הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 21 – רציונליזציה

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


הרמיוני גריינג'ר חששה שהיא הופכת להיות רעה.

לרוב, ההבדל בין טוב ורע היה קל לזיהוי, והיא מעולם לא הבינה מדוע אנשים אחרים מתקשים בזה כל כך. בהוגוורטס, "טוב" היו פרופסור פליטיק ופרופסור מקגונגל ופרופסור ספראוט. "רע" היו פרופסור סנייפ ופרופסור קווירל ודראקו מאלפוי. הארי פוטר… היה מאותם המקרים הנדירים שבהם לא ניתן לדעת רק מהסתכלות. היא עדיין ניסתה להבין לאן הוא שייך.

אבל בנוגע לעצמה

הרמיוני נהנתה הרבה יותר מדי לרמוס את הארי פוטר.

היא הצליחה יותר ממנו בכל שיעור שהיה להם. (למעט רכיבה על מטאטא, שהיה כמו שיעור ספורט, אז הוא לא נחשב.) היא זכתה בנקודות בית אמיתיות כמעט בכל יום בשבוע הראשון שלהם, לא על מעשי גבורה מוזרים, אלא על דברים חכמים כמו ללמוד לחשים מהר ולעזור לתלמידים אחרים. היא ידעה שנקודות בית מהסוג הזה היו טובות יותר, והדבר הכי טוב היה שהארי פוטר ידע זאת גם הוא. היא ראתה זאת בעיניו בכל פעם שזכתה בנקודת בית אמיתית נוספת.

אם הייתי טובה, לא הייתי אמורה ליהנות כל כך מלנצח.

זה התחיל ביום של הנסיעה ברכבת, אם כי לקח זמן מה עד שהצליחה להפנים את סערת האירועים. רק מאוחר יותר באותו הערב הרמיוני הבינה עד כמה היא נתנה לילד הזה לרמוס אותה.

לפני שהיא פגשה את הארי פוטר, לא היה בחייה מישהו שהיא רצתה לרמוס. אם מישהו הצליח פחות ממנה בשיעור, התפקיד שלה היה לעזור לו, לא לזרות לו מלח על הפצעים. זו היתה המשמעות של ״להיות טובה״.

ועכשיו…

… עכשיו היא ניצחה כל הזמן. הארי פוטר התכווץ בכל פעם שהיא זכתה בנקודת בית נוספת, וזה היה כל כך כיף. ההורים שלה הזהירו אותה מפני סמים, והיא חשדה שזה יותר כיף מהם.

היא תמיד אהבה את החיוכים שהמורים העניקו לה כשעשתה משהו כמו שצריך. היא תמיד אהבה לראות את השורה הארוכה של סימוני ה-וי על מבחן מושלם. אבל עכשיו, בכל פעם שהיא הצליחה בשיעור, היא הייתה מעיפה מבט מזדמן וקולטת את הארי פוטר חורק בשיניו, וזה היה גורם לה לרצות לפרוץ בשיר כמו בסרט דיסני.

זה רע, לא?

הרמיוני חששה שהיא הופכת להיות רעה.

ואז היא חשבה על משהו שמחה את כל פחדיה.

היא והארי היו בתחילתה של מערכת יחסים! כמובן! כולם יודעים מה זה אומר כשילד וילדה רבים כל הזמן. הם חיזרו אחד אחרי השנייה! לא היה שום דבר רע בזה.

לא יכול להיות שהיא פשוט נהנית לכסח את הצורה, אקדמית, לתלמיד הכי מפורסם בבית הספר, מישהו שהיה בספרים ודיבר כמו בספרים, הילד שאיכשהו הביס את אדון האופל ואפילו מחץ את פרופסור סנייפ כמו חרק קטן ומסכן. הילד אשר, כמו שניסח זאת פרופסור קווירל, הפגין עליונות על כל שאר תלמידי השנה הראשונה ברייבנקלו – למעט הרמיוני גריינג'ר שפשוט מחצה את הילד-שנשאר-בחיים בכל השיעורים שלו, מלבד רכיבה על מטאטא.

מפני שזה יהיה רע.

לא. זו מערכת יחסים. זה מה שזה. זו הסיבה שהם רבים.

הרמיוני שמחה שהיא הבינה זאת בזמן להיום, שהיה היום בו הארי יפסיד בתחרות קריאת-הספרים שלהם, עליה ידע כל בית הספר, והיא רצתה להתחיל לרקוד מרוב אושר נקי וצרוף.

השעה הייתה 14:45 אחר הצהריים ביום שבת ולהארי פוטר נותר עוד לקרוא חצי מתולדות הכישוף של בתחולדה בגשוט והיא בהתה בשעון הכיס שלה בעודו מתקתק באיטיות נוראית לעבר השעה 14:47.

וכל חדר המועדון של רייבנקלו צפה.

אלו לא היו רק תלמידי השנה הראשונה; החדשות התפשטו כמו חלב שנשפך, וחצי מבית רייבנקלו הצטופפו בחדר, דחוסים על ספות ונשענים על ארונות ספרים ויושבים על מסעדי כיסאות. כל ששת המדריכים היו נוכחים, כולל המדריכה הראשית של הוגוורטס. מישהו הטיל לחש מטהר אוויר, כדי שיהיה מספיק חמצן, והמולת השיחות גוועה ללחישות שנמוגו כעת לדממה מוחלטת.

14:46.

המתח היה בלתי נסבל. לו היה זה מישהו אחר, כל אחד אחר, תבוסתו הייתה ברורה.

אבל זה היה הארי פוטר, ולא היית יכול לשלול את האפשרות שהוא עשוי, מתישהו בשניות הקרובות, להרים יד ולנקוש באצבעותיו.

באימה פתאומית היא הבינה שהארי פוטר עשוי לעשות דבר כזה בדיוק. זה יהיה כל כך אופייני לו לסיים לקרוא את החצי השני של הספר מוקדם יותר…

הראייה של הרמיוני החלה להתערפל. היא ניסתה לגרום לעצמה לנשום, וגילתה שהיא פשוט לא יכולה.

עשר שניות נותרו, והוא עדיין לא הרים את ידו.

חמש שניות נותרו.

14:47.

הארי פוטר הניח בזהירות סימנייה בתוך הספר, סגר אותו, והניח אותו בצד.

"עליי לציין, למען הדורות הבאים," אמר הילד-שנשאר-בחיים בקול צלול, "שנותר לי רק עוד חצי ספר, ונתקלתי במספר עיכובים בלתי צפויים -"

"הפסדת!" צווחה הרמיוני. "הפסדת! הפסדת בתחרות שלנו!"

נשמעה נשיפה משותפת כשכולם חזרו לנשום.

הארי פוטר ירה בה מבט של אש רושפת, אבל היא ריחפה בתוך הילה של אושר לבן וטהור, ודבר לא יכל לגעת בה.

"את מבינה איזה שבוע עבר עליי?" אמר הארי פוטר. "כל ישות פחותה הייתה מתקשה לקרוא שמונה ספרים של דוקטור סוס!"

"אתה קבעת את מגבלת הזמן."

מבט האש הרושפת של הארי נעשה לוהט יותר. "לא הייתה לי שום דרך לוגית לדעת שאני אצטרך להציל את כל בית הספר מפרופסור סנייפ, או שאחטוף מכות בשיעור התגוננות, ואם הייתי אומר לך איך איבדתי את הזמן בין חמש אחר הצהריים לארוחת הערב יום חמישי היית חושבת שיצאתי מדעתי -"

"אווו, נשמע כאילו מישהו נפל קורבן לכשל התכנון."

הלם צרוף ניבט מפניו של הארי פוטר.

"אה, זה מזכיר לי, סיימתי לקרוא את ערימת הספרים הראשונה שהשאלת לי," אמרה הרמיוני במבט התמים הכי טוב שלה. וכמה מהם היו ספרים קשים. היא תהתה כמה זמן לקח לו לסיים לקרוא אותם.

"יום אחד," אמר הילד-שנשאר-בחיים, "כשצאצאיו הרחוקים של הומו סאפיינס יסתכלו לאחור על ההיסטוריה של הגלקסיה ויתהו איך הכל השתבש כל כך, הם יסיקו שהטעות המקורית הייתה שמישהו לימד את הרמיוני גריינג'ר לקרוא."

"אבל עדיין הפסדת," אמרה הרמיוני. היא הניחה יד על סנטרה ונראתה מהורהרת. "עכשיו, מה בדיוק הפסדת, אני תוהה?"

"מה?"

"הפסדת בהתערבות," הסבירה הרמיוני, "אז אתה חייב לשלם קנס."

"אני לא זוכר שהסכמתי לזה!"

"באמת?" שאלה הרמיוני גריינג'ר. היא עטתה הבעה חושבת על פניה. ואז, כאילו הרעיון הכה בה באותו רגע, "נצביע על זה, אם כך. כל מי שברייבנקלו וחושב שהארי צריך לשלם, שירים את ידו!"

"מה?" צווח הארי פוטר בשנית.

הוא הסתובב וראה שהוא מוקף בים של ידיים מורמות.

ולו הארי פוטר היה מביט בקפידה, הוא היה שם לב שנראה היה כאילו רבים מהצופים היו בעצם צופות ושכמעט כל בת בחדר הרימה את ידה.

"עצרו!" ילל הארי פוטר. "אתם לא יודעים מה היא עומדת לבקש! אתם לא קולטים מה היא עושה? היא גורמת לכם להתחייב מראש עכשיו, ואז לחץ העקביות יגרום לכם להסכים עם כל מה שהיא תגיד אחר כך!"

"אל תדאג," אמרה פנלופה קלירווטר, המדריכה. "אם היא תבקש משהו בלתי סביר, נוכל פשוט לשנות את דעתנו. נכון?"

היו הנהונים נלהבים מצד כל הבנות ששמעו מפנלופה קלירווטר על תוכניתה של הרמיוני.


דמות חרישית חמקה בדממה דרך היכליהם הצוננים של צינוקי הוגוורטס. פגישה נקבעה בחדר מסוים בשעה שש בערב כדי לפגוש מישהו מסויים, ועדיף היה להקדים, במידת האפשר, כדי להפגין כבוד.

אבל כשהידית הסתובבה והדלת נפתחה לתוך הכיתה האפלה, השקטה והריקה, זו כבר הכילה צללית אשר עמדה בינות שורות השולחנות הישנים והמאובקים. היא החזיקה בידה מקל קטן, אשר זהר בירוק והטיל אור חיוור, שבקושי האיר את המחזיק אותו, לא כל שכן את החדר מסביבו.

אור המסדרון גווע כשהדלת נסגרה בטריקה מאחוריו, ועיניו של דראקו החלו בתהליך ההסתגלות לאור העמום.

הצללית הסתובבה באיטיות לבחון אותו, וחשפה פנים אפלוליות שהוארו חלקית על ידי האור הירוק המסתורי.

דראקו כבר אהב את הפגישה הזו. אם בנוסף לאור הירוק הקריר, שניהם היו גבוהים יותר, עם ברדסים ומסכות, ובמקום כיתה היו בבית קברות, זה היה בדיוק כמו ההתחלה של חצי מהסיפורים שחבריו של אביו סיפרו לו על אוכלי המוות.

"אני רוצה שתדע, דראקו מאלפוי," אמרה הצללית בנימה של רוגע קטלני, "שאיני מאשים אותך בכישלוני האחרון."

דראקו פתח את פיו בלי לחשוב כדי למחות, לא הייתה אף סיבה אפשרית כן להאשים אותו –

"הוא נבע, יותר מכל דבר אחר, מטיפשותי שלי," המשיכה הדמות האפלולית. "היו דברים רבים שיכלתי לעשות אחרת, בכל שלב בדרך. לא ביקשת ממני לעשות בדיוק את מה שעשיתי. רק ביקשת עזרה. אני הייתי זה שבחר, שלא בחוכמה, את הדרך המסויימת הזו. אבל נותרת בעינה העובדה שהפסדתי בתחרות בחצי ספר. פעולותיו של אידיוט המחמד שלך, והטובה שביקשת, וכן, הטיפשות שלי לגבי אופן ביצועה, גרמו לי לאבד זמן. יותר זמן משאתה יודע. זמן שהיה, בסופו של דבר, קריטי. העובדה נותרת בעינה, דראקו מאלפוי, שלולא ביקשת את הטובה הזו, הייתי מנצח. ולא… במקום זאת… מפסיד."

דראקו כבר שמע על ההפסד של הארי, ועל הקנס שגריינג'ר דרשה ממנו. החדשות התפשטו מהר יותר מכפי שינשופים היו יכולים לשאתן.

"אני מבין," אמר דראקו. "אני מצטער." לא היה שום דבר אחר שיכל לומר אם הוא רצה שהארי פוטר יישאר חבר שלו.

"אני לא מבקש הבנה או צער," אמרה הצללית האפלה, שומרת על הרוגע הקטלני. "אבל ביליתי שעתיים שלמות בנוכחות הרמיוני גריינג'ר, לבוש בבגדים שסופקו לי, מבקר במקומות מרתקים בהוגוורטס כדוגמת מפל מבעבע זעיר של מה שנראה לי כמו נזלת, מלווה במספר בנות אחרות שהתעקשו לעשות מעשים מועילים, כמו לפזר עלי כותרת של ורדים בדרכנו. הייתי בדייט, היורש לבית מאלפוי. הדייט הראשון שלי. וכשאדרוש ממך לשלם לי טובה תחת טובה, אתה תעשה זאת."

דראקו הנהן בכובד ראש. לפני שהגיע הוא השכיל לנקוט באמצעי זהירות ולמד כל פרט אפשרי על הדייט של הארי, כדי שיוכל לסיים עם הצחוק ההיסטרי לפני הפגישה שקבעו, ולא ינהג בחוסר טאקט בכך שיצחקק ברציפות עד שיאבד את הכרתו.

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

"אתה חושב," אמר דראקו, "שמשהו עצוב צריך לקרות לגריינג'רית -"

"תפיץ את השמועה בסלית'רין שהגריינג'רית היא שלי וכל מי שיתעסק בעניינים שלי, יגלה את שאריותיו מפוזרות על פני שטח רחב מספיק כדי לאכלס דוברי תריסר שפות שונות. ומכיוון שאני לא בגריפינדור ואני משתמש בעורמה במקום במתקפות ישירות ומיידיות, אל להם להיכנס לפאניקה אם הם יראו אותי מחייך אליה."

"או אם יראו אותך בדייט שני?" שאל דראקו, מרשה רק לצליל קטן ביותר של ספק לחדור לקולו.

"לא יהיה דייט שני," אמרה הצללית המוארת בירוק בקול כה אימתני עד שנשמע לא כמו אוכל מוות סתם, אלא כמו אמיקוס קארו בפעם ההיא, בדיוק לפני שאבא אמר לו להפסיק ושהוא לא אדון האופל.

כמובן, זה עדיין היה קולו הגבוה של ילד קטן וכשהוספת לזה גם את המילים עצמן, טוב, זה פשוט לא עבד. אם הארי פוטר באמת יהפוך לאדון האופל הבא ביום מן הימים, דראקו ישתמש בהגיגית כדי לאחסן עותק של הזיכרון הזה במקום בטוח, והארי פוטר לעולם לא יעז לבגוד בו.

"אבל הבה נדון בעניינים שמחים יותר," אמרה הדמות המוצלת בירוק. "הבה נדבר על ידע וכוח. דראקו מאלפוי, הבה נדבר על מדע."

"כן," אמר דראקו. "הבה נדבר."

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

דראקו תהה איזה חלק מפניו שלו גלוי לעין, ואיזה חלק מוצלל על ידי אור הירוק המסתורי.

ואף על פי שדראקו שמר על פניו רציניות, חיוך היה בליבו.

סוף סוף הוא עומד לערוך שיחה של מבוגרים.

"אני מציע לך כוח," אמרה הדמות האפלולית, "ואספר לך על הכוח הזה ועל מחירו. הכוח מגיע מהכרת מבנה המציאות, ובכך, השגת שליטה עליה. על אשר אתה מבין, אתה יכול לצוות, ויש כוח מספיק בכך כדי להלך על הירח. מחירו של כוח זה הוא שעליך ללמוד לשאול את הטבע שאלות, וקשה הרבה יותר מכך – ללמוד לקבל את תשובותיו. אתה תנסה ניסויים, תבצע בדיקות ותראה מה יקרה. ותהיה חייב לקבל את משמעותן של תוצאות אלו, כשהן יאמרו לך שאתה טועה. אתה חייב ללמוד להפסיד – לא לי, אלא לטבע. כשאתה מוצא את עצמך מתווכח עם המציאות, אתה חייב לתת למציאות לנצח. אתה תגלה שהתהליך הזה כואב, דראקו מאלפוי, ואינני יודע אם אתה חזק מספיק במובן זה. ביודעך את המחיר, האם עדיין ברצונך ללמוד את הכוח האנושי?"

דראקו נשם נשימה עמוקה. הוא חשב על זה כבר. והיה קשה לראות איך הוא יכול לענות בצורה אחרת. הוא קיבל הנחייה לנצל כל הזדמנות ליצירת קשר חברות עם הארי פוטר. וזה היה רק לימוד, הוא לא הבטיח לעשות שום דבר. הוא תמיד יכול להפסיק את השיעורים בכל רגע…

בהחלט היו כמה דברים לגבי למצב שגרמו לו להראות כמו מלכודת, אבל בכנות, דראקו לא ראה כיצד משהו יכול להשתבש.

בנוסף לכך, דראקו אכן די רצה לשלוט בעולם.

"כן," אמר דראקו.

"מצוין," אמרה הדמות האפלולית. "היה לי שבוע עמוס במקצת, וייקח לי זמן לתכנן את תוכנית הלימודים שלך -"

"גם לי יש דברים רבים שעלי לעשות אם ברצוני לבסס את מעמדי בסלית'רין," אמר דראקו, "שלא לדבר על שיעורי בית. אולי כדאי שפשוט נתחיל באוקטובר?"

"נשמע סביר," אמרה הדמות האפלולית, "אבל מה שהתכוונתי לומר הוא שכדי לתכנן את תוכנית הלימודים שלך, עליי לדעת מה אלמד אותך. חשבתי על שלושה דברים. האפשרות הראשונה היאא שאלמד אותך על התודעה והמוח. האפשרות השנייה היא שאלמד אותך על היקום הפיזי, אותן האומנויות שמטוות את הדרך לירח. זה יכלול מספרים רבים, אבל לאנשים מסוימים, מספרים אלו יפים יותר מכל דבר אחר שיש למדע ללמד. אתה אוהב מספרים, דראקו?"

דראקו הניד בראשו לשלילה.

"אז לא זה. אתה תלמד מתמטיקה בשלב מסוים, אבל לא מיד, אני חושב. האפשרות השלישית היא שאלמד אותך גנטיקה ואבולוציה ותורשה, על הדבר שתקרא לו דם -"

"את זה," אמר דראקו.

הדמות הנהנה. "חשבתי שתאמר זאת. אבל אני חושב שזו תהיה הדרך הכואבת ביותר בשבילך, דראקו. מה אם משפחתך וחבריך, התומכים בטוהר הדם, אומרים דבר אחד, ותגלה שתוצאת הניסוי אומרת דבר אחר?"

"אז אני אברר איך לגרום לניסוי לתת את התשובה הנכונה!"

הייתה שתיקה, בעוד הדמות האפלולית עומדת בפה פעור לזמן מה.

"אמממ," אמרה הדמות האפלולית. "זה לא ממש עובד ככה. זה מה שניסיתי להזהיר אותך מפניו, דראקו. אתה לא יכול להכריח את התשובה להיות כל מה שאתה רוצה."

"אתה תמיד יכול לגרום לתשובה להיות מהשאתה רוצה," אמר דראקו. זה היה פחות או יותר הדבר הראשון שהמורים שלו לימדו אותו. "זה רק עניין של למצוא את הטיעונים הנכונים."

"לא," אמרה הדמות האפלולית, קולה עולה בתסכול, "לא, לא, לא! אז אתה מקבל את התשובה השגויה ואתה לא יכול להגיע לירח ככה! הטבע הוא לא בן אדם, אתה לא יכול לשטות בו כך שיאמין למשהו אחר, אם תנסה לומר לירח שהוא בעצם עשוי גבינה זה לא ישנה את הירח! מה שאתה מדבר עליו נקרא רציונליזציה, זה כמו להתחיל עם דף נייר, ללכת ישר לשורה התחתונה ולכתוב 'ולכן, הירח עשוי מגבינה', ואז לעלות חזרה למעלה ולכתוב כל מיני טיעונים מתוחכמים מעליה. אבל או שהירח עשוי מגבינה או שלא. ברגע שכתבת את השורה התחתונה, היא כבר הייתה נכונה או שגויה. אמיתותה של המסקנה שאתה מסיק מתקבעת ברגע שאתה כותב את השורה התחתונה. אם אתה מנסה להחליט בין שתי תיבות יקרות, ואתה אוהב את הנוצצת, זה לא משנה כמה טיעונים מתוחכמים תכתוב בעד קנייתה, הכלל האמיתי שהשתמשת בו כדי להחליט בעד איזו תיבה לטעון היה 'לבחור את הנוצצת', ועד כמה שהכלל הזה יעיל בבחירת תיבות טובות, זה סוג התיבה שתקבל. אי אפשר להשתמש ברציונליות כדי לטעון בעד צד ידוע מראש, השימוש האפשרי היחיד שלה הוא להחליט עבור איזה צד לטעון. המדע לא נועד כדי לשכנע מישהו שהתומכים בטוהר הדם צודקים – זו פוליטיקה! הכוח של המדע מגיע מלגלות את הדרך שבה הטבע עובד באמת, שלא יכולה להשתנות בגלל טיעונים! מה שהמדע יכול לעשות הוא לגלות לנו איך הדם באמת עובד, איך קוסמים באמת יורשים את הכוחות שלהם מהוריהם, והאם בני-מוגלגים הם באמת חלשים יותר או חזקים יותר -"

"חזקים יותר?!" אמר דראקו. הוא ניסה לעקוב אחרי זה, מבט מבולבל על פניו, הוא יכל לראות איך זה היה סוג של הגיוני אבל זה בהחלט לא נשמע כמו שום דבר אחר שהוא שמע עליו אי פעם. ואז הארי אמר משהו שדראקו פשוט לא היה יכול לתת לו לעבור בשתיקה. "אתה חושב שבוצדמים הם חזקים יותר?!"

"איני חושב דבר," אמרה הדמות האפלולית. "איני יודע דבר. איני מאמין בדבר. השורה התחתונה שלי טרם נכתבה. אני אמצא דרך לבחון את כוח הקסם של בני-מוגלגים, ואת כוח הקסם של טהורי דם. אם הבדיקות שלי יאמרו לי שבני-מוגלגים הם חלשים יותר, אני אאמין שהם חלשים יותר. אם הבדיקות שלי יאמרו לי שבני מוגלגים הם חזקים יותר, אני אאמין שהם חזקים יותר. ובכך שאדע זאת, ואמיתות נוספות, אקבל מידת מה של כוח -"

"ותצפה ממני להאמין למה שתאמר?" שאל דראקו בכעס.

"אני אצפה שתערוך את הבדיקות בעצמך," אמרה הדמות האפלולית בשקט. "האם אתה חושש ממה שאתה תגלה?"

דראקו בהה בדמות האפלולית במשך זמן מה, עיניו מצומצמות. "מלכודת יפה, הארי," הוא אמר. "אני צריך לזכור אותה, היא חדשה."

הדמות האפלולית הנידה בראשה. "זו אינה מלכודת, דראקו. זכור – אני לא יודע מה נגלה. אבל אתה לא יכול להבין את היקום אם אתה מתווכח איתו, או אומר לו לחזור עם תשובה אחרת בפעם הבאה. כשאתה עוטה עליך את גלימות המדען, עליך לשכוח את כל הפוליטיקה והטיעונים והפלגים והצדדים, למנוע מתודעתך לבחור צדדים, ולייחל לשמוע אך ורק את תשובתו של הטבע." הדמות האפלולית נעצרה. "מרבית האנשים לא יכולים לעשות זאת, וזו הסיבה שזה קשה. אתה בטוח שלא תעדיף פשוט ללמוד על המוח?"

"ואם אומר לך שאני מעדיף ללמוד על המוח," אמר דראקו, קולו קשה עכשיו, "אתה תלך ותאמר לאנשים שפחדתי ממה שאגלה."

"לא," אמרה הדמות האפלולית. "לא אעשה זאת."

"אבל אולי תעשה את אותן בדיקות בעצמך, ואם תגיע לתשובה השגויה, אני לא אהיה שם כדי לומר משהו לפני שתראה את זה למישהו אחר." קולו של דראקו עדיין היה קשה.

"עדיין אשאל אותך ראשון, דראקו," אמרה הדמות האפלולית בשקט.

דראקו השתתק. הוא לא ציפה לזה, הוא חשב שהוא ראה את המלכודת אבל… "באמת?"

"כמובן. איך אני אדע את מי לסחוט או מה נוכל לבקש מהם? דראקו, אומַר שוב שזו לא מלכודת שהכנתי לך. לפחות לא לך באופן אישי. אם הדעות שלך היו שונות, הייתי שואל מה אם הבדיקות יראו שטהורי דם הם חזקים יותר."

"באמת."

"כן! זה המחיר שכל אחד חייב לשלם כדי להפוך למדען!"

דראקו הרים יד. הוא היה צריך לחשוב.

הדמות האפלולית, המוארת בירוק, המתינה.

עם זאת, לא לקח לו המון זמן לחשוב על זה. אם נפטרת מכל החלקים המבלבלים… אזי הארי פוטר תכנן להתעסק עם משהו שעלול לגרום לפיצוץ פוליטי עצום, וזה יהיה מטורף פשוט להפנות לזה גב ולתת לו לעשות את זה לבד. "נחקור את הדם," אמר דראקו.

"מצוין," אמרה הדמות, וחייכה. "ברכותיי על היותך מסוגל לשאול את השאלה."

"תודה," אמר דראקו, ולא הצליח להוציא את האירוניה מקולו לגמרי.

"היי, חשבת שלהגיע לירח זה קל? תשמח שזה רק כולל לשנות את דעתך מדי פעם, ולא קורבן אדם!"

"קורבן אדם היה הרבה יותר קל!"

הייתה שתיקה קצרה, ואז הדמות הנהנה. "נקודה טובה."

"תראה, הארי," אמר דראקו בלי הרבה תקווה, "חשבתי שהרעיון הוא לקחת את כל הדברים שהמוגלגים יודעים, לשלב אותם עם הדברים שהקוסמים יודעים, ולהפוך לאדוני שני העולמות. לא יהיה הרבה יותר קל ללמוד את הדברים שהמוגלגים כבר גילו, כמו הדברים עם הירח, ולהשתמש בכוח הזה -"

"לא," אמרה הדמות בהנד ראש חד, שולחת צללים ירוקים לרקוד סביב פניה. קולו נעשה רציני ביותר. "אם אינך מסוגל ללמוד את אומנות קבלת המציאות של המדענים, אזי אסור לי ללמד אותך מה אומנות זו איפשרה לגלות. זה יהיה כאילו קוסם רב עוצמה יגלה לך אילו שערים אסור לפתוח, ואילו חותמים אסור לשבור, לפני שהוכחת את התבונה והמשמעת שלך בכך ששרדת סכנות פחותות."

צמרמורת עברה בעמוד השדרה של דראקו והוא רעד כנגד רצונו. הוא ידע שניתן היה לראות זאת גם באור העמום. "בסדר," אמר דראקו. "אני מבין." אבא אמר לו זאת פעמים רבות. כשקוסם חזק ממך אומר לך שאתה עוד לא מוכן לדעת משהו, אל תמשיך לחקור אם ברצונך לחיות.

הדמות הרכינה את ראשה. "אכן. אבל ישנו דבר נוסף שעליך להבין. המדענים הראשונים, בהיותם מוגלגים, לא הכירו את המסורות הללו. בתחילה הם פשוט לא הבינו את הרעיון של ידע מסוכן, וחשבו שכל הדברים הידועים צריכים להיות חופשיים. כשמחקריהם שלהם הפכו מסוכנים, הם סיפרו לפוליטיקאים שלהם על הדברים שמוטב היה לו היו נשארים סודיים – אל תעשה את הפרצוף הזה, דראקו, זו לא הייתה טיפשות. הם היו חייבים להיות חכמים מספיק כדי לגלות את הסוד מלכתחילה. אבל הם היו מוגלגים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהם גילו משהו באמת מסוכן, והם לא התחילו מראש עם מסורת של סודיות. הייתה מלחמה, והמדענים בצד אחד חששו שאם הם לא ידברו, המדענים של מדינת האויב יספרו לפוליטיקאים שלהם קודם…" הקול גווע בצורה מלאת משמעות. "הם לא השמידו את העולם. אבל זה היה קרוב. ואנחנו לא עומדים לחזור על הטעות הזו."

"נכון," אמר דראקו, קולו נחוש עכשיו. "אנחנו לא. אנחנו קוסמים, וללמוד מדע לא הופך אותנו למוגלגים."

"כמו שאמרת," אמרה הצללית המוארת בירוק. "אנחנו נקים מדע משלנו, מדע קסום, ולמדע הזה יהיו מסורות חכמות יותר מההתחלה." הקול נהיה קשה. "הידע שאחלוק עימך יילמד ביחד עם המשמעת העצמית של קבלת האמת, רמת הידע שתלמד תהיה קשורה להתקדמות שלך בשליטה העצמית הזו, ולא תחלוק את הידע הזה עם איש שאין לו את המשמעת העצמית הזו. האם אתה מסכים לזאת?"

"כן," אמר דראקו. מה הוא היה אמור להגיד, לא?

"יפה. ואת הדברים שתגלה בעצמך, תשמור לעצמך, אלא אם תחשוב שמדענים אחרים מוכנים לדעת אותם. מה שנחלוק בינינו, לא נגלה לָעוֹלָם אלא אם כן נסכים שבטוח בשביל העולם לדעתו. ולא משנה מה יהיו העמדות או הנאמנויות שלנו, כולנו נעניש כל אחד מבינינו שיחשוף קסמים או כלי נשק מסוכנים, לא משנה איזו מלחמה מתנהלת. מיום זה ואילך, זו תהיה המסורת וזה יהיה החוק של מדע בין קוסמים. האם אנו מסכימים על כך?"

"כן," אמר דראקו. למעשה זה באמת החל להישמע די מעניין. אוכלי המוות ניסו לעלות לשלטון בכך שהיו מפחידים יותר מכל אחד אחר, והם לא באמת הצליחו עד כה. אולי הגיע הזמן לנסות לשלוט באמצעות סודות, במקום. "והקבוצה שלנו תישאר סודית למשך זמן רב ככל הניתן, וכל מי שבה חייב להסכים לחוקים שלנו."

"כמובן. בהחלט."

הייתה שתיקה קצרה מאוד.

"אנחנו נצטרך גלימות טובות יותר," אמרה הדמות האפלולית, "עם ברדסים וכיוצא -"

"בדיוק חשבתי על זה," אמר דראקו. "אבל אנחנו לא צריכים גלימות חדשות לגמרי, רק שכמיות עם ברדס לשים מעל. יש לי חברה בסלית'רין, היא תיקח את המידות שלך -"

"אבל אל תגיד לה בשביל מה זה -"

"אני לא טיפש!"

"ובלי מסכות בינתיים, לא כשזה רק אתה ואני -" אמרה הדמות האפלולית.

"נכון! אבל אחר כך אנחנו צריכים איזה מין סימן מיוחד שיהיה לכל המשרתים שלנו, סימן המדע, כמו נחש שאוכל את הירח על זרוע ימין שלהם -"

"זה נקרא דוקטורט, ואתה לא חושב שזה יהפוך את האנשים שלנו לקלים לזיהוי?"

"הא?"

"כלומר, מה אם מישהו יגיד 'אוקיי, עכשיו כולם יחשפו את זרוע ימין שלהם' והבחור שלנו יהיה כזה 'אופס, נראה כאילו אני המרגל' -"

"תשכח שאמרתי משהו," אמר דראקו, זיעה פורצת מכל נקבוביות גופו. הוא צריך הסחה, מהר – "ואיך נקרא לעצמנו? אוכלי המדע?"

"לא," אמרה הדמות האפלולית לאיטה. "זה לא נשמע נכון…"

דראקו מחה את מצחו בשרוול גלימתו, מנגב טיפות לחות. מה אדון האופל חשב לעצמו? אבא אמר שאדון האופל היה חכם!

"יש לי!" אמרה הדמות האפלולית לפתע. "אתה לא תבין את זה, אבל סמוך עליי, זה מתאים."

ברגע זה דראקו היה מסכים עם 'מנשנשי המאלפוי' כל עוד זה שינה את הנושא. "מה זה?"

בינות לשולחנות המאובקים בכיתה הנטושה בצינוק הוגוורטס, עמדה הצללית האפלולית של הארי פוטר, מוארת בירוק, פרשה את ידיה בדרמטיות ואמרה, "היום הזה יסמן את לידתו של… הקשר הבייסיאני."


דמות שקטה צעדה בעייפות במסדרונות הוגוורטס לעבר בית רייבנקלו.

הארי המשיך לארוחת הערב ישירות אחרי הפגישה עם דראקו, ונשאר שם בקושי מספיק זמן כדי לדחוף לפיו כמה ביסים מהירים של אוכל לפני שהלך לישון.

השעה עוד לא הייתה 7 בערב, אבל זה היה הרבה אחרי שעת השינה של הארי. הוא הבין בערב הקודם שהוא לא יוכל להשתמש במחולל הזמן בשבת עד אחרי שתסתיים תחרות קריאת הספרים. אבל הוא יכל להשתמש במחולל הזמן בשישי בערב, ולהרוויח זמן בצורה זו. אז הארי החזיק את עצמו ער עד 9 בערב בשישי, עד שנפתחה קליפת המגן של מחולל הזמן, והשתמש בארבע השעות שנותרו במחולל הזמן כדי לחזור לאחור לשעה 5 בערב ולקרוס לישון. הוא התעורר סביב שתיים לפנות בוקר בשבת, כמתוכנן, וקרא ברציפות במשך שתיים עשר השעות הבאות… וזה עדיין לא הספיק. ועכשיו הארי ילך לישון מוקדם למדי בימים הקרובים, עד שמחזור השינה שלו יסגור את הפער.

הדיוקן שעל הדלת שאל את הארי חידה מפגרת כלשהי שנועדה לילדים בני אחד עשרה, עליה ענה מבלי שהמילים יעברו בתודעתו, ואז הארי דידה במעלה המדרגות אל חדרו, החליף לפיג'מה וקרס למיטה.

אז גילה שהכרית שלו גבשושית למדי.

הארי גנח. הוא התיישב בחוסר רצון, הסתובב במיטה, והרים את הכרית.

לעניו נגלו פתק, שני מטבעות זהב, וספר בשם הלטת-הכרה: האומנות הנעלמה.

הארי הרים את הפתק וקרא:

בחיי, אתה באמת מוצא צרות מהר. אביך לא השתווה לך בנושא.

רכשת לעצמך אויב חזק. סנייפ זוכה לנאמנותם, הערצתם ויראתם של כל תלמידי סלית'רין. אינך יכול לבטוח באף תלמיד מבית זה כעת, בין אם יפנה אליך בחזות ידידותית או מאיימת.

מרגע זה ואילך, אל לך לפגוש את עיניו של סנייפ. הוא מבאר הכרה ויכול לקרוא את מחשבותיך אם תעשה זאת. אני מצרף ספר שיעזור לך ללמוד להגן על עצמך, אם כי אינך יכול להתקדם רבות ללא הדרכה. עם זאת, אולי תוכל לזהות חדירה לתודעתך.

כדי שתוכל למצוא זמן נוסף ללימודי הלטת-הכרה, צירפתי 2 אוניות, כמחירם של דפי התשובות והחיבורים לשיעור תולדות הקסם של השנה הראשונה (פרופסור בינס נותן את אותם מבחנים ומטלות כל שנה מאז שנפטר). חבריך החדשים, התאומים לבית וויזלי, יוכלו למכור לך עותק, ומיותר לציין שאל לו להתגלות בחזקתך.

על פרופסור קווירל איני יודע רבות. הוא סלית'רין והמורה להתגוננות, ואלו שתי נקודות לרעתו. שקול בזהירות כל עצה שייתן לך, ואל תאמר לו דבר שאינך רוצה שיוודע ברבים.

דמבלדור רק מעמיד פני משוגע. הוא נבון ביותר, ואם תמשיך לצעוד לתוך ארונות ולהיעלם, הוא בוודאי יסיק כי גלימת ההיעלמות נמצאת ברשותך, אם לא עשה זאת כבר. הימנע ממנו ככל האפשר, החבא את גלימת ההיעלמות במקום בטוח (לא בנרתיק שלך) בכל זמן בו זה אפשרי, ושקול צעדיך בנוכחותו.

אנא היזהר יותר בעתיד, הארי פוטר.

 

  • סנטה קלאוס

 

הארי בהה בפתק.

הדברים באמת נשמעו כמו עצות טובות. מובן שהארי לא היה מעתיק בשיעורי תולדות הקסם גם אם היו נותנים לו קוף מת בתור מורה. אבל ביאור-ההכרה של סוורוס… מחבר הפתק הזה ידע דברים חשובים וסודיים רבים, והיה מוכן לחלוק אותם עם הארי. הפתק עדיין הזהיר אותו שדמבלדור ינסה לגנוב את הגלימה, אבל בשלב זה להארי לא היה מושג אם זה סימן  רע – זה יכל באותה מידה להיות טעות מובנת.

נראה היה שישנן לא מעט מזימות בהוגוורטס. אולי אם הארי ישווה סיפורים בין דמבלדור וכותב-הפתקים, הוא יוכל לצייר תמונה משולבת שתהיה מדויקת? כלומר, אם שניהם מסכימים על משהו, אז…

…שיהיה…

הארי דחף הכל לנרתיק שלו, הדליק את המשקט, משך את השמיכה מעל ראשו, ומת.


היה זה בוקר יום ראשון והארי אכל פנקייקים באולם הגדול, בנגיסות מהירות וחדות, מעיף מבטים עצבניים בשעון שלו מדי מספר שניות.

השעה הייתה 8:02 בבוקר, ובעוד בדיוק שעתיים ודקה אחת, יעבור בדיוק שבוע אחד מהרגע שראה את הוויזלים וחצה אל רציף תשע ושלושה-רבעים.

ועלתה בו המחשבה… הארי לא ידע אם זו דרך תקפה לחשוב על היקום, הוא לא ידע כבר שום דבר, אבל זה נראה אפשרי

ש…

לא מספיק דברים מעניינים קרו לו בשבוע האחרון.

כשיסיים לאכול את ארוחת הבוקר, הארי תכנן ללכת ישר לחדרו ולהתחבא בקומה התחתונה של התיבה שלו ולא לדבר עם אף אחד עד השעה 10:03.

ואז הארי ראה את התאומים לבית וויזלי הולכים לעברו. אחד מהם החזיק משהו מוסתר מאחורי גבו.

הוא צריך לצרוח ולברוח.

הוא צריך לצרוח ולברוח.

מה שזה לא יהיה… זה יכול מאוד להיות…

…שיא השיאים…

הוא באמת צריך פשוט לצרוח ולברוח.

בתחושה מובסת שהיקום ישיג אותו בכל מקרה, הארי המשיך לבתר את הפנקייקים שלו בסכין ומזלג. הוא לא הצליח לאזור את הכוחות, וזו הייתה האמת העצובה. הארי ידע כעת איך אנשים הרגישו כשעייפו מלרוץ, והם פשוט צנחו לקרקע ונתנו לשדים האימתניים מרובי הזרועות והניבים, שנולדו מתוך התהום האפלה מכל, לגרור אותם לגורל שהדעת לא נושאת.

התאומים לבית וויזלי התקרבו.

והתקרבו.

הארי אכל פיסה נוספת מהפנקייק.

התאומים לבית וויזלי עצרו, מחייכים חיוך רחב.

"שלום, פרד," אמר הארי בחוסר הבעה. אחד מהתאומים הנהן. "שלום, ג'ורג'." התאום השני הנהן.

"אתה נשמע עייף," אמר ג'ורג'.

"אתה צריך להתעודד," אמר פרד.

"תראה מה אנחנו הבאנו לך!"

וג'ורג' שלף, מאחורי גבו של פרד –

עוגה עם שנים עשר נרות דולקים.

הייתה שתיקה, בעוד שולחן רייבנקלו מביט בהם.

"זה לא הגיוני," אמר מישהו. "הארי פוטר נולד בשלושים ואחד ביול-"

"הוא מגיע," אמר קול חלול וחזק, שפילח את השיחות באולם כמו חרב קפואה. "זה שיקרע לגזרים את כ-"

דמבלדור זינק מכסו, רץ על שולחן המורים, ואחז באישה שהגתה את המילים הנוראות הללו. פוקס הופיע לצידו ברגע, והשלושה נעלמו בפיצוץ של אש.

הייתה דממה המומה…

… ולאחריה ראשים סבבו לכיוונו של הארי פוטר.

"לא עשיתי את זה," אמר הארי בקול עייף.

"זו הייתה נבואה!" מישהו לחש בשולחן. "ואני מוכן להתערב שהיא הייתה עליך!"

הארי נאנח.

הוא נעמד, הרים את קולו, ואמר בקול רם מעל השיחות שהתחילו, "זה לא עליי! בבירור לא! אני לא מגיע לכאן, אני כבר כאן!"

הארי התיישב בחזרה.

האנשים שהביטו בו הסתובבו בחזרה.

מישהו אחר בשולחן אמר, "אז על מי זה?"

ובהבנה עמומה, הארי הבין מי עוד לא נמצא בהוגוורטס.

אפשר היה לקרוא לזה ניחוש פרוע, אבל להארי הייתה התחושה שאדון אופל אל-מת עומד להופיע, ביום מן הימים.

השיחות סביבו נמשכו.

"שלא לדבר על, לקרוע את מה?"

"חשבתי ששמעתי את טרלוני מתחילה להגיד משהו עם 'ק' או 'כּ' לפני שהמנהל תפס אותה."

"כמו… כשף? כוכבים?"

" אם מישהו הולך לקרוע לגזרים את הכוכבים, אנחנו באמת בצרות!"

זה נראה להארי לא סביר, אלא אם יש בעולם דברים מפחידים ששמעו את הרעיונות של דייויד קריסוול על כריית כוכבים.

"אז," אמר הארי בנימה עייפה, "זה קורה בכל ארוחת בוקר של יום ראשון?"

"לא," אמר תלמיד, אולי בשנתו השביעית, מזעיף פנים בחומרת סבר. "זה לא."

הארי משך בכתפיו. "שיהיה. מישהו רוצה עוגת יום הולדת?"

"אבל זה לא יום ההולדת שלך!" אמר אותו תלמיד שהתנגד מקודם.

זה היה הסימן לפרד ולג'ורג' להתחיל לצחוק, כמובן.

אפילו הארי הצליח לגייס חיוך עייף.

כשפרוסת העוגה הראשונה הוגשה לו, הארי אמר, "זה היה שבוע ממש ארוך."


הארי ישב בקומת המרתף של התיבה שלו, הדלת סגורה ונעולה כך שאיש לא יוכל להיכנס, שמיכה משוכה על ראשו, וחיכה שהשבוע ייגמר.

10:01.

10:02.

10:03, אבל רק כדי להיות בטוח…

10:04 והשבוע הראשון נגמר.

הארי נאנח אנחת רווחה, והוריד את השמיכה מעל ראשו בזהירות.

כמה רגעים לאחר מכן, הוא יצא אל האוויר שטוף השמש של חדרו.

היה זה זמן מה לאחר מכן, והארי היה בחדר המועדון של רייבנקלו. כמה אנשים הביטו בו, אבל איש לא אמר דבר או ניסה לדבר איתו.

הארי מצא שולחן כתיבה נחמד ורחב, קירב אליו כיסא נוח, והתיישב. הוא שלף מנרתיקו עיפרון ודף נייר.

אימא ואבא אמרו להארי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שבעוד שהם מבינים את התלהבותו על כך שעזב את ביתו ואת הוריו, עליו לכתוב להם כל שבוע ללא יוצא מן הכלל, רק כדי שידעו שהוא חי, בריא, ולא בכלא.

הארי בהה בנייר הריק. בוא נראה

אחרי שעזב את הוריו בתחנת הרכבת, הוא…

התוודע לילד שגודל על ידי דארת' וויידר, נהיה חבר של שלושת הקונדסאים הידועים-לשמצה-ביותר בהוגוורטס, פגש את הרמיוני, עבר את התקרית עם מצנפת המיון… ביום שני הוא קיבל מכונת זמן כדי לטפל בהפרעת השינה שלו, קיבל גלימת היעלמות אגדית מנדבן לא ידוע, הציל שבעה הפלפאפים בכך שניצח בעימות מול חמישה תלמידים מבוגרים יותר שאחד מהם איים לשבור את אצבעו, הבין שיש לו צד אפל מסתורי, למד להטיל פריג'ידרו בשיעור לחשים, והתחיל את היריבות שלו עם הרמיוני… ביום שלישי הוא למד אסטרונומיה עם פרופסור אורורה שהייתה נחמדה, ותולדות הקסם עם פרופסור בינס, שמוטב היה לו ערכו טקס גירוש והחליפו אותו ברשמקול… ביום רביעי, הוא הוכרז בתור התלמיד המסוכן ביותר בכיתה… ביום חמישי… עדיף לא לחשוב אפילו על יום חמישי… ביום שישי היתה התקרית בשיעור השיקויים, ולאחר מכן הוא סחט את המנהל, ולאחר מכן המורה להתגוננות סידר שיתעללו בו בכיתה, ולאחר מכן התגלה בתור האדם המדהים ביותר שעדיין מהלך על פני כדור הארץ…  בשבת הוא הפסיד בהתערבות ויצא לדייט ראשון והתחיל לגאול את דראקו… ואז הבוקר הנבואה העלומה של פרופסור טרלוני אולי, ואולי לא, ציינה שאדון אופל בן אלמוות עומד לתקוף את הוגוורטס.

הארי אירגן את החומר בראשו, והחל לכתוב.

אמא ואבא היקרים:

ממש כיף לי בהוגוורטס. למדתי איך להפר את החוק השני של התרמודינמיקה בשיעור לחשים, ופגשתי ילדה שקוראים לה הרמיוני גריינג'ר שקוראת יותר מהר ממני.

מוטב שאסיים בזאת.

בנכם האוהב,

הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס.


תודה לכל מי שהשתתף בתרגום של הפרק! יותם פדרמן, יבגני רזניקוב, הלה הראל, רועי ליניק, דודי גרינבאום, גולן נחליאל, אלירם חקלאי, יצחק רבינוביץ, שני גת, אלנור ידידיה, סולסי מינור, אורי זונדינר, אורי שיפמן, רועי ליניק, יצחק רבינוביץ, אברהם דרורי, טרי קלואי, דודי גרינבאום, מר אנונימי, בן קלה, שירה יניר, אלי אוביטס ואילת דקל!

ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 22: השיטה המדעית.

הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו.

נ.ב

תמונה נוספת שאהבנו:

hermione_by_scudamour-d33jlv1

תמונה: scudamour