הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 19 – דחיית סיפוקים

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


 

פניו של דראקו עטו הבעה נוקשה, וגלימותיו המעוטרות בירוק נראו משום מה רשמיות, רציניות ומהודרות בהרבה מאותן הגלימות בדיוק שלבשו שני הנערים שניצבו מאחוריו.

"דבר," אמר דראקו.

"כן! דבר!"

"שמעת ת'בוס! דבר!"

"שניכם, לעומת זאת, סתמו."

השיעור האחרון ביום שישי עמד להתחיל, באותו אולם רחב ידיים בו למדו כל ארבעת הבתים התגוננות מפני – אה, קסם קרבי.

השיעור האחרון ביום שישי.

הארי קיווה שהשיעור יהיה רגוע, ושפרופסור קווירל המבריק יבין שאולי זה לא הזמן הטוב ביותר להעמיד את הארי באור הזרקורים.

הארי כבר התאושש במקצת, אבל…

… אבל רק ליתר ביטחון, כנראה שעדיף להפיג מתחים מראש.

הארי נשען לאחור בכסאו והעניק מבט של כובד ראש לדראקו ולמשרתיו.

"מהי מטרתנו, אתם שואלים?" הארי דקלם. "אענה לכם במילה אחת. המטרה היא ניצחון. ניצחון בכל מחיר – ניצחון חרף כל האימה. ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון -"

"דבר על סנייפ", דראקו לחשש. "מה עשית?"

הארי מחה מעל פניו את כובד הראש המזויף והישיר מבט אל דראקו בהבעה רצינית יותר.

"ראית מה עשיתי," הארי אמר. "כולם ראו. נקשתי באצבעותיי."

"הארי! תפסיק להתגרות בי!"

הוא שודרג להארי, אם כך. מעניין. ולמעשה הארי היה די בטוח שהוא היה אמור לשים לב לכך, ולהרגיש רע אם לא יגיב בצורה כלשהי…

הארי טפח על אוזניו ושלח מבט רב משמעות לעבר המשרתים.

"הם לא ידברו," אמר דראקו.

"דראקו," אמר הארי, "אני עומד להיות כן איתך לחלוטין ולומר שאתמול, לא התרשמתי במיוחד מעורמתו של מר גויל."

מר גויל התכווץ.

"גם אני לא," אמר דראקו. "הסברתי לו שבגללו אני חייב לך טובה עכשיו."

(מר גויל התכווץ שוב.) "אבל יש הבדל גדול בין טעות כזו לבין הפרת אמונים. זה בהחלט משהו שהם אומנו להבין מגיל צעיר."

"אז בסדר," הארי אמר. הוא הנמיך את קולו, אפילו שרעשי הרקע הטשטשו בנוכחותו של דראקו. "ניחשתי את אחד מסודותיו של סוורוס והפעלתי קצת סחיטה."

הבעתו של דראקו התקשחה. "יופי, עכשיו ספר לי משהו שלא סיפרת בסודי סודות לאידיוטים בגריפינדור, שזה היה כמובן הסיפור שרצית שיסתובב בכל בית הספר."

חיוך הופיע על פניו של הארי, והוא ידע שדראקו קלט את זה.

"מה סוורוס אומר?" אמר הארי.

"שהוא לא הבין עד כמה עדינים הם רגשותיהם של ילדים," דראקו אמר. "אפילו בסלית'רין! אפילו לי!"

"האם אתה בטוח," אמר הארי, "שאתה רוצה לדעת משהו שראש הבית שלך מעדיף שלא תדע?"

"כן." אמר דראקו ללא היסוס.

מעניין. "אז אתה באמת עומד לשלח את המשרתים שלך מכאן קודם, כי אני לא בטוח שאני יכול להאמין בכל מה שאתה מאמין אודותיהם."

דראקו הנהן. "בסדר."

מר קראב ומר גויל נראו מאוד לא מרוצים. "בוס -" אמר מר קראב.

"לא נתתם למר פוטר כל סיבה לבטוח בכם," דראקו אמר. "לכו!"

הם עזבו.

"בפרט," אמר הארי כשהוא מנמיך את קולו אף יותר, "איני סמוך ובטוח שהם לא ידווחו על דבריי ללוציוס."

"אבא לא היה עושה דבר כזה!" אמר דראקו ונראה מזועזע לחלוטין. "הם שלי!"

"אני מצטער, דראקו," הארי אמר. "אני פשוט לא בטוח שאני יכול להאמין בכל מה שאתה מאמין אודות אביך. דמיין לעצמך שהיה מדובר בסוד שלך, ואני הייתי אומר לך שאבי לא היה נוהג כך."

דראקו הנהן באיטיות. "אתה צודק. אני מצטער, הארי. טעיתי כשביקשתי זאת ממך."

איך קודמתי גבוה כל כך? הוא לא אמור לשנוא אותי עכשיו? להארי הייתה הרגשה שהוא מביט בדבר מה בר-ניצול… הוא הצטער שמוחו עייף כל כך. בדרך כלל הוא היה שמח מאוד לנסות את מזלו בכמה תחבולות מסובכות.

"בכל מקרה," אמר הארי, "נעשה עסקה. אני אספר לך עובדה שלא נמצאת בחרושת השמועות ולא תגיע לחרושת השמועות, ובמיוחד לא תעבור לאביך, ובתמורה אתה תספר לי מה אתה וסלית'רין חושבים על כל העניין."

"עשינו עסק!"

וכעת לערפל את הדברים ככל האפשר ככל האפשר… משהו שלא יכאב יתר על המידה גם אם יתפרסם ברבים… "מה שאמרתי היה נכון. אכן גיליתי את אחד מסודותיו של סוורוס, ואכן הפעלתי קצת סחיטה. אבל סוורוס לא היה היחיד שהיה מעורב."

"ידעתי!" דראקו צהל.

ליבו של הארי צנח. מסתבר שהוא אמר משהו בעל משמעות והוא לא ידע למה. זה לא היה סימן טוב.

"בסדר," אמר דראקו בחיוך רחב. "אז כך נראתה התגובה בסלית'רין. קודם, כל המפגרים אמרו 'אנחנו שונאים את הארי פוטר! בואו נפרק אותו מכות!'"

הארי השתנק. "מה לא בסדר עם מצנפת המיון? זה לא סלית'רין, זה גריפינדור -"

"לא כל ילד הוא עילוי," דראקו אמר, על אף שהוא חייך בצורה זדונית וחתרנית במקצת, כאילו רמז שהוא עצמו מסכים עם דעתו של הארי. "ולקח בערך חמש עשרה שניות עד שמישהו הסביר להם מדוע זה לא יעזור לסנייפ, כך שאתה תהיה בסדר. בכל אופן, אחר כך הגיע הגל השני של המפגרים, אלו שאמרו, 'נראה שהארי פוטר הוא סתם עוד ילד-טוב-ירושלים אחרי הכל.'"

"ואז?" אמר הארי וחייך על אף שלא ידע מדוע זה היה מטופש.

"ואז האנשים החכמים התחילו לדבר. ברור לחלוטין שמצאת דרך להפעיל הרבה לחץ על סנייפ. ואף על פי שישנן מספר אפשרויות… המסקנה הברורה הבאה היא שיש לדבר קשר להשפעתו המסתורית של סנייפ על דמבלדור. נכון?"

"אין תגובה," הארי אמר. לפחות המוח שלו עיבד את החלק הזה כהלכה. בית סלית'רין אכן תהה מדוע סוורוס לא פוטר. ומסקנתם הייתה שסוורוס סחט את דמבלדור. יכול להיות שזה באמת נכון…? לא נראה כאילו דמבלדור התנהג בהתאם…

דראקו המשיך לדבר. "והדבר הבא שהאנשים החכמים ציינו היה, שאם יש ביכולתך ללחוץ על סנייפ עד שיניח לחצי מהוגוורטס לנפשם, כנראה שיש לך מספיק כוח כדי להיפטר ממנו לגמרי, לו רצית. מה שעשית לו היה משפיל, בדיוק כפי שהוא ניסה להשפיל אותך – אבל אתה השארת לנו את ראש הבית שלנו."

הארי הרחיב את חיוכו.

"ואז האנשים החכמים באמת," דראקו אמר ופניו הפכו רציניות, "הלכו וניהלו דיון פרטי, ומישהו ציין שזה יהיה מטופש עד מאוד להשאיר אויב בסביבתך כך. אם אתה מסוגל לבטל את השפעתו על דמבלדור, הצעד המתבקש יהיה לעשות זאת. דמבלדור יזרוק את סנייפ מהוגוורטס ואולי אפילו ידאג לחיסולו, הוא יהיה אסיר תודה לך, ואתה לא תיאלץ לדאוג שסנייפ יתגנב לחדר המעונות שלך בלילה עם שיקויים מעניינים."

הבעת פניו של הארי הפכה חתומה. הוא לא חשב על כך, וזו ממש ממש הייתה טעות מצידו.

"ומכאן הסקתם…?"

"השפעתו של סנייפ נבעה מסוד כלשהו של דמבלדור ואתה גילית את הסוד!" דראקו צהל שוב. "הסוד לא יכול להיות חשוב מספיק כדי להשמיד את דמבלדור לחלוטין, אחרת סנייפ היה כבר משתמש בו. סנייפ מסרב להשתמש בהשפעתו לשום דבר מלבד להישאר המלך של בית סלית'רין, ואפילו אז הוא לא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה, כך שברור שלכוחו של הסוד יש גבולות. אבל הוא חייב להיות ממש טוב! אבא מנסה לגרום לסנייפ לספר לו כבר שנים."

"וכעת," הארי אמר, "לוציוס חושב שאולי אני יכול לספר לו. האם כבר קיבלת ינשוף -"

"אקבל אחד הערב," דראקו אמר, וצחק. "ויהיה כתוב בו," דיבורו קיבל מקצב שונה, רשמי יותר, "בני היקר: כבר סיפרתי לך אודות חשיבותו האפשרית של הארי פוטר. כפי שכבר הבנת, חשיבותו הפכה כעת לגדולה ודחופה אף יותר. אם אתה רואה איזו דרך להעשות לחברו או אפשרות ללחוץ עליו, עליך לנצל אותה, וזכור כי מלוא משאביו של בית מאלפוי יעמדו לרשותך בעת הצורך."

אלוהים. "ובכן," הארי אמר, "מבלי להגיב על נכונותו של המבנה התיאורטי המורכב שבנית, הרשה לי רק לומר שאנחנו עדיין לא חברים טובים עד כדי כך."

"אני יודע," דראקו אמר. פניו נהיו רציניות עד מאוד, וקולו הפך שקט אפילו בתוך האיזור המטושטש. "הארי, האם עלה בדעתך שאם אתה יודע דבר מה שדמבלדור לא רוצה שיוודע, דמבלדור עשוי פשוט לדאוג שתחוסל? והדבר אפילו יהפוך את הילד-שנשאר-בחיים ממתחרה אפשרי על ההנהגה לקדוש-מעונה רב ערך."

"אין תגובה," הארי אמר שוב. גם על זה הוא לא חשב. זה לא נשמע כמו הסגנון של דמבלדור… אבל…

"הארי," דראקו אמר, "ברור שיש לך כישרון מדהים, אבל אין לך הכשרה ואין לך מדריכים ואתה עושה דברים מטופשים מדי פעם ואתה באמת צריך יועץ שיודע איך הדברים האלו עובדים, אחרת תיפגע!" פניו של דראקו עטו הבעה עזה.

"אה," הארי אמר. "מישהו כמו לוציוס?"

"מישהו כמוני!" דראקו אמר. "אני מבטיח שאשמור את סודותיך מאבא, מכולם, אני פשוט אעזור לך להבין איך לעשות את מה שאתה רוצה!"

וואו.

הארי הבחין בזומבי-קווירל מועד לתוך הכיתה.

"השיעור עומד להתחיל," הארי אמר. "אחשוב על מה שאמרת, במקרים רבים אני אכן מייחל שהייתה לי את ההכשרה שלך, אני פשוט לא יודע אם אני מסוגל לבטוח בך מהר כל כך -"

"לא כדאי לך," אמר דראקו, "זה מוקדם מדי. רואה? אני אתן לך עצות טובות אפילו אם זה יפגע בי. אבל יכול להיות שכדאי לנו למהר ולהפוך לחברים קרובים יותר."

"אני פתוח לרעיון," אמר הארי, וכבר החל לחשוב על דרכים לנצל זאת.

"עוד עצה קטנה," אמר דראקו בחיפזון, בזמן שקווירל התקדם ברישול לעבר שולחנו, "ברגע זה כולם בסלית'רין תוהים לגביך, כך שאם אתה מחפש את תמיכתנו, כפי שנראה לי שאתה עושה, עליך לעשות משהו שיפגין ידידות לסלית'רין. בקרוב, היום או מחר נניח."

"לתת לסוורוס להמשיך להעניק לסלית'רין נקודות בית נוספות לא היה מספיק?" אין שום סיבה שהארי לא יקבל קרדיט על כך.

עיניו של דראקו הבזיקו בהבנה פתאומית, ואז הוא אמר במהירות, "זה לא אותו הדבר, סמוך עליי, זה חייב להיות משהו שלא מותיר מקום לספק. דחוף את היריבה הבוצדמית שלך גריינג'ר לתוך קיר או משהו, כולם בסלית'רין יבינו מה זה אומר -"

"זו לא עובד ככה ברייבנקלו, דראקו! אם אתה צריך לדחוף מישהו לתוך קיר זה אומר שהמוח שלך חלש מכדי להביס אותו בדרך הנכונה וכולם ברייבנקלו יודעים זאת -"

המסך על שולחנו של הארי נדלק בריצוד והעביר בהארי גל של נוסטלגיה למחשבים וטלוויזיה.

"אהמ," אמר קולו של פרופסור קווירל, שנשמע כאילו פנה ישירות אל הארי מעומקי המסך. "שבו במקומותיכם בבקשה."

__________________________________________________________________________

 

הילדים כולם ישבו ובהו במסכים שעל השולחנותיהם, או הביטו מטה ישירות אל בימת השיש הלבנה והגדולה שעליה עמד פרופסור קווירל, כשהוא נשען על שולחנו שעמד על במה קטנה יותר משיש כהה יותר.

"היום," אמר פרופסור קווירל, "תכננתי ללמד אתכם את לחש ההגנה הראשון שלכם, מגן קטן שהוא אבי אבותיו של הפרוטגו. אך במחשבה שניה, שיניתי את מערך השיעור של היום לאור האירועים האחרונים."

עיניו של פרופסור קווירל עברו על שורות המושבים. הארי נרתע קלות במושבו, בשורה האחורית. הייתה לו הרגשה שהוא ידע באיזה שם פרופסור קווירל עומד לקרוא.

"דראקו, מבית מאלפוי האצילי ועתיק היומין," אמר פרופסור קווירל.

פיו.

"כן, פרופסור?" אמר דראקו. קולו היה מוגבר ונראה שהגיע ממסך התקשורת על שולחנו של הארי, שהראה את פניו של דראקו בזמן שדיבר. אז התצוגה חזרה לפרופסור קווירל, שאמר:

"האם השאיפה שלך היא להיות אדון האופל הבא?"

"זו שאלה מוזרה, פרופסור," אמר דראקו. "כלומר, מי יהיה טיפש מספיק כדי להודות בכך?"

כמה תלמידים צחקו, אך לא רבים.

"אכן," אמר פרופסור קווירל. "כך שבעוד שאין טעם לשאול אף אחד מכם, לא אופתע אפילו קצת אם אגלה שישנם תלמיד או שניים בכיתתי ששואפים להיות אדון האופל הבא. אחרי הכול, אני רציתי להיות אדון האופל הבא כשאני הייתי סלית'רין צעיר."

הפעם הצחוק בקהל היה נרחב בהרבה.

"ובכן, סליתרין הוא אכן ביתם של השאפתנים, אחרי הכול," פרופסור קווירל אמר בחיוך. "עד שגדלתי, לא הבנתי שמה שבאמת נהניתי ממנו היה קסמי קרב, וששאיפתי האמיתית הייתה להיות מכשף-לוחם דגול וללמד יום אחד בהוגוורטס. בכל מקרה, כאשר הייתי בן שלוש עשרה, קראתי רבים מהספרים במחלקת ההיסטוריה של הספרייה, בחנתי את חייהם וגורלותיהם של אדוני-אופל מן העבר, והכנתי רשימה של כל הטעויות שאני לעולם לא אעשה כשאני אהיה אדון אופל -"

הארי צחקק לפני שהספיק לעצור בעד עצמו.

"כן, מר פוטר, משעשע מאוד. אם כן, מר פוטר, האם אתה יכול לנחש מה היה הסעיף הראשון ברשימה?"

נהדר. "אמ… אף פעם אל תנסה להתמודד עם יריב בצורה מסובכת כשאתה פשוט יכול להטיל אברקדברה עליהם?"

"המונח הנכון, מר פוטר, הוא אבדה קדברה," קולו של פרופסור קווירל נשמע מעט חד, משום מה. "ולא, הסעיף הזה לא היה ברשימה שכתבתי בגיל שלוש עשרה. אכפת לך לנחש שוב?"

"אה… לעולם אל תתרברב בתוכנית-העל המרושעת שלך?"

פרופסור קווירל צחק. "אה, זה היה סעיף מספר שתיים. בחיי, מר פוטר, האם קראנו את אותם ספרים?"

היה צחוק נוסף בקהל, עם צל של מתח. הארי הידק את לסתו בחוזקה ולא אמר דבר. הכחשה לא תשיג מאומה.

"אבל לא. הסעיף הראשון היה, 'אני לא אתגרה באויבים חזקים וחסרי רחמים.' ההיסטוריה של העולם הייתה שונה מאוד אם מורנליית' פאלקונסביין או היטלר היו מבינים את הנקודה הבסיסית הזו. עכשיו אם, מר פוטר – רק אם אתה במקרה שומר בליבך שאיפה דומה לזו שאחזתי בה בהיותי סלית'רין צעיר – אפילו במקרה זה, אני מקווה שאינך שואף להיות אדון אופל טיפש."

"פרופסור קווירל," הארי אמר בחריקת שיניים, "אני רייבנקלו ושאיפתי אינה להיות טיפש, נקודה. אני יודע שמה שעשיתי היום היה מטומטם, אבל זה לא היה אפל! לא אני נתתי את האגרוף הראשון בתגרה ההיא!"

"אתה, מר פוטר, אידיוט מושלם. אבל מצד שני גם אני הייתי כזה בגילך. כך שצפיתי מראש את תשובתך, ושיניתי את תוכן השיעור של היום בהתאם. מר גרגורי גויל, תוכל לגשת הלום, בבקשה?"

השתוררה הפוגה מופתעת בכיתה. הארי לא צפה זאת.

כמוהו, כנראה, גם מר גויל, שנראה די מודאג וחסר ביטחון בעודו עולה על במת השיש וניגש אל שולחן המורה.

פרופסור קווירל הזדקף מרכינתו על השולחן. הוא נראה לפתע חזק יותר, וידיו נקמצו לאגרופים כשהוא מאמץ בבירור עמידת קרב של אומנות לחימה כלשהי.

עיניו של הארי התרחבו, והוא הבין מדוע מר גויל נקרא לבמה.

"רוב הקוסמים," אמר פרופסור קווירל, "לא טורחים להתעמק במה שהמוגלגים מכנים אומנויות לחימה. האין השרביט חזק מן האגרוף? הגישה הזו מטופשת. שרביט מוחזק באגרוף. אם ברצונך להיות מכשף-לוחם דגול אתה חייב ללמוד אומנויות לחימה עד לרמה שתרשים אפילו מוגל. כעת אדגים טכניקה חיונית, שלמדתי בדוג'ו, בית ספר מוגלגי לאומנויות לחימה, עליו אספר עוד בקרוב. לעת עתה…" פרופסור קווירל התקדם כמה צעדים, עדיין בעמידת מוצא, לכיוון המקום בו עמד מר גויל. "מר גויל, אבקש ממך לתקוף אותי."

"פרופסור קווירל," אמר מר גויל, קולו מוגבר כעת כמו זה של הפרופסור, "אפשר לשאול באיזו דרגה -"

"דאן שש. אתה לא תיפגע וגם אני לא. ואם אתה רואה פתח להתקפה, אנא נצל אותו."

מר גויל הנהן ונראה שהוקל לו רבות.

"שימו לב," פרופסור קווירל אמר, "שמר גויל היסס לתקוף אדם שלא יודע אומנויות לחימה בדרגה מספקת, מתוך חשש שאני, או הוא, ניפגע. גישתו של מר גויל היא בדיוק הגישה הנכונה והודות לכך הוא הרוויח שלוש נקודות קווירל. כעת, הילחם!"

הנער הצעיר הסתער קדימה, אגרופיו באוויר, והפרופסור חסם כל מכה, מרקד אחורנית. קווירל בעט וגויל חסם והסתובב וניסה לשלוח רגל ולהפיל את קווירל בסחיפה תחת רגליו וקווירל קפץ מעליה והכול קרה במהירות רבה מכדי שהארי יוכל להבין מה מתרחש ואז גויל היה על גבו ורגליו דחפו קדימה וקווירל באמת התעופף באוויר, כתפו פגעה בקרקע והוא התגלגל.

"עצור!" קרא פרופסור קווירל מן הקרקע, קולו נשמע מבוהל קמעה. "ניצחת!"

מר גויל עצר כה מהר שרגליו כמעט כשלו מקטיעת הסתערותו לעבר פרופסור קווירל. פניו הראו זעזוע מוחלט.

פרופסור קווירל קישת את גבו וניתר על רגליו בתנועה קפיצית שלא דרשה שימוש בידיים.

שקט שרר בכיתה, שקט שנולד מבלבול גמור.

"מר גויל," אמר פרופסור קווירל, "איזו טכניקה חיונית הדגמתי?"

"איך ליפול נכון כשמישהו זורק אותך," אמר מר גויל. "זה אחד השיעורים הראשונים שאתה לומד -"

"גם זה," אמר פרופסור קווירל.

הפוגה.

"הטכניקה החיונית שהדגמתי," אמר פרופסור קווירל, "הייתה איך להפסיד. אתה רשאי ללכת, מר גויל, תודה לך."

מר גויל ירד מן הבימה ונראה די מבולבל. הארי הרגיש אותו הדבר.

פרופסור קווירל שב אל שולחנו וחזר להישען עליו. "לפעמים אנו שוכחים את הדברים הבסיסיים ביותר, כיוון שעבר זמן רב מדי מאז שלמדנו אותם. עלה בדעתי שעשיתי את אותו הדבר עם תוכנית השיעור שלי. אין מלמדים תלמידים לזרוק לפני שמלמדים אותם ליפול. ואסור לי ללמד אתכם להילחם לפני שתבינו כיצד להפסיד."

פניו של פרופסור קווירל התקשחו, והארי חשב שהבחין בעיניו ברמז של כאב, נגיעה של עצבות. "למדתי כיצד להפסיד בדוג'ו באסיה, בה, כפי שיודע כל מוגל, חיים כל אומני הלחימה הטובים באמת. הדוג'ו הזה לימד סגנון שהיה מוכר בקרב מכשפים לוחמים ככזה שקל להתאימו לדו-קרב קוסמים. המאסטר של אותו הדוג'ו – אדם זקן באמות מידה מוגלגיות – היה המורה החי הטוב ביותר בסגנון זה. לא היה לו מושג על קיומו של קסם, כמובן. אני ביקשתי ללמוד שם, והייתי אחד התלמידים הבודדים אשר התקבלו באותה שנה, מתוך מתמודדים רבים. יכול להיות שהייתה מעורבת בעניין מעט השפעה מיוחדת."

מעט צחוק נשמע בכיתה. הארי לא לקח בו חלק. זה לא היה צודק בכלל.

"בכל מקרה. באחד הקרבות הראשונים שלי, לאחר שהפסדתי באופן משפיל במיוחד, איבדתי שליטה ותקפתי את שותפי לקרב -"

אמאל'ה.

" – למזלי באמצעות אגרופיי, ולא בעזרת קסם. המאסטר, למרבה ההפתעה, לא גירש אותי בו במקום. אך הוא אמר לי שיש פגם במזג שלי. הוא הסביר לי, וידעתי שהוא צודק. ואז הוא אמר שאלמד כיצד להפסיד."

פניו של פרופסור קווירל היו חסרי הבעה.

"על פי פקודותיו המחמירות, כל תלמידי הדוג'ו הסתדרו בשורה. בזה אחר זה, הם ניגשו אליי. נאסר עליי להגן על עצמי. היה עליי רק להתחנן לרחמים. בזה אחר זה, הם סטרו לי, או חבטו בי, ודחפו אותי אל הקרקע. כמה מהם ירקו עליי. הם קראו לי בשמות נוראיים בשפתם. ולכל אחד מהם, היה עליי להגיד, "הפסדתי!" ודברים דומים, כמו "אני מתחנן, בבקשה תפסיק!" ו-"אני מודה שאתה טוב ממני!"

הארי ניסה לדמיין את זה ופשוט נכשל. לא היה שום סיכוי שדבר כזה יכול היה לקרות לפרופסור קווירל המכובד.

"נחשבתי לעילוי בקסמי קרב אפילו אז. יכולתי להרוג את כל מי שהיה בדוג'ו ההוא אפילו בעזרת קסם נטול-שרביט בלבד. לא עשיתי זאת. למדתי להפסיד. עד היום אני זוכר את השעה ההיא כאחת הגרועות בחיי. וכשעזבתי את אותו הדוג'ו שמונה חודשים לאחר מכן – זמן לא מספק כלל, אך המרב שיכולתי להשקיע – המאסטר אמר לי שהוא קיווה שהבנתי מדוע העניין הזה היה נחוץ. ואמרתי לו שזה היה אחד הלקחים החשובים ביותר שאי פעם למדתי. מה שהיה, ועודנו, נכון."

פניו של פרופסור קווירל הפכו מרירים. "אתם תוהים איפה הדוג'ו המופלא הזה נמצא, והאם אתם יכולים ללמוד שם. אתם לא יכולים. כיוון שזמן לא רב לאחר מכן, תלמיד פוטנציאלי נוסף הגיע לאותו מקום נסתר, אל אותו הר נידח. זה שאין לנקוב בשמו."

קול השתנקות נשמע ברחבי האולם. הארי הרגיש חלחלה עמוקה. הוא ידע מה עומד לקרות.

"אדון האופל הגיע אל אותו בית הספר בגלוי, ללא מסווה, עיניו הזוהרות באדום וכיוצא בזאת. התלמידים ניסו לחסום את דרכו, והוא פשוט התעתק דרכם. הייתה שם אימה, אך גם משמעת, והמאסטר חשף את עצמו. ואדון האופל דרש – לא ביקש, אלא דרש – שילמדו אותו."

פניו של פרופסור קווירל היו קשים מאוד. "אולי המאסטר קרא יותר מדי מאותם ספרים המספרים את השקר שאמני לחימה אמיתיים מסוגלים לנצח אפילו שדים. תהא הסיבה אשר תהא, המאסטר סירב. אדון האופל שאל מדוע הוא אינו יכול להתקבל כתלמיד, והמאסטר ענה שחסרה לו סבלנות. וזה היה הרגע בו אדון האופל עקר את לשונו."

השתנקות כללית נשמעה בכיתה.

"אתם יכולים לנחש מה קרה לאחר מכן. התלמידים ניסו להסתער על אדון האופל וקרסו במקומם כולם, משותקים בכישוף. ואז…"

קולו של פרופסור קווירל רעד לרגע, ואז הוא המשיך בדבריו.

"ישנה קללה שאין עליה מחילה, קללת קרושיאטוס, אשר גורמת לכאב בלתי נסבל. אם הקרושיאטוס נמשכת יותר ממספר דקות, היא גורמת לאי שפיות תמידית. בזה אחר זה, אדון האופל השתמש בקרושיאטוס על תלמידיו של המאסטר עד שנטרפה דעתם, ואז סיים את חייהם בקללה ההורגת, כשהוא מכריח את המאסטר לצפות. לאחר שמתו כל התלמידים, הוא שלח את המאסטר בעקבותיהם. שמעתי זאת מהתלמיד האחרון ששרד, שאותו השאיר אדון האופל בחיים כדי שיספר את הסיפור, ושהיה חברי…"

פרופסור קווירל הסב את פניו, וכשפנה חזרה רגע לאחר מכן, הוא נראה רגוע ושליו בשנית.

"קוסמים אפלים לא יכולים לשלוט במזגם," פרופסור קווירל אמר בשקט. "זהו פגם כמעט אוניברסלי של הזן, וכל מי שנלחם בהם לאורך זמן לומד לבנות על זה. הבינו כי אדון האופל לא ניצח באותו יום. מטרתו הייתה ללמוד אומנויות לחימה, אך הוא עזב ללא אף שיעור. אדון האופל עשה שטות בכך שרצה שסיפור זה יופץ. הוא לא מדגים את כוחו, אלא חולשה הניתנת לניצול."

מבטו של פרופסור קווירל התמקד בילד אחד בכיתה.

"הארי פוטר," פרופסור קווירל אמר.

"כן," הארי אמר, קולו צרוד.

"מה בדיוק הייתה הטעות שלך היום, מר פוטר?"

הארי הרגיש כאילו הוא עומד להקיא. "איבדתי את קור הרוח שלי."

"זה לא מדויק," אמר פרופסור קווירל. "אתאר זאת בדיוק רב יותר. ישנם בעלי חיים רבים המנהלים מאבקי שליטה. הם נאבקים זה בזה בקרניהם – מנסים להפיל אחד את השני, אבל לא לקרוע זה את גופו של זה. הם נלחמים עם הטלפיים – בטפרים שאינם שלופים. מדוע בטפרים שאינם שלופים? אם ישתמשו בטפריהם, ודאי יגדילו את סיכוייהם לנצח? אבל אז יריבם עלול לשלוף את טפריו גם הוא, ובמקום לסיים את מאבק השליטה עם מנצח ומפסיד, שניהם עלולים להפצע קשות."

מבטו של פרופסור קווירל נראה כאילו הוא ממוקד ישירות בהארי מתוך המסך. "מה שהדגמת היום, מר פוטר, הוא שבניגוד לאותם בעלי חיים ששומרים על טפריהם חבויים ומקבלים את התוצאות, אתה לא יודע כיצד להפסיד במאבק שליטה. כשפרופסור בהוגוורטס קרא עליך תיגר, לא נסוגת. כשנראה שהיית עלול להפסיד, שלפת את טפריך ללא כל התחשבות בסכנה. הסלמת, ואז הסלמת שוב. זה התחיל מסטירה מצד פרופסור סנייפ, שהיה בבירור במעמד גבוה משלך. במקום להפסיד, סטרת לו בחזרה והפסדת עשר נקודות לרייבנקלו. עד מהרה כבר דיברת על לעזוב את הוגוורטס. העובדה שהסלמת אף יותר בכיוון בלתי ידוע, ואיכשהו ניצחת לבסוף, לא משנה את העובדה שאתה אידיוט."

"אני מבין," אמר הארי. גרונו ניחר. זה באמת היה מדויק. מדויק בצורה מפחידה. עכשיו כשפרופסור קווירל אמר זאת, הארי ראה במבט לאחור שמדובר היה בפירוט מדויק לחלוטין של מה שקרה. כשהמודל של אדם אחר מתאר אותך טוב כל כך, אתה חייב לתהות אם אותו אדם צודק גם לגבי דברים אחרים – כמו על מוכנותך להרוג.

"בפעם הבאה, מר פוטר, כשתבחר להסלים מאבק במקום להפסיד בו, אתה עלול לאבד את כל מה שהימרת עליו. איני יכול לנחש מה סיכנת היום. אני יכול לנחש שזה היה הרבה, הרבה יותר מדי יחסית לאובדנן של עשר נקודות בית."

כמו גורלה של בריטניה הקסומה. זה היה מה שהוא סיכן.

"אתה תמחה ותגיד שניסית לעזור לכל הוגוורטס, מטרה חשובה בהרבה וראויה לסיכונים גבוהים יותר. זהו שקר. אילו היית -"

"הייתי סופג את הסטירה, ממתין, ובוחר את הרגע הטוב ביותר לבצע את המהלך שלי," אמר הארי, קולו צרוד. "אבל משמעות הדבר הייתה להפסיד. לקבל את עליונותו. זה היה הדבר שאדון האופל לא היה מסוגל לעשות עם המאסטר שהוא רצה ללמוד ממנו."

פרופסור קווירל הנהן. "אני רואה שהבנת בצורה מושלמת. וכך, מר פוטר, היום אתה עומד ללמוד כיצד להפסיד."

"אני -"

"איני מוכן לשמוע שום התנגדות, מר פוטר. ניכר שאתה זקוק לכך, וגם שאתה יכול לעמוד בכך. אני מבטיח לך שהחוויה שלך לא תהיה קשה כמו זו שעברתי אני, אף על פי שאתה עשוי לזכור אותה בתור רבע השעה הגרועה ביותר בחייך עד כה."

הארי בלע. "פרופסור קווירל," הוא אמר בקול קטן, "אפשר שנעשה את זה בהזדמנות אחרת?"

"לא," פרופסור קווירל אמר בפשטות. "אתה נמצא בהוגוורטס חמישה ימים וכבר זה קרה. היום יום שישי. שיעור ההתגוננות הבא שלנו הוא ביום רביעי. שבת, ראשון, שני, שלישי, רביעי… לא, אין לנו זמן להמתין."

כמה קולות צחוק נשמעו בתגובה, אבל הם היו מעטים.

"אנא החשב זאת להוראה מהפרופסור שלך, מר פוטר. הייתי רוצה להגיד שאחרת לא אלמד אותך אף לחש התקפי, משום שלאחר מכן אשמע שפגעת קשות או אפילו הרגת מישהו. למרבה הצער נאמר לי שאצבעותיך הן כבר היום נשק רב עוצמה. הימנע מלהקיש בהן בכל זמן במהלך השיעור הזה."

עוד קולות צחוק מפוזרים, שנשמעו חרדים למדי.

הארי הרגיש כאילו הוא עלול לבכות. "פרופסור קווירל, אם תעשה דבר מה דומה למה שדיברת עליו, זה יכעיס אותי, ואני באמת מעדיף לא לכעוס שוב היום -"

"הרעיון אינו להימנע מלכעוס," פרופסור קווירל אמר, פניו עוטים הבעה חמורה. "כעס הוא טבעי. עליך ללמוד כיצד להפסיד אפילו כשאתה כועס. או לפחות להעמיד פנים שאתה מפסיד כדי שתוכל לתכנן את נקמתך. כפי שאני עשיתי עם מר גויל היום, אלא אם כן מישהו מכם חושב שהוא באמת טוב יותר -"

"אני לא!" צעק מר גויל משולחנו ונשמע תזזיתי מעט. "אני יודע שלא הפסדת באמת! בבקשה אל תתכנן נקמה!"

הארי הרגיש חלחלה עמוקה. פרופסור קווירל לא ידע על הצד האפל המסתורי שלו. "פרופסור, אנחנו באמת צריכים לדבר על זה אחרי השיעור -"

"נדבר," פרופסור קווירל אמר בנימה של הבטחה. "לאחר שתלמד כיצד להפסיד." פניו היו רציניות. "אין צורך להזכיר כי לא אאפשר שום דבר שעלול לפצוע אותך או אפילו לגרום לכאב משמעותי. הכאב יגיע מהקושי שבהפסד, במקום שתשיב מלחמה ותסלים את הקרב עד אשר ניצחת."

נשימותיו של הארי הפכו להתנשפויות קצרות ומלאות חרדה. הוא היה מפוחד יותר מאשר היה לאחר שעזב את כיתת השיקויים. "פרופסור קווירל," הוא הצליח לומר, "אני לא רוצה שתפוטר בגלל זה -"

"אני לא," פרופסור קווירל אמר, "אם אתה תגיד להם לאחר מכן שזה היה הכרחי. ואת זאת אני סומך עליך שתעשה." לרגע קולו של פרופסור קווירל הפך יבש מאוד. "האמן לי, הם התירו דברים גרועים יותר במסדרונותיהם. העניין הזה יהיה יוצא דופן רק בכך שהוא קרה בתוך כיתה."

"פרופסור קווירל," הארי לחש, אבל הוא חשב שקולו עדיין שודר בכל מקום, "אתה באמת מאמין שאם לא אעשה את זה, אני עלול לפגוע במישהו?"

"כן," פרופסור קווירל אמר בפשטות.

"אם כן," הארי הרגיש בחילה, "אעשה זאת."

פרופסור קווירל פנה לכיוון בני סלית'רין. "אז… באישורו המלא של המורה שלכם, ובאופן כזה שסנייפ לא יוכל להיות אחראי לפעולותיכם… האם מישהו מכם מעוניין להפגין את עליונותו על הילד-שנשאר-בחיים? לדחוף אותו, להפיל אותו לקרקע, לשמוע אותו מתחנן לרחמים?"

חמש ידיים הונפו.

"כל אלו שהרימו את ידיהם, אתם שוטים גמורים. איזה חלק מלהעמיד פנים שאתה מפסיד לא הבנתם? אם הארי פוטר באמת יהפוך לאדון האופל הבא, הוא ימצא אתכם ויהרוג אתכם לאחר שיסיים את הלימודים."

חמש הידיים נפלו בפתאומיות בחזרה לשולחנותיהן.

"אני לא," הארי אמר, קולו נשמע חלש למדי. "אני נשבע שלעולם לא אתנקם באלו שיסייעו לי ללמוד להפסיד. פרופסור קווירל… האם תוכל בבקשה… להפסיק את זה?"

פרופסור קווירל נאנח. "אני באמת מצטער, מר פוטר. אני מבין שאתה בוודאי מוצא את העניין הזה מרגיז באותה מידה בין אם אתה מתכוון להיות אדון האופל הבא ובין אם לאו. אבל גם לילדים האלה היה לקח חיים חשוב ללמוד. האם זה יהיה בסדר אם אעניק לך נקודת קווירל כהתנצלות?"

"תעשה את זה שתיים," אמר הארי.

גל של צחוק מופתע נשמע באוויר, משחרר מעט מן המתח.

"סגור," אמר פרופסור קווירל.

"ולאחר שאסיים את הלימודים אני עומד למצוא אותך ולדגדג אותך."

עוד צחוק נשמע, אך פרופסור קווירל לא חייך.

הארי הרגיש כאילו הוא נאבק באנקונדה, בעודו מנסה לכפות את רצונו על ולנתב השיחה במסלול הצר שיגרום לאנשים להבין שהוא אינו אדון אפל אחרי הכל… מדוע פרופסור קווירל חשד בו כל כך?

"פרופסור," אמר קולו הבלתי-מוגבר של דראקו. "גם אני איני שואף להיות אדון אופל טיפש."

דממה המומה כיסתה את האולם.

אתה לא חייב לעשות זאת! הארי כמעט ופלט בקול, אבל הוא עצר את עצמו בזמן; דראקו עשוי לא לרצות שידעו כי הוא עושה זאת מתוך חברות להארי… או מתוך הרצון להיראות חברי…

לקרוא לזה רצון להיראות חברי גרם להארי להרגיש עלוב מאוד, ומרושע. אם דראקו ניסה להרשים אותו, זה עבד מצוין.

פרופסור קווירל בחן את דראקו בחומרה. "אתה דואג שלא תוכל להעמיד פנים שאתה מפסיד, מר מאלפוי? שהפגם הזה המתאר את מר פוטר מתאר גם אותך? אביך בוודאי לימד אותך טוב מכך."

"אולי, כשמדובר בדיבורים," אמר דראקו, פניו מופיעות על מסך התקשורת כעת. "לא כשמדובר בלספוג חבטות ולהידחף לקרקע. אני רוצה להיות לא פחות חזק ממך, פרופסור קווירל."

גבותיו של פרופסור קווירל עלו מעלה ונשארו שם. "אני חושש, מר מאלפוי," הוא אמר לאחר זמן מה, "שהסידורים שעשיתי בעבור מר פוטר, הכוללים כמה סלית'רינים בוגרים שישמעו רק אחר כך כמה טיפשים היו, לא יתאימו לך. אבל דעתי המקצועית היא שהנך חזק מאוד כבר עכשיו. אם אשמע שנכשלת, כפי שמר פוטר נכשל היום, אני אבצע את הסידורים המתאימים ואתנצל בפניך ובפני מי שפגעת בו. עם זאת, אני לא חושב שזה יהיה נחוץ."

"אני מבין, פרופסור," אמר דראקו.

פרופסור קווירל הסתכל על כל הכיתה. "האם עוד מישהו שואף להיות חזק?"

כמה תלמידים הסתכלו מסביב בלחץ. אחרים, הארי חשב ממקומו בשורה האחורית, נראו כאילו הם פוצים פה אך לא אומרים דבר. בסופו של דבר, איש לא דיבר.

"דראקו מאלפוי יהיה אחד מהגנרלים בצבאות של השנה שלכם," אמר פרופסור קווירל, "אם הוא יחליט שברצונו להשתתף בפעילות זו. ועכשיו, מר פוטר, בבקשה גש הלום."

__________________________________________________________________________

כן, אמר פרופסור קווירל, זה חייב להיות בפני כולם, בפני חבריך, משום שאלו התנאים בהם סנייפ התעמת איתך ואלו התנאים בהם אתה חייב ללמוד להפסיד.

ועכשיו תלמידי השנה הראשונה צפו, בדממה שנאכפה על ידי קסם, ועם בקשותיהם של הארי ושל הפרופסור יחדיו לא להתערב. הרמיוני הסבה פניה, אבל לא התנגדה או אפילו ניסתה לשלוח בהארי מבט משמעותי, אולי משום שגם היא הייתה קודם בשיעור השיקויים.

הארי עמד על מזרן כחול ורך, מהסוג שניתן למצוא בדוג'ו של מוגלגים, שפרופסור קווירל הניח על הרצפה כדי לספוג את נפילתו של הארי.

הארי פחד ממה שהוא עלול לעשות. אם פרופסור קווירל צדק לגבי מוכנותו להרוג…

שרביטו של הארי נח על שולחנו של פרופסור קווירל, לא משום שהארי ידע לחשים שיכלו להגן עליו, אלא כיוון שאחרת (חשב הארי) הוא עלול לנסות לתקוע אותו בארובת העין של מישהו. הנרתיק שלו נח שם גם כן, כעת מכיל את מחולל הזמן המוגן, אך עדיין שביר שלו.

הארי התחנן שפרופסור קווירל ישתמש בשינוי צורה כדי ליצור כפפות אגרוף ויקשור אותן על ידיו. פרופסור קווירל העניק לו מבט של הבנה שקטה, וסירב.

אני לא אכוון לעיניים, אני לא אכוון לעיניים, אני לא אכוון לעיניים, זה יהיה הסוף של חיי בהוגוורטס, יעצרו אותי, הארי שינן לעצמו, בנסיון לקבע את המחשבה במוחו, ובתקווה שהמחשבה תישאר שם במקרה שמוכנותו להרוג תשתלט עליו.

פרופסור קווירל חזר, מלווה בשלושה עשר בני סליתרין בוגרים יותר, משנים שונות. הארי זיהה באחד מהם את זה שהוא זרק עליו עוגה. שניים נוספים מאותו עימות היו נוכחים גם הם. זה שקרא להם להפסיק, שאמר שכדאי שלא יעשו משהו כזה, נפקד.

"אני חוזר," פרופסור קווירל אמר ונשמע מאוד נקשה. "אסור לפגוע בפוטר באמת. כל תאונה באשר היא, תיחשב כמכוונת. אתם מבינים?"

הסלית'רנים הגדולים הנהנו תוך כדי חיוך.

"אז בבקשה הרגישו חופשיים להוריד את הילד-שנשאר-בחיים מהעץ הגבוה שלו," פרופסור קווירל אמר עם חיוך עקום, שרק תלמידי השנה הראשונה הבינו.

בצורה מוסכמת כלשהי, הבחור שחטף את העוגה עמד בראש הקבוצה.

"פוטר," אמר פרופסור קווירל, "זהו מר פֵרֵגִִין דֵרִיק. הוא טוב ממך והוא עומד להראות לך זאת."

דריק צעד קדימה ומוחו של הארי צרח צורמנית. אסור לו לברוח, אסור לו להשיב מלחמה –

דריק עצר במרחק כפסע מהארי.

הארי לא כעס עדיין, רק פחד. ועל כן הוא רק הביט בנער מתבגר הגבוה ממנו בלא פחות מחצי מטר, בעל שרירים בולטים, שיער פנים, וחיוך נוראי של ציפייה.

"בקש ממנו לא לפגוע בך," פרופסור קווירל אמר. "אולי אם הוא יראה שאתה מספיק מעורר רחמים, הוא יחליט שאתה משעמם, וילך."

צחוק נשמע מבני הסלית'רין הגדולים שצפו.

"בבקשה," הארי אמר, קולו רוטט, "אל, תפגע, בי…"

"זה לא נשמע כאילו התכוונת לזה," אמר פרופסור קווירל.

חיוכו של דריק התרחב. רפה השכל המגושם הזה נראה יותר ויותר מתנשא ו…

…טמפרטורת הדם של הארי צנחה…

"בבקשה אל תפגע בי," הארי ניסה שוב.

פרופסור קווירל הניד בראשו. "איך בשם מרלין הצלחת לגרום לזה להישמע כמו עלבון, פוטר? ישנה רק תגובה אחת שאתה יכול לצפות לה ממר דריק."

דריק צעד מכוון קדימה והתנגש בהארי.

הארי מעד כמה צעדים אחורה, ולפני שיכל לעצור בעצמו, התיישר שוב בקור רוח.

"טעות," אמר פרופסור קווירל, "טעות, טעות, טעות."

"התנגשת בי, פוטר," דריק אמר. "התנצל."

"אני מצטער!"

"אתה לא נשמע מצטער," אמר דריק.

עיניו של הארי התרחבו בזעם, הוא הצליח לגרום לעצמו להישמע כאילו הוא התחנן באמת –

דריק דחף אותו, חזק, והארי נפל כשידיו וברכיו על המזרן.

המזרן הכחול נראה כאילו הוא מתנועע בשדה ראייתו של הארי.

הוא החל לפקפק במניעיו של פרופסור קווירל לגבי הלקח הזה, לכאורה.

רגל נחה על ישבנו של הארי ורגע לאחר מכן הוא נדחף בחוזקה לצד השני, משתרע על גבו.

דריק צחק. "זה כיף," הוא אמר.

כל שהיה עליו לעשות הוא להכריז שזה נגמר. ולדווח על כל העניין למשרד המנהל. זה יהיה סופו של הפרופסור ללימודי הגנה ושהותו מוכת הגורל בהוגוורטס ו… פרופסור מקגונגל תכעס, אבל…

(תמונה של פניה של פרופסור מקגונגל הבזיקה לנגד עיניו. היא לא נראתה כועסת, רק עצובה -)

"עכשיו אמור לו שהוא טוב ממך, פוטר," אמר קולו פרופסור קווירל.

"אתה, טוב, ממני."

הארי החל להתרומם ודריק שם רגל על החזה שלו ודחף אותו בחזרה אל המזרן.

העולם הלך ונהיה צלול כבדולח. דרכי פעולה ותוצאותיהן האפשריות נפרשו בפניו בבהירות מוחלטת. הטיפש לא יצפה ממנו להשיב מלחמה, מכה קטנה באזור החלציים תהמם אותו לזמן מספיק כדי –

פרופסור קווירל אמר, "אתה חסר סבלנות."

הארי היסס. מוחו, המאומן היטב בפסימיזם, צייר תמונה של זקן כמוש עם דם נשפך מפיו לאחר שהארי עקר את לשונו –

רגע לאחר מכן, דריק דחף את הארי למזרן שוב וישב עליו, דוחק את נשימתו מחזהו במשב רוח.

"די!" הארי צעק. "בבקשה די!"

"יותר טוב," אמר פרופסור קווירל. "זה אפילו נשמע אמיתי."

זה היה אמיתי. זה היה הדבר הנורא, הדבר המחליא, זה היה אמיתי. הארי התנשם בכבדות, פחד וזעם קר זורמים דרכו –

"הַפסד," אמר פרופסור קווירל.

"אני, מפסיד" הארי הכריח את עצמו לומר.

"אני אוהב את זה," אמר דריק מעל גבו של הארי, "תפסיד עוד קצת."

__________________________________________________________________________

 

ידיים דחפו את הארי, שולחות אותו למעוד לאורך מעגל בני הסלית'רין לעוד ידיים שדחפו אותו שוב. הארי מזמן עבר את השלב של לנסות לא לבכות, ופשוט ניסה להשאר על רגליו.

"מה אתה, פוטר?" אמר דריק.

"אני, מ-מפסידן, אני מפסיד, אני נכנע, ניצחת, אתה ט-טוב, ממני, בבקשה הפסק -"

הארי מעד על רגל והתרסק אל הרצפה, ידיו לא מצליחות לתפוס את עצמו. הוא היה מסוחרר לרגע, ואז נאבק לעמוד שוב על רגליו.

"מספיק!" אמר קולו של פרופסור קווירל, שנשמע חד דיו כדי לחתוך ברזל. "התרחקו ממר פוטר!"

הארי ראה מבטים מופתעים על פניהם. הקור שבדמו, שזרם ופעם, חייך בסיפוק קר.

ואז הארי התמוטט על המזרן.

פרופסור קווירל דיבר. נשמעו כמה השתנקויות מהסלית'רינים המבוגרים.

"ואני מאמין שליורש לבית מאלפוי יש דבר מה שהוא רוצה להסביר לכם גם כן," סיים פרופסור קווירל.

קולו של דראקו החל לדבר, נשמע חד כמעט כמו של פרופסור קווירל. הוא קיבל את אותו מקצב בו דראקו השתמש כדי לחקות את אביו, והוא אמר משהו כמו יכול לסכן את בית סלית'רין ו-מי יודע כמה בני ברית בבית הספר הזה בלבד ו-חוסר מודעות מוחלט, שלא לדבר על עורמה ו-עבריינים סתומים, לא שימושיים לדבר מלבד משרתים מתרפסים ומשהו באחורי מוחו של הארי, למרות כל אשר ידע, מנה את דראקו עם בני בריתו.

הארי כאב בכל גופו, ככל הנראה היה פצוע, גופו הרגיש קר, מוחו מותש לחלוטין. הוא ניסה לחשוב על השיר של פוקס, אך בלי נוכחתו של עוף החול הוא לא הצליח להיזכר במנגינה וכאשר הוא ניסה לדמיין אותה הוא לא הצליח לדמיין דבר מלבד ציפור מצייצת.

כעת דראקו סיים את דבריו ופרופסור קווירל אמר לבני סלית'רין הבוגרים שהם משוחררים, והארי פתח את עיניו ונאבק לשבת זקוף, "חכה", הארי אמר, מכריח את עצמו לדבר, "יש משהו, שאני רוצה, להגיד, להם -"

"חכו למר פוטר," פרופסור קווירל אמר בקור לסלית'רינים שעזבו.

הארי התנודד על רגליו. הוא נזהר שלא להסתכל בכיוון של בני כיתתו. הוא לא רצה לראות איך הם הביטו בו כרגע. הוא לא רצה לראות את הרחמים שלהם.

כך שבמקום זאת הארי הביט בבני סלית'רין הבוגרים, שעדיין נראו מופתעים למדי.

הם בהו בו בחזרה. הבעת חרדה הופיעה על פניהם.

הצד האפל שלו, כשהיה בשליטה, החזיק ככל כוחו בדמיון של הרגע הזה, והעמיד פני מפסיד.

הארי אמר, "אף אחד לא -"

"עצור," אמר פרופסור קווירל. "אם זה מה שאני חושב שזה, בבקשה חכה עד לאחר שילכו. הם ישמעו על כך מאוחר יותר. לכולנו יש לקח ללמוד, מר פוטר."

"בסדר," הארי אמר.

"אתם. לכו."

הסלית'רינים המבוגרים ברחו, והדלת נטרקה מאחוריהם.

"איני מרשה לאף אחד לנקום בהם," הארי אמר בצרידות. "זוהי בקשה לכל אלו המחשיבים את עצמם חבריי. היה לי לקח ללמוד, והם עזרו לי ללמוד אותו, להם היה לקח ללמוד גם כן. זה נגמר. אם אתם מספרים את הסיפור הזה, וודאו כי אתם מספרים גם את החלק הזה."

הארי הסתובב כדי להביט בפרופסור קווירל.

"הפסדת," אמר פרופסור קווירל, קולו עדין בפעם הראשונה. לשמוע את הפרופסור מדבר כך היה מוזר, כאילו קולו לא אמור להיות מסוגל להישמע כך.

הארי אכן הפסיד. היו רגעים בהם הזעם הקר נעלם כליל, הוחלף בפחד, וברגעים אלו הוא התחנן בפני בני סלית'רין הבוגרים והתכוון לכך…

"האם עודך בחיים?" אמר פרופסור קווירל, עדיין באותה עדינות מוזרה.

הארי הצליח להנהן.

"לא כל הפסד הוא כזה," אמר פרופסור קווירל. "ישנן פשרות וכניעות מוסכמות. ישנן דרכים אחרות להרגיע בריונים. זוהי אומנות שלמה, לתמרן אחרים על ידי כך שאתה מרשה להם להיות דומיננטים עליך. אבל תחילה, הפסד חייב להיות משהו נתפס. האם תזכור כיצד הפסדת?"

"כן."

"האם תוכל להפסיד?"

"אני… חושב שכן…"

"גם אני חושב שכן." פרופסור קווירל קד נמוך כל כך עד ששיערו הדליל כמעט נגע ברצפה.

"ברכות, הארי פוטר, ניצחת."

לא היה מקור יחיד, ולא אדם שפעל ראשון, מחיאות הכפיים התחילו כולן יחדיו ברעם מחריש אוזניים.

הארי לא היה מסוגל להסתיר את הפתעתו. הוא הסתכן במבט על חבריו לכיתה, והוא ראה את פניהם מביעות לא רחמים אלא יראת כבוד. מחיאות הכפיים הגיעו מרייבנקלו וגריפינדור והפלפאף ואפילו מסלית'רין, ככל הנראה כיוון שדראקו מאלפוי מחא כפיים גם הוא. חלק מהתלמידים עמדו על רגליהם וחצי מגריפינדור עלו על השולחנות.

וכך הארי עמד שם, מתנדנד, נותן לכבוד שגילו לשטוף אותו, מרגיש חזק יותר, ואולי אפילו קצת מאושש.

פרופסור קווירל חיכה שמחיאות הכפיים יגוועו. זה לקח לא מעט זמן.

"מופתע, מר פוטר?" פרופסור קווירל אמר. קולו נשמע משועשע. "כרגע גילית שהעולם האמיתי לא תמיד נראה כמו הסיוטים הגרועים ביותר שלך. כן, אם היית ילד אלמוני ומסכן שעבר התעללות, כנראה שהם היו מכבדים אותך פחות לאחר מכן, מרחמים עליך אפילו, בזמן שהם מנחמים אותך מהספסלים הגבוהים שלהם. זהו טבע האדם, אני חושש. אבל אותך הם כבר מכירים כדמות בעלת עוצמה. והם ראו אותך מתעמת עם פחדיך וממשיך להתעמת איתם, אף על פי שיכולת לפרוש בכל רגע. האם כיבדת אותי פחות כשסיפרתי לך שבכוונה נתתי לאחרים לירוק עליי?"

הארי חש צריבה בגרונו והשתיק את עצמו במהירות. הוא לא סמך על גילוי הכבוד הפלאי הזה מספיק כדי להתחיל לבכות בפניהם שוב.

"ההישג יוצא הדופן שלך בכיתה שלי דורש פרס יוצא דופן, הארי פוטר. בבקשה קבל את מחמאותיי בשם הבית שלי, וזכור מעתה ואילך שלא כל בני סלית'רין הם אותו הדבר. ישנם בני סלית'רין, וישנם בני סלית'רין." פרופסור קווירל חייך חיוך רחב כשאמר זאת. "חמישים ואחת נקודות לרייבנקלו."

הייתה הפתעה גדולה, הפסקה, ואז תוהו ובוהו התפרץ בקרב תלמידי רייבנקלו, שהחלו מייללים ושורקים ומריעים.

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

(ובאותו הרגע הארי חש שמשהו ממש לא בסדר בזה, פרופסור מקגונגל צדקה, צריכות להיות השלכות, צריכה להיות עלות למעשיו ומחיר לשלם, לא היה אפשר פשוט להחזיר את הכול לקדמותו -)

אך הארי ראה את הפנים המאושרות ברייבנקלו וידע שבשום אופן אינו יכול לסרב.

מוחו הציע הצעה. זו הייתה הצעה טובה. הארי לא האמין שמוחו עדיין מחזיק אותו זקוף, ועל אחת כמה וכמה מציע הצעות טובות.

"פרופסור קווירל," הארי אמר, בבהירות המירבית שהצליח כשגרונו ניחר. "אתה כל אשר בן לביתך אמור להיות, ואני חושב שאתה בוודאי מה שסלזאר סלית'רין ראה בעיני רוחו כשהוא עזר להקים את הוגוורטס. אני מודה לך ולביתך," דראקו הנהן בראשו בצורה בלתי מורגשת וסובב את אצבעו בעדינות, עוד, המשך, "ואני חושב שיש לקרוא שלוש קריאות הידד לבית סלית'רין. כולם ביחד איתי?" הארי עצר. "הידד!" רק מעט אנשים הצטרפו בניסיון הראשון. "הידד!" הפעם רוב רייבנקלו השתתפו. "הידד!" ובפעם הצטרפו הזו כמעט כל רייבנקלו, מעט מהפלפאף ובערך רבע מגריפינדור.

ידו של דראקו התכווצה באישור למחווה זריזה של אגודל מורם.

רוב בני סלית'רין נשאו הבעות של הפתעה מוחלטת. חלקם בהו בפרופסור קווירל בפליאה. בלייז זאביני הביט בהארי במבט מחושב ומלא עניין.

פרופסור קווירל קד. "תודה לך, הארי פוטר," הוא אמר, עדיין עם אותו חיוך רחב. הוא פנה לכיתה. "כעת, תאמינו או לא, עדיין נותרה לנו חצי שעה לשיעור, וזה מספיק כדי להציג בפניכם את לחש המגן הפשוט. מר פוטר, כמובן, הולך לנוח כפי שמגיע לו."

"אני יכול -"

"טמבל," פרופסור קווירל אמר בחיבה. תלמידי הכיתה כבר צחקו ברקע. "חבריך לכיתה יוכלו ללמד אותך מאוחר יותר, או שתקבל ממני שיעור פרטי אם זה מה שיידרש. אבל ברגע זה, אתה עומד לעבור בדלת השלישית משמאל באחורי הבמה, שם יחכו לך מיטה, מבחר של חטיפים ערבים לחך וכמה ספרים קלילים מספריית הוגוורטס. אל תיקח עמך דבר, בייחוד לא ספרי לימוד.

עכשיו לך."

הארי הלך.


תודה לכל מי שהשתתף בתרגום של הפרק! יותם פדרמן, יבגני רזניקוב, איתמר שטרום, עדן, דניאל דיויס, דודי גרינבאום, אביעד טלב, אילת דקל, לינוי יאטצה, לידן ליבוביץ׳, גולן נחליאל, שני גת, רועי תיכון, אוהד לוי, איתי בן-עברי, לאה ישלח, שירה יניר, עמית לוונטל, ויובלה קרונמן! את חלקכם אנחנו בצוות התרגום עוד לא מכירים, אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר במייל, בפייסבוק, או בינשוף.

ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאןהצטרפו לתרגום של פרקים נוספים

המשיכו לפרק 20 – משפט בייס

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו