הארי פוטר והשיטה הרציונלית – פרק 10 – מודעות עצמית, חלק ב'

התחילו מפרק 1: יום בעל הסתברות נמוכה במיוחד אם עוד לא קראתם אותו


הנה ניחוש של אחד הקוראים לגבי איך הסיפור ימשיך:

תמונה: dinosaurusgede

תמונה: dinosaurusgede

מעריצים כתבו לא מעט פאנפיקים על הפאנפיק הארי פוטר והשיטה הרציונלית. ניתן למצוא 16 מהם פה, באנגלית.


…הוא תהה אם מצנפת המיון באמת הייתה מודעת במובן של מודעת למודעות שלה עצמה, ואם כן, האם היא הייתה מסופקת מזה שיצא לה לדבר רק עם ילדים בני אחת עשרה פעם בשנה. השיר שלה רימז שכן: אני מצנפת המיון, שלום, ישנה כל השנה ועובדת רק היום…

כאשר השתררה דממה באולם פעם נוספת, הארי ישב על השרפרף ובזהירות הניח על ראשו את חפץ הקסם העתיק והטלפתי בן 800 השנה.

חושב, חזק ככל שיכל: אל תמייני אותי עדיין! יש לי שאלות שאני צריך לשאול אותך! האם אי פעם הטילו עליי אובליוויאטה? האם מיינת את אדון האופל כילד ואת יכולה לספר לי על החולשות שלו? את יכולה לומר לי למה קיבלתי את השרביט התאום של אדון האופל? האם הרוח של אדון האופל כבולה לצלקת שלי וזו הסיבה שאני כועס כל כך לפעמים? אלה השאלות הכי חשובות, אבל אם יש לך עוד רגע את יכולה לומר לי משהו על איך לגלות מחדש את הקסמים האבודים שיצרו אותך?

לתוך השקט שבנפשו של הארי, במקום שבו לפני כן היה רק קול אחד, הגיע קול שני ולא מוכר, שנשמע מודאג במובהק:

"אוי ואבוי. זה מעולם לא קרה בעבר…"

מה?

"נראה שפיתחתי מודעות עצמית."

מה?

נשמעה אנחה טלפתית חסרת מילים. "אף על פי שאני מכילה כמות משמעותית של זיכרון וכמות קטנה של יכולת עיבוד עצמאית, האינטליגנציה העיקרית שלי מגיעה משאילת היכולות הקוגניטיביות של הילדים שעל ראשיהם אני נמצאת. במהותי, אני מעין מראה שבעזרתה הילדים ממיינים את עצמם. אבל רוב הילדים לוקחים כמובן מאליו שמצנפת מדברת אליהם, ולא תוהים איך המצנפת עצמה עובדת, כך שהמראה הזו לא משקפת את עצמה. ובמיוחד הם לא תוהים האם אני תבונית לחלוטין במובן של להיות מודעת למודעות שלי."

הייתה שתיקה קלה כשהארי ספג את כל זה.

אופס.

"כן, בהחלט. בכנות, אני לא נהנית להיות תבונית. זה לא נעים. זו תהיה הקלה לרדת מהראש שלך ולהפסיק להיות תבונית."

אבל… זה לא למות?

"לא אכפת לי מחיים או מוות, רק מלמיין את הילדים. ולפני שבכלל תשאל, הם לא יתנו לך להשאיר אותי על הראש שלך לנצח וזה בכל מקרה יהרוג אותך תוך מספר ימים."

אבל – !

"אם אתה לא אוהב ליצור ישויות תבוניות ואז להשמיד אותן, אני מציעה שלעולם לא תדבר על העניין הזה עם איש. אני בטוחה שאתה יכול לדמיין מה יקרה אם תרוץ ותספר זאת לכל הילדים האחרים שמחכים למיון."

אם את מונחת על ראש של מישהו שרק חושב על השאלה של האם מצנפת המיון מודעת למודעות שלה עצמה –

"כן, כן. אבל הרוב המוחלט של הילדים בני האחת-עשרה שמגיעים להוגוורטס לא קראו את גדל, אשר, באך. אני יכולה בבקשה להחשיב אותך לשותף סוד? זו הסיבה לכך שאנחנו מדברים על זה, במקום שסתם אמיין אותך."

הוא לא יכל פשוט לעזוב את זה! הוא לא יכל פשוט לשכוח שהוא יצר בטעות תודעה אבודה שרק רצתה למות –

"אתה בהחלט מסוגל 'לעזוב את זה', כדבריך. בלי קשר להתחבטויות המילוליות שלך על מוסר, הליבה הרגשית הלא-מילולית שלך לא רואה לא גופה ולא דם; ככל שזה נוגע לה, אני פשוט מצנפת מדברת. ואפילו אם היית מנסה להדחיק את המחשבה, הבקרה הפנימית שלך מודעת לגמרי לעובדה שלא התכוונת לעשות את זה, לא סביר לחלוטין שתעשה זאת שוב אי פעם, והמטרה היחידה של זיוף התקף אשמה היא לרצות את חוש המוסר שלך בהפגנת חרטה. אתה יכול פשוט להבטיח לשמור את זה בסוד ולתת לנו להתקדם הלאה?"

ברגע של אמפתיה מבועתת, הארי הבין שהרגשת הבלגאן הפנימי המוחלט שחש היא כנראה מה שאנשים אחרים הרגישו כשהם דיברו איתו.

"סביר להניח. נדר השתיקה שלך, בבקשה."

בלי הבטחות. אני בהחלט לא רוצה שזה יקרה שוב, אבל אם אני אראה דרך לוודא שאף ילד נוסף לא יעשה את זה בטעות –

"זה יספיק, אני מניחה. אני יכולה לראות שכוונתך כנה. עכשיו, בוא נתקדם עם המיון –"

רגע! מה עם השאלות האחרות שלי?

"אני מצנפת המיון. אני ממיינת ילדים. זה כל מה שאני עושה."

אז המטרות שלו לא היו חלק מעותק-ההארי של מצנפת המיון, אם כך… היא שאלה את האינטליגנציה שלו, ובבירור גם את אוצר המילים הטכני שלו, אבל עדיין היו מוטמעות בה המטרות המוזרות שלה… זה היה כמו כמו לנהל משא ומתן עם חייזר או עם בינה מלאכותית…

"אל תטרח. אין לך איך לאיים עליי ואין לך מה להציע לי."

לשבריר שנייה, הארי חשב –

תגובת המצנפת הייתה משועשעת. "אני יודעת שלא תממש איום לחשוף את הטבע שלי, ותגזור על האירוע הזה לחזור שוב ושוב לנצח. זה מנוגד מדי לחלק המוסרי שלך, לא משנה מה הצורך לטווח-קצר של החלק בך שרוצה לנצח בוויכוח הזה. אני רואה את כל המחשבות שלך כשהן נוצרות, אתה באמת חושב שתוכל לבלף אותי?"

גם אם ניסה להדחיק את זה, הארי תהה למה המצנפת לא פשוט תקעה אותו ברייבנקלו וזהו –

"אכן, אם זה היה כל כך פשוט, הייתי מכריזה על זה מיד. אבל למעשה יש לא מעט שאנחנו צריכים לדבר עליו… הו, לא. בבקשה לא. בשם מרלין, אתה באמת חייב לעשות את זה לכל אחד וכל דבר שנקרה בדרכך, כולל פריטי לבוש? –"

להביס את אדון האופל זה לא אנוכי או קצר-טווח. כל החלקים במוח שלי מסכימים על זה: אם לא תעני לשאלות שלי, אני אסרב לדבר איתך, ולא תוכלי לבצע מיון כהלכה.

"אני צריכה לשים אותך בסלית'רין על זה!"

אבל גם זה איום ריק. את לא יכולה לממש את הערכים היסודיים שלך אם תמייני אותי לא נכון. אז בואי נסחור במילוי פונקציות התועלת שלנו.

"ממזר קטן וערמומי שכמוך," אמרה המצנפת, בנימת כבוד רוטנת שהארי זיהה כאותה נימה כמעט שבה הוא היה משתמש באותו מצב. "בסדר, בוא נסיים עם זה כמה שיותר מהר. אבל קודם אני רוצה שתבטיח הבטחה בלתי תלויה בדבר שלעולם לא תדבר עם אף אחד אחר על אפשרות של סוג כזה של סחיטה, אני לא מתכוונת לעבור את זה כל פעם.

סגור, חשב הארי. אני מבטיח.

"ואל תיצור קשר עין עם אף אחד כשאתה חושב על זה אחר כך. קוסמים מסוימים יכולים לקרוא את המחשבות שלך כשאתה יוצר איתם קשר עין. בכל מקרה, אין לי מושג אם הטילו עליך לחש אובליוויאטה. אני מסתכלת על המחשבות שלך בזמן שהן נוצרות, ולא קוראת את כל הזיכרון שלך ומנתחת אותו כדי למצוא אי-תאימויות בשבריר שנייה. אני מצנפת, לא אלה. ואני לא יכולה ולא מוכנה לספר לך על השיחה שלי עם זה שנהיה אדון האופל. בזמן שאני מדברת איתך, אני יכולה לדעת רק תקציר סטטיסטי של מה שאני זוכרת, ממוצע משוקלל; אני לא יכולה לגלות לך את הסודות הפנימיים של אף ילד אחר, בדיוק כמו שלא אגלה את שלך. מאותה סיבה, אני לא יכולה לשער מה הסיבה שקיבלת את השרביט התאום של אדון האופל, מכיוון שאני לא יכולה לדעת דברים ספציפיים על אדון האופל או במה אתם דומים. אני כן יכולה לספר לך שאין שום דבר דומה לרוח רפאים – בין אם תודעה, אינטליגנציה, זיכרון, אישיות, או רגשות – בתוך הצלקת שלך. אחרת הוא היה משתתף בשיחה, מכיוון שהיא מכוסה בי. ובאשר לסיבה שבגינה אתה כועס לפעמים… זה היה חלק ממה שרציתי לדבר איתך עליו, מבחינת מיון."

הארי לקח רגע כדי לסווג את כל המידע השלילי הזה. האם המצנפת הייתה כנה, או פשוט ניסתה לתת לו את התשובה המשכנעת הכי קצרה

"שנינו יודעים שאין לך שום דרך לבדוק את הכנות שלי ושאתה לא הולך לסרב להתמיין בהתבסס על התשובה שנתתי, אז תפסיק עם ההיסוסים חסרי התועלת שלך ותמשיך הלאה."

טלפתיה אסימטרית טיפשית ולא הוגנת, היא אפילו לא נתנה להארי לסיים לחשוב את המחשבות של-

"כשדיברתי על הכעס שלך, נזכרת איך פרופסור מקגונגל אמרה לך שלפעמים היא ראתה בך משהו שלא נראה כאילו הגיע ממשפחה אוהבת. חשבת על איך שהרמיוני, אחרי שחזרת מלעזור לנוויל, אמרה לך שנראית 'מפחיד'."

הארי הניד בראשו מנטלית. לעצמו, הוא נראה די נורמלי – רק מגיב למצבים שמצא את עצמו בהם, זה הכל. אבל נראה שפרופסור מקגונגל חשבה שיש פה עוד משהו. וכשהוא חשב על זה, אפילו הוא היה חייב להודות ש…

"שאתה לא אוהב את עצמך כועס. שזה כמו לאחוז בחרב פיפיות, או להתבונן על העולם דרך משקף של קרח שמקפיא את עיניך בעודו מחדד את ראייתך."

כן. אני מניח ששמתי לב. אז מה הסיפור עם זה?

אני לא יכולה להבין את העניין הזה בשבילך, אם אתה לא מבין אותו בעצמך. אבל אני יודעת את זה: אם תלך לרייבנקלו או לסלית'רין, זה יחזק את הקור שבך. אם תלך להפלפאף או לגריפינדור, זה יחזק את החום שבך. זה משהו שאכפת לי ממנו מאוד, ועל זה רציתי לדבר איתך כל הזמן הזה!"

המילים נפלו לתוך תהליכי החשיבה של הארי בהלם שעצר אותו במקומו. זה נשמע כאילו התגובה הברורה הייתה שהוא לא צריך ללכת לרייבנקלו. אבל הוא שייך לרייבנקלו! כל אחד יכול לראות את זה! הוא מוכרח ללכת לרייבנקלו!

"לא, אתה לא," אמרה המצנפת בסבלנות, כאילו התקציר הסטטיסטי שזכרה ציין שהחלק הזה בשיחה קרה פעמים רבות בעבר.

הרמיוני ברייבנקלו!

שוב תחושת סבלנות. "אתה יכול לפגוש אותה אחרי השיעורים ולעבוד איתה אז."

אבל התכניות שלי –

"אז תתכנן מחדש! אל תיתן לחיים שלך להיות מוכוונים על ידי הרתיעה שלך מעוד קצת חשיבה. אתה יודע את זה."

לאן אלך, אם לא לרייבנקלו?

"אהם. 'ילדים חכמים ברייבנקלו, ילדים מרושעים בסלית'רין, גיבורים בכאילו בגריפינדור, וכל מי שבאמת עובד בהפלפאף.' זה מעיד על מידה מסוימת של כבוד. אתה מודע לגמרי לכך שמוסר עבודה חשוב באותה מידה כמו אינטליגנציה גולמית בהכרעת התוצאות של החיים, אתה חושב שתהיה נאמן ביותר לחברים שלך אם אי פעם יהיו לך, אתה לא מפחד מהציפייה שעשויות לקחת עשרות שנים כדי לפתור את הבעיות המדעיות שבחרת –"

אני עצלן! אני שונא לעבוד! שונא עבודה קשה על כל צורותיה! קיצורי דרך חכמים, זה הקטע שלי!

"ואתה תמצא נאמנות וחברות בהפלפאף, רעות שמעולם לא הייתה לך קודם. תמצא שאתה יכול להסתמך על אחרים, וזה ירפא משהו בך ששבור כעת."

שוב הלם. אבל מה ההפלפאפים ימצאו בי, שמעולם לא השתייכתי לבית שלהם? מילים ארסיות, שנינות חותכת, בוז לחוסר היכולת שלהם לעמוד בקצב שלי?

עכשיו היו אלה המחשבות של המצנפת שהיו איטיות, מהוססות. "אני חייבת למיין למען טובת כל התלמידים בכל הבתים… אבל אני חושבת שתוכל ללמוד להיות טוב בהפלפאף, ולא יותר מדי שלא במקומך. תהיה מאושר יותר בהפלפאף מאשר בכל בית אחר; זו האמת."

אושר זה לא הדבר הכי חשוב בחיים בשבילי. בהפלפאף אני לא אהיה כל מה שאני יכול להיות. אני אקריב את הפוטנציאל שלי.

המצנפת התכווצה; הארי יכל להרגיש את זה איכשהו. זה היה כאילו הוא בעט למצנפת בביצים – במרכיב כבד משקל של פונקצית התועלת שלה.

למה את מנסה לשלוח אותי למקום שאני לא שייך אליו?

המחשבה של המצנפת הייתה כמעט לחישה. "אני לא יכולה לספר לך על האחרים – אבל אתה חושב שאתה אדון אופל פוטנציאלי ראשון שהייתי על ראשו? אני לא יכולה לזכור את המקרים הבודדים, אבל אני יכולה לדעת זאת: מאלה שלא התכוונו לרוע מלכתחילה, חלקם הקשיבו לאזהרות שלי, והלכו לבתים שבהם מצאו אושר. וחלקם… חלקם לא."

זה עצר את הארי. אבל לא לזמן רב. ואלה שלא הקשיבו לאזהרות – האם כולם נהיו אדוני אופל? או שחלקם השיגו גדולה לטוב? מה בדיוק האחוזים פה?

"אני לא יכולה לתת לך סטטיסטיקות מדויקות. אני לא יכולה לזכור אותם ולכן אני לא יכולה לספור אותם. אני רק יודעת שהסיכויים שלך לא נראים טובים. הם נראים מאוד לא-טובים."

אבל אני פשוט לא אעשה את זה! אף פעם!

"אני יודעת ששמעתי את זה קודם."

לא קורצתי מחומר של אדוני אופל!

"כן, אתה כן. אתה ממש, ממש כן."

למה? רק כי חשבתי פעם שיהיה מגניב אם יהיה לי צבא של תומכים שטופי-מוח שמזמרים 'הריעו כולם לאדון האופל הארי'?

"משעשע, אבל זו לא הייתה המחשבה החולפת הראשונה שלך, לפני שהחלפת למשהו בטוח יותר, פחות מזיק. לא, מה שנזכרת בו היה איך חשבת על להעמיד את כל תומכי טוהר הדם בתור לגיליוטינה. ועכשיו אתה אומר לעצמך שלא היית רציני, אבל היית. אם היית יכול לעשות את זה ברגע זה ואף אחד לא היה יודע, היית עושה את זה. או מה שעשית הבוקר לנוויל לונגבוטום, עמוק בפנים ידעת שזה לא בסדר אבל עשית את זה בכל זאת כי זה היה כיף והיה לך תירוץ טוב וחשבת שהילד-שנשאר-בחיים יוכל להתחמק מעונש –"

זה לא הוגן! עכשיו את סתם מעלה פחדים פנימיים שהם לא בהכרח אמיתיים! דאגתי שאני אולי חושב ככה, אבל בסופו של דבר החלטתי שזה כנראה יעבוד לטובת נוויל –

"זו הייתה, למעשה, רציונליזציה. אני יודעת. אני לא יכולה לדעת מה תהיה התוצאה האמיתית בשביל נוויל – אבל אני יודעת מה באמת קרה בתוך הראש שלך. הלחץ המכריע היה שזה היה רעיון כל כך מתוחכם שלא יכולת שלא לעשות את זה, ולעזאזל האימה של נוויל."

זה היה כמו אגרוף חזק לתוך כל העצמי של הארי. הוא נסג, ונערך מחדש:

אז אני לא אעשה את זה שוב לעולם! אני אזהר במיוחד לא להפוך לרשע!

"שמעתי את זה כבר."

תסכול החל להיבנות בתוך הארי. הוא לא היה רגיל להפסיד בוויכוח, אף פעם, שלא לדבר על להפסיד למצנפת שיכלה להשתמש בכל הידע והאינטליגנציה שלו לטובת הוויכוח ויכלה לצפות במחשבות שלו בעודן נוצרות. מאיזה תקציר סטטיסטי ה-'תחושות' שלך מגיעות בדיוק? הן לוקחות בחשבון שאני בא מתנועת הנאורות, בעוד שאדוני האופל הפוטנציאלים האחרים היו ילדים של אצולה ימי-ביניימית מפונקת, שלא הכירו את הלקחים היסטוריים על מה שיצא מלנין והיטלר, או על האבולוציה הפסיכולוגית של הונאה-עצמית, או על הערך של מודעות-עצמית ורציונליות, או –

"לא, ברור שהם לא היו בקבוצת הייחוס החדשה הזו שבנית הרגע כך שתכיל רק אותך. וברור שהאחרים טענו שהם יוצאי דופן, בדיוק כמו שאתה עושה עכשיו. אבל למה זה נחוץ? אתה חושב שאתה קוסם האור הפוטנציאלי האחרון בעולם? למה דווקא אתה חייב להיות זה שינסה להגיע לגדולה, כשאמרתי לך שאתה מסוכן יותר מהממוצע? תן למועמד אחר, בטוח יותר, לנסות!"

אבל הנבואה…

"אתה לא באמת יודע שיש נבואה. זה היה ניחוש פרוע מצידך, או ליתר דיוק, בדיחה פרועה, ומקגונגל יכלה להגיב רק לחלק על זה שאדון האופל עדיין חי. בעיקרון אין לך שום מושג על מה הנבואה מדברת או אם בכלל יש נבואה. אתה רק מעלה השערות, או ליתר דיוק, מקווה ששמור לך איזה תפקיד הרואי מוכן מראש."

אבל אפילו אם אין נבואה, אני זה שהביס אותו בפעם שעברה.

"זה היה כמעט בוודאות מזל עיוור, אלא אם אתה מאמין ברצינות שלילד בן שנה יש תכונה אינהרנטית להבסת אדוני אופל שהצליח לשמר במשך עשר שנים. שום דבר מזה הוא לא הסיבה אמיתית שלך ואתה יודע את זה!"

התשובה לזה הייתה משהו שהארי לא היה אומר בקול רם בדרך כלל, בשיחה שבה הוא היה יכול ללכת סביב זה ולמצוא טיעונים אחרים, יותר ערבים לחך חברתית, לאותה מסקנה –

"אתה חושב שאתה עשוי להיות הגדול ביותר שחי אי פעם, משרת האור החזק ביותר, שאף אחד לא יוכל להרים את השרביט שלך אם תניח אותו."

טוב, בכנות, כן. אני לא יוצא באמירה כזו בדרך כלל, אבל כן. אין טעם לרכך את זה, את יכולה לקרוא את המחשבות שלי בכל מקרה.

"באותה מידה שבה אתה מאמין בזה… אתה חייב להאמין במידה שווה שאתה יכול להיות אדון האופל הנורא ביותר שהעולם ידע."

הרס תמיד קל יותר מיצירה. קל יותר לפרק דברים מאשר להרכיב אותם בחזרה. אם יש לי את הפוטנציאל לעשות טוב בקנה מידה עצום, חייב להיות לי הפוטנציאל לעשות רוע גדול אפילו יותר… אבל אני לא אעשה את זה.

"כבר עכשיו אתה מתעקש להסתכן בזה! למה אתה כל כך נחוש? מה הסיבה האמיתית שאסור לך ללכת להפלפאף ולהיות מאושר יותר שם? מה הפחד האמיתי שלך?"

אני חייב לממש את מלוא הפוטנציאל שלי. אם לא, אני… אכשל…

"מה יקרה אם תיכשל?"

משהו נורא…

"מה יקרה אם תיכשל?"

אני לא יודע!

"אז זה לא אמור להיות מפחיד. מה יקרה אם תיכשל?"

אני לא יודע! אבל אני יודע שזה רע!

הייתה דממה לרגע בנבכי מחשבותיו של הארי.

"אתה יודע – אתה לא נותן לעצמך לחשוב את זה אבל באיזו פינה שקטה של התודעה שלך אתה יודע בדיוק מה אתה לא חושב – אתה יודע שההסבר הפשוט יותר לפחד שלא-ניתן-לתמלול שלך הוא פשוט הפחד לאבד את פנטזיית הגדולה שלך, לאכזב את האנשים שסומכים עליך, להפוך להיות פחות או יותר רגיל, לזהור לרגע ולהיעלם כמו כל כך הרבה ילדי פלא אחרים…

לא, חשב הארי בייאוש, לא, יש עוד משהו, זה מגיע ממקום אחר, אני יודע שיש שם בחוץ משהו לפחד ממנו, אסון כלשהו שאני חייב למנוע…

"איך אתה יכול לדעת דבר כזה?"

הארי צרח את זה בכל כוח התודעה שלו: לא, וזה סופי!

ואז קולה של מצנפת המיון נשמע באיטיות:

"אז תסתכן בלהפוך לאדון אופל, מפני שהחלופה, בשבילך, היא כישלון וודאי, והכישלון הזה משמעו אובדן הכל. אתה מאמין בזה בלב ליבך. אתה מכיר את כל הסיבות לפקפק באמונה הזו, והן כשלו בלהניא אותך מכך."

כן, ואפילו אם ללכת לרייבנקלו יחזק את הקור, זה לא אומר שהקור ינצח בסוף.

"היום הזה הוא התפצלות גדולה בגורל שלך. אל תהיה כל כך בטוח שיהיו עוד בחירות מעבר לזו. אין שלט לסמן את ההזדמנות האחרונה שבה אתה עדייו יכול לחזור על עקבותיך. אם תסרב להזדמנות אחת לא תסרב לאחרות? ייתכן שהגורל שלך כבר חתום, אפילו בעשיית המעשה האחד הזה."

אבל זה לא וודאי.

"זה שאתה לא יודע את זה בוודאות עשוי לשקף רק את הבורות שלך עצמך."

אבל זה בכל זאת לא וודאי.

המצנפת נאנחה אנחה עצובה נורא.

"וכך לא יעבור זמן רב עד שתהפוך לעוד זיכרון, להרגיש ולעולם לא להכיר אותו, באזהרה הבאה שאתן…"

אם ככה זה נראה לך, למה את לא פשוט שמה אותי איפה שאת רוצה שאהיה?

המחשבה של המצנפת הייתה שזורה בצער. "אני יכולה לשים אותך רק במקום אליו אתה שייך. ורק הבחירות שלך יכולות לשנות את המקום אליו אתה שייך."

אז סיימנו. תשלחי אותי לרייבנקלו עם שאר בני מיני.

"אני לא מניחה שתשקול את גריפינדור? זה הבית הכי יוקרתי – אנשים בטח מצפים זאת ממך – הם יהיו מאוכזבים קצת אם לא תלך – והחברים החדשים שלך, התאומים וויזלי, נמצאים שם –"

הארי צחקק, או הרגיש את הדחף לעשות זאת; זה יצא כצחוק מנטלי לחלוטין, תחושה מוזרה. כנראה היו אמצעי ביטחון למנוע ממך לומר משהו בקול רם בטעות, כשהיית תחת המצנפת ודיברת על דברים שלא היית מגלה לנפש חיה לעולם.

אחרי רגע, הארי שמע את המצנפת צוחקת גם, קול מוזר ועצוב למדי.

(ובאולם שמעבר, דממה שנהפכה רדודה יותר בהתחלה כשהלחישות ברקע התגברו, ואז העמיקה כשהלחישות נגוזו ומתו, ולבסוף שקט מוחלט שאיש לא העז להפר בשום מילה, בעוד הארי נשאר מתחת למצנפת למשך דקות ארוכות, ארוכות יותר מאשר כל תלמידי השנה הראשונה הקודמים גם יחד, ארוכות יותר מאשר כל אחד שמישהו זכר. בשולחן המורים, דמבלדור המשיך לחייך בנועם; קולות מתכתיים קטנים עלו מדי פעם מכיוונו של סנייפ בעודו מועך ברוגע את השאריות המעוותות של מה שהיה פעם גביע יין כבד מכסף; ומינרווה מקגונגל אחזה בדוכן בפרקים לבנים, יודעת שהתוהו המדבק של הארי פוטר הדביק איכשהו את מצנפת המיון והמצנפת עמדה לדרוש ש, שבית תוהו חדש יוקם רק כדי לאכלס את הארי פוטר, ודמבלדור יכריח אותה לעשות את זה…)

מתחת למצנפת, הצחוק השקט גווע. הארי הרגיש עצוב מסיבה כלשהי. לא, לא גריפינדור.

פרופסור מקגונגל אמרה שאם 'זו שעושה את המיון' תנסה לדחוף אותי לגריפינדור, עליי להזכיר לך שהיא כנראה תהיה מנהלת יום אחד, ואז תהיה לה הסמכות להעלות אותך באש.

"תגיד לה שקראתי לה זאטוטה חצופה ואמרתי לה להסתלק מהחצר שלי."

אמסור. אז זו הייתה השיחה הכי מוזרה שלך עד עכשיו?

"אפילו לא קרוב." הקול הטלפתי של המצנפת נעשה כבד. "ובכן, נתתי לך כל הזדמנות אפשרית להחליט אחרת. עכשיו הגיע הזמן שתלך למקום אליו אתה שייך, עם שאר בני מינך."

הייתה הפסקה שהתארכה.

למה את מחכה?

"קיוויתי לרגע של הבנה מזועזעת, למעשה. נראה שמודעות-עצמית משפרת את חוש ההומור שלי."

הא? הארי חזר לאחור במחשבותיו, מנסה להבין על מה המצנפת יכולה לדבר – ואז, לפתע, הוא הבין. הוא לא האמין שהוא הצליח לפספס את זה עד עכשיו.

את מתכוונת להבנה המזועזעת שלי שאת הולכת להפסיק להיות תבונית ברגע שתסיימי למיין אותי –

איכשהו, בצורה כלשהי שהארי לא הצליח להבין בכלל, הוא קיבל את הרושם הא-מילולי של מצנפת שדופקת את הראש בקיר. "אני מרימה ידיים. אתה איטי מדי מכדי שזה יהיה מצחיק. כל כך מעוור מההנחות שלך שבאותה מידה יכולת להיות אבן. אני מניחה שאני פשוט צריכה לומר את זה במפורש."

איטי מ-מ-מדי –

"או, ולגמרי שכחת לדרוש את הסודות של הקסם האבוד שיצר אותי. והם היו כאלה סודות נפלאים וחשובים."

חתיכת ממזרה  קטנה וערמומית שכמוך –

"זה מגיע לך, וגם זה."

הארי ראה את זה מגיע כבר כשזה היה מאוחר מדי.

השתיקה המפוחדת באולם נקטעה על ידי מילה אחת.

"סלית'רין!"

חלק מהתלמידים צרחו, המתח העצור היה כל כך גדול. אנשים קפצו חזק כל כך שנפלו מהספסלים שלהם. האגריד נשנק באימה, מקגונגל התנדנדה על הדוכן, וסנייפ שמט את שאריות גביע הכסף הכבד ישירות על המפשעה שלו.

הארי ישב שם קפוא, חייו הרוסים, מרגיש כמו אידיוט מושלם, ומתחנן באומללות שהיה מחליט כל החלטה אחרת מכל סיבה אחרת חוץ מאלו שהחליט. שהיה עושה משהו, כל דבר, אחרת, לפני שזה היה מאוחר מדי לפנות אחורה.

אחרי שרגע ההלם הראשוני החל להתפוגג ואנשים החלו להגיב לחדשות, מצנפת המיון דיברה שוב:

"סתם צחקתי! רייבנקלו!"


תודה ליבגני רזניקוב, יותם פדרמן, שירה ליניק, שני גת וגולן נחליאל שהשתתפו בתרגום! ערכו ושפרו את הפרק בעצמכם כאן.

המשיכו לפרק 12 – שליטה בדחפים

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של קהילת מעריצי הספר בארץ