הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 20 – משפט בייס

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


הארי בהה בתקרתו האפורה של החדר הקטן, שוכב על המיטה הניידת אם-כי-רכה שהוצבה שם. הוא אכל לא מעט מהחטיפים של פרופסור קווירל – קינוחים מתוחכמים משוקולד ושאר מרכיבים, שכוסו בנצנצים ושובצו ביהלומי סוכר זעירים. הקינוחים נראו יקרים מאוד והתבררו גם כטעימים ביותר. הארי לא הרגיש שמץ של אשמה לגבי זה, את זה הוא הרוויח.

הוא לא ניסה לישון. הייתה לו תחושה שהוא לא יאהב את מה שיקרה כשיעצום את עיניו.

הוא לא ניסה לקרוא. הוא לא היה מצליח להתרכז.

מוזר איך המוח של הארי המשיך לעבוד ולעבוד, ולא כבה, לא משנה כמה עייף היה. הוא נעשה טיפש יותר אבל סירב לכבות.

אבל הוא באמת ובתמים הרגיש תחושת ניצחון.

"תכנית אנטי-אדון-האופל-הארי, +1 נקודות" אפילו לא התחיל לתאר את זה. הארי תהה מה מצנפת המיון הייתה אומרת, לו היה יכול לחבוש אותה עכשיו.

אין פלא שפרופסור קווירל האשים את הארי בכך שהלך בדרכו של אדון אופל. הארי קלט לאט מדי, הוא היה צריך לראות את ההקבלות מייד –

הבינו כי אדון האופל לא ניצח באותו יום. מטרתו הייתה ללמוד אומנויות לחימה, אך הוא עזב בלי שיעור יחיד.

הארי נכנס לכיתת השיקויים בכוונה ללמוד שיקויים. הוא עזב בלי שיעור יחיד.

ופרופסור קווירל שמע, הבין במידה מטרידה של דיוק, שלח את ידו, והוריד את הארי מהדרך הזו, הדרך שהובילה אותו להפוך להעתק של אתה-יודע-מי.

נשמעה נקישה על הדלת. "השיעור נגמר," אמר פרופסור קווירל בקולו השקט.

הארי ניגש לדלת וחש לפתע תחושת חרדה. התחושה פחתה כששמע את צעדיו של פרופסור קווירל מתרחקים מהדלת.

מה לעזאזל הקטע עם זה? האם זה מה שיגרום לפיטורים שלו בסופו של דבר?

הארי פתח את הדלת וראה שפרופסור קווירל מחכה במרחק מה.

האם גם המורה להתגוננות מרגיש את זה?

הם הלכו לאורך הבמה הריקה לעבר שולחנו של פרופסור קווירל, והפרופסור נשען עליו; הארי, כמו קודם, עצר במרחק מה מהשולחן.

"ובכן," אמר פרופסור קווירל. הוא שידר אווירה ידידותית, איכשהו, על אף שפניו שמרו על רצינותן הרגילה. "על מה רצית לדבר איתי, מר פוטר?"

יש לי צד אפל מסתורי. רצה הארי לומר, אבל הוא לא יכל פשוט לפלוט את זה ככה.

"פרופסור קווירל," אמר הארי, "האם ירדתי עכשיו מהדרך להפוך לאדון אופל?"

פרופסור קווירל הסתכל על הארי. "מר פוטר," הוא אמר בכובד ראש, אך בחיוך קל, "קח עצה קטנה. קיים דבר כמו הופעה מושלמת מדי. אנשים אמיתיים שזה עתה הוכו והושפלו במשך רבע שעה לא קמים וסולחים לאויביהם באדיבות. זהו סוג הדברים שאתה עושה כשאתה מנסה לשכנע את כולם שאתה לא אפל, לא -"

"אני לא מאמין! לא יכול להיות שכל תצפית אפשרית מאשרת את התיאוריה שלך!"

"וזה היה רק קמצוץ יותר מדי מרמור."

"מה לעזאזל אני צריך לעשות כדי לשכנע אותך?"

"לשכנע אותי שאתה לא שואף להפוך לאדון אופל?" אמר פרופסור קווירל, נראה משועשע כעת. "אני מניח שאתה יכול פשוט להרים את יד ימין."

"מה?" שאל הארי, לא מבין. "אבל אני יכול להרים את יד ימין בין אם אני -" הארי עצר, מרגיש טיפש למדי.

"אכן," אמר פרופסור קווירל. "תוכל לעשות זאת באותה קלות בשני המקרים. אין דבר שתוכל לעשות כדי לשכנע אותי, מכיוון שאדע שזה בדיוק מה שניסית לעשות. ואם נרצה לדייק אף יותר, אז בעוד שאני מניח שישנה סבירות זניחה שאנשים טובים לחלוטין אכן קיימים, למרות שמעולם לא נתקלתי באחד, זה בלתי סביר שמישהו יספוג מכות במשך רבע שעה ואז יקום וירגיש פרץ גדול של סלחנות כלפי תוקפיו. מצד שני, זה הרבה פחות בלתי סביר שילד צעיר ידמיין שזהו התפקיד שעליו לשחק כדי לשכנע את המורה שלו ואת חבריו לכיתה שהוא לא אדון האופל הבא. משמעותו של מעשה נעוצה לא במה שהמעשה דומה לו על פני השטח, מר פוטר, אלא במצבי התודעה שהופכים את המעשה ליותר או פחות סביר."

הארי מצמץ. ההבדל בין היוריסטיקת הייצוגיות וההגדרה הבייסיאנית של ראיות הוסבר לו כרגע על ידי קוסם.

"אבל מצד שני," אמר פרופסור קווירל, "כל אחד יכול לרצות להרשים את חבריו. אין הכרח שזה יהיה אפל. אז בלי שזו תהיה הודאה מסוג כלשהו, מר פוטר, אמור לי בכנות – איזו מחשבה חלפה בראשך ברגע שאסרת על נקמה? האם המחשבה הזו היתה דחף אמיתי לסלחנות? או שמא הייתה זו מודעות לאיך חבריך לכיתה יראו את המעשה?"

לפעמים אנחנו יוצרים את שירת עוף-החול של עצמנו…

אבל הארי לא אמר זאת בקול רם. היה ברור שפרופסור קווירל לא יאמין לו, ובוודאי יכבד אותו פחות על שניסה שקר כה שקוף.

אחרי כמה רגעים של שתיקה, פרופסור קווירל חייך בסיפוק. "תאמין או לא, מר פוטר," אמר הפרופסור, "אין לך צורך לחשוש מכך שגיליתי את סודך. אני לא עומד לומר לך לוותר על שאיפתך להפוך לאדון האופל הבא. לו יכולתי להשיב לאחור את הזמן ואיכשהו להסיר את השאיפה הזו מתודעתי כילד, האני של ימינו לא היה יוצא נשכר מהשינוי, כיוון שכל עוד חשבתי שזוהי מטרתי, המחשבה הניעה אותי לחקור, ללמוד, לשפר את עצמי ולהפוך לחזק יותר. אנחנו הופכים למי שאנחנו אמורים להיות בכך שאנחנו עוקבים אחרי התשוקות שלנו לאן שיובילו אותנו. זוהי תובנתו של סלזאר. אם תבקש ממני לקחת אותך למדור בספרייה שמכיל את אותם ספרים שקראתי אני בגיל שלוש-עשרה, אוביל אותך לשם בשמחה."

"לכל הרוחות”, אמר הארי. הוא התיישב על רצפת השיש הקשה, נשען לאחור, והביט מעלה אל התקרה המקושתת הרחוקה. זה היה הדבר הקרוב ביותר להתמוטטות מיואשת לרצפה שיכול לעשות מבלי לפגוע בעצמו.

"עדיין יותר מדי מרמור," ציין פרופסור קווירל. הארי לא הסתכל, אבל הוא הצליח לשמוע את הצחוק הכבוש בקולו.

ואז הארי הבין.

"בעצם, אני חושב שאני יודע מה מבלבל אותך פה," אמר הארי. "למעשה, על זה רציתי לדבר איתך. פרופסור קווירל, אני חושב שמה שאתה רואה זה הצד האפל המסתורי שלי."

שתיקה.

"ה… צד האפל שלך…"

הארי חזר לשבת. פרופסור קווירל בחן אותו, כשעל פניו אחת מההבעות המוזרות ביותר שהארי ראה על פניו של מישהו אי פעם, לא כל שכן מישהו מכובד כמו פרופסור קווירל.

"זה קורה כשאני כועס," הסביר הארי. "הדם שלי נהיה קר, הכל נהיה קר, הכל נראה ברור לחלוטין… בדיעבד אני מבין שהוא ליווה אותי כבר זמן מה – בשנתי הראשונה בבית ספר של מוגלגים, מישהו ניסה לקחת את הכדור שלי בהפסקה אז החזקתי את הכדור מאחורי הגב ובעטתי בו בסרעפת, כי קראתי שזו נקודת תורפה, והילדים האחרים לא הציקו לי אחרי זה. ונשכתי מורה למתמטיקה כשהיא סירבה להפסיד במאבק שליטה. אבל רק לאחרונה הגעתי למצבים מלחיצים מספיק בשביל להבחין שזה באמת, אתה יודע, צד אפל מסתורי, ולא סתם בעיית שליטה בכעסים כמו שפסיכולוגית בית הספר אמרה. ואין לי שום כוחות על קסומים כשזה קורה, זה היה אחד מהדברים הראשונים שבדקתי."

פרופסור קווירל שפשף את אפו. "תן לי לחשוב על זה," הוא אמר.

הארי חיכה בדממה במשך דקה שלמה. הוא ניצל את הזמן הזה כדי לקום, מה שהתגלה כקשה יותר ממה שציפה.

"ובכן," אמר פרופסור קווירל אחרי זמן מה. "אני מניח שכן היה משהו שהיית יכול לומר כדי לשכנע אותי."

"ניחשתי כבר שהצד האפל שלי הוא בעצם רק עוד פן בי, ושהתשובה איננה לא לכעוס אף פעם אלא ללמוד להישאר בשליטה על ידי כך שאקבל אותו כחלק ממני, אני לא טיפש או משהו, וראיתי את הסיפור הזה מספיק פעמים, אז אני יודע איך זה עובד, אבל זה קשה ואתה נראה כמו האדם שיוכל לעזור לי."

"ובכן… כן… חריף ביותר מצידך, מר פוטר, אני מוכרח לומר… הצד הזה, כמו שנראה שכבר הסקת, הוא ה'מוכנות להרוג' שלך, וכמו שאמרת, הוא חלק ממך…"

"ואני צריך ללמוד לשלוט בו," אמר הארי, משלים את התבנית.

"ואתה צריך ללמוד לשלוט בו, כן." על פניו של פרופסור קווירל עדיין הייתה נסוכה ההבעה המוזרה. "מר פוטר, אם באמת אין ברצונך להיות אדון האופל הבא, אזי מה הייתה השאיפה שמצנפת המיון ניסתה לשכנע אותך לנטוש, השאיפה שבגינה היא מיינה אותך לסלית'רין?"

"היא מיינה אותי לרייבנקלו!"

"מר פוטר," אמר פרופסור קווירל, על פניו החיוך היבש הרגיל, "אני יודע שאתה מורגל בלהיות מוקף בשוטים, אבל אל נא תטעה ותחשוב אותי לאחד מהם. הסבירות שמצנפת המיון תחמוד לצון לראשונה מזה שמונה מאות שנים בעודה על ראשך היא כה קטנה עד שאין טעם להתחשב בה. אני מניח שזה אפשרי בקושי שנקשת באצבעותיך והמצאת דרך פשוטה וחכמה להביס את הלחשים נוגדי-ההתעסקות שהוטלו על המצנפת, אם כי אני עצמי איני מסוגל לחשוב על אף דרך כזו. אבל ההסבר הסביר ביותר, בפער משמעותי, הוא שדמבלדור החליט שהוא אינו מרוצה מבחירתה של המצנפת עבור הילד-שנשאר-בחיים. זה ברור לכל אדם בעל ולו הקמצוץ הקטן ביותר של היגיון בריא, ולכן סודך בטוח בהוגוורטס."

הארי פתח את פיו, ואז סגר אותו שוב בתחושת חוסר אונים מוחלטת. פרופסור קווירל טעה, אבל הוא טעה בצורה כה משכנעת עד שהארי התחיל לחשוב שזו פשוט היתה המסקנה הרציונלית, בהתחשב בראיות שהיו זמינות לו. היו מקרים, מקרים בלתי צפויים אבל מקרים קיימים, בהם אתה מקבל ראיה בלתי סבירה, והניחוש המושכל הטוב ביותר יהיה שגוי. אם יש לך בדיקה רפואית שנותנת תשובה שגויה רק פעם אחת מתוך אלף, מדי פעם היא תיתן תוצאה שגויה בכל מקרה.

"אני יכול לבקש ממך לא לחזור על מה שאני עומד לומר?" שאל הארי.

"כמובן," אמר פרופסור קווירל. "ראה זאת כאילו ביקשת."

גם הארי לא היה שוטה. "אני יכול לראות זאת כאילו אמרת כן?"

"טוב מאוד, מר פוטר. אתה רשאי בהחלט לראות זאת כך."

"פרופסור קווירל –"

"לא אחזור על מה שאתה עומד לומר," אמר פרופסור קווירל, מחייך.

שניהם צחקו, ואז הארי הפך רציני שוב. "מצנפת המיון חשבה שאני עומד להפוך לאדון אופל אלא אם אלך להפלפאף," אמר הארי. "אבל אני לא רוצה להיות כזה."

"מר פוטר…" אמר פרופסור קווירל. "אל תבין אותי לא נכון. אני מבטיח שהציון שלך לא תלוי בתשובה. אני רק רוצה לדעת את תשובתך הכנה. למה לא?"

הארי הרגיש את חוסר האונים הזה שוב. לא תהפוך לאדון אופל היה משפט כל כך ברור במערכת המוסרית שלו עד שהיה קשה לתאר את צעדי ההוכחה. "אמ, אנשים ייפגעו?"

"וודאי רצית בעבר לפגוע באנשים," אמר פרופסור קווירל. "רצית לפגוע בבריונים הללו היום. להיות אדון אופל משמעו שהאנשים שאתה רוצה שייפגעו הם אלו שנפגעים."

הארי גמגם בחיפוש אחר מילים ואז פשוט החליט ללכת על המובן מאליו. "דבר ראשון, רק מפני שאני רוצה לפגוע במישהו לא אומר שזה נכון -"

"מה הופך דבר מה לנכון, פרט לזה שאתה רוצה בו?"

"אה," אמר הארי, "תועלתנות העדפות."

"סליחה?" אמר פרופסור קווירל.

"זו התורה המוסרית הגורסת כי מה שטוב הוא מה שמספק את העדפותיהם של מירב האנשים -"

"לא," אמר פרופסור קווירל, משפשף באצבעותיו את גשר אפו. "אני לא חושב שזה בדיוק מה שניסיתי לומר. מר פוטר, בסופו של דבר כל האנשים עושים את מה שהם רוצים. לפעמים אנשים נותנים שמות כמו 'נכון' לדברים שהם רוצים לעשות, אבל איך אנחנו יכולים לפעול על פי משהו שאינו הרצונות שלנו?"

"ובכן, מן הסתם," אמר הארי. "לא הייתי יכול לפעול על סמך שיקולים מוסריים אלמלא היה להם הכוח להניע אותי. אבל זה לא אומר שלרצון שלי לפגוע בסלית'רינים הללו יש יותר כוח להניע אותי מאשר לשיקולים מוסריים!"

פרופסור קווירל מצמץ.

"שלא לדבר על כך," אמר הארי, "שלהיות אדון אופל משמעו שהרבה עוברי אורח חפים מפשע ייפגעו גם הם!"

"למה זה משנה לך?" שאר פרופסור קווירל. "מה הם עשו בשבילך?"

הארי צחק. "הו, זה היה מעודן בערך כמו מרד הנפילים."

"סליחה?" אמר פרופסור קווירל שוב.

"זה ספר שההורים שלי לא נתנו לי לקרוא כי הם חשבו שהוא ישחית אותי, אז כמובן שקראתי אותו בכל זאת ונעלבתי שהם חשבו שאני אפול למלכודות כל כך ברורות. בלה בלה בלה, פנייה לתחושת העליונות שלי, אנשים אחרים מונעים ממני להצליח, בלה בלה בלה."

"אז אתה אומר שעליי לעשות את המלכודות שלי לברורות פחות?" שאל פרופסור קווירל. הוא טפח על לחיו באצבע, מהורהר. "אני יכול לעבוד על זה."

שניהם צחקו.

"אבל אם נישאר עם השאלה הנוכחית," אמר פרופסור קווירל, "מה הם באמת עשו בשבילך?"

"אנשים אחרים עשו המון בשבילי!" אמר הארי. "ההורים שלי אימצו אותי כשההורים שלי מתו מפני שהם היו אנשים טובים, ולהפוך לאדון אופל יהיה לבגוד בכך!"

פרופסור קווירל שתק לזמן מה.

"עלי להודות," אמר פרופסור קווירל בשקט, "שבגילך, מחשבה כזו לא היתה יכולה לעלות בי."

"אני מצטער," אמר הארי.

"אל," אמר פרופסור קווירל. "זה היה לפני זמן רב, ופתרתי את הבעיות שלי עם הוריי לשביעות רצוני. אז המחשבה על אכזבת הוריך מעכבת אותך? האם זה אומר שלו הם היו מתים בתאונה, לא היה נותר דבר שימנע ממך -"

"לא," אמר הארי. "פשוט לא. היה זה הדחף שלהם לטוב-לב שהגן עליי. הדחף הזה לא נמצא רק בהורים שלי. ותהיה זו בגידה בדחף הזה."

"בכל מקרה, מר פוטר, לא ענית לשאלתי המקורית," אמר פרופסור קווירל לבסוף. "מהי שאיפתך?"

"או," אמר הארי. "אמ…" הוא ארגן את מחשבותיו. "להבין כל דבר חשוב שיש לדעת על היקום, ליישם את הידע הזה כדי להפוך לכל-יכול, ולהשתמש בכוח הזה כדי לשכתב את המציאות מפני שיש לי מספר התנגדויות לגבי הדרך שבה דברים מתנהלים כרגע."

הייתה שתיקה קצרה.

"סלח לי אם זו שאלה טיפשית, מר פוטר," אמר פרופסור קווירל, "אבל האם אתה משוכנע שלא התוודית כרגע על רצונך להיות אדון אופל?"

"זה רק אם אתה משתמש בכוח שלך לרעה," הסביר הארי. "אם אתה משתמש בכוח לטוב, אתה אדון אור."

"אני מבין," אמר פרופסור קווירל. הוא טפח באצבע על לחיו השניה. "אני מניח שאני יכול לעבוד עם זה. אבל מר פוטר, בעוד גודל השאיפה שלך ראוי לסלזאר סלית'רין בעצמו, כיצד בדיוק אתה מתכוון לעשות זאת? האם הצעד הראשון הוא להפוך לקוסם-לוחם דגול, או לשוּשוּאיסט ראשי, או לשר הקסמים או -"

"הצעד הראשון הוא להפוך למדען."

פרופסור קווירל הביט בהארי כאילו הפך ברגע זה לחתול.

"מדען," אמר פרופסור קווירל אחרי זמן מה.

הארי הנהן.

"מדען?" חזר פרופסור קווירל.

"כן," אמר הארי. "אני אשיג את מטרותיי בעזרת כוחו של… המדע!"

"מדען!" אמר פרופסור קווירל. הייתה תוכחה כנה על פניו, וקולו נעשה חזק יותר וחד יותר. "אתה יכול להיות הטוב ביותר מתלמידי! הקוסם-לוחם הדגול ביותר שיצא מהוגוורטס מזה חמישה עשורים! אינני מסוגל לדמיין אותך מבזבז את ימיך בחלוק מעבדה לבן, עושה דברים חסרי תכלית לעכברושים!"

"היי!" אמר הארי. "יש במדע יותר מזה! לא שיש משהו לא בסדר בלעשות ניסויים על עכברושים, כמובן. אבל מדע הוא הדרך שבה אתה מבין את העולם ומשפיע עליו -"

"שוטה," אמר פרופסור קווירל, קולו טעון במרירות שקטה. "אתה שוטה, הארי פוטר." הוא העביר יד על פניו, שהפכו תוך כך לרגועות יותר. "או, מה שסביר יותר, עוד לא מצאת את שאיפתך האמיתית. האם תרשה לי להמליץ בחום שתנסה להפוך לאדון אופל במקום? אעשה כמיטב יכולתי לעזור, מתוך תחושת שליחות ציבורית."

"אתה לא אוהב מדע," אמר הארי באיטיות. "מדוע?"

"המוגלגים השוטים האלה יהרגו את כולנו יום אחד!" קולו של פרופסור קווירל התחזק. "הם ימיטו עלינו כליה! כליון מוחלט!"

הארי הרגיש קצת אבוד פה. "על מה אנחנו מדברים פה, נשק גרעיני?"

"כן, נשק גרעיני!" פרופסור קווירל כמעט צעק עכשיו. "אפילו זה-שאין-לנקוב-בשמו מעולם לא השתמש בו, אולי מפני שלא רצה לשלוט בערמת אפר! מעולם לא היו צריכים לייצר אותם מלכתחילה! וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר עם הזמן!" פרופסור קווירל עמד כעת, במקום להישען על שולחנו. "ישנם שערים שאתה לא פותח, חותמים שאתה לא שובר! השוטים, אלו שאינם יכולים שלא להתעסק בדברים לא להם, מתים מסכנות פחותות בתחילת הדרך, והשורדים יודעים כולם שישנם סודות שאתה לא חולק עם כל מי שחסר את האינטליגנציה והמשמעת הנחוצות כדי לגלותם בעצמו! כל קוסם חזק יודע זאת! אפילו קוסמי האופל הנוראים ביותר נוהגים כך! ולא נראה כאילו המוגלגים האידיוטים הללו מצליחים להבין את זה! השוטים הקטנים והנרגשים שגילו את סוד הנשק הגרעיני לא שמרו אותו לעצמם, הם סיפרו לפוליטיקאים האווילים שלהם ועכשיו אנחנו חייבים לחיות תחת איום מתמיד של השמדה!"

זו הייתה נקודת מבט שונה למדי מזו שהארי גדל עימה. הוא מעולם לא חשב שמוטב היה לו מדעני גרעין היו קושרים קשר שתיקה כדי לשמור על סוד הנשק הגרעיני מפני כל מי שלא היה חכם מספיק כדי להיות מדען גרעין. המחשבה הייתה מעניינת, לכל הפחות. האם יהיו להם סיסמאות סודיות? האם יהיו להם מסכות?

(למעשה, ככל שהארי ידע, באמת היו כל מיני סודות מסוכנים להחריד שהפיזיקאים שמרו לעצמם, וסוד הנשק הגרעיני היה היחיד שהשתחרר. העולם ייראה לו זהה בשני המקרים.)

"אני אצטרך לחשוב על זה," אמר הארי לפרופסור קווירל. "זה רעיון חדש בשבילי. ואחד מהסודות הסמויים של המדע, שמועבר ממורים בודדים ונדירים למסטרנטים שלהם, הוא הדרך להימנע מלזרוק רעיונות חדשים מהחלון ברגע שאתה שומע אחד שלא מוצא חן בעיניך."

פרופסור קווירל מצמץ שוב.

"יש סוג כלשהו של מדע שכן מוצא חן בעיניך?" שאל הארי. "רפואה, אולי?"

"מסע בחלל," אמר פרופסור קווירל. "אבל נראה כאילו המוגלגים גוררים את רגליהם בפרויקט היחיד שאולי יאפשר לקוסמים להימלט מהפלנטה הזו לפני שהם ישמידו אותה."

הארי הנהן. "אני חסיד גדול של תוכנית החלל בעצמי. לפחות את זה יש לנו במשותף."

פרופסור קווירל הביט בהארי, ומשהו השתנה בעיניו. "תן לי את מילתך, הבטחתך, ושבועתך שלעולם לא תדבר על המשך דברינו."

"הן נתונות לך," אמר הארי מיד.

"דאג לכך שתעמוד במילתך, או שלא תאהב את התוצאות," אמר פרופסור קווירל. "אני אטיל כעת לחש נדיר ורב עוצמה, לא עליך, אלא על הכיתה שמסביבנו. אל תזוז, כדי שלא תיגע בגבולות הלחש לאחר שיוטל. אסור לך לבוא במגע עם הקסם שאני מטיל. הבט בלבד. אחרת אפסיק את הלחש." פרופסור קווירל עצר. "ונסה שלא ליפול."

הארי הנהן, מבולבל ומלא ציפייה.

פרופסור קווירל הרים את שרביטו ואמר משהו שאוזניו ומוחו של הארי לא הצליחו לקלוט כלל, מילים שחמקו מתודעתו והתפוגגו במוחו.

השיש ברדיוס קטן מסביב לרגליו של הארי נותר ללא שינוי. שאר הרצפה נעלמה, הקירות והתקרה נעלמו.

הארי עמד במעגל קטן של שיש לבן במרכז שדה אינסופי וזרוע כוכבים, מאירים באור חזק וללא הבהוב. כדור הארץ לא נראה, הירח לא נראה, השמש לא נראתה. פרופסור קווירל עמד במקומו הקודם, מרחף בינות לכוכבים. שביל החלב היה גלוי לעין, נראה כפס גדול של אור, אשר הלך והתבהר ככל שעיניו של הארי הסתגלו לחשכה.

תמונה: trururu-matthew

המחזה כיווץ את ליבו של הארי בתחושה שלא חווה כמותה מעולם.

"אנחנו… בחלל?"

"לא," אמר פרופסור קווירל. קולו היה עצוב ומלא הערצה. "אבל זו תמונה אמיתית."

דמעות נקוו בעיניו של הארי, והוא מחה אותן בחופזה. הוא לא יחמיץ את המחזה הזה בגלל מים מטופשים שמטשטשים את ראייתו.

הכוכבים לא נראו כמו יהלומים זעירים משובצים בכיפת קטיפה ענקית, כמו שנראו בשמי הלילה על כדור הארץ. לא היו כאן שמיים ממעל או כיפה מסביב, אלא רק נקודות של אור מושלם על רקע שחור מושלם, רִיק אינסופי ובו חורים קטנטנים רבים מספור, שדרכם זרח בוהק שהגיע ממקום שלא ניתן היה לדמיין.

בחלל, הכוכבים נראו מאוד, מאוד, מאוד רחוקים.

הארי המשיך למחות את עיניו שוב ושוב.

תמונה: tessthemess22

תמונה: tessthemess22

"לפעמים," אמר פרופסור קווירל בקול כל כך שקט עד שכמעט ולא נשמע, "כשהעולם הפגום הזה מרגיש לי מתועב במידה יוצאת דופן, אני תוהה האם יכול להיות מקום אחר, הרחק מכאן, שבו הייתי אמור להיות. איני מסוגל לדמיין כיצד המקום הזה ייראה, ואם אני לא יכול לדמיינו, איך אוכל להאמין שהוא קיים? אבל הכוכבים כל כך, כל כך רחוקים. ייקח זמן רב, רב מאוד, להגיע לשם, גם אם הייתי יודע את הדרך. ואני תוהה על מה אחלום, אם אשן במשך זמן ארוך, ארוך כל כך…"

אף על פי שזה הרגיש כמו חילול הקודש, הארי הצליח ללחוש. "בבקשה תן לי להישאר פה למשך זמן מה."

פרופסור קווירל הנהן, ממקום עומדו בין הכוכבים.

קל היה לשכוח את מעגל השיש הקטן עליו עמדת, ואת גופך שלך, ולהפוך לנקודה של מודעות שאולי נחה, ואולי נעה. כשאף מרחק לא ניתן לחישוב, אין דרך לדעת.

היה זה זמן ללא זמן.

ואז הכוכבים נעלמו, והכיתה חזרה.

"אני מצטער," אמר פרופסור קווירל, "אבל עומדים להפריע לנו."

"זה בסדר," לחש הארי. "זה הספיק." הוא לעולם לא ישכח את היום הזה, ולא בגלל הדברים הפעוטים שקרו מוקדם יותר. הוא ילמד להטיל את הלחש הזה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה.

ואז דלתות האלון הכבדות של הכיתה הועפו מציריהן והחליקו על רצפת השיש בקול צווחה גבוהה.

"קווירינוס! איך אתה מעז!"

כמו ענן סערה עצום, קוסם עתיק ורב עוצמה התפרץ לתוך החדר, מבט של זעם כה טהור נסוך על פניו עד שהמבט חמור הסבר שהפנה כלפי הארי קודם לכן נראה כאין וכאפס בהשוואה.

תחושת בלבול מילאה את תודעתו של הארי כאשר חלק ממנו, שרצה לברוח בצרחות מפני הדבר המפחיד ביותר שראה אי פעם, עשה זאת, ופינה את מקומו לחלק אחר, שיכול היה להתמודד עם ההלם.

אף אחד מחלקיו של הארי לא שמח על כך שצפיית-הכוכבים שלהם הופרעה. "המנהל אלבוס פרסיבל -" פתח הארי בקול קפוא.

טראח. כף ידו של פרופסור קווירל הכתה בשולחנו בחוזקה. "מר פוטר!" נבח פרופסור קווירל. "זהו המנהל של הוגוורטס ואתה תלמיד כאן! אתה תפנה אליו בכבוד!"

הארי הביט בפרופסור קווירל.

פרופסור קווירל נתן בהארי מבט חמור.

איש מהם לא חייך.

צעדיו הארוכים של דמבלדור עצרו לפני הנקודה בה הארי עמד מול בימת המרצה ופרופסור קווירל עמד ליד שולחנו. המנהל הביט בשניהם בתדהמה.

"אני מתנצל," אמר הארי בקול כנוע ומנומס. "המנהל, אני מודה לך על רצונך להגן עליי, אבל פרופסור קווירל עשה את הדבר הנכון."

לאט, ההבעה על פניו של דמבלדור השתנתה ממשהו שיכול היה לאדות פלדה למבע כועס גרידא. "שמעתי תלמידים שאמרו שהאיש הזה נתן יד לכך שסלית'רינים מבוגרים יתעללו בך! שהוא אסר עליך להגן על עצמך!"

הארי הנהן. "הוא ידע בדיוק מה לא בסדר איתי והוא הראה לי איך לתקן זאת."

"הארי, על מה אתה מדבר?"

"לימדתי אותו כיצד להפסיד," אמר פרופסור קווירל ביובש. "זו מיומנות חיים חשובה."

היה ברור שדמבלדור לא מבין, אבל קולו איבד מעוצמתו. "הארי…" הוא אמר באיטיות. "אם המורה להתגוננות איים עליך בצורה כלשהי על מנת למנוע ממך מלהתלונן -"

חתיכת משוגע, אחרי היום מכל הימים אתה באמת חושב שאני –

"המנהל," אמר הארי, מנסה להראות נבוך, "הבעיה שלי היא לא אי-דיווח על מורים מתעללים."

פרופסור קווירל גיחך. "לא מושלם, מר פוטר, אבל טוב מספיק ליומך הראשון. המנהל, האם נשארת מספיק זמן כדי לשמוע על חמישים ואחת הנקודות לרייבנקלו, או שהסתערת לכאן ברגע ששמעת את החלק הראשון?"

פניו של דמבלדור נראו טרודות לרגע, ולאחר מכן מופתעות. "חמישים ואחת נקודות לרייבנקלו?"

פרופסור קווירל הנהן. "הוא לא ציפה להן, אבל זה נראה הולם. אמור לפרופסור מקגונגל שאני חושב שהסיפור על מה שמר פוטר עשה כדי לזכות בחזרה בנקודות האבודות הינו מספיק כדי להבהיר את הנקודה שלה. ולא, המנהל, מר פוטר לא סיפר לי דבר. קל לראות מה מאירועי היום הינו מעשה ידיה, בדיוק כמו שאני יודע שהפשרה הסופית הייתה הצעה שלך. אם כי אני תוהה איך לעזאזל הצליח מר פוטר לצאת וידו על העליונה ממאבק עם פרופסור סנייפ ואיתך, ואז להפסיד לפרופסור מקגונגל."

הארי הצליח איכשהו לשלוט בפניו. זה היה עד כדי כך ברור לסלית'רין אמיתי?

דמבלדור התקרב להארי במבט בוחן. "אתה נראה חיוור מעט, הארי," אמר הקוסם הזקן. "מה אכלת לארוחת צהריים היום?"

"מה?" שאל הארי, חוט מחשבתו מסתבך בבלבול פתאומי. למה שדמבלדור ישאל על כבש מטוגן וברוקולי קצוץ כשזו הייתה הסיבה הכי פחות סבירה ל –

הקוסם הזקן התיישר. "לא משנה, אם כך. אני חושב שתהיה בסדר."

פרופסור קווירל כחכח בגרונו בחוזקה. הארי הביט בפרופסור, וראה שפרופסור קווירל תולה מבט חד בדמבלדור.

"א-הם!" חזר פרופסור קווירל.

דמבלדור ופרופסור קווירל החליפו מבט ארוך, ונראה היה שמשהו עבר ביניהם.

"אם לא תספר לו," אמר אז פרופסור קווירל, "אני אספר, גם אם תפטר אותי בעקבות זאת."

דמבלדור נאנח ופנה חזרה אל הארי. "אני מתנצל על שפלשתי לפרטיות מחשבותיך, מר פוטר," אמר המנהל ברשמיות. "לא הייתה לי מטרה זולת לוודא שפרופסור קווירל לא עשה כן בעצמו."

מה?

הבלבול שלו נמשך בדיוק משך הזמן שלקח להארי להבין מה בדיוק קרה.

"אתה – !"

"בעדינות, מר פוטר," אמר פרופסור קווירל. עם זאת, פניו היו קשות כשהביט בדמבלדור.

"לעיתים מתבלבלים בין ביאור-הכרה להיגיון בריא," אמר המנהל. "אבל המעשה משאיר עקבות שמבאר הכרה מיומן יכול לזהות. זה כל מה שחיפשתי, מר פוטר, ושאלתי אותך שאלה סתמית כדי לוודא שלא תחשוב על שום דבר חשוב בזמן שבדקתי."

"היית צריך לבקש קודם!"

פרופסור קווירל הניד בראשו. "לא, מר פוטר, למנהל היתה הצדקה מסוימת לחששותיו, ולו היה מבקש את רשותך, היית חושב בדיוק על הדברים שלא רצית שיראה." קולו של פרופסור קווירל נעשה חד יותר. "אני מודאג יותר, המנהל, שלא ראית צורך לומר לו מה עשית לאחר מעשה!"

"כעת יהיה קשה יותר לוודא את פרטיות תודעתו בעתיד," אמר דמבלדור. הוא נתן בפרופסור קווירל מבט קר. "אני תוהה, האם זו הייתה כוונתך?"

הבעתו של פרופסור קווירל היתה נחושה. "ישנם מבארי-הכרה רבים מדי בבית הספר הזה. אני דורש שמר פוטר יקבל שיעורים בהלטת הכרה. האם תרשה לי להיות המורה שלו?"

"בשום פנים ואופן," אמר דמבלדור מיד.

"לא חשבתי כך. אם כך, מכיוון שאתה מונע ממנו את שירותיי החינמיים, אתה תשלם את שכרו של מורה מורשה להלטת-הכרה, שילמד את מר פוטר."

"מורים כאלה אינם זולים," אמר דמבלדור, מסתכל על פרופסור קווירל במידת מה של הפתעה. "אם כי בהחלט יש לי קשרים מסוימים -"

פרופסור קווירל הניד ראשו בתקיפות. "לא. מר פוטר יבקש ממנהל החשבון שלו בגרינגוטס להמליץ על מורה נייטרלי. עם כל הכבוד, המנהל דמבלדור, אחרי אירועי הבוקר הזה אני מוכרח להתנגד לכך שלך או לחבריך תהיה גישה לתודעתו של מר פוטר. בנוסף, עליי להתעקש שהמורה ינדור נדר כובל של סודיות, וכן יסכים שיוטל עליו לחש שכחון בסוף כל שיעור."

דמבלדור קימט את מצחו. "שירותים כאלה הם יקרים ביותר, כפי שאתה יודע היטב, ואינני יכול שלא לתהות מדוע אתה מוצא אותם נחוצים."

"אם כסף הוא הבעיה," אמר הארי, "יש לי מספר רעיונות לדרכים להרוויח במהירות כמויות גדולות של כסף -"

"תודה לך קווירינוס, חוכמתך ברורה כעת ואני מצטער על שחלקתי עליה. דאגתך להארי פוטר גם היא ראויה להערכה."

"על לא דבר," אמר פרופסור קווירל. "אני מקווה שלא תתנגד אם אקדיש לו תשומת לב מיוחדת." פניו של פרופסור קווירל הפכו כעת רציניות מאוד, ורגועות מאוד.

דמבלדור הביט בהארי.

"זהו גם רצוני," אמר הארי.

"אז כך זה יהיה…" אמר הקוסם הזקן לאיטו. משהו מוזר חלף על פניו. "הארי… עליך להבין שאם תראה באדם זה מדריך וחבר, מורה הדרך הראשון שלך, אז תאבד אותו בצורה כזאת או אחרת, והדרך שבה תאבד אותו – ייתכן שהיא לא תאפשר לך לזכות בו בחזרה."

הארי לא חשב על זה. אבל הייתה קללה על משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל… אחת שפעלה ללא דופי במשך עשורים…

"סביר להניח," אמר פרופסור קווירל בשקט, "אבל אהיה כולי זמין בשבילו, כל עוד אני כאן."

דמבלדור נאנח. "אני מניח שזה חסכוני, אם כן, מכיוון שבתור המורה להתגוננות מפני כוחות האופל אתה גם כך אבוד בצורה עלומה כלשהי."

הארי היה צריך להתאמץ כדי להדחיק את ההבעה שניסתה לעלות על פניו כשהבין למה דמבלדור רמז באמת.

"אני איידע את מדאם פינס שמר פוטר רשאי לשאול ספרים על הלטת הכרה," אמר דמבלדור.

"ישנם תרגילים מקדימים שעליך לבצע לבד," אמר פרופסור קווירל להארי. "ואני מציע שתזדרז איתם."

הארי הנהן.

"אעזוב אתכם, אם כך," אמר דמבלדור. הוא הנהן להארי ולפרופסור קווירל ועזב, הולך לאיטו.

"אתה יכול להטיל את הלחש הזה שוב?", שאל הארי ברגע שדמבלדור יצא.

"לא היום," אמר פרופסור קווירל בשקט, "וגם לא מחר, חוששני. הלחש הזה דורש ממני הרבה בהטלתו, אם כי פחות כדי לתחזקו, ולכן בדרך כלל אני מעדיף להשאיר אותו פועל לזמן ארוך ככל האפשר. הפעם הטלתי אותו מתוך דחף. לו הייתי חושב ומבין שעלולים להפריע לנו -"

דמבלדור היה כעת האדם השנוא על הארי בכל העולם.

שניהם נאנחו.

"אפילו אם אחזה בזאת רק פעם אחת בכל חיי," אמר הארי, "אהיה אסיר תודה לך לעד."

פרופסור קווירל הנהן.

"שמעת על תוכנית הפייוניר?" שאל הארי. "אלו היו גשושות שחלפו על פני כוכבי לכת שונים וצילמו תמונות. שתיים מהן הגיעו בסוף למסלולים שלקחו אותן מחוץ למערכת השמש ולחלל הבין-כוכבי, אז שמו בהן לוחית זהב, עם תמונה של גבר, אישה, והסבר איך למצוא את השמש בגלקסיה שלנו."

פרופסור קווירל שתק לרגע, ואז חייך. "אמור לי, מר פוטר, התוכל לנחש מה עבר במוחי כשסיימתי לחבר את שלושים ושבעה הסעיפים ברשימת הדברים שלעולם לא אעשה בתור אדון אופל? שים את עצמך בנעליי – דמיין את עצמך במקומי – ונחש."

הארי דמיין את עצמו מביט על רשימה של שלושים ושבעה דברים שאין לעשות ברגע שיהפוך לאדון אופל.

"החלטת שאם תקיים את כל הרשימה כל הזמן, לא יהיה טעם רב להפוך לאדון אופל מלכתחילה," אמר הארי.

"בדיוק," אמר פרופסור קווירל. הוא חייך חיוך רחב. "אז אני עומד להפר את כלל מספר שתיים – שהיה פשוט 'אל תתרברב' – ולספר לך על משהו שעשיתי. אני לא רואה איך הידע הזה יוכל להזיק, ויש לי חשד סביר שהיית מגלה זאת בכל מקרה, כשהיינו מכירים זה את זה טוב מספיק. ועם זאת… אתה תיתן לי את שבועתך שלעולם לא תדבר על מה שאני עומד לומר."

"היא נתונה לך!" להארי הייתה הרגשה שזה הולך להיות ממש טוב.

"אני מנוי על כתב עת מוגלגי שמעדכן אותי על התקדמויות בתחום החלל. לא שמעתי על פייוניר 10 לפני שהיא שוגרה. אבל כששמעתי שגם פייוניר 11 עומדת לעזוב את מערכת השמש לנצח," אמר פרופסור קווירל, חיוכו רחב יותר משהארי ראה עליו אי פעם, "התגנבתי לנאס"א, והטלתי לחש קטן ונחמד על לוחית הזהב הנחמדה הזו, שדאג שהיא תשרוד זמן רב הרבה יותר מהמתוכנן."

"כן," אמר פרופסור קווירל, שנראה כאילו גבה בחמישה עשר מטרים, "חשבתי שתגיב כך."

"מר פוטר?"

"…אני לא יכול לחשוב על שום דבר לומר."

"'ניצחת' נראה הולם," אמר פרופסור קווירל.

"ניצחת," אמר הארי מייד.

"רואה?" אמר פרופסור קווירל. "אנחנו יכולים רק לדמיין לכמה צרות היית נכנס אלמלא היית יכול לומר זאת."

שניהם צחקו.

הארי חשב על משהו נוסף. "לא הוספת במקרה מידע נוסף ללוחית, נכון?"

"מידע נוסף?" שאל פרופסור קווירל, נשמע די סקרן, כאילו מעולם לא חשב על הרעיון.

מה שהפך את הארי לדי חשדן, בהתחשב בכך שהארי חשב על כך תוך פחות מדקה.

"אולי הוספת הודעה הולוגרפית כמו במלחמת הכוכבים?" שאל הארי. "או… המ. נראה כאילו אפשר לאכסן בדיוקן כמות מידע השקולה למוח אנושי… לא יכלת להוסיף עוד מסה לגשושית, אבל אולי היית יכול להפוך חלק קיים לדיוקן של עצמך? או למצוא מתנדב שגסס ממחלה סופנית, להגניב אותו לנאס"א, ולהטיל לחש שיוודא שהרוח שלו תהיה על הלוחית -"

"מר פוטר," אמר פרופסור קווירל, קולו חד לפתע, "לחש הדורש מוות אנושי יסווג ללא ספק על ידי משרד הקסמים כלחש השייך לאומנויות האופל, ללא תלות בנסיבות. אל לתלמידים להשמע כשהם מדברים על דברים כאלה."

והדבר המדהים לגבי הדרך שבה פרופסור קווירל אמר זאת, היה הצורה המושלמת שבה הוא שימר את יכולת ההכחשה. הדברים נאמרו בדיוק בנימה המתאימה למישהו שלא היה מוכן לדון בדברים כאלו וחשב שתלמידים צריכים להתרחק מהם. הארי בכנות לא ידע האם פרופסור קווירל פשוט חיכה לדבר על כך עד שהארי ילמד להגן על מחשבותיו.  

"הבנתי," אמר הארי. "אני לא אדבר על הרעיון הזה עם אף אחד אחר."

"בבקשה שמור על דיסקרטיות בקשר לכל העניין, מר פוטר," אמר פרופסור קווירל. "אני מעדיף לחיות את חיי בלי למשוך תשומת לב ציבורית. לא תמצא דבר בעיתונים על קווירינוס קווירל עד לרגע שהחלטתי שהגיע זמני ללמד התגוננות בהוגוורטס."

זה נשמע עצוב קצת, אבל הארי הבין זאת. ואז הארי הבין את ההשלכות. "אז כמה דברים מדהימים בדיוק עשית, שאף אחד אחר לא יודע עליהם -"

"הו, כמה וכמה," אמר פרופסור קווירל. "אבל אני חושב שזה די והותר להיום, מר פוטר, אני מודה שאני עייף מעט -"

"אני מבין. ותודה לך. על הכל."

פרופסור קווירל הנהן, אבל נשען בכבדות על שולחנו.

הארי עזב במהירות.

 


תודה לכל מי שהשתתף בתרגום של הפרק! יותם פדרמן, יבגני רזניקוב, עמית לוונטל, הלה הראל, אילת דקל, לידן ליבוביץ׳, שני גת, גולן נחליאל, אלירם חקלאי, תומר ברמן, אברהם ורות בייפוס, אלעד בקל, ליאן ידידיה, אלנור ידידיה, מיכאל ידידיה, סולסי מינור, אורי זונדינר, אורי שיפמן, עתי אמבוס, רועי ליניק, אורי שיפמן, יצחק רבינוביץ, אברהם דרורי, נגה קרן, טרי קלואי, נועם שלום ו/או גיא כהן, משה שרף, רועי שוורץ תיכון, יוסי שדות-סוגרין, אברהם ו/או רות בייפוס, אביעד טאייב, ישראל גרינוולד! את חלקכם אנחנו בצוות התרגום עוד לא מכירים, אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר במייל, בפייסבוק, בינשוף או בחילזון.

ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 21 – רציונליזציה

הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו