פרק 104

האמת, חלק א', חידות ותשובות

13 ביוני, 1992.

היה זה השבוע האחרון ללימודים בהוֹגווֹרטְס, ופרופסור קווירל עדיין חי, בקושי. המורה להתגוננות יהיה במיטת מרפא, כפי שהיה כמעט כל השבוע האחרון.

מסורת הוֹגווֹרטְס הכתיבה שהמבחנים ייערכו בשבוע הראשון של יוני, שהציונים יוחזרו בשבוע השני, ושבשבוע השלישי תהיה סעודת פרידה ביום ראשון ורכבת הוֹגווֹרטְס אקספרס תיקח את התלמידים ללונדון ביום שני.

הארי תהה, לפני זמן רב, כששמע לראשונה על לוח הזמנים הזה, מה בדיוק התלמידים עושים במהלך שאר השבוע השני של יוני, משום ש'להמתין לציונים' לא נשמע הרבה; והתשובה הפתיעה אותו כשגילה.

אבל כעת השבוע השני של יוני נגמר גם הוא, והיום היה יום שבת; לא נותר דבר מהשנה למעט סעודת הפרידה ב־14 לחודש והנסיעה בהוֹגווֹרטְס אקספרס ב־15 בו.

ודבר לא נענה.

דבר לא נפתר.

הרוצח של הֶרמַיוֹני לא נמצא.

איכשהו הארי חשב לעצמו שבטח כל האמת תתגלה עד סוף שנת הלימודים; כאילו זה סוף של סיפור מתח, והפתרון לתעלומה הובטח לו. האמת בוודאי צריכה להתגלות לפני שהמורה להתגוננות... ימות. אסור שפרופסור קווירל ימות בלי לדעת את התשובה, בלי שהכל ייפתר בצורה נקייה. לא ציונים ובהחלט לא מוות, רק האמת מסיימת סיפור...

אבל, אלא אם אתה קונה את התיאוריה האחרונה של דראקוֹ מאלְפוֹי, לפיה פרופסור סְפְּרַאוּט נתנה ובדקה פחות שיעורי בית סביב הזמן שבו הֶרמַיוֹני הופללה בניסיון לרצח, מה שמוכיח שהיא הקדישה את זמנה לארגן זאת, האמת נותרה עלומה.

ובמקום זאת, כאילו לעולם יש סדרי עדיפויות שתואמים יותר לצורת המחשבה של אנשים אחרים, השנה עומדת להסתיים במשחק קְוִוידיץ' הרה גורל.

באוויר מעל האצטדיון, דמויות מרוחקות על מטאטאים טסו והסתובבו ועשו פירואטים זה מסביב לזה. טטרהדרון קטום בצבע אדום־סגלגל שהיה הקואפל נתפס, נמסר, נחסם, ולעתים הושלך דרך חישוקים מרחפים, ולווה בצעקות מרעידות־יציעים של ניצחון או אכזבה. גלימות כחולות וירוקות וצהובות ואדומות שוליים צעקו בהתלהבות שאנשים הרגישו בקלות כשלא נדרשה מהם אישית שום פעולה.

היה זה משחק הקְוִוידיץ' הראשון אליו הלך הארי, והוא כבר החליט שהוא יהיה האחרון.

"הקואפל אצל דֵייוויס!" צעק קולו המוגבר של לי ג'ורדן. "אלה עוד עשר נקודות לרֵייבֶנְקְלוֹ בעוד שבע... שש... חמש... גרגוילים אדירים, הוא כבר עשה את זה! ישר דרך מרכז החישוק המרכזי! מעולם לא ראיתי רצף קליעות כזה — אני אומר עכשיו, דֵייוויס יהיה קפטן בשנה הבאה אחרי שבורטן תפרוש —"

קולו של לי נקטע בפתאומיות וקולה המוגבר של פרופסור מֶקגונַגל אמר, "זה העניין של נבחרת רֵייבֶנְקְלוֹ, מר ג'ורדן. הגבל את עצמך למשחק, בבקשה."

"והסלית'רינים תופסים את הקואפל — פלינט מעביר את הקואפל לעלמה המקסימה —"

"מר ג'ורדן!"

"לשרוֹן ויזקאינוֹ, שהיא בסדר לגמרי, ששערה מתבדר מאחוריה כמו שובל של שביט כשהיא טסה לעבר ההגנה של רֵייבֶנְקְלוֹ — עם שני מרביצנים מאחוריה! פּיוּסי על הזנב של שרוֹן — מה אתה עושה, אִינגלְבי? — היא סוטה באוויר כדי להימנע מ — זה הסניץ' שם? קדימה, צ'ו צ'אנג, קדימה, היגס כבר — מה אתם עושים?"

"הרגע, מר ג'ורדן!"

"איך אני אמור להירגע? זה היה הפספוס הנורא ביותר שראיתי בחיי! והסניץ' נעלם — אולי לתמיד, אחרי שהוחמץ בצורה כל־כך איומה — פּיוּסי הולך לעמודי השער, אינגלְבי לא קרוב אליו בכלל —"

בעידן מרוחק בהיסטוריה, אולי בעולם אחר לגמרי, פרופסור קווירל הבטיח שגביע הבתים יוענק לסְלִיתְ'רִין או לרֵייבֶנְקְלוֹ. או אולי, איכשהו, לשניהם; משום שהבטיח ששלוש המשאלות יוגשמו. עד כה שתיים מתוך שלוש נראות טוב.

אם רק מסתכלים על הניקוד הנוכחי, הַפְלְפַּאף מובילים במירוץ במשהו כמו חמש מאות נקודות, הודות לעובדה שתלמידי הַפְלְפַּאף עשו את שיעורי הבית שלהם ולא הסתבכו בצרות. נראה כאילו פרופסור סנֵייפּ הוריד נקודות מבית הַפְלְפַּאף בצורה אסטרטגית במשך, אה, שבע השנים האחרונות בערך. לבית סְלִיתְ'רִין, האלוף הבלתי מעורער בשבע השנים האחרונות, עדיין הייתה נדיבות מסוימת בחלוקת נקודות בית של ראש הבית שלו, ששיחקה לטובתו; וזה היה מספיק כדי להביא אותו לשוויון מה עם בית רֵייבֶנְקְלוֹ, בית בעלי ההישגים הלימודיים. גְרִיפִינְדוֹר היה הרחק מאחור במקום האחרון, כפי שמתאים לבית הנוֹן־קוֹנְפוֹרְמִיסְטִים; לגְרִיפִינְדוֹר היה את הפרופיל של סְלִיתְ'רִין כשזה נוגע ללימודים ולתעלולים, רק בלי היתרון של פרופסור סנֵייפּ. פרד וג'ורג' בקושי סיימו את השנה עם מאזן חיובי אפילו.

בית רֵייבֶנְקְלוֹ ובית סְלִיתְ'רִין היו צריכים שניהם הרבה נקודות מאיפשהו אם מי מהם רוצה להדביק את הפער בינם ובין בית הַפְלְפַּאף ביומיים הקרובים.

ולמיטב ידיעתם של כולם, פרופסור קווירל לא עשה דבר שהוביל לתוצאה המתבקשת. הכל קרה מעצמו, עכשיו משהיה מורה בודד בהוֹגווֹרטְס שלימד שיעור שמצריך פתרון בעיות יצירתי.

משחק הקְוִוידיץ' האחרון של השנה היה בין רֵייבֶנְקְלוֹ וסְלִיתְ'רִין. מוקדם יותר בשנה, היתרון המוקדם של גְרִיפִינְדוֹר בקְוִוידיץ' נעלם לאחר שהמחפש החדש שלהם, אמט שיר, נפל ממטאטא ספק־מקולקל במשחק השני שלו. זה גם הצריך סידור מחדש זריז של לוחות הזמנים של המשחקים הנותרים.

המשחק הזה, האחרון בשנה, לא יסתיים עד שהסניץ' ייתפס.

נקודות בקְוִוידיץ' התווספו ישירות לסך כל נקודות הבית.

ומה אתם יודעים, היום נראה כאילו המחפשים של סְלִיתְ'רִין ורֵייבֶנְקְלוֹ פשוט... לא... הצליחו... לתפוס... את הסניץ'.

"הסניץ' היה כמעט עליך, חתיכת שׁתום־עַיִן סָתוּם!"

"שמור על לשונך, מר ג'ורדן, או שאסלק אותך מהמשחק הזה! אף על־פי שזה היה מהלך נורא, אני מודה."

הארי היה מוכרח להודות שללִי ג'ורדן ולפרופסור מֶקגונַגל יש רוטינה קומית נהדרת, עם לי בתור בָּנָנָמֶן ופרופסור מֶקגונַגל בתור האישה הישרה; הארי הרגיש פיספוס מסוים על שהפסיד זאת במשחקי הקְוִוידיץ' הקודמים. היה זה צד בפרופסור מֶקגונַגל שהוא מעולם לא ראה בעבר.

במרחק כמה מושבים מהמקום בו ישב הארי באגף הַפְלְפַּאף של מושבי הקְוִוידיץ', ישבה דמותו העצומה של סדריק דיגורי. הסופר־הַפְלְפַּאף בחן את הכמעט־התנגשות האחרונה בין צ'ו צ'אנג וטרנס היגס בעין החדה של אחד שהיה בעצמו מחפש וקפטן נבחרת קְוִוידיץ'...

"המחפשת של רֵייבֶנְקְלוֹ חדשה," אמר סדריק. "אבל היגס בשנה השביעית שלו. שיחקתי נגדו. הוא יותר טוב מזה."

"אתה חושב שזו אסטרטגיה?" שאל אחד מההַפְלְפַּאפים שישב ליד סדריק.

"זה היה הגיוני אם לסְלִיתְ'רִין היה צורך בעוד נקודות לגביע הקְוִוידיץ'," אמר סדריק. "אבל סְלִיתְ'רִין כבר ניצחו אותנו בתחרות לתואר. מה הם חושבים? הם היו יכולים לנצח כאן ועכשיו!"

המשחק החל בשעה שש אחר הצהריים. משחק טיפוסי היה נמשך עד שבע בערך, ובשלב זה היה מגיע הזמן לארוחת הערב. יוני בסקוטלנד משמעו הרבה אור יום; השקיעה תגיע רק בעשר.

השעה הייתה שמונה ושש דקות, על־פי השעון של הארי, כשסְלִיתְ'רִין קלעו עשר נקודות נוספות והביאו את התוצאה למצב של 170—140, כשסדריק דיגורי קפץ ממקומו וצעק, "הממזרים האלה!"

"כן!" צעק ילד צעיר לידו, קופץ על רגליו שלו. "מי הם חושבים שהם, קולעים נקודות?"

"לא זה!" צעק סדריק דיגורי. "הם — הם מנסים לגנוב מאיתנו את הגביע!"

"אבל אנחנו כבר לא בתחרות —"

"לא את גביע הקְוִוידיץ'! את גביע הבתים!"

השמועה התפשטה בצעקות תרעומת.

זה היה הסימן של הארי.

הארי שאל בנימוס מכשפה מהַפְלְפַּאף שישבה לידו, והַפְלְפַּאף נוסף שישב שורה מעליו, האם הם יכולים לזוז הצידה. ואז הארי שלף מהנרתיק שלו מגילה ענקית, ופרש אותה לשלט באורך שני מטרים אותו קיבע במקומו באוויר. הלחש הוטל על ידי תלמיד שנה שישית מרֵייבֶנְקְלוֹ, שהיה לו מוניטין של מי שיודע על קְוִוידיץ' עוד פחות מהארי.

באותיות עצומות, סגולות וזוהרות, נכתב על השלט:

פשוט קנו שעון

‎02:06:47

מתחתיו היה סניץ' עם X אדום מהבהב עליו.

שנייה, אחרי שנייה, אחרי שנייה, מונה הזמן הלך ועלה.

בעוד המונה הולך ועולה, נראה היה שישנם הרבה מאוד הַפְלְפַּאפים שרוצים לשבת ליד השלט של הארי.

כשהמשחק נמשך אחרי תשע, נראה כאילו ישנם גם לא מעט גְרִיפִינְדוֹרים.

כשהשמש שקעה והארי החל להשתמש בלומוס כדי לקרוא את הספרים שלו — הוא ויתר על המשחק עצמו לפני זמן רב — היה מספר בולט של רֵייבֶנְקְלוֹאים שבגדו בפטריוטיות למען השפיות.

ופרופסור סיניסטרה.

ופרופסור וקטור.

וכשהכוכבים התחילו לזרוח, פרופסור פליטיק.

גמר הקְוִוידיץ' הרה הגורל... הלך ונמשך.

אחד מהדברים שהארי לא תכנן, כשהחליט לעשות זאת, היה שהוא עדיין יהיה פה ב — הארי העיף מבט בשעונו — אחת־עשרה וארבע דקות בלילה. הארי קרא כעת ספר לשנה שישית על שינוי־צורה; או ליתר דיוק, הוא הניח את הספר פתוח, מואר על ידי סטיקלייט מוגלגי, בזמן שעשה את אחד התרגילים שלו. בשבוע שעבר, כשהרֵייבֶנְקְלוֹאים מהשנה השביעית דיברו על ציוני הכשיפומטרי שלהם, הארי שמע שאימוני שינוי־הצורה של השנים הגבוהות כללו כמה 'תרגילי עיצוב־צורה' שהסתמכו יותר על שליטה וחשיבה מדויקת מאשר על כוח גולמי; והארי הלך מיד ללמוד אותם, מכה במצחו בחוזקה על כך שלא חשב מוקדם יותר לקרוא את כל ספרי הלימוד של השנים הבאות. פרופסור מֶקגונַגל אישרה להארי לעשות תרגיל עיצוב־צורה שכלל שליטה באופן שבו חפץ שעובר שינוי־צורה מגיע לצורתו הסופית — למשל, ליצור בשינוי־צורה עט־נוצה כך שהידית צמחה קודם, ואז הנוצה. הארי עשה תרגיל אנלוגי עם עפרונות, מגדל ראשית את העופרת, ואז מקיף אותם בעץ ולבסוף מצמיח את המחק למעלה. כפי שהארי חשד, מיקוד הריכוז והקסם שלו בחלק מסוים משינוי־הצורה המתמשך של העיפרון היה דומה למשמעת המנטלית שנדרשה לשינוי־צורה חלקי — מה שהיה יכול לשמש כדי לזייף את אותה השפעה, על ידי יצירה בשינוי־צורה חלקי רק את השכבות החיצוניות של החפץ. עם זאת, השיטה הזו קלה יותר באופן יחסי.

הארי סיים את העיפרון הנוכחי שלו והרים את מבטו להביט במשחק הקְוִוידיץ', שהיה עדיין משעמם במידה מופלאה, כצפוי. לי ג'ורדן פירשן בנימה של גועל עמום, "עוד עשר נקודות — יאיי — וופיי — ועכשיו מישהו אחר תפס את הקואפל — תשאלו אותי אם אכפת לי מי."

כמעט אף אחד ממי שנותר ביציעים לא הקדיש תשומת לב, משום שכל מי שנותר באצטדיון גילה ספורט חדש ומעניין יותר, הדיון כיצד לתקן את חוקי גביע הבתים ו/או קְוִוידיץ'. הוויכוח נעשה מתלהם כל־כך עד שכל המורים הנוכחים בקושי הצליחו לשמור על הסדר ברמה שהייתה קצת מעל קרב גלוי. לוויכוח הזה, למרבה הצער, היו הרבה יותר משני צדדים. כמה עסקנים הציעו חלופות הגיוניות־למראה להעלמת הסניץ' לגמרי, מה שאיים לפצל את ההצבעה ולגזול את המומנטום לרפורמה.

בדיעבד, חשב הארי, היה נחמד אם דראקוֹ היה פורש שלט משלו מהצד הסלית'ריני שעליו כתוב 'סניץ' זה אחלה', כדי לקבע את הקוטביות של הוויכוח. הארי סרק את האגף הסלית'ריני קודם, אבל הוא לא ראה את דראקוֹ בשום מקום ביציעים. סֶוֶורוּס סנֵייפּ, שגם הוא יכול היה להיות אוהד מספיק כדי לשחק את האופוזיציה המרושעת, לא נראה גם הוא.

"מר פוטר?" אמר קול לידו.

לצידו של הארי עמד נער הַפְלְפַּאפי נמוך אך מבוגר, מישהו שמעולם לא הובא לתשומת ליבו של הארי לפני כן, מחזיק מעטפת קלף חלקה עם שעווה שטופטפה על חזיתה. גם השעווה הייתה חלקה, בלי חותמת.

"מה זה?" שאל הארי.

"זה אני," אמר הנער. "עם המעטפה שנתת לי. אני יודע שאמרת לא לדבר איתך, אבל —"

"אז אל תדבר איתי," אמר הארי.

הנער השליך את המעטפה על הארי והלך משם, נראה נעלב. זה גרם להארי להתכווץ קצת, אבל זו כנראה לא הייתה ההחלטה השגויה בהתחשב בעניינים הזמניים...

ואז הארי שבר את חותמת השעווה החלקה ושלף את תוכן המעטפה. היה זה קלף ולא הנייר המוגלגי לו הארי ציפה, אבל הכתיבה הייתה בכתב ידו, על אף שנעשתה בעט־נוצה ולא בעט. על הקלף נכתב:

הישמר ממערכת הכוכבים,

וסייע לצופה בכוכבים.

חלוף בלי להיראות על ידי משתפי הפעולה של אוכלי־החיים,

ועל ידי החכם וטוב הכוונות.

שש, ושבע בריבוע,

במקום האסור והמטופש לגמרי.

הארי קלט את זה במבט, ואז קיפל את הקלף שוב והכניס אותו לגלימתו באנחה. 'הישמר ממערכת הכוכבים', באמת? הארי היה מצפה מחידה מעצמו לעצמו להיות קלה יותר לפירוש... אם כי חלקים מסוימים ברורים למדי. ברור שהארי־עתיד חשש שמישהו יירט את הקלף הזה, ובעוד הארי־הווה לא היה חושב בדרך כלל על ההילאים המקומיים כעל 'משתפי הפעולה של הסוהרסנים מאזקבאן', אולי זו הייתה הדרך הטובה ביותר לומר 'הילאי' בלי להסגיר את העובדה לכל מי שיקרא את הקלף וינסה לפענח אותו בעצמו. לתרגם בחזרה את הביטוי בו השתמש במהלך התקרית באזקבאן... זה עובד, הארי חשב לעצמו.

הפתק אמר שפרופסור קווירל זקוק לעזרה, ואסור שמה שקורה יתגלה להילאים, לדַמבֶּלדוֹר, למֶקגונַגל ולפליטיק. משום שמחוללי־זמן כבר מעורבים, הפתרון הברור היה ללכת לשירותים, לחזור בזמן, ולחזור למשחק בדיוק אחרי שעזב.

הארי התחיל לקום ממושבו, ואז היסס. הצד ההַפְלְפַּאפי שלו העיר משהו בקשר לעזיבת המלווים ההילאים שלו מאחור ולא לומר כלום לפרופסור מֶקגונַגל, ותוהה האם עצמו־עתיד מתנהג בטיפשות.

הארי פרש שוב את הקלף, והביט פעם נוספת בתוכן.

בבחינה מדוקדקת יותר, החידה לא אמרה שהארי לא יכול להביא אף אחד איתו. דראקוֹ מאלְפוֹי... האם הוא לא נמצא במשחק הקְוִוידיץ' משום שהארי־עתיד, שעות אחורה בעבר, הביא אותו איתו כגיבוי? אבל זה לא הגיוני, אין שיפור שולי משמעותי בביטחון אם יביא עוד תלמיד שנה ראשונה איתו...

...דראקוֹ מאלְפוֹי בהחלט היה נוכח, בלי קשר לתחושות האישיות שלו בנוגע לקְוִוידיץ', כדי לצפות בסְלִיתְ'רִין זוכים בגביע הבתים. האם קרה לו משהו?

לפתע הארי לא הרגיש עייף כל־כך.

זרזוף של אדרנלין החל לזרום בהארי, אבל לא, זה לא יהיה כמו הטרול. ההודעה אמרה להארי מתי להגיע. הארי לא יאחר, לא הפעם.

הארי העיף מבט בסדריק דיגורי שהביט מצד לצד, נקרע בגלוי בין להקה של רֵייבֶנְקְלוֹאים שטענה שצריך לשמור את הסניץ' משום שהוא מסורתי וכללים הם כללים, ובין להקה של הַפְלְפַּאפים שאמרה שזה לא הוגן שהמחפש יהיה חשוב יותר משאר השחקנים.

סדריק דיגורי היה מורה מעולה לדו־קרב להארי ולנוויל, והארי חשב שהם ביססו מערכת יחסים טובה. חשוב מכך, תלמיד שלוקח את כל מקצועות הבחירה, פשוטו כמשמעו, מוכרח שיהיה לו מחולל־זמן. אולי הארי יכול לנסות לשכנע את סדריק דיגורי שיחזור איתו בזמן? הסופר־הַפְלְפַּאף נראה כמו בחירה טובה לשרביט נוסף לצידך כשאתה במצב בעייתי...

מוקדם יותר, ומאוחר יותר:

השעון של הארי הראה כעת 11:45, מה שתורגם ל־6:45 בערב אחרי חזרה של חמש שעות.

"הגיע הזמן," מלמל הארי לאוויר הריק, והחל ללכת במורד המסדרון בקומה השלישית מעל גרם המדרגות הגדול, מצד ימין.

'המקום האסור' לרוב היה מציין את היער האסור; זה כנראה מה שהיה אמור לחשוב מישהו שהיה מיירט את ההודעה. אבל היער האסור עצום, ויש יותר ממקום אחד מובחן בו. אין שום נקודת שֵלינג ברורה להיפגש בה, או למצוא אירוע כלשהו שדורש התערבות.

אבל כשאתה מוסיף 'מטופש לגמרי', יש רק מקום אסור אחד בהוֹגווֹרטְס שמתאים.

וכך הארי צעד בדרך האסורה שבה, אם השמועות נכונות, כל תלמידי השנה הראשונה מגְרִיפִינְדוֹר צעדו לפניו. המסדרון בקומה השלישית מצד ימין. דלת מסתורית המובילה לסדרת חדרים מלאים במלכודות מסתוריות־עד־קטלניות שאיש לא יכול לצלוח, במיוחד אם הוא בשנה ראשונה.

הארי לא ידע בעצמו איזה מין מלכודות המתינו. מה שאומר, כשחושבים על זה, שהתלמידים שעברו שם הקפידו מאוד לא להרוס את החידה לשאר. אולי יש שם שלט שאומר אל תגלו, בתור טובה אישית לי, בתודה המנהל דַמבֶּלדוֹר. כל מה שהארי ידע עד כה הוא שהדלת החיצונית תיפתח באַלוֹהוֹמוֹרָה, ושהחדר האחרון הכיל מראה קסומה שתראה את ההשתקפות שלך במצב נחשק ביותר בעיניך, וזו הייתה התמורה הגדולה כנראה.

מסדרון הקומה השלישית הואר באור כחול עמום שנראה כאילו הוא מגיע משום מקום, והקשתות היו מכוסות בקורי עכביש, כאילו המסדרון לא היה בשימוש במשך מאות שנים, ולא רק בשנה האחרונה.

הנרתיק של הארי היה מלא בדברים מוגלגיים מועילים, ודברים קסומים מועילים, וכל מה שמצא שעשוי להיות חפץ משימה. (הארי ביקש מפרופסור מֶקגונַגל להמליץ על מישהו שיכול להרחיב את קיבולת הנרתיק, והיא פשוט עשתה זאת בעצמה.) הארי הטיל את הלחש שלמד לקרבות, שגרם למשקפיים שלו להידבק לפנים, בלי קשר לאופן שבו הראש שלו זז. הארי ריענן את שינויי־הצורה שתחזק, את אבן החן הקטנה בטבעת שעל ידו ואת האחרת, למקרה שיאבד את הכרתו. הוא לא היה מוכן לכל דבר פשוטו כמשמעו, אבל הוא היה מוכן כפי שחשב שהוא יכול להיות.

האריחים המחומשים חרקו מתחת לנעליו של הארי ונעלמו מאחוריו כמו העתיד שהופך לעבר. השעה הייתה כמעט 6:49 — שש, ושבע בריבוע. ברור אם אתה חושב במתמטיקה מוגלגית, אחרת לא כל־כך.

בדיוק כשהארי עמד לעבור פינה נוספת, משהו דגדג באחורי תודעתו, והוא שמע קול רך מדבר.

"...אדם הגיוני... לחכות עד מאוחר יותר... שחברי סגל מסוימים יעזבו..."

הארי עצר, ואז התגנב קדימה בקלילות ככל שהצליח, לא עובר את הפינה, מנסה לשמוע טוב יותר את קולו של פרופסור קווירל.

ואז נשמע שיעול חזק יותר, והקול הרך דיבר שוב מעבר לפינה. "אבל אם הם היו גם הם... עוזבים... בזמן הזה... משחק הגמר הזה... הוא הסחת הדעת הטובה ביותר... שנותרה בשנה... הסחת דעת צפויה. אז בדקתי... איזה עוד אנשים חשובים... לא נמצאים במשחק... וראיתי שהמנהל נעדר... אבל למיטב יכולתו של הקסם שלי לומר לי... הוא יכול להיות... במישור קיום אחר... הבחנתי גם בהיעדרותך... אז החלטתי ללכת... למקום שבו אתה נמצא. זה מה שאני עושה פה... עכשיו... מה אתה עושה פה?"

הארי נשם נשימות רדודות והאזין.

"ואיך בדיוק ידעת איפה אני?" אמר בעצלתיים קולו של סֶוֶורוּס סנֵייפּ, חזק כל־כך עד שהארי כמעט קפץ.

צחוק קטן ומשתעל. "תבדוק את השרביט שלך... לגבי לחש עיקוב."

סֶוֶורוּס אמר משהו בפסאודו־לטינית קסומה, ואז, "איך העזת לחבל בשרביט שלי? איך העזת?"

"אתה חשוד... בדיוק כמוני... אז התרעומת המזויפת שלך מבוזבזת... לא משנה כמה היא עשויה היטב... עכשיו אמור לי... מה אתה עושה?"

"אני שומר על הדלת הזו," אמר קולו של פרופסור סנֵייפּ. "ואבקש ממך להתרחק ממנה!"

"באיזו סמכות... אתה מצווה עליי... עמיתי הפרופסור?"

השתררה שתיקה, ואז, "בסמכות המנהל, כמובן," בקע קולו החלק של סֶוֶורוּס סנֵייפּ. "הוא הורה לי להשגיח על הדלת הזו בזמן משחק הקְוִוידיץ', ואני כפרופסור מוכרח לציית לגחמותיו. אדבר על כך עם חבר המנהלים מאוחר יותר, אבל לעת עתה אני עושה את שאני מוכרח. עכשיו הסתלק מכאן, כפי שהמנהל רוצה."

"מה? אתה רוצה לומר שאני אמור להאמין... שנטשת את הסלית'רינים שלך... בזמן המשחק... החשוב ביותר שלהם... וקפצת כמו כלב... למשמע פקודתו של דַמבֶּלדוֹר? טוב, זה... אני מוכרח לומר... סביר לגמרי. אפילו כך... אני חושב שיהיה זה נבון... אם אשגיח עליך... בעודך משגיח על הדלת המשובחת הזו." נשמע קול חלש של רשרוש בד וקול מכה רכה, כאילו מישהו התיישב בחוזקה על הרצפה, או אולי סתם נפל.

"או, בשם מרלין —" קולו של סֶוֶורוּס סנֵייפּ נשמע כועס כעת. "קום כבר!"

"בה־בלו־א־בו־בלה —" אמר מצב־הזומבי של המורה להתגוננות.

"קום!" אמר סֶוֶורוּס סנֵייפּ, ונשמעה מכה קטנה.

סייע לצופה בכוכבים —

הארי צעד מעבר לפינה, אם כי ייתכן שהיה עושה זאת גם ללא ההודעה הבין־זמנית. האם פרופסור סנֵייפּ בעט הרגע בפרופסור קווירל? זה היה נמהר גם אם פרופסור קווירל היה מת ובקבר.

דלת עם ראש עגול מעץ כהה הייתה ממוסגרת בקשת אבן, קבועה בלבני השיש המאובקות של הוֹגווֹרטְס. במקום שבו מוגל היה שם ידית דלת עגולה היה רק מקוש מתכת ממורק; לא היו שום מנעולים גלויים, או חורי מפתח. משני הצדדים היו קבועים בקיר זוג לפידים בוערים, מפיצים זוהר כתום מאיים. לפני הדלת עמד המורה לשיקויים בגלימותיו המוכתמות האופייניות. ליד הדלת, בצד שמאל מתחת ללפיד הכתום, הייתה סרוחה דמותו של המורה להתגוננות, גבו כנגד הקיר, ראשו בוהה בסביבה. העיניים נראו כאילו הן מהבהבות, כאילו היו בחצי הדרך בין מודעות לריקנות.

"מה," אמרה דמותו המיתמרת של המורה לשיקויים, "אתה עושה פה, פוטר?"

על־פי הבעת הפנים ונימת הקול, נראה היה שהמורה לשיקויים כועס למדי על הארי; ובהחלט לא משתף־הפעולה של הארי בפגישה אליה המורה להתגוננות לא הוזמן מעולם.

"אני לא בטוח," אמר הארי. הוא לא היה בטוח איזה תפקיד הוא צריך לשחק, ובייאוש, נסוג בחזרה לכנות פשוטה. "אני חושב שאולי אני אמור להשגיח על המורה להתגוננות."

המורה לשיקויים הביט בו בקור. "איפה המלווה שלך, פוטר? תלמידים לא אמורים להסתובב במסדרונות לבד!"

התודעה של הארי הייתה ריקה באמת. המשחק החל, ואיש לא אמר לו את החוקים. "אני לא בטוח איך לענות לזה..."

ההבעה הקרה על פניו של פרופסור סנֵייפּ הבהבה. "אולי מוטב שאקרא להילאים," הוא אמר.

"רגע!" פלט הארי.

ידו של המורה לשיקויים ריחפה מעל גלימותיו. "למה?" שאל המורה לשיקויים.

"אני... אני פשוט חושב שעדיף שלא תקרא להם..."

בטשטוש, שרביטו של המורה לשיקויים היה בידו. "נוּלוּס קוֹנפוּנדִיוֹ!" זרם שחור בקע והכה בהארי, נורה לכיוון אליו הארי החל להתחמק. בעקבות זה באו ארבעה לחשים נוספים, שכללו מילים כמו פּוֹלִיפְלוּיס ומֵטָמוֹרְפוּס; ובשביל אלה הארי עמד במקום בנימוס.

אחרי שכל הלחשים הללו נכשלו בהפקת השפעה כלשהי, סֶוֶורוּס סנֵייפּ בהה בהארי עם ניצוץ אפל בעיניו שנראה כן. "אני מציע," אמר ברוך המורה לשיקויים, "שתסביר את עצמך, פוטר."

"אני לא יכול להסביר את עצמי," אמר הארי. "אין לי את הזמן, עדיין לא."

הארי הביט ישירות בעיניו של המורה לשיקויים כשאמר את המילים עצמי וזמן, מרחיב את עיניו שלו כדי לנסות להעביר את המידע העיקרי, והמורה לשיקויים היסס.

הארי ניסה בטירוף להבין מי מעמיד פני מה. משום שפרופסור קווירל לא שותף לקנוניה של דַמבֶּלדוֹר, סֶוֶורוּס מעמיד פנים שהוא המורה המרושע לשיקויים של הוֹגווֹרטְס, שנשלח לכאן על ידי המנהל... ואולי באמת נשלח על ידי דַמבֶּלדוֹר, ואולי לא... אבל פרופסור קווירל חשב, או העמיד פנים שהוא חושב, שמישהו צריך להשגיח על פרופסור סנֵייפּ... והארי עצמו נשלח לכאן על ידי הארי־עתיד ואין לו מושג למה... ולמה כולם עומדים מחוץ לדלת האסורה של המנהל מלכתחילה?

ואז...

מאחורי המקום בו עמד הארי...

נשמע הקול המתקרב של צעדים נוספים, מהירים ומרובים.

פרופסור סנֵייפּ דקר בשרביטו פעם אחת, יוצר פרץ של חשכה שהסתיר את המקום בו שכב המורה להתגוננות. "מופליאטו," לחשש המורה לשיקויים. "מר פוטר, אם אתה מוכרח להיות פה, התחבא! עטה את גלימת ההיעלמות שלך! התפקיד שלי הוא להשגיח על הדלת הזו למקרה שהוא יגיע לפה. והייתה — הפרעה, שאמורה הייתה למשוך את המנהל, הוא חושב —"

"מי —"

סֶוֶורוּס עשה צעד ארוך קדימה ונקש בשרביטו בצד ראשו של הארי. הוא הרגיש תחושה מעקצצת כאילו נשברה עליו ביצה, תחושת לחש ההנגזה; וידיו של הארי דעכו, שאר גופו בעקבותיהן.

החשכה שהאפילה על צד אחד מהקיר התפוגגה כמו אובך, ופעם נוספת דמותו המכווצת של המורה להתגוננות נגלתה, ולא אמרה דבר.

הארי התרחק על קצות האצבעות, בשקט ככל שהיה מסוגל, ואז הסתובב לצפות.

הצעדים המתקרבים עברו את הפינה —

"מה אתה עושה כאן?" נשמעו קריאות מרובות בו זמנית.

בשלוש גלימות ירוקות שוליים של סְלִיתְ'רִין ואחת צהובת שוליים של הַפְלְפַּאף עמדו תיאודור נוט, דפני גרִינְגרָס, סוזן בּוֹנְז, וטרֵייסי דֵייוויס.

"איפה," אמר פרופסור סנֵייפּ בחימה גואה, "המלווים שלכם, ילדים! תלמידי שנה ראשונה צריכים להסתובב בליווי תלמיד שנה שביעית או שישית בכל עת! במיוחד אתם!"

תיאודור נוט הרים את ידו. "אנחנו, אמ," אמר תיאודור נוט. "אנחנו עושים מה שלגיון כאוס קורא לו תרגיל גיבוש צוות... אתה רואה, הבנו הרגע שאיש מאיתנו לא ניסה עדיין את החדר האסור של המנהל, ולא נותר עוד הרבה זמן... והארי פוטר אישר את זה, פרופסור, הוא אמר במיוחד שלך אסור להתערב."

סֶוֶורוּס סנֵייפּ פנה להביט במקום אליו הארי פוטר הלך על קצות אצבעותיו; סערה החלה להתהוות על מצחו, וזעם שחור בעיניו.

אני... אולי? עדיין נותרה עוד שעה אחת במחולל־הזמן של הארי, אז זה אפשרי.

"להארי פוטר אין הסמכות הזו," אמר המורה לשיקויים בנימה רגועה בצורה מטעה. "הסבירו את עצמכם, עכשיו."

"באמת?" אמרה דמותה של סוזן בּוֹנְז. "באמת? אתה אומר לפרופסור סנֵייפּ שהארי פוטר אישר את המשימה הזו, זה הרעיון שלך לבלוף?" ההַפְלְפַּאפית הצעירה פנתה אל פרופסור סנֵייפּ ואמרה, קולה יציב בצורה מוזרה. "פרופסור, זו האמת וזה דחוף. דראקוֹ מאלְפוֹי נעדר ואנחנו חושבים שהוא נכנס לשם —"

"אם מר מאלְפוֹי נעדר," אמר פרופסור סנֵייפּ, "למה לא הודעתם להילאים?"

"בגלל, בגלל סיבות!" קראה דפני גרִינְגרָס. "אין זמן, אתה מוכרח לתת לנו לעבור!"

קולו של פרופסור סנֵייפּ היה אירוני יותר מכפי שהארי שמע מעודו. "האם ארבעתכם, מפגרים שכמותכם, נמצאים תחת הרושם שאתם באיזו הרפתקה? ובכן, אתם טועים. אני מבטיח לכם שמר מאלְפוֹי לא עבר בדלת הזו."

"אנחנו חושבים שלמר מאלְפוֹי יש גלימת היעלמות," אמרה סוזן בּוֹנְז במהירות. "אתה זוכר האם הדלת נפתחה בלי שום סיבה?"

"לא," אמר המורה לשיקויים. "עכשיו לכו מפה. המקום הזה מחוץ לתחום היום."

"זה המסדרון האסור של דַמבֶּלדוֹר," אמרה טרֵייסי דֵייוויס. "המנהל בעצמו אמר שלאף אחד אסור לבוא לפה. מי אתה חושב שאתה שאתה אוסר את זה גם?"

"העלמה דֵייוויס," אמר המורה לשיקויים, "עלייך להפסיק להתרועע עם גְרִיפִינְדוֹרים, במיוחד עם אלה ששמם לבנדר בראון. ואם אתם עדיין כאן בעוד דקה, אגיש את המסמכים המבקשים את מעברך לבית הזה."

"אתה לא תעז!" צווחה טרֵייסי.

"המ," אמרה סוזן בּוֹנְז, אחרי שפניה התעוותו בריכוז, "פרופסור סנֵייפּ, האם אתה לפעמים פותח את הדלת בעצמך, כדי לבדוק את מה שבפנים?"

פרופסור סנֵייפּ עצר במקומו. ואז הוא הסתובב והניח את יד ימינו על מקוש המתכת —

הארי הביט ביד שעל המקוש, אז הוא לא ראה מה פרופסור סנֵייפּ עשה עם ידו השמאלית עד ששמע את הצעקה הפתאומית.

"לא, למעשה," אמר פרופסור סנֵייפּ, מחזיק כעת את ראשו הנחנק של דראקוֹ מאלְפוֹי בצווארונו, אם כי שאר גופו של דראקוֹ עדיין היה מתחת לגלימת ההיעלמות שלו. "ניסיון יפה, עם זאת."

"מה?" קראו טרֵייסי ודפני.

סוזן בּוֹנְז היכתה במצחה. "אני לא מאמינה שנפלתי בפח הזה."

"אז, מר מאלְפוֹי," אמר פרופסור סנֵייפּ. קולו ירד. "שלחת את חבריך בתואנת שווא... בתקווה שתוכל לעבור בדלת הזו? למה שתעשה דבר כזה?"

"אני חושב שאנחנו צריכים לבטוח בו —" אמר תיאודור נוט. "מר מאלְפוֹי, אנחנו מוכרחים לבטוח בו, הוא המורה היחיד שייקח את הצד שלנו!"

"לא!" צעק ראשו המרחף של דראקוֹ מאלְפוֹי, פרופסור סנֵייפּ עדיין אוחז בצווארונו. "אל תגיד כלום! עצור!"

"אנחנו מוכרחים להסתכן!" צעק תיאודור. "פרופסור סנֵייפּ, מר מאלְפוֹי הבין סוף־סוף מה קרה לאורך כל השנה הזו, ולמה — דַמבֶּלדוֹר מנסה לקחת מניקוֹלַס פְלאמֶל את אבן החכמים! משום שדמלבדור חושב שלאף אחד לא צריכים להיות חיי נצח! אז דַמבֶּלדוֹר ניסה לשכנע את פלאמל שאדון האופל חוזר ושהוא צריך את האבן כדי לחזור לחיים, וביקש מפלאמל שייתן לו אותה, אבל פלאמל לא היה מוכן, ובמקום זה שם אותה במראה הקסומה שיש שם, ודַמבֶּלדוֹר מגלה ברגע זה איך להשיג אותה, ואז הוא יבוא לקחת אותה ואנחנו מוכרחים להגיע אליה ראשונים! דַמבֶּלדוֹר באמת יהיה כל יכול אם הוא ישיג את אבן החכמים!"

"מה?" אמרה טרֵייסי. "זה לא מה שאמרת קודם!"

"זה —" אמרה דפני. היא נראתה מבוהלת, אבל נחושה. "זה לא משנה — פרופסור סנֵייפּ, בבקשה, אתה מוכרח להאמין לי. בדקתי את הספרים שהֶרמַיוֹני גרֵיינגֶ'ר שאלה מהספרייה, והיא חקרה את אבן החכמים בדיוק לפני שמישהו הרג אותה. הרשימות שלה אמרו שמשהו מסוכן עלול לקרות אם האבן תישאר בתוך המראה יותר מדי זמן. אנחנו מוכרחים להוציא אותה מהטירה."

סוזן בּוֹנְז כיסתה כעת את פניה בידיה. "אני לא איתם, רק באתי כדי למנוע ממשהו מטופש אפילו יותר לקרות."

סֶוֶורוּס סנֵייפּ בהה בתיאודור ובאחרים. ואז הוא הפנה את ראשו להביט בדראקוֹ מאלְפוֹי. "מר מאלְפוֹי," אמר המורה לשיקויים בעצלתיים, "איך קרה שגילית את המזימה של דַמבֶּלדוֹר?"

"הסקתי אותה מהראיות!" אמר ראשו המרחף של דראקוֹ מאלְפוֹי.

ראשו של פרופסור סנֵייפּ הסתובב בחזרה אל תיאודור נוט. "איך התכוונתם להשיג את האבן הזו מתוך מראת הקסמים שלכאורה מסוגלת לבלבל את דַמבֶּלדוֹר עצמו? ענה לי מיד!"

"אנחנו הולכים לקחת את כל המראה ולשלוח אותה בחזרה לפלאמל," אמר תיאודור נוט. "אנחנו לא רוצים את האבן בעצמנו, אנחנו רק רוצים למנוע מדַמבֶּלדוֹר לגנוב אותה."

פרופסור סנֵייפּ הנהן, כאילו מאשר משהו, והפנה את ראשו להביט בתלמידים האחרים. "תגידו לי, האם מישהו מכם שם לב שאחד מהאחרים מתנהג בצורה לא רגילה? במיוחד אם יש להם חפץ מוזר בחזקתם, או שהם יכולים להטיל לחשים שתלמיד שנה ראשונה לא אמור להכיר?" יד ימינו של פרופסור סנֵייפּ כיוונה את שרביטו על סוזן בּוֹנְז. "אני רואה שהעלמה גרִינְגרָס והעלמה דֵייוויס מנסות לא להביט בך, העלמה בּוֹנְז. אם ישנו הסבר יום־יומי, יהיה נבון מצידך לספק אותו מיד."

שערה של סוזן בּוֹנְז הפך לאדום בוהק, אם כי פניה לא השתנו. "אני מניחה שאין ממש טעם לשמור על זה בסוד יותר," היא אמרה, "משום שאני מסיימת ללמוד עוד יומיים בכל מקרה."

"מכשפות כפולות מסיימות ללמוד שש שנים מוקדם יותר?" אמרה טרֵייסי דֵייוויס. "זה לא הוגן!"

"בּוֹנְז היא מכשפה כפולה?" קרא תיאודור.

"לא, היא נימפדורה טוֹנקְס, מֶטָמוֹרפְמאגוּס," אמר פרופסור סנֵייפּ. "להתחזות לתלמיד אחר זה מאוד בניגוד לכללים, העלמה טוֹנקְס. עוד לא מאוחר לסלק אותך מהוֹגווֹרטְס יומיים לפני סוף לימודייך, דבר שיהיה טרגדיה נוראה — כלומר, מנקודת המבט שלך. מנקודת המבט שלי זה יהיה קורע מצחוק. עכשיו אמרי לי בדיוק מה את עושה פה."

"זה מסביר את זה," אמרה דפני גרִינְגרָס. "אמ, יש באמת סוזן בּוֹנְז? או שהבית גוסס אז הם הביאו אותך כדי —"

דמותה אדומת השיער של סוזן בּוֹנְז כיסתה את פניה בכף ידה. "כן, העלמה גרִינְגרָס, יש סוזן בּוֹנְז אמיתית. היא רק שולחת אותי כשאתם עומדים להיכנס לכמויות מגוחכות של צרות. פרופסור סנֵייפּ, הסיבה שאני כאן היא שדראקוֹ מאלְפוֹי נעדר, והחבורה הזו התעקשה לנסות למצוא אותו במקום לקרוא להילאים. מסיבות שלעלמה בּוֹנְז האמיתית לא היה זמן להסביר לי, ועכשיו אני מבינה שזה היה טיפשי. אבל אסור לתלמידים צעירים להסתובב לבד, ותלמיד שנה שביעית או שישית צריך ללוות אותם תמיד. ועכשיו מצאנו את דראקוֹ מאלְפוֹי אז אנחנו יכולים לחזור. בבקשה? לפני שזה יהפוך למגוחך עוד יותר?"

"מה בשם מרלין קורה כאן?"

"אה," אמר פרופסור סנֵייפּ, שעדיין כיוון את שרביטו לדמותה אדומת השיער של סוזן בּוֹנְז, ידו השנייה עדיין מחזיקה את הצווארון מתחת לראשו חסר הגוף של דראקוֹ מאלְפוֹי, עומד לצד גופו השמוט של המורה להתגוננות. "פרופסור סְפְּרַאוּט, אני רואה."

"זה לא מה שזה נראה," הוסיפה טרֵייסי דֵייוויס.

דמותה הקצרה והשמנמנה של המורה לתורת־הצמחים צעדה קדימה בכעס. היא הספיקה לשלוף את שרביטה, אם כי הוא לא הצביע לעבר איש. "אני אפילו לא יודעת כמו מה זה נראה! הורידו שרביטים, כולכם, ברגע זה! גם אתה, פרופסור!"

הסחת דעת. המחשבה עלתה בהארי בצלילות פתאומית. מה שלא יהיה הדבר בו הוא צופה עכשיו, ממקום עומדו בלתי נראה והרחק מהאקשן, זה לא מה שבאמת קורה, זה לא קו העלילה האמיתי, זה אוּרגן. ההופעה של פרופסור סְפְּרַאוּט שברה את השעיית הספק של הארי; דברים כאלה אינם קורים רק למען צירוף המקרים הקומי. מישהו גורם בכוונה לכל התוהו הזה, אבל מה המטרה?

הארי ממש קיווה שהוא לא חזר בזמן ועשה את זה, משום שזה באמת נראה מסוג הדברים שהוא יעשה.

סֶוֶורוּס סנֵייפּ הנמיך את שרביטו. ידו השנייה שיחררה את דראקוֹ מאלְפוֹי. "פרופסור סְפְּרַאוּט," אמר המורה לשיקויים, "אני כאן בפקודת המנהל, כדי להשגיח על הדלת הזו. כל שאר הנוכחים אינם אמורים להיות פה, ואבקש ממך לסלק אותם."

"סיפור מתקבל על הדעת," ירתה פרופסור סְפְּרַאוּט. "למה שדַמבֶּלדוֹר יציב אותך מכל האנשים להשגיח על הדלת לגן השעשועים שלו? זה לא כאילו הוא רוצה למנוע מתלמידים להיכנס, הוא לא, הם צריכים להיכנס ולהסתבך במלכודת השטן שלי! סוזן, יקירתי, יש לך מראת תקשורת, נכון? השתמשי בה כדי לקרוא להילאים."

הארי הצופה הנהן לעצמו. זו המטרה. ההילאים יקחו את כל הנוכחים במצב המבלבל הזה, בלי תירוצים, ואז הדלת תיוותר ללא שמירה.

אבל האם הארי אמור להיכנס למסדרון האסור בעצמו? או לצפות ולראות מי יגיע אחרי שכל השאר ייעלמו?

התקף שיעול וכחכוח קולני גרם לכולם להביט במורה להתגוננות ששכב על הרצפה.

"סנֵייפּ — תקשיב —" אמר המורה להתגוננות בין שיעול לשיעול. "למה — סְפְּרַאוּט — פה —"

המורה לשיקויים השפיל את מבטו.

"לחש זיכרון — מרמז על — פרופסור —" המורה להתגוננות החל להשתעל שוב.

"מה?"

ההיגיון נפרש במוחו של הארי בתדהמה צלולה, כל הצעדים כבר נחשדו בתודעתו, ההבנה הנוראית היכתה שנית בביטחון רב יותר.

מישהו הטיל לחש זיכרון על הֶרמַיוֹני כדי שתאמין שניסתה להרוג את דראקוֹ.

רק פרופסור בהוֹגווֹרטְס היה יכול לעשות זאת בלי לעורר אזעקה.

אז כל מה שמתכנן המזימה היה צריך לעשות הוא להשתמש בביאור־הכרה או אימפריוּס על פרופסור בהוֹגווֹרטְס.

והאדם האחרון שמישהו יחשוד בו הוא ראש בית הַפְלְפַּאף.

ראשו של סנֵייפּ הסתובב במהירות כשפרופסור סְפְּרַאוּט הרימה את שרביטה, והמורה לשיקויים הצליח להרים לחש הגנה אילם ושקוף ביניהם. אבל הקליע שנורה משרביטה של פרופסור סְפְּרַאוּט היה בצבע חום כהה שעורר זרם של חשש נורא בתודעתו של הארי; והקליע החום גרם למגן של סֶוֶורוּס לכבות לפני שנגע בו, משפשף את זרועו הימנית של המורה לשיקויים בעודו מתחמק. פרופסור סנֵייפּ השמיע צווחה מושתקת וידו התעוותה, שומטת את שרביטו.

הקליע הבא שבקע משרביטה של סְפְּרַאוּט היה בצבע האדום הבוהק של קללת השיתוק, ונראה כאילו הוא נעשה בוהק יותר ומהיר יותר לאחר שעזב את שרביטה, ולווה בזרם חשש נוסף; וזה הטיח את המורה לשיקויים בדלת, והוא נפל חסר תנועה לרצפה.

בשלב זה סוזן־בונז־וורודת־השיער הייתה מוקפת בזוהר כחול רב־פאות והיא ירתה קללה אחרי קללה לעבר פרופסור סְפְּרַאוּט. פרופסור סְפְּרַאוּט התעלמה מהקללות כדי לזמן שרכי צמחים שלכדו את התלמידים הצעירים כשניסו לרוץ, למעט דראקוֹ מאלְפוֹי, שנעלם שוב מתחת לגלימת ההיעלמות שלו.

לא־סוזן־בונז הפסיקה להטיל לחשים. היא יישרה את שרביטה, נשמה נשימה עמוקה, וקראה בקול לחש ששלח תולעי זהב של אור שאכלו את המגן שסביב פרופסור סְפְּרַאוּט. המורה לתורת־הצמחים פנתה אל לא־סוזן, הבעתה ריקה, זרועות צמחיות חדשות עולות באוויר מאחוריה. השרכים הללו היו בצבע ירוק כהה יותר, ונראה היה כאילו היו להם מגנים משלהם.

הארי פוטר מלמל אל האוויר הריק־לכאורה, "תקוף את סְפְּרַאוּט. עזור לבּוֹנְז. לא קטלני בלבד."

"כן, אדוני," לחש לֵסאת' לסטריינג' מתחת לגלימת ההיעלמות של הארי, והסְלִיתְ'רִין מהשנה החמישית נע כדי להצטרף לקרב.

הארי הביט מטה אל ידיו שלו וראה בזעזוע של הלם לא נעים שלחש ההנגזה לא היה מושלם כפי שהיה מקודם. היו רמזים של עיוות באוויר, בכל פעם שהארי זז...

לאט, הארי צעד לאחור, עד שהגיע לפינה, והתחבא מאחורי קיר. אז הוא הוציא את מראת התקשורת שלו... שהייתה ריקה וחסומה. כמובן. הארי הרחיף את המראה למקום שבו תוכל לשמש אותו כדי לראות מעבר לפינה את סוף... הסחת הדעת? מה קורה, למה?

פרופסור סְפְּרַאוּט ודמותה של סוזן בּוֹנְז נלחמו בהבזקים של אור ועלים; והירוק הבוהק של קללת המקדח הדגולה פרץ באוויר ואיכל חצי מהשכבה החיצונית של המגנים של פרופסור סְפְּרַאוּט. המורה לתורת הצמחים הסתובבה וירתה שטף צהוב רחב למקום ממנו קללת המקדח הגיעה, אבל לא נראה כאילו הלחש פגע במשהו.

הבזקים צהובים, פאות כחולות, שרכי צמחים ירוקים כהים ועלי כותרת סגולים מסתחררים.

כשפרופסור סְפְּרַאוּט החלה לירות קשתות ארגמן לכל עבר אחת מהן פגעה במשהו באוויר, גלימת ההיעלמות לא הסתירה את קשת הארגמן כשהיא נבלעה ודעכה; ודמותו של לֵסאת' מתחת לגלימת ההיעלמות נפלה לקרקע.

וזה נתן ללא־סוזן־בונז מספיק זמן לעמוד במקום, להסדיר את נשימתה, ולצרוח משהו שעורר בהארי זרם נוסף של פחד; והניצוץ הלבן שהופיע חדר את המגנים המתפרקים ואת השריון הצמחי של פרופסור סְפְּרַאוּט והפיל אותה.

לא־סוזן־בונז צנחה אל ברכיה, מתנשפת, גלימותיה ספוגות בזיעה.

ראשה הסתובב להביט סביבה, בגופים שנחו משותקים או עטופים בשרכים.

"מה," אמרה לא־סוזן. "מה. מה. מה."

לא הייתה תשובה. הקורבנות של השרכים הלוכדים של פרופסור סְפְּרַאוּט לא נעו, אם כי נראה שהם נושמים.

"מאלְפוֹי..." אמרה דמותה וורודת השיער של סוזן, עדיין נאבקת לנשום. "דראקוֹ מאלְפוֹי, איפה אתה? אתה פה? תקרא כבר להילאים! מרלין יהרוג אותך — הוֹמֶנוּם רֶבֶלְיוֹ!"

הארי גילה שהוא נראה שוב, מביט במראה שלו בדמותו של דראקוֹ מאלְפוֹי גלויה למחצה מתחת לגלימה מהבהבת, עומד מאחורי לא־סוזן, מכוון את שרביטו אל פתח בזוהר הכחול של לא־סוזן.

התודעה של הארי נעה בהבזקים של תובנה, לאט מדי ומהר מדי; בזמן שפיו של הארי נפתח והוא שאף בהכנה לצעוק.

הישמר ממערכת הכוכבים

יש מערכת כוכבים שנקראת דראקוֹ

מי שיכול לשלוט בפרופסור יכול לשלוט בתלמיד

"תתכופפי!" הארי צעק, אבל זה היה מאוחר מדי, קליע של אור אדום פגע בעורפה של לא־סוזן מטווח אפס, מרסק אותה לרצפה.

הארי צעד מעבר לפינה ואמר, "סומניום סומניום סומניום סומניום סומניום סומניום."

דמותו המהבהבת של דראקוֹ מאלְפוֹי קרסה בערימה.

הארי לקח רגע להסדיר את נשימתו. ואז הארי אמר "שתק!" ווידא שאכן, לחש השיתוק פגע בגופו של דראקוֹ.

(אפשר לחשוב בטעות שלחש הסומניום פגע כשהוא לא. הארי ראה מספיק סרטי אימה, שלא להזכיר את עסק הביש עם עוצבת אור־שמש, והוא לא עומד לעשות את הטעות הזו שוב.)

אחרי מחשבה נוספת על העניין, הארי הטיל לחש שיתוק נוסף על דמותה השרועה של פרופסור סְפְּרַאוּט.

הארי אחז בשרביטו, מביט בסצנה, נושם בכבדות מהמאמץ. לא נותר לו מספיק קסם כדי להטיל פַּטרוֹנוּס שליח לדַמבֶּלדוֹר והוא ממש ממש היה צריך לחשוב על האפשרות הזו הפעם. הארי החל לחזור אל המקום בו נפלה המראה, לראות אם החסימה שוחררה כעת.

ואז הארי היסס.

הפתק שלו לעצמו אמר לו להימנע מגילוי על ידי ההילאים, והארי עדיין לא ידע מה קורה.

דמותו המקומטת של פרופסור קווירל השתעלה סדרה נוספת של שיעולים מטלטלי־גוף, והוא נעמד לאיטו.

"הארי," קרקר פרופסור קווירל. "הארי. אתה שם?"

הייתה זו הפעם הראשונה שפרופסור קווירל קרא לו בשמו הפרטי.

"אני פה," אמר הארי. בלי שום מחשבה מודעת, הרגליים שלו נעו קדימה.

"בבקשה," אמר פרופסור קווירל. "בבקשה, אין לי... הרבה זמן. בבקשה קח אותי... אל המראה... עזור לי... להשיג את האבן."

"אבן החכמים?" אמר הארי. הוא העיף מבט בגופים המפוזרים, אבל הוא כבר לא היה יכול לראות את דראקוֹ, הגילוי פג. "אתה חושב שמר נוט צדק? אני לא חושב שדַמבֶּלדוֹר —"

"לא — דַמבֶּלדוֹר," התנשם פרופסור קווירל, "בגלל — סְפְּרַאוּט —"

"אני מבין," אמר הארי. אם דַמבֶּלדוֹר היה זה שעומד מאחורי הכל, הוא לא היה צריך לשלוט במחשבות של פרופסור כדי להשתמש בלחשי זיכרון.

"מראה... חפץ עתיק... יכולה להסתיר כל דבר... אבן יכולה להיות שם... הרבה אחרים רוצים אבן... אחד שלח את סְפְּרַאוּט..."

הארי חזר במהירות, "המראה שם למטה היא חפץ קסם עתיק שניתן להשתמש בו כדי להסתיר דברים, וזה יכול להיות מקום אפשרי להסתיר בו את אבן החכמים. אם אבן החכמים נמצאת בתוך המראה יש כמה אנשים שעשויים לרצות להשיג אותה. אחד מהם שולט בסְפְּרַאוּט וזה מסביר מה המטרה האמיתית שלו... אלא... זה לא מסביר למה זה ששולט בסְפְּרַאוּט יתקוף את הֶרמַיוֹני?"

"הארי, בבקשה," אמר פרופסור קווירל. הנשימה שלו הייתה מאומצת יותר כעת, קולו בקע באיטיות מייסרת. "זה הדבר היחיד... שיכול להציל את חיי... ואני מגלה, עכשיו... שאינני רוצה למות... בבקשה, עזור לי..."

ואיכשהו זה קרע את זה.

איכשהו זה היה קצת יותר מדי.

תחושת הניתוק הפתאומית שהשתלטה על הארי כשפרופסור סְפְּרַאוּט הגיעה, השעיית הספק השבורה, חזרה אליו; המבקר הפנימי שלו שקל את הכל כאילו הוא מתוכנן. תזמון, הסתברות, כל־כך הרבה אנשים שהגיעו לאותה הדלת, הייאוש של המורה להתגוננות... כל המצב לא הרגיש מציאותי. אבל אולי הוא יוכל לפתור את זה אם רק ייקח את הזמן לחשוב על דברים מראש, במקום לרוץ למשמע קריאתה הראשונה של ההרפתקה. כל הניסיון המצטבר מהשנה האחרונה התגבש לבסוף למשהו הדומה לחישול בקרב. אינסטינקט שנולד מאסון עבר אמר להארי שאם הוא פשוט יסתער קדימה, הוא יסיים בשיחה עצובה ויבין שהיה טיפש. שוב.

"תן לי לחשוב," אמר הארי. "תן לי לחשוב לדקה לפני שנלך." הוא פנה מהמורה להתגוננות, מביט על הגופים חסרי ההכרה המכוסים בצורות שונות שהיו על הרצפה. היו כבר כל־כך הרבה חתיכות בפאזל בשנה הזו, אולי הכל ייפול למקום עם עוד חתיכה אחת...

"הארי..." אמר המורה להתגוננות בקול כושל. "הארי, אני גוסס..."

עוד דקה אחת לא יכולה לשנות הייתה לו את כל השנה להיות חולה זה לא סביר שהחיים מול המוות שלו יתוזמנו לדקה האחרונה הזו לא משנה מה קרה להֶרמַיוֹני —

"אני יודע," אמר הארי. "אני אחשוב מהר!"

הארי בהה בגופים וניסה לחשוב. לא היה זמן לספקות, להיסוסים, לא לעצור או לפקפק פשוט לקחת את המחשבות הראשונות ולרוץ איתן —

באחורי תודעתו של הארי, שבבי מחשבה מופשטת ריחפו, היוריסטיקות לפתרון בעיות שלא היה זמן להפוך למילים. בהבזקים חסרי מילים הם חלפו מולו כדי למצוא דרך טובה לפתור את הבעיה בצורה ישירה.

— מה אני שם לב שמבלבל אותי —

— המקום הראשון לחפש בו בעיות הוא הפן במצב שנראה הכי פחות סביר —

— הסברים פשוטים הם סבירים יותר, תעלים אי־סבירויות נפרדות שצריך להניח —

פרופסור סנֵייפּ כבר היה פה כשפרופסור קווירל הגיע ואז הארי הגיע (באמצעות מחולל־זמן) ואז חבורת ההרפתקנים הגיעה ואז דראקוֹ התגלה (חלק מהחבורה) ואז פרופסור סְפְּרַאוּט הופיעה.

יותר מדי אנשים הגיעו בצורה מתואמת וזה יותר מדי מכדי להיות צירוף מקרים, לא סביר שכל־כך הרבה קבוצות שונות יגיעו לאותו המקום בחלון זמן של חמש דקות, מוכרחות להיות שזירויות נסתרות.

תייג את זה ששולט בסְפְּרַאוּט בתור המתכנן שציווה שעל הֶרמַיוֹני יוטל לחש זיכרון. המתכנן שלח את סְפְּרַאוּט.

פרופסור סנֵייפּ אמר שהמנהל שלח אותו לשמור על הדלת אחרי שהייתה איזו הפרעה, אם המתכנן גרם לה בתור הסחת דעת זה יסביר גם את נוכחותו של סֶוֶורוּס.

הארי כבר לא היה בטוח שדראקוֹ נשלט על ידי המתכנן, ההשערה הזו באה לו בלהט הרגע, ייתכן שדראקוֹ ניסה לנטרל את לא־סוזן כדי שיוכל להיכנס למסדרון ללא הפרעה —

לא, זו לא הדרך הנכונה לחשוב על זה, תהפוך את זה, נסה להסביר את הנוכחות המתוזמנת של דראקוֹ ושל חבורת ההרפתקנים שלו, אין זמן לספקות, רוץ עם ההשערה, לפיכך נניח שהמתכנן של סְפְּרַאוּט שלח את דראקוֹ או יזם את הגעתו.

זה מסביר שלוש הגעות.

הארי הגיע משום שהפתק מעצמו אמר לו לעשות זאת. ניתן לשייך את זה למסע בזמן.

זה מותיר את המורה להתגוננות שאמר שהוא עקב אחרי סנֵייפּ, אלא שזה לא באמת נראה כמו סיבה הולמת לפרופסור קווירל להופיע. זה לא גרם להארי להרגיש פחות מבולבל אז אולי המתכנן שלט גם בתזמון הגעתו של פרופסור קווירל איכשהו ואפילו ארגן שהארי עצמו יכנס למעגל הזמן.

התודעה של הארי נתקלה במחסום, הוא לא ראה איך להמשיך את ההיסק הזה.

אין זמן להביט במבט אטום במחסומים.

בלי לעצור או לבלום התודעה של הארי תקפה את הבעיה מזווית חדשה.

פרופסור קווירל הסיק שקיים פרופסור בהוֹגווֹרטְס ששולטים בו כתוצאה מההכרח שפרופסור כלשהו יטיל לחש זיכרון על הֶרמַיוֹני, מה שאומר שמי ששולט בפרופסור סְפְּרַאוּט הפליל ואז רצח את הֶרמַיוֹני מה שאומר שלמי ששולט בפרופסור סְפְּרַאוּט יש מידע מפורט על החיים בהוֹגווֹרטְס ואולי עניין אישי בילד־שנשאר־בחיים ובחבריו.

התודעה של הארי העלתה לבסוף את הזיכרון הרלוונטי, דַמבֶּלדוֹר אומר שהדרך החזקה ביותר לחיים של לורד ווֹלְדֶמוֹרְט מוסתרת כאן בהוֹגווֹרטְס — רוץ עם ההשערה — אז מכשיר התחייה הזה הוא אבן החכמים שמוסתרת במראה — למה דַמבֶּלדוֹר שם את המראה במסדרון שתלמידי שנה ראשונה יכולים לעבור — לא תתעלם מהשאלה הזו זה לא חשוב כרגע — ופרופסור קווירל אמר שלאבן החכמים יש כוח ריפוי גדול אז זה חלק מזה.

אבל אם אבן החכמים היא מה שנמצא במראה כדי להסתיר אותה מאדון האופל, זה אומר שהמראה גם מכילה את הדבר היחיד בעולם שיכול להציל את חייו של המורה להתגוננות —

התודעה של הארי ניסתה להסס, להירתע, מרגישה חשש פתאומי בנוגע לכיוון אליו זה הולך.

אבל אין זמן להסס.

— וזה גם צירוף מקרים גדול מדי פשוט יותר מדי אי־סבירות אם התודעה שלך לא מתייגת את זה בתור טוויסט עלילתי מדהים כאילו אתה בתוך סיפור.

האם זה שידוע בתור אדון האופל יכול גם לתמרן את פרופסור קווירל כך שפרופסור קווירל ימצא את הישועה לכאורה שלו בזמן הנכון כך שהארי ופרופסור קווירל ילכו להשיג את מכשיר התחייה שעשוי אפילו לא להיות אבן החכמים ואז האווטאר של אדון האופל או משרת כלשהו יגיע ויקח אותו מהם וזה יסביר את כל הסינכרונים ויבטל כל צירוף מקרים.

או שפרופסור קווירל ידע מההתחלה שהדבר היחיד שיכול להציל את חייו מוסתר במראה הזו וזו הסיבה שהסכים ללמד התגוננות מפני כוחות האופל בהוֹגווֹרטְס ועכשיו הוא מנסה להשיג את זה סוף־סוף אבל אז למה שיחכה עד שהוא כל־כך חולה כדי לנסות ולמה סְפְּרַאוּט הגיעה באותו זמן כמו פרופסור קווירל —

התודעה של הארי מעדה חזק יותר.

העין הפנימית שלו הביטה לכיוון שחששה להביט בו.

הפתק ששלחתי לעצמי אמר לעזור לצופה בכוכבים. לא הייתי שולח לעצמי פתק כזה אם לא הייתי מסיק בעתיד שזה הדבר הנכון לעשות — אולי הפתק הזה פשוט אומר לי ללכת על זה —

צליל קטן של בלבול קודם לתשומת ליבו המודעת.

ההודעה המוצפנת בקלף... שורה אחת או שתיים לא נשמעו בדיוק נכון, לא נשמעו כמו הצופן שהארי היה מצפה מעצמו להשתמש בו...

"הארי," לחש קולו הגוסס של פרופסור קווירל מאחוריו. "הארי, בבקשה."

"כמעט סיימתי לחשוב," אמר קולו של הארי בקול רם, והארי הבין שזה נכון כשאמר זאת.

סובב את זה.

הסתכל על זה מנקודת המבט של האויב, מהמקום שבו האויב עושה את התכנונים האינטליגנטיים שלו, במקום כלשהו מחוץ לשדה הראייה שלך.

יש הילאים בהוֹגווֹרטְס, והמטרה שלך הארי פוטר עומדת על המשמר כעת. הארי פוטר יקרא להילאים עם הסימן הראשון לצרות, או שישלח פַּטרוֹנוּס לאלבוס דַמבֶּלדוֹר. אם מסתכלים על זה בתור חידה, פתרון יצירתי אחד הוא —

— לזייף הודעה מהעתיד־לכאורה להארי פוטר מעצמו, שאומרת להארי פוטר לא לבקש עזרה, אומרת לו להיות במקום ובזמן שבהם אתה רוצה שהוא יהיה. אתה גורם למטרה עצמה לעקוף את כל ההגנות שהקימה. אתה אפילו עוקף את הגנת הספקנות שלו עם הסמכות של השיקול של עצמו העתידי.

זה אפילו לא קשה. אתה יכול להטיל לחש זיכרון על תלמיד אקראי שיזכור שהארי פוטר נתן לו מעטפה שייתן לעצמו בחזרה מאוחר יותר.

אתה יכול להטיל לחש זיכרון על התלמיד הזה משום שאתה פרופסור בהוֹגווֹרטְס.

אתה לא צריך לטרוח לגנוב עיפרון ונייר מוגלגי מהנרתיק של הארי פוטר. במקום זאת אתה יכול לזייף את כתב היד של הארי פוטר על קלף של קוסמים. אתה יכול לזייף את כתב היד של הארי פוטר משום שראית אותו על מבחן החובה של משרד הקסמים שבדקת.

אתה קורא לדראקוֹ מאלְפוֹי 'מערכת הכוכבים' משום שאתה יודע שהארי פוטר מתעניין באסטרונומיה ואתה קוסם ולמדת אסטרונומיה ושיננת את שמות כל מערכות הכוכבים. אבל לא זה הקוד הטבעי שהארי פוטר ישתמש בו כדי לתאר לעצמו את דראקוֹ מאלְפוֹי, אלא 'השוליה'.

אתה קורא לפרופסור קווירל 'הצופה בכוכבים' ואומר להארי פוטר לעזור לו.

אתה יודע שאוכל־חיים זה המונח ל'סוהרסן' בלחשננית ואתה מצפה שהארי פוטר יחשוב על ההילאים כעל כאלה שמשתפים איתם פעולה. אתה מקודד את 6:49 בתור 'שש, ושבע בריבוע' משום שקראת ספר פיזיקה מוגלגי שהארי פוטר נתן לך.

מי אתה, אם כך?

הארי שם לב שהנשימה שלו הואצה, ובפרץ של דופק, הארי האט את נשימתו שוב, כשפרופסור קווירל צופה בו.

מה אם היפותטית פרופסור קווירל הוא המתכנן והוא זייף את ההודעה של הארי זה הסביר את ההגעה של כל חמש הקבוצות כל הסינכרון המתואם של הקומדיה ואז פרופסור סְפְּרַאוּט פשוט נשלטה כדי לתת לפרופסור קווירל יכולת הכחשה לתת לו להאשים מישהו אחר בלחש הזיכרון המזויף אחרי שהאבק ישקע אבל

אבל למה שפרופסור קווירל יסכן את הברית השברירית שיש להארי עם דראקוֹ באמצעות ההפללה בניסיון לרצח

(שפרופסור קווירל 'איתר' ו'עצר' על ידי עיקוב שהטיל לכאורה על דראקוֹ)

למה שפרופסור קווירל יהרוג את הֶרמַיוֹני

(אם הניסיון הראשון שלו להרחיק אותה לא עבד)

אם פרופסור קווירל הוא הנבל אז יכול להיות שהוא שיקר בכל מה שאמר על הורקְרוּקסים ואולי זה בכלל לא צירוף מקרים שהדבר היחיד שיכול להציל את חייו הוא הדרך שיכולה להחיות את אדון האופל מה אם אדון האופל אירגן גם את זה איכשהו

(יום אחד דייוויד מונרו נעלם במסתוריות, נחשב כמת מידיו של אדון האופל)

אינטואיציה נוראה שטפה את הארי, משהו נפרד מכל ההיסקים שעשה עד כה, אינטואיציה שהארי לא היה מסוגל לנסח במילים; אלא שהוא והמורה להתגוננות היו דומים מאוד במובנים מסוימים, ולזייף הודעה מהעתיד זו בדיוק מסוג השיטות היצירתיות שהארי עצמו עשוי היה להשתמש בהן כדי לעקוף את כל ההגנות של המטרה —

ואז הארי הבין לבסוף את מה שהיה אמור להיות ברור ממש מההתחלה.

פרופסור קווירל חכם.

פרופסור קווירל חכם באותה צורה כמו הארי.

פרופסור קווירל חכם בדיוק באותה הצורה כמו הצד האפל המסתורי של הארי.

אם צריך לנחש מתי הילד־שנשאר־בחיים רכש את הצד האפל המסתורי שלו, הניחוש המתבקש יהיה בלילה של 31 באוקטובר, 1981.

ו...

ו...

ופרופסור קווירל ידע סיסמה שבֶּלַטריקְס בְּלֶק חשבה שזיהתה את אדון האופל והנוכחות שלו גרמה לתחושת אבדון אצל הילד־שנשאר־בחיים והקסם שלו גרם לאינטראקציה הרסנית עם זה של הארי והלחש האהוב עליו היה אַבַדָה קֶדַבְרָה ו, ו, ו —

ההבנה שטפה את הארי כמו סכר עצום שנפרץ, משחרר את כל המים שלו, מתרסק דרך התודעה שלו כמו שיטפון חסר מעצורים ששטף הכל הצידה.

יש רק מציאות אחת שמייצרת את כל התצפיות הללו.

אם תצפיות שונות מצביעות לכיוונים לא תואמים, זה אומר שההשערה האמיתית היא אחת שעוד לא חשבת עליה.

ובמקרים כאלה, כשאתה חושב לבסוף על ההשערה הנכונה, הכל מסתדר מאחוריה, מעבר להכחשה או לאימה, תולש כל ספק וכל רגש שעשוי לעמוד בדרכה.

— ואז 'דֵייוויד מונרו' ו'לורד ווֹלְדֶמוֹרְט' היו רק אדם אחד ששיחק בשני הצדדים של מלחמת הקוסמים וזו הסיבה שמשפחת מונרו נהרגה לפני שהספיקו לפגוש את 'דייוויד מונרו' בדיוק כמו שמודי חשד —

המציאות קרסה למצב ידוע יחיד, מצב־עניינים קוהרנטי אחד שייצר בצורה קומפקטית את קבוצת התצפית.

הארי לא קפץ, לא שינה את נשימתו, ניסה לא להפגין שום סימן לאימה ולכאב ששטפו את תודעתו.

האויב היה מאחוריו, צופה בו.

"בסדר," אמר הארי בקול רם, ברגע שהעז לבטוח שקולו יישמע רגיל. הוא המשיך להביט בגופים, מסתיר את פניו מפרופסור קווירל, משום שהארי לא בטח בפניו שלו. הארי הרים שרוול לנגב את הזיעה שעל מצחו, מנסה לגרום למחווה להיראות סתמית; הארי לא היה יכול לשלוט בזיעה שלו, או בפעימות ליבו המהירות. "בוא נלך להשיג את אבן החכמים."

כל מה שהארי צריך הוא רגע אחד של הסחת דעת מתישהו בדרך כדי להשתמש במחולל־הזמן שלו.

לא הייתה תשובה מאחוריו.

השתיקה התארכה.

לאט, הארי הסתובב.

פרופסור קווירל עמד זקוף ומחויך.

בידו של המורה להתגוננות הייתה צורה ממתכת שחורה שכוונה לעבר זרוע השרביט של הארי, מוחזקת באחיזה הבטוחה של מישהו שידע בדיוק כיצד להשתמש באקדח חצי־אוטומטי.

פיו של הארי היה יבש, אפילו שפתיו רעדו מרוב אדרנלין, אבל הוא הצליח לדבר. "שלום, לורד ווֹלְדֶמוֹרְט."

פרופסור קווירל הטה את ראשו בהסכמה, ואמר, "שלום, טום רידל."