הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 13 – לשאול את השאלות הלא נכונות

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו

הערת הכותב: בלי פאניקה. אני נשבע בזאת שלכל ההתרחשויות בפרק ישנו הסבר הגיוני, אשר נרמז מראש ותואם לקאנון. זוהי חידה, ואתם אמורים לפתור אותה. אם לא תצליחו, פשוט המשיכו לפרק הבא.


ברגע שהארי פקח את עיניו במגורי תלמידי השנה הראשונה של רייבנקלו, בבוקר היום המלא הראשון שלו בהוגוורטס, הוא ידע שמשהו לא היה כשורה.

היה שָׁקט.

שקט מדי.

או, נכון… היה לחש קְווָיֵטוּס על ראש המיטה שלו, שנשלט על ידי פס גלילה קטן, וזו הייתה הסיבה היחידה לכך שהיתה אפשרות כלשהי שמישהו ברייבנקלו יהיה מסוגל להרדם.

הארי הזדקף והסתכל סביבו, מצפה לראות את האחרים קמים –

החדר – ריק.

המצעים – סתורים ומבולגנים.

השמש – מאירה מזווית גבוהה מדי.

לחש הקוויטוס שעל מיטתו – מכוון לעוצמה הגבוהה ביותר.

והשעון המעורר המכני שלו – עדיין עובד, אבל הצלצול שלו כבוי.

הניחו לו לישון עד 9:52, ככל הנראה. למרות מאמציו לסנכרן את מחזור השינה בן ה-26 שעות שלו לקראת הגעתו להוגוורטס, הוא לא הלך לישון אתמול עד סביבות אחת בלילה. הוא תכנן להתעורר ב-7:00 עם שאר התלמידים – הוא היה מסוגל להתמודד עם מחסור קל בשינה ביום הראשון כל עוד יקבל איזה תיקון קסום עד מחר. אבל עכשיו הוא פספס את ארוחת הבוקר. והשיעור הראשון שלו בהוגוורטס, בתורת הצמחים, התחיל לפני שעה ועשרים ושתיים דקות. 

הכעס החל מתעורר בתוכו אט אט. הו, איזה מתיחה קטנה ונחמדה. לכבות את השעון המעורר, להגביר את לחש הקוויטוס, ולתת לאדון הארי פוטר לפספס את השיעור הראשון שלו, ולחטוף על זה שהוא ישן עד מאוחר. 

תמונה: tumblr_mrayo

תמונה: tumblr_mrayo

כשהארי יגלה מי האחראי לזה…

לא, זה היה יכול לקרות רק עם שיתוף הפעולה של כל שנים-עשר הילדים האחרים בחדר. כולם ראו אותו ישן. כולם נתנו לו להחמיץ את ארוחת הבוקר.

הכעס החל להעלם, מוחלף בבלבול ובתחושת עלבון נוראה. הם חיבבו אותו. הוא חשב. אתמול בלילה, הוא חשב שהם חיבבו אותו. למה

כשהארי קם, הוא ראה חתיכת נייר שהוצמדה לראש מיטתו.

על הנייר נכתב:

עמיתיי הרייבנקלוים,

זה היה יום ארוך במיוחד. בבקשה הניחו לי לישון ואל תדאגו שאחמיץ את ארוחת הבוקר. לא שכחתי את השיעור הראשון שלי.

שלכם,

הארי פוטר.

הארי עמד שם, קפוא, מי קרח מתחילים לזרום בעורקיו.

הטקסט היה כתוב בכתב ידו, באמצעות העיפרון המכני שלו.

והוא לא זכר שכתב אותו.

ו… הארי כיווץ את עיניו והביט בנייר. אלא אם הוא מדמיין, המילים "לא שכחתי" היו כתובות בסגנון שונה, כאילו הוא ניסה לומר לעצמו משהו…?

האם הוא ידע שהולכים להטיל עליו אובליוויאטה? האם הוא נשאר ער עד מאוחר, ביצע איזה פשע או פעילות חשאית כלשהי, ואז… אבל הוא לא ידע איך להטיל את לחש האובליוויאטה… האם מישהו אחר… מה…

מחשבה הכתה בהארי. אם הוא כן ידע שהולכים להטיל עליו אובליוויאטה…

עדיין בפיג'מה, הארי רץ מסביב למיטה שלו אל המזוודה, לחץ את אגודלו כנגד המנעול, שלף את הנרתיק שלו, הכניס אליו את ידו ואמר "הודעה לעצמי."

ועוד פיסת נייר הופיעה בידו.

הארי הוציא אותה ובהה בה. גם היא הייתה בכתב ידו.

בפתק היה כתוב:

אני היקר,

אנא שחק את המשחק. אתה יכול לשחק אותו רק פעם אחת בחייך. זו הזדמנות שלא תחזור.

קוד זיהוי 927, אני תפוד.

שלך,

אתה.

הארי הנהן לאיטו. "קוד זיהוי 927, אני תפוד" אכן הייתה ההודעה שתכנן מראש – כמה שנים לפני כן, בזמן שראה טלוויזיה – שרק הוא יכיר. למקרה שיהיה צריך לזהות כפיל של עצמו כעצמו, או משהו. רק ליתר בטחון. הֲיֶה נכון.

הארי לא היה יכול לבטוח בהודעה, היו יכולים להיות מעורבים לחשים אחרים בעניין. אבל זה שלל אפשרות של מתיחה פשוטה. הוא בהחלט כתב את זה והוא בהחלט לא זכר שכתב את זה.

בעודו מביט בפתק, הארי הבחין בדיו מעברו השני של הנייר.

הוא הפך את הפתק.

על צידו השני היה כתוב:

הוראות המשחק:

אתה לא יודע את חוקי המשחק

אתה לא יודע מה הפרס במשחק

אתה לא יודע את מטרת המשחק

אתה לא יודע מי שליט המשחק

אתה לא יודע איך לצאת מהמשחק

אתה מתחיל עם 100 נקודות.

התחל.

הארי בהה ב"הוראות". הצד הזה לא נכתב בכתב יד; הכתב היה סדור לחלוטין, כלומר מלאכותי. זה נראה כאילו זה נכתב בעט-צטט-אותך, כמו זה שקנה בשביל שיתעתק את דברי המורים בשיעורים שלו.

לא היה לו שום מושג מה קורה.

טוב… הצעד הראשון הוא להתלבש ולאכול. אולי בסדר הפוך. הבטן שלו הרגישה די ריקה.

הוא פספס את ארוחת הבוקר, כמובן, אבל הוא היה מוכן להתרחשות הזו וצפה אותה מראש. הארי הכניס את ידו לנרתיק עור המוֹק ואמר "חטיפי אנרגיה", מצפה לקבל את קופסת חטיפי הדגנים שקנה לפני שנסע להוגוורטס.

מה שהופיע בידו לא הרגיש כמו חטיפי דגנים.

כשידו של הארי חזרה לשדה ראייתו הוא ראה שני חטיפים קטנים – רחוקים מלהספיק לארוחה שלמה – מחוברים לפתק, והפתק היה כתוב באותו הכתב כמו הוראות המשחק.

על הפתק נכתב:

הניסיון נכשל: 1- נקודות

ניקוד נוכחי: 99

מצב פיזי: עדיין רעב

מצב מנטלי: מבולבל

"גלעעעעע" אמר פיו של הארי בלי שום התערבות או החלטה מודעת מצידו.

הוא עמד שם במשך דקה.

דקה לאחר מכן, זה עדיין לא היה הגיוני ועדיין לא היה לו שום מושג מה קורה והמוח שלו אפילו לא התחיל לייצר השערות, כאילו ידיה המטאפוריות של תודעתו כלואות בכדורי גומי גדולים ולא מסוגלות לתפוש דבר.

הבטן שלו, שהיו לה סדרי עדיפויות משלה, הציעה מבחן ניסויי אפשרי.

"אה…" אמר הארי לחדר הריק. "אני מניח שאני לא יכול להשקיע נקודה כדי לקבל את קופסת חטיפי הדגנים שלי בחזרה?"

הייתה רק דממה.

הארי שם את ידו בתוך הנרתיק ואמר "קופסת חטיפי דגנים."

קופסה שהרגישה בצורה הנכונה הופיעה בידו… אבל היא הייתה קלה מדי, ופתוחה, וריקה, והפתק המצורף אמר:

נקודות שהושקעו: 1

ניקוד נוכחי: 98

קיבלת: קופסת חטיפי דגנים

"אני רוצה להשקיע נקודה ולקבל את חטיפי הדגנים עצמם בחזרה," אמר הארי.

שוב, דממה.

הארי שם את ידו בנרתיק ואמר "חטיפי דגנים".

כלום לא יצא.

הארי משך בכתפיו בייאוש והלך לכוננית שניתנה לו ליד המיטה שלו, כדי לקחת את גלימות הקוסם שלו בשביל היום.

על רצפת הארונית, מתחת לגלימות שלו, היו חטיפי הדגנים, ופתק:

נקודות שהושקעו: 1

ניקוד נוכחי: 97

קיבלת: 6 חטיפי דגנים

אתה עדיין לובש: פיג'מה

אל תאכל בזמן שאתה לובש פיג'מה

תקבל קנס פיג'מה

ועכשיו אני יודע שמי ששולט במשחק הזה מטורף.

"הניחוש שלי הוא שדמבלדור שולט במשחק," אמר הארי בקול רם. אולי הפעם הוא יוכל לקבוע שיא מהירות קרקעית בקליטה מהירה.

שקט.

אבל הארי התחיל לקלוט את התבנית; הפתק יהיה במקום הבא שיחפש בו. אז הארי בדק מתחת למיטה שלו.

חה! חה חה חה חה חה!

חה חה חה חה חה חה!

חה! חה! חה! חה! חה! חה!

דמבלדור לא שולט במשחק

ניחוש גרוע

ניחוש גרוע ממש

20- נקודות

ואתה עדיין לובש פיג'מה

זה המהלך הרביעי שלך

ואתה עדיין לובש פי'גמה

קנס פיג'מה: 2- נקודות

ניקוד נוכחי: 75 נקודות

טוב, זו הייתה חידה, אין ספק. זה היה בסך הכל היום הראשון שלו בבית הספר, וברגע ששללת את דמבלדור, הוא לא הכיר אף אחד אחר בסביבה שהיה עד כדי כך משוגע.

הגוף שלו היה על טייס אוטומטי פחות או יותר. הארי אסף סט גלימות ותחתונים, שלף את קומת המערה של המזוודה שלו (הוא היה קנאי לפרטיותו ומישהו עלול להיכנס למעונות), התלבש, ואז יצא החוצה כדי לאסוף את הפיג'מה שלו.

הארי עצר לפני שמשך את מגירת השידה שבה אִכסן את הפיג'מה שלו. אם התבנית פה תמשיך…

"איך אני יכול להרוויח עוד נקודות?" אמר הארי בקול רם.

ואז משך את המגירה.

הזדמנויות לעשות טוב נמצאות בכל מקום

אבל החשכה נמצאת במקום שבו האור צריך להיות

עלות השאלה: 1 נקודות

ניקוד נוכחי: 74

תחתונים יפים

אימא שלך בחרה אותם?

הארי מחץ את הפתק בידו, פניו בוערות. הקללה של דראקו חזרה אליו. בן של בוצדם –

בשלב הזה הארי כבר ידע לא לומר את זה בקול רם. הוא בטח יקבל קנס גסויות.

הארי חגר את נרתיק עור המוק והשרביט שלו. הוא קילף את העטיפה מאחד מחטיפי הדגנים והשליך אותה לפח האשפה בחדר, שם נחתה על צפרדע שוקולד אכולה למחצה, מעטפה מעוכה ונייר עטיפה אדום וירוק. הוא הכניס את שאר חטיפי הדגנים לנרתיק עור המוק שלו.

הוא זרק מבט אחרון, נואש וחסר תוחלת בחיפוש אחר רמזים.

ואז הארי עזב את החדר, אוכל בזמן שהלך, בחיפוש אחר הצינוק של סלית'רין. הוא חשב שזו הייתה הכוונה בשורה ההיא.

לנסות לנווט במסדרונות הוגוורטס היה כמו… כנראה לא גרוע כמו להסתובב בתוך ציור של אשר, זה היה מסוג הדברים שאמרת בשביל האפקט הרטורי ולא מפני שהיו נכונים.

זמן קצר לאחר מכן, הארי חשב שבעצם לציור של אשר יהיו יתרונות וחסרונות בהשוואה להוגוורטס. חסרונות: אין כיווניוּת כבידתית עקבית. יתרונות: לפחות המדרגות לא ינועו בזמן שאתה עדיין עליהן.

הארי עלה אתמול בארבעה גרמי מדרגות כדי להגיע לחדר שלו. אחרי שירד לא פחות משנים-עשר גרמי מדרגות מבלי להתקרב לצינוק כהוא זה, הארי הסיק כי (1) ציור של אשר יהיה משחק ילדים בהשוואה לזה, (2) איכשהו הוא היה גבוה יותר בטירה מאשר כשהתחיל, ו-(3) הוא היה אבוד כל כך שהוא לא היה מופתע אם שני ירחים היו ניבטים אליו מהחלון הבא.

תוכנית גיבוי א' הייתה לעצור ולבקש הכוונה, אבל נראה שהיה מחסור חמור באנשים משוטטים באזור, כאילו כל הקבצנים היו בשיעור כמו שהם אמורים להיות או משהו.

תוכנית גיבוי ב'…

"אני אבוד," אמר הארי בקול. "האם, אמ, רוחה של טירת הוגוורטס יכולה לעזור לי או משהו?"

"אני לא חושבת שהטירה הזו היא בעלת רוח," אמרה אישה זקנה מאחת התמונות שעל הקיר. "חיים, אולי, אבל לא רוח."

הייתה הפסקה קצרה.

"האם את –" אמר הארי, ואז סתם את פיו. במחשבה שנייה, לא, הוא לא עומד לשאול את האישה בציור האם היא תבונית לגמרי במובן של להיות מודעת למודעות של עצמה.

"אני הארי פוטר," אמר הפה שלו, פחות או יותר על טייס אוטומטי. הוא הושיט את ידו ללחיצה לכיוון הציור, גם כן על אוטומט, פחות או יותר.

האישה בציור הביטה מטה אל ידו של הארי והרימה את גבותיה.

היד נשמטה לאיטה חזרה לצידו של הארי.

"סליחה," אמר הארי, "אני די חדש פה."

"כך אני רואה, עורב צעיר. לאן אתה מנסה להגיע?"

הארי היסס. "אני לא ממש בטוח," הוא אמר.

"אז אולי אתה כבר נמצא שם."

"טוב, מה שלא יהיה המקום שאני כן מנסה להגיע אליו, אני לא חושב שהוא כאן…" הארי סתם את פיו, מודע בדיוק עד כמה הוא נשמע כמו אידיוט. "תני לי להתחיל מחדש. אני משחק את המשחק הזה אלא שאני לא יודע את החוקים שלו –" גם זה לא ממש עבד, לא כך. "אוקיי, ניסיון שלישי. אני מחפש הזדמנויות לעשות טוב כדי שאוכל להרוויח נקודות, וכל מה שיש לי זה רמז מסתורי על איך החשכה נמצאת במקום שבו האור צריך להיות, אז ניסיתי לרדת למטה אבל נראה כאילו אני כל הזמן עולה למעלה במקום…"

האישה הזקנה בציור הביטה בו בפקפוק קל.

הארי נאנח. "החיים שלי נוטים להיות קצת יוצאי דופן."

"האם זה הוגן לומר שאתה לא יודע לאן אתה הולך או איך להגיע לשם?"

"לחלוטין הוגן."

האישה הזקנה הנהנה. "אני לא בטוחה שזה שהלכת לאיבוד זו הבעיה הכי גדולה שלך, איש צעיר."

"נכון, אבל בשונה מהבעיות החשובות יותר, זו בעיה שאני יכול להבין איך לפתור ווואו השיחה הזו הופכת למטפורה לקיום האנושי, אפילו לא שמתי לב שזה קורה עד עכשיו."

הגברת הביטה בהארי בהערכה. "אתה באמת עורב צעיר ומוצלח, נכון? התחלתי לתהות לרגע. ובכן, באופן כללי, אם תמשיך לפנות שמאלה, בסופו של דבר תגיע למטה."

זה נשמע מוכר בצורה מוזרה אבל הארי לא הצליח להיזכר איפה הוא שמע את זה לפני כן. "אמ… את נראית כמו אדם מאוד חכם. או תמונה של אדם מאוד חכם… בכל מקרה, שמעת פעם על משחק מסתורי שאת יכולה לשחק רק פעם אחת, ולא אומרים לך את החוקים?"

"החיים," אמרה הגברת מיד. "זו אחת החידות הכי קלות ששמעתי אי פעם."

הארי מצמץ. "לא," הוא אמר לאט. "אני מתכוון שממש קיבלתי מכתב שאומר שאני חייב לשחק את המשחק אבל לא יגלו לי את החוקים, ומישהו משאיר לי פתקים קטנים שאומרים לי כמה נקודות איבדתי על זה שהפרתי את החוקים, כמו קנס של שתי נקודות על לבישת פיג'מה. את מכירה מישהו פה בהוגוורטס שמשוגע מספיק וחזק מספיק כדי לעשות את זה? חוץ מדמבלדור, זאת אומרת?"

התמונה של הגברת נאנחה. "אני רק תמונה,  איש צעיר. אני זוכרת את הוגוורטס כמו שהייתה – לא הוגוורטס כמו שהיא עכשיו. כל מה שאני יכולה לומר לך הוא שאם זו הייתה חידה, התשובה הייתה שהמשחק הוא החיים, ושאף על פי שאנחנו לא קובעים את החוקים בעצמנו, זה שנותן או לוקח מאיתנו נקודות הוא תמיד אנחנו. אם זו לא חידה אלא מציאות – אזי אינני יודעת."

הארי קד קידה עמוקה מאוד לתמונה. "תודה לך, גברתי."

הגברת קדה לו בחזרה. "הלוואי שהייתי יכולה לומר שאזכור אותך בחיבה," היא אמרה, "אבל כנראה שלא אזכור אותך כלל. היה שלום, הארי פוטר."

הוא קד שוב בתשובה, והתחיל לרדת במורד גרם המדרגות הקרוב ביותר.

ארבע פניות שמאלה לאחר מכן הוא מצא את עצמו מביט במורד מסדרון שנגמר בפתאומיות בערמה של סלעים גדולים – כאילו הייתה קריסה של מערה, רק שהקירות מסביב היו ללא פגע ועשויים מאבני טירה רגילות לחלוטין.

"בסדר," אמר הארי לאוויר הריק, "אני מוותר. אני מבקש עוד רמז. איך אני מגיע לאן שאני צריך להגיע?"

"רמז! רמז, אתה אומר?"

הקול הנרגש הגיע מציור על הקיר במרחק לא גדול, הפעם תמונת דיוקן של גבר בגיל העמידה בגלימות הוורודות הצעקניות ביותר שהארי ראה או אפילו דימיין אי פעם. בדיוקן הוא חבש מצנפת מחודדת עקומה וישנה עם דג עליה (לא ציור של דג, אלא דג אמיתי).

"כן!" אמר הארי. "רמז! רמז, אני אומר! אבל לא סתם רמז, אני רוצה רמז ספציפי, זה למשחק שאני משחק –"

"כן, כן! רמז למשחק! אתה הארי פוטר, נכון? אני קורנליוס פלאברוואלט! נאמר לי מפי ארין בן הלוויה שנאמר לו מפי לורד וויזלנוז שנאמר לו מפי… האמת ששכחתי כבר. אבל זו הייתה הודעה בשבילי להעביר לך! בשבילי! לאף אחד לא היה אכפת ממני, אני כבר לא זוכר כמה זמן, אולי מעולם לא, הייתי תקוע פה במסדרון הארור וחסר התועלת הזה – רמז! יש לי את הרמז שלך! הוא יעלה לך רק שלוש נקודות! אתה רוצה אותו?"

"כן! אני רוצה אותו!" הארי ניסה להשתלט על ההתלהבות הסרקסטית שלו, אבל נכשל.

"החשכה תימצא בין חדרי הלימוד הירוקים וכיתת שינוי-הצורה של מקגונגל! זה הרמז! ותתחיל לזוז, אתה איטי יותר משק של חלזונות! מינוס עשר נקודות על איטיות! עכשיו יש לך 61 נקודות! זאת שאר ההודעה!"

"תודה לך," אמר הארי. הוא ממש לא הצליח לעמוד בקצב של המשחק. "אמ… אני מניח שאתה לא יודע מאיפה הגיעה ההודעה במקור, נכון?"

"היא נאמרה על ידי בת קול חלולה שבקעה מתוך קרע באוויר עצמו, קרע שנפתח אל תהום בוערת! זה מה שהם אמרו לי!"

הארי כבר לא היה בטוח, בשלב הזה, האם זה מסוג הדברים שהוא אמור להיות ספקן לגביהם, או מסוג הדברים שהוא פשוט צריך לקבל כפשוטם. "ואיך אני יכול למצוא את הקו בין חדרי הלימוד הירוקים לכיתת שינוי-הצורה?"

"פשוט תסתובב אחורה ותלך שמאלה, ימינה, למטה, למטה, ימינה, שמאלה, ימינה, למעלה, ושוב שמאלה, אתה תהיה בחדר הלימוד הירוק ואם תלך ותצא מהצד השני בדיוק תהיה במסדרון גדול ומתפתל שמגיע להצטלבות ובצד ימין של ההצטלבות הזו יהיה מסדרון ארוך וישר שמגיע עד הכיתה של שינוי-הצורה!" דמות הגבר בגיל העמידה הפסיקה. "לפחות ככה זה היה כשאני הייתי בהוגוורטס. היום יום שני בשנה אי זוגית, נכון?"

"עיפרון ונייר מכני," אמר הארי לנרתיק שלו. "אר, קבל ביטול, נייר ועיפרון מכני." הוא הביט מעלה. "תוכל לחזור על זה?"

אחרי שהלך לאיבוד עוד פעמיים, הארי הרגיש שהוא מתחיל להבין את החוק הבסיסי בניווט במבוך המשתנה תמיד שהיה טירת הוגוורטס, והוא – שאל תמונה איך להגיע. אם זה שיקף איזו תובנה עמוקה לגבי החיים, הוא לא הצליח להבין מהי.

חדר הלימוד הירוק היה חלל נעים במידה מפתיעה, שטוף אור שמש שנכנס דרך חלונות זכוכית ירוקה ותמונות של דרקונים בסצנות שלוות ופסטורליות. הוא הכיל כיסאות שנראו נוחים ביותר, ושולחנות שנראו מתאימים מאוד ללימוד משותף עם עד שלושה חברים.

הארי לא היה יכול באמת ללכת ישר דרך החדר לדלת שבצד השני. היו מדפי ספרים על הקירות, והוא היה מוכרח ללכת ולקרוא חלק מהכותרות, כדי לא לאבד את הזכות שלו לשם המשפחה וורס. אבל הוא עשה זאת בזריזות, זוכר את התלונה על איטיותו, והמשיך אל הצד השני.

הוא הלך במורד "מסדרון גדול מתפתל" כששמע קול זעקה של ילד אחר.

בזמנים כאלה, להארי היה תירוץ לרוץ בשיא המהירות בלי לחשוב על שמירת אנרגיה או ביצוע תרגילי חימום נאותים או לדאוג לגבי התנגשויות, ריצה פתאומית ומהירה שהפכה לעצירה פתאומית באותה מידה כשכמעט דרס קבוצה של שישה תלמידי שנה ראשונה מהפלפאף…

שהתגודדו יחדיו, ונראו מפוחדים למדי וכאילו הם רוצים נואשות לעשות משהו אבל לא יכולים לחשוב מה בדיוק, דבר שבטח היה קשור לקבוצה של חמישה תלמידי סלית'רין מבוגרים יותר שנראה שהקיפו ילד קטן נוסף.

הארי הרגיש לפתע כועס למדי.

"סלחו לי!" צעק הארי במלוא ריאותיו.

יכול להיות שזה לא היה נחוץ. אנשים כבר התחילו להסתכל עליו. אבל זה בהחלט עצר את כל הפעילות.

הארי עבר על פני מקבץ ההפלפאפים והלך לעבר הסלית'רינים.

הם הביטו מטה אליו בהבעות שנעו בין כעס לשעשוע ולעונג.

חלק ממוחו של הארי צרח בפאניקה שאלו ילדים הרבה יותר מבוגרים וגדולים ממנו שיכולים בקלות להפוך אותו לדייסה.

חלק אחר אמר ביובש שכל מי שייתפס הופך לדייסה את הילד-שנשאר-בחיים עמד להסתבך כהוגן, במיוחד אם זו הייתה קבוצה של תלמידי סלית'רין מבוגרים יותר והיו שבעה הפלפאפים שראו את זה, והסיכוי שהם יגרמו לו נזק קבוע היה כמעט אפס. הנשק האמיתי היחיד שהיה לילדים הגדולים נגדו היה הפחד שלו עצמו, אם הוא ירשה להם להשתמש בו.

ואז הארי ראה שהילד שהם לכדו היה נוויל לונגבוטום.

כמובן.

זה הכריע את העניין. הארי החליט להתנצל בהכנעה בפני נוויל וזה אמר שנוויל שלו עכשיו, איך הם מעזים?

הארי הושיט את ידו ותפס את נוויל בפרק כף היד ומשך אותו החוצה מבין הסלית'רינים, הילד מועד בהלם בעוד הארי מושך אותו החוצה וכמעט באותה תנועה נדחף פנימה דרך אותו הפתח.

הארי נעמד במרכז הסלית'רינים, במקום שבו עמד נוויל, מביט מעלה אל ילדים שהיו גדולים, מבוגרים וחזקים יותר.

"שלום," אמר הארי. "אני הילד-שנשאר-בחיים."

הייתה שתיקה מביכה למדי. לא נראה כאילו מישהו ידע לאן השיחה אמורה להמשיך מכאן.

עיניו של הארי נפלו מטה וראו כמה ספרים וניירות מפוזרים על הרצפה. הו, המשחק הישן שבו אתה נותן לילד לנסות להרים את הספרים שלו ואז מעיף אותם מהיד שלו שוב. הארי לא זכר אם אי פעם היה בעצמו מושא למשחק הזה, אבל היה לו דימיון טוב והדימיון שלו הרתיח את דמו. טוב, ברגע שהסיטואציה הרצינית יותר תיפתר לנוויל לא תהיה בעיה לחזור ולאסוף את חומרי הלימוד שלו, בהנחה שהסלית'רינים יהיו מספיק מרוכזים בו מכדי לעשות משהו לספרים.

למרבה הצער עיניו המשוטטות לא חמקו מגילוי. "אווו," אמר הילד הכי גדול, "אתה ווצה את הספווים הקטניים -"

"סתום את פה," אמר הארי בקור. תוציא אותם מאיזון. אל תעשה את מה שהם מצפים. אל תיפול לתוך תבנית שתאפשר להם להיות בריונים. "האם זה חלק מתוכנית מתוחכמת ביותר שתשיג לכם יתרון עתידי, או שזו חרפה חסרת מטרה לשמו של סלזאר סלית'רין כמו שזה –"

הילד הגדול ביותר דחף את הארי פוטר בחוזקה, והוא נדחף אל מחוץ למעגל הסלית'רינים והשתרע על רצפת האבן הקשה של הוגוורטס.

והסלית'רינים צחקו.

הארי קם על רגליו במה שנראה לו כמו הילוך איטי להחריד. הוא עדיין לא ידע איך להשתמש בשרביט שלו, אבל לא הייתה שום סיבה לתת לזה לעצור אותו, בהתחשב בנסיבות.

"אני מוכן לשלם כמה נקודות שצריך כדי להיפטר מהאיש הזה," אמר הארי, מצביע עם אצבעו על הסלית'רין הכי גדול.

ואז הארי הרים את ידו השנייה, אמר "אבראקדברא," ונקש באצבעותיו.

לשמע המילה אבראקדברא שני הפלפאפים, כולל נוויל, צרחו, שלושה סלית'רינים אחרים זינקו הצידה מהקו אליו הצביעה אצבעו של הארי, והסלית'רין הגדול מעד לאחור בהבעת הלם, התפרצות של אדום מעטרת לפתע את פניו וצווארו וחזהו.

הארי לא ציפה לזה.

הסלית'רין הגדול הרים את ידו אל ראשו באיטיות, וקילף את תבנית פאי הדובדבנים שעיטרה את פניו. הסלית'רין החזיק את התבנית בידו לרגע, בהה בה, ואז שמט אותה לרצפה. 

http://dinosaurusgede.deviantart.com/art/Abracadabra-184181659

תמונה: dinosaurusgede

זה כנראה לא היה הזמן הכי טוב בעולם שאחד ההפלפאפים יהתחיל לצחוק, אבל זה בדיוק מה שאחד ההפלפאפים עשה.

ואז הארי הבחין בפתק על תחתית התבנית.

"רק רגע," אמר הארי, ורץ קדימה להרים את הפתק. "הפתק הזה בשבילי, אני חושב –"

"אתה," נהם הסלית'רין הגדול, "אתה, עומד, ל –

"תסתכל על זה!" צעק הארי, מנפנף בפתק לעבר הסלית'רין המבוגר. "רק תסתכל על זה! אתה מאמין שחייבו אותי ב-30 נקודות על משלוח של פאי עלוב אחד? 30 נקודות! אני יוצא מופסד בעסקה הזו אפילו אחרי שאני מציל עלם במצוקה! ועלויות אחסנה? מע"מ? מכס? מחיר שינוע? מס בְּלוֹ? איך בכלל יש מס בלו על פאי?"

השתררה עוד אחת מהשתיקות המביכות האלו. הארי חשב מחשבות רצחניות לעבר איזה הפלפאף שזה היה שלא היה מסוגל להפסיק לצחקק, האידיוט הזה הולך לגרום לזה שהארי יחטוף.

הארי צעד לאחור וירה בסלית'רינים מבט קטלני. "עכשיו לכו מפה או שאני פשוט אמשיך לעשות את הקיום שלכם יותר ויותר סוריאליסטי. תנו לי להזהיר אתכם… מי שמתעסק איתי מגלה שהחיים שלו מלאים בבעיות ללא… פותר. קלטתם? פותר."

בתנועה יחידה ונוראה, הסלית'רין הגדול שלף את שרביטו להצביע על הארי ובאותו הרגע חטף פאי נוסף בצד השני של ראשו, אוכמניות הפעם.

הפתק על הפאי הזה היה די גדול וקריא בבירור. "אולי תרצה לקרוא את הפתק שעל הפאי הזה," העיר הארי. "אני חושב שהפעם הוא בשבילך."

הסלית'רין הרים את ידו באיטיות, לקח את תבנית הפאי, הפך אותה בצליל גלוֹפּ רטוב שהפיל עוד אוכמניות על הרצפה, וקרא את הפתק שאמר:

אזהרה

אין להשתמש בקסם על המתמודד

במהלך המשחק

התערבות נוספת במשחק

תדווח לרשויות המשחק

הבעת הבלבול המוחלט שכיסתה את פניו של הסלית'רין הייתה עבודת אמנות. הארי חשב שהוא מתחיל לחבב את שליט המשחק הזה.

"תראה," אמר הארי, "אתה רוצה לסיים את זה יפה? אני חושב שדברים מתחילים לצאת משליטה פה. אולי אתה תחזור לסלית'רין ואני אחזור לרייבנקלו וכולנו נירגע קצת, אוקיי?"

"יש לי רעיון יותר טוב," לחשש הסלית'רין הגדול. "אולי תשבור בטעות את כל האצבעות שלך?"

"איך בשם מרלין תביים תאונה אמינה אחרי שאיימת עליי לפני תריסר עדים, חתיכת אידיוט –"

הסלית'רין הגדול הושיט את ידיו באיטיות ובכוונה לכיוון ידיו של הארי, והארי קפא במקום, החלק במוחו שהבחין בגיל ובכוח של הילד האחר סוף סוף הצליח להשמיע את קולו, וצרח, מה לעזאזל אני עושה?

"חכה!" אמר אחד מהסלית'רינים האחרים, קולו מבועת לפתע. "עצור, אל תעשה את זה באמת!"

הסלית'רין הגדול התעלם ממנו, תפס את יד ימין של הארי בחוזקה ביד שמאל שלו, ותפס את האצבע המורה של הארי ביד ימין שלו.

הארי הביט בסלית'רין ישר בעיניים. חלק מהארי צרח, זה לא אמור לקרות, אסור שזה יקרה, מבוגרים בחיים לא ירשו למשהו כזה לקרות באמת

הסלית'רין החל לכופף את האצבע המורה של הארי לאחור באיטיות.

הוא לא באמת שבר את האצבע שלי וזה מתחת לכבודי אפילו למצמץ לפני שהוא עושה את זה. עד אז, זה בסך הכל עוד ניסיון לגרום פחד.

"עצור!" אמר הסלית'רין שהתנגד לפני כן. "עצור, זה רעיון ממש גרוע!"

"אני מסכימה לחלוטין," אמר קול קפוא. קול של אישה מבוגרת.

הסלית'רין הגדול עזב את ידו של הארי וקפץ לאחור כאילו נכווה.

"פרופסור ספראוט!" קרא אחד ההפלפאפים, נשמע מאושר יותר מכל מי שהארי שמע בחייו. לתוך שדה הראייה של הארי, בעודו מסתובב, נכנסה אישה קטנה וגוצה עם תלתלים אפורים ומבולגנים ובגדים מכוסים בעפר. היא הפנתה אצבע מאשימה אל הסלית'רינים. "הסבירו את עצמכם," היא אמרה. "מה אתם עושים עם ההפלפאפים שלי ועם…" היא הביטה בו. "התלמיד הנהדר שלי, הארי פוטר."

או או. נכון, זה היה השיעור שלה שפספסתי הבוקר.

"הוא איים להרוג אותנו!" פלט אחד הסלית'רינים, אותו אחד שקרא לעצור.

"מה?" אמר הארי בחוסר הבנה. "לא אני לא! אם הייתי עומד להרוג אתכם לא הייתי משמיע איומים פומביים לפני כן!"

סלית'רין שלישי צחק בחוסר שליטה והפסיק בפתאומיות כשהאחרים ירו בו מבטיים רצחניים.

פרופסור ספראוט אימצה הבעה ספקנית קמעה. "איזה מין איום זה היה, בדיוק?"

"הקללה ההורגת! הוא העמיד פנים שהוא מטיל עלינו את הקללה ההורגת!"

פרופסור ספראוט פנתה להביט בהארי. "כן, איום נורא למדי מילד בן אחת עשרה. למרות שזה באמת דבר שאתה אפילו לא תחלום לעשות, הארי פוטר."

"אני אפילו לא יודע את המילים לקללה ההורגת," אמר הארי מיד. "ולא החזקתי את השרביט שלי באותו זמן."

עכשיו פרופסור ספראוט נתנה בהארי מבט ספקני. "אני מניחה שהילד הזה זרק על עצמו שתי עוגות, אם כך."

"הוא לא השתמש בשרביט שלו!" פלט אחד ההפלפאפים הצעירים. "גם אני לא יודע איך הוא עשה את זה, הוא פשוט נקש באצבעות שלו והופיע פאי!"

"באמת?," אמרה פרופסור ספראוט אחרי הפסקה. היא שלפה את שרביטה. "אני לא אדרוש זאת, מכיוון שנראה שאתה הקורבן כאן, אבל אכפת לך אם אבדוק את השרביט שלך כדי לוודא את זה?"

הארי שלף את שרביטו. "מה אני –"

"פריורי אינקנטאטו," אמרה ספראוט. היא קימטה את מצחה. "זה מוזר, לא נראה כאילו נעשה שימוש בשרביט שלך כלל."

הארי משך בכתפיו. "לא נעשה בו שימוש, קיבלתי את השרביט ואת ספרי הלימוד שלי רק לפני כמה ימים."

ספראוט הנהנה. "אז יש לנו פה מקרה ברור של קסם בלתי מכוון מצד ילד שהרגיש מאויים. והחוקים ברורים בעניין חוסר האחריות שלך בנדון. ואשר לכם…" היא פנתה אל הסלית'רינים. עיניה פנו במודגש אל ספריו של נוויל, שהיו זרוקים על הרצפה.

הייתה שתיקה ארוכה שבמהלכה היא הסתכלה על חמשת הסלית'רינים.

"שלוש נקודות מסלית'רין, כל אחד," היא אמרה לבסוף. "ושש ממנו," היא הצביעה על הילד שהיה מכוסה בפאי. "אל תעז לעולם להתעסק עם ההפלפאפים שלי, או עם התלמיד שלי הארי פוטר. עכשיו לכו."

היא לא הייתה צריכה לחזור על עצמה; הסלית'רינים פנו והלכו מהר מאוד.

נוויל התחיל להרים את הספרים שלו. נראה היה שהוא בוכה, אבל רק קצת. אולי זה היה הלם מאוחר, או אולי כי הילדים האחרים עזרו לו.

"תודה רבה לך, הארי פוטר," פרופסור ספראוט אמרה. "שבע נקודות לרייבנקלו, אחת על כל הפלפאף עליו עזרת להגן. ולא אגיד עוד דבר מעבר לכך."

הארי מצמץ. הוא ציפה לאיזו הרצאה בסגנון של אל תסתבך בצרות, ונזיפה חמורה למדי על כך שפספס את השיעור הראשון שלו.

אולי הוא באמת היה צריך ללכת להפלפאף. ספראוט מגניבה.

"התקרצף," אמרה ספראוט ללכלוך הפאי שעל הרצפה, שנעלם מיד.

והיא עזבה, הולכת לאורך המסדרון שהוביל לחדר הלימוד הירוק.

"איך עשית את זה?" לחשש אחד מתלמידי הפלפאף ברגע שהיא נעלמה.

הארי חייך בזחיחות. "אני יכול לגרום לכל מה שאני רוצה לקרות, אם אני רק נוקש באצבעותיי."

עיניו של הילד התרחבו. "באמת?"

"לא," אמר הארי. "אבל כשאתה מספר לאנשים את הסיפור הזה, ספר אותו גם להרמיוני גריינג'ר משנה ראשונה ברייבנקלו, היא מכירה אנקדוטה שאולי תמצא משעשעת." לא היה לו שום מושג מה קורה, אבל הוא לא עמד לוותר על הזדמנות לתרום למעמדו האגדי הצומח. "הו, ומה היה כל הסיפור הזה עם הקללה ההורגת?"

הילד נתן בו מבט מוזר. "אתה באמת לא יודע?"

"לו ידעתי, לא הייתי שואל."

"המילים של הקללה ההורגת הן," הילד בלע, קולו צנח ללחישה, והוא הושיט את ידיו הרחק לצדדים כאילו להראות בבירור שהוא לא מחזיק שרביט, "אבדה קדברה."

כמובן שאלו המילים.

הארי הוסיף את זה לרשימה הגדלה של דברים שהוא לא יספר לעולם לעולם לאביו, פרופסור מייקל וורס-אוואנס. היה גרוע מספיק לדבר על זה שהוא היה האדם היחיד ששרד את הקללה ההורגת הנוראה, בלי להודות שהקללה ההורגת היא "אבראקדברא."

"אני מבין," אמר הארי לאחר הפסקה. "טוב, זו הפעם האחרונה שאני אומר את זה לפני שאני נוקש באצבעותיי." למרות שזה בהחלט יצר אפקט שיכול להיות מועיל מבחינה טקטית.

"אבל למה –"

"גדלתי אצל מוגלגים, מוגלגים חושבים שזו בדיחה וזה מצחיק. ברצינות, זה מה שקרה. סליחה, אבל תוכל להזכיר לי את השם שלך?"

"אני ארני מקמילן," אמר ההפלפאף. הוא הושיט את ידו, והארי לחץ אותה. "לכבוד הוא לי לפגוש אותך."

הארי ביצע קידה קלה. "שמח לפגוש אותך, תוותר על הלכבוד."

ואז הילדים האחרים הקיפו אותו והיה רצף פתאומי של הכרויות.

כשהם סיימו, הארי בלע את רוקו. זה עומד להיות מאוד קשה. "אמ… אם כולם יסלחו לי רגע… יש לי משהו שאני רוצה להגיד לנוויל –"

כל העיניים פנו לנוויל, שלקח צעד אחורה, פניו חרדות.

"אני מניח," אמר נוויל בקול זעיר, "שאתה עומד לומר שהייתי צריך להיות אמיץ יותר –"

"הו, לא, שום דבר כזה!" אמר הארי בחיפזון. "שום דבר שקשור לזה. זה רק, אמ, משהו שמצנפת המיון אמרה לי –"

לפתע הילדים האחרים נראו מאוד מעוניינים, חוץ מנוויל, שנראה חרד אפילו יותר.

נראה היה שמשהו תקוע בגרון של הארי. הוא ידע שהוא פשוט צריך לפלוט את זה, והוא הרגיש כאילו הוא בלע לבנה גדולה שהייתה תקועה בדרך.

זה היה כאילו הארי נאלץ לקחת שליטה ידנית על השפתיים שלו ולהפיק כל הברה בנפרד, אבל הוא הצליח לגרום לזה לקרות. "אֲ, נִי, מִצְ, טַ, עֵר." הוא נשף ולקח נשימה עמוקה. "על מה שעשיתי, אמ, ביום ההוא. אתה… לא חייב להיות כל כך אצילי בקשר לזה או משהו, אני אבין אם פשוט תשנא אותי. זה לא קטע כזה שאני מנסה להראות מגניב בזה שאני מתנצל או שאתה חייב לקבל את ההתנצלות שלי. מה שעשיתי היה לא בסדר."

הייתה הפסקה.

נוויל חבק את ספריו קרוב יותר לחזהו. "למה עשית לי את זה? הוא אמר בקול דק ורועד. הוא מצמץ, כאילו מנסה לעצור את הדמעות. "למה כולם עושים לי את זה, אפילו הילד-שנשאר-בחיים?"

לפתע הארי הרגיש קטן יותר משהרגיש בחייו. "אני מצטער," הארי אמר שוב, קולו צרוד כעת. "פשוט… נראית כל כך מפוחד, זה היה כאילו יש שלט מעל הראש שלך שכתוב עליו 'קורבן', ורציתי להראות לך שדברים לא תמיד כל כך גרועים, שלפעמים המפלצות נותנות לך סוכריות… חשבתי שאם אני אראה לך את זה, אולי תבין שאין כל כך ממה לפחד –"

"אבל יש," לחש נוויל. "ראית את זה היום, יש ממה לפחד!"

"הם לא היו עושים שום דבר ממש רע בפני עדים. הנשק העיקרי שלהם הוא פחד. זו הסיבה שהם תוקפים אותך, מכיוון שהם יכולים לראות שאתה מפחד. רציתי שתהיה פחות מפוחד… להראות לך שהפחד גרוע יותר מהדבר עצמו… או זה מה שאמרתי לעצמי לפחות, אבל מצנפת המיון אמרה לי שסתם שיקרתי לעצמי ושבעצם עשיתי את זה משום שזה כיף. אז זו הסיבה שאני מתנצל –"

"הכאבת לי," אמר נוויל. "עכשיו. כשמשכת אותי מהם." נוויל הרים את ידו והצביע לאיפה שהארי תפס אותו. "אולי תהיה לי חבורה פה אחר כך מפני שמשכת כל כך חזק. הכאבת לי יותר מכל מה שהסלית'רינים עשו לי כשהם דחפו אותי, למעשה."

"נוויל!" לחשש ארני. "הוא ניסה להציל אותך!"

"אני מצטער," לחש הארי. "כשראיתי אותך שם… ממש כעסתי…"

נוויל הביט בו במבט יציב. "אז משכת אותי ממש חזק ושמת את עצמך במקומי ואמרת, 'שלום, אני הילד-שנשאר-בחיים'."

הארי הנהן.

"אני חושב שתהיה ממש מגניב יום אחד," אמר נוויל. "אבל כרגע, אתה לא."

הארי בלע את הגוש הפתאומי שהופיע בגרונו והלך משם. הוא המשיך במורד המסדרון אל ההצטלבות, ואז פנה שמאלה לתוך פרוזדור והמשיך ללכת בעיוורון.

מה הוא אמור לעשות לגבי זה? לא לכעוס אף פעם? הוא לא היה בטוח שהוא היה יכול לעשות משהו בכלל בלי לכעוס ומי יודע מה היה קורה לנוויל ולספרים שלו אז. חוץ מזה, הארי קרא מספיק ספרי פנטזיה כדי לדעת איך זה הולך. הוא ינסה להדחיק את הכעס שלו והוא יכשל והוא ימשיך להתפרץ. ואחרי מסע ארוך של גילוי עצמי הוא ילמד בסוף שהכעס שלו היה חלק ממנו ושאם רק יקבל אותו, יוכל להשתמש בו בחוכמה. מלחמת הכוכבים היה היקום היחיד שבו התשובה באמת הייתה שהיית אמור לנתק את עצמך מכל רגש שלילי, ומשהו ביוֹדה תמיד גרם להארי לשנוא את האידיוט הירוק הקטן.

אז התוכנית הברורה והחסכונית בזמן הייתה לדלג על החלק של המסע לגילוי עצמי ולהגיע ישר לחלק שבו הוא מבין שאם רק יקבל את הכעס שלו כחלק מעצמו הוא יוכל לשלוט בו.

הבעיה הייתה שהוא לא הרגיש כאילו הוא לא בשליטה כשהוא כעס. הזעם הקר גרם לו להרגיש כאילו הוא כן בשליטה. רק במבט לאחור, מכלול האירועים נראה כאילו הוא… יצא משליטה, איכשהו.

הוא תהה עד כמה לשליט המשחק היה אכפת מדברים כאלה, והאם הוא הרוויח או הפסיד נקודות על זה. הארי בעצמו הרגיש שהוא איבד לא מעט נקודות, והוא היה בטוח שהגברת הזקנה בתמונה היתה אומרת לו שזו הדעה היחידה שמשנה.

והארי תהה גם האם שליט המשחק שלח את פרופסור ספראוט. זו הייתה המחשבה ההגיונית: הפתק איים ליידע את רשויות המשחק, ואז הופיעה פרופסור ספראוט. אולי פרופסור ספראוט היא שליטת המשחק – ראש בית הפלפאף הייתה האדם האחרון שמישהו יחשוד בו, מה שצריך לשים אותה בראש הרשימה של הארי. יצא לו לקרוא גם רומן מתח אחד או שניים.

"אז מה המצב שלי במשחק?" אמר הארי בקול.

דף נייר עף מעל ראשו, כאילו מישהו זרק אותו מאחוריו – הארי הסתובב, אבל לא היה שם אף אחד – וכשהארי הסתובב קדימה שוב, הפתק נחת על הרצפה.

בפתק נכתב:

נקודות על סגנון: 10

נקודות על חשיבה טובה: 3,000,000-

בונוס נקודות לרייבנקלו: 70

ניקוד נוכחי: 2,999,871-

תורים שנותרו: 2

"מינוס שלושה מיליון נקודות?" אמר הארי בתרעומת לפרוזדור הריק. "זה נראה לי מוגזם! אני רוצה להגיש ערעור לרשויות המשחק! ואיך אני אמור להרוויח שלושה מיליון נקודות בשני התורים הבאים?"

פתק נוסף עף מעל ראשו.

ערעור: נדחה

לשאול את השאלות הלא נכונות: 1,000,000,000,000- נקודות

ניקוד נוכחי: 1,000,002,999,871-

תורים שנותרו: 1

הארי הרים ידיים. עם תור אחד שנותר לו, כל מה שהיה יכול לעשות היה לנחש את הניחוש הכי טוב שלו, גם אם הוא לא היה מוצלח כל כך. "הניחוש שלי הוא שהמשחק מייצג את החיים."

דף נייר אחרון עף מעל ראשו, ועליו נכתב:

ניסיון נכשל

נכשל נכשל נכשל

אוווווווווווווווייייייייייייייייי

ניקוד נוכחי: מינוס אינסוף

הפסדת במשחק

הנחייה אחרונה:

לך למשרד של פרופסור מקגונגל

השורה האחרונה נכתבה בכתב ידו.

הארי בהה בשורה האחרונה במשך זמן מה, ואז משך בכתפיו. בסדר. שיהיה המשרד של פרופסור מקגונגל. אם היא הייתה שליטת המשחק…

אוקיי, בכנות להארי לא היה שום מושג איך ירגיש אם פרופסור מקגונגל היא שליטת המשחק. המוח שלו היה ריק לגמרי. זה היה בלתי נתפס, פשוטו כמשמעו.

שני דיוקנאות לאחר מכן – זו לא הייתה דרך ארוכה, המשרד של פרופסור מקגונגל לא היה רחוק מכיתת שינוי-הצורה שלה, לפחות לא בימי שני בשנים אי-זוגיות – הארי עמד מחוץ לדלת הכניסה שלה.

הוא דפק.

"יבוא," אמר קולה המעומעם של פרופסור מקגונגל.

הוא נכנס.

 


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, הילה הראל, משה שרף, שירה ליניק, גולן נחליאל, ושני גת שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 14 – הבלתי ידוע והבלתי ניתן לידיעה

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ