הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 6 – כשל התכנון

חדשים פה? התחילו מהפרק הראשון: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד


ילדים מסוימים היו מחכים עד אחרי הביקור הראשון שלהם בסמטת דיאגון.

"שק של יסוד מספר 79," אמר הארי, ושלף את ידו, ריקה, מנרתיק עור המוֹק.

רוב הילדים היו לפחות מחכים עד שהיו מקבלים את השרביט שלהם.

"שק של אוקאנֶה," אמר הארי. שק הזהב הכבד קפץ מעלה לתוך ידו.

הארי הוציא את השק, ואז הצניח אותו שוב לתוך נרתיק עור המוֹק. הוא הוציא את ידו, הכניס אותה שוב, ואמר, "שק של יחידות מסחר כלכלי." הפעם ידו יצאה ריקה.

"תן לי בחזרה את השק שהרגע שמתי בפנים." שק הזהב יצא החוצה שוב.

הארי-ג'יימס-פוטר-אוואנס-וורס השיג כבר חפץ קסם אחד. למה לחכות?

"פרופסור מקגונגל," אמר הארי למכשפה המבולבלת שהילכה לידו, "את יכולה לתת לי שתי מילים, מילה אחת לזהב, ומילה אחת למשהו אחר שהוא לא כסף, בשפה שלא אכיר? אבל אל תגלי לי מה זה מה."

"'אגאפּי ו-חְריסוֹס," אמרה פרופסור מקגונגל. "זה ביוונית, והמשמעות של המילה השנייה היא אהבה."

"תודה לך, פרופסור. שק של אגאפּי." ריק.

"שק של חְריסוֹס." והוא הופיע בידו.

"חְריסוֹס זה זהב?" שאל הארי, ופרופסור מקגונגל הנהנה.

הארי חשב על המידע הניסיוני שאסף. זה היה ניסיון ראשוני וגס ביותר, אבל זה היה מספיק כדי לתמוך במסקנה אחת לפחות:

"אאאררגג זה לא הגיוני בכלל!"

המכשפה שלצידו הרימה גבה מתנשאת. "יש בעיה, מר פוטר?"

"הרגע הפרכתי כל אחת ואחת מההשערות שלי! איך זה יכול לדעת ש-'שק של 115 אוניות' זה בסדר אבל לא 'שק של 90 ועוד 25 אוניות'? זה יכול למנות אבל לא לחבר? זה יכול להבין שמות עצם, אבל לא פסוקיות שאומרות את אותו הדבר? מי שהכין את זה בטח לא דיבר יפנית ואני לא מדבר יוונית, אז זה לא משתמש בידע שלהם וזה לא משתמש בידע שלי –" הארי נופף בידו בחוסר אונים. "החוקים מרגישים כאילו עקביים אבל אין להם שום משמעות! אני אפילו לא עומד לשאול איך לנרתיק יש זיהוי קולי והבנה של שפה טבעית כשהמתכנתים הטובים ביותר של בינה מלאכותית לא יכולים לגרום למחשבי העל הכי מהירים לעשות את זה אחרי שלושים וחמש שנים של עבודה קשה," הארי נאבק לנשום, "אבל מה קורה פה?"

"קסם," אמרה פרופסור מקגונגל.

"זו סתם מילה! אפילו אחרי שאמרת לי את זה, אני לא יכול לבצע שום תחזיות חדשות! זה בדיוק כמו להגיד 'פלוֹג'יסטוֹן' או 'אֶלַאן וִיטַל' או 'אינטואיציה' או 'התהוות!"

המכשפה שחורת הגלימות צחקה בקול. "אבל זה באמת קסם, מר פוטר."

הארי שקע קצת. "עם כל הכבוד, פרופסור מקגונגל, אני לא לגמרי בטוח שאת מבינה מה אני מנסה לעשות פה."

"עם כל הכבוד, מר פוטר, אני בטוחה שלא. אלא אם כן – זה רק ניחוש, קח בחשבון – אתה מנסה להשתלט על העולם?"

"לא! זאת אומרת, כן – טוב, לא!"

"אני חושבת שאולי עליי להיות מודאגת מכך שאתה מתקשה לענות על השאלה."

הארי חשב בעגמומיות על כנס דרטמות' לבינה מלאכותית של שנת 1956. זה היה הכנס הראשון בנושא, הכנס שטבע את המונח "בינה מלאכותית". הם זיהו בעיות מרכזיות כמו לגרום למחשבים להבין שפה, ללמוד, ולשפר את עצמם. הם שיערו, ברצינות גמורה, שהתקדמות משמעותית בפתרון הבעיות הללו עשויה להיות מושגת תוך חודשיים של עבודה על ידי עשרה מדענים המשתפים פעולה.

לא. תתעודד. אתה רק מתחיל לעבוד על הבעיה של גילוי כל סודות הקסם. אתה לא באמת יודע אם זה הולך להיות קשה מכדי לפתור תוך חודשיים.

"ובאמת לא שמעת על קוסמים אחרים ששואלים שאלות כאלו או עושים ניסויים מדעיים מהסוג הזה?" הארי שאל שוב. לו זה נראה כל כך מובן מאליו.

מצד שני, עברו מאתיים שנה מהמצאת השיטה המדעית עד שמדען מוגלגי כלשהוא חשב לבדוק בצורה שיטתית אילו משפטים בן אנוש בגיל ארבע יכול או לא יכול להבין. תחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית של השפה יכול היה להתקיים כבר במאה השמונה עשרה, בעיקרון, אבל אף אחד לא העלה בדעתו לבדוק דברים שכאלו עד המאה העשרים. לא היה ניתן להאשים, אפוא, את עולם הקוסמים הקטנטן על כך שלא חקר את לחש האחזור.

פרופסור מקגונגל כיווצה שפתיה ומשכה בכתפיה. "עדיין אינני בטוחה מה כוונתך כאשר אתה אומר 'ניסויים מדעיים', מר פוטר. כפי שאמרתי, ראיתי תלמידים בני-מוגלגים מנסים לגרום למדע המוגלגי לעבוד בכותלי הוגוורטס, ואנשים ממציאים לחשים ושיקויים חדשים מדי שנה."

הארי הניד בראשו. "טכנולוגיה זה לא אותו דבר כמו מדע בכלל. ולנסות הרבה דרכים שונות כדי לעשות משהו זה לא אותו דבר כמו לעשות ניסויים כדי להבין את החוקים." היו הרבה אנשים שניסו לבנות מכונות מעופפות בכך שניסו הרבה דברים-עם-כנפיים מסוגים שונים, אבל רק האחים רייט בנו מנהרת רוח כדי למדוד עילוי… "אמ, כמה בני-מוגלגים יש לכם בהוגוורטס כל שנה?"

"עשרה, פחות או יותר?"

הארי פספס צעד וכמעט מעד על רגליו. "עשרה?"

אוכלוסיית העולם המוגלגי הייתה שישה מיליארד, ובעלייה. אם היית אחד ממיליון, היו שבעה כמוך בלונדון ועוד אלף בסין. זה היה בלתי נמנע שאוכלוסיית המוגלגים תפיק כמה ילדים בני אחת עשרה שידעו לעשות חדוו"א – הארי ידע שהוא לא היחיד. הוא פגש עוד ילדי-פלא בתחרויות מתמטיות. למעשה הוא נרמס לחלוטין על ידי מתחרים שמילולית בילו את כל היום בלפתור בעיות במתמטיקה ומעולם לא קראו ספר מדע-בדיוני ושיישרפו לגמרי לפני שיגיעו לבגרות מינית ולעולם לא יגיעו לשום דבר בעתיד שלהם כי הם רק התאמנו על טכניקות מוכרות במקום ללמוד לחשוב בצורה יצירתית. (הארי לא ממש ידע להפסיד בכבוד.)

אבל… בעולם הקוסמים…

עשרה בני-מוגלגים בשנה, שכולם סיימו את ההשכלה המוגלגית שלהם בגיל אחת עשרה? וייתכן שפרופסור מקגונגל מוּטה, אבל היא טענה שהוגוורטס הוא בית הספר המכובד והגדול ביותר לקוסמים בכל העולם… והוא חינך רק עד גיל שבע עשרה.

פרופסור מקגונגל ללא ספק ידעה כל פרט קטן על איך להפוך לחתול. אבל נראה שהיא מעולם לא שמעה על השיטה המדעית. בשבילה זה היה סתם קסם של מוגלגים. והיא אפילו לא נראתה סקרנית בקשר לסודות של הבנת שפה טבעית שאולי מתחבאים מאחורי לחש האִחזור.

זה מותיר שתי אפשרויות, למעשה.

אפשרות מספר אחת: קסם הוא עד כדי כך אטום, סבוך ובלתי חדיר, שאפילו אם מכשפות וקוסמים ניסו כמיטב יכולתם להבינו, הם השיגו התקדמות מעטה אם בכלל והרימו ידיים בסופו של דבר; והארי לא יצליח יותר מהם.

או…

הארי פוקק את אצבעותיו בנחישות, אבל הן עשו רק צליל שקט של קליק, במקום להדהד ברעם הרה גורל מקירות סמטת דיאגון.

אפשרות מספר שתיים: הוא הולך להשתלט על העולם.

בסופו של דבר. אולי לא ברגע זה.

דברים מסוג זה לרוב לקחו יותר מחודשיים. המדע המוגלגי לא הגיע לירח בשבוע שאחרי גלילאו.

אבל הארי לא יכל לכבוש את החיוך העצום שמתח את לחייו עד כדי כאב.

הארי תמיד פחד לגמור בתור ילד-פלא כזה שמעולם לא הגיע לשום הישג ובילה את שארית חייו בלהתפאר עד כמה היה לפני כולם בגיל עשר. מצד שני, רוב הגאונים הבוגרים לא הגיעו לשום הישג גם הם. סביר להניח שיש אלף אנשים אינטליגנטיים כמו איינשטיין על כל איינשטיין אמיתי בהיסטוריה. מכיוון שכל הגאונים האחרים לא הניחו את ידם על הדבר היחיד שאתה חייב כדי להגיע לגדולה. הם מעולם לא נתקלו בבעיה חשובה.

אתם שלי עכשיו, חשב הארי לעבר הקירות של סמטת דיאגון, וכל החנויות והחפצים, והמוכרים והלקוחות; וכל האדמות והתושבים של בריטניה הקסומה, וכל עולם הקוסמים הרחב יותר; וכל היקום הגדול עליו הבינו מדענים מוגלגים כל כך פחות ממה שהם האמינו. אני, הארי-ג'יימס-פוטר-אוואנס-וורס, תובע את הטריטוריה הזו בשם המדע.

ברקים ורעמים הכזיבו לחלוטין מלהרעיש ולהבזיק בשמי התכלת שבחוץ.

"למה אתה מחייך?" שאלה פרופסור מקגונגל בחשדנות עייפה.

"אני תוהה אם יש לחש שעושה שברקים יבזיקו ברקע בכל פעם שאני מחליט החלטה הרת-גורל," הסביר הארי. הוא שינן בזהירות את המילים המדויקות של החלטתו הרת-הגורל כדי שספרי ההיסטוריה העתידיים יצטטו אותה כמו שצריך.

"יש לי תחושה מובהקת שאני צריכה לעשות משהו בנוגע לזה," נאנחה פרופסור מקגונגל.

"תתעלמי מזה, זה יעלם. אוו, נוצץ!" הארי השהה את מחשבותיו על כיבוש עולמי ודילג אל חנות עם תצוגה פתוחה, ופרופסור מקגונגל עקבה אחריו.

הארי קנה כבר מרכיבים לשיקויים וקדרה, ו, הו, עוד כמה דברים. כמה פריטים שנראו כמו דברים שכדאי לשאת ב-"שק הנשיאה של הארי" (הידוע גם כנרתיק סוּפּר מוֹק QX31 עם לחש הרחבה סמוי, לחש אִחזור, ושפה מתרחבת). רכישות חכמות וסבירות.

הארי באמת לא הבין למה פרופסור מקגונגל נראית כל כך חשדנית.

ברגע זה, הארי היה בחנות יוקרתית מספיק כדי להציג ברחוב הראשי המתפתל של סמטת דיאגון. לחנות הייתה חזית פתוחה עם סחורה מונחת על שורות עץ בזווית, שנשמרה רק על ידי זוהר אפור קלוש ומוכרת צעירה-למראה בגרסה מקוצרת מאוד של גלימת מכשפה, שחשפה את הברכיים והמרפקים שלה.

הארי בחן את מקבילת הקוסמים לערכת עזרה ראשונה, ה-"ערכת ריפוי חירום משופרת". היו שני חסמי-עורקים מתהדקים מעצמם. מזרק של משהו שנראה כמו אש נוזלית, שהיה אמור להפחית באופן משמעותי את זרימת הדם באזור המטופל בעודו שומר על חמצון גבוה של הדם עד שלוש דקות, אם היה צורך למנוע מרעל להתפשט בגוף. בד לבן שניתן להניח על איזור בגוף כדי לשכך כאב באופן זמני. ועוד מספר רב של פריטים שהארי לא הבין בכלל, כמו "טיפול לחשיפה לסוהרסנים", שנראה והריח כמו סתם שוקולד. או "נוגד בִּלבּוּלְניזוּל", שנראה כמו ביצה קטנה ורוטטת, ונשא פתקית קטנה שהראתה איך לדחוף אותה לנחיר של מישהו.

"בחמש אוניות חובה לקנות, את לא מסכימה?" אמר הארי לפרופסור מקגונגל, והמוכרת המתבגרת שריחפה לידם הנהנה בהתלהבות.

הארי ציפה מהפרופסור להעיר הערה מאשרת כלשהי על הזהירות והמוכנות שלו.

במקום זה, פרופסור מקגונגל נתנה בו מין מבט שניתן לתאר רק כעין הרע.

"ולמה בדיוק," אמרה פרופסור מקגונגל בקול מלא ספקנות, "אתה מצפה להזדקק לערכת מרַפא, איש צעיר?" (אחרי התקרית המצערת בחנות השיקויים, פרופסור מקגונגל ניסתה להימנע מלהגיד "מר פוטר" כשמישהו היה בסביבה.)

פיו של הארי נפתח ונסגר. "אני לא מצפה להזדקק לה! זה רק לכל מקרה שלא יבוא!"

"איזה מקרה עלול לבוא?"

עיניו של הארי התרחבו. "את חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן וזו הסיבה שאני רוצה ערכת עזרה ראשונה?"

מקגונגל הביטה בו במבט של חשד קודר ואי-אמון אירוני בתשובה.

"חי זנבי!" אמר הארי. (זה היה ביטוי שלמד מהמדען המטורף דוק בראון מבחזרה לעתיד.) "חשבת את זה גם כשקניתי שיקוי נפילת-נוצה, את אצות הזימיזים, ואת הבקבוק של כדורי האוכל והמים?"

"כן."

הארי הניד בראשו בתדהמה. "איזו תכנית את חושבת שיש לי פה בדיוק?"

"אני לא יודעת," פרופסור מקגונגל אמרה בנימה אפלה, "אבל היא נגמרת בכך שאתה מעביר טון של כסף לגרינוטס, או בשלטון עולמי."

"שלטון עולמי זה ביטוי כל כך מכוער. אני מעדיף לקרוא לזה אופטימיזציה עולמית."

לא נראה כאילו ההלצה המבדחת הזו הרגיעה את המכשפה, שהמשיכה להביט בו במבט של אבדון.

"וואו," אמר הארי, כשהבין שהיא רצינית. "את באמת חושבת כך. את באמת חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן."

"כן."

"משום שזו הסיבה היחידה שמישהו אי פעם יקנה ערכת עזרה ראשונה? אל תביני אותי לא נכון, פרופסור מקגונגל, אבל עם איזה סוג של ילדים משוגעים את רגילה להתמודד?"

"גריפינדורים," ירקה פרופסור מקגונגל, המילה נושאת משא של מרירות וייאוש שנפל כמו קללה נצחית על כל חדוות נעורים או רוח שטות.

"סגנית המנהל פרופסור מינרווה מקגונגל," אמר הארי, מניח את ידיו בחומרה על מותניו. "אני לא הולך להיות בגריפינדור –"

בשלב הזה סגנית המנהל התערבה, והפטירה משהו על כך שאם הוא כן, היא תברר איך להרוג מצנפת, מה שהייתה הערה מוזרה והארי נתן לה לחלוף בלי תגובה, אפילו שהמוכרת נראתה כאילו היא חווה התקף שיעול פתאומי.

"- אני הולך להיות ברייבנקלו. ואם את באמת חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן, אז, בכנות, את לא מבינה אותי בכלל. אני לא אוהב סכנה, זה מפחיד. אני זהיר. אני  שקול. אני מתכונן  לאירועים בלתי צפויים. כמו שההורים שלי שרו לי: "היה נכון! זהו שיר מצעדם של הצופים! היה נכון! בעודך מתקדם בחיים! אל תהסס, אל תפחד, עמוד בגאון – היה נכון!"

(למעשה, הוריו של הארי שרו לו את השורות המסוימות האלו מתוך שירו של טום לרֶר, ולמרבה שמחתו הוא לא היה מודע לשאר.)

עמידתה של פרופסור מקגונגל נרגעה מעט – על אף שזה קרה בעיקר אחרי שהארי אמר שהוא הולך לרייבנקלו. "לאיזה סוג של אירועים אתה מצפה שהערכה הזו תכין אותך, בחור צעיר?"

"אחת מחברותי לכיתה ננשכת על ידי מפלצת נוראה, ובעודי מגשש בטירוף בנרתיק עור המוק שלי אחר דבר מה שיכול לעזור לה, היא מביטה בי בעצב כשעיניה נעצמות ובנשימתה האחרונה אומרת, 'מדוע לא היית מוכן?' ואז היא מתה, ואני יודע כשעיניה נעצמות שהיא לעולם לא תסלח לי –"

הארי שמע את המוכרת משתנקת, הביט מעלה והבחין בה בוהה בו בשפתיים מכווצות. ואז האישה הצעירה הסתובבה וברחה אל מעמקי החנות.

מה…?

פרופסור מקגונגל הושיטה את ידה מטה, תפסה את ידו של הארי, בעדינות אך בתקיפות, ומשכה אותו החוצה אל הרחוב הראשי של סמטת דיאגון, מובילה אותו לסמטה בין שתי חנויות שהייתה מרוצפת בלבנים מלוכלכות ונגמרה במבוי סתום בצורת קיר עפר שחור ומוצק.

המכשפה הגבוהה הפנתה את שרביטה לעבר הרחוב הראשי ואמרה, "קווַיֶטוס", ומסך של שקט ירד מסביבם, חוסם את כל רעשי הרחוב.

מה עשיתי לא בסדר…

פרופסור מקגונגל פנתה לבחון את הארי. לא היה לה את פרצוף עשית-משהו-רע של המבוגרים, אבל הבעת פניה הייתה שטוחה, מרוסנת. "זכור נא, מר פוטר," היא אמרה, "שהייתה מלחמה במדינה הזו לפני לא יותר מעשור. כל אחד איבד מישהו, ולדבר על חברים המתים בזרועותיך – אינו דבר הנעשה  בקלות-דעת."

"לא – לא התכוונתי ל –" ההיקש נפל כמו אבן צונחת לתוך דמיונו הציורי להחריד של הארי. הוא דיבר על מישהו הנושם את נשימתו האחרונה – ואז המוכרת ברחה – והמלחמה נגמרה לפני עשר שנים אז הנערה הזו הייתה בת תשע או עשר לכל היותר, כשֶ, כשֶ, "אני מצטער, לא התכוונתי ל…" הארי נחנק, והסתובב הרחק ממבטה של המכשפה המבוגרת אך היה קיר עפר שחסם את דרכו ולא היה לו שרביט עדיין. "אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער!"

מאחורי הארי נשמעה אנחה כבדה. "אני יודעת, מר פוטר."

הארי העז להציץ לאחור. פרופסור מקגונגל נראתה רק עצובה, עכשיו. "אני מצטער," אמר הארי שוב, מרגיש שפל. "משהו כזה קרה ל-" ואז הארי שתק וסתם את פיו עם ידו ליתר ביטחון.

פניה של המכשפה המבוגרת הפכו מעט עצובים יותר. "עליך ללמוד לחשוב לפני שאתה מדבר, מר פוטר, או שתעבור את חייך ללא חברים רבים. זה היה גורלם של רייבנקלואים רבים, ואני מקווה שלא זה יהיה גורלך."

הארי רצה פשוט לברוח. הוא רצה לשלוף שרביט ולמחוק את כל העסק מזכרונה של פרופסור מקגונגל, להיות איתה שוב מחוץ לחנות, לעשות שכל זה לא יהיה –

"אבל לשאלתך, מר פוטר, לא, שום דבר כזה לא קרה לי מעולם. וודאי שראיתי חבר נושם את נשימתו האחרונה, פעם אחת או שבע. אבל אף לא אחד מהם קילל אותי במותו, ומעולם לא חשבתי שהם לא יסלחו לי. למה שתגיד דבר כזה, מר פוטר? למה שאפילו תחשוב על כך?"

"אני, אני, אני," הארי בלע. "אני פשוט מנסה לדמיין את הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות," ואולי הוא התלוצץ קצת אבל הוא העדיף לבלוע את לשונו מאשר לומר זאת עכשיו.

"מה?" אמרה פרופסור מקגונגל. "אבל למה?"

"כדי שאוכל למנוע מזה לקרות!"

"מר פוטר…" קולה של המכשפה המבוגרת דעך. ואז היא נאנחה, ורכנה לידו. "מר פוטר," היא אמרה, בעדינות כעת, "זו לא האחריות שלך לדאוג לכל התלמידים בהוגוורטס. זאת האחריות שלי. אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך או לכל אחד אחר. הוגוורטס זה המקום הבטוח ביותר לילדי קוסמים בכל עולם הקוסמים, ולמדאם פומפרי יש משְרת מרַפאה מלאה. אתה לא תזדקק לערכת מרַפא בכלל, לא כל שכן אחת בחמש אוניות."

"אבל אני כן צריך!" הארי התפרץ. "שום מקום לא בטוח לגמרי! ומה אם להוריי יהיה התקף לב או תאונת דרכים כשאחזור הביתה לחג המולד – מדאם פומפרי לא תהיה שם, אני צריך ערכת מרַפא משלי –"

"מה בשם מרלין…" אמרה פרופסור מקגונגל. היא נעמדה, והביטה מטה אל הארי בהבעה קרועה בין רוגז ודאגה. "אין כל צורך לחשוב על דברים נוראים כאלה, מר פוטר!"

פרצופו של הארי התעוות במרירות כאשר שמע זאת. "יש צורך! אם אתה לא חושב, אתה לא רק נפגע בעצמך, אתה פוגע באנשים אחרים בסופו של דבר!"

פרופסור מקגונגל פתחה את פיה, ואז סגרה אותו. המכשפה שפשפה את גשר אפה בהבעה מהורהרת. "מר פוטר… אם אציע להקשיב לך למשך זמן מה… יש משהו שתרצה לדבר עליו איתי?"

"כמו מה?"

"כמו העובדה שאתה משוכנע שאתה צריך תמיד לעמוד על המשמר מפני דברים נוראים שיקרו לך."

הארי בהה בה בבלבול. זו הייתה אקסיומה ברורה מאליה. "ובכן…" אמר הארי באיטיות. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. איך הוא יכול להסביר את עצמו למכשפה-פרופסור, כשהיא אפילו לא הכירה את היסודות? "חוקרים מוגלגים מצאו שאנשים תמיד אופטימיים למדי, בהשוואה למציאות. למשל, כאשר הם אומרים שדבר מה ייקח יומיים והוא לוקח עשרה, או כאשר הם אומרים שהוא ייקח חודשיים והוא לוקח יותר משלושים וחמש שנה. לדוגמה, בניסוי אחד, שאלו סטודנטים לגבי הזמנים בהם הם בטוחים ברמה של 50%, 75%, ו-99% שהם יסיימו את שיעורי הבית שלהם, ובפועל רק 13%, 19% ו-45% מהסטודנטים סיימו בזמנים המשוערים. הם גילו שהסיבה הייתה שכאשר הם שאלו קבוצה אחת על ההערכה שלה במקרה הטוב ביותר, אם הכל הלך הכי טוב שאפשר, וקבוצה אחרת להערכה שלה במקרה הממוצע, אם הכל הלך כרגיל, הם קיבלו תשובות שלא היו מובחנות סטטיסטית זו מזו. את מבינה, אם תשאלי מישהו למה הוא מצפה במקרה הרגיל, אותו אדם ידמיין את מה שנראה כמסלול עם ההסתברות הגבוהה ביותר בכל צעד בדרך – הכל הולך לפי התכנית, בלי הפתעות. אבל למעשה, מכיוון שיותר מחצי מהסטודנטים לא סיימו בזמן שבו הם היו בטוחים ב-99% שכבר יסיימו, המציאות בדרך כלל מספקת תוצאות מעט גרועות יותר מ-'התרחיש הגרוע ביותר'. זה נקרא כשל התכנון, והדרך הטובה ביותר לתקן אותו היא לשאול כמה זמן לקחו דברים בפעם האחרונה שעשית אותם. זה נקרא להשתמש ב-'מבט מבחוץ' במקום ב-'מבט מבפנים'. אבל כשאת עושה משהו חדש ולא יכולה לעשות את זה, את חייבת להיות ממש, ממש, ממש פסימית. כאילו, כל כך פסימית שהמציאות תצא טובה יותר ממה שציפית בערך באותה תכיפות ובאותה מידה שהיא יוצאת גרועה יותר. האמת היא שזה ממש קשה להיות עד כדי כך פסימית שיש לך סיכוי סביר לצפות לגרוע יותר מאשר מה שהחיים נותנים לך. זה כמו שאני עושה מאמץ גדול להיות דיכאוני ואני מדמיין מישהו מהכיתה שלי ננשך, אבל מה שבעצם קורה זה שאוכלי המוות הנותרים תוקפים את כל בית הספר כדי להגיע אלי. אבל בנימה אופטימית יותר –"

"עצור," אמרה פרופסור מקגונגל.

הארי עצר. הוא עמד לציין שלפחות הם יודעים שאדון האופל לא יתקוף, כיוון שהוא מת.

"אני חוששת שלא הבהרתי את עצמי," אמרה המכשפה, הקול הסקוטי המוקפד שלה נשמע זהיר אף יותר. "האם קרה משהו לך באופן אישי שהפחיד אותך, מר פוטר?"

"מה שקרה לי באופן אישי זה רק ראיות אנקדוטליות," הסביר הארי. "אין לזה אותו משקל כמו מאמר שהתפרסם בעלון מדעי, עבר ביקורת עמיתים ותוצאותיו שוחזרו, עם קבוצת בקרה ונבדקים מרובים, שחולקו לקבוצות אקראיות, עם גודל אפקט משמעותי ומובהקות סטטיסטית גדולה."

פרופסור מקגונגל צבטה את גשר אפה, שאפה, ונשפה. "אני בכל זאת מעוניינת לשמוע על כך," היא אמרה.

"אמ…" אמר הארי. הוא לקח נשימה עמוקה. "היו כל מיני מקרי שוד בשכונה שלנו, ואמא שלי ביקשה ממני להחזיר מחבת ששאלה משכנה שגרה במרחק שני רחובות מאיתנו, ואני אמרתי שאני לא רוצה כי אולי ישדדו אותי, והיא אמרה, 'הארי, אל תגיד דברים כאלה!' כאילו לחשוב על זה יגרום לזה לקרות, ככה שאם לא אדבר על זה, אהיה בטוח. ניסיתי להסביר לה למה זה לא הרגיע אותי, והיא הכריחה אותי להחזיר את המחבת בכל זאת. הייתי צעיר מכדי לדעת עד כמה זה לא סביר סטטיסטית ששודד יתקוף אותי, אבל מבוגר מספיק לדעת שלא-לחשוב על משהו לא מונע ממנו לקרות, אז ממש פחדתי."

"זה הכל?" אמרה פרופסור מקגונגל אחרי הפסקה, כשהיה ברור שהארי סיים. "אין שום דבר אחר שקרה לך?"

"אני יודע שזה לא נשמע כמו סיפור גדול," התגונן הארי. "אבל זה היה אחד מאותם רגעי חיים קריטיים, את מבינה? זאת אומרת, ידעתי שלא לחשוב על משהו לא מונע ממנו לקרות, ידעתי את זה, אבל ראיתי שאמא באמת חושבת ככה." הארי עצר, נאבק בכעס שהתחיל לעלות בו שוב כשהוא חשב על זה. "היא לא הקשיבה. ניסיתי להגיד לה, התחננתי בפניה לא לשלוח אותי החוצה, והיא צחקה. כל מה שאמרתי, היא התייחסה לזה כמו אל בדיחה גדולה…" הארי הכריח את הזעם השחור לדעוך שוב. "זו הנקודה בה הבנתי שכל מי שאמור להגן עליי בעצם משוגע, והם לא יקשיבו לי לא משנה כמה אתחנן בפניהם, ושאני לא יכול לסמוך עליהם אף פעם לעשות משהו כמו שצריך." לפעמים כוונות טובות זה לא מספיק, לפעמים אתה חייב להיות שפוי…

שתיקה ארוכה השתררה.

הארי ניצל את הזמן לנשום עמוק ולהרגיע את עצמו. לא היה טעם לכעוס. לא היה טעם לכעוס. כל ההורים היו כך, אף מבוגר לא יוריד את עצמו נמוך מספיק בכדי להגיע לגובה עיניו של ילד ולהקשיב, ההורים הגנטיים שלו לא יהיו שונים בעניין זה. שפיות הייתה ניצוץ קטן בחשכה, יוצא מן הכלל נדיר במידה אינפיניטסימלית לכלל השיגעון, מכאן שלא היה שום טעם לכעוס.

הארי לא אהב את עצמו כאשר כעס.

"תודה לך ששיתפת זאת, מר פוטר," אמרה פרופסור מקגונגל לאחר זמן מה. על פניה היה מבט מהורהר (כמעט בדיוק אותו מבט שהיה על פניו של הארי כשעשה ניסויים בנרתיק, אילו רק הארי היה רואה את עצמו במראה כדי להבין זאת.) "אני צריכה לחשוב על כך." היא פנתה לכיוון פתח הסמטה, והרימה את שרביטה –

"אמ," אמר הארי, "אנחנו יכולים לקנות את ערכת המרַפא עכשיו?"

המכשפה עצרה, והביטה בו במבט יציב. "ואם אומר לא – שהיא יקרה מדי ושאין לך צורך בה – מה אז?"

פניו של הארי התעוותו במרירות. "בדיוק מה שאת חושבת, פרופסור מקגונגל. בדיוק מה שאת חושבת. אני אסיק שאת עוד מבוגר משוגע שאני לא יכול לדבר איתו, ואתחיל לתכנן איך אוכל לשים את ידיי על ערכת מרַפא בכל מקרה."

"אני השומרת שלך לביקור הזה," אמרה פרופסור מקגונגל עם קמצוץ כעס. "לא ארשה לך לרדות בי."

"אני מבין," אמר הארי. הוא שמר את קולו חסר טינה, ולא אמר דבר מן הדברים שעלו על דעתו. פרופסור מקגונגל אמרה לו לחשוב לפני שהוא מדבר. הוא בטח לא יזכור את זה מחר, אבל המעט שהוא יכול לעשות זה לזכור את זה למשך חמש דקות.

שרביטהּ של המכשפה עשה עיגול קטן בידה, והקולות של סמטת דיאגון חזרו. "בסדר גמור, בחור צעיר," היא אמרה. "בוא נלך לקנות את ערכת המרַפא ההיא."

הלסת של הארי צנחה בהפתעה. ואז הוא מיהר אחריה, כמעט מועד בחפזונו הפתאומי.

החנות הייתה כמו שהשאירו אותה, חפצים מזוהים ובלתי מזוהים עדיין מונחים על תצוגת העץ המוּטה, הזוהר האפור עדיין מגן, והמוכרת בחזרה במקומה הקודם. המוכרת הרימה את מבטה כשהתקרבו, פניה מביעים הפתעה.

"אני מצטערת," היא אמרה כשהם התקרבו, והארי דיבר כמעט באותו רגע, "אני מתנצל על –"

הם עצרו והביטו זה בזו, ואז המוכרת צחקה מעט. "לא התכוונתי לסבך אותך עם פרופסור מקגונגל," היא אמרה. קולה ירד ועטה נימה של קונספירציה. "אני מקווה שהיא לא הייתה יותר מדי נוראית כלפיך."

"דֶלַה!" אמרה פרופסור מקגונגל, ונשמעה מזועזעת.

"שק זהב," הארי אמר לנרתיק שלו, והביט מעלה בחזרה אל המוכרת בעודו סופר חמש אוניות. "אל תדאגי, אני מבין שהיא נוראית כלפיי רק מפני שהיא אוהבת אותי."

הוא נתן חמש אוניות למוכרת בזמן שפרופסור מקגונגל מלמלה משהו חסר חשיבות. "חבילת ריפוי לחירום פלוס, בבקשה."

היה זה מטריד מעט לצפות בשפה המתרחבת בולעת את ערכת המרַפא, שהייתה בגודל של תיק מסמכים. הארי לא יכל שלא לחשוב מה יקרה אם הוא ינסה להיכנס לתוך נרתיק עור המוֹק בעצמו, בהתחשב בעובדה שרק מי ששם משהו בפנים היה אמור להיות מסוגל להוציאו החוצה.

כשהנרתיק סיים… לאכול… את הקניה שהרוויח בעמל רב, הארי היה יכול להישבע ששמע קול גיהוק קטן בוקע ממנו. זו חייבת הייתה להיות תוספת מכוונת ללחש. ההשערה החלופית הייתה נוראית מכדי לשקול אותה… למעשה, הארי לא יכל אפילו לחשוב על השערות חלופיות. הארי הביט מעלה אל הפרופסור, כשהשניים החלו ללכת דרך סמטת דיאגון שוב. "לאן עכשיו?"

פרופסור מקגונגל הצביעה לכיוון חנות שנראתה כאילו היא עשויה מבשר במקום מלבנים ומכוסה בפרווה במקום בצבע. "מותר להביא חיות מחמד קטנות להוגוורטס – אתה יכול להביא ינשוף שישלח מכתבים, לדוגמה –"

תמונה: XerGarrilha

תמונה: XerGarrilha. אני קורא לה "הינשוף שיכל להיות להארי"

"אני יכול פשוט לשלם גוז או משהו ולשכור ינשוף כשאני צריך לשלוח דואר?"

"כן," אמרה פרופסור מקגונגל.

"אז אני חושב שבהחלט לא."

פרופסור מקגונגל הנהנה, כאילו מסמנת נקודה ברשימה. "אפשר לשאול למה לא?"

"היה לי סלע מחמד פעם. הוא מת."

"אינך חושב שאתה מסוגל לטפל בחיית מחמד?"

"אני מסוגל," אמר הארי, "אבל אני פשוט אלחץ כל היום ואנסה להיזכר האם האכלתי אותה באותו היום, או האם היא גוועת ברעב לאיטה בכלוב שלה, תוהה איפה האדון שלה ולמה אין לה אוכל."

"הינשוף המסכן," אמרה המכשפה המבוגרת בקול רך. "נטוש ככה. אני תוהה מה הוא יעשה."

"טוב, אני מניח שהוא יהיה ממש רעב ויתחיל לנסות לשרוט את דרכו החוצה מתוך הכלוב או הקופסה או משהו בעזרת הטפרים שלו, אפילו שבטח לא יהיה לו הרבה מזל עם זה –" הארי עצר בפתאומיות.

המכשפה המשיכה, עדיין בקול העדין הזה. "ומה יקרה לו אחר כך?"

"תסלחי לי," אמר הארי, ושלח את ידו מעלה כדי למשוך את פרופסור מקגונגל בידה, בעדינות אך בתקיפות, והוביל אותה לתוך סמטה אחרת; אחרי התחמקות מכל כך הרבה דורשי-שלומו התהליך נהיה שגרתי למדי. "בבקשה תטילי את לחש ההשתקה ההוא."

"קוויטוס."

קולו של הארי רעד. "הינשוף הזה לא מייצג אותי, ההורים שלי מעולם לא נעלו אותי בארון והשאירו אותי לרעוב, אין לי חרדת נטישה ואני לא אוהב את הכיוון של המחשבות שלך פרופסור מקגונגל!"

המכשפה הביטה בו במבט חמור-סבר. "והמחשבות הללו הן, מר פוטר?"

"את חושבת ש," הארי התקשה לומר את זה, "שהתעללו בי?"

"ובכן, התעללו בך?"

"לא!" צעק הארי. "לא, מעולם לא! את חושבת שאני טיפש? אני מכיר את הקונספט של התעללות בילדים, אני יודע על מגעים לא נאותים וכל זה ואם משהו כזה היה קורה הייתי מתקשר למשטרה! ומדווח למנהל! ומחפש את שירותי הרווחה בספר הטלפונים! ומספר לסבא ולסבתא ולגברת פיג! אבל ההורים שלי מעולם לא עשו משהו כזה, מעולם מעולם אף פעם! איך את מעזה לרמוז על דבר כזה!"

המכשפה המבוגרת שמרה על מבט יציב. "מחובתי כסגנית המנהל לחקור סימנים אפשריים של התעללות בילדים שתחת השגחתי."

הכעס של הארי יצא משליטה והפך לזעם, טהור ושחור. "שלא תעזי בחיים אפילו לחזור על הרמיזות האלה באוזניו של מישהו! אף לא אדם אחד, את שומעת, מקגונגל? האשמה שכזו יכולה להרוס אנשים ולחרב משפחות אפילו אם ההורים חפים מפשע לגמרי! קראתי על זה בעיתונים!" קולו של הארי טיפס לצווחה גבוהה. "המערכת לא יודעת איך לעצור, היא לא מאמינה להורים או לילדים כשהם אומרים ששום דבר לא קרה! שלא תעזי לאיים על המשפחה שלי בזה! לא אתן לך להרוס את הבית שלי!"

"הארי," אמרה המכשפה המבוגרת ברכות, והושיטה יד לעברו –

הארי עשה צעד מהיר לאחור, וידו קפצה מעלה והסיטה את שלה הצידה.

מקגונגל קפאה, ואז משכה את ידה חזרה, ולקחה צעד לאחור. "הארי, זה בסדר," היא אמרה. "אני מאמינה לך."

"באמת?" לחשש הארי. הזעם עדיין שאג בדמו. "או שאת רק מחכה להתרחק ממני כדי למלא את הטפסים?"

"הארי, ראיתי את הבית שלך. ראיתי אותך עם ההורים שלך. הם אוהבים אותך. אתה אוהב אותם. אני מאמינה לך כשאתה אומר שההורים שלך לא מתעללים בך. אבל הייתי מוכרחה לשאול, משום שקורה פה משהו מוזר."

הארי בהה בה בקור. "כמו מה?"

"הארי, ראיתי הרבה ילדים שהתעללו בהם במהלך שנותי בהוגוורטס, הלב שלך ישבר אם היית יודע כמה. וכשאתה מאושר, אתה לא מתנהג כמו אחד מהילדים האלה, בכלל לא. אתה מחייך אל זרים, אתה מחבק אנשים, הנחתי את ידי על הכתף שלך ולא נרתעת. אבל לפעמים, רק לפעמים, אתה אומר או עושה משהו שהיה עושה מישהו… מישהו שבילה את אחת עשרה שנותיו הראשונות נעול במרתף. לא במשפחה האוהבת שראיתי." פרופסור מקגונגל הטתה את ראשה, מבטה הופך תמוהּ שוב.

הארי קלט את זה, מעבד. הזעם השחור החל להתנקז, כשהפציעה בו ההבנה שמקשיבים לו בכבוד,  ושהמשפחה שלו אינה בסכנה.

"ואיך את מסבירה את התצפיות שלך, פרופסור מקגונגל?"

"אני לא יודעת," היא אמרה. "אבל זה ייתכן שקרה לך משהו שאינך זוכר."

זעם עלה בהארי בשנית. זה נשמע יותר מדי כמו מה שקרא בסיפורים בעיתון על משפחות הרוסות. "זיכרון מודחק זו ערימה של פסאודו-מדע! אנשים לא מדחיקים זיכרונות טראומטיים, הם זוכרים אותם טוב מדי לשארית חייהם!"

"לא, מר פוטר. קיים לחש זיכרון."

הארי קפא במקום. "לחש שמוחק זיכרונות?"

המכשפה המבוגרת הנהנה. "אבל לא את כל השפעות החוויה, אם אתה מבין את כוונתי, מר פוטר."

צמרמורת עברה בגבו של הארי. את ההשערה הזולא ניתן להפריך בקלות. "אבל ההורים שלי לא יכלו לעשות את זה!"

"אכן, נכון," אמרה פרופסור מקגונגל. "דרוש מישהו מעולם הקוסמים. אין… אין דרך לדעת בוודאות, אני חוששת."

מיומנויות הרציונליסט של הארי החלו להתאתחל. "פרופסור מקגונגל, עד כמה את בטוחה בתצפיות שלך, ואילו הסברים חלופיים עשויים להיות?"

המכשפה פתחה את ידיה, כאילו מראה שהן ריקות. "בטוחה? אינני בטוחה בדבר, מר פוטר. בכל חיי לא פגשתי מישהו כמוך. לפעמים אינך נראה לי כאילו אתה בן אחת עשרה, או אפילו אנושי."

הגבות של הארי טיפסו השמימה –

"אני מצטערת!" אמרה פרופסור מקגונגל במהירות. "אני מאוד מצטערת, מר פוטר. ניסיתי להעביר נקודה ואני חוששת שזה יצא שונה ממה שהתכוונתי –"

"להפך, פרופסור מקגונגל," אמר הארי, וחייך לאיטו. "אני אקח את זה כמחמאה גדולה ביותר. אבל אכפת לך אם אציע הסבר חלופי?"

"בבקשה."

"ילדים לא אמורים להיות חכמים הרבה יותר מההורים שלהם," אמר הארי. "או הרבה יותר שפויים מהם, אולי – אבא שלי כנראה יכל להביס אותי בחוכמתו אם הוא היה, את יודעת, באמת מנסה, במקום להשתמש באינטליגנציית המבוגר שלו בעיקר כדי להמציא תירוצים חדשים לא לשנות את דעתו –" הארי עצר. "אני חכם מדי, פרופסור. אין לי מה לומר לילדים רגילים. מבוגרים לא מכבדים אותי מספיק כדי לדבר איתי ברצינות. ובכנות, אפילו אם הם היו מכבדים אותי מספיק, הם לא היו נשמעים חכמים כמו ריצ'רד פיינמן, אז עדיף לי כבר לקרוא משהו שריצ'רד פיינמן כתב במקום. אני מבוּדד, פרופסור מקגונגל. הייתי מבודד כל חיי. אולי יש לזה חלק מאותן השפעות של להיות נעול במרתף. ואני אינטליגנטי מכדי להעריץ את ההורים שלי כפי שילדים אמורים לעשות. ההורים שלי אוהבים אותי, אבל הם לא מרגישים מחויבים להגיב להיגיון, ולפעמים אני מרגיש כאילו הם הילדים – ילדים שלא מוכנים להקשיב ושיש להם סמכות מוחלטת על כל הקיום שלי. אני משתדל לא להיות מריר מדי בנוגע לזה, אבל אני גם משתדל להיות כן עם עצמי, אז, כן, אני מריר. וגם יש לי בעיית שליטה בכעסים, אבל אני עובד על זה. זה הכל."

"זה הכל?"

הארי הנהן בתקיפות. "זה הכל. וודאי, פרופסור מקגונגל, גם בבריטניה הקסומה, תמיד שווה לשקול את ההסבר הרגיל?"

זה היה מאוחר יותר באותו היום, השמש ירדה בשמי הקיץ וקונים החלו להיעלם מהרחובות. חלק מהחנויות כבר נסגרו; הארי ופרופסור מקגונגל קנו את ספרי הלימוד שלו מכרך ודף בע"מ קצת לפני הסגירה. רק עם פיצוץ קטן בדרך כשהארי ניגש ישירות אל מילת המפתח "כשפומטיקה" וגילה שספר הלימוד, שהיה מיועד לשנה השביעית, לא עסק בדבר מורכב יותר מתמטית מאשר טריגונומטריה.

ברגע זה, עם זאת, חלומות על הישגים מחקריים קלים היו רחוקים ממחשבתו של הארי.

ברגע זה, שניהם יצאו מאוליבנדרס, והארי בהה בשרביט שלו. הוא נופף בו, והפיק ניצוצות צבעוניים, מה שלא היה אמור לבוא כהפתעה נוספת אחרי כל מה שהוא ראה, אבל איכשהו –

אני יכול לעשות קסמים.

אני. אני, ספציפית. אני קסום; אני קוסם.

הארי הרגיש את הקסם זורם במעלה זרועו, ובאותו הרגע, הבין שתמיד היה לו את החוש הזה, כל חייו, חוש שלא היה ראייה או שמיעה או טעם או ריח או מישוש אלא פשוט קסם. כמו שיש לך עיניים אבל הן תמיד סגורות, כך שאפילו לא הבנת שאתה רואה רק חושך; ואז יום אחד העין נפקחת, ורואה את העולם. התדהמה שבכך זרמה בו, נוגעת בחלקים שונים, מעירה אותם, ואז גוועת תוך שניות; משאירה מאחוריה רק את הידיעה שהוא קוסם עכשיו, ותמיד היה, ואפילו, בצורה מוזרה כלשהי, תמיד ידע זאת.

וגם –

"מעניין מאוד שאתה מיועד לשרביט הזה, כשאחיו – הרי אחיו העניק לך את הצלקת הזו."

לא ייתכן שזה צירוף מקרים. היו אלפי שרביטים בחנות הזו. טוב, למעשה זה יכול להיות צירוף מקרים, היו שישה מיליארד אנשים בעולם וצירופי מקרים של אחד לאלף קרו כל יום. אבל משפט בייס אמר שכל השערה הגיונית שעל פיה יותר סביר מאשר אחד לאלף שהוא יקבל את השרביט התאום לשרביטו של אדון האופל, תקבל יתרון.

פרופסור מקגונגל פשוט אמרה כמה מוזר והשאירה את זה כך, מה שהכניס את הארי למצב של הלם בשל חוסר הסקרנות העצום של מכשפות וקוסמים. בשום עולם שניתן לדמיין הארי לא היה פשוט מפטיר "המ" ויוצא מהחנות בלי אפילו לנסות להעלות השערה בנושא.

ידו השמאלית עלתה ונגעה בצלקת שלו.

מה… בדיוק

"אתה קוסם מלא עכשיו," אמרה פרופסור מקגונגל. "ברכותיי."

הארי הנהן.

"ומה אתה חושב על עולם הקוסמים?" היא אמרה.

"הוא מוזר," אמר הארי. "אני צריך לחשוב על כל מה שראיתי על קסם… כל מה שאני יודע עכשיו שאפשרי, וכל מה שאני יודע עכשיו שהוא שקר, וכל העבודה שנותרה עד שאבין אותו. ועם זאת, אני מוצא את עצמי טרוד בזוטות כמו," הארי הנמיך את קולו, "כל עניין הילד-שנשאר-בחיים." לא נראה שיש מישהו בסביבה, אבל אין טעם להתגרות בגורל.

פרופסור מקגונגל עשתה אהממ. "באמת? מה אתה אומר."

הארי הנהן. "כן. זה פשוט… מוזר. לגלות שאתה חלק מסיפור גדול, המשימה להביס את אדון האופל הגדול והנורא, וזה כבר נעשה. נגמר. הסתיים לגמרי. כאילו שאתה פרודו בגינס ואתה מגלה שההורים שלך לקחו אותך להר הגזירה ונתנו לך להשליך את הטבעת כשהיית בן שנה ואתה אפילו לא זוכר את זה."

חיוכה של פרופסור מקגונגל היה נוקשה במקצת.

"את יודעת, אם הייתי מישהו אחר, כל אחד אחר, בטח הייתי די מודאג שלא אצליח לעמוד בציפיות של ההתחלה הזו. נו, הארי, מה עשית מאז שהבסת את אדון האופל? חנות ספרים משלך? זה נהדר! תגיד, אתה יודע שקראתי לילד שלי על שמך? אבל יש לי תקווה שזה לא יהווה בעיה." הארי נאנח. "ועם זאת… אני כמעט מקווה שיהיו כמה קצוות פתוחים מהמשימה, כדי שאוכל, את יודעת, להשתתף איכשהו."

"הו?" אמרה פרופסור מקגונגל בטון מוזר. "על מה חשבת בדיוק?"

"טוב, לדוגמה, הזכרת שהוריי נבגדו. מי בגד בהם?"

"סיריוס בלק," סיננה המכשפה את השם, במה שכמעט היה לחישת נחש. "הוא באזקבאן. כלא הקוסמים."

"עד כמה זה סביר שסיריוס בלק יברח מהכלא ואני אצטרך למצוא אותו ולהביס אותו בדו-קרב מרהיב, או יותר טוב, להציב פרס גדול על ראשו ולהתחבא באוסטרליה כשאני ממתין לתוצאות?"

פרופסור מקגונגל מצמצה. פעמיים. "לא סביר. איש מעולם לא נמלט מאזקבאן, ואני בספק שהוא יהיה הראשון."

הארי היה קצת סקפטי בקשר לשורת ה-"איש מעולם לא ברח מאזקבאן" הזו. אבל בכל זאת, אולי עם קסם ניתן היה להגיע קרוב לכלא 100% מושלם, במיוחד אם לך היה שרביט ולהם לא. הדרך הטובה ביותר להימלט הייתה לא להיכנס מלכתחילה.

"טוב, בסדר," אמר הארי. "נשמע כאילו זה נסגר טוב." הוא נאנח, ושפשף את ראשו בכף ידו. "או אולי אדון האופל לא באמת מת באותו הלילה. לא לגמרי. הרוח שלו נשארה, לוחשת לאנשים בסיוטים שזולגים לעולם הערוּת, מחפשת דרך לחזור לאדמות החיים שנשבע להשמיד, ועכשיו, כפי שנקבע בנבואה עתיקה, הוא ואני לכודים בדו-קרב קטלני שבו המנצח יפסיד והמפסיד ינצח –"

ראשה של פרופסור מקגונגל הסתובב סביב, כאילו לחפש ברחוב מצותתים.

"אני צוחק, פרופסור," אמר הארי ברוגז קל. אוף, למה היא תמיד לקחה הכל כל כך ברצינות –

תחושת מועקה כבדה החלה להיווצר באיטיות בתוך מעמקי בטנו של הארי.

פרופסור מקגונגל הביטה בהארי בהבעה רגועה. הבעה מאוד, מאוד רגועה. ואז היא עטתה חיוך. "כמובן שאתה צוחק, מר פוטר."

הו, חרא.

אם הארי היה נדרש לפרמל את ההיסק הא-מילולי שבזה הרגע הבזיק מוחו, זה היה יוצא משהו כמו, 'אם אני מעריך את ההסתברות שפרופסור מקגונגל עשתה את מה שראיתי כרגע כתוצאה משליטה עצמית זהירה, כנגד התפלגות ההסתברות של כל הדברים האחרים שהיא הייתה עושה באופן טבעי אם הייתי מספר בדיחה גרועה, אזי ההתנהגות הזו היא ראיה משמעותית לכך שהיא מסתירה משהו.'

אבל מה שהארי חשב באמת היה, הו, חרא.

הארי הפנה את מבטו כדי לסרוק את הרחוב. לא, אין איש בסביבה. "הוא לא מת, נכון?" הארי נאנח.

"מר פוטר –"

"אדון האופל חי. כמובן שהוא חי. זה היה מעשה של אופטימיות גמורה אפילו לחלום אחרת. בטח יצאתי לגמרי מדעתי, אני לא מצליח לדמיין מה חשבתי לעצמי. רק מפני שמישהו אמר שהגופה שלו נמצאה שרופה עד אפר, אינני מסוגל לדמיין מדוע חשבתי שהוא מת. בבירור יש לי הרבה מה ללמוד על אמנות הפסימיזם."

"מר פוטר –"

"לפחות תגידי לי שאין באמת נבואה…" פרופסור מקגונגל המשיכה לחייך את החיוך הרחב, הנוקשה. "הו, את בטח צוחקת עליי."

"מר פוטר, אין צורך שתמציא דברים לדאוג לגביהם –"

"את ברצינות הולכת לומר לי את זה? דמייני את התגובה שלי אחר כך, כשאגלה שהיה משהו לדאוג לגביו אחרי הכל."

חיוכה המקובע הפך מהוסס.

כתפיו של הארי נפלו. "יש לי עולם קסם שלם לנתח. אין לי זמן לזה."

שניהם השתתקו, כשאדם בגלימות כתומות שופעות הופיע ברחוב ועבר על פניהם באיטיות; עיניה של פרופסור מקגונגל עקבו אחריו בהחבא. פיו של הארי זז בעודו לועס בחוזקה את שפתו, ומי שהיה מסתכל מקרוב היה יכול להבחין בהופעתה של טיפת דם קטנטנה.

כשהגבר בגלימות הכתומות נעלם במרחק, הארי דיבר שוב, במלמול נמוך. "את עומדת לספר לי את האמת עכשיו, פרופסור מקגונגל? ואל תטרחי לנסות לנפנף אותי, אני לא טיפש."

"אתה בן אחת עשרה, מר פוטר!" היא לחשה בנוקשות.

"ולכן תת-אדם. סליחה… לרגע שכחתי."

"אלה עניינים נוראים וחשובים! הם סודיים, מר פוטר! זאת קטסטרופה שאתה, בעודך ילד, יודע אפילו את זה! אסור לך לספר לאיש, אתה מבין? אף לא אחד!"

כמו שקרה לפעמים כשהארי נהיה כועס דיו, הדם שלו הפך קר, במקום חם, וצלילות אפלה ונוראה הפציעה בתודעתו, ממפה טקטיקות אפשריות ומעריכה את ההשלכות שלהן במעשיוּת קשה כברזל.

לציין שיש לך זכות לדעת: כישלון. לילדים בני אחת עשרה אין זכות לדעת שום דבר, בעיניה של מקגונגל.

להגיד שלא תהיו חברים יותר: כישלון. היא לא מעריכה את החברות שלכם מספיק.

לציין שאתה תהיה בסכנה אם לא תדע: כישלון. תוכניות נעשו כבר בהתבסס על אי הידיעה שלך. חוסר הנוחות הוודאי שכרוך בתכנון מחדש יראה הרבה פחות מזמין מאשר האפשרות הלא וודאית שתיפגע.

צדק והיגיון ייכשלו שניהם. אתה צריך למצוא משהו שיש לך שהיא רוצה, או למצוא משהו שאתה יכול לעשות שהיא חוששת ממנו…

אה.

"ובכן, פרופסור," אמר הארי בטון נמוך וקפוא. "נשמע כאילו יש לי משהו שאת רוצה. את יכולה, אם את רוצה, לספר לי את האמת, את כל האמת, ובתמורה אשמור על הסודות שלך. או שאת יכולה לנסות להשאיר אותי בוּר כדי להשתמש בי ככלי משחק, ובמקרה זה לא אהיה חייב לך דבר."

מקגונגל עצרה במקום ברחוב. עיניה הבזיקו וקולה ירד ללחשוש זועם. "איך אתה מעז!"

"איך את מעזה!" הוא לחש אליה בחזרה.

"אתה תסחט אותי?"

שפתיו של הארי התעוותו. "אני מציע לך טובה. אני נותן לך הזדמנות להגן על הסוד היקר שלך. אם תסרבי יש לי כל מניע טבעי לחקור במקום אחר, לא כדי להרגיז אותך, אלא מכיוון שאני חייב לדעת! תתגברי על הכעס חסר הטעם שלך, על ילד שאת חושבת שחייב לציית לך, ותביני שכל מבוגר שפוי היה עושה את אותו דבר! תסתכלי על זה מנקודת המבט שלי! איך היית מרגישה אם היה מדובר בך?"

הארי צפה במקגונגל, בוחן את נשימותיה המאומצות. הוא חשב שהגיע הזמן להפחית את הלחץ, לתת לה להתבשל. "את לא חייבת להחליט מיד," אמר הארי בקול רגיל יותר. "אני אבין אם תרצי זמן לחשוב על ההצעה שלי… אבל אני מזהיר אותך," אמר הארי, קולו הופך קר. "אל תנסי את לחש הזיכרון ההוא עליי. לפני כמה זמן תכננתי סימן, וכבר שלחתי את הסימן הזה לעצמי. אם אני אמצא את הסימן הזה ולא אזכור ששלחתי אותו…" קולו של הארי דעך בצורה מלאת משמעות.

פניה של מקגונגל התאמצו כשהבעתה השתנתה. "אני… לא חשבתי למחוק את הזיכרונות שלך, מר פוטר… אבל למה שתמציא סימן כזה אם לא ידעת על –"

"חשבתי על זה כשקראתי ספר מדע בדיוני של מוגלגים, ואמרתי לעצמי, טוב, לכל מקרה… ולא, אני לא אומר לך מה הסימן, אני לא טיפש."

"לא תכננתי לשאול," אמרה מקגונגל. נראה כאילו היא מתקפלת לתוך עצמה, ולפתע היא נראתה מאוד זקנה, ומאוד עייפה. "זה היה יום מייגע, מר פוטר. אפשר לקנות את המזוודה שלך, ולשלוח אותך הביתה? אני אסמוך עליך שלא תדבר על העניין הזה עד שיהיה לי זמן לחשוב. קח בחשבון שישנם רק עוד שני אנשים בעולם שיודעים על העניין הזה, והם המנהל אלבוס דמבלדור ופרופסור סוורוס סנייפ."

אז. מידע חדש; זו הייתה מחוות שלום. הארי הנהן בהסכמה, הפנה את ראשו קדימה, והתחיל ללכת שוב, דמו מתחמם לאיטו שוב.

"אז עכשיו אני צריך למצוא דרך כלשהי להרוג קוסם אופל בן אלמוות," אמר הארי, ונאנח בתסכול. "הלוואי שהיית אומרת לי את זה לפני שהתחלתי בקניות."

חנות המזוודות הייתה מפוארת יותר מכל חנות אחרת שהארי ביקר בה; הווילונות היו כבדים ומעוטרים בעידון, הרצפה והקירות מעץ ממורק, והמזוודות נשמרו במקומות כבוד על במות שנהב מבריק. המוכר היה לבוש בגלימות מהודרות רק במעט פחות מאלה של לוציוס מאלפוי, ושוחח בנימוס שמנוני ומעודן עם הארי ופרופסור מקגונגל.

הארי שאל את השאלות שלו, ונמשך לאיטו לעבר מזוודה מעץ כבד למראה, לא ממורק אבל חם ומוצק, חקוק בתבנית של דרקון שעיניו זזו כדי להסתכל על מי שהתקרב אליו. מזוודה שכושפה כדי להיות קלה, להתכווץ לפי פקודה, להצמיח זרועות קטנות עם טפרים מהתחתית ולהתפתל בעקבות בעליה. מזוודה עם שתי מגירות בכל אחד מארבעת צדדיה שכל אחת מהן נפתחה בכדי לחשוף חלל עמוק לפחות כמו המזוודה כולה. מכסה עם ארבעה מנעולים שכל אחד מהם גילה חלל שונה בפנים. ובנוסף – זה היה החלק החשוב – ידית בתחתית שפתחה מסגרת המכילה גרם מדרגות, שהוביל מטה לחדר קטן ומואר שיכול היה להכיל, להערכתו של הארי, כשנים עשר ארונות ספרים.

אם יש מזוודות כאלו, הארי לא הבין למה מישהו טרח לקנות בית.

מאה ושמונה אוניות זהובות. זה היה המחיר של מזוודה טובה, משומשת מעט. בשער של בערך חמישים פאונד לאוניה, זה היה מספיק כדי לקנות מכונית יד-שניה. זה יהיה יקר יותר מכל הדברים האחרים שהארי קנה בחייו גם יחד.

תשעים ושבע אוניות. זה היה מה שנשאר בשק הזהב שהארי הורשה להוציא מגרינגוטס.

פרופסור מקגונגל עטתה מבט של מפח נפש על פניה. לאחר יום ארוך של קניות היא לא הייתה צריכה לשאול את הארי כמה זהב נשאר לו בשק, אחרי שהמוכר נקב במחיר שלו, כלומר שהפרופסור יכלה לעשות אריתמטיקה טובה בראש בלי עט ונייר. פעם נוספת, הארי הזכיר לעצמו שבורים מדעית כלל אינו אותו דבר כמו טיפשים.

"אני מצטערת, איש צעיר," אמרה פרופסור מקגונגל. "זו לחלוטין אשמתי. הייתי מציעה לקחת אותך חזרה לגרינגוטס, אבל הבנק יהיה סגור למעט לשירותי חירום."

הארי הביט בה, תוהה…

"ובכן," נאנחה פרופסור מקגונגל, בעודה מסתובבת על עקב אחד, "מוטב שנלך, אני מניחה."

… היא לא איבדה את זה לגמרי כשילד העז להמרות את פיה. היא לא הייתה שמחה, אבל היא חשבה במקום להתפוצץ בכעס. אולי זה היה רק משום שהיה אדון אופל בן אלמוות להילחם בו – מפני שהיא הייתה צריכה את הרצון הטוב של הארי. אבל רוב המבוגרים לא היו מסוגלים אפילו לחשוב על כך; הם אפילו לא ישקלו השלכות עתידיות בכלל, אם מישהו במעמד נמוך מהם היה מסרב לציית להם…

"פרופסור?" אמר הארי.

המכשפה הסתובבה להביט בו.

הארי לקח נשימה עמוקה. הוא היה צריך להיות כועס קצת בשביל מה שהוא רצה לנסות עכשיו, לא היה שום מצב שיהיה לו האומץ לעשות זאת אחרת. היא לא הקשיבה לי, הוא חשב לעצמו, אני רציתי לקחת עוד זהב אבל היא לא רצתה להקשיב… ממקד את כל עולמו במקגונגל ובצורך להכפיף את השיחה הזו לרצונו, הוא דיבר.

"פרופסור, את חשבת שמאה אוניות יהיו יותר ממספיק למזוודה. זאת הסיבה שלא טרחת להזהיר אותי לפני כן כשנשארו לי רק תשעים ושבע. וזה בדיוק הדבר שמחקרים מראים – זה מה שקורה כשאנשים משאירים לעצמם שולי שגיאה קטנים. הם לא פסימיים מספיק. אם זה היה תלוי בי, הייתי לוקח מאתיים אוניות רק כדי להיות בטוח. היה די והותר כסף בכספת, והייתי יכול להחזיר את העודף אחר כך. אבל חשבתי שלא תרשי לי לעשות את זה. חשבתי שתכעסי אם רק אבקש. טעיתי?"

"אני מניחה שעליי להודות שאתה צודק," אמרה פרופסור מקגונגל. "אבל, איש צעיר –"

"דברים כאלה הם הסיבה שקשה לי לסמוך על מבוגרים." איכשהו הארי שמר על קולו יציב. "מפני שהם כועסים אם אתה אפילו מנסה לדבר איתם בהיגיון. בשבילם זו התרסה ועזות מצח וקריאת תיגר על המעמד השבטי הגבוה יותר שלהם. אם אתה מנסה לדבר איתם הם כועסים. אז אם יהיה לי משהו ממש חשוב לעשות, אני לא אהיה מסוגל לסמוך עלייך. אפילו אם תקשיבי בדאגה עמוקה למה שאומר – כיוון שזה חלק מהתפקיד של מי שמשחק מבוגר איכפתי – את לעולם לא תשני את הפעולות שלך, את לא באמת תתנהגי בצורה שונה, בגלל דבר מה שאמרתי."

המוכר צפה בשניהם בסקרנות משולחת רסן.

"אני יכולה להבין את נקודת המבט שלך," אמרה פרופסור מקגונגל לבסוף. "אם לפעמים אני נראית נוקשה מדי, בבקשה תזכור שהייתי ראש בית גריפינדור במשך תקופה שמרגישה כמו כמה אלפי שנים."

הארי הנהן והמשיך. "אז – נניח שהייתה לי דרך להשיג עוד אוניות מהכספת שלי בלי שנחזור לגרינגוטס, אבל היא תדרוש ממני להפר את תפקידי בתור הילד הצייתן. אני אוכל לסמוך עלייך בקשר לזה, אפילו שתצטרכי לצאת מהתפקיד שלך כפרופסור מקגונגל כדי לנצל את זה?"

"מה?" אמרה פרופסור מקגונגל.

"אם לנסח זאת אחרת, אם אוכל לגרום ליום הזה לקרות אחרת, כך שלא ניקח איתנו מעט מדי כסף, האם זה יהיה בסדר אפילו אם זה יכלול ילד שמתנהג בעזות מצח כלפי מבוגר, בדיעבד?"

"אני… מניחה…" אמרה המכשפה, ונראתה מבולבלת למדי.

הארי הוציא את נרתיק עור המוֹק, ואמר, "אחת עשרה אוניות שהגיעו במקור מכספת המשפחה שלי."

ובאותו הרגע הופיע זהב בידו של הארי.

לרגע אחד פיה של פרופסור מקגונגל היה פתוח בתדהמה, ואז הלסת שלה נטרקה ועיניה הצטמצמו והיא אמרה מבעד לשיניים חשוקות, "מאיפה השגת את –"

"מכספת המשפחה שלי, כאמור."

"איך?"

"קסם."

"זאת לא תשובה!" ענתה פרופסור מקגונגל בחדות, ואז עצרה, ממצמצת.

"לא, זו לא, נכון? אני צריך לטעון שזה משום שגיליתי בצורה ניסויית את הסודות האמיתיים של איך הנרתיק הזה עובד ושהוא בעצם יכול לאחזר חפצים מכל מקום, לא רק מהפְנים שלו, אם מנסחים את הבקשה כמו שצריך. אבל האמת היא שזה מקודם לכן, כאשר נפלתי על ערימת הזהב ההיא ודחפתי כמה אוניות לכיס שלי. כל מי שמבין פסימיות יודע שכסף הוא משהו שאתה עלול להזדקק לו מהר ובלי התראה מוקדמת. אז עכשיו, האם את כועסת עלי שהפרתי את סמכותך? או שמחה שצלחנו במשימה החשובה שלנו?"

עיניו של המוכר היו גדולות כמו צלחות.

והמכשפה הגבוהה עמדה שם, דוממת.

"המשמעת בהוגוורטס חייבת להיאכף," היא אמרה אחרי כמעט דקה שלמה. "למען כלל התלמידים. וזה חייב לכלול נימוס וצייתנות ממך לכל המורים שלך."

"אני מבין, פרופסור מקגונגל."

"טוב. אז בוא נקנה את המזוודה הזו ונלך הביתה."

הארי רצה להקיא, או להריע, או להתעלף, או משהו. זו הייתה הפעם הראשונה שהנימוקים המוקפדים שלו עבדו על מישהו. אולי כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לו משהו ממש רציני שמבוגר היה צריך ממנו, אבל בכל זאת –

מינרווה מקגונגל, +1 נקודות.

הארי קד, ונתן את שק הזהב ואת אחת עשרה האוניות הנוספות לידיה של מקגונגל. "תודה רבה לך, פרופסור. את יכולה לסיים את הקנייה בשבילי? אני חייב לבקר בבית השימוש."

המוכר, חלקלק שוב, הצביע לעבר דלת עם ידית זהב שהייתה קבועה בקיר. כשהארי החל להתרחק, הוא שמע את המוכר שואל בקול שמנוני, "האם יורשה לי לשאול לזהותו של זה, מדאם מקגונגל? אני מניח שהוא סלית'רין – שנה שלישית, אולי? וממשפחה חשובה, אבל לא זיהיתי –"

טריקת דלת בית השימוש קטעה את המילים, ואחרי שהארי זיהה את המנעול ולחץ עליו, הוא אחז במגבת הקסומה, המתנקה מאליה, ובידיים רועדות ניגב את הלחות ממצחו. כל גופו של הארי היה ספוג זיעה שחדרה דרך בגדי המוגלגים שלו, על אף שלא ניתן היה לראות אותה מבעד לגלימות, לפחות.

השמש שקעה והשעה הפכה מאוחרת מאוד עד שעמדו השניים שוב בחצר של הקלחת הרותחת, הממשק השקט ומלא העלים בין סמטת דיאגון של בריטניה הקסומה ובין כל עולם המוגלגים. (זו הייתה כלכלה מנותקת ביותר…) הארי עמד ללכת לתא טלפון ולהתקשר לאביו, ברגע שיהיה בצד השני. הוא לא היה צריך לדאוג שיגנבו את המזוודה שלו, מסתבר. למזוודה שלו היה מעמד של חפץ קסם משמעותי, מה שאומר שרוב המוגלגים לא יבחינו בה; זה חלק ממה שהיית יכול לקבל בעולם הקוסמים, אם היית מוכן לשלם את המחיר של מכונית יד-שניה.

"כאן נפרדות דרכינו, לזמן מה," אמרה פרופסור מקגונגל. היא הנידה בראשה בפליאה. "זה היה היום המוזר ביותר בחיי מזה… שנים רבות. מאז היום בו שמעתי שפעוט הביס את אתה-יודע-מי. אני תוהה עכשיו, במבט לאחור, אם זה היה היום ההגיוני האחרון בעולם."

או, כאילו לה יש על מה להתלונן. את חושבת שהיום שלך היה הזוי? נסי את שלי.

"התרשמתי ממך מאוד היום," אמר לה הארי. "הייתי צריך לזכור להחמיא לך בקול רם, נתתי לך נקודות בראש שלי והכל."

"תודה לך, מר פוטר." אמרה פרופסור מקגונגל. "אם היית כבר ממוין לבית כלשהו הייתי מורידה לך כל כך הרבה נקודות שהנכדים שלך עדיין היו מפסידים את גביע הבתים."

"תודה לך, פרופסור." זה בטח מוקדם מדי לקרוא לה מיני.

האישה הזו הייתה כנראה המבוגר השפוי ביותר שהארי פגש מעודו, למרות היעדר הרקע המדעי שלה. הארי אפילו שקל להציע לה את המקום השני באיזו קבוצה שיקים כדי להילחם באדון האופל, אם כי הוא לא היה טיפש מספיק לומר זאת בקול. עכשיו, איזה שם יהיה טוב לקבוצה כזו…? אוכלי אוכלי-המוות?

"נתראה בקרוב, כשיתחילו הלימודים," אמרה פרופסור מקגונגל. "ומר פוטר, בקשר לשרביט שלך –"

"אני יודע מה את הולכת לבקש," אמר הארי. הוא הוציא את השרביט היקר שלו, ועם צביטה עמוקה של כאב פנימי, הפך אותו בידו, מגיש לה את הידית. "קחי אותו. לא תכננתי לעשות דבר, שום כלום, אבל אני לא רוצה שיהיו לך סיוטים שאני מפוצץ את הבית שלי."

פרופסור מקגונגל הנידה בראשה במהירות. "הו לא, מר פוטר! זה לא דבר שנעשַה. רק רציתי להזהיר אותך לא להשתמש בשרביטך בבית, כי המשרד יכול לזהות קסם של קטינים והוא אסור ללא השגחת מבוגר."

"אה," אמר הארי. "זה נשמע כמו כלל הגיוני מאוד. אני שמח לראות שעולם הקוסמים לוקח דברים כאלה ברצינות."

פרופסור מקגונגל השקיפה עליו במבט בוחן. "אתה באמת מתכוון לזה."

"כן," אמר הארי. "אני מבין. קסם הוא מסוכן והכללים קיימים מסיבות טובות. דברים מסוימים אחרים שגם הם מסוכנים. אני מבין גם את זה. בבקשה זכרי שאיני טיפש."

"לא סביר שאשכח זאת אי פעם. תודה לך, הארי, זה בהחלט גורם לי להרגיש טוב יותר עם הביטחון שלי בך בקשר לדברים מסויימים. להתראות בינתיים."

הארי פנה ללכת, לתוך הקלחת הרותחת ולכיוון עולם המוגלגים.

כשידו נגעה בידית הדלת האחורית, הוא שמע לחישה מאחוריו.

"הרמיוני גריינג'ר."

"מה?" אמר הארי, ידו עדיין על הדלת.

"חפש ילדה בשנתה הראשונה ששמה הרמיוני גריינג'ר ברכבת להוגוורטס."

"מי זו?"

לא נשמעה תשובה, וכשהארי הסתובב, פרופסור מקגונגל נעלמה.

אחרית דבר:

המנהל אלבוס דמבלדור נשען קדימה מעל שולחנו. עיניו הנוצצות הביטו במינרווה. "אם כן, יקירתי, מה דעתך על הארי?"

מינרווה פתחה את פיה. ואז היא סגרה את פיה. ואז היא פתחה את פיה שוב. אף מילה לא יצאה.

"אני מבין," אמר אלבוס בכובד ראש. "תודה על הדיווח, מינרווה. את רשאית ללכת."


תודה רבה ליותם פדרמן, איתמר שטרום, ירדן הוכמן, גולן נחליאל, שני גת, דניאל דיויס, והלה הראל שהשתתפו בתרגום.

הסופר כתב מאמר על כשל התכנון – קראו אותו כאן באנגלית.

תוכלו לערוך ולשפר את התרגום של הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 7: הדדיות.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של חובבי הספר בארץ.