פרק 52
ניסוי הכלא של סטנפורד, חלק ב'
האדרנלין כבר זרם בעורקיו של הארי, ליבו פעם בחזהו, שם בחנות האפלולית שפשטה את הרגל. פרופסור קווירל סיים להסביר, וביד אחת, הארי החזיק זרד עץ שיהיה המפתח. זהו זה, זה היום וזה הרגע שבו הארי יתחיל לגלם את התפקיד. ההרפתקה הראשונה שלו, מבוך לחדור אליו, ממשלה מרושעת למרוד בה, עלמה במצוקה להציל. הארי היה אמור לפחד יותר, להסס יותר, אבל במקום זאת הוא הרגיש רק שכבר הגיע הזמן שיתחיל להיות האנשים שקרא עליהם בספרים; להתחיל את המסע שלו לעבר מה שתמיד ידע שהוא אמור להיות, גיבור. לעשות את הצעד הראשון בדרך שהובילה לקימבל קיניסון ולקפטן פיקארד ולאריקו ממרעום ובהחלט לא לרייסטלין מאז'ר. ככל שהמוח של הארי ידע מצפייה בתכניות אנימציה, כשאתה מתבגר אתה אמור לקבל כוחות מדהימים ולהציל את היקום. זה מה שהמוח של הארי ראה שמבוגרים עושים והוא אימץ זאת כמודל לתהליך ההתבגרות, והארי רצה מאוד להתחיל להתבגר.
ואם התבנית של הסיפור דרשה שהגיבור יאבד חלק מהתמימות שלו כתוצאה מההרפתקה הראשונה שלו; אז עכשיו, לפחות, ברגע העדיין־תמים הזה, נראה שהגיע כבר הזמן שלו לחוות את הכאב הזה. כמו להשיל בגדים שהיו קטנים עליו; או כמו להתקדם סוף־סוף לשלב הבא במשחק, אחרי שהיה תקוע במשך אחת־עשרה שנים בעולם 3, שלב 2 של האחים מריו.
הארי קרא מספיק ספרים כדי לחשוד שהוא לא יתלהב עד כדי כך לאחר מכן, אז הוא נהנה מזה כל עוד זה נמשך.
נשמע צליל פקיעה כשמשהו ליד הארי נעלם, ואז לא נותר זמן להרהורי גבורה.
ידו של הארי שברה את זרד העץ הקטן.
קרס משך את הארי מאחורי הקורקבן שלו, ללא תנועה, כשמפתח המעבר הופעל, והוא הרגיש משיכה חזקה הרבה יותר מאשר המעברים הקטנים בין הוֹגווֹרטְס וסמטת דיאגון —
— ושמט אותו באמצע רעש חזק של רעם גווע, וגשם קר שהצליף בפניו, המים מצפים את משקפיו של הארי ומעוורים אותו ברגע, הופכים את העולם לטשטוש בעודו מתחיל ליפול לעבר האוקיינוס הגועש הרחק מתחתיו.
הוא הופיע הרבה, הרבה, הרבה מעל הים הצפוני.
ההלם מהסופה כמעט גרם להארי לעזוב את המטאטא שפרופסור קווירל נתן לו, וזה לא היה רעיון טוב. לקחה להארי כמעט שנייה שלמה כדי להתעשת ולהעלות את המטאטא שלו חזרה למעלה בתנועה חלקה.
"אני פה," אמר קול זר מטלאי של אוויר ריק מעליו; נמוך ומחוספס, הקול של הגבר המזוקן והגמלוני שפרופסור קווירל הפך אליו באמצעות שיקוי פולימיצי לפני שהנגיז את עצמו ואת המטאטא שלו.
"אני פה," אמר הארי מתחת לגלימת ההיעלמות. הוא לא השתמש בשיקוי פולימיצי. לבישת גוף אחר מפריעה לקסם, והארי עלול להזדקק לכל מעט הקסם שברשותו; לפיכך התכנית דרשה שהארי יישאר בלתי נראה בכל זמן, במקום שישתה פולימיצי.
(איש מהם לא אמר את שמו של השני. אסור להשתמש בשמות בשום שלב של משימה בלתי חוקית, אפילו בעודך מרחף מעל חלקה אנונימית של מים בים הצפוני. פשוט אל תעשו את זה. זה יהיה מטופש.)
שומר בזהירות על אחיזה עם יד אחת בעוד הרוח מייללת סביבו, הארי הרים את שרביטו באחיזה זהירה באותה המידה והטיל אימפרביוס על משקפיו.
ואז, בעדשות נקיות, הארי הביט סביב.
הוא היה מוקף ברוח ובגשם. אם יש לו מזל, הטמפרטורה היא חמש מעלות צלזיוס; הוא כבר הטיל על עצמו לחש חימום רק משום שהיה בחוץ בפברואר, אבל הוא לא עמד כנגד הטיפות הקרות. זה היה גרוע יותר משלג, הגשם נספג בכל משטח חשוף. גלימת ההיעלמות הפכה את כולו לבלתי נראה, אבל היא לא כיסתה את כולו, וזה אומר שהיא לא הגנה על כולו מפני הגשם. פניו של הארי היו חשופות לעוצמה המלאה של המים שנישאו ברוח, והם היכו ישירות בצווארו והרטיבו את חולצתו, וגם את שרוולי גלימותיו וקצוות מכנסיו ונעליו, המים ניצלו כל פיסת בד כנתיב גישה לחמוק פנימה.
"מכאן," אמר הקול המשונה בפולימיצי, וניצוץ של אור ירוק נדלק לפני המטאטא של הארי, ואז ריחף בכיוון שנראה להארי כמו כל שאר הכיוונים.
הארי עקב דרך הגשם המסמא. הוא איבד אותו לפעמים, את הניצוץ הירוק הקטן, ובכל פעם שזה קרה, הארי צעק, והניצוץ הופיע לפניו שוב לאחר כמה שניות.
כשהארי הבין את השיטה לעקוב אחרי הניצוץ, הניצוץ האיץ, והארי העלה את המטאטא להילוך גבוה יותר ועקב. הגשם הצליף בו בחוזקה, מרגיש כמו איך שהארי דמיין שמרגיש לחטוף קליעים של רובה־ציד בפנים, אבל המשקפיים שלו נותרו נקיות והגנו על עיניו.
כמה דקות לאחר מכן, במהירות המקסימלית של המטאטא, הארי הצליח להבחין דרך הגשם בצללית עצומה מתנשאת מעל המים.
ולהרגיש הד מרוחק של ריקנות מקרין מהמקום שבו המתין המוות, שוטף את תודעתו של הארי ועוקף אותה, כמו גל שמתנפץ על אבן. הארי הכיר את אויבו הפעם, ורצונו היה פלדה ואור.
"אני כבר יכול להרגיש את הסוהרסנים," אמר הקול המחוספס של קווירל לאחר פולימיצי. "לא ציפיתי לכך, לא כל־כך מוקדם."
"חשוב על הכוכבים," אמר הארי מעל לרעם מרוחק. "אל תרשה כעס בתוכך, שום דבר שלילי, רק תחשוב על הכוכבים, על איך זה מרגיש לשכוח את עצמך וליפול ללא גוף בחלל. תחזיק את המחשבה הזו כמו מחסום של הלטת־הכרה לאורך כל התודעה שלך. הסוהרסנים יתקשו לעבור את זה."
השתררה שתיקה לרגע, ואז, "מעניין."
הניצוץ הירוק נסק, והארי היטה קלות את המטאטא שלו כדי לעקוב אחריו לתוך ענן שריחף מעל המים.
לא עבר זמן רב והם ריחפו מעל לבניין המתכת המשולש העצום שהופיע הרחק מתחתיהם ומעט אלכסונית אליו. משולש הפלדה היה חלול, לא מלא, היה זה בניין של שלושה קירות עבים ומוצקים ללא מרכז. ההילאים שעל המשמר גרו בחלק העליון בצד הדרומי של הבניין, אמר פרופסור קווירל, מוגנים על ידי לחשי הפַּטרוֹנוּס שלהם. הכניסה החוקית לאזקבאן הייתה על הגג של הפינה הדרום־מערבית של הבניין. השניים לא ישתמשו בה, כמובן. במקום זאת, הם ישתמשו במסדרון בדיוק מתחת לפינה הצפונית של הבניין. פרופסור קווירל ירד ראשון, ויבקיע חור בגג ובלחשי ההגנה שלו בדיוק בקצה הצפוני, משאיר מאחור אשלייה לכסות את החור.
האסירים נשמרו בצידי הבניין, בקומות המתאימות לפשעיהם. ובתחתית, במקום העמוק והמרכזי ביותר של אזקבאן, היה קן של יותר ממאה סוהרסנים. ערימות של עפר נזרקו פנימה מדי פעם כדי לשמור על הגובה של הקן, משום שחומר שנחשף ישירות לסוהרסנים התפרק לבוץ ולכלום...
"חכה דקה אחת," אמר הקול המחוספס, "בוא אחריי במהירות, ועבור בזהירות."
"הבנתי," אמר הארי בקול נמוך.
הניצוץ כבה, והארי החל לספור, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש...
...שמונים, והארי צלל, הרוח צווחת סביבו בעודו צולל, מטה לעבר מבנה המתכת העצום, מטה לעבר צללי המוות שהמתינו לו, שואבים אור ומקרינים ריקנות, בעוד המבנה נעשה גדול יותר ויותר. פשוטה וחסרת עיטורים ניצבה הצורה האפורה והעצומה, למעט גוף יחיד בצורת תיבה שהיה מורם מעל הפינה הדרום־מערבית. הפינה הצפונית פשוט הייתה חלקה, החור שפתח פרופסור קווירל לא היה ניתן להבחנה.
הארי בלם בחדות כשהתקרב לפינה הצפונית, נותן לעצמו מרווח ביטחון גדול יותר משהיה נותן בשיעור תעופה, אבל לא יותר מדי. ברגע שנעצר, הוא החל שוב להנמיך את המטאטא שלו באיטיות, לעבר מה שנראה כמו הגג המוצק של הפינה הצפונית.
לרדת דרך אשליית גג בעודך בלתי נראה זו חוויה מוזרה, ואחריה הארי מצא את עצמו במסדרון מתכת מואר באור כתום עמום — אור שבקע, הבין הארי בהפתעה, ממנורת גז מיושנת...
...משום שקסם ייכשל, יישאב לאחר זמן, בנוכחותם של סוהרסנים.
הארי ירד מהמטאטא שלו.
המשיכה של הריקנות הייתה חזקה יותר כעת, בעודה נחצית וזורמת מסביב להארי מבלי לגעת בו. הם היו מרוחקים אך רבים, הפצעים בעולם; הארי היה יכול להצביע לעברם בעיניים עצומות.
"הטל את הפַּטרוֹנוּסס ששלך," לחשש נחש מהרצפה, נראה יותר חסר־צבע מאשר ירוק באור הכתום העמום.
נימת המצוקה ניכרה אפילו בלחשננית. הארי הופתע; פרופסור קווירל אמר שאנימאגים בצורת האנימאגוס שלהם היו הרבה פחות פגיעים להשפעת סוהרסנים. (מאותה סיבה שפַּטרוֹנוּסים הם חיות, הניח הארי). אם פרופסור קווירל סובל עד כדי כך בצורת הנחש שלו, מה קרה לו כשהיה בצורת אדם שאפשר לו להשתמש בקסם שלו...?
שרביטו של הארי כבר היה בידו.
זו תהיה ההתחלה.
אף על פי שהיה זה רק בן־אדם אחד, רק בן־אדם אחד שיוכל להציל מהאפלה, אף על פי שהוא לא חזק מספיק כדי לשגר את כל האסירים באזקבאן למקום מבטחים ולשרוף את הגיהנום המשולש עד אפר...
אף על פי כן זו התחלה, מקדמה לכל מה שהארי התכוון להשיג בחייו. לא עוד להמתין, לא עוד לקוות, לא עוד הבטחות ותו לא, הכול יתחיל כאן. כאן ועכשיו.
שרביטו של הארי חתך לעבר הנקודה שבה המתינו הסוהרסנים הרחק למטה.
"אֶקְסְפֶּקְטוֹ פַּטְרוֹנוּם!"
דמות האנוש הזוהרת הבזיקה לקיום. היא לא הייתה בוהקת כמו שמש, כפי שהייתה קודם... כנראה משום שהארי לא לגמרי הצליח למנוע מעצמו לחשוב על כל שאר האסירים בתאים שלהם, אלה שהוא לא פה כדי להציל.
אולי מוטב שכך. הארי יצטרך לשמר את הפַּטרוֹנוּס הזה לזמן מה, ואולי מוטב שהוא לא יהיה כל־כך בוהק.
הפַּטרוֹנוּס התעמעם עוד קצת לאחר המחשבה הזו; ואז עוד קצת, כשהארי ניסה להשקיע בו קצת פחות מכוחו, עד שלבסוף דמות האנוש הזוהרת בהקה רק קצת יותר חזק מהפַּטרוֹנוּס החיה הזוהר ביותר, והארי הרגיש שהוא לא יכול לעמעם אותו יותר בלי להסתכן בכך שהוא ייכבה לחלוטין.
ואז, "זה יצססיב," לחשש הארי, והחל להכניס את המטאטא שלו לנרתיק. שרביטו נותר בידו, וזרם קלוש שזרם ממנו פיצה על האובדן הקל שנבע מהחזקת הפַּטרוֹנוּס.
הנחש היטשטש לצורתו של אדם גמלוני שהחזיק את שרביטו של פרופסור קווירל ביד אחת ומטאטא ביד השניה. האיש הגמלוני דידה לאחר השינוי, וניגש להישען על הקיר לרגע.
"עבודה טובה, אם כי איטית מעט," מלמל הקול המחוספס. היה בו היובש של פרופסור קווירל, על אף שלא התאים לקול, כמו המבט הקודר של הפנים המזוקנות. "איני יכול להרגיש אותם כלל כעת."
רגע לאחר מכן, המטאטא נכנס לגלימותיו של האיש ונעלם. ואז שרביטו של האיש עלה ונקש על ראשו, ובקול של ביצה נשברת הוא נעלם שוב.
ניצוץ ירוק חלוש פרח באוויר, והארי, עדיין עטוף בגלימת ההיעלמות, עקב אחריו.
מי שהיה מביט מבחוץ לא היה רואה דבר מלבד ניצוץ ירוק קטן מרחף באוויר, ודמות אנוש בוהקת בכסף שהלכה בעקבותיו.
הם הלכו מטה, ומטה, ומטה, חולפים על פני מנורת גז אחרי מנורת גז, ומדי פעם על פני דלת מתכת ענקית, יורדים לתוך אזקבאן במה שנשמע כמו דממה מוחלטת. פרופסור קווירל הקים מחסום כלשהו שאפשר לו לשמוע מה שקרה מסביב, אבל שום קול לא יצא החוצה, ושום קול לא הגיע אל הארי.
הארי לא הצליח לגמרי להימנע מלתהות למה הדממה, או למנוע מתודעתו לספק את התשובה. התשובה אותה כבר ידע ברמה חסרת מילים של ציפייה גרמה לו לנסות ללא הצלחה לא לחשוב על כך.
איפשהו מאחורי דלתות המתכת הענקיות הללו, אנשים צרחו.
דמות האנוש הכסופה רעדה, מתחזקת ונחלשת, בכל פעם שהארי חשב על כך.
הארי צווה להטיל על עצמו לחש בועית־הקסדה. כדי למנוע מעצמו להריח דברים.
כל ההתרגשות והגבורה חלפו, כפי שהארי ידע שיקרה, לא לקח לזה זמן רב אפילו בסטנדרטים שלו, התהליך השלים את עצמו בפעם הראשונה שעברו דלת נעולה במנעול עצום, מנעול ממתכת פשוטה ולא קסומה שלא היה עוצר תלמיד בשנה ראשונה בהוֹגווֹרטְס — אם עדיין היה לו שרביט, אם עדיין היה לו קסם, מה שכבר לא היה לאסירים. דלתות המתכת הללו לא היו דלתות לתאים נפרדים, אמר פרופסור קווירל, כל אחת מהן נפתחה למסדרון שבו הייתה קבוצה של תאים. איכשהו זה עזר, לא לחשוב שכל דלת התאימה ישירות לאסיר שהמתין ישר מאחוריה. במקום זאת עשוי להיות יותר מאסיר אחד, מה שהפחית את המכה הרגשית; בדיוק כמו המחקר שהראה שאנשים תרמו יותר כשאמרו להם שסכום נתון של כסף היה דרוש כדי להציל את חייו של ילד אחד, מאשר כשאמרו להם שאותו סכום כולל דרוש כדי להציל את חייהם של שמונה ילדים...
הארי התקשה יותר ויותר לא לחשוב על כך, ובכל פעם שחשב, האור של הפַּטרוֹנוּס שלו ריצד.
הם הגיעו למקום שבו המסדרון פנה שמאלה, בפינה של הבניין המשולש. פעם נוספת הם ירדו במדרגות מתכת, גרם מדרגות נוסף; פעם נוספת הם ירדו מטה.
רוצחים פשוטים לא שוכנו בתאים הנמוכים ביותר. תמיד ניתן לרדת נמוך יותר, עונש גרוע יותר לחשוש ממנו. לא משנה כמה נמוך כבר שקעת, לממשלה של בריטניה הקסומה תמיד היה איום נוסף כנגדך אם עשית מעשים חמורים יותר.
אבל בלטריקס בּלֶק הייתה אוכלת המוות שגרמה ליותר פחד מכל אחד למעט מלורד וולדמורט עצמו, קוסמת יפהפיה וקטלנית, נאמנה לחלוטין לאדונה; היא הייתה, אם זה אפשרי בכלל, יותר סאדיסטית ומרושעת אפילו מאתה־יודע־מי, כאילו ניסתה להתעלות על אדונה...
...זה מה שהעולם ידע עליה, מה שהעולם האמין לגביה.
אבל לפני כן, פרופסור קווירל סיפר להארי, לפני הבכורה של המשרתת הנוראה ביותר של אדון האופל, הייתה בסְלִיתְ'רִין ילדה שקטה, שנמנעה לרוב מחברה, ולא פגעה באיש. לאחר מכן היו עליה הרבה סיפורים מומצאים, זיכרונות השתנו בדיעבד (הארי הכיר היטב את המחקר על זה). אבל בזמנו, כשעדיין למדה בבית־הספר, המכשפה המוכשרת ביותר בהוֹגווֹרטְס נודעה כנערה עדינה (אמר פרופסור קווירל). מעט חבריה הופתעו כשהצטרפה לאוכלי־המוות, והופתעו אף יותר מכך שהחביאה כל־כך הרבה אפלה מאחורי החיוך העצוב והעגמומי שלה.
זו הייתה בלטריקס בּלֶק פעם, המכשפה המבטיחה ביותר בדורה, לפני שאדון האופל חטף אותה ושבר אותה, ניתץ אותה ובנה אותה מחדש, כובל אותה אליו ברמה עמוקה יותר ועם אמנויות אפלות יותר מכל קללת אימפריוס.
עשר שנים בלטריקס שירתה את אדון האופל, הרגה את מי שאמר לה להרוג, עינתה את מי שאמר לה לענות.
ואז אדון האופל הובס סוף־סוף.
והסיוט של בלטריקס נמשך.
ייתכן שאיפשהו בתוך בלטריקס עדיין יש משהו שממשיך לצרוח, שצרח במשך כל הזמן הזה, משהו שמרפא פסיכיאטרי יוכל להחזיר; או שאולי אין, לפרופסור קווירל אין שום דרך לדעת. אבל בכל מקרה. הם יכולים...
הם יכולים לפחות להוציא אותה מאזקבאן...
בלטריקס בּלֶק שוכנה בקומה הנמוכה ביותר של אזקבאן.
הארי התקשה שלא לדמיין את מה שיראה כשיגיעו לתא שלה. לבלטריקס בוודאי כמעט ולא היה פחד מהמוות, בהתחלה, אם היא עדיין חיה.
הם ירדו גרם מדרגות נוסף, מתקרבים יותר לבלטריקס ולמוות, נקישות נעליהם היו הצלילים היחידים שהארי הצליח לשמוע. אור כתום עמום בקע ממנורות הגז, הניצוץ הירוק החלוש מרחף באוויר, הדמות הבוהקת עוקבת אחריו, אורה הכסוף רועד מפעם לפעם.
אחרי שירדו זמן רב, הם הגיעו לבסוף למסדרון שלא נגמר במדרגות, ולדלת מתכת אחרונה, והניצוץ הירוק עצר לפניה.
ליבו של הארי נרגע קלות בעודם יורדים הרחק למעמקי אזקבאן בלי שדבר קרה. אבל עכשיו הוא שוב פעם בחוזקה בחזהו. הם היו בתחתית, וצללי המוות היו קרובים מאוד.
נקישת מתכת עדינה בקעה מהמנעול, כשפרופסור קווירל פתח את הדלת.
הארי נשם נשימה עמוקה ונזכר בכל מה שפרופסור קווירל אמר לו. החלק הקשה לא יהיה רק לקלוע לאישיות המזויפת מספיק טוב כדי לשטות בבלטריקס בּלֶק עצמה, החלק הקשה יהיה לשמר את הפַּטרוֹנוּס שלו תוך כדי כך...
דלת המתכת נעה בקול חריקה איטי כשהארי דחף אותה ביד בלתי נראית, פתח אותה רק לכדי חריץ והציץ פנימה.
הוא ראה מסדרון ישר שנגמר באבן מוצקה. לא היה שום אור חוץ מזה שנכנס מהפַּטרוֹנוּס של הארי. זה היה בוהק מספיק כדי שיראה את הסורגים החיצוניים של שמונה תאים שנקבעו במסדרון, אבל הוא לא ראה את תוכם; יותר חשוב מזה, הוא לא ראה איש במסדרון עצמו.
"איני רואה דבר," לחשש הארי.
הנחש זינק קדימה, מתפתל במהירות לאורך הרצפה.
רגע לאחר מכן —
"היא לבדה," לחשש הנחש.
הישאר, חשב הארי לפַּטרוֹנוּס שלו, שנעמד לצד הדלת, כאילו שומר עליה; ואז הארי דחף את הדלת עוד, ונכנס פנימה.
התא הראשון שהארי הביט בו הכיל גופה מיובשת, עור אפור ומוכתם, בשר שחוק במקומות כך שניתן לראות את העצם מתחת, בלי עיניים —
הארי עצם את עיניו. הוא עדיין יכול לעשות זאת, הוא עדיין בלתי נראה, הוא לא הסגיר דבר בכך שסגר את עיניו.
הוא כבר ידע זאת, הוא קרא בעמוד השישי של ספר שינויי־הצורה שלו, שנשארת באזקבאן עד שסיימת לרצות את עונשך. אם מַתָּ לפני שהוא נגמר הם השאירו אותך שם עד ששחררו את הגופה שלך. אם קיבלת מאסר עולם, הם פשוט השאירו את הגופה שלך בתא עד שהיה צריך להשתמש בו שוב, ואז הם השליכו את הגופה שלך לבור הסוהרסנים. אבל זה עדיין היה הלם לראות זאת, הגופה הזו הייתה איש שפשוט הושאר שם —
האור בחדר רעד.
זהירות, חשב הארי אל ליבתו. זה לא יהיה טוב לפרופסור קווירל אם הפַּטרוֹנוּס שלו ייכבה בגלל שחשב מחשבות עצובות. בעודו כל־כך קרוב לסוהרסנים המורה להתגוננות עלול פשוט לצנוח מת במקומו. זהירות, הארי ג'יימס פוטר־אוואנס־ורס, זהירות!
עם מחשבה זו, הארי פקח את עיניו, אין זמן לבזבז.
התא השני שבו הביט הכיל רק שלד.
ומאחורי הסורגים של התא השלישי הוא ראה את בלטריקס בּלֶק.
משהו יקר ערך וחסר־תחליף כמש בהארי כמו דשא יבש.
ניתן היה להבחין בכך שהאישה אינה שלד, שהראש שלה לא היה גולגולת, משום שהמרקם של עור הוא בכל זאת שונה מהמרקם של עצם, לא משנה כמה לבנה וחיוורת היא הפכה, ממתינה לבדה בחושך. או שהם לא האכילו אותה מספיק, או שאת מה שאכלה צללי המוות שאבו ממנה; עיניה נראו מכווצות בעפעפיהן, שפתיה מצומקות מכדי לכסות את שיניה. הצבע כאילו נמוג מהבגדים השחורים שלבשה כשנכנסה לכלא, כאילו הסוהרסנים שאבו גם את זה. הם היו אמורים להיות חושפניים, הבגדים הללו, ועכשיו הם נחו רפויים על שלד, חושפים עור מיובש.
אני כאן כדי להציל אותה, אני כאן כדי להציל אותה, אני כאן כדי להציל אותה, הארי חשב לעצמו, שוב ושוב במאמץ כמו הלטת־הכרה, מנסה בכוח הרצון למנוע מהפַּטרוֹנוּס שלו מלהיכבות, להישאר ולהגן על בלטריקס מהסוהרסנים —
בליבו, בליבתו, הארי נאחז בכל הרחמים והחמלה שלו, ברצונו להציל אותה מהאפלה; הבוהק הכסוף שבקע מהדלת הפתוחה התחזק בזמן שחשב זאת.
ובחלק אחר בתוכו, כאילו הוא פשוט נתן לחלק אחר בתודעה שלו לממש הרגל בלי להקדיש לכך יותר מדי תשומת לב...
הבעה קרה עלתה על פניו של הארי, בלתי נראית מתחת לגלימה.
"שלום, בלה יקירתי," אמרה לחישה קפואה. "התגעגעת אליי?"