה מאמין? מה אתה חושב שאתה יודע ואיך אתה חושב שאתה יודע את זה? מה גורם לך לחשוב שלוציוס לא יקריב אותך כמו שהוא יקריב כל דבר אחר בשביל כוח?"

דראקו נתן בהארי עוד מבט מוזר. "מה בדיוק אתה יודע על אבא?"

"אמ… מושב בקסמהדרין, מושב בחבר המנהלים של הוגוורטס, עשיר להחריד, מקורב לשר הקסמים פאדג', איש אמונו של שר הקסמים פאדג', סביר להניח שיש לו תמונות מביכות ביותר של שר הקסמים פאדג',  התומך המובהק ביותר בטוהר דם עכשיו שאדון האופל נעלם, אוכל מוות לשעבר שנמצא עם הסימן האפל אבל התחמק בתואנה שהיה תחת קללת אימפריוס, משהו בלתי סביר בעליל ופחות או יותר כולם יודעים את זה… רשע עם ר' רבתי ורוצח מלידה… אני חושב שזה הכל."

עיניו של דראקו הצטמצמו לחריצים. "מקגונגל אמרה לך את זה, לא ככה?"

"לא, היא לא אמרה כלום על לוציוס אחר כך, חוץ מלומר לי להתרחק ממנו. אז במהלך התקרית בחנות השיקויים, בזמן שפרופסור מקגונגל הייתה עסוקה בלצעוק על המוכר ולנסות להשתלט על המצב, תפסתי את אחד הלקוחות ושאלתי אותו על לוציוס."

עיניו של דראקו התרחבו שוב. "באמת?"

הארי נתן בדראקו מבט מבולבל. "אם שיקרתי בפעם הראשונה, אני לא הולך לומר את האמת רק משום ששאלת פעמיים."

הייתה הפסקה קלה בזמן שדראקו עיכל את זה.

"אתה כל כך הולך להיות בסלית'רין."

"אני כל כך הולך להיות ברייבנקלו, תודה רבה לך. אני רק רוצה כוח כדי להשיג לעצמי ספרים."

דראקו צחקק. "כן בטח. בכל מקרה… לענות על שאלתך…" דראקו לקח נשימה עמוקה, ופניו נעשו רציניות. "אבא פספס פעם הצבעה בקסמהדרין בשבילי. הייתי על מטאטא ונפלתי ושברתי הרבה צלעות. זה כאב ממש. אף פעם לא כאב לי כל כך לפני זה וחשבתי שאני עומד למות. אז אבא פספס את ההצבעה החשובה הזו, מכיוון שהוא היה ליד המיטה שלי בקדוש מנגו, מחזיק את ידי ומבטיח לי שאני הולך להיות בסדר."

הארי הסיט את מבטו באי נוחות, ואז, במאמץ, הכריח את עצמו להסתכל שוב על דראקו. "למה אתה מספר לי את זה? זה נשמע די… פרטי…"

דראקו נתן בהארי מבט רציני. "אחד המורים שלי אמר לי שאנשים יוצרים חברויות קרובות בכך שהם יודעים דברים פרטיים אחד על השני, והסיבה שלרוב האנשים אין חברים קרובים היא משום שהם נבוכים מדי מכדי לשתף משהו באמת חשוב על עצמם." דראקו הושיט את כפות ידיו החוצה בהזמנה. "תורך?"

לדעת שהפנים המקוות של דראקו היו תוצר של חודשי אימון רבים לא הפכו את זה לפחות אפקטיבי, הארי הבחין. בעצם זה כן הפך את זה לפחות אפקטיבי, אבל למרבה הצער לא לבלתי אפקטיבי. אותו דבר ניתן לומר בקשר לשימוש החכם של דראקו בלחץ הדדיות למתנה שלא הוזמנה, טכניקה שהארי קרא עליה בספרי הפסיכולוגיה החברתית שלו (ניסוי אחד הראה שמתנה ללא תנאים של 5$ הייתה אפקטיבית פי שניים מהצעה מותנית של 50$ בלשכנע אנשים למלא שאלונים). דראקו נתן את מתנת האמון ללא תנאים, ועכשיו הזמין את הארי להציע אמון בתמורה… והעניין היה, שהארי באמת הרגיש לחץ. סירוב, הארי היה בטוח, ייענה במבט של אכזבה ועצב, ואולי אפילו זלזול קל שיעיד על כך שהארי הפסיד נקודות.

"דראקו," אמר הארי, "רק שתדע, אני מזהה בדיוק מה אתה עושה עכשיו. הספרים שלי קוראים לזה הדדיות והם מדברים על איך לתת למישהו מתנה של שני חרמשים זה אפקטיבי מלהציע להם עשרים חרמשים כדי שיעשו את מה שאתה רוצה…" הארי סיים בדעיכה.

דראקו נראה עצוב ומאוכזב. "זה לא אמור להיות תכסיס, הארי. זאת דרך אמיתית להפוך לחברים."

הארי הרים יד. "לא אמרתי שאני לא הולך להשיב. אני פשוט צריך זמן לבחור משהו שהו פרטי אבל בלתי מזיק באותה מידה. בוא נגיד… רציתי שתדע שאתה לא יכול לזרז אותי לדברים." הפסקה לחשיבה יכולה להועיל מאוד בלנטרל את הכוח של הרבה טכניקות שכנוע, ברגע שלמדת לזהות אותן ככאלה.

"בסדר," אמר דראקו. "אני אחכה בזמן שאתה חושב על משהו. או, ובבקשה תוריד את הצעיף כשאתה אומר את זה."

פשוט אבל אפקטיבי.

והארי לא יכל שלא לשים לב עד כמה הניסיון שלו להתנגד למניפולציה / להשיב את כבודו / להשוויץ היה מגושם וחסר חן בהשוואה לדראקו. אני צריך את המורים האלה.

"בסדר," אמר הארי כעבור זמן מה. "הנה שלי." הוא הביט סביב ומשך את הצעיף מפרצופו, חושף את הכל מלבד הצלקת. "אמ… נשמע כאילו אתה ממש יכול להסתמך על אבא שלך. כלומר… אם תדבר אליו ברצינות, הוא תמיד יקשיב לך וייקח אותך ברצינות."

דראקו הנהן.

"לפעמים," אמר הארי, ובלע. זה היה קשה בצורה מפתיעה, אבל מצד שני זה היה אמור להיות. "לפעמים אני רוצה שאבא שלי יהיה כמו שלך." עיניו של הארי נרתעו מפניו של דראקו, אוטומטית פחות או יותר, ואז הארי הכריח את עצמו להביט בחזרה בדראקו.

ואז הכה בהארי מה לעזאזל הוא אמר הרגע, והארי הוסיף במהירות, "לא שאני רוצה שאבא שלי יהיה מכשיר הרג מושלם כמו לוציוס, אני רק מתכוון שייקח אותי ברצינות –"

"אני מבין," אמר דראקו בחיוך. "הנה… עכשיו נכון שזה מרגיש שאנחנו קצת יותר קרובים ללהיות חברים?"

הארי הנהן. "כן. האמת שזה נכון. אמ…, בלי להעליב, אבל אני הולך לשים את התחפושת שלי שוב, אני ממש לא רוצה להתמודד עם –"

"אני מבין."

הארי משך את הצעיף על פניו בחזרה.

"אבא שלי לוקח את כל החברים שלו ברצינות," אמר דראקו. "זו הסיבה שיש לו הרבה חברים. אתה צריך לפגוש אותו."

"אני אחשוב על זה," אמר הארי בקול ניטרלי. הוא הניד בראשו בפליאה. "אז אתה באמת נקודת התורפה היחידה שלו. הא."

עכשיו דראקו נתן בהארי מבט ממש מוזר. "אתה רוצה ללכת למצוא משהו לשתות ולשבת איפה שהוא?"

הארי הבין שהוא עמד יותר מדי זמן באותו מקום, והתמתח, מנסה לשחרר את הגב. "בטח."

הרציף התחיל להתמלא עכשיו, אבל עדיין היה אזור שקט יותר בצד הרחוק מקטר הקיטור האדום. בדרך הם חלפו על פני דוכן שהכיל אדם קירח ומזוקן שהציע עיתונים וחוברות קומיקס וערמה של פחיות בצבע ירוק-ניאון.

למעשה, בעל הדוכן היה עסוק בלשתות מאחת הפחיות בצבע ירוק-ניאון בעודו נשען לאחור בדיוק ברגע שבו זיהה את דראקו מאלפוי האלגנטי והמעודן מתקרב יחד עם ילד מסתורי שנראה מטופש להחריד עם צעיף קשור על פרצופו, מה שגרם לבעל הדוכן לחוות התקף שיעול פתאומי באמצע שתייה ולטפטף כמות גדולה של הנוזל הירוק-ניאון על זקנו.

"סלח לי," אמר הארי, "אבל מה זה הדבר הזה?"

"מיץ-צחוק," אמר בעל הדוכן. "אם אתה שותה את זה, משהו מפתיע יקרה שיגרום לך לשפוך את זה עליך או על מישהו אחר. אבל זה מכושף להיעלם אחרי כמה שניות –" ואכן הכתם על זקנו כבר החל להתפוגג.

"כמה משעמם," אמר דראקו. "משעמם ביותר. בוא, מר ברונז, נלך למצוא מקום אחר –"

"חכה רגע," אמר הארי.

"או נו באמת! זה פשוט, פשוט  ילדותי!"

"לא, אני מצטער, דראקו, אני חייב לחקור את זה. מה קורה אם אני שותה מיץ-צחוק בזמן שאני עושה כמיטב יכולתי לשמור את השיחה רצינית לחלוטין?"

בעל הדוכן חייך במסתוריות. "מי יודע? חבר עובר בתחפושת צפרדע? משהו מפתיע בהכרח יקרה –"

"לא. אני מצטער. אני פשוט לא מאמין לזה. זה מפר את השעיית הספק המנוצלת שלי בכל כך הרבה רמות שפשוט אין לי את השפה לתאר את זה. אני מתכוון, פשוט אין מצב שמשקה מזורגג יכול לעשות מניפולציה על המציאות כדי לייצר מצבים קומיים, או שאני פשוט הולך לוותר ולצאת לפנסיה באיי הבהאמה –"

דראקו גנח. "אנחנו באמת הולכים לעשות את זה?"

"אתה לא חייב לשתות את זה אבל אני חייב לחקור. חייב. כמה?"

"חמישה גוזים לפחית."

"חמישה גוזים? אתה יכול למכור משקאות מוגזים מעוותי-מציאות בעבור חמישה גוזים לפחית?" הארי הושיט יד לתוך כיסו, אמר "ארבעה חרמשים, ארבעה גוזים" , והטיח אותם בדלפק. "שני תריסרי פחיות בבקשה."

"אני גם אקח אחד," נאנח דראקו, והחל להושיט יד לכיסיו.

הארי הניד בראשו בחוזקה. "לא, זה עליי, זה גם לא נחשב כטובה, אני רוצה לראות אם זה עובד גם עליך." הוא לקח פחית מהערמה שעל הדלפק וזרק אותה לדראקו, ואז התחיל להאכיל את הנרתיק שלו. השפה המתרחבת של הנרתיק אכלה את הפחיות בליווי גרפסים קטנים, מה שלא עזר לשחזר את האמונה של הארי בכך שיום יבוא והוא ימצא הסבר סביר לכל זה.

עשרים ושניים גרפסים לאחר מכן, הארי החזיק את הפחית האחרונה שקנה בידו, דראקו הביט בו בציפייה, ושניהם משכו את הלשונית באותו זמן.

הארי הסיר את צעיפו במידה הדרושה לחשיפת פיו, והם לגמו מיץ-צחוק בהטיית ראשיהם לאחור.

איכשהו, היה לזה טעם ירוק בוהק – אקסטרה-תוסס וליימי יותר מליים.

חוץ מזה, לא קרה כלום.

הארי הביט בבעל הדוכן, שצפה בהם באורך-רוח.

בסדר, אם הבחור הזה ניצל תאונה טבעית כדי למכור לי עשרים וארבע פחיות של כלום, אני הולך להריע ליזמות היצירתית שלו ואז להרוג אותו.

"זה לא תמיד קורה מיד," אמר בעל הדוכן. "אבל מובטח שזה יקרה פעם אחת לכל פחית, או שתקבל את הכסף בחזרה."

הארי לקח לגימה ארוכה נוספת.

שוב, דבר לא קרה.

אולי אני צריך לשתות את הכל הכי מהר שאפשר… ולקוות שהקיבה שלי לא תתפוצץ מכל הפחמן הדו-חמצני, או שיהיה לי גרפס בזמן שאני שותה

לא, הוא יכול להרשות לעצמו להיות קצת סבלני. אבל בכנות, הארי לא ראה איך זה עומד לעבוד. אתה לא יכול ללכת למישהו ולהגיד "עכשיו אני הולך להפתיע אותך" או "ועכשיו אני עומד לספר לך את הפאנץ' של הבדיחה, וזה יהיה ממש מצחיק." זה הרס את ההלם. במצב המוכנות המנטלית של הארי, לוציוס מאלפוי היה יכול לעבור בתלבושת בלרינה וזה לא היה גורם לו למצמץ. איזה מין תעלול פרוע היה היקום אמור לעשות בדיוק?

"בכל אופן, בוא נשב," אמר הארי. הוא התכוון לקחת עוד לגימה והתקדם לעבר אזור הישיבה המרוחק, מה שמיקם אותו בזווית הנכונה להביט אחורה ולראות את החלק של דוכן העיתונים שהיה מוקדש לעיתון בשם הפקפקן, שהציג את הכותרת הבאה:

הילד-שנשאר-בחיים מכניס את

דראקו מאלפוי להיריון

תמונה: hpmor

תמונה: hpmor

"גהא!" צרח דראקו כשנוזל ירוק בוהק ניתז על כולו מכיוונו של הארי. דראקו פנה להארי עם אש בעיניו ותפס את הפחית שלו. "חתיכת בן של בוצדם! בוא נראה איך אתה אוהב שיורקים עליך!" דראקו לקח לגימה גדולה מהפחית שלו בדיוק כשעיניו קלטו את הכותרת.

בתנועת רפלקס טהורה, הארי ניסה להגן על פניו כשרסס הנוזל עף לכיוונו. למרבה הצער הוא חסם עם היד שהחזיקה את המיץ-צחוק, ושלח את שארית הנוזל הירוק מעבר לכתפו.

הארי בהה בפחית שבידו בעודו ממשיך להיחנק ולהתיז והצבע הירוק החל להיעלם מגלימותיו של דראקו.

ואז הוא הביט מעלה ובהה בכותרת העיתון.

הילד-שנשאר-בחיים מכניס את

דראקו מאלפוי להיריון

שפתיו של הארי נפתחו והוא אמר, "אבה-אבה-אבה-אבה…"

יותר מדי התנגדויות מתחרות, זו הייתה הבעיה. בכל פעם שהארי ניסה לומר "אבל אנחנו רק בני אחת עשרה!" ההתנגדות "אבל גברים לא יכולים להיכנס להריון!" דרשה עדיפות ראשונה ונדרסה על ידי "אבל אין בינינו שום דבר, באמת!"

ואז הארי הביט מטה אל הפחית שבידו.

הוא הרגיש תשוקה עזה לרוץ בצרחות במלוא ריאותיו עד שיתמוטט מחוסר חמצן, והדבר היחיד שעצר אותו היה שהוא קרא פעם שפאניקה גלויה הייתה הסימן של בעיה מדעית חשובה באמת.

הארי נהם, השליך את הפחית באלימות לפח אשפה סמוך, וצעד חזרה לדוכן. "עותק אחד של הפקפקן, בבקשה." הארי שילם ארבעה גוזים נוספים, לקח פחית נוספת של מיץ-צחוק מנרתיקו, ואז צעד חזרה לאזור הישיבה עם הילד הבלונדיני, שבהה בפחית שלו בהבעה של הערצה כנה.

"אני לוקח את זה בחזרה," אמר דראקו, "זה היה די טוב."

"היי, דראקו, אתה יודע מה אפילו יותר טוב כדי להפוך לחברים מאשר להחליף סודות? לבצע רצח."

"יש לי מורה שאומר את זה," הסכים דראקו. הוא הושיט יד לתוך גלימותיו והתגרד בתנועה קלילה וטבעית. "על מי חשבת?"

הארי הטיח את הפקפקן בחוזקה על השולחן. "הבחור שהמציא את הכותרת הזו."

תמונה: reddit (גוגל-תמונות מקשר לעמוד הזה)

תמונה: reddit (גוגל-תמונות מקשר לעמוד הזה)

דראקו גנח. "לא בחור. בחורה. ילדה בת עשר, אתה מאמין? היא השתגעה אחרי שאמא שלה מתה, ואבא שלה – הוא הבעלים של העיתון הזה – משוכנע שהיא חוזָה, אז כשהוא לא יודע הוא שואל את לונה לאבגוד והוא מאמין לכל דבר שהיא אומרת."

בלי ממש לחשוב על זה, הארי משך בלשונית של הפחית הבאה של המיץ-צחוק והתכונן לשתות. "אתה צוחק עליי? זה אפילו גרוע יותר מעיתונות של מוגלגים, וחשבתי שזה בלתי אפשרי פיזיקלית."

דראקו נהם. "יש לה גם איזה אובססיה סוטה בקשר למאלפויים, ואבא שלה מתנגד לנו פוליטית אז הוא מדפיס כל מילה. ברגע שאהיה מבוגר מספיק אני הולך לאנוס אותה."

נוזל ירוק ניתז מנחיריו של הארי, נספג בצעיף שעדיין כיסה את האזור הזה. מיץ-צחוק וריאות לא הלכו יד ביד, והארי בילה את השניות הבאות משתעל בפראות.

דראקו הסתכל עליו בחדות. "יש בעיה?"

בנקודה הזו הארי הבין ש (א) הקולות שהגיעו משאר הרציף הפכו למעין רעש לבן מטושטש בערך באותו זמן שדראקו הושיט יד לתוך הגלימה שלו, ו (ב) כשהוא דיבר על ביצוע רצח כדרך ליצירת קשר, היה בדיוק אדם אחד בשיחה שחשב שהם צוחקים.

כן. מפני שהוא נראה כמו ילד כל כך רגיל. והוא באמת ילד רגיל, הוא פשוט מה שהיית מצפה מילד זכר רגיל להיות אם דארת' ויידר היה אביו האוהב.

"כן, ובכן," השתעל הארי, הו אלוהים איך הוא הולך לצאת מהפינה השיחתית הזו, "אני פשוט מופתע שהיית מוכן לדון בזה בכזו פתיחות, לא נראה כאילו פחדת להיתפס או משהו."

דראקו נחר. "אתה צוחק? המילה של לונה לאבגוד מול המילה שלי?"

לכל השדים ומפלצות הגרביים. "אין כזה דבר גלאי אמת קסום, אני מבין מזה?" או בדיקות דנ"א… עדיין.

דראקו הביט מסביב. עיניו הצטמצמו. "נכון, אתה לא יודע שום דבר. תראה, אני אסביר לך דברים, אני מתכוון איך זה באמת עובד, כאילו היית כבר בסלית'רין ושאלת אותי את אותה שאלה. אבל אתה חייב להישבע לא לומר על זה שום דבר."

"אני נשבע," אמר הארי.

"בית המשפט משתמש בוריטסרום, אבל זו בדיחה, אתה פשוט מוחק את הזכרונות שלך בלחש אובליוויאטה לפני שאתה מעיד וטוען שהזכרונות של האדם השני שונו בלחש-זיכרון. כמובן שאם אתה סתם בן אדם פשוט, בית המשפט מניח שהסיפור הוא אובליוויאטה, ולא לחש-זיכרון-מזויף. אבל בית המשפט נוהג בתבונה, ואם אני מעורב אז זה פוגע בכבודו של בית אצילי, אז זה מגיע לקסמהדרין, ושם לאבא יש רוב קולות. אחרי שאני נמצא זכאי משפחת לאבגוד צריכים לשלם פיצויים על הכתמת הכבוד שלי. והם יודעים מההתחלה שככה זה ילך, אז הם יסתמו את הפה שלהם."

צמרמורת קרה שטפה את הארי, צמרמורת שבאה יחד עם הוראות לשמור על קול ופרצוף רגילים. הערה לעצמי: להפיל את ממשלת בריטניה הקסומה בהזדמנות הראשונה.

הארי השתעל שוב כדי לנקות את גרונו. "דראקו, בבקשה בבקשה בבקשה אל תבין אותי לא נכון, המילה שלי היא נדר, אבל כמו שאמרת אני יכול להיות בסלית'רין ואני באמת רוצה לשאול למטרות אינפורמטיביות, אז מה יקרה בתיאוריה אם אני אעיד ששמעתי אותך מתכנן את זה?"

"אם לא הייתי מאלפוי, הייתי בצרות," דראקו ענה בזחיחות. "מכיוון שאני כן מאלפוי… לאבא יש רוב קולות. ואחר כך הוא ימחץ אותך… טוב, כנראהלא בקלות, מכיוון שבסופו של דבר אתה הילד-שנשאר-בחיים, אבל אבא די טוב בדברים האלה." דראקו הזעיף פנים. "חוצמזה, אתה דיברת על לרצוח אותה, למה אתה לא מודאג שאני אעיד אחרי שהגופה תצוץ?"

איך, איך היום שלי השתבש כל כך? פיו של הארי כבר זז מהר יותר ממה שהוא יכל לחשוב. "זה היה כשחשבתי שהיא מבוגרת יותר! אני לא יודע איך זה עובד פה, אבל בבריטניה המוגלגית בית המשפט יכעס הרבה יותר על מישהו שרצח ילד –"

"זה הגיוני," אמר דראקו, עדיין נראה חשדן מעט. "אבל בכל מקרה, זה תמיד חכם יותר אם זה לא מגיע להילאים בכלל. אם אנחנו נזהרים ועושים רק דברים שלחשי ריפוי יכולים לתקן, אנחנו יכולים פשוט להטיל עליה אובליוויאטה אחר כך ולעשות את הכל מחדש בשבוע הבא." ואז הילד הבלונדיני צחקק בקול צעיר וגבוה. "אפילו שרק תדמיין אותה אומרת שגם דראקו מאלפוי וגם הילד-שנשאר-בחיים עשו אותה, אפילו דמבלדור לא יאמין לה."

אני הולך לקרוע את השארית הקטנה והפתטית של ימי הביניים שלך לגזרים קטנים יותר מהאטומים שמרכיבים אותה. "בעצם, אנחנו יכולים לחכות עם זה? אחרי שגיליתי שהכותרת הזו הגיעה מילדה צעירה ממני בשנה, יש לי רעיון אחר לנקמה."

"הא? ספר," אמר דראקו, והתחיל לקחת עוד לגימה מהמיץ-צחוק שלו.

הארי לא ידע אם הקסם עובד יותר מפעם בפחית, אבל הוא כן ידע שהוא יכול להימנע מאשמה, אז הוא תיזמן את זה במדויק:

"חשבתי לעצמי יום אחד אני אתחתן עם האישה הזו."

תמונה: mokkurkalfe

תמונה: mokkurkalfe

דראקו עשה צליל נוראי של חנק נוזלי וטפטף נוזל ירוק מצידי פיו כמו רדיאטור מקולקל של מכונית. "התחרפנת לגמרי?"

"בדיוק להפך, אני כל כך שפוי שזה שורף כמו קרח."

"יש לך טעם מוזר יותר מטעם של לסטריינג'," אמר דראקו, נשמע חצי מעריץ. "ואני מניח שאתה רוצה אותה לעצמך, הא?"

"יפ. אני יכול להיות חייב לך על זה –"

דראקו נפנף את זה. "נה, זה בחינם."

הארי הביט מטה אל הפחית שבידו, קור מתפשט בדמו. מקסים, מאושר, נדיב עם טובות לחבריו, דראקו לא היה פסיכופת. זה היה החלק העצוב והנורא, לדעת מספיק על פסיכולוגיה אנושית כדי לדעת שדראקו הוא לא מפלצת. היו עשרת אלפים חברות במהלך ההיסטוריה של העולם שבהן השיחה הזו יכלה להתקיים. לא, העולם היה בהחלט מקום שונה, אם היית צריך להיות מוטנט מרושע כדי לומר את מה שדראקו אמר. זה היה מאוד פשוט, מאוד אנושי, ברירת המחדל אם שום דבר לא התערב. בשביל דראקו, האויבים שלו לא היו אנשים.

ובזמן המואט של המדינה המואטת הזו, כאן ועכשיו כמו בחשכה-שלפני-השחר שלפני עידן ההיגיון, בן של אציל חזק מספיק יכול לקחת כמובן מאליו שהוא מעל החוק, לפחות כשזה נוגע לאיזו בת איכרים. היו מקומות בעולם המוגלגים בהם זה עדיין היה ככה, מדינות שבהן אצולה כזו עדיין התקיימה ועדיין חשבה כך, ומקומות אפלים יותר שבהם זו לא הייתה רק האצולה. זה היה ככה בכל מקום וזמן שלא היה צאצא ישיר של תנועת הנאורות. ונראה שבריטניה הקסומה לא הייתה אחת מהצאצאים הללו, למרות כל סממני הזיהום הבין תרבותי, כמו פחיות משקה לדוגמה.

ואם דראקו לא ישנה את דעתו בנוגע לנקמה, ואני לא אשליך את ההזדמנות שלי לחיים מאושרים כדי להתחתן עם איזו ילדה משוגעת מסכנה, אז כל מה שקניתי הוא זמן, ולא יותר מדי ממנו…

בשביל ילדה אחת. לא בשביל אחרות.

אני תוהה עד כמה קשה יהיה פשוט לעשות רשימה של כל מובילי תנועת טוהר הדם ולהרוג אותם.

הם ניסו בדיוק את זה במהפכה הצרפתית, פחות או יותר – לעשות רשימה של כל מתנגדי הקדמה ולהסיר כל דבר מעל הצוואר – וזה לא עבד טוב למיטב זכרונו של הארי. אולי הוא צריך לאבק חלק מספרי ההיסטוריה שאביו קנה לו, ולבדוק אם מה שהשתבש במהפכה הצרפתית היה משהו שקל לתקן.

הארי בהה מעלה בשמיים, ובדמותו החיוורת של הירח, גלוי בבוקר הזה דרך אוויר נקי מעננים.

אז העולם שבור ומקולקל ומשוגע, ואכזרי ומדמם ואפל. זה חדשות בשבילך? תמיד ידעת את זה, בכל מקרה…

"אתה נראה רציני," אמר דראקו. "תן לי לנחש, ההורים המוגלגים שלך אמרו לך שדברים כאלה הם לא בסדר."

הארי הנהן, לא ממש בוטח בקולו.

"טוב, כמו שאבא אומר, אולי יש ארבעה בתים, אבל בסופו של דבר כולם משתייכים לסלית'רין או להפלפאף. ובכנות, אתה לא בצד של הפלפאף. אם תחליט לצדד במאלפויים מתחת לשולחן… הכוח שלנו והמוניטין שלך… תוכל להתחמק מדברים שאפילו אני לא יכול. רוצה לנסות את זה קצת? לראות איך זה?"

מי נחש קטן וערמומי? בן אחת עשרה וכבר משדל את הטרף שלך לצאת מהמחבוא…

הארי חשב, שקל, ובחר את הנשק שלו. "דראקו, רוצה להסביר לי את כל עניין טוהר הדם הזה? אני קצת חדש."

חיוך רחב חצה את פניו של דראקו. "אתה ממש צריך לפגוש את אבא ולשאול אותו, אתה יודע, הוא המנהיג שלנו."

"תן לי את גרסת שלושים-השניות."

"אוקיי," אמר דראקו. הוא לקח נשימה עמוקה, וקולו ירד מעט, ונכנס למקצב. "הכוחות שלנו הלכו ונחלשו, דור אחרי דור, בעוד כתם הבוצדמים מתגבר. בעוד שסלזאר וגודריק ורוונה והלגה הקימו בעבר את הוגוורטס בכוחם, ויצרו את הקמע והחרב והעטרת והגביע, אף קוסם מאותם ימים נשכחים לא קם להיות שקול להם. אנחנו נמוגים, נמוגים למוגלגים כשאנחנו מתרבים עם השרצים שלהם ומרשים לסקיבים לחיות. אם הזיהום לא ירוסן, בקרוב השרביטים שלנו ישברו וכל האומנויות שלנו יחדלו, שושלת מרלין תיגדע ודם אטלנטיס יכשל. הילדים שלנו יוותרו לחטט בעפר כדי לשרוד כמו מוגלגים פשוטים, וחשכה תכסה את כל העולם לנצח." דראקו לקח עוד לגימה מפחית המשקה, נראה מרוצה; נראה כאילו זה היה כל הטיעון מבחינתו.

"משכנע," אמר הארי, מתכוון לזה מבחינה ספרותית ולא נורמטיבית. זו הייתה תבנית מוכרת; נפילה מגדולה, הצורך לשמור על הטוהר שנשאר כנגד זיהום, העבר בעלייה והעתיד רק בירידה. ולתבנית הזו הייתה גם תגובה… "אבל אני חייב לתקן אותך בנקודה עובדתית אחת. המידע שלך בנוגע למוגלגים קצת לא מעודכן. אנחנו כבר לא ממש מחטטים בעפר."

הראש של דראקו הסתובב בחדות. "מה? למה אתה מתכוון, אנחנו?"

"אנחנו. המדענים. השושלת של פרנסיס בייקון ודם הנאורות. מוגלגים לא סתם יושבים ובוכים שאין להם שרביטים, יש לנו כוחות משלנו עכשיו, עם או בלי קסם. אם כל הכוחות שלכם יכזיבו אז כולנו איבדנו משהו יקר ערך, משום שהקסם שלכם הוא הרמז היחיד שיש לנו לאופן שבו היקום באמת עובד – אבל לא תישארו לחטט באדמה. הבתים שלכם יהיו קרירים בקיץ וחמים בחורף, עדיין יהיו רופאים ותרופות. מדע יכול לשמור אותך בחיים אם הקסם נכשל. זו תהיה טרגדיה, אבל לא הסוף של כל האור בעולם, פשוטו כמשמעו. רק שתדע."

דראקו התרחק כמה צעדים ועל פניו הייתה תערובת של פחד וחוסר-אמון. "על מה בשם מרלין אתה מדבר, פוטר?"

"היי, אני הקשבתי לסיפור שלך, לא תקשיב לשלי?" מגושם, הארי נזף בעצמו, אבל דראקו הפסיק להתרחק ונראה מקשיב.

"בכל מקרה," אמר הארי, "אני אומר שנראה כאילו לא הקדשת מספיק תשומת לב למה שהולך בעולם המוגלגים." כנראה משום שכל עולם הקוסמים התייחס לשאר כדור הארץ כאל שכונת עוני, שלא מצריכה יותר תשומת לב מאשר תשומת הלב שקיבלו קשיי היום-יום של בורונדי מעיתון הפיננשל טיימס. "בסדר. בדיקה מהירה. האם קוסמים אי פעם היו בירח? אתה יודע, הדבר הזה?" הארי הצביע מעלה אל הכדור הענק והמרוחק.

"מה?" אמר דראקו. היה די ברור שהמחשבה מעולם לא עלתה בדעתו של הילד. "ללכת אל – זה רק –" האצבע שלו הצביעה על הדבר החיוור הקטן בשמיים. "אתה לא יכול להתעתק למקום שלא היית בו קודם ואיך מישהו יגיע לירח מלכתחילה?"

"חכה רגע," אמר הארי לדראקו, "אני רוצה להראות לך ספר שהבאתי איתי, אני חושב שאני זוכר באיזו קופסה הוא." והארי נעמד וכרע ומשך את המדרגות לקומת המערה של המזוודה שלו, ואז רץ במורד המדרגות והוריד קופסה מעל קופסה, מתקרב במידה מסוכנת למתן יחס לא הולם לספרים שלו, ופתח את הקופסה ובמהירות אך בזהירות הוציא ערמת ספרים –

(הארי ירש את היכולת הכמעט-קסומה של משפחת וורס לזכור איפה כל הספרים שלו נמצאים, אפילו אחרי שראה אותם רק פעם אחת, מה שהיה די מסתורי מכיוון שלא היה שום קשר גנטי.)

והארי רץ בחזרה במעלה המדרגות ודחף את המדרגות בחזרה לתוך המזוודה בעקבו, ותוך כדי התנשפות, דפדף בספר עד שמצא את התמונה שרצה להראות לדראקו.

התמונה עם האדמה הלבנה, היבשה, מוכת המכתשים, והאנשים בחליפות, והכדור הכחול-לבן תלוי מעל הכל.

התמונה הזו.

התמונה, אם רק תמונה אחת הייתה שורדת בכל העולם.

"זה," אמר הארי, קולו רועד כיוון שלא הצליח לשמור את הגאווה מחוץ לקולו, "איך שכדור הארץ נראה מהירח."

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

דראקו נשען קדימה באיטיות. הייתה הבעה מוזרה על פניו הצעירות. "אם זו תמונה אמיתית, למה היא לא זזה?"

זזה? או. "מוגלגים יכולים לעשות תמונות זזות אבל הם צריכים קופסה גדולה יותר כדי להראות אותן, הם עדיין לא יכולים להכניס אותן לדפים בודדים."

האצבע של דראקו זזה לאחת החליפות. "מה אלה?" קולו החל לרעוד.

"אלה בני אדם. הם לובשים חליפות שמכסות את כל הגוף שלהם כדי שיהיה להם אוויר, כי אין אוויר על הירח."

"זה בלתי אפשרי," לחש דראקו. הייתה אימה בעיניו, ובלבול מוחלט. "אף מוגל לא יוכל לעשות את זה. איך…"

הארי לקח בחזרה את הספר, דפדף עד שמצא את מה שחיפש. "זה טיל ממריא. האש דוחפת אותו מעלה ומעלה, עד שהוא מגיע לירח." דפדף עוד. "זה טיל על הקרקע. הכתם הזעיר שלידו זה בן אדם." דראקו נשנק.  "להגיע לירח עלה סכום כסף ששקול ל… בטח אלף מיליון אוניות." דראקו נחנק. "וזה דרש את המאמצים של… כנראה יותר מכל האנשים שחיים בכל בריטניה הקסומה." וכשהם הגיעו, הם השאירו לוחית שאמרה, 'באנו לשלום, בשם כל המין האנושי.'  על אף שאתה עדיין לא מוכן לשמוע את המילים האלו, דראקו מאלפוי…

"אתה אומר את האמת," אמר דראקו לאט. "אתה לא תזייף ספר שלם רק בשביל זה – ואני יכול לשמוע את זה בקול שלך. אבל… אבל…"

"איך, בלי קסם או שרביטים? זה סיפור ארוך, דראקו. מדע לא עובד עם נפנוף שרביטים ומלמול לחשים, הוא עובד בכך שאתה מבין איך היקום עובד ברמה כל כך בסיסית שאתה יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום ליקום לעשות מה שאתה רוצה. אם קסם זה כמו להטיל אימפריו על מישהו כדי לגרום לו לעשות מה שאתה רוצה, אז מדע זה כמו להכיר אותם כל כך טוב שאתה יכול לשכנע אותם שזה היה רעיון שלהם מלכתחילה. זה הרבה יותר קשה מלנופף בשרביט, אבל זה עובד כששרביטים נכשלים, בדיוק כמו שאם קללת אימפריוס הייתה מכזיבה אותך עדיין היית יכול לנסות לשכנע מישהו. ומדע נבנה מדור לדור. אתה צריך ממש לדעת מה אתה עושה כשאתה עושה מדע – וכשאתה ממש מבין משהו, אתה יכול להסביר אותו למישהו אחר. המדענים הגדולים ביותר של לפני מאה שנה, השמות המבריקים ביותר שעדיין נאמרים ביראה, הכוחות שלהם הם כלום בהשוואה למדענים הגדולים ביותר של היום. אין מקבילה במדע לאמנויות האבודות שלך שהקימו את הוגוורטס. במדע כוחותינו גדלים מדי שנה. ואנחנו מתחילים להבין ולפענח את סודות החיים והתורשה. נוכל להסתכל על אותו הדם שדיברת עליו, ולראות מה הופך אותך לקוסם, ובתוך דור או שניים, נוכל לשכנע את הדם הזה להפוך את הילדים שלך לקוסמים חזקים גם כן. אתה רואה, הבעיה שלך בכלל לא גרועה כמו שהיא נראית, מפני שבעוד כמה עשרות שנים, המדע יפתור אותה בשבילך."

"אבל…" דראקו אמר. הקול שלו רעד. "אם למוגלגים יש כוח כזה… אז… מה אנחנו?"

"לא, דראקו, זה לא זה, אתה לא מבין? מדע מנצל את הכוח של ההבנה האנושית להסתכל על העולם ולהבין איך הוא עובד. הוא לא יכול להיכשל בלי שהאנושות עצמה תיכשל. הקסם שלך יכול להיכבות, ואתה תשנא את זה, אבל אתה עדיין תישאר אתה. עדיין תהיה בחיים כדי להצטער על זה. אבל משום שמדע נשען על האינטליגנציה האנושית שלי, זה הכוח שאי אפשר לקחת ממני בלי לקחת אותי. אפילו אם כל חוקי היקום ישתנו מתחת לרגלי, כך שכל הידע שלי יהיה שגוי, אני פשוט אפענח את החוקים החדשים, כמו שנעשה פעם. זה לא קטע מוגלגי, זה קטע אנושי, זה פשוט מחדד ומאמן את הכוח שבו אתה משתמש בכל פעם שאתה מסתכל על משהו שאתה לא מבין ושואל 'למה?' אתה סלית'רין, דראקו, אתה לא רואה את ההשלכות?"

דראקו הביט מעלה מהספר אל הארי. פניו הראו הבנה מפציעה. "גם קוסמים יכולים ללמוד להשתמש בכוח הזה."

בזהירות רבה, עכשיו… הפיתיון מונח, ועכשיו הקרס… "אם תוכל ללמוד לחשוב על עצמך כעל בן אדם במקום כעל קוסם אז תוכל לאמן ולחדד את הכוחות שלך כבן אדם."

ואם ההנחיה הזו לא הייתה בכל תוכנית לימוד מדעית, דראקו לא היה צריך לדעת מזה, נכון?

עיניו של דראקו נראו חושבות. "אתה… כבר עשית את זה?"

"במידת מה," הסכים הארי. "האימונים שלי לא הושלמו. לא בגיל אחת-עשרה. אבל – גם אבא שלי שכר לי מורים, אתה מבין." נכון, הם היו סטודנטים מורעבים, וזה היה רק כי הארי ישן במחזור שינה של 26 שעות, אבל שים את זה בצד בינתיים…

לאט, דראקו הנהן. "אתה חושב שתוכל לשלוט בשתי האמנויות, לצרף את הכוחות, ו…" דראקו בהה בהארי. "לעשות את עצמך לאדון שני העולמות?"

הארי צחק צחוק מרושע, זה פשוט נראה טבעי בשלב הזה. "אתה חייב להבין, דראקו, שכל העולם שאתה מכיר, כל בריטניה הקסומה, הוא רק משבצת על לוח משחק הרבה יותר גדול. לוח המשחק שכולל מקומות כמו הירח, והכוכבים בשמי הלילה, שהם אורות כמו השמש רק רחוקים במידה שאי אפשר לדמיין, ודברים כמו גלקסיות שהם עצומים הרבה יותר מאשר כדור הארץ או השמש, דברים כל כך גדולים שרק מדענים יכולים לראות אותם ואתה אפילו לא יודע שהם קיימים. אבל אני באמת רייבנקלו, אתה יודע, לא סלית'רין. אני לא רוצה לשלוט ביקום. אני פשוט חושב שאפשר לארגן אותו בצורה הגיונית יותר."

יראת כבוד הייתה על פניו של דראקו. "למה אתה מספר את זה לי?"

"או… אין כל כך הרבה אנשים שיודעים לעשות מדע אמיתי – להבין משהו בפעם הראשונה, אפילו אם זה מבלבל אותך כהוגן. עזרה תועיל מאוד."

דראקו בהה בהרי בפה פתוח.

"אבל אל תטעה, דראקו, מדע אמיתי הוא באמת לא כמו קסם, אתה לא יכול פשוט לעשות את זה וללכת כמו שבאת, כמו ללמוד מילים ללחש חדש. הכוח בא עם מחיר, מחיר כה גבוה שרוב האנשים מסרבים לשלם אותו."

דראקו הנהן כאילו סוף סוף שמע משהו שיכל להבין. "והמחיר הזה?"

"ללמוד להודות שאתה טועה."

"אמ," אמר דראקו אחרי שההפסקה הדרמטית התמשכה זמן מה. "אתה הולך להסביר את זה?"

"לנסות להבין איך משהו עובד ברמה עמוקה, תשעים ותשעת ההסברים הראשונים שתחשוב עליהם יהיו שגויים. ההסבר המאה יהיה נכון. אז אתה חייב ללמוד להודות שאתה טועה, שוב ושוב ושוב. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל זה כל כך קשה שרוב האנשים לא יכולים לעשות מדע. תמיד לפקפק בעצמך, תמיד להסתכל שוב על דברים שלקחת כמובנים מאליהם," כמו סניץ' בקווידיץ', "וכל פעם שאתה משנה את דעתך, אתה משנה את עצמך. אבל אני מקדים את המאוחר. מקדים בהרבה את המאוחר. אני רק רוצה שתדע… אני מציע לחלוק איתך חלק מהידע שלי. אם תרצה. יש רק תנאי אחד."

"אהא," אמר דראקו. "אתה יודע, אבא אומר שכשמישהו אומר לך את זה, זה אף פעם לא סימן טוב."

הארי הנהן. "עכשיו, אל תבין אותי לא נכון ותחשוב שאני מנסה להפריד בינך לבין אבא שלך. זה לא העניין. העניין הוא שאני רוצה להתמודד עם מישהו בגיל שלי, במקום שזה יהיה ביני ובין לוציוס. אני חושב שאבא שלך יהיה בסדר עם זה, הוא יודע שאתה צריך להתבגר מתישהו. אבל המהלכים שלך במשחק שלנו חייבים להיות שלך. זה התנאי שלי – אני מתעסק איתך, דראקו, ולא עם אבא שלך."

"אני צריך ללכת," אמר דראקו. הוא נעמד. "אני צריך ללכת ולחשוב על זה."

"קח את הזמן," אמר הארי.

קולות הרציף השתנו ממטושטשים למלמולים כשדראקו התרחק.

הארי הוציא לאט את האוויר שהחזיק בלי לגמרי לשים לב, ואז הסתכל על השעון שעל פרק זרועו, דגם מכני פשוט שאביו קנה לו בתקווה שיעבוד בנוכחות קסם. מחוג השניות עדיין תקתק, ואם מחוג הדקות צדק, אז השעה עדיין לא הייתה אחת עשרה. בטח כדאי שיעלה לרכבת בקרוב ויתחיל לחפש את מה-שמה, אבל נראה משתלם לקחת כמה דקות כדי לעשות תרגילי נשימה ולראות אם הדם שלו יתחמם שוב.

אבל כשהארי הביט מעלה מהשעון שלו, הוא ראה שתי דמויות מתקרבות, נראות מגוחכות לחלוטין כשפניהן מכוסות בצעיפי חורף.

"שלום, מר ברונז," אמרה אחת הדמויות במסכה. "אנחנו יכולים לעניין אותך בהצטרפות למסדר התוהו?"


אחרית דבר:

זמן לא רב לאחר מכן, כשכל המולת היום שככה, דראקו רכן מעל שולחן כתיבה עם עט-נוצה בידו. היה לו חדר פרטי בצינוק של סלית'רין, עם שולחן משלו ואח משלו – למרבה הצער, אפילו לו לא הגיע חיבור לרשת הפלו, אבל לפחות בסלית'רין לא קנו את השטויות האלה שכולם חייבים לישון במעונות. לא היו הרבה חדרים פרטיים, היית צריך להיות הטוב ביותר בתוך הבית הנכון, אבל זה מובן מאליו לבית מאלפוי.

אבא היקר, דראקו כתב.

ואז עצר.

דיו טפטף לאיטו מעט הנוצה שלו, מכתים את הקלף ליד המילים.

דראקו לא היה טיפש. הוא היה צעיר, אבל המורים שלו לימדו אותו היטב. דראקו ידע שפוטר הרגיש כנראה הרבה יותר אמפתיה לפלג של דמבלדור ממה שהראה… אם כי דראקו חשב שאפשר לפתות את פוטר. אבל זה היה ברור כשמש שפוטר ניסה לפתות את דראקו כמו שדראקו ניסה לפתות אותו.

ובנוסף היה ברור שפוטר מבריק, והרבה יותר מקצת משוגע, והוא שיחק משחק עצום שאפילו פוטר עצמו לא הבין את רובו, מאלתר במהירות שיא עם עידון של נונדו שועט. אבל פוטר הצליח לבחור טקטיקה שדראקו לא יכל פשוט ללכת ממנה. הוא הציע לדראקו חלק מכוחו שלו, מהמר שדראקו לא יוכל להשתמש בו בלי להפוך ליותר כמוהו. אבא שלו קרא לזה טכניקה מתקדמת, והזהיר את דראקו שהיא כמעט תמיד נכשלת.

דראקו ידע שהוא לא הבין את כל מה שקרה… אבל פוטר הציע לו את ההזדמנות לשחק ועכשיו היא הייתה שלו. ואם הוא יפלוט את כל העניין, היא תהפוך להזדמנות של אביו.

בסופו של דבר זה היה עד כדי כך פשוט. הטכניקות הנמוכות דרשו את חוסר הידיעה של המטרה, או לפחות אי-וודאות. חנופה צריכה להיות מוסווית בצורה סבירה כהערצה. ("היית צריך להיות בסלית'רין" זה קלאסיקה, אפקטיבי ביותר על אנשים מסוג מסוים שלא מצפים לזה, ואם זה עובד אפשר לחזור על זה.) אבל אם אתה מוצא את המנוף האולטימטיבי של מישהו זה לא משנה אם הם יודעים שאתה יודע. פוטר, בשעטה המטורפת שלו, ניחש מפתח לנשמתו של דראקו. ואם דראקו ידע שפוטר יודע את זה – אפילו היה זה ניחוש די מתבקש – זה לא שינה כהוא זה.

אז עכשיו, לראשונה בחייו, היו לו סודות אמיתיים לשמור. הוא שיחק את המשחק שלו. ההבנה הזו באה עם כאב עמום, אבל הוא ידע שאבא יהיה גאה, וזה הפך את זה לבסדר.

משאיר את טיפות הדיו במקומן – הייתה פה הודעה, אחת שאביו יבין, מפני שהם שיחקו את משחק הרמיזות יותר מפעם אחת – הוא כתב את השאלה האחת שבאמת כרסמה בו במהלך כל העניין, החלק שהרגיש שהוא חייב להבין, אבל הוא לא הבין, כלל לא.

אבא היקר,

נניח שהייתי אומר לך שפגשתי תלמיד בהוגוורטס, שאיננו כבר חלק ממעגל המכרים שלנו, שקרא לך 'מכשיר הרג מושלם' ואמר שאני 'נקודת התורפה היחידה' שלך.  מה היית אומר עליו?

לא לקח זמן רב לינשוף המשפחתי להביא את התשובה.

בני האהוב:

הייתי אומר שהיה לך המזל הרב לפגוש מישהו שנהנה מאמונו של ידידנו ובעל בריתנו היקר, סוורוס סנייפ.

דראקו בהה במכתב זמן מה, ולבסוף השליך אותו לאש.


תודה ליותם פדרמן, דניאל דיויס, שני גת וגולן נחליאל שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן. השתתפו בתרגום של פרקים נוספים כאן.

המשיכו לפרק 8: הטיית החיוביות

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ