הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 14 – הבלתי ידוע והבלתי ניתן לידיעה

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


"יבוא," אמר קולה המעומעם של פרופסור מקגונגל.

הארי נכנס.

המשרד של סגנית המנהל היה נקי ומסודר; הקיר הסמוך לשולחן העבודה כוסה בערבוביה של תאי עץ בשלל צורות וגדלים, שלרובם נדחסו מספר מגילות קלף, ובאופן כלשהו היה ברור לחלוטין שפרופסור מקגונגל ידעה בדיוק מה מכיל כל תא, גם אם אף אחד אחר לא ידע. פיסת קלף בודדת נחה על שולחן העבודה עצמו, שהיה, לבד מזאת, ריק. מאחורי השולחן ניצבה דלת סגורה ומוגפת במספר מנעולים.

פרופסור מקגונגל ישבה על שרפרף חסר משענת מאחורי השולחן, הבעתה משדרת בלבול – עיניה התרחבו והייתה בהן נימה קלה של חשש כשראתה את הארי.

"מר פוטר?" אמרה פרופסור מקגונגל. "במה מדובר?"

מוחו של הארי היה ריק. המשחק הנחה אותו להגיע לכאן, הוא ציפה שלה יהיה משהו לומר…

"מר פוטר?" אמרה פרופסור מקגונגל, מתרגזת קמעה.

למרבה המזל, המוח המבוהל של הארי נזכר ברגע זה שיש לו משהו שהוא רצה לשוחח עליו עם פרופסור מקגונגל. משהו חשוב ובהחלט שווה את זמנה.

"אמ…" אמר הארי. "אם יש לחשים כלשהם שאת יכולה להטיל כדי לוודא שאף אחד לא מאזין לנו…"

פרופסור מקגונגל קמה מכסאה, הגיפה היטב את הדלת החיצונית, הוציאה את שרביטה והחלה לדקלם לחשים.

בנקודה הזו הארי הבין שהוא עומד בפני הזדמנות פז שלא תחזור להציע לפרופסור מקגונגל מיץ-צחוק והוא לא מאמין שהוא חושב על זה ברצינות וזה יהיה בסדר כי הגזוז יעלם אחרי כמה שניות והוא אמר לחלק הזה בעצמו לסתום את הפה.

החלק ציית, והארי החל לארגן מנטלית את מה שהוא עמד לומר. הוא לא תכנן לקיים את השיחה הזו כל כך מוקדם, אבל אם הוא כבר פה…

פרופסור מקגונגל סיימה לחש שנשמע הרבה יותר עתיק מלטינית, והתיישבה שוב.

"בסדר," אמרה בקול שקט. "אף אחד לא שומע אותנו." הבעה חמורה נחה על פניה.

אה, נכון, היא מצפה שאסחט ממנה מידע על הנבואה.

טוב, הארי יגיע לזה ביום אחר.

"זה בקשר לתקרית עם מצנפת המיון," אמר הארי. פרופסור מקגונגל מצמצה. "אמ… אני חושב שיש לחש נוסף על מצנפת המיון, משהו שהמצנפת בעצמה לא יודעת עליו, משהו שמופעל כשמצנפת המיון אומרת סלית'רין. שמעתי מסר שאני די בטוח שרייבנקלואים לא אמורים לשמוע. הוא נשמע ברגע שמצנפת המיון הוסרה מהראש שלי והרגשתי את החיבור נשבר. זה נשמע כמו לחשוש ואנגלית בו זמנית," מקגונגל שאפה בחדות, "והוא אמר: ברכות מסלית'רין לסלית'רין. אם תבקש את סודותי, דבר עם הנחש שלי."

פרופסור מקגונגל ישבה שם בפה פעור, בוהה בהארי כאילו הצמיח שני ראשים נוספים.

"ואז…" פרופסור מקגונגל אמרה לאט, כאילו לא יכלה להאמין למילים שיצאו מפיה, "החלטת לבוא אליי מיד ולספר לי על זה."

"כן, ברור," אמר הארי. לא היה שום צורך להודות כמה זמן לקח לו לחשוב על זה. "בניגוד, למשל, ללנסות לחקור את זה בעצמי, או לספר לאחד הילדים האחרים."

"אני… מבינה," אמרה פרופסור מקגונגל. "ואם, לדוגמה, היית מגלה את הכניסה לחדר הסודות האגדי של סלזאר סלית'רין, כניסה שאתה ורק אתה יכול לפתוח…"

"הייתי סוגר את הכניסה ומדווח לך מיד כדי שיורכב צוות של ארכיאולוגים-קוסמים מנוסים," אמר הארי מיד. "ואז הייתי פותח את הכניסה שוב כדי שהם יוכלו להיכנס בזהירות ולוודא שאין שם שום דבר מסוכן. אולי הייתי נכנס אחר כך כדי להסתכל, או אם הם היו צריכים שאפתח משהו נוסף, אבל זה היה רק אחרי שיכריזו שהאזור בטוח ויצלמו את כל הדברים כפי שנראו לפני שאנשים התחילו לרמוס את האתר ההיסטורי יקר הערך שלהם."

פרופסור מקגונגל ישבה בפה פעור, בוהה בו כאילו הפך לחתול.

"זה ברור מאליו אם אתה לא גריפינדור," אמר הארי באדיבות.

"אני חושבת," אמרה פרופסור מקגונגל בקול חנוק מעט, "שאתה לא מעריך נכונה כמה נדירים הם דברים כמו היגיון פשוט, מר פוטר."

זה נשמע נכון. אף על פי ש… "תלמיד הפלפאף היה אומר את אותו הדבר."

מקגונגל עצרה, הלומה. "זה נכון."

"מצנפת המיון הציעה לי את הפלפאף."

היא מצמצה לעברו כאילו לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. "באמת?"

"כן."

"מר פוטר," אמרה פרופסור מקגונגל, ועכשיו קולה היה נמוך, "לפני חמישה עשורים הייתה הפעם האחרונה שבה תלמיד מת בין כותלי הוגוורטס, ועכשיו אני משוכנעת שלפני חמישה עשורים הייתה הפעם האחרונה שמישהו שמע את המסר הזה."

צמרמורת עברה בהארי. "אז אני אוודא שלא אעשה דבר בנושא מבלי להתייעץ איתך קודם, פרופסור מקגונגל." הוא עצר. "ואם יותר לי להציע, כדאי שתאספי את מיטב אנשייך ותראו אם אתם יכולים להסיר ממצנפת המיון את הלחש הנוסף הזה… ואם אתם לא יכולים לעשות את זה, אולי תוסיפו לחש נוסף, לחש קוויטוס שמופעל לרגע ברגע שמצנפת המיון מוסרת מראשו של התלמיד, זה אולי יעבוד כטלאי. זהו, אין עוד תלמידים מתים." הארי הנהן בסיפוק.

פרופסור מקגונגל נראתה המומה אפילו יותר, אם היה זה אפשרי. "אין דרך שבה אוכל לתת לך מספיק נקודות על זה מבלי לתת את גביע הבתים לרייבנקלו כבר עכשיו."

"אמ…" אמר הארי. "אמ. אני מעדיף לא להרוויח כל כך הרבה נקודות."

עכשיו פרופסור מקגונגל התבוננה בו במבט מוזר. "למה לא?"

להארי היה קצת קשה לנסח את זה במילים. "מכיוון שזה יהיה פשוט עצוב מדי, את מבינה? כמו… כמו כשניסיתי אז ללכת לבית ספר בעולם המוגלגים, וכל פעם שהיה פרויקט קבוצתי, הייתי הולך ועושה את הכל בעצמי מכיוון שהאחרים היו רק מעכבים אותי. אני בסדר עם להרוויח הרבה נקודות, אפילו יותר מכל אחד אחר, אבל אם אני מרוויח מספיק כדי להכריע את גביע הבתים בעצמי, אז זה כאילו אני נושא את כל בית רייבנקלו על כתפיי וזה פשוט עצוב מדי."

"אני מבינה…" אמרה מקגונגל בהיסוס. היה ברור שהיא מעולם לא חשבה על זאת כך בעבר. "נניח שאתן לך רק חמישים נקודות, אם כך?"

הארי הניד בראשו שוב. "זה לא הוגן כלפי התלמידים האחרים אם אני מרוויח הרבה נקודות על דברים של מבוגרים שאני יכול להיות חלק מהם והם לא. איך טרי בוט אמור להרוויח חמישים נקודות מדיווח על לחישה שהוא שמע ממצנפת המיון? זה לא יהיה הוגן בכלל."

"אני רואה מדוע מצנפת המיון הציעה לך הפלפאף," אמרה פרופסור מקגונגל. עיניה בוחנות אותו, מלאות כבוד מוזר.

זה כמעט גרם להארי להחנק מהתרגשות. הוא חשב בכנות שהוא לא ראוי להפלפאף. שמצנפת המיון ניסתה לדחוף אותו בכל מקום פרט לרייבנקלו, לבית שהוא לא הפגין את מעלותיו…

פרופסור מקגונגל חייכה עכשיו. "ואם אתן לך עשר נקודות…?"

"את הולכת להסביר מאיפה הגיעו עשר הנקודות האלו, אם מישהו ישאל? יכולים להיות הרבה סלית'רינים, ואני לא מתכוון לתלמידים בהוגוורטס, שממש ממש ממש יכעסו אם הם יידעו שהלחש הוסר ממצנפת המיון ויגלו שאני הייתי מעורב. לכן אני חושב שישנם דברים שהשתיקה יפה להם. אין צורך להודות לי, גבירתי, הפרס על מעשה טוב הוא המעשה עצמו."

"אכן כן," אמרה פרופסור מקגונגל, "אבל יש לי דבר אחר, מיוחד מאוד, לתת לך. אני רואה שעשיתי לך עוול גדול במחשבותיי, מר פוטר. חכה כאן בבקשה."

היא קמה וניגשה אל הדלת האחורית הנעולה, נופפה בשרביטה, ומסך מטושטש הופיע סביבה. הארי לא היה מסוגל לראות או לשמוע מה קורה. כמה דקות לאחר מכן הטשטוש נעלם ופרופסור מקגונגל עמדה שם, פניה אליו, והדלת מאחוריה נראתה כאילו מעולם לא נפתחה.

פרופסור מקגונגל הושיטה לו ביד אחת שרשרת זהב דקה שנשאה עיגול כסוף, שעון חול במרכזו. בידה השנייה היה עלון מקופל. "זה בשבילך".

וואו! הוא עומד לקבל חפץ קסם מגניב כשלל הרפתקה! נראה שהעסק הזה של לסרב לפרס כספי עד שתקבל חפץ קסם עבד גם בחיים האמיתיים, לא רק במשחקי מחשב.

הארי קיבל את השרשרת שלו, מחייך. "מה זה?"

פרופסור מקגונגל לקחה נשימה עמוקה. "מר פוטר, זה פריט שבדרך כלל מושאל רק לילדים שכבר הוכיחו את עצמם כאחראיים ביותר, כדי לעזור להם לעמוד במערכת שעות עמוסה במיוחד." מקגונגל היססה, לפני שהוסיפה "אני חייבת להדגיש, מר פוטר, שטבעו האמיתי של הפריט הזה הוא סוד ושאסור לך לספר לתלמיד אחר עליו, או לאפשר לתלמיד אחר לראות אותך משתמש בו. אם זה לא מקובל עליך, אתה יכול להחזיר לי אותו עכשיו."

"אני יכול לשמור סוד," אמר הארי. "אז מה הוא עושה?"

"מבחינת שאר התלמידים, זה עדליון לולאתי והוא משמש לטיפול במחלה קסומה נדירה ולא מדבקת שנקראת שיכפול ספונטני. אתה תענוד אותו מתחת לבגדים שלך, ואף על פי שאין לך שום סיבה להראות אותו לאף אחד, אין לך סיבה גם להתייחס אליו כאל סוד נורא. עדליונים לולאתיים הם לא מעניינים. אתה מבין, מר פוטר?"

הארי הנהן, חיוכו מתרחב. הוא זיהה את עקבות עבודתו של סלית'רין מוכשר. "ומה הוא עושה באמת?"

"זה מחולל זמן. כל סיבוב של שעון החול שולח אותך בחזרה בזמן שעה אחת. אז אם תשמש בו כדי לחזור שעתיים בכל יום, תוכל ללכת לישון באותו זמן כל פעם."

השעיית הספק של הארי עפה מחוץ לחלון. 

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

את נותנת לי מכונת זמן כדי לטפל בהפרעת השינה שלי. 

את נותנת לי מכונת זמן כדי לטפל בהפרעת השינה שלי.

את נותנת לי מכונת זמן כדי לטפל בהפרעת השינה שלי

"אהאהאהאההההאההאה…" אמר פיו של הארי. הוא החזיק כעת את השרשרת הרחק ממנו, כאילו היתה פצצה מתקתקת. טוב, לא, לא כאילו היא פצצה מתקתקת, זה אפילו לא התחיל לתאר את חומרת המצב. הארי החזיק את השרשרת הרחק ממנו כאילו היתה מכונת זמן.

תגידי, פרופסור מקגונגל, האם ידעת שחומר רגיל שזז אחורה בזמן מתנהג בדיוק כמו אנטי-חומר? ובכן, כך בדיוק הוא מתנהג! ידעת שקילוגרם אחד של אנטי-חומר שנתקל בקילוגרם אחד של חומר יתאיין הדדית ויגרום לפיצוץ השקול ל-43 מיליון טון של טי.אן.טי? את מבינה שאני עצמי שוקל 41 קילוגרם ושהפיצוץ שיתקבל ישאיר מכתש עצום ומעלה עשן במקום שבו הייתה פעם סקוטלנד?

"סלחי לי," הצליח הארי לומר, "אבל זה נשמע ממש ממש ממש מסוכן!" הקול של הארי לא בדיוק עלה לצווחה, הוא לא היה מסוגל לצרוח חזק מספיק כדי לעשות צדק עם המצב, אז לא היה טעם לנסות.

פרופסור מקגונגל הביטה בו בחיבה סובלנית. "אני שמחה שאתה לוקח זאת ברצינות, מר פוטר, אבל מחוללי זמן אינם עד כדי כך מסוכנים. לא היינו מחלקים אותם לילדים לו היו."

"באמת," אמר הארי. "אהאהאהאהא. כמובן שלא הייתם נותנים לילדים מכונות זמן אם זה היה מסוכן, מה חשבתי לעצמי? רק כדי לוודא, אם אני אתעטש על המכשיר הזה הוא לא ישלח אותי חזרה לימי הביניים, שם אהרוג בטעות את גוטנברג ואמנע את עידן הנאורות? כי, את יודעת, אני שונא כשזה קורה לי."

השפתיים של מקגונגל התעוותו כפי שעשו תמיד כשניסתה לא לחייך. היא הושיטה להארי את העלון שהחזיקה, אבל הארי עדיין החזיק בזהירות את השרשרת בשתי ידיו ובהה בשעון החול כדי לוודא שלא יסתובב. "אל תדאג," אמרה מקגונגל אחרי הפסקה קצרה, כשהיה ברור שהארי לא עומד לזוז, "זה לא יכול לקרות, מר פוטר. לא ניתן להשתמש במחולל הזמן כדי לנוע יותר משש שעות אחורה בזמן. לא ניתן להשתמש בו יותר משש פעמים ביום."

"או, יופי, זה נהדר. ואם מישהו יתנגש בי, מחולל הזמן לא יישבר ולא ילכוד את כל טירת הוגוורטס בלולאה אינסופית של ימי-חמישי."

"ובכן, הם כן שבירים במידת מה…" אמרה מקגונגל. "ואני חושבת ששמעתי על דברים מוזרים שקורים אם הם נשברים. אבל שום דבר כזה!"

"אולי," אמר הארי כשהוא הצליח לדבר שוב, "כדאי שתספקו למכונות הזמן שלכם איזושהי שכבת מגן, במקום להשאיר את הזכוכית חשופה, כדי למנוע מדברים כאלה לקרות."

מקגונגל נראתה המומה. "זה רעיון מצוין, מר פוטר. אני אעדכן את משרד הקסמים לגביו."

זהו, זה רשמי עכשיו, הם אשררו את זה בפרלמנט, כל עולם הקוסמים מורכב ממפגרים.

"ואמנם אני שונא להיות כל כך פילוסופי," הארי ניסה נואשות להנמיך את קולו למשהו מתחת לצווחה, "אבל האם מישהו חשב על ההשלכות של לחזור אחורה שש שעות ולעשות משהו שמשנה את העבר ופחות או יותר מוחק את כל האנשים המושפעים ומחליף אותם בגרסאות שונות –"

"הו, אתה לא יכול לשנות את העבר!" קטעה פרופסור מקגונגל. "אלוהים אדירים, מר פוטר, אתה חושב שהיינו מאשרים את זה לתלמידים אם זה היה אפשרי? מה אם מישהו היה מנסה לשנות את הציונים שלו?"

הארי לקח רגע לעכל את זה. הידיים שלו נרגעו, רק קצת, מאחיזת המוות שלהם בשרשרת שעון החול. כאילו לא החזיק מכונת זמן, אלא רק ראש נפץ גרעיני.

"אז…" אמר הארי לאט. "אנשים פשוט חווים את היקום כ… עקבי איכשהו, אף על פי שיש בו מסע בזמן. ואם אני ועצמי העתידי נפגשים, אני אראה את אותו הדבר כשני האני, אפילו ש, בפעם הראשונה שלי, האני העתידי פועל בידיעה מלאה לגבי דברים ש, מנקודת המבט שלי, עוד לא קרו…" קולו של הארי נמוג אל תוך החוסרים הדקדוקיים של השפה האנגלית.

"נכון, אני חושבת," אמרה פרופסור מקגונגל. "אם כי כן מומלץ לקוסמים להימנע מלהראות על ידי עצמי-העָבָר שלהם. אם אתה נמצא בשני שיעורים שונים בו זמנית ואתה צריך לחצות את הדרך של עצמך, למשל, הגרסה הראשונה צריכה ללכת הצידה ולעצום את עיניה בזמן נתון – כבר יש לך שעון, יופי – כדי שאתה העתידי תוכל לעבור. הכל נמצא בעלון."

"אהאהההאה. ומה קורה אם מישהו מתעלם מההמלצה הזו?"

פרופסור מקגונגל כיווצה את שפתיה. "אני מבינה שזה יכול להיות די מטריד."

"וזה לא יוצר, נגיד, פרדוקס שמשמיד את היקום."

היא חייכה בסובלנות. "מר פוטר, אני חושבת שהייתי זוכרת אם משהו כזה היה קורה."

"זה לא מרגיע! לא שמעתם על העיקרון האנתרופי? ומי האידיוט שבנה משהו כזה מלכתחילה?"

פרופסור מקגונגל צחקה. זה היה צליל נעים ושמח שנשמע לא במקום כשהגיע מפניה החמורות. "אתה חווה עוד אחד מרגעי 'את הפכת לחתול' שלך, מר פוטר, הלא כן? אתה בטח לא רוצה לשמוע זאת, אבל זה חמוד באופן מקסים למדי."

"להפוך לחתול אפילו לא מתחיל להשתוות לזה. את יודעת, עד עכשיו הייתה לי מחשבה מודחקת נוראה איפשהו בירכתי מוחי שהתשובה היחידה שנשארה היא שכל היקום שלי היה הדמיית מחשב כמו בספר סימוּלקרוֹן-3 אבל עכשיו אפילו זה נשלל כי הצעצוע הקטן הזה לא ניתן לחישוב במכונת טיורינג! מכונת טיורינג יכולה לדמות נסיעה אחורה בזמן וחישוב עתיד חדש מנקודה זו, מכונת אורקל יכולה להסתמך על התנהגות העצירה של מכונות מסדר נמוך יותר, אבל מה שאת אומרת הוא שהמציאות איכשהו מחושבת במכה אחת ובצורה עקבית תוך שימוש במידע שעדיין… לא… קרה…"

ההבנה היכתה בהארי כמו פטיש בראש.

זה היה הגיוני עכשיו. סוף סוף זה היה הגיוני.

"אז ככה המיץ-צחוק עובד! כמובן! הלחש לא גורם לדברים מצחיקים לקרות, הוא פשוט גורם לך להרגיש דחף לשתות רגע לפני שמשהו מצחיק קורה בכל מקרה! אני כזה טיפש, הייתי צריך להבין כשהרגשתי את הדחף לשתות את המיץ-צחוק לפני הנאום השני של דמבלדור, לא שתיתי, ואז נחנקתי על הרוק שלי במקום – שתיית מיץ-צחוק לא גורמת לדברים מצחיקים, הדברים המצחיקים גורמים לך לשתות מיץ-צחוק! ראיתי מִתאם בין שני האירועים והנחתי שהמיץ-צחוק חייב להיות הסיבה והדבר המצחיק הוא התוצאה מכיוון שחשבתי שסדר זמני כופה סיבתיות וגרפים סיבתיים חייבים להיות א-ציקליים אבל הכל הגיוני ברגע שאתה מצייר את החצים הסיבתיים אחורה בזמן!"

ההבנה היכתה בהארי כמו פטיש שני.

את זו הוא הצליח לשמור לעצמו, והשמיע רק צליל חנוק קטן שנשמע כמו חתלתול גוסס כשהבין מי שם את הפתק על המיטה שלו הבוקר.

עיניה של פרופסור מקגונגל בהקו. "אחרי שתסיים את לימודיך, או אולי אפילו לפני כן, אתה חייב ללמד חלק מהתאוריות המוגלגיות שלך בהוגוורטס, מר פוטר. הן נשמעות מרתקות ביותר, אפילו אם כולן שגויות."

"גלעעעעעעע…"

פרופסור מקגונגל אמרה עוד כמה דברי חולין, דרשה עוד כמה הבטחות להן הארי הסכים בניד ראש, אמרה משהו על לא לדבר עם נחשים במקום בו מישהו יוכל לשמוע אותו, הזכירה לו לקרוא את העלון, ואז איכשהו הארי מצא את עצמו עומד מחוץ למשרד שלה כשהדלת סגורה היטב מאחוריו.

"גאאהההההראא…" אמר הארי.

בסדר, המוח שלו באמת התפוצץ.

לא מעט בגלל העובדה שאלמלא המתיחה, יתכן שהוא לא היה משיג את מחולל הזמן מלכתחילה.

או אולי פרופסור מקגונגל הייתה נותנת לו אותו בכל מקרה, רק מאוחר יותר במהלך היום, כשהיה הולך לשאול אותה בקשר להפרעת השינה שלו או לספר לה על המסר של מצנפת המיון? והאם הוא היה רוצה לבצע את המתיחה, בזמן ההוא, מה שהיה מוביל לכך שהיה מקבל את מחולל הזמן מוקדם יותר? כך שהאפשרות היחידה שהייתה עקבית ביחס לעצמה הייתה זו שבה המתיחה החלה אפילו לפני שהתעורר בבוקר…?

הארי מצא את עצמו שוקל, לראשונה בחייו, שלא ניתן להעלות על הדעת את התשובה לשאלה שלו, פשוטו כמשמעו. מכיוון שהמוח שלו הכיל נוירונים שנעו רק קדימה בזמן, לא היה דבר שהמוח שלו יכול לעשות, שום פעולה שהוא יכול לבצע, שיעקבו אחר פעולתו של מחולל הזמן.

עד עכשיו הארי חי את חייו בידיעה, כמו שטען א.ת. ג'יינס, שאם היית בור בנוגע לתופעה, הייתה זו עובדה לגבי התודעה שלך, לא לגבי התופעה עצמה; שבורות התקיימה בתודעה, ולא במציאות; שמפה ריקה לא ייצגה שטח ריק. היו שאלות מסתוריות, אבל תשובה מסתורית היא מושג הסותר את עצמו. תופעה יכולה להיות מסתורית בעיני אדם מסוים, אבל לא היו תופעות מסתוריות בפני עצמן. סגידה לתעלומה מקודשת היתה סגידה לבורות שלך עצמך.

ולכן הארי הביט בקסם וסירב להיות מאוים. לאנשים לא הייתה תחושה של היסטוריה, הם למדו כימיה וביולוגיה ואסטרונומיה וחשבו שהנושאים הללו היו תמיד לחם חוקו של המדע, שהם מעולם לא היו מסתוריים. הכוכבים היו פעם תעלומות. לורד קלווין אמר פעם שטבע החיים והביולוגיה – התגובה של שרירים לרצון אנושי והיווצרות עצים מזרעים – הוא תעלומה רחוקה "לאין שיעור" מהישג ידו של המדע. (לא רק קצת רחוקה, שימו לב, אלא רחוקה לאין שיעור. לורד קלווין בהחלט התלהב מאוד מלא לדעת משהו.) כל תעלומה פתורה הייתה חידה משחר המין האנושי ועד לרגע שמישהו פתר אותה.

עכשיו, בפעם הראשונה, הוא התייצב מול הרעיון של תעלומה שאיימה להיות קבועה. אם זמן לא עבד ברשתות אציקליות של סיבה ותוצאה אז הארי לא הבין מהם סיבה ותוצאה; ואם הארי לא הבין סיבות ותוצאות אז הוא לא הבין ממה מורכבת המציאות; וזה היה אפשרי לחלוטין שהתודעה האנושית שלו לעולם לא תוכל להבין זאת, כיוון שהמוח שלו היה עשוי מנוירונים סטנדרטיים שפעלו בזמן לינארי, אשר נראה כעת שמהווים תת-קבוצה מצומצמת של המציאות.

בצד החיובי, היה הסבר הרבה יותר פשוט למיץ-צחוק, שבהתחלה נראה כל-יכול ולא ייאמן. הסבר שהוא פספס מפני שהאמת הייתה בסך הכל לחלוטין מחוץ למרחב ההשערות שלו או לכל דבר שהמוח שלו התפתח אבולוציונית להבין. אבל עכשיו הוא בעצם כן הבין את זה, כנראה. וזה היה סוג של מעודד. סוג של.

הארי הביט בשעונו. השעה הייתה כמעט 11 בבוקר, הוא הלך לישון אתמול בלילה באזור 1, אז בדרך הטבע הוא אמור ללכת לישון הלילה ב-3. אז כדי להירדם ב-10 בלילה ולהתעורר ב-7 בבוקר, הוא צריך לחזור אחורה חמש שעות בסך הכל. מה שאומר שאם הוא רוצה להגיע לחדר שלו בסביבות 6 בבוקר, לפני שמישהו יתעורר, הוא צריך להזדרז ו…

אפילו בדיעבד, הארי לא הבין איך הצליח לעשות חצי מהדברים שהיו כרוכים במתיחה. מאיפה הופיע הפאי?

הארי התחיל ממש לפחד ממסע בזמן.

מצד שני, הוא היה חייב להודות שזו באמת הייתה הזדמנות שלא תחזור. מתיחה שאתה יכול לעשות לעצמך רק פעם בחיים, תוך שש שעות מהרגע שלמדת לראשונה על מחוללי זמן.

עובדה שהייתה אפילו יותר מבלבלת, עכשיו כשהארי חשב על זה. הזמן הציג לו מתיחה שלמה כעובדה מוגמרת, ועם זאת בבירור מעשה ידיו. רעיון וביצוע וסגנון כתיבה. עד החלק האחרון, אפילו אלה מתוכם שעדיין לא הבין.

ובכן, הוא מבזבז זמן, וביממה היו לכל היותר שלושים שעות. הארי ידע חלק ממה שהוא צריך לעשות, והוא אולי יבין את השאר, כמו את הפאי, תוך כדי עבודה. לא היה טעם לדחות את זה. הוא לא יכול להשיגשום דבר כשהוא תקוע פה בעתיד.


חמש שעות מוקדם יותר, הארי התגנב לתוך החדר שלו עם גלימותיו משוכות על ראשו כהסוואה מאולתרת, רק למקרה שמישהו כבר ער ויראה אותו בו זמנית עם ההארי ששוכב על המיטה. הוא לא רצה להסביר לאף אחד על הבעיה הרפואית הקטנה שלו של שיכפול ספונטני.

למרבה המזל נראה כאילו כולם עדיין ישנו.

כמו כן, נראה היה שמונחת ליד מיטתו קופסה עטופה בנייר ירוק ואדום וקשורה בסרט זהב בוהק. סטראוטיפ מושלם של מתנת חג-מולד, אם כי לא היה זה חג-המולד.

הארי התגנב פנימה בשקט ככל שיכל, רק למקרה שלחש הקוויטוס של מישהו היה מכוון לעוצמה נמוכה.

מעטפה הייתה מחוברת לקופסה, חתומה בשעווה פשוטה וללא טביעת חותם.

הארי פתח את המעטפה בזהירות, והוציא את המכתב שהכילה.

במכתב נכתב:

זוהי גלימת ההיעלמות של איגנוטוס פוורל, שעברה בירושה לצאצאיו מבית פוטר. שלא כמו גלימות ולחשים נחותים יותר, יש לה הכוח לשמור עליך חבוי, ולא רק בלתי נראה. אביך השאיל לי אותה למטרות מחקר זמן קצר לפני שמת, ואני מודה שהיא שירתה אותי רבות לאורך השנים.

חוששני שבעתיד אצטרך להסתדר באמצעות לחשי הנגזה. הגיע הזמן שהגלימה תחזור אליך, היורש שלה. חשבתי לתת לך אותה כמתנת חג-מולד, אבל היא רצתה לשוב לרשותך לפני כן – נראה שהיא צופה שתזדקק לה. השתמש בה בחוכמה.

ללא ספק אתה כבר חושב על שלל מתיחות נפלאות, כמו אלו שעולל אביך בזמנו. לו כל מעשיו היו נודעים ברבים, כל נשות גריפינדור היו מתאספות לחלל את קברו. לא אנסה למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה, אבל הְיֵה זהיר ביותר לא להתגלות. אם דמבלדור יראה הזדמנות להחזיק באחד מאוצרות המוות, הוא לא יתן לו לחמוק מידיו עד יום מותו.

שיהיה לך חג-מולד שמח עד מאוד.

הפתק לא היה חתום.


"חכו רגע," אמר הארי, עוצר לפתע כשהילדים האחרים עמדו לעזוב את המגורים של רייבנקלו. "סליחה, יש עוד משהו שאני צריך לעשות עם המזוודה שלי. אני אצטרף לארוחת הבוקר עוד כמה דקות."

טרי בוט הזעיף פנים לעבר הארי. "אני מקווה בשבילך שאתה לא מתכוון לחטטלנו בדברים."

הארי הרים יד אחת. "אני נשבע שאני לא מתכוון לעשות דבר לחפצים שלכם, שאני מתכוון לגעת רק בחפצים שבבעלותי, שאין לי כוונות מתיחה או כוונות מפוקפקות מכל סוג שהוא כלפי מי מכם, ושאני לא מצפה שכוונות אלו ישתנו לפני שאגיע לארוחת הבוקר באולם הגדול."

טרי קימט את מצחו. "רגע, זה –"

"אל תדאג," אמרה פנלופה קלירווטר, שהייתה שם כדי להוביל אותם. "לא היו שום פרצות. מנוסח היטב, מר פוטר, אתה צריך להיות עורך-דין."

הארי מצמץ כששמע את זה. אה, כן, מדריך ברייבנקלו. "תודה לך," הוא אמר, "נראה לי."

"כשתנסה למצוא את האולם הגדול, אתה תלך לאיבוד." ציינה פנלופה בנימה חסרת עוררין. "ברגע שזה קורה, תשאל תמונה איך להגיע לקומה הראשונה. תשאל תמונה נוספת ברגע שאתה חושד שהלכת לאיבוד שוב. במיוחד אם נראה שאתה עולה יותר ויותר גבוה. אם אתה מגלה שאתה גבוה יותר ממה שכל הטירה אמורה להיות, עצור וחכה לחוליות החיפוש. אחרת נראה אותך שוב בעוד ארבעה חודשים ותהיה מבוגר בחמישה חודשים, לבוש רק באזור-חלציים ומכוסה בשלג וזה רק אם תישאר בתוך הטירה."

"מובן," אמר הארי, בולע בחוזקה." אמ, לא כדאי שתגידו דברים כאלה לתלמידים מיד כשהם מגיעים?"

פנלופה נאנחה. "מה, את הכל? זה ייקח שבועות. אתם תקלטו את זה תוך כדי." היא פנתה ללכת, ובעקבותיה התלמידים האחרים. "ואם אני לא רואה אותך בארוחת הבוקר תוך שלושים דקות, פוטר, אני אתחיל בחיפוש."

ברגע שכולם הלכו, הארי חיבר את הפתק למיטה שלו – הוא כבר כתב אותו ואת כל שאר הפתקים, עובד בקומת המערה לפני שמישהו התעורר. ואז הוא הושיט את ידו בזהירות לתוך שדה הקוויטוס ומשך את גלימת ההיעלמות מדמותו היְּשֵנה של הארי-1.

ואז, רק לשם השעשוע, הארי הכניס את הגלימה לתוך הנרתיק של הארי-1, וידע שלפיכך היא כבר תהיה בשלו.


"אני יכול לוודא שההודעה תועבר לקורנליוס פלאברוואלט," אמרה תמונתו של איש ששידר אצילות והיה בעל אף רגיל לגמרי. "אבל האם אוכל לשאול מאיפה היא הגיעה במקור?"

הארי משך בכתפיו בחוסר אונים אמנותי. "נאמר לי שהיא נאמרה על ידי בת קול חלולה שדיברה מתוך קרע באוויר עצמו, קרע שנפתח אל תהום בוערת."


"היי!" אמרה הרמיוני בכעס ממקומה בצד השני של שולחן ארוחת הבוקר. "זה הקינוח של כולם! אתה לא יכול לקחת פאי שלם לעצמך ולשים אותו בנרתיק שלך!"

"אני לא לוקח פאי אחד, אני לוקח שניים. סליחה כולם, אני חייב לרוץ עכשיו!" הארי התעלם מקריאות התרעומת ועזב את האולם הגדול. הוא היה צריך להקדים קצת לשיעור בתורת הצמחים.

פרופסור ספראוט הביטה בו בחדות. "ואיך אתה יודע מה הסלית'רינים מתכננים?"

"אני לא יכול לנקוב בשם המקור שלי," אמר הארי. "למעשה עליי לבקש ממך להעמיד פנים שהשיחה הזו לא התקיימה מעולם – כאילו נתקלת בהם במקרה בזמן שעסקת בעניינייך, או משהו. אני ארוץ קדימה ברגע שהשיעור בתורת-הצמחים יסתיים. אני חושב שאוכל להסיח את דעתם של הסלית'רינים עד שתגיעי לשם. לא קל להפחיד אותי, ואני לא חושב שהם יעזו לפגוע ממש בילד-שנשאר-בחיים. מצד שני – אני לא מבקש ממך לרוץ במסדרונות, אבל אני אעריך זאת אם לא תתמהמהי."

פרופסור ספראוט הביטה בו לרגע ארוך, ואז הבעתה התרככה. "שמור על עצמך בבקשה, הארי פוטר. ו… תודה לך."

"רק אל תאחרי," אמר הארי. "ותזכרי, כשתגיעי לשם, לא ציפית לראות אותי והשיחה הזו לא התקיימה מעולם."


זה היה נורא, לראות את עצמו תולש את נוויל ממעגל הסלית'רינים. נוויל צדק, הוא השתמש ביותר מדי כוח, הרבה יותר מדי.

"שלום," אמר הארי פוטר בקור. "אני הילד-שנשאר-בחיים."

שמונה תלמידי שנה ראשונה, רובם באותו גובה. לאחד מהם הייתה צלקת על המצח והוא לא התנהג כמו השאר.

הו, לו תוגש לנו מידיו של פלא

נקודת מבט דרכה רואים אותנו אי אלה!

כך נשוחרר מקושי, צרות וכלא

ומתפיסה טיפשת –

פרופסור מקגונגל צדקה. מצנפת המיון צדקה. זה היה ברור ברגע שראית את זה מבחוץ.

יש משהו לא בסדר עם הארי פוטר.


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, אורן ירמיה, איילת דקל, הילה הראל, משה שרף, עמית לוונטל, גיל דולברג, גולן נחליאל ושני גת שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 15 – חריצות

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ