הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 18 – היררכיות שליטה

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


היה זה זמן ארוחת הבוקר ביום שישי. הארי לקח עוד ביס גדול מהטוסט שלו ואז ניסה להזכיר למוח שלו שלטרוף את ארוחת הבוקר לא באמת יביא אותו לצינוק מהר יותר. בכל מקרה הייתה לו שעה שלמה של לימודים בין ארוחת הבוקר לשיעור שיקויים.

אבל צינוק! בהוגוורטס! בדימיון של הארי כבר החלו להצטייר תהומות, גשרים צרים, לפידים וכתמי טחב זוהר. האם יהיו שם עכברושים? האם יהיו שם דרקונים?

"הארי פוטר," אמר קול שקט מאחוריו.

הארי העיף מבט מעבר לכתפו ומצא את עצמו מביט בארני מקמילן, לבוש באלגנטיות בגלימות עם שוליים צהובים ונראה מודאג מעט.

"נוויל חשב שמוטב שאזהיר אותך," אמר ארני בקול שקט. "אני חושב שהוא צודק. תיזהר מהמורה לשיקויים בשיעור היום. ההפלפאפים הבוגרים אמרו לנו שפרופסור סנייפ יכול להיות ממש גועלי לאנשים שהוא לא אוהב, והוא לא אוהב את רוב האנשים שאינם בסלית'רין. אם תגיד לו משהו מתחכם… זה יכול להיות ממש רע עבורך, ממה ששמעתי. פשוט תוריד את הראש ואל תיתן לו אף סיבה לשים לב אליך."

הייתה הפסקה כשהארי עיבד את המידע, ואז הוא הרים את גבותיו. (הארי חלם להיות מסוגל להרים רק גבה אחת, כמו ספוק, אבל הוא מעולם לא הצליח.) "תודה," אמר הארי. "יכול להיות שחסכת לי הרבה צרות."

ארני הנהן, ופנה בחזרה לשולחן הפלפאף.

הארי חזר לאכול את הטוסט שלו.

בערך ארבע נגיסות לאחר מכן מישהו אמר "סלח לי," והארי הסתובב וראה תלמיד רייבנקלו בוגר, שנראה מודאג מעט –

זמן מה לאחר מכן, הארי סיים לאכול את צלחת הנקניק השלישית שלו. (הוא למד לאכול ארוחת בוקר גדולה. הוא תמיד יכל לאכול ארוחת צהריים קטנה, אם לא הזדמן לו להשתמש במחולל-הזמן.) וקול נוסף מאחוריו אמר "הארי?"

"כן," אמר הארי בקול יגע, "אני אנסה לא למשוך את תשומת ליבו של פרופסור סנייפ -"

"או, זה חסר סיכוי," אמר פרד.

"חסר סיכוי לחלוטין," אמר ג'ורג'.

"אז ביקשנו מגמדוני הבית לאפות לך עוגה," אמר פרד.

תמונה: Potter Puppet Pals

תמונה: Potter Puppet Pals

"אנחנו הולכים לשים עליה נר אחד עבור כל נקודה שתאבד לרייבנקלו," אמר ג'ורג'.

"ונעשה מסיבה לכבודך בשולחן גריפינדור בארוחת הצהריים," אמר פרד.

"אנחנו מקווים שזה יעודד אותך אחרי זה," סיים ג'ורג'.

הארי בלע את הביס האחרון של הנקניק והסתובב. "בסדר," אמר הארי. "לא התכוונתי לשאול את זה אחרי פרופסור בינס, באמת שלא, אבל אם פרופסור סנייפ עד כדי כך נורא, למה לא פיטרו אותו?"

"פיטרו אותו?" שאל פרד.

"אתה מתכוון, החליפו אותו?"

"כן," אמר הארי. "זה מה שעושים עם מורים גרועים. מפטרים אותם. ואז שוכרים מורה טוב יותר במקומם. אין לכם פה איגודים או קביעוּת, נכון?"

פרד וג'ורג' כיווצו את מצחיהם, כמו שהיו עושים זקני השבט בחברת ציידים-לקטים אם היית מנסה להסביר להם חשבון אינטגרלי.

"אני לא יודע," אמר פרד אחרי זמן מה. "מעולם לא חשבתי על זה."

"גם אני לא," אמר ג'ורג'.

"כן," אמר הארי, "אני שומע את זה הרבה. נתראה בארוחת צהריים, חבר'ה, ואל תאשימו אותי אם לא יהיו נרות על העוגה הזו."

פרד וג'ורג' צחקו שניהם, כאילו הארי אמר משהו משעשע, קדו לו, והלכו חזרה לשולחן גריפינדור.

הארי הסתובב בחזרה אל שולחן ארוחת הבוקר ולקח קאפקייק. הוא כבר הרגיש די מלא, אבל הייתה לו תחושה שהבוקר הזה ידרוש ממנו הרבה קלוריות.

בעודו אוכל את הקאפקייק שלו, הארי חשב על הפרופסור הגרוע ביותר שפגש עד כה, פרופסור בינס מתולדות הקסם. פרופסור בינס היה רוח רפאים. ממה שהרמיוני אמרה על רוחות רפאים, לא נראה סביר שהייתה להן מודעות עצמית מלאה. לא היו תגליות מפורסמות שנעשו על ידי רוחות, או הרבה עבודה מקורית מכל סוג, לא משנה מי הן היו בחייהן. רוחות התקשו לזכור את המאה הנוכחית. הרמיוני אמרה שהן היו כמו דיוקנאות שנעשו במקרה, שהוטבעו בחומר הסובב על ידי פרץ האנרגיה הרוחנית שנגרם ממותו הפתאומי של קוסם.

הארי נתקל במורים טיפשים בגיחותיו הכושלות אל מערכת החינוך המוגלגית הרגילה – אביו היה בררן הרבה יותר כשזה הגיע לבחירת סטודנטים כמורים פרטיים, כמובן – אבל שיעור תולדות הקסם היה הפעם הראשונה שבה נתקל במורה שלא היה תבוני, פשוטו כמשמעו.

והדבר ניכר. הארי וויתר אחרי חמש דקות והתחיל לקרוא ספר לימוד. כשהיה ברור ש"פרופסור בינס" לא הולך להתנגד, הארי שלף מהנרתיק שלו אטמי אוזניים.

האם רוחות לא דורשות משכורת? זה העניין? או שפשוט בלתי אפשרי, פשוטו כמשמעו, לפטר מישהו בהוגוורטס, אפילו אם הוא מת?

ועכשיו נראה היה שפרופסור סנייפ נוטה להתנהג בצורה נוראית כלפי כל מי שלא היה בסלית'רין ולא עלה בדעתו של איש להפסיק את החוזה שלו.

והמנהל העלה באש תרנגולת.

"סלח לי," הגיע קול מודאג מאחוריו.

"אני נשבע," אמר הארי בלי להסתובב, "המקום הזה הוא כמעט שמונה וחצי אחוז גרוע כמו הדברים שאבא אומר על אוקספורד."


 

הארי רקע ברגליו במורד מסדרונות האבן, נראה נעלב, מרוגז, ורותח בו בזמן.

"צינוק!" לחשש הארי. "צינוק! זה לא צינוק! זה מרתף! מרתף!"

כמה בנות מרייבנקלו הביטו בו במבטים מוזרים. הבנים כבר התרגלו אליו.

נראה שהקומה שבה הייתה כיתת השיקויים נקראה "צינוק" מפני שהיתה מתחת לקרקע ומעט קרה יותר משאר הטירה, ותו לא.

בהוגוורטס! בהוגוורטס! הארי חיכה כל חייו ועכשיו הוא עדיין מחכה, ואם היה מקום כלשהו על פני האדמה שצריך היה להיות לו צינוק ראוי לשמו זה הוגוורטס! האם הארי צריך לבנות טירה בעצמו אם הוא רוצה לראות תהום חסרת תחתית אחת קטנה?

זמן קצר לאחר מכן הם הגיעו לכיתת השיקויים והארי התעודד משמעותית.

כיתת השיקויים הכילה יצורים מוזרים ומשומרים בצנצנות ענקיות, שהונחו על מדפים אשר כיסו כל סנטימטר של שטח קיר בין הארונות. הארי התקדם מספיק בקריאה שלו והצליח לזהות חלק מהיצורים, כמו הפוֹנְטֶמָה הזַבְּרִיסְקָנִית. על אף שהעכביש, שאורכו היה כחמישים סנטימטר, נראה כמו אקרומנטולה, הוא היה קטן מדי מכדי להיות כזו. הוא ניסה לשאול את הרמיוני, אבל לא נראה שהיא מעוניינת במיוחד להסתכל לאן שהצביע.

הארי הסתכל על כדור אבק גדול עם עיניים ורגליים כשהמתנקש עט אל תוך החדר.

זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחו של הארי כשראה את פרופסור סוורוס סנייפ. היה משהו שקט וקטלני בדרך שבה האיש פסע בין שולחנות הילדים. גלימותיו היו פרועות, שערו מלוכלך ושמנוני. היה בו משהו שהזכיר את לוציוס, אף על פי שהשניים לא דמו זה לזה כלל, וקיבלת את הרושם שאם לוציוס יהרוג אותך באלגנטיות מושלמת, האיש הזה פשוט יהרוג אותך.

"שבו," אמר פרופסור סוורוס סנייפ. "ומייד."

הארי ועוד כמה תלמידים שעמדו ודיברו אחד עם השני מיהרו אל השולחנות. הארי תכנן לשבת ליד הרמיוני אבל איכשהו מצא את עצמו מתיישב בשולחן הפנוי הקרוב ביותר, ליד ג'סטין פינץ'-פלצ'לי (זה היה שיעור משותף, רייבנקלו והפלפאף), מה שמיקם אותו שני שולחנות משמאל להרמיוני.

סוורוס התיישב מאחורי שולחן המורה, וללא ההקדמה הקלה ביותר אמר, "חנה אבוט."

"כאן," אמרה חנה בקול רועד קלות.

"סוזן בונז."

"נוכחת."

וכך זה נמשך, איש לא מעז להכניס מילה, עד ש:

"אה, כן. הארי פוטר. ה… ידוען החדש שלנו."

"הידוען נוכח, אדוני."

חצי מהכיתה התכווצו, וכמה מהחכמים יותר נראו לפתע כאילו הם רוצים לברוח כל עוד הכיתה עומדת על תילה.

סוורוס חייך חיוך מלא ציפייה וקרא את השם הבא ברשימה.

הארי נאנח מנטלית. זה קרה הרבה יותר מדי מהר מכדי שיוכל לעשות משהו בקשר לזה. נו טוב. היה ברור שהאיש הזה כבר לא מחבב אותו, מאיזו סיבה שלא תהיה. וכשהארי חשב על זה, עדיף בהרבה שהמורה לשיקויים ייטפל אליו מאשר לנוויל או הרמיוני, נגיד. הארי היה מסוגל להגן על עצמו הרבה יותר טוב. כן, נראה שזה עדיף.

כשהסתיימה בדיקת הנוכחות, סוורוס עבר במבטו על פני כל הכיתה. עיניו היו ריקות כמו שמי לילה נטולי כוכבים.

"אתם כאן," אמר סוורוס בקול שקט שהתלמידים מאחור התאמצו לשמוע, "כדי ללמוד את המדע העדין ואת האומנות המדויקת של הכנת שיקויים. כיוון שכמעט ואין כאן הנפת שרביטים מטופשת, רבים מכם יתקשו להאמין שזהו קסם. אני לא מצפה שבאמת תבינו את היופי של הקדרה המבעבעת עם האדים המפעפעים בה; את הכוח העדין של הנוזלים המתפשטים בתוך עורקיו של אדם," לחש סנייפ בקול מתענג וזחוח, "מכשפים את בינתו, מכשילים את חושיו," זה פשוט הפך מטריד יותר ויותר. "אני יכול ללמד אתכם לשמר תהילה בבקבוק, לבשל ניצחון, אפילו לפקוק את המוות – בתנאי שאינכם קבוצה של אידיוטים מוחלטים כמו אלה שאני זוכה ללמד בדרך כלל."

נראה שסוורוס הצליח לראות איכשהו את הבעת הספקנות על פניו של הארי, או לפחות עיניו קפצו לפתע למקום שבו הארי ישב.

"פוטר!" ירה המורה לשיקויים. "מה אקבל אם אוסיף אבקת שורש אספודל למרקחת של לענה?"

הארי מצמץ. "זה היה במרקחות ושיקויי קסם?" הוא שאל. "הרגע סיימתי לקרוא אותו, ואני לא זוכר שום דבר שהשתמשו בו בלענה -"

ידה של הרמיוני נורתה לאוויר והארי ירה בה מבט זועם שגרם לה להרים את ידה אפילו גבוה יותר.

"צק, צק," אמר סוורוס בקול משי. "נראה שהתהילה אינה הפתרון לכול."

"באמת?" שאל הארי. "אבל הרגע אמרת לנו שאתה יכול ללמד אותנו לשמר תהילה בבקבוק. תגיד, איך זה עובד בדיוק? אתה שותה את זה והופך לידוען?"

שלושה רבעים מהכיתה התכווצו.

ידה של הרמיוני צנחה לאיטה. טוב, זה לא מפתיע. היא אולי היריבה שלו, אבל היא לא הייתה ילדה מהסוג שישתף פעולה אחרי שנהיה ברור שהפרופסור ניסה להשפיל אותו בכוונה.

הארי ניסה לשלוט בעצמו – התגובה הראשונה שעברה בראשו הייתה 'אבראקדברא'.

"בוא ננסה שוב," אמר סוורוס. "פוטר, אם הייתי מבקש ממך למצוא לי בזואר, איפה היית מחפש?"

"גם זה לא בספר הלימוד," אמר הארי, "אבל קראתי בספר מוגלגים שטריכינובזואר זה גוש של שיער שהתגבש שנמצא בקיבה אנושית, ומוגלגים האמינו פעם שהיא יכולה לרפא כל רעל -"

"טעות," אמר סוורוס. "ניתן למצוא בזואר בקיבה של עז, הוא לא עשוי משיער, והוא ירפא את מרבית הרעלים אבל לא את כולם."

"לא אמרתי את זה, רק אמרתי שזה מה שקראתי בספר מוגלגים -"

"אף אחד פה לא מעוניין בספרי המוגלגים העלובים שלך. ניסיון אחרון. מה ההבדל, פוטר, בין 'חונק הזאב' ל'ברדס הנזיר'?"

זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

"אתה יודע," אמר הארי בקור, "באחד מספרי המוגלגים המרתקים למדי שלי, מתואר מחקר שבו אנשים מצליחים לגרום לעצמם להראות מאוד חכמים כשהם שואלים שאלות על עובדות אקראיות שרק הם יודעים. מסתבר שהצופים מהצד הבחינו רק שהשואלים ידעו והעונים לא ידעו, ולא שמו לב לחוסר-ההוגנות במשחק. אז, פרופסור, אתה יכול להגיד לי כמה אלקטרונים יש באורביטל החיצוני של אטום פחמן?"

חיוכו של סוורוס התרחב. "ארבעה," הוא אמר. "אבל זו עובדה חסרת חשיבות שאיש לא צריך לטרוח ולרשום אותה. לידיעתך, פוטר, אספודל ולענה יוצרים יחדיו שיקוי שינה כל כך חזק, עד שהוא מוכר בשם 'שיקוי המוות החי'. באשר ל'חונק הזאב' ו'ברדס הנזיר', שניהם מתייחסים לאותו הצמח, המוכר גם בשם אקוניט, כמו שהיית יודע אם היית קורא את אלף עשבים ופטריות קסומים. חשבת שלא תפתח ספר לפני שתגיע לכאן, מה, פוטר? כל השאר, מוטב שתרשמו את זה, כדי שלא תהיו בורים כמותו." סוורוס עצר, נראה מרוצה למדי מעצמו. "וזה יהיה… חמש נקודות? לא, הבה ונעשה זאת לעשירייה עגולה של נקודות מרייבנקלו על החוצפה שלך."

הרמיוני נשנקה, יחד עם מספר אחרים.

"פרופסור סוורוס סנייפ," ירה הארי, "אינני יודע על דבר שעשיתי כדי לזכות בעוינותך. אם יש לך בעיה איתי שאיני מודע אליה, אני מציע שאנחנו -"

"שתוק, פוטר. עשר נקודות נוספות מרייבנקלו. כל השאר, פתחו את הספרים שלכם בעמוד 3."

הייתה תחושה קלה, תחושה קלושה ביותר של צריבה באחורי גרונו של הארי, ולא הייתה לחות בעיניו כלל. אם בכי אינו אסטרטגיה יעילה להשמדת המורה לשיקויים, אז אין טעם לבכות.

הארי התיישר לאט בכיסאו. הוא הרגיש כאילו כל הדם שלו נשאב והוחלף בחנקן נוזלי. הוא ידע שהוא מנסה לשלוט במזג שלו אבל הוא לא הצליח לזכור למה.

"הארי," לחשה הרמיוני בטירוף ממרחק שני שולחנות, "תפסיק, בבקשה, זה בסדר, לא נחשיב את זה -"

"מדברת בשיעור, גריינג'ר? שלוש -"

"אז," אמר קול שהיה קר מאפס מעלות קלווין, "מה התהליך להגשת תלונה רשמית כנגד מורה מתעלל? האם עליי לדבר עם סגנית המנהל, לכתוב מכתב לחבר המנהלים… האם תואיל להסביר כיצד זה עובד?"

הכיתה הייתה קפואה לחלוטין.

"ריתוק למשך חודש אחד, פוטר," אמר סוורוס, מחייך חיוך רחב עוד יותר.

"אני מסרב להכיר בסמכותך כמורה ולא אֲרַצֶּה שום ריתוק שתיתן לי."

אנשים הפסיקו לנשום.

חיוכו של סוורוס נעלם. "אז אתה -" קולו נקטע.

"תסולק, רצית לומר?" הארי, מצד שני, חייך קלות כעת. "אבל נראה שאתה מפקפק ביכולתך לממש את האיום הזה, או חושש מההשלכות אם תצליח. אני, מצד שני, לא מפקפק או חושש מהמחשבה על מציאת בית ספר עם מורים פחות מתעללים. או שאולי אשכור מורים פרטיים, כמנהגי, ואלמד במהירות המלאה שלי. יש לי מספיק כסף בכספת. משהו שקשור לפרסים על ראשו של אדון אופל שהבסתי. אבל ישנם מורים בהוגוורטס שאני מחבב למדי, אז אני חושב שיהיה זה קל יותר אם אוכל למצוא דרך כלשהי להיפטר ממך במקום."

"להיפטר ממני?" אמר סוורוס, גם הוא מחייך כעת חיוך דק. "איזו התרברבות משעשעת. כיצד אתה חושב לעשות זאת, פוטר?"

"אני מבין שהוגשו עליך מספר תלונות מצד תלמידים והוריהם," ניחוש, אבל ניחוש מושכל, "מה שמותיר רק את השאלה מדוע אתה עדיין פה. האם הוגוורטס לא מסוגלת לשאת בעלות של העסקת מורה אמיתי לשיקויים? אוכל להשתתף בעלות, אם זה המצב. אני בטוח שהם יוכלו למצוא מורה טוב יותר אם יציעו כפליים מהשכר הנוכחי שלך."

שני קטבים של קרח הקרינו חורף מקפיא על הכיתה.

"אתה תגלה," אמר סוורוס ברכות, "שאין לחבר המנהלים ולו טיפת אהדה להצעה שלך."

"לוציוס…" אמר הארי. "זו הסיבה שאתה עדיין כאן. אולי אוכל לדון על כך עם לוציוס. אני מאמין שהוא רוצה לפגוש אותי. אני תוהה האם יש לי משהו שהוא רוצה?"

הרמיוני הנידה בראשה בטירוף. הארי הבחין בכך מזווית עינו, אבל מלוא תשומת ליבו הייתה מרוכזת בסוורוס.

"אתה ילד טיפש מאוד," אמר סוורוס. הוא לא חייך כלל עכשיו. "אין לך דבר שלוציוס מעריך יותר מאשר את חברותי. ולו היה לך, יש לי בני ברית נוספים." קולו הפך קשה. "ואני מוצא זאת פחות ופחות סביר שלא מויינת לסלית'רין. איך קרה שהצלחת להישאר מחוץ לבית שלי? אה, כן, מצנפת המיון טענה שהיא מתלוצצת. בפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת. על מה באמת שוחחת עם מצנפת המיון, פוטר? האם היה לך משהו שהיא רצתה?"

הארי הביט לתוך עיניו הקרות של סוורוס ונזכר שמצנפת המיון הזהירה אותו לא ליצור קשר עין עם איש בזמן שחשב על – הארי השפיל את מבטו לשולחן המורה.

"נראה שאתה מהסס להסתכל לי בעיניים, פוטר!"

הלם של הבנה פתאומית – "אז מפניך הזהירה אותי מצנפת המיון!"

"מה?" אמר קולו של סוורוס, ונשמע מופתע באמת, אם כי הארי כמובן לא הביט בפניו.

הארי קם משולחנו.

"שב, פוטר," אמר קול כועס ממקום כלשהו שהוא לא הביט לכיוונו.

הארי התעלם ממנו, והביט סביב הכיתה. "אין לי שום כוונה לתת למורה לא מקצועי אחד להרוס את השהות שלי בהוגוורטס," אמר הארי ברוגע קטלני. "אני חושב שאוותר על השיעור הזה, ואו שאשכור מורה פרטי שילמד אותי בזמן שאני פה, או, אם חבר המנהלים עד כדי כך מקובע בדעתו, אלמד בחופשת הקיץ. אם מישהו מכם יחליט שהוא לא מעוניין לסבול את הבריונות של האיש הזה, השיעורים שלי יהיו פתוחים בפניכם."

"שב, פוטר!"

הארי צעד לאורך הכיתה ואחז בידית הדלת.

היא לא הסתובבה.

הארי פנה לאחור לאיטו, ותפס הצצה בסוורוס מחייך ברוע לפני שנזכר להסב את מבטו.

"פתח את הדלת."

"לא," אמר סוורוס.

"אתה גורם לי להרגיש מאויים," אמר קול כה קפוא, שהוא לא נשמע כמו הארי כלל, "וזו טעות."

קולו של סוורוס צחק. "מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה, ילד?"

הארי צעד שישה צעדים ארוכים קדימה, הרחק מהדלת, עד שעמד ליד השורה האחורית של שולחנות הכיתה.

ואז הארי הזדקף והרים את יד ימינו בתנועה נוראית אחת, אצבעות מוכנות לנקישה.

נוויל צרח וצלל מתחת לשולחנו. ילדים אחרים התכווצו לאחור או הרימו את ידיהם לגונן על עצמם בתנועה אינסטינקטיבית.

"הארי, לא!" צווחה הרמיוני. "מה שזה לא יהיה, אל תעשה את זה!"

"כולכם יצאתם מדעתכם?" נבח קולו של סוורוס.

לאט, הארי הנמיך את ידו. "לא עמדתי לפגוע בו, הרמיוני," אמר הארי, קולו מעט שקט יותר. "רק עמדתי לפוצץ את הדלת."

אם כי עכשיו שהארי נזכר, לא היית אמור לשנות-צורה לדברים שאמורים להישרף, מה שאומר שלחזור בזמן לאחר מכן ולבקש מפרד או מג'ורג' שישנו-צורה של משהו לכמות מדודה היטב של חומר נפץ זה אולי לא רעיון כל כך טוב…

"סילנציו," אמר קולו של סוורוס.

הארי ניסה לומר "מה?" וגילה ששום קול לא נשמע.

"זה נעשה מגוחך. אני חושב שהורשית להכניס את עצמך למספיק צרות ליום אחד, פוטר. אתה התלמיד הכי מפריע ולא ממושמע שראיתי מימיי, ואעשר נקודות מרייבנקלו. עשר נקודות מרייבנקלו. עשר נקודות מרייבנקלו! חמישים נקודות מרייבנקלו! עכשיו שב וצפה בשאר הכיתה לומדת!"

הארי שם את ידו בנרתיק וניסה לומר "טוש" אבל כמובן שלא יצאו שום מילים. זה עצר אותו לרגע; ואז הוא חשב לאיית ט-ו-ש בתנועות אצבע, וזה עבד. מ-ח-ב-ר-ת והייתה לו מחברת. הארי צעד לעבר שולחן ריק, לא זה שישב לידו במקור, ורשם הודעה קצרה. הוא קרע את הנייר, הכניס את הטוש והמחברת לכיס בגלימה שלו לטובת גישה מהירה, והרים את השלט שלו, לא לסנייפ, אלא לשאר הכיתה.

אני עוזב

האם עוד מישהו

צריך לצאת?

"יצאת מדעתך, פוטר," אמר סוורוס בבוז קר.

מלבדו, איש לא דיבר.

הארי קד קידה אירונית לעבר שולחן המורה, הלך לעבר הקיר, ובתנועה חלקה אחת פתח לרווחה דלת של ארון, נכנס פנימה, וטרק אותה מאחוריו.

נשמע קול עמום של מישהו נוקש באצבעותיו, ואז כלום.

בכיתה, תלמידים הביטו זה בזה בבלבול ובפחד.

פניו של המורה לשיקויים היו כעת זועמות לחלוטין. הוא חצה את החדר בצעדים נוראים ופתח לרווחה את דלת הארון.

הארון היה ריק.


 

שעה קודם לכן, הארי הקשיב מתוך הארון הסגור. לא נשמע שום קול מבחוץ, אבל גם לא היה שום טעם לקחת סיכון.

ג-ל-י-מ-ה, אייתו אצבעותיו.

ברגע שהיה בלתי נראה, הוא פתח את דלת הארון לכדי חריץ צר בזהירות ובאיטיות רבה, והציץ החוצה. לא נראה שיש מישהו בכיתה.

הדלת לא הייתה נעולה.

כשהארי היה מחוץ למקום המסוכן, במסדרון, בטוח ובלתי נראה, חלק מהכעס התנקז והוא הבין מה הוא עשה כרגע.

מה הוא עשה כרגע.

פניו הבלתי נראות של הארי היו קפואות באימה מוחלטת.

הוא הכעיס מורה בשלושה סדרי גודל יותר מאי פעם בעבר. הוא איים לעזוב את הוגוורטס ואולי גם יצטרך לממש את האיום הזה. הוא איבד את כל הנקודות לרייבנקלו ואז הוא השתמש במחולל הזמן…

דמיונו הראה לו את הוריו צועקים עליו אחרי שסולק, את פרופסור מקגונגל מאוכזבת ממנו, וזה היה פשוט כואב מדי והוא לא יכול לשאת את זה והוא לא הצליח לחשוב על שום דרך להציל את עצמו –

המחשבה שהארי הרשה לעצמו לחשוב הייתה שאם הכעס שלו הכניס אותו לכל הצרות האלו, אז אולי כשהוא כועס הוא יחשוב על דרך לצאת מזה. משום מה, דברים נראו ברורים יותר כשכעס.

והמחשבה שהארי לא הרשה לעצמו לחשוב הייתה שהוא פשוט לא יכול להתמודד עם העתיד הזה אם הוא לא כועס.

אז הוא חזר אחורה במחשבותיו ונזכר בהשפלה הצורבת –

צק, צק. נראה שהתהילה אינה הפתרון לכול.

עשירייה עגולה של נקודות מרייבנקלו על החוצפה שלך.

הקור המרגיע שטף שוב את עורקיו כמו גל שהוחזר משובר גלים, והארי שחרר את נשימתו.

אוקיי. בחזרה לשפיות.

למעשה, הוא היה קצת מאוכזב מעצמו הלא-כועס על כך שהתמוטט כך ורק רצה להוציא את עצמו מצרות. פרופסור סוורוס סנייפ היה הבעיה של כולם. הארי-הלא-כועס שכח את זה ורצה להגן רק על עצמו. ולתת לכל הקורבנות האחרים ללכת לעזאזל? השאלה לא הייתה איך להגן על עצמו, השאלה הייתה איך להשמיד את המורה לשיקויים.

אז זה הצד האפל שלי, הא? נראה שהמונח הזה קצת מושפע מדעות קדומות, וצד האור שלי יותר אנוכי ופחדן, שלא לדבר על מבולבל ומועד לפאניקה.

ועכשיו כשחשב בצלילות, היה ברור באותה המידה מה לעשות הלאה. הוא כבר נתן לעצמו שעה להכנות, והוא יכול להשיג עוד חמש שעות נוספות אם יהיה צורך…


 

מינרווה מקגונגל המתינה במשרד המנהל.

דמבלדור ישב בכס המרופד שלו מאחורי שולחנו, לבוש בארבע שכבות של גלימות לוונדר רשמיות. מינרווה ישבה בכיסא לפניו, מול סוורוס שישב בכיסא אחר. מול שלושתם ניצב שרפרף עץ ריק.

הם המתינו להארי פוטר.

הארי, מינרווה חשבה בייאוש, הבטחת שלא תנשוך איש מהמורים!

ובמחשבתה יכלה לראות בבירור את התשובה, את פניו הכועסות של הארי והתגובה הזועמת שלו: אמרתי שלא אנשוך אף אחד שלא ינשוך אותי קודם!

נשמעה נקישה בדלת.

"יבוא!" קרא דמבלדור.

הדלת נפתחה לרווחה, והארי פוטר נכנס. מינרווה כמעט נשנקה בקול. הילד נראה קר, מרוכז, ובשליטה עצמית מוחלטת.

"בוקר טו-" קולו של הארי נקטע לפתע. הלסת שלו נשמטה.

מינרווה עקבה אחרי מבטו של הארי, והיא ראתה שהארי בוהה בפוקס, שעמד על מוט הזהב שלו. פוקס ניפנף בכנפיו, אדומות-זהובות כמו הבהוב להבה, ונד בראשו בהנהון מדוד לעבר הילד.

הארי פנה לבהות בדמבלדור.

דמבלדור קרץ אליו.

מינרווה הרגישה שהיא מפספסת משהו.

לפתע חוסר וודאות חצה את פניו של הארי. הקור שלו נחלש. פחד הופיע בעיניו, ואז כעס, ואז הילד היה רגוע שוב.

צמרמורת עברה בגבה של מינרווה. משהו לא בסדר כאן.

"שב בבקשה," אמר דמבלדור. פניו היו רציניות שוב.

הארי התיישב.

"אז, הארי," אמר דמבלדור. "שמעתי דיווח אחד על אירועי היום הזה מפי פרופסור סנייפ. האם תואיל לספר לי מה קרה במילותיך שלך?"

המבט של הארי ריפרף בביטול לעבר סוורוס. "זה לא מסובך," אמר הילד, מחייך חיוך דק. "הוא ניסה להתעלל בי כמו שהתעלל בכל לא-סלית'רין בבית הספר מאז שלוציוס כפה אותו עליך. באשר לשאר הפרטים, אני דורש שיחה פרטית איתך בנוגע אליהם. אי אפשר לצפות לתלמיד שמדווח על התנהגות מתעללת מצד מורה לדבר בפתיחות בפני אותו מורה, ככלות הכל."

הפעם מינרווה לא הצליחה לעצור בעצמה מלהשתנק בקול.

סוורוס פשוט צחק.

ופניו של המנהל החמירו. "מר פוטר," אמר המנהל, "אין מדברים על מורה בהוגוורטס בצורה כזו. אני חושש שאתה סובל מאי הבנה נוראית. פרופסור סוורוס סנייפ זוכה לאמוני המלא, ומשרת את הוגוורטס מרצוני שלי, ולא זה של לוציוס מאלפוי."

השתררה דממה לכמה רגעים.

כשהילד דיבר שוב קולו היה קפוא. "האם אני מפספס פה משהו?"

"כמה וכמה דברים, מר פוטר," אמר המנהל. "עליך להבין, בתור התחלה, שמטרת הפגישה הזו היא לדון כיצד להעניש אותך בעקבות אירועי הבוקר הזה."

"האיש הזה השליט טרור בבית הספר שלך במשך שנים. דיברתי עם תלמידים ואספתי סיפורים כדי לוודא שיהיה מספיק חומר בשביל קמפיין עיתונאי כדי לאחד את ההורים כנגדו. חלק מהתלמידים הצעירים יותר בכו כשהם סיפרו לי. אני כמעט בכיתי כששמעתי אותם! אתה איפשרת את ההתעללות הזאת? אתה עשית את זה לתלמידים שלך? למה?"

מינרווה בלעה את הגוש שבגרונה. היא – חשבה זאת, לפעמים, אבל איכשהו היא מעולם לא ממש –

"מר פוטר," אמר המנהל, קולו חמור כעת, "נושא הפגישה הזו אינו פרופסור סנייפ. הנושא הוא אתה והתעלמותך ממשמעת בית הספר. פרופסור סנייפ הציע, ואני הסכמתי, ששלושה חודשי ריתוק יהיו הולמים -"

"נדחה," אמר הארי בקול של קרח.

מינרווה הייתה חסרת מילים.

"זו איננה בקשה, מר פוטר," אמר המנהל. עוצמתו המלאה, המוחלטת של מבטו של הקוסם הופנתה לעבר הילד. "זהו העונש-"

"אתה תסביר לי מדוע הרשית לאדם הזה לפגוע בילדים שתחת חסותך, ואם ההסבר שלך לא יספק אותי, אתחיל את הקמפיין העיתונאי שלי כשהוא מכוון נגדך."

גופה של מינרווה נרעד מעוצמת המהלומה, מפחיתות הכבוד המוחלטת הזו.

אפילו סוורוס נראה המום.

"זה, הארי, יהיה לא חכם בצורה קיצונית," אמר דמבלדור לאט. "אני הכלי העיקרי שמתנגד ללוציוס על לוח המשחק. אם תעשה כדבר הזה, תחזק אותו מאוד, ולא חשבתי שזה הצד שבחרת."

הילד דמם לרגע ארוך.

"השיחה הזו נעשית פרטית," אמר הארי. ידו רפרפה לעברו של סוורוס. "שלח אותו מכאן."

דמבלדור הניד בראשו. "הארי, האם לא אמרתי לך שסוורוס סנייפ זוכה לאמוני המוחלט?"

פני הילד שיקפו את תדהמתו. "הבריונות של האיש הזה הופכת אותך לפגיע! אני לא היחיד שיכול להתחיל קמפיין עיתונאי נגדך! זה טירוף! למה אתה עושה את זה?"

דמבלדור נאנח. "אני מצטער, הארי. זה נוגע לדברים שאינך מוכן לשמוע, בשלב זה."

הילד בהה בדמבלדור. ואז פנה להסתכל על סוורוס. ואז בחזרה לדמבלדור שוב.

"זה באמת טירוף," אמר הילד לאיטו. "לא ריסנת אותו מכיוון שהוא חלק מהתבנית. מפני שהוגוורטס זקוק למורה מרושע לשיקויים כדי להיות בית ספר קסום ראוי לשמו, בדיוק כמו שהוא צריך רוח רפאים שתלמד תולדות הקסם."

"זה באמת נשמע כמו סוג הדברים שאעשה, הלא כן?" אמר דמבלדור, מחייך.

"לא מקובל עלי," אמר הארי בקול שטוח. המבט שלו היה קר ואפל כעת. "לא אסבול בריונות או התעללות. שקלתי דרכים אפשריות רבות להתמודדות עם הבעיה הזו, אבל אני אעשה את זה פשוט. או שהאיש הזה הולך, או שאני."

מינרווה נשנקה שוב. משהו מוזר ריצד בעיניו של סוורוס.

כעת גם מבטו של דמבלדור נהיה קר. "סילוק, מר פוטר, הינו האיום האחרון שניתן להשתמש בו כנגד תלמיד. הוא אינו משמש בדרך כלל כאיום של תלמידים כנגד המנהל. זה בית הספר הטוב ביותר לקסם בעולם כולו, ולימודים בו אינם הזדמנות שניתנת לכל אחד. האם אתה נמצא תחת הרושם שהוגוורטס לא יכול להסתדר בלעדיך?"

והארי ישב שם, מחייך חיוך דק.

אימה פתאומית נחתה על מינרווה. הארי בוודאי לא –

"אתה שוכח," אמר הארי, "שאתה לא היחיד שיכול לראות תבניות. זה נעשה פרטי. עכשיו שלח אותו –" הארי החווה בידו לעבר סוורוס שוב, ואז עצר באמצע המשפט והתנועה.

מינרווה יכלה לראות זאת על פניו של הארי, את הרגע בו הוא נזכר.

היא היתה זו שסיפרה לו, אחרי הכל.

"מר פוטר," אמר המנהל, "פעם נוספת, סוורוס סנייפ זוכה לאמוני המוחלט."

"סיפרת לו," לחש הילד. "שוטה גמור שכמוך."

דמבלדור לא הגיב לעלבון. "סיפרתי לו מה?"

"שאדון האופל עדיין חי."

"על מה, בשם מרלין, אתה מדבר, פוטר?" זעק סוורוס, תדהמה וזעם מוחלטים ממלאים את קולו.

הארי נתן בו מבט קצר, וחייך חיוך קודר. "אה, אז אנחנו כן מסלית'רין, אם כך," אמר הארי. "התחלתי לתהות."

ואז השתררה דממה.

לבסוף דמבלדור דיבר. קולו היה רגוע. "הארי, על מה אתה מדבר?"

"אני מצטערת, אלבוס," לחשה מינרווה.

סוורוס ודמבלדור פנו להביט בה.

"פרופסור מקגונגל לא סיפרה לי," אמר קולו של הארי, מהיר יותר ורגוע פחות ממה שהיה. "ניחשתי. אמרתי לך, גם אני יכול לראות את התבניות. ניחשתי, והיא שלטה בתגובתה ממש כמו סוורוס. אבל שליטתה העצמית הייתה רחוקה כפסע משלמות, ויכולתי לראות שזו שליטה עצמית, ולא תגובה אמיתית."

"ואני אמרתי לו," אמרה מינרווה, קולה רועד מעט, "שאתה, ואני, וסוורוס הם היחידים שיודעים."

"דבר שעשתה כוויתור כדי למנוע ממני פשוט להסתובב ולשאול שאלות, כפי שאיימתי לעשות אם לא תדבר," אמר הארי. הילד גיחך קצרות. "בעצם, הייתי צריך לתפוס אחד מכם לבד ולומר לו שהיא סיפרה לי הכול, כדי לראות אם תסגירו משהו. זה בטח לא היה עובד, אבל היה שווה לנסות." הילד חייך שוב. "האיום עדיין על השולחן ואני מצפה לקבל תדרוך מלא בנקודה מסויימת."

סוורוס נתן בה מבט של בוז מוחלט. מינרווה הרימה את סנטרה ונשאה אותו. היא ידעה שהוא היה מוצדק.

דמבלדור נשען לאחור בכס המרופד שלו. עיניו היו קרות, הקרות ביותר שמינרווה ראתה אותן מאז היום שבו מת אחיו. "ואתה מאיים לנטוש אותנו לחסדיו של וולדמורט אם לא ניענה לדרישותיך."

קולו של הארי היה חד כתער. "אני מצטער להודיע לך שאתה לא מרכז היקום. אני לא מאיים לנטוש את בריטניה הקסומה. אני מאיים לנטוש אותך. אני לא פרודו קטן וכנוע. זו המשימה שלי, ואם אתה רוצה להצטרף, אתה תשחק לפי הכללים שלי."

פניו של דמבלדור נותרו קרות. "אני מתחיל לפקפק במידת ההתאמתך לתפקיד הגיבור, מר פוטר."

מבטו של הארי היה קפוא במידה שווה. "אני מתחיל לפקפק במידת ההתאמתך לתפקיד הגנדלף שלי, מר דמבלדור. בורומיר היה לפחות טעות סבירה. מה הנאזגול הזה עושה באחווה שלי?"

מינרווה הייתה אבודה לחלוטין. היא הביטה בסוורוס, לראות אם הוא עוקב אחרי זה, והיא ראתה שסוורוס הפנה את פניו מחוץ לשדה הראייה של הארי וחיוך עלה על שפתיו.

"אני מניח," אמר דמבלדור לאט, "שמנקודת מבטך זו שאלה סבירה. אם כך, מר פוטר, אם פרופסור סנייפ יעזוב אותך לנפשך מעתה ואילך, האם זו תהיה הפעם האחרונה שבה הנושא הזה עולה, או שאמצא אותך כאן בכל שבוע עם דרישה חדשה?"

"יעזוב אותי לנפשי?" קולו של הארי היה נזעם. "אני לא הקורבן היחיד שלו ובטח שלא הכי פגיע! שכחת עד כמה ילדים הם חסרי הגנה? עד כמה כואב להם? מעתה ואילך, סוורוס יתייחס לכל תלמיד בהוגוורטס בנימוס ראוי ומקצועי, או שתמצא לעמך מורה אחר לשיקויים, או שתמצא לעצמך גיבור אחר!"

דמבלדור התחיל לצחוק. צחוק משועשע, חם, במלוא הגרון, כאילו הארי ביצע בפניו ריקוד קומי.

מינרווה לא העזה לזוז. עיניה ריצדו והיא ראתה שסוורוס חסר תנועה גם הוא.

פניו של הארי הפכו אפילו קרות יותר. "אתה טועה, המנהל, אם אתה חושב שאני מתבדח. זו אינה בקשה. זהו העונש שלך."

"מר פוטר -" אמרה מינרווה. היא אפילו לא ידעה מה היא עומדת לומר. היא פשוט לא יכלה לתת לזה לעבור.

הארי החווה תנועת השתקה לעברה והמשיך לדבר אל דמבלדור. "ואם זה נראה לך לא-מנומס," אמר הארי, קולו מעט פחות קשה כעת, "זה הרגיש לא-מנומס לא פחות כשאמרת את זה לי. לא היית אומר דבר כזה לאף אחד שהחשבת כבן אנוש אמיתי במקום לילד שכפוף לך, ואני אתייחס אליך באותו כבוד שבו אתה מתייחס אלי -"

"או, בהחלט, בהחלט מאוד, זהו עונשי ללא כל ספק! כמובן שאתה פה לסחוט אותי כדי להציל את חבריך התלמידים, לא כדי להציל את עצמך! אני לא יכול לדמיין לעצמי למה חשבתי אחרת!" דמבלדור צחק חזק יותר עכשיו. הוא הכה בשולחן באגרופו שלוש פעמים.

מבטו של הארי הפך לא בטוח. הוא הסתובב לעברה, פונה אליה לראשונה. "סלחי לי," אמר הארי. קולו רעד קלות. "הוא צריך לקחת את התרופות שלו או משהו כזה?"

"אה…" למינרווה לא היה שמץ של מושג מה היא יכולה לומר.

"ובכן," אמר דמבלדור. הוא מחה דמעות שניקוו בעיניו. "סלח לי. אני מתנצל על ההפרעה. אנא המשך עם הסחיטה."

הארי פתח את פיו, ואז סגר אותו שוב. הוא נראה מעט לא יציב עכשיו. "אה… הוא גם חייב להפסיק לקרוא מחשבות של תלמידים."

"מינרווה," אמר סוורוס, קולו קטלני, "את -"

"מצנפת המיון הזהירה אותי," אמר הארי.

"מה?"

"לא יכול לומר שום דבר יותר. בכל אופן, אני חושב שזה הכול. סיימתי."

שתיקה.

"ומה עכשיו?" אמרה מינרווה, כשהיה ברור שאף אחד אחר לא הולך לומר כלום.

"מה עכשיו?" הדהד דמבלדור. "מה, עכשיו הגיבור מנצח, כמובן."

"מה?" אמרו סוורוס, מינרווה, והארי.

"ובכן, זה בהחלט נראה כאילו הוא דחק אותנו לפינה," אמר דמבלדור, מחייך באושר. "אבל הוגוורטס כן צריך מורה מרושע לשיקויים, או שהוא פשוט לא יהיה בית ספר קסום ראוי לשמו, הלא כן? אז מה אם פרופסור סנייפ יהיה נוראי רק אל תלמידים בשנתם החמישית ומעלה?"

"מה?" אמרו כל השלושה שוב.

"אם אתה מודאג לגבי הקורבנות הפגיעים ביותר, אולי אתה צודק, הארי. אולי באמת שכחתי איך זה להיות ילד במרוצת השנים. הבה ונתפשר. סוורוס ימשיך להעניק נקודות בצורה לא הוגנת לסלית'רין ולא לאכוף את המשמעת בבית שלו, והוא יהיה נוראי כלפי תלמידים שלא מסלית'רין משנתם החמישית ומעלה. לכל השאר הוא יהיה מפחיד, אבל לא מתעלל. הוא יבטיח לקרוא מחשבות רק כשבטחון התלמידים דורש זאת. להוגוורטס יהיה המורה המרושע לשיקויים שלו, והקורבנות הפגיעים ביותר, כפי שאמרת, יהיו בטוחים."

מינרווה מקגונגל הייתה המומה יותר משהייתה בחייה. היא העיפה מבט חסר בטחון בסוורוס, שפניו היו נייטרליות לחלוטין, כאילו לא הצליח להחליט איזו הבעה הוא אמור לעטות.

"אני מניח שזה מתקבל על הדעת," אמר הארי. קולו נשמע מוזר מעט.

"אתה לא רציני," אמר סוורוס, קולו חסר הבעה כפניו.

"אני בהחלט בעד," אמרה מינרווה לאיטה. היא הייתה כל כך בעד שליבה פעם בפראות מתחת לגלימותיה. "אבל מה נוכל לומר לתלמידים? הם אולי לא פקפקו בכך כשסוורוס היה… נורא לכולם, אבל -"

"הארי יוכל לומר לתלמידים האחרים שהוא גילה סוד נורא של סוורוס והפעיל קצת סחיטה," אמר דמבלדור. "זה נכון, אחרי הכל; הוא גילה שסוורוס קורא מחשבות, והוא בהחלט סחט אותנו."

"זה טירוף!" התפוצץ סוורוס.

"בְּווה הא הא!" אמר דמבלדור.

"אה…" אמר הארי בחוסר וודאות. "ואם מישהו ישאל אותי למה תלמידי שנה חמישית ומעלה נדפקים? אני לא אוכל להאשים אותם על שיתרגזו, והחלק הזה לא בדיוק היה הרעיון שלי -"

"תאמר להם," אמר דמבלדור, "שלא אתה היית זה שהציע את הפשרה, ושזה היה כל מה שהצלחת להשיג. ואז תסרב לומר כל דבר נוסף. גם זו אמת. יש אומנות לכך, אתה תקלוט אותה עם קצת אימון."

הארי הנהן לאט. "והנקודות שהוא הוריד מרייבנקלו?"

"אסור שיוחזרו."

הייתה זו מינרווה שאמרה את זה.

הארי הביט בה.

"צר לי, מר פוטר," היא אמרה. היא באמת הצטערה, אבל זה חייב להעשות. "חייבות להיות השלכות להתנהגות הלא הולמת שלך או שבית הספר הזה יתפרק לרסיסים."

הארי משך בכתפיו. "מקובל," הוא אמר בקול שטוח. "אבל בעתיד סוורוס לא יתקוף את הבית שלי בכך שיוריד לי נקודות, או יבזבז את זמני היקר על ריתוקים. היה וירגיש שההתנהגות שלי מצריכה תיקון, הוא רשאי להעביר את חששותיו לפרופסור מקגונגל."

"הארי," אמרה מינרווה, "האם תמשיך להכפיף את עצמך למשמעת בית הספר, או שאתה מעל לחוק עכשיו, כמו שסוורוס היה?"

הארי הסתכל עליה. משהו חם נגע במבטו, לרגע קצר, לפני שנמחץ. "אני אמשיך להיות תלמיד רגיל כלפי כל חבר סגל שאיננו משוגע או מרושע, כל עוד הם לא יהיו תחת לחץ מצד אחרים שהינם כאלה." הארי העיף מבט לעבר סוורוס, ואז פנה שוב לדמבלדור. "תעזוב את מינרווה בשקט, ואני אהיה תלמיד הוגוורטס רגיל בנוכחותה. בלי זכויות יתר או חסינויות מיוחדות."

"נהדר," אמר דמבלדור בכנות. "דיברת כמו גיבור אמיתי."

"ובנוסף," היא אמרה, "מר פוטר צריך להתנצל בפומבי על מעשיו היום."

הארי נתן בה מבט נוסף. הפעם אחת ספקני.

"המשמעת בבית הספר נפגעה קשות בעקבות המעשים שלך, מר פוטר," מינרווה אמרה. "היא חייבת לשוב על כנה."

"אני חושב, פרופסור מקגונגל, שאת מעריכה יתר על המידה את החשיבות של מה שאת קוראת לו משמעת בית ספרית, בהשוואה להעסקת מורה חי לתולדות הקסם, או למניעת התעללות בתלמידים שלך. שימור היררכיית המעמדות הנוכחית ואכיפת החוקים שלה נראים תמיד מוסריים ונבונים הרבה יותר כשאת בראש הפירמידה ודואגת לאכיפה, מאשר כשאת בתחתיתה, ואני יכול לצטט מחקרים בנושא אם יהיה צורך. אני יכול להמשיך מספר שעות לגבי הנקודה הזו, אבל נעצור את זה כאן."

מינרווה הנידה בראשה. "מר פוטר, אתה ממעיט בחשיבותה של המשמעת מכיוון שאתה עצמך לא זקוק לה -" היא עצרה. זה לא יצא כמו שצריך, וסוורוס, דמבלדור, ואפילו הארי הביטו בה במבטים משונים. "כדי ללמוד, אני מתכוונת. לא כל ילד יכול ללמוד בהיעדר סמכות. יהיו אלה הילדים האחרים שייפגעו, מר פוטר, אם הם ייראו את הדוגמה שלך ככזו שיש לחקות."

שפתיו של הארי התעקלו לחיוך מעוות. "המוצא הראשון והאחרון הוא האמת. האמת היא שלא הייתי צריך לכעוס, לא הייתי צריך להפריע לשיעור, לא הייתי צריך לעשות את מה שעשיתי, והיוויתי דוגמה רעה לאחרים. האמת היא גם שסוורוס סנייפ התנהג בצורה שאינה הולמת מורה בהוגוורטס, ומעתה והלאה הוא יתחשב יותר ברגשות הפגועים של תלמידים בשנתם הרביעית ומטה. שנינו יכולים לקום ולומר את האמת. אני יכול לחיות עם זה."

"בחלומות שלך, פוטר!" ירק סוורוס.

"אחרי הכל," אמר הארי, מחייך חיוך קודר, "אם התלמידים יראו שהחוקים תקפים לכולם… גם למורים, לא רק לתלמידים המסכנים וחסרי הישע שלא מקבלים מהמערכת דבר מלבד סבל… ההשפעה החיובית על המשמעת הבית ספרית תהיה עצומה."

הייתה שתיקה קלה, ואז דמבלדור גיחך. "מינרווה חושבת שאתה צודק יותר משיש לך הזכות להיות."

מבטו של הארי ניתק מזה של דמבלדור, וירד לרצפה. "אתה קורא את המחשבות שלה?"

"פעמים רבות אנשים מתבלבלים בין הגיון בריא לביאור הכרה," אמר דמבלדור. "אני אדבר על העניין עם סוורוס, ולא תידרש להתנצל אלא אם יעשה זאת גם הוא. ועכשיו אני מכריז על העניין הזה כסגור, לפחות עד זמן ארוחת הצהריים." הוא עצר. "אם כי, הארי, חוששני שמינרווה רצתה לדבר איתך על נושא נוסף. ואין זו תוצאה של לחץ מצידי. מינרווה, אם תואילי?"

מינרווה קמה מכסאה וכמעט נפלה. היה יותר מדי אדרנלין בדם שלה, הלב שלה פעם מהר מדי.

"פוקס," אמר דמבלדור, "התלווה אליה, בבקשה."

"אני לא -" היא התחילה לומר.

דמבלדור ירה בה מבט, והיא השתתקה.

עוף החול דאה לאורך החדר כמו לשון אש חלקה ומזנקת, ונחת על כתפה. היא הרגישה את החום דרך גלימותיה, לכל אורך גופה.

"בוא אחריי בבקשה, מר פוטר," היא אמרה, בקול יציב עכשיו, והם עזבו.


 

הם עמדו על המדרגות המסתובבות, יורדים בדממה.

מינרווה לא ידעה מה לומר. היא לא הכירה את האדם שעמד לצידה.

ופוקס החל לשיר.

המייתו הייתה עדינה ורכה, כמו שירה של אח בוערת היה נשמע, לו הייתה לה מקצב, והיא שטפה את תודעתה של מינרווה, מרגיעה, מנחמת, מעדנת כל מה שנגעה בו…

"מה זה?" לחש הארי לצידה. קולו היה בלתי-יציב, רועד, שינה את גובהו.

"שירת עוף החול," אמרה מינרווה, לא באמת מודעת למה שהיא אומרת, כל תשומת הלב שלה מוקדשת למוזיקה המוזרה והשקטה. "גם היא מרפאת."

הארי הסב את פניו ממנה, אבל היא קלטה שבריר של משהו מיוסר.

היא הרגישה כאילו הירידה אורכת זמן רב, או אולי רק השיר הרגיש כאילו הוא אורך זמן רב, וכשהם צעדו דרך החור במקום שבו עמד הגרגויל, היא אחזה את ידו של הארי בידה בחוזקה.

וכשהגרגויל צעד בחזרה למקום, פוקס עזב את כתפה, וריחף מול הארי.

הארי בהה בפוקס כמו מישהו שהופנט על ידי אורן המרצד של להבות.

"מה עליי לעשות, פוקס?" לחש הארי. "לא הייתי יכול להגן עליהם אלמלא כעסתי."

עוף החול המשיך לנופף בכנפיו, המשיך לרחף במקום. לא היה שום קול פרט למשק הכנפיים. ואז נראה הבזק כמו של אש רושפת וכבה, ופוקס נעלם.

שניהם מצמצו, כאילו מתעוררים מחלום, או אולי נרדמים שוב.

מינרווה הביטה מטה.

פניו הצעירות של הארי פוטר הביטו מעלה אליה.

"האם עופות חול הם אנשים?" שאל הארי. "זאת אומרת, האם הם חכמים מספיק כדי להיחשב אנשים? אוכל לדבר עם פוקס אם אדע איך?"

מינרווה מצמצה בחוזקה. ואז היא מצמצה שוב. "לא," מינרווה אמרה, קולה רועד. "עופות חול הם יצורים של קסם רב עוצמה. הקסם הזה נותן לקיום שלהם משקל של משמעות שאין לחיה רגילה. הם אש, אור, ריפוי, לידה מחדש. אבל בסופו של דבר, לא."

"איפה אני משיג אחד?"

מינרווה התכופפה וחיבקה אותו. היא לא תכננה לעשות זאת, אבל לא נראה שהייתה לה ממש ברירה בנושא.

כשהיא התיישרה שוב היא גילתה שהיא מתקשה לדבר. אבל היא הייתה חייבת לשאול. "מה קרה היום, הארי?"

"גם אני לא יודע את התשובות לאף אחת מהשאלות החשובות. חוץ מזה שאני ממש מעדיף לא לחשוב על זה לזמן מה."

מינרווה לקחה את ידו בידה שוב, והם הלכו את שאר הדרך בדממה.

זו הייתה הליכה קצרה, מכיוון שבאופן טבעי משרד סגנית המנהל מוקם קרוב למשרד המנהל.

מינרווה התיישבה מאחורי שולחנה.

הארי התיישב לפני שולחנה.

"ובכן," לחשה מינרווה. היא הייתה נותנת כמעט הכל כדי לא לעשות זאת, לא להיות זו שעליה לעשות זאת, או לעשות זאת בכל זמן שאינו עכשיו. "ישנו עניין של משמעת בית ספרית. שממנו אינך פטור."

"והוא?" שאל הארי.

הוא לא ידע. הוא עדיין לא הבין. היא הרגישה את גרונה מתכווץ. אבל ישנה עבודה לעשות והיא לא תירתע מפניה.

"מר פוטר," אמרה פרופסור מקגונגל, "אני צריכה לראות את מחולל הזמן שלך, בבקשה."

כל השלווה שהשרה עוף החול נעלמה מפניו בין רגע, ומינרווה הרגישה כאילו היא דקרה אותו.

"לא!" אמר הארי. קולו היה מבועת. "אני צריך אותו, אני לא אוכל ללמוד בהוגוורטס, אני לא אוכל לישון!"

"אתה תוכל לישון," היא אמרה. "משרד הקסמים שלח את כיסוי המגן למחולל הזמן שלך. אני אכשף אותו כך שיפתח רק בין השעות 9 בערב וחצות."

פניו של הארי התעוותו. "אבל – אבל אני -"

"מר פוטר, כמה פעמים השתמשת במחולל הזמן מאז יום שני? כמה שעות?"

"אני…" אמר הארי. "חכי רגע, תני לי לחבר -" הוא העיף מבט בשעונו.

מינרווה הרגישה גל של עצבות. היא חשבה כך. "אלו לא היו רק שעתיים ביום, אם כך. אני חושדת שלו הייתי שואלת את שותפיך לחדר, הייתי מגלה שאתה מתאמץ להישאר ער מספיק זמן כדי לישון בשעה סבירה, ומתעורר מוקדם יותר ויותר כל יום. נכון?"

פניו של הארי אמרו לה כל מה שהייתה צריכה לדעת.

"מר פוטר," היא אמרה בעדינות, "ישנם תלמידים שאי אפשר לסמוך עליהם עם מחולל-זמן, מכיוון שהם מתמכרים אליו. אנחנו נותנים להם שיקוי שמאריך את מחזור השינה שלהם בזמן הנדרש, אבל בסופו של דבר הם משתמשים במחולל הזמן ליותר מאשר הגעה לשיעורים שלהם. ולכן אנחנו חייבים לקחת אותו בחזרה. מר פוטר, עשית לך הרגל להשתמש במחולל הזמן כפתרון לכל דבר, פעמים רבות תוך שאתה נוהג בטיפשות. השתמשת בו כדי להשיג בחזרה כדור זיכרון. נעלמת מתוך ארון בצורה גלויה לתלמידים אחרים, במקום לחזור אחרי שיצאת ולקרוא לי או למישהו אחר שיבוא ויפתח את הדלת."

לפי ההבעה על פניו של הארי, הוא לא חשב על זה.

"וחשוב מכך," היא אמרה, "היית צריך פשוט לשבת בשיעור של פרופסור סנייפ. ולצפות. ולעזוב בסוף השיעור. כמו שהיית עושה לולא היה לך מחולל זמן. ישנם תלמידים שאי אפשר לסמוך עליהם עם מחולל זמן, מר פוטר. אתה אחד מהם. צר לי."

"אבל אני צריך אותו!" פלט הארי. "מה אם יש סלית'רינים שמאיימים עליי ואני חייב לברוח? הוא מגן עליי -"

"כל תלמיד אחר בטירה הזו מסתכן בצורה דומה, ואני מבטיחה לך שהם מצליחים לשרוד. אף תלמיד לא מת בטירה הזו מזה חמישים שנה. מר פוטר, אתה תמסור לי את מחולל הזמן שלך ואתה תעשה זאת עכשיו."

פניו של הארי התעוותו בייסורים, אבל הוא הוציא את מחולל הזמן מתחת לגלימותיו ונתן לה אותו.

מינרווה שלפה את אחת מכיסויי המגן שנשלחו להוגוורטס. היא סגרה את הכיסוי מסביב לשעון החול המסתובב של מחולל הזמן, ואז הניחה עליו את שרביטה כדי להשלים את הכישוף.

"זה לא הוגן!" הארי צווח. "הצלתי היום חצי מהוגוורטס מפרופסור סנייפ, זה צודק שאני אענש על זה? ראיתי את המבט על הפנים שלך, את שנאת את מה שהוא עשה!"

מינרווה לא דיברה במשך כמה רגעים. היא הייתה עסוקה בכישוף.

כשסיימה והרימה את מבטה, היא ידעה שפניה חמורות. אולי זה לא היה הדבר הנכון לעשות. ומצד שני אולי זה כן היה. לפניה היה ילד פורק עול, וזה לא אומר שהיקום הוא שבור.

"הוגן, מר פוטר?" היא ירתה. "נאלצתי לשלוח שני דו"חות למשרד הקסמים על שימוש פומבי במחולל זמן בשני ימים רצופים! היה אסיר תודה מאוד על כך שקיבלת רשות לשמור את מחולל הזמן אפילו בצורה מוגבלת! המנהל השתמש ברשת הפלו כדי להפציר בפניהם באופן אישי ולולא היית הילד-שנשאר-בחיים אפילו זה לא היה מספיק!"

הארי בהה בה.

היא ידעה שהוא רואה את הפנים הכועסות של פרופסור מקגונגל.

עיניו של הארי התמלאו דמעות.

"אני, מצטער," הוא לחש, קולו חנוק ושבור. "אני מצטער, שאכזבתי, אותך…"

"גם אני מצטערת, מר פוטר," היא אמרה בחומרה, והגישה לו את מחולל הזמן המוגבל. "אתה רשאי ללכת."

הארי פנה וברח ממשרדה, מתייפח. היא שמעה את רגליו טופפות במורד המסדרון, ואז הקול נקטע כשהדלת נסגרה.

"גם אני מצטערת, הארי," היא לחשה אל החדר השקט. "גם אני מצטערת."


 

חמש עשרה דקות לאחר תחילת ארוחת הצהריים.

איש לא דיבר עם הארי. חלק מהרייבנקלואים העיפו בו מבטי כעס, אחרים מבטי הזדהות, כמה מהתלמידים הצעירים אפילו מבטים של הערצה, אבל איש לא דיבר איתו. אפילו הרמיוני לא ניסתה לגשת אליו.

פרד וג'ורג' התקרבו בזהירות. הם לא אמרו כלום. הצעתם הייתה ברורה, והיה גם ברור שהוא יכול לסרב. הארי אמר להם שהוא יבוא כשיתחיל הקינוח, לא קודם. הם הנהנו והתרחקו במהירות.

כנראה היו אלו פניו של הארי, שהיו נטולות הבעה לחלוטין, שגרמו לכך.

האחרים בטח חשבו שהוא משתלט על כעס, או ייאוש. הם ידעו, מכיוון שהם ראו את פליטיק בא ולוקח אותו, שהוא נקרא למשרד המנהל.

הארי ניסה שלא לחייך, מפני שאם הוא יחייך, הוא יתחיל לצחוק, ואם הוא יתחיל לצחוק, הוא לא יצליח להפסיק עד שהאנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים יבואו לקחת אותו.

זה היה יותר מדי. זה פשוט היה יותר מדי. הארי כמעט עבר לצד האפל, הצד האפל שלו עשה דברים שנראו בדיעבד לא שפויים, הצד האפל שלו ניצח ניצחון בלתי אפשרי שאולי היה אמיתי ואולי היה גחמה טהורה של מנהל מטורף, הצד האפל שלו הגן על חבריו. הוא לא מסוגל להתמודד עם זה יותר. הוא צריך שפוקס ישיר לו שוב. הוא צריך להשתמש במחולל הזמן כדי להשיג שעה שקטה כדי להתאושש אבל זו כבר לא הייתה אפשרות והאובדן הרגיש כמו חור בקיום שלו אבל הוא לא יכול לחשוב על זה כי אז הוא עלול להתחיל לצחוק.

עשרים דקות עברו. כל התלמידים שעמדו לאכול ארוחת צהריים הגיעו כבר, כמעט אף אחד עוד לא עזב.

נקישת כף צלצלה באולם הגדול.

"אם אוכל לקבל את תשומת לבכם בבקשה," אמר דמבלדור. "להארי פוטר יש משהו שהוא מעוניין לחלוק עימנו."

הארי לקח נשימה עמוקה וקם. הוא הלך לעבר שולחן המורים, כל העיניים נחות עליו.

הארי הסתובב והביט בארבעת השולחנות.

נהיה קשה יותר ויותר לא לחייך, אבל הארי שמר על פניו חסרות הבעה בעודו נואם את הנאום הקצר ששינן.

"האמת היא קדושה," אמר הארי ללא נימה. "אחד מהדברים שאני מוקיר ביותר מבין חפציי הוא סיכה שעליה כתוב 'אמור את האמת, גם אם קולך רועד'. זוהי, אם כך, האמת. זיכרו זאת. אני לא אומר זאת כי מכריחים אותי לומר זאת, אני אומר זאת מפני שזו האמת. מה שעשיתי בכיתתו של פרופסור סנייפ היה טיפשי, אווילי, ילדותי, והיווה הפרה בלתי נסלחת של הכללים של הוגוורטס. הפרעתי לכיתה וגזלתי מחבריי לספסל הלימודים את זמן הלימוד היקר שלהם, מכיוון שלא הצלחתי לשלוט במזג שלי. אני מקווה שאף לא אחד מכם יחקה אי פעם את מעשיי. אני בהחלט מתכוון לא לחזור עליהם לעולם."

רבים מהתלמידים שהביטו בהארי עטו הבעות חמורות ועצובות על פניהם, כמו שניתן היה לראות בטקס המציין את נפילתו של גיבור בקרב. בחלקים הצעירים יותר של שולחן גריפינדור המראה היה כמעט אוניברסלי.

עד שהארי הרים את ידו.

הוא לא הרים אותה גבוה. זה עלול היה להראות מתנשא. הוא בהחלט לא הרים אותה לעבר סוורוס. הארי פשוט הרים את ידו לגובה החזה, ונקש קלות באצבעותיו, מחווה שנראתה יותר משנשמעה. יכול להיות שרוב שולחן המורים לא ראה זאת כלל.

מחוות ההתרסה זיכתה אותו בחיוכים פתאומיים מהתלמידים הצעירים ומהגריפינדורים, ובבוז קר ושחצני מצד סלית'רין, ובקימוטי מצח ומבטים מודאגים מכל השאר.

הארי שמר על פניו חסרות הבעה. "תודה לכם," הוא אמר. "זה הכל."

"תודה לך, מר פוטר," אמר המנהל. "ועכשיו לפרופסור סנייפ יש משהו לחלוק עימנו גם כן."

סוורוס קם בתנועה חלקה ממקומו בשולחן המורים. "הובא לידיעתי," הוא אמר, "שמעשיי שלי שיחקו תפקיד בהתנהגותו הבלתי נסלחת של מר פוטר, והדיון שהבנתי הבנתי ששכחתי כמה קל לפגוע ברגשותיהם של הצעירים וחסרי הבגרות -"

נשמע קול של אנשים רבים משתנקים באותו הזמן.

סוורוס המשיך כאילו לא שמע. "כיתת השיקויים הינה מקום מסוכן, ואני עדיין סבור שמשמעת נוקשה היא הכרחית, אבל מעתה והלאה אני אהיה מודע יותר ל… שבריריותם הרגשית… של תלמידים בשנתם הרביעית ומטה. הורדת הנקודות שלי מרייבנקלו עומדת בעינה, אבל אני מבטל את ריתוקו של מר פוטר. תודה לכם."

נשמעה מחיאת כף אחת מכיוון גריפינדור ומהר יותר מברק שרביטו של סוורוס היה בידו ו-"קוויטוס!" השתיק את העבריין.

"עדיין אדרוש משמעת וכבוד למורה בכל השיעורים שלי," סוורוס אמר בקור, "ומי שינסה אותי יצטער על כך."

הוא התיישב.

"תודה רבה גם לך!" אמר המנהל בעליצות. "המשיכו!"

והארי, עדיין נטול הבעה, החל ללכת בחזרה למקום שלו ברייבנקלו.

נשמע פיצוץ של שיחות. ניתן היה לזהות בבירור שתי מילים בהתחלה. הראשונה הייתה "מה -" שהתחילה משפטים רבים כמו "מה קרה הרגע -" ו"ומה לעזאזל -". השנייה הייתה "התקרצף!" כשתלמידים ניקו את האוכל שהפילו והמשקאות שירקו על עצמם, על המפה, ואחד על השני.

כמה תלמידים  התייפחו בגלוי, כמו גם פרופסור ספראוט.

בשולחן גריפינדור, בו חיכתה עוגה עם חמישים ואחד נרות שטרם הודלקו, פרד לחש, "אני חושב שיתכן שהוא לא בליגה שלנו, ג'ורג'."

ומאותו יום והלאה, לא משנה מה הרמיוני ניסתה לומר, הייתה זו אגדה מוסכמת בהוגוורטס שהארי פוטר יכול לגרום לכל דבר לקרות בנקישת אצבעותיו.


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, יונתן אריאל, יהודה אתרמן, איילת דקל, הלה הראל גולן נחליאל, ושני גת שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

אל תדחו את פרק 19 – דחיית סיפוקים

הצטרפו לתרגום של פרקים נוספים

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו